לא להיות בעל חוב - מתי יש ללוות

ב״ה

הגמרא — חולין פד ע״ב

דרש רב עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרבי אסי: מאי דכתיב (תהלים קיב:ה) ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט״? לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

המהרש״א, החיד״א ורבינו גרשום

המהרש״א (חידושי אגדות, ד״ה לעולם) ביאר: ״טוב איש חונן״ היינו לבניו ולאשתו, לכבדם במלבושים נאים יותר ממה שיש לו; ואם אין לו, יהיה ״מלוה״ — כלומר, ילווה בשבילם. אבל את דבריו הצריכים לו עצמו ״יכלכל דבריו במשפט״, היינו במשפט שכלו: לאכילה ושתייה יוציא פחות ממה שיש לו, ומלבושיו כפי מה שיש לו.

החיד״א (מראית העין, ד״ה מאי) העיר על דבריו, שהוציא את תיבת ״מלוה״ ממשמעותה הפשוטה — שילווה לאחרים. לכן ביאר שאין הכוונה בגמרא שילווה ממון כדי לכבד את אשתו, אלא שממה שפוחת עבור מאכלו יוסיף לכבוד אשתו. זה פירוש ״יותר ממה שיש לו״. הכתוב אמר תחילה ״חונן״ — לאשתו ולבניו, לכבדם יותר ממה שיש לו — ואחר כך ״ומלוה״ לאחרים, אם נשאר לו ממון, לקיים מצוות ״אם כסף תלוה את עמי״, שהיא צדקה מעולה. ועם כל זה שהוא ״חונן ומלוה״ כאמור, ״יכלכל דבריו במשפט״ — שיאכל וישתה פחות ממה שיש לו. ובפירוש רבינו גרשום על הדף ביאר: ״מלוה את בניו שהן תלויין בו״.

ספר המידות

ממון א:ו — ״כגון אנו: לווין ואוכלין״.
ממון א:ח — ״אכילה ושתיה יהיה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו״.
ממון ב:יט — ״מי שצריך ללוות מאחרים, הוא דומה לבהמה״.

שיחות הר״ן קכב והיישוב

ואם נדמה לו שצריך מלבוש, או לאשתו ובניו, אף על פי שמוכרח לו, אל ידחק השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב וכו׳; ומוטב שיהיה בעל חוב לעצמו או לבני ביתו במלבושים מלהיות בעל חוב להחנוני או לאחרים, עיין שם.

ראיתי בפירוש אור עוטה לספר המידות, שעמד בכל זה ופירש לפי רבינו שלא ילווה, אלא כנ״ל מהחיד״א (הוא לא ראה את החיד״א): שממה שפוחת מאכילתו יוסיף על כיבוד אשתו ובניו. לשיטתו, גנות והרחקת ההלוואות אמורות אף באופן שיודע מהיכן יחזיר, וסמך דבריו לשיח שרפי קודש ח:עו. אבל אם לא נקבל הנחה זו, יש לומר בפשטות שילווה באופן שיודע מהיכן יחזיר.

ובאמת יש לפרש את הפסוק ״חונן ומלוה״: ״חונן״ — לכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו (ואין הכוונה ממש יותר ממה שיש לו, אלא ממעמדו, וקל להבין); ״ומלוה״ — היינו בדיוק כמו שרבינו כתב: כאשר אין לו, יהיה בעל חוב לעצמו או לבני ביתו במלבושים.

אי נמי יש לומר: ״ומלוה יכלכל דבריו במשפט״ — שלמאכל בעבור עצמו, על זה ראוי ללוות במקרה המתאים, כמו שאמר רב נחמן בעמוד א׳: ״כגון אנו לווין ואוכלין״. ומבואר שם עוד: ״ללחמך — ללחם ביתך; לחמך קודם ללחם ביתך״.

Great blessings of Na Nach Nachmu Nachman Meuman!