Aitzoas Yesharoas — Sections 7–11

א. עקר התגברות היצר הרע בכל אדם הוא בפגם הברית, ואחר כל היגיעות העצומות ורבוי המסירת נפש, שהצדיקים אמתיים מוסרים נפשם ממש בכל דור ודור בשביל תקון נפשות ישראל, עדין השטן והיצר הרע מרקד בינן ומתגרה בישראל, והעקר - בענין זה, כמו שמצינו בימי משה רבנו בעצמו, עליו השלום, כל היגיעות שהיו לו בשביל תקון נפשות ישראל, ובסוף ימיו בא בלעם הרשע, ימח שמו, והכשילם בפגם הברית, ולפעמים מוכרח הצדיק להסתלק ולמות ולמות בשביל זה, כי לפי עצם התפשטות הסטרא אחרא אי אפשר לו לגמר התקון בשלמות בחיים, רק לאחר הסתלקותו, ומזה הפגם באים כל המניעות והבלבולים והמלחמות והמחלוקות, המונעים את האדם מלהתקרב אל הקדושה ומעכבים אותו מלהוציא החיות הקדושה שלו בשלמות מכח אל הפעל, כי כל המניעות מלהתקרב אל הקדושה באים מטומאת קרי, רחמנא לצלן, כי קרי - לשון מניעה, כמו שפרש רש"י בפרשת בחוקתי על פסוק: אם תלכו עמי קרי, וזה: ואף אשר הלכו עמי בקרי; אף אני אלך עמם בקרי, הינו שמחמת פגם קרי, רחמנא לצלן, על ידי זה מזמין להם מניעות עצומות, שנקראים גום כן קרי, ומזה באין כל הצרות וכל הגלות, רחמנא לצלן, וזה: והבאתי אתם בארץ איביהם, כי על ידי זה מתגברים מאד כל האויבים והשונאים אל הקדושה, שמהם כל המניעות, ועקר התקון לשבר כל המניעות והאויבים הוא על ידי הרצון והחשק דקדושה, שעל ידי זה זוכיןלשבר כל המניעות. וזה שסים: ואז ירצו את עונם, הינו שיהפכו כל העוונות, שמהם כל המניעות, לרצון, ועל ידי זה: וזכרתי את בריתי יעקוב וגו', הינו שיעורר ויזכר השם יתברך זכות הצדיקים הגדולים שוכני עפר, שעקר תקון עוון זה - על ידם, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, ועל כן דיקא אחר הסתלקותם גומרין תקון עוון זה, שזה עקר תקון נפשות ישראל. (הלכות הכשר כלים, הלכה ד', אות טו, יז):

ב. עקר הענש, שעונשין להתלבש בבגדים צואים, חס ושלום, הוא רק על ידי פגם הברית, כמו שכתוב: ויהושוע היה לבוש בגדים צואים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: על שהיו בניו נשואים נכריות, כי פגם הברית נכר בבגדים בבחינת: גם בכנפיך נמצא דם נפשות אביונים נקיים, שזה בחינת פגם הברית, שהוא כאלו שופך דם נקי, חס ושלום, כמובא. וכן עקר תקון הבגדים, שיהיה בבחינת בגדים לבנים, הוא תלוי בתקון הברית, כידוע. (הלכות חוקות העכו"ם, הלכה א'):

ג. צריכין לזהר מאד לקדש את עצמו בשעת הזווג, כי כל העולם תלוי בזה, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל כבודו יתברך, ועקר התגלות כבודו יתברך הוא על ידי הולדה, שנולדין ונתרבין בני אדם, שבהם תלוי עקר הכבוד, ועל כן כשמקדש עצמו אז ומכון להוליד בן, שיגדל כבודו יתברך, אזי נמשך על הולד רוח קדושה, וזוכה שיהיו בנים כשרים, שיתגדל כבודו יתברך על ידם, ואזי הוא מקים כל העולם על ידי זה. וכן להפך, חס ושלום, אזי נולדים בנים שאינם הגונים, ואין כבודו יתברך נתגדל על ידם, ועל כן זה שלא קדש עצמו אז וגרם כל זה, הרי הוא כאלו מחריב העולם כולו, כי עקר קיום העולם הוא על ידי הכבוד הנ"ל, ועקר הכבוד תלוי דיקא בהולדה כנ"ל. (הלכות כבוד אב ואם, הלכה ב', אות א):

ד. כשאחד נוגע בממון חברו שלא כדין, שזה בחינת פגם המשפט, בחינת עושה עשר ולא במשפט, על ידי זה בא לפגם הברית. הברית. (הלכות דינים, הלכה ה', אות ג):

ה. עקר תאות נאוף נמשך על ידי הגנבה של הבעל דבר, שגונב וחותר במחשבת האדם בכמה תחבולות וערמימויות וגנבות, עד שמביאו לידי הרהור, חס ושלום, ועל כן נסמך "לא תנאף" אצל "לא תגנב", כיעקר נאוף בא על ידי בחינת גנבה של הבעל דבר, וזה בחינת: אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך, הינו שהפסוק מוכיח: אם ראית גנב, שהוא היצר הרע, ותרץ עמו, ועל ידי זה: ועם מנאפים חלקך, כי באמת היה ראוי לך לזהר מאד מהגנב הזה, כי צריכין לשמר מחשבתו מאד, שלא ילכד ברשת הגנב הזה, ואתה - לא די, שלא שמרת עצמך ממנו, אף גם: ותרץ עמו, שנתרצית אחריו, רחמנא לצלן, ועל ידי זה: ועם מנאפים חלקך, כנ"ל. על כן צריך האדם לזהר ולהשמר מאד, שלא יהיה כרוך אחר המחשבות רעות, שמכניס היצר הרע בדעתו על ידי גנבותיו ותחבולותיו, רק ישתדל בכל כחו לגרש ולבער הגנב מקרבו, כי באמת הבחירה ביד האדם לגרשו, כי המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו, ושם עקר הבחירה. אשרי השומר מחשבתו היטב, קדוש יאמר לו. (הלכות גנבה, הלכה ד', אות ט):

ערך בנים

א. כל הבנים, שזוכין להוליד בקדושה על פי דת תורתנו הקדושה, כולם הם בבחינת תקון הברית, ועל כן מגיע הירושה לבנים, כי כל הממון והפרנסה נמשך נמשך מבחינת תקון הברית, ועל ידי שבניו שהם בבחינת בבחינת תקון הברית, מקבלין נחלתו ויגיעו, על ידי זה נמשך תקון לנפש הנפטר, כמבאר בפנים. (הלכות נחלות, הלכה ג', אות ב):

ב. עקר מצות הולדת הבנים הוא, כי כשמוליד נפש מישראל, הרי הוא מוסיף על הקבוץ של ישראל נפש אחת, שעל ידי זה נתרבו הבתים של הקדושה מאד מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב - לחשב, שעל ידי זה גורם להעלות שעשועים גדולים ונפלאים לפני השם יתברך, ועל כן עקר המצוה הוא להוליד בן כשר, בן, שיקים התורה והמצוות. ואם שלאו כל אדם זוכה, שיהיו בניו צדיקים וכשרים וכשרים גמורים, על כל פנים מאחר שהם בכלל ישראל, המאמינים בהשם בהשם יתברך ובתורתו, ואביו מחנך אותו מנעוריו לעסק בתורה ותפלה ולכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות ולהתוסף על על הקבוץ הקדוש הקדוש של ישראל להתפלל עמהם יחד בכל יום ולומר: שמע ישראל וגו' - הרי זה גורם שעשועים נפלאים לפניו יתברך, מאחר שהוסיף נפש לקבוץ הקדוש של ישראל, וגם אולי יפקון מנה בנין דמעלי, שיהיו צדיקים גמורים, ועל כן העקר - שיראה לחנך את בניו לילך בדרך האמונה הקדושה, כאשר קבלנו מאבותינו, כמו שכתוב: ושננתם לבניך וגו' ולמדתם אתם את בניכם וגו', בפרט לרחקם בכל מיני הרחקות מהכתות הרעות, שקמו בדורות הללו להעביר, חס ושלום, את נערי בני ישראל מעקר הדת הקדושה וללמד אותם חכמות חיצוניות ותנ"ך עם הבאורים הרעים וכו', כמפורסם. אבל מאחר שרב בני ישראל הכשרים מחנכים בניהם בדרך אבותינו אשר מעולם, שיבלו ימיהם רק על תורה ותפלה וכו', הרי הם מוסיפין נפשות קדושות לקבוץ הקדוש של ישראל, ונתרבין הבתים מאד, ועל כן שכרם הרבה מאד, ועל ידי זה תבוא הגאולה, כמו שכתוב: הקטן יהיה לאלף וגו', אני השם בעתה אחישנה. (הלכות פריה ורביה, הלכה ה', אות ב ג):

ג. איש ואשה הם בחינת שני הפכים, כי האיש מזריע לבן, שממנו עצמות וכו', והיא מזרעת אדם וכו' ולבן ואדם הם שני הפכים, ואי אפשר שיהיה הולדה כי אם על ידי בחינת שלום, שמחבר שני הפכים, והשלום נמשך על ידי אמונת חכמים, שעל ידי זה עקר ההולדה. (הלכות יבום, הלכה ג', אות ד):

ד. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מי שאינו מניח בנים, נקרא מת. ומובא כן גם על פסוק: איש כי ימות ובן אין לו אבל מי שמניח בנים כשרים, נקרא חי אפלו אחר מיתתו, כי עקר המיתה נמשכת מפגם אמונת חכמים, כמבאר בפנים, ועל כן כשמניח בנים אחריו, שזה בחינת תקון אמונת חכמים, אינו נקרא מת, רק הוא חי גם אז על ידי תקון הבנים הכשרים, שעוסקין בתקון אמונת חכמים, שהוא כלל כל התורה. (שם, אות ה):

ערך בטחון

א. עקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם יתברך, ועקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום, כי באמת השם יתברך משפיע שפעו הטוב תמיד, בלי הפסק רגע, רק כשההשפעה באה בזה העולם הגשמי, שהוא במקום וזמן, אזי מוכרח השפע להתלבש במקום וזמן, ועל כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח, ויש - להפך, וכן במקום שבמקום זה מרויחין, ובמקום אחר - להפך, ומחמת זה עקר דאגת הפרנסה - מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על כן עולה דאגת פרנסתו על לבו ודואג מה יאכל למחר, ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו; ואם היה לו שכל אמתי והיה מאמין בהשם יתברך, שהכ,ל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין וליחל להשם עד שיבוא זמנו ועתו, ואז לא היה רץ ומתיגע אחר פרנסתו כל כך, כי השם יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי אף על פי שההכרח - שיעשה האדם איזה עובדא קלה בשביל פרנסה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: וברכך בכל אשר תעשה, כי אי אפשר להמשיך השפע בזה העולם, כי אם על ידי כלים, ועל כן מוכרחין לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על ידי זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע, אבל באמת אין העסק עקר כלל, רק עקר הפרנסה - מהשם יתברך ובהשגחתו לבד, כי אין אדם יודע במה משתכר, ועל כן אסור להאדם לדחק את השעה לרדף אחר הפרנסה ביגיעות גדולות, כאלו, חס ושלום, הפרנסה תלויה בזה לבד, כי אדרבא, על ידי זה נתמעט פרנסתו, כי כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, כי אין צרך לו לעשות משא ומתן ועסק רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה, כדי לעשות איזה כלי וצנור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה - יוצא בזה. וזהו: וברכך בכל אשר תעשה, הינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה אפלו דבר קל וקטן, יברכך השם, כאשר נראה בחוש ברב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים ביגיעות גדולות, ואין עולה בידם שום רוח, ומאומה לא ישאו בעמלם, ואחר כך השם יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה, ולפעמים אפלו עשירות גדול, בסבה קלה מאד, שהיא כמעט בלי שום דרך הטבע, וכל העולם מלא ממעשיות כאלו, שהם שכיחים מאד בעולם, כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן, ואם היה לו שכל והיה סומך עצמו בתחלה על השם יתברך ולא היה דואג כלל, אזי לא היה צריך כלל ליגיעות כאלו, שהיו לו בחנם, וכשהיה מגיע הזמן, היה מזמין לו השם יתברך פרנסתו בסבה קלה כנ"ל, ולא די שאינו מרויח כלל על ידי על ידי דאגתו ועצבונו ויגיעות ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו שלו - אדרבא, הוא מפסיד שפע פרנסתו הרבה על ידי זה, כי באמת עקר שפע הפרנסה נמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מוכרח הפרנסה להתלבש בזמן ובמקום, אשר מחמת זה צריכין לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה כדי לעשות כלי, שתוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל ועל כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה, על ידי זה נתקשר הזמן והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי יש לו פרנסה בשפוע, כי הוא מקושר לשרש ההשפעות על ידי אמונתו ובטחונו בשם, אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, אזי הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת מקום וזמן, ומפריד בין הזמן והמקום לבין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל ידי זה נתרחק משרש ההשפעות, ועל כן קשה לו למצא פרנסתו ואפלו כשמגיע לו מעט פרנסה, בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד. וזה: כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה, הוא נתקשר ונתאחז ביותר בבחינת זמן ומקום ונתרחק ביותר משרש ההשפעה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל כן השעה דוחקתו - השעה דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן, ועל כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר, עד שלפעמים צריך לנוד על ידי זה למקומות רחוקים ביותר ובהמשך הזמן הרבה בשביל פרנסתו אבל הנדחה מפני השעה ומאמין, שהכל מהשם יתברך, ובוטח בהשם יתברך, שבודאי יתן לו פרנסתו בזמנו בסבה קלה, אזי הוא מקושר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואז השעה נדחית מפניו, כי זוכה על ידי זה למעט ולבטל בחינת הזמן והמקום, ושולח לו השם יתברך פרנסתו במעוט זמן ובקרוב מקום. ואם היה זוכה האדם לבטחון חזק מאד, אזי לא היה צריך לעשות שום סבה בשביל פרנסה, והיה נעש הכלי והצנור של פרנסה על ידי הבטחון בעצמו, כי על ידי בטחון נעשה כלי לקבל השפע היורד מלמעלה, כמבאר במקום אחר. (הלכות רבית הלכה ג', אות א):

ב. כל החסרונות והעניות והעניות והדחקות, שיש לאדם, הוא רק מחמת חסרון הבטחון, כי אם היה לו בטחון שלם בהשם יתברך, לא היה דואג כלל ולא היה חסר לו דבר, כמו שכתוב: ברוך הגבר אשר יבטח בהשם וגו', ובשנת בצרת לא ידאג. ועקר הבטחון הוא בחינת יראה בשלמות, דהינו שנשמר מיראות הנפולות ואין לו שום יראה נפולה, שאינו מתירא משום דבר, רק מהשם יתברך, אז הוא בודאי בוטח בהשם יתברך, כי זה עקר הבטחון - שלא יירא ולא יפחד משום דבר, רק מהשם יתברך לבד בבחינת: אבטח ולא אפחד, בחינת: באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי, הינו שיש לו בטחון שלם בהשם יתברך ואין לו שום יראה נפולה ושום פחד כלל, ואינו דואג כלל מה יאכל למחר, שזה בחינת יראות נפולות, שזהו עקר העניות - כשיש לו יראות נפולות, הואבודאי עני ממש, אפלו אם יש לו כל הון דעלמא, כי אפלו אם הוא עשיר גדול, הוא מלא דאגות וצער ויסורים ופחדים תמיד, וכל ימיו - כעס ומכאובות, ואין לו שום נחת ומנוחה ושום חיות כלל, והוא חי חיי צער יותר מכל העניים שבעולם, מחמת שבכל יום נתחדשין לו דאגות ופחדים חדשים מאדונים ושרים וכו' ומכמה וכמה מיני הפסדות, השכיחים ושאינם שכיחים, וגם מצטער בכל עת על רבוי ההוצאה שבביתו, כי נדמה לו כי ההוצאה יתרה על הרוח, וכיוצא בזה רבו מספר רבוי הדאגות שיש לכל אחד ואחד בפרטיות בלי שעור בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ואין רגע בלא פגע, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מרבה נכסים - מרבה דאגה, וכל זה מחמת יראות הנפולות, מחמת שאין לו בטחון שלם בהשם יתברך כי אם היה לו בטחון בהשם יתברך בשלמות, בודאי לא היה מתפחד כלל, כי בודאי הכל ביד השם יתברך, והעשר והכבוד מלפניו יתברך, ואם ירצה השם יתברך שיהיה עני, חס ושלום, בודאי לא יוכל לשמר את עצמו מזה בשום אפן, וכן להפך, רק הוא מחויב לעסק באיזה עסק ומשא ומתן וה' - הטוב בעיניו יעשה, ומאן דיהב חיי - יהב מזוני. נמצא: כשיש לו בטחון בהשם יתברך ואינו דואג כלל מה יאכל למחר, זהו עקר העשירות בבחינת איזהו עשיר - השמח בחלקו, כי אין לו שום דאגה ופחד כלל, כי הוא בטוח בהשם יתברך, כי בודאי לא יעזבנו לעולם. (הלכות הרשאה, הלכה ג', אות כ):

ערך בגדים

א. מחמת שהבגדים הם בחינת המדרגה התחתונה והחיצונה של הקדושה כנ"ל, על כן דרך החיצונים להתאחז בהן, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. ובהבגדים נרשמים כל העוונות, וכן להפך - כל המצוות, כי על ידי המצוות נעשין לבושין וכסויין להנשמה בחינת חלוקא דרבנן, וכשהלבושין נקיים, הם שמירה גדולה, על כן צריך לשמר את הבגדים מאד כנ"ל. (הלכות ציצית הלכה א'):

ב. צריך לדקדק ביותר, שיהיו הבגדים נקיים בשעת תפלה, כי בגדים נקיים הם בחינת תקון הכללי, שעל ידי זה יוכל לדבר דבור המתקבל, ותפלתו נשמעת ביותר, ועל כן מי שהוא לבוש שעטנז, שהוא בחינת פגם הבגדים, כמבאר בפנים, על כן אין תפלתו עולה ומתקבלת. (שם):

ג. אנו צריכין להיות בדלין מן העכו"ם אפלו במלבושים, אפלו בלבישת המנעלים, וכעין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בשעת הגזרה, אפלו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר, כי המנעלים שלהם הוא מבחינת פגם כתנות עור, שנאחז בהם מחמת הנחש, בחינת פגם הברית וכו', ומנעלים שלנו דקדושה הם בבחינת תקון והזדככות כתנות עור, בבחינת: מה יפו פעמיך בנעלים, ועל כן יש אצלנו כמה דינים בלבישת מנעלים, כי אנו צריכין ללבש המנעלים על פי התורה הקדושה כדי לתקן ולזכך בחינת כתנות עור, ולא לחנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כתפלין כך מנעלים, עין פנים. (הלכות עכו"ם, הלכה א', אות ד):

ד. על ידי מצות הלבשת ערומים, בחינת: כי תראה ערום וכסיתו, זוכין להנצל מפגם הברית ומפגם תאות ממון, שהוא בחינת אנפין חשוכין, וזוכין להמשיך ש"ע [שלש מאות ושבעים] נהורין של אור הפנים. (הלכות גנבה, הלכה ב', אות ד):

ה. עקר אחיזת השקר ביותר הוא בהבגדים, כנראה בחוש, כי בגד בא"ת ב"ש - אותיות "שקר", וציצית הם התקון לזה. (שם, הלכה ה', אות טו):

ערך גאות וענוה

א. מי שזוכה לענוה אמתית, שהוא בחינת אין ממש, ומבטל את עצמו בתכלית השלמות אליו יתברך, הוא יכול למלך ולהשתרר ולהתפאר את עצמו בכל מיני התפארות, ואף על פי כן הוא ענו באמת, כמו שמצינו בגדולי הצדיקים, שהתפארו את עצמם בהתפארות גדול מאד, כמו רבי שמעון בן יוחאי וכן כמה תנאים ואמוראים, וכן משה רבנו עליו השלום ספר וכתב בעצמו כל הגדולות והנוראות שלו, ואף על פי כן לא התפעלו מההתפארות שלהם כלל, כי זכו לבטול כל ההרגשות, עד שעל ידי זה יכולין ורשאין להתפאר בכל מיני התפארות, ואף על פי כן זה דיקא עקר תכלית שלמות הענוה אמתית שלהם, אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, על כן שאר כל אדם צריכין להתנהג בענוה ובשפלות, בפשיטות בבחינת: ונפשי כעפר לכל תהיה, בחינת שנעשה שכן לעפר בחייו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. (הלכות תפלין, הלכה ו' אות ה):

ב. אף על פי שעקר הענוה הוא, שיהיה אין ממש, אוף על פי כן אסור להיות עצל ונבזה, שקורין "שלימזלניק", כי זה כמו ענוה פסולה, חס ושלום, כי צריך להיות חזק ואמיץ וגבור חיל מאד לעמד כנגד כל המונעים מעבודת השם בבחינת: ויגבה לבו בדרכי השם, כי כשמבטל עצמו נגד הבעלי גאוה, הרוצים להרחיקו מדרכי אמת, אזי על ידי הענוה שלו הוא נותן כח להגאות, שהם הבעלי גאוה הנ"ל, ועל כן ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגאות. וזה היה הפגם של שאול, שהחיה את אגג על ידי שבטל דעתו נגד דואג, ושמואל הנביא הוכיחו על ענוה זאת: הלוא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה. והתקון היה על ידי מרדכי, שאף על פי שהיה ענו באמת בבחינת אין, אוף על פי כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאוה, שהם בחינת המן, כמו שכתוב: ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ובאמת יש בענין זה משקל גדול ודק מאד, שצריכין להיות בבחינת אין ומה, ממש ואף על פי כן יהיה גבור חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים. (שם, אות כג):

ג. עקר נפילת הנפש, חס ושלום - על ידי גדלות, שמשם עקר הנפילות, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, שעקר הנפילה - על ידי גדלות, כי באמת אין שום נפילה בעולם כלל, כי השם יתברך בכל מקום, כי מלא כל הארץ כבודו, אך כשיש לו גדלות, אז אין אני והוא יכולין לדור וכו'. נמצא, שכל הנפילות הם על ידי גדלות, ועל כן אלו הנפשות, שנפלו כל כך עד שנתגלגלו בחיה, ועקר נפילתם היה על ידי גדלות כנ"ל. ועקר תקון כל הנפשות הוא על ידי ענוה, שזה עקר תחית המתים ותענוג עולם הבא, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, בחינת: הקיצו ורננו שוכני עפר - מי שנעשה שכן לעפר בחייו וכו', עין שם. ועל כן השחיטה, שהיא בשביל תקון ועלית הנפש, על כן היא במקום המשכת הצואר להכניע ולבטל את הגדלות, שהוא בחינת משכה דצוארה וכו'. (הלכות שחיטה. הלכה ג', אות ג):

ד. על ידי שיודע שפלותו באמת ומשים עצמו כעפר ממש, על ידי זה זוכה להסתכל על האמת לאמתו ושיתגלה לו אור האמת, עד שזוכה על ידי זה להתגבר בחשך, ורצון דקדושה, עד שנשבר על ידי זה כל המניעות, ויזכה להתקרב אל הקדושה ולהוציא כל הדברים שבקדושה מכח אל הפעל בשלמות. (הלכות הכשר כלים, הלכה ד', אות יח):

ה. ומה שאמרו בבית שני בשמחת בית השואבה: אבותינו שהיו במקום הזה - אחוריהם וכו', ואנו ליה עינינו, והיו כופלים ואומרים: אנו ליה וליה עינינו, ופרשו שם בגמרא: דאמרי הכי, אנו ליה משתחוים וליה עינינו מיחלות, הינו כנ"ל, שהיו משתחוים ומודים להשם יתברך על גדל הישועות והחסדים הנפלאים שעשה עמהם לבנות להם בית המקדש מחדש, שזהו ליה אנו משתחוים, כי ההשתחויה הוא בחינת הודאה על העבר, אבל אוף על פי כן ידעו בעצמן כמה הם רחוקים עדין מהגאולה השלמה, ועל כן אמרו פעם שני: ועינינו ליה, שהוא: וליה עינינו מיחלות, כי בודאי אף על פי שכבר עזר לנו השם יתברך הרבה ישועה כזאת, אשר בעבדותנו לא עזבונו השם אלקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי אשור וכו', כמפרש בעזרא ונחמיה, אוף על פי כן עדין ליה עינינו מיחלות, שיגאלנו גאולה שלמה, שאין אחריה גלות. וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, כי גם עתה בתקף מרירות הגלות הזה, אנו רואים נסים וחסדים נפלאים בכל יום, כמו שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום: ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו', וצריכים להודות לו יתברך הרבה על זה, כמו שכתוב שם: וכל החיים יודוך סלה וכו' אבל צריכים לידע, שכל הישועות באים ממרחק מאד כנ"ל וצריכים בכל יום לצפות לישועה להלן בבחינת: ליה אנו משתחוים ומודים, וליה עינינו מיחלות. וזה שהזכירו בגנות הראשונים ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה - אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והמה משתחוים וכו', שהיו עושים דברים מגונים ומתעבים הרבה להכעיס, רחמנא לצלן, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה שם. והדבר תמוה, לכאורה, מה להם להזכיר בשמחתם גדל גנות אבותיהם. אך כל זה היה בשביל לבוא לשמחה והתחזקות בהשם יתברך ותורתו הקדושה, כי הזכירו גנות הראשונים, שנפלו לתעובים וטנופים כאלה, רחמנא לצלן, והכל היה מחמת גאות ורום לבב, שמביא את האדם לכל הרעות והצרות, רחמנא לצלן, ומשם עקר כל הנפילות, עד שיכולין לפל מאד מאד לצאת מעולמו לגמרי, כמו אלו שהזכירו, שעשו דברי שטות ותעובים כאלו, שהפכו אחוריהם אל ההיכל והתריזו וכו' - הנשמע כזאת?! וזאת צריכים לידע, שגם הם בודאי לא היו שוטים וכסילים, כי בודאי היו חכמים נפלאים להרע, כי זה ידוע, שדורות הראשונים היו חכמים יותר, אך כל נפילתם, שבאו לידי רעות כאלה, היה על ידי גאות ורום לבם, כי היה להם כל טוב, והיצר הרע וחמימות התאוות מתגבר בכל דור, עד שהפיל אותם בכל פעם, ובכל עת שנפלו, לא היו יכולים להתחזק לקרב עצמן להשם יתברך גם ממקום רחוק כזה, כי לא היו יכולים לסבל הקטנות והשפלות בעיני עצמן, כי בודאי הרחוקים מחמת תאוותיהם, כשרוצים אוף על פי כן לחתר חתירות ולהתקרב להשם יתברך, צריכים על כל פנים פנים להרגיש שפלותם ורחוקם ולבטח בעצם חסדיו יתברך, המתחדשים בכל עת, שגם הם יכולים להתקרב, אבל הם היו בעלי גסות הרוח ולא היו יכולים להשפיל עצמן ולהקטין עצמן כל כך, עד שנפלו בכל פעם, נפילה אחר נפילה, עד שהתגבר עליהם הרוח שטות, עד שנפלו לדברים תעוביים כאלה, ועל כן זכרו בשמחתם ההפך מכל זה ואמרו: אבותינו וכו', אבל אנו ליה ועינינו ליה, שכל מה שהשם יתברך מושיענו בחסדיו הנפלאים, אנו יודעים שהכל בחסד נפלא, ואנו ליה משתחוים ומודים על זה, ועדין ליה עינינו מיחלות, שיושיענו מעתה, כי עדין אנו יודעין רחוקנו ממנו יתברך, וזה עקר שמחתנו, שהושיע לנו ברחוק כזה לישועות נפלאות כאלה. (הלכות שלוח הקן, הלכה ה', אות יב):

ו. עקר הגאות וההתנשאות הוא בענין הממון והחפצים והעשירות של אדם, וכנראה בחוש, שרובם אובדים עולמם על ידי תאות ממון, והעקר - על ידי הגסות והגאות והכבוד, שכל אחד רוצה להתנהג למעלה ממדרגתו, ועקר פגם הגאות הוא נוגע בהבגדים ביותר, מחמת שהבגדים בשרשם הם גבוהים מאד בחינת: השם מלך, גאות לבש וכשפוגם בזה, חס ושלום, על ידי עוונותיו ונופל לגאות ורדיפת הכבוד דסטרא אחרא של תאות והבלי עולם הזה, אז עקר פגם הגאות על פי רב הוא בהבגדים, כנראה בחוש כמה וכמה אובדים עולמם על ידי רדיפתם אחר בגדים ותכשיטין, וכמבאר במקום אחר על פסוק: ותתפשהו בבגדו, וכל הפוגמים בזה, הוא בחינת עוות המשפט כי צריך כל אדם לפי מדרגתו ולפי מעמדו לזהר מאד לכלכל דבריו במשפט ולהתנהג בביתו כראוי לו, ולא לחמד ולהתאוות מה שאין ראוי לו, ולהסתכל בכל דבר רק על התכלית, שיגיע מזה כבוד להשם יתברך, ולבטל גאותו וכבודו של עצמו לגמרי, וכל זה הוא בחינת: יכלכל דבריו במשפט ומי שפוגם בזה, הוא בחינת עוות המשפט, והכהן גדול היה עוסק בהשומונה בגדים שלו שהיה לובש, שהיו יקרים מאד, ועל כולם - החשן והאפוד, שהיו בהם אבנים טובות יקרות מאד, והכהן גדול נשא כל זה על לבו לתקן בזה תאוות הנגידות והעשירות, ששם עקר אחיזת הגאות, שעקר אחיזתם הוא בבגדים, וזה בחינת חשן המשפט, שנשא על לבו, לתקן בזה עוות המשפט, ואף על פי כן גם הכהן גדול, בשעה שנכנס לפני ולפנים, היה צריך לפשט בגדי הזהב, ונכנס רק בבגדים לבנים, שזה בחינת מה שהכהן גדול, שלבש בגדים יקרים אלו, שיש בהם זהב ואבנים טובות, בקדושה גדולה כנ"ל, אוף על פי כן לפני ולפנים, במקום תכלית הקדושה עליונה, אסור גם הוא לכנס בהם, כי שם נתבטל העשירות וחמדת הזהב והאבנים טובות לגמרי, ואי אפשר לכנס לשם כי אם בבגדים לבנים לגמרי, שהם עקר תכלית שלמות התקון העליון בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, וזה רמז, שאפלו הצדיקים הגדולים, שיכולים לעבד את השם יתברך על ידי זהב ואבנים טובות וכו', אוף על פי כן יש גבוה מעל גבוה, ששם אסור לכנס בזה, כי אם בבחינת בגדים לבנים ממש, ושם עקר כפרת וסליחת כל עונות ישראל לטהר אותם בשלמות מאחיזת הבגדים הצואים, שעקר התגברותם - על ידי גאות וכבוד, כמבאר בפנים, ואי אפשר לבאר הכל והחפץ בחיים באמת, יבין מזה הרבה לבטל גאותו ולכלכל דבריו במשפט כנ"ל. (הלכות ערלה, הלכה ה', אות ז ח יג יד):

ז. עקר החיים טובים הם ענוה, וכל אחד כפי מה שזוכה לשפלות וענוה אמתית, כן הוא זוכה לחיות חיים אמתיים וטובים. (שם, אות יז):

ח. עקר ההתרחקות מהצדיק ומהתורה הקדושה הוא רק על ידי גאוה וגסות הרוח, וכן להפך - עקר קבלת התורה והמשכת התורה מדור לדור עד עולם הוא על ידי ענוה ושפלות, שעל ידי זה נכללין בשלמות בבחינת מקומו של עולם וכו', עין פנים. (הלכות הרשאה, הלכה ה', אות יט, כב):

ערך דעת

א. על ידי קימת חצות לילה לעסק בתורה, על ידי זה נמשך הדעת, הינו שזוכין לדעת בידיעה שלמה ובלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, ולקים: שויתי השם לנגדי תמיד, ולהתפלל בכונה. (הלכות השכמת הבקר, הלכה ג' אות ד):

ב. עקר הדעת הוא לידע בידיעה שלמה, שהשם יתברך ברא את הכל, ומנהיג את כל העולם כולו רק ברצונו והשגחתו, ואין שום חיוב הטבע כלל, כי הטבע טבע עצמה מתנהגת גם כן בהשגחתו יתברך. (הלכות נטילת ידים שחרית, הלכה ב', אות א):

ג. עקר כל הצרות והגלויות, רחמנא לצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שכתוב: וילך שובב בדרך לבו ועל זה צעק הנביא: שובו בנים שובבים. וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו, ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי - בודאי יחוס על עצמו ויצעק על כל פנים הרבה להשם יתברך, ועל ידי זה יזכה לפי בחינתו להוליד הדעת והמחין ולהוציא אותן מתעלומתן, שעל ידי זה עקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן, ועל ידי זה היה גאולת מצרים ועל כן בפרשיות שמדברים מגלות מצרים והגאולה, נוהגין אז הכשרים להתענות ולצעק להשם יתברך בתפלות וסליחות, ונקראים שובבים. (הלכות גלוח, הלכה ה', אות ח):

ד. כל ההזקות, חס ושלום, הם על ידי פגם הדעת, הינו על ידי שמכניס מחשבות זרות וחכמות חיצונות לתוך מחו ודעתו, ומשם יונקין קלפת עשו וישמעאל, שהם מזיקי עלמא, ומהם באים כל ההזקות שבעולם, רחמנא לצלן, כמבאר בפנים. (הלכות נזיקין, הלכה ב', אות ב ומעין זה גם בהלכה ג' שם, אות ב):

ערך דבור

א. עקר קדושת הדבור והלשון של ישראל הוא, שצריכין לדבר ולהוציא בפה מלא הכסופין והשתוקקות דקדושה שיש להם, הינו מה שהם משתוקקין ומתגעגעין תמיד להשם יתברך, שצריכין להוציא כסופין אלו בפה דיקא, וזה עקר קדושת הלשון של ישראל בחינת לשון הקדש. (הלכות דם, הלכה א', אות ד):

ב. כל עבודת איש הישראלי כל ימי חייו וכל מה שבא לזה העולם, הוא רק בשביל השגת הנעשה ונשמע, שהוא בחינת קבלת התורה וקיומה, שרק בשביל זה בא האדם לזה העולם, שיהיה יגע בתורה, עד שישיג בכל פעם את הנסתר ממנו, לעשות מתורת השם - תורתו, מהנסתר בחינת נשמע יהיה נעשה אצלו בחינת נגלה, בחינת נעשה. אך אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי הדבור, שהוא עקר התפלה, שצריכה להיות בדבור דיקא. ואם היה כל אדם זוכה להשתדל להרבות בדבורי התפלה ולקדש דבורו כראוי, בודאי היה כל אדם זוכה בכל פעם להשגות גדולות, כי השם יתברך שומע תפלת כל פה וחפץ להיטיב ולגלות לכל אדם נסתרות שבתורה, שבתורה, רק העקר - כשזוכין לשלמות הדבור כנ"ל. (הלכות מתנה, הלכה ד', אות כג):

ג. צריך האדם לשמר עצמו מאד מכסופין רעים, וירגיל במחשבתו תמיד לכסף רק כסופין טובים, שיתגעגע ויחשק ויכסף תמיד להתקרב להשם יתברך ולעבודתו ולתורתו הקדושה ואפלו כשבאין עליו מחשבות של תאוות וכסופין רעים, רחמנא לצלן, ירגיל עצמו לאחז מחשבתו להטותה מכסופין אלו ולהמשיכה לכסופין טובים, שהם עקר הטוב באמת לעולמי עד ולנצח נצחים. וביותר צריך לשמר הדבור לבלי לדבר שום דבור רע, חס ושלום, ושעל כל פנים לא יוציא מפיו התאוות והכסופין של הבלי עולם הזה הבאין על לבו, רק להפך הדבר ויוציא בפיו כסופין טובים, כי על ידי דבורים רעים של כסופין רעים דהאי עלמא גורם רעה גם לאחרים, כי ההבלים היוצא מפיו על ידי אלו הדבורים רעים הם נפשות רעות ממש והם מזיקי עלמא, רחמנא לצלן, כי הולכים ומעוררים את אנשי העולם לתאוות רעות, חס ושלום, ומשם באין כל ההזקות גם בגשמיות, רחמנא לצלן אבל הדבורים של כסופין טובים הם נפשות טובות, ועל ידם נמשכין כל הברכות וההשפעות בעולם, והם הולכין ומעוררין כל העולם להשם יתברך ולתורתו. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: בחנת לבי, פקדת לילה, צרפתני בל תמצא, הינו שאמר בשביל כלל ישראל: ידעתי, שלא עמדתי בנסיון כראוי, כי לא זכיתי עדין להנצל בשלמות מכסופין דהאי עלמא, אך זמתי בל יעבר פי, כי על כל פנים שומר אני את עצמי, שלא להוציא הכסופין והמחשבות אלו על הדבור פי, חס ושלום, כי ידעתי גדל כח הדבור של הכסופין, שנעשין על ידו פעולות ממש בעולם, על כן אני שומר את עצמי לבלי להוציא על פי כסופין רעים, חס ושלום, בכדי שלא יהיו נעשין על ידם פעולות רעות בעולם, רחמנא לצלן, רק אני מרגיל את עצמי לדבר תמיד דבורים קדושים של כסופין טובים לקרות תמיד אליך, שתשיבנו אליך באמת, ועל ידי זה נעשין פעולות טובות בעולם, וזה: לפעולות אדם בדבר שפתיך, שאני נשמר לדבר רק דבורים קדושים, שהם בחינת דבר שפתיך, כדי שעל ידי זה יהיו נגמרין כל פעולות אדם לטובה. וזה: אני שמרתי ארחות פריץ, כי הדבור יש לו כח גדול, ועל ידי שאני נשמר מלדבר דבורים של תאוות וכסופין רעים, רק הרגלתי לשוני לדבר תמיד דבורים של כסופין טובים כנ"ל, על ידי זה אני זוכה להנצל ולהשמר מארחות פריץ, שהם כל הדרכים רעים, רחמנא לצלן, רק תמך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי, כי הדבורים טובים הנ"ל הם תומכים וסועדים אותי לילך במעגלותיך ובל נמוטו פעמי מהם, אף על פי שרצו לדחות אותי מהם כמו שרצו, רחמנא לצלן, אבל השם יתברך עזרני בכח הדבורים הטובים לתמך אשורי במעגלותיך. וזה שסים: אני קראתיך כי תענני וגו', הינו שמבאר ביותר על ידי מה זכיתי לסמך אשורי במעגלותיך - על ידי שקראתיך בכל פעם בדבורים של כסופין טובים, שזהו כל ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שצריכין להרגיל את עצמו בזה הרבה, דהינו שירגיל את עצמו בזה לכסף ולחשק תמיד כסופין טובים, מתי יזכה לסור מרע ולעשות הטוב בעיניו יתברך תמיד וכו' ולהוציא הכסופין דקדושה מפיו בכל יום, ועל ידי זה יזכה להנצל מארחות פריץ, רק השם יתברך יתמך אשוריו במעגלותיו וכו', כנזכר לעיל. (הלכות אמנין, הלכה ד', אות כב, כט):

ערך התבודדות

א. כשבא לפרש שיחתו לפני השם יתברך, ואינו יכול לפתח פיו כלל, אוף על פי כן הוא צריך להתחזק לבקש רחמים על זה בעצמו, שיסיעוהו מלמעלה ויאמצו את כחו, שיהיה יכול לבקש רחמים. (הלכות ברכת השחר, הלכה ה', אות צז):

ב. על ידי אמירת תהלים ושיחה בינו לבין קונו, על ידי זה יכולין לפרש שיחתו על הכל ולבקש להשם יתברך על זה בעצמו, שנוכל לבקשו "השיבנו השם אליך" באמת, עד שזה בעצמו יהיה נחשב להתעוררות שלנו בבחינת אתערותא דלתתא, ועל ידי זה יומשך עלינו הארה גדולה לתשובה גם מלמעלה בחינת: שובו אלי ואשובה אליכם. גם על ידי זה זוכין לקבל הארה מהעצות הקדושות והתמימות, הנמשכין מהתנוצצות משיח, שזה בחינת הארת שער החמשים דקדושה, שעל ידי זה יכולין לעלות מכל הנפילות והירידות שבעולם ולהנצל מתאוות וטרדות הממון והפרנסה ולידע ולהאמין באמת, שהפרנסה נמשכת רק מאתו יתברך, ולהתחזק בבטחון בהשם יתברך באמת. (הלכות קריאת שמע הלכה ה', אות יא, טו טז):

ג. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: ועיני לאה רכות - שהיתה בוכה, שלא תפל בחלקו של עשו. זה רמז על כנסת ישראל, שכל אחד מישראל צריך לבכות כל כך כמו לאה, שלא יפל בחלקו של הס"מ, חס ושלום, שהוא בחינת עשו. (הלכות ראש חדש, הלכה ה', אות כט):

ד. בעת שאיש הישראלי נכנס להתפלל תפלתו ושיחתו לפני השם יתברך, שיזכה להתקרב אליו ולקים תורתו ומצוותיו, ורוצה לעשות מהתורה תפלה, אבל עדין אין מלה בלשונו לדבר, כי עדין אינו יודע דרכי וסימני התורה, ואינו יודע איך לדבר ולשוח ולהתפלל, אזי התורה בעצמה מרחמת על איש הישראלי הזה המתפלל, ומוסרת לו הסימנים של התורה, כדי שיוכל לעשות מהתורה תפלה, כדי שיהיו נולדין מזה מעשים טובים, וזה בחינת הדבורים הנשפעים לאדם בעת שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, שבתחלה אינו יודע שום דבור לדבר, וכשהוא חזק בדעתו ומתחזק את עצמו אוף על פי כן לדבר, אזי על פי רב באים לו דבורים, שלא עלה על דעתו שידבר אותם, ואלו הדבורים נשלחים לו מן השמים מבחינה הנ"ל. (שם):

ה. צריך כל אדם להתחזק בכל פעם בתפלה ותחנונים והתבודדות וצעקה להשם יתברך, יהיה איך שיהיה, אפלו אם יעבר עליו מה, כי אפלו אם רואה שאינו פועל, חס ושלום, בתפלתו, ואדרבא, הרע מתגבר עליו ביותר, אוף על פי כן ידע ויאמין, שפועל הרבה בתפלתו וצעקתו, כי על כל פנים צעקתו ותפלתו הוא בחינת מחאה, המבאר בדין חזקת קרקעות, שכל זמן שהוא מוחה, אז אין חזקת המחזיק מועלת כלום, כמו כן לענין זה גום כן, כי קדושת כל אחד מישראל הוא בחינת קדושת ארץ ישראל, וכשהרע מתגבר על האדם בתאוות ומדות רעות, זה בחינת שרוצין לגרשו, חס ושלום, מהסתפח בנחלת השם, שהוא ארץ ישראל, וכל מה שחותר לשוב לקדושתו, אין מניחין אותו מעצם ההתגרות שמתגרין בו, והוא אינו מתגבר נגדם כראוי, ועל כן כשמתגבר אוף על פי כן בתפלה וצעקה להשם יתברך, אזי לא יוכלו לגרשו ולכבש חלקו בארץ ישראל, חס ושלום, בשום אפן, כי תפלתו וצעקתו הוא בחינת מחאה, שעל ידי זה אין יכולה הסטרא אחרא להחזיק בנחלתו, חס ושלום, בשום אפן, כי אין חזקה מועלת כשיש מחאה נגדה. (הלכות חזקת מטלטלין, הלכה ה', אות יג):

ו. צריך האדם להרבות בתפלה מאד מאד כל ימי חייו, ואפלו כשרואה, שמתפלל הרבה ואינו נענה, והתאוות והבלבולים מתגברים עליו בכל פעם ביותר, אוף על פי כן אל יטעה שתפלותיו הם לריק, חס ושלום, רק ידע ויאמין, שאין שום דבור נאבד לעולם, וכל תפלה ושיחה בינו לבין קונו עושה רשם, והצדיקי אמת מלקטים כל אלו התפלות והשיחות ובונים מהם בנינים נפלאים בחינת בנין המשכן. וצריך כל אחד להתחזק הרבה בתפלה ושיחה תמיד, יהיה איך שיהיה, עד אשר על ידי רבוי התפלות יהיה נשלם הבנין בשלמות, ואז יכמרו רחמיו יתברך, ויקרב אותו בשלמות, וישוב אל השם וירחמהו, אך אוף על פי כן כשיהיה לו איזה ישועה, אל יטעה שעל ידי תפלותיו ומעשיו הטובים פעל זאת, רק ידע שהכל רק בחסדו יתברך ואף על פי שאנו יודעים, שאי אפשר לנו לפעל הישועה השלמה בתפלתנו לבד כנ"ל, אוף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה בכל כחנו, ואז יכמרו רחמיו יתברך, ויעשה בחסדו ויושיענו בקרוב למען שמו. וגם זה בכלל מה שמבאר במקום אחר, שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטיא, הינו שלא יטה לימין לשמאל, הינו שלא יטעה, חס ושלום, שהתפלות הם לריק, חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל וכן אל יטעה לומר: מה לנו להרבות בתפלה, מאחר שעקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמך רק על חסדו, שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי, כי באמת צריכין להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע אוף על פי כן האמת, שאין אנו כדאי לפעל בתפלתנו כי אם בחסדו, בחסדו, ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו, וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו. (הלכות נחלות, הלכה ד', אות י, כ):

ז. ישראל על ידי תפלתם מעוררים רחמיו יתברך מעט מעט בכל פעם, עד שבמהרה יתעורר, כביכול, משנתו בבחינת: וייקץ כישן השם, ויגאלנו במהרה. כי באמת אין שנה לפניו יתברך, כמו שכתוב: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, רק שמחמת מדת הדין הוא יתברך, כביכול, כמסתיר פנים מאתנו, עד שנדמה כישן, חס ושלום, ואנו מחויבים להתפלל ולצעק אליו יתברך תמיד ולעורר רחמיו יתברך כמו שמעוררין מהשנה, כביכול, בבחינת: עורה למה תישן השם, עד אשר על ידי רבוי התפלות יתעורר, כביכול, בשלמות וישוב אלינו וירחמנו. (שם, אות יא):

ערך התחזקות

א. מה שרב בני אדם טועים בעצמם וסוברים, שנפשם אינה קדושה משרשה, וקשה להם לשוב אל השם להיות איש צדיק או איש כשר באמת כמו שאר צדיקים וכשרים, כמרגלא בפומא דאנשי לומר, כשמספרין מאיש צדיק או מאיש כשר וירא באמת, ומתחיל להתעורר בהם הרהורי תשובה גם כן להתקרב להשם יתברך, כי כל ישראל מלאים מחשבות של הרהורי תשובה והתקרבות להשם יתברך תמיד, אך אחר כך תכף אומרים: מי יכול להתדמות לזה האיש צדיק וכו', כי היה נשמה קדושה מנעוריו, כאלו צדקת הצדיקים וכשרים הוא רק מצד הנשמה הקדושה שיש להם מתולדותם, אשר באמת אינו כן, כי עקר צדקת הצדיק הוא רק על ידי יגיעתו וטרחתו בעבודתו יתברך כמה וכמה ימים ושנים הרבה, והתגבר והתחזק בכל פעם, ולא הניח את עצמו לפל בשום אפן, והרבה בתפלה ותחנונים, עד שזכה למה שזכה, וכל אדם יכול להיות כמותם, כי הבחירה - חפשית, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: כתר שם טוב מונח וכו'. ובאמת ענין הטעות הזה, שסוברים שנפשם אינה קדושה משרשה, ומחמת זה אינם מתגברים לעשות כמעשה הצדיקים, כל זה נמשך מבחינת היכלי התמורות, שמשם בחינת החלוף שנחלף הבן מלך לבן העבד, כמבאר בספורי מעשיות, שמחמת זה נפל למקום שנפל והלך בדרכים לא טובים, עד שהיה מסופק בעצמו אם הוא בן המלך או בן העבד, כמו כן הוא בכל אדם הרחוק מהשם יתברך, בפרט בתקף סוף הגלות המר הזה, שהתגבר הבעל דבר מאד מאד, עד שכמה בני אדם מיאשין את עצמם, כאלו נפשם אינה מסוגלת כלל לעבודת השם, וכל זה הוא רק פתוי היצר, כי באמת צריך האדם לידע ולהאמין, שנפש כל אחד מישראל גבוה ויקרה מאד מאד, וכולם הם בחינת בני מלכים, ויכולים לזכות למדרגות גבוהות וקדושות מאד מאד כמו כל הצדיקים והכשרים, כי גם עליהם עברו מחשבות וחלישות הדעת כאלה וכאלה, אך היו משכילים לבלי להניח להטעות אותם, והתגברו והתחזקו מאד, עד שזכו למה שזכו - אשרי להם - וזה בחינת: ויגבה לבו בדרכי השם. (הלכות ברכות השחר, הלכה ג', אות ו):

ב. כמו שהאדם צריך לעמד בנסיון לבלי לילך אחר תאוותיו בהתר או באסור, חס ושלום, כמו כן צריך להתחזק לעמד בנסיון אם כבר נכשל, חס ושלום, ועבר עליו מה שעבר לבל יפל על ידי זה לגמרי, חס ושלום. כי מה שנמצאים הרבה בני אדם, שנופלים בדעתם ואומרים, שאי אפשר להם לילך בדרך הישר עוד, זהו רק מחמת תאותם ויצרם הרע, שמבקשים תואנה ועלילה לפרש מאחרי המקום, חס ושלום, כדי שיוכלו לילך אחרי תאוותם הרעות, חס ושלום, כי התואנות והעלילות, שהבעל דבר מוצא לכל אדם, רבו מספר, ולכל אחד מוצא עלילות מיוחדות, רובם על ידי חסרון פרנסה ומניעות המונעים וכו', אך אוף על פי כן כל אחד מישראל נפשו מרה לו מאד על זה, כי יודע, שיצטרך לתן דין וחשבון, ועל כן מתגבר בו הטוב בכל פעם ומתעורר לשוב להשם יתברך, אך בשום דבר אינו מוצא לעצמו עלילה ופטור כל כך כמו על ידי התחבולה הנ"ל של הבעל דבר, שמפילו בדעתו בכל פעם ומראה לו כאלו אפס תקוה, חס ושלום, כי רואה בעיניו, שכבר חתר כמה פעמים לשוב להשם יתברך ונפל אחר כך, כל אחד כפי מה שנפל, וכן היה כמה פעמים בלי מספר, ועל כן הוא פטור כבר בעיני עצמו מלחתר עוד חתירות לשוב להשם יתברך, אבל באמת כל הרעיונים והמחשבות של נפילות כאלו הם רק מעשה בעל דבר, שמוצא לו עלילה לפרש מאחרי המקום כנ"ל, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל, וכל אדם צריך שיעבר עליו הרבה קדם שזוכה לכנס אל הקדושה, ומי לנו גדול מאדם הראשון, שפרש מאשתו ושב בתשובה שלמה מאה ושלשים שנה, ודיקא בכל אלו המאה ושלשים שנה באו רוחות וחממו אותו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ובודאי נחלשה דעתו מאד מזה בכל פעם, ובודאי ארב עליו הבעל דבר ורצה להפילו בדעתו לגמרי בכל פעם, אבל הוא התגבר כנגדו בכל עת, ולא הניח דרכי תשובתו שעסק בהם, עד שזכה בסוף המאה ושלשים שנה להוליד את שת, שממנו הושתת העולם, ויצאו ממנו האבות ומשה ומשיח. ואדם הראשון בעצמו היה גום כן כל ימיו צדיק וחסיד ונפטר בשם טוב, ואף על פי שעדין צריכין לתקן הפגם שלו בכל דור ודור, אוף על פי כן אם לא היה מתגבר ומתחזק בעצמו לתקן מה שתקן, בודאי היה קשה מאד התקון ביותר גם לצדיקים הבאים אחריו, וכמו כן הוא ממש בכל אדם גם עכשו, כי זהו עקר הנסיון שלו, שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם, רחמנא לצלן, בכל אשר עליו, וירגיל את עצמו בכל יום להתחיל מחדש, וידמה בדעתו כאלו נולד היום וכו', ואז מה שיזכה לתקן בעצמו על ידי תשובתו השלמה, בודאי מה טוב, ומה שלא יזכה לגמר התקון, יהיה בטוח בכח וזכות הצדיקים הקדושים, שיש להם כח להפך הכל לטובה, ובלבד שלא יתיאש את עצמו מלצפות ולקוות להשם בקווי אחר קווי ולהרבות בצעקה ובקשה ותחנונים לפניו יתברך, כי עם השם החסד והרבה עמו פדות וכו'. (הלכות פסח, הלכה ט', אות כא):

ג. כל הבלבולים של כל אדם - שמתאוה לכל התאוות, ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגושם, ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו'. ואפלו אם קשה לו קושיות על עצמו, גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשה בעל דבר, שמחליש דעתו על ידי הקושיות, שקשה לו על עצמו: איך אתה רוצה להתפלל בכונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך וכו', וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שעור, וכל זה נמשך מזוהמת הנחש, שמבלבל דעת האדם, שרוצה להבין הכל, כי באמת אין אנו יודעים כלל, ואפלו שלמה המלך, עליו השלום, אמר: כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, וכן בתהלים נאמר: ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך מכל שכן אלף אלפים ורבי רבבות קל וחמר אנשים פשוטים בפרט בדורות הללו. והכלל - שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך - עשה, ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא. (הלכות בשר בחלב, הלכה ד', אות יב):

ד. בכל יום ויום שולח השם יתברך ישועות חדשות להציל את האדם מסטרא אחרא, המתגברת עליו בכל יום, וזה בחינת: בשרו מיום ליום ישועתו, וכן בתפלת שמונה עשרה אומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו וכו', וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו'. נמצא, שבכל יום ויום נעשים עם האדם ענינים חדשים לגמרי, והקדוש ברוך הוא עוזרו ומושיע בכל יום. על כן אין להאדם לבלבל את עצמו כלל מיום לחברו, כי מי יודע כמה גדלה הישועה החדשה, שהשם יתברך ישלח לו היום, אם יזכה להתגבר להתחיל מחדש. (שם, אות יד):

ה. צריך האדם לחזק את עצמו להתקרב להשם יתברך תמיד מכל מה שיעבר עליו בגוף ונפש וממון, כי יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב להשם יתברך מחמת רבוי היסורין והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו, ואם יסתכל בעין האמת, יראה, שכל היסורים העוברים עליו הם בחסד גדול, ולא באו עליו לרחק אותו על ידי זה מהשם יתברך, חס ושלום, רק אדרבא, לקרב אותו ביותר ולעורר בתשובה ולפדותו על ידי זה מענשים קשים, רחמנא לצלן, ומדינה של גיהנם ולזכותו לעולם הבא, ובפרט שבתוך הצרה והיסורים בעצמן יכולים למצא בהם הרחבות גדולות בחינת: בצר הרחבת לי, וכמבאר במקום אחר. וכן יש מי שמטעה את עצמו, שאינו יכול להתקרב להשם יתברך מחמת עצם רבוי פגמיו, שנתרחק על ידם מאד מהשם יתברך וכבר מבאר בדברינו הרבה פעמים, שאסור לאדם ליאש עצמו, חס ושלום, כי אפלו אם הוא כמו שהוא, אוף על פי כן עדין יכול לחטף תורה ומצוות ולזכות לחלק טוב לעולם הבא, וצריך לחזק את עצמו מאד בהנקודות טובות שמוצא בעצמו עדין, וידע ויאמין, כי עדין יש לו תקוה לשוב להשם יתברך באמת. ואם יאמר: האמת - שהיסורים בחסדים גדולים, וגם יש בי נקודות טובות עדין, אך אוף על פי כן מה אעשה, שרבוי הפגמים והקלקולים גברו עליו כל כך, עד עד שקשה לי לסבל גם מעט היסורין וכן עצם הקטנות וחלישת הדעת שיש בלבי מרבוי פגמי וקלקולי, אוף על פי כן על ידי שיחזק את עצמו ויסתכל על החסדים וההרחבות וכן על הנקודות טובות, על ידי זה יוכל על כל פנים לחזק לבבו לשפך שיחו ותפלתו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים הרבה, עד שיושיעו השם יתברך בשלמות ויציל אותו מכל היסורים וימחל לו על כל עוונותיו ויזכהו לתשובה שלמה. (הלכות פריקה וטעינה, וטעינה, הלכה ד', אות יג):

ערך השגת והתנוצצות אלקות

א. אפלו להאדם שהוא במדרגה התחתונה, בבחינת חשכות וגלות, אוף על פי כן השם יתברך מרחם עליו ומאיר עליו לפעמים התנוצצות גדול בלבו ודעתו, והכל - כדי שיתעורר האדם על ידי זה ויהיה נמשך אחריו יתברך בבחינת: משכני אחריך נרוצה ועל כן אחר כך מיד נעלם ועובר ממנו ההתנוצצות וההארה הזאת, כי ההתנוצצות היתה רק לרמז לו נעימות האור, כדי שירדף אחריו. וזה עקר בחינת הכרוז, שקורין להאדם בכל פעם שישבו אליו יתברך, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. וזה בחינת פסח וספירה ושבועות, כמבאר בפנים. (הלכות קריאת שמע, הלכה ה', אות ט):

ב. צריך האדם להאמין באמונה שלמה, שכל מה שעובר עליו בכל יום ובכל עת ובכל שעה מיום הולדו עד יום מותו, הכל הוא רק סבובים מאתו יתברך, כדי שיזכה להשגות אלקות לדעת ולהכיר אותו יתברך, כי רק בשביל זה נברא, ואין שום תכלית אחר חוץ מזה, כמבאר בזהר הקדוש, שעקר הבריאה היתה בגין דישתמודעין לה, וזה עקר כלל כל התורה וכלל כל הכונות של כל המצוות הקדושות, כי כולם הם שעורים וצמצומים לזכות על ידם להשגת אלקות לדעת ולהכיר אותו יתברך, אך מחמת שזה לעומת זה עשה אלקים, כי יש מלכות דסטרא אחרא, שהם מתגברים בכל עת לבלבל דעת האדם, שלא יסתכל ולא יתבונן על כל זה מה שנעשה עמו, שהוא לטובתו הנצחית כדי לזכות לחיי עולם להשגת אלקות, והוא שוכח, חס ושלום, את העקר, ועושה מהטפל עקר, כאלו העקר היה, חס ושלום, עסקי העולם הזה וטרדת הפרנסה וכו', רחמנא לצלן - על כן צריכין לבקש מאד את הצדיק האמת הגדול במעלה מאד, שהוא הרבי ההגון, שיוכל לסבב עם כל אחד לפי בחינתו בדרכים נפלאים, עד שיכניס בו גם כן השגת אלקות. (הלכות נזיקין, הלכה ד', אות ב):

ערך זכרון ושכחה

א. על ידי שהאדם מרגיל את עצמו להרבות באמירת תהלים ושירות ותשבחות להשם יתברך, וכן על ידי שמרגיל את עצמו להחיות את עצמו על ידי איזה נגון וזמרה לשם שמים, כי הנגון יש לו כח גדול לעורר את הלב ולהמשיכו אחר השם יתברך - על ידי זה זוכה להנצל משכחת התורה, וזוכה לראות אור התורה בשלמות בבחינת סם חיים. (הלכות נשיאת כפים, הלכה ה', אות ו):

ב. עקר השכחה - על ידי תאות נאוף, שהוא תאות נשים, שהוא לשון שכחה, כמו שכתוב: כי נשני אלקים וגו', כי שמירת הברית הוא בחינת סטרא דדוכרא, בחינת זכר, לשון זכרון. (הלכות ערב, הלכה ד', אות י):

ערך חצות

א. על ידי שמשברין השנה וקמים בחצות לילה ומתאבלים על חורבן בית המקדש ועוסקין בתורה, על ידי זה מקימין את האמונה ומבטלין הכפירות, וזוכין לשבר תאות ממון ולעשות משא ומתן באמונה, וזוכין לבחינת בנין בית המקדש, שהוא בחינת בנין הדעת, ולחדש נפשו לטובה וליחד קודשא בריך הוא ושכינתה ולהמשיך תורה. ועל ידי זה זוכין להשגחה שלמה ולבחינת: שויתי השם לנגדי תמיד. (הלכות השכמת הבקר, הלכה ב'):

ב. על ידי שמבטלין השנה וקמים בחצות לילה לעסק בתורה, על ידי זה נתבטל אחיזת הזמן, שמשם כל השנויים והמחלוקות ואחיזת היצר הרע והסטרא אחרא, ועל ידי זה נמשך שפע ופרנסה לישראל. (הלכות רבית, הלכה ה', אות ה ו):

ערך טלטול

א. על ידי ברכת כהנים נתקן הדרך מכל צער ויסורין שיש לאדם בדרכים, ועל כן נוהגין לברך את היוצא לדרך עם ברכת כהנים. (הלכות נשיאת כפים, הלכה ג' אות ד):

ערך יראה ועבודה

א. כשרואה האדם, שהיצר הרע והתאוות מתגברים עליו מאד מאד, ונדמה לו שקשה לשברם - צריך לידע, שבודאי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עמו, ובודאי אם לא היה לו כח לשבר, לא היה השם יתברך מגרה בו יצר הרע כזה, רק אדרבא, ידע מזה, שבודאי נפשו יקרה וקדושה מאד בשרשה, שמחמת זה מתגברין עליו כל כך, כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, כי אין זה דרך הענוה אמתית להחזיק את עצמו לרשע גמור, חס ושלום, ולהקטין מעלת נפשו הקדושה, רק אדרבא, צריך לידע ולהאמין, שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוהה מאד מאד, ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שעור תלויים בה, כי אפלו נפש הפחות שבפחותים שבישראל גום כן גבוהה מאד מאד, מכל שכן וכל שכן נפשות בעלי תורה, ובפרט אותם שיש להם שכל גדול, כל כל מה שהשכל גדול ביותר - הנשמה גבוהה ביותר, על כן האדם הבר שכל, כשרואה שיצרו מתגבר עליו ביותר, צריך לידע, שבודאי נפשו גבוהה ביותר, וצריך להתגבר לרחם על עצמו לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות מאד התלויים בנפשו, עין לא ראתה וכו', ויתגבר בכל עז להציל נפשו מני שחת מן העשק והתמורה, חס ושלום, והעקר - על ידי רבוי תפלות ובקשות כנ"ל. וזה בחינת: ויגבה לבו בדרכי השם, שצריכין להגביה לבו ודעתו בדרכי השם ולומר בנפשו, שאין נאה לו לעשות מעשם כאלה מעשה בהמה, חס ושלום, כי נפשו גבוהה מאד מאד. (הלכות ברכות השחר, הלכה ג' אות ד ה):

ב. על ידי שרואין, שבדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו, ומצליחין בידו מלמעלה שיגמר חפצו, הן לטוב או לרע, חס ושלום, כנ"ל - על ידי זה יש טועין וסוברין, שחס ושלום השם יתברך בטל רצונו לגמרי ומסר ביד האדם הכל כפי נטית רצונו, שמי שרוצה לילך בדרך הקדש והפרישות, צריך לשמר את עצמו מאד, שלא יפגם, חס ושלום, בכדי שלא יפל על ידי זה באין סומך, אבל מי שנטית רצונו הוא לילך שובב בדרך לבו, אזי לא יזיק לו שום פגם כלל, אדרבא וכו', חס ושלום, ונדמה להם שיש להם ראיות על סברות אלו, חס ושלום. ובטעות כאלו יש הרה מדרגות, כי יש סברות משובשות אפלו אצל אנשים כשרים קצת, שמשתלשלין בדקות גדול מסברות הרעות כאלו, שהם אפיקורסות גמורה, כמובן לכל משכיל, ובאמת איש בער לא ידע וכו', כי בודאי רצונו יתברך, שכל אדם יעשה רק טוב ויהיה בורח מן העברה ויפריש את עצמו מתאות עולם הזה, ולא בלבד מן המותרות, אלא גם בהכרחיות ימעט בכל מה דאפשר ויקדש עצמו במותר לו, ורק בזה חפץ השם יתברך, ואף על פי שגם עם הרשעים גומר השם יתברך למלאת רצונם, כמו שכתוב: כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידך, וכמו שפרש רש"י שם, אוף על פי כן בודאי הביט אל עמל לא יוכל כלל, והרשעים הם כמשא על פניו, כביכול, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ומה שממלא גם רצונם, הוא רק בשביל בשביל כח הבחירה, כי אם לאו - תתבטל הבחירה לגמרי, אשר אין זה רצונו יתברך. אבל המשכיל, החפץ באמת, יראה ויבין החלוק שבין הכשרים והיראים, שהצלחתם לנצח, ובין הצלחת רשעים, שהיא רק לפי שעה בחינת: בפרח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד, וגם זה הוא רק בשביל כח הבחירה כנ"ל. (הלכות ברכות השחר, הלכה ה', אות עט, פב):

ג. יש בני אדם, שנמשכו אחר דרכי המחקרים, שקשה להם למה הרבה השם יתברך לישראל כל כך תורה ומצוות, שקשה לקימם, ולפי דעתם הרעה והמשובשת היה יותר זכות להם אם היה רק מצוות מועטים, אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת עקר התכלית של האדם הוא, שישבר כל התאוות כל כך, עד שלא יהיה בו אפלו צד רשימה משום תאוה, אפלו של התר, וזה אי אפשר לזכות כי אם על ידי רבוי התורה והמצוות, שיש בכל פרט ופרט מדברי העולם, ועל ידי זה יכולין לזכות להמשיך עלינו קדושה גבוהה כל כך, עד שנהיה זכים ונקיים וקדושים לגמרי מכל התאוות, כמו שזכו אבותינו הקדושים, אבות העולם, שבשביל זה מרבה התורה לספר מכל עניניהם ומעשיהם, ואיך שחפרו בארות, ויעקב אשר הציג את הומקלות ברהטים וכיוצא בזה, כל זה - לגלות לנו גדולת מעלתם וקדושתם, שזככו את עצמם כל כך, עד שזכו לעבד את השם יתברך בכל תנועותיהם ועניניהם, ובכל תנועה היה להם סודות נוראים, רזין דרזין, וכל זה - להעיר אזנינו ולבנו, שגם אנחנו נטהר ונקדש עצמנו גם בכל העבודות החיצוניות ועסקי חל, כדי שנזכה גם אנחנו לבוא לאיזה בחינה ומדרגה ממעלות קדושת אבותינו הקדושים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, כי הבחירה - חפשית בכל דור, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: אין דור, שאין בו כאברהם וכו', ועל כן מצינו גם בדורותינו צדיקים אמתיים, גדולים ונפלאים מאד, שזכו לעבד את השם יתברך גם בכל עסקי חל, וכמפורסם הרבה ספורים כאלה מהצדיקים הגדולים, שהיו מימות הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, עד הנה, ועל כן, מאחר שעקר התכלית של ישראל הוא לזכך את עצמם בתכלית הקדושה מכל התאוות שבעולם - על כן בודאי הוא טובה גדולה מה שהרבה לנו תורה ומצוות, כדי שיהיה גם גם לנו כח להתעורר להשם יתברך ולהמשיך עלינו קדושה גדולה בכל ענין וענין על ידי רבוי התורה והמצוות, כדי שנזכה לתכלית האמתי, לאור הגנוז, שאי אפשר להגיע אליו כי אם על ידי זה. וכל זה הוא לאותן שזוכין לקים כל התורה, אך אפלו מי שאינו זוכה להתגבר על יצרו ולקים כל התורה והמצוות, הוא הוא גם כן טובה אליו מה שיש הרבה תורה ומצוות, כי על ידי זה אפלו הגרוע שבגרועים מקים כמה מצוות, כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ועל ידי זה יזכה כל אחד מישראל להזדכך בודאי, כי הקדושה של המצוות, שמקים כל אחד מישראל, אינה מנחת אותם להשתקע בהטומאה והתאוות שנפלו בהם ומעוררם לתשובה בכל פעם, וכמו שכבר נמצאו הרבה בעלי תשובה בעולם, אשרי להם ואפלו אם, חס ושלום, לא יזכה לתשובה שלמה בחייו, אוף על פי כן סוף כל סוף יזדכך בודאי, ועקר הזכוך יהיה על ידי הטוב והמצוות, שזכה לחטף בעולם הזה דיקא על ידי שיש הרבה תורה ומצוות, וגם כי בכח הצדיקים אמתיים הנפלאים במעלה, שזכו לקים כל התורה בשלמות, עד שזככו עצמן כל כך, עד שהיו יכולין לעבד את השם יתברך גם בכל עסקי חל, על כן יש להם כח להעלות אותנו גום כן מחל לקדש ומטומאה לטהרה, עד שעל ידי זה יתהפך הכל לטובה. וכל זה כלול במאמר רבי חנניה בן עקשיה: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות - לזכות דיקא, שיהיו מזוככים לגמרי, כנזכר לעיל. (הלכות סימני דגים, הלכה ד', אות ג):