{
  "bookId": "anava",
  "part": "1",
  "torah": "2",
  "title": "Anava (Humility) - שלא לדבר בפני גדולים",
  "hebrewTitle": "שלא לדבר בפני גדולים",
  "sourceUrl": "/reader/anava/1/2",
  "plainUrl": "/reader-plain/anava/1/2/",
  "segments": [
    {
      "index": 1,
      "he": "הענוה היא מידה חשובה עד מאוד ומקומה בכל זמן ובכל מקום, בין עם אנשים קטנים, בין עם אנשים גדולים. הגמרא מספרת במסכת ברכות [דף מה:] איך חכמי התלמוד כיבדו זה את זה בברכת המוציא, וזו דוגמא לנו כיצד צריכים לנהוג במפגשים עם אנשים, לדוגמא: יושבים בסעודת שבע ברכות, ויושבים שם חכמים, והנה נוטל אחד האנשים את המיקרופון ומתחיל לדבר בלי רשות הרבנים, ורוצה להראות את חכמתו ברבים. דבר זה חמור מאוד ואדם כזה רק מראה את חסרונותיו.",
      "en": ""
    },
    {
      "index": 2,
      "he": "לפעמים הרב ממהר, והוא בא לכבד את האדם בדברי תורה והוא מתעכב, ויוצא שבעל השמחה אינו מרגיש בנוח במצב כזה. הענוה היא מידה שיש לשקול אותה במצבים שונים, למרות שאדם רוצה להגיד דברים יפים אבל הזמן אינו מתאים והדבר הראוי הוא לשתוק. וזה שאמר התנא [אבות א, יז]: ''כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה''. ועוד אל יחשוב שאם שתק במקום שהיה צריך לשתוק הפסיד דבר, לא כך, אלא יצא מרווח, כמו שמובא בחז''ל [יבמות סה:]: ''כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע''.",
      "en": ""
    },
    {
      "index": 3,
      "he": "ולא יחשוב אדם שמדובר בדברים בטלים, אלא בדברי תורה הכתוב מדבר. ויש להעיר על דרשנים שמאריכין את הדרשה בגלל שעלה להם חידוש תורה או סיפור יפה ששכחו לאומרו, וכשהיו צריכים לסיים נזכרו, ואז ממשיכים את הדרשה וגורמים לטורח על הציבור. דבר זה נובע מגאוה שאדם רוצה לרצות את עצמו. לא כך הם פני הדברים אלא העניו אפילו שזה יראה פחות יפה, אבל זה יהיה לרצון הציבור, יעשה זאת, בקיצור, לא יחשוב על כבודו אלא על כבוד שמים, ועל זה אמרו, ה' יהיה בעזרנו אמן!",
      "en": ""
    }
  ]
}