Anava (Humility) - ענשם של בעלי גאוה

ידוע ומפורסם הדבר שיש מידה רעה מאוד, שהשפעתה הרסנית על עבודת השם וקיום מצות. עד שאמרו חז''ל במסכת סוטה [דף ה:] ''כל אדם שיש בו מדה זו, כאילו עובד עבודה זרה''. וכן כתוב במשלי [טז, ה]: ''תועבת ה' כל גבה לב. יד ליד לא ינקה''. רש''י פרש: ''יד ליד'' בא לו גמול על גבה לבו. ואמרו [סוטה ה.]: ''כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה. וכאילו עובר על כל המצוות כולן''. ועוד כתוב באבות [ד, כא]: ''הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם''. פרשו בעלי המוסר:

מדוע כתוב מוציאים את האדם ב-ה''א הידיעה?! הגאוה יכולה להוציא את האדם הגדול ביותר מן העולם, כי אדם גדול יכול בנקל להיכשל במידה זו. ומי לנו גדול מקרח שנדבק במידה זו ונכרת מן העולם. וכן בפרשת בלק נאמר [במדבר כב, ט]: ''ויבא אלוקים אל בלעם ויאמר: מי האנשים האלה עמך? ויאמר בלעם אל האלוקים: בלק בן ציפור מלך מואב שלח אלי''. פרש רש''י שאמר בלעם: ה' שואל אותי לפעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה אליו. אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין. ''בן ציפור'' - אף שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים.

הגאוה גרמה לו לדמות את עצמו לקדוש ברוך הוא. ועוד: בלק בן צפור שלח אלי מלאכים ולא הלכתי, סימן שאני יותר גדול ממך. סופו: ו''יודע דעת עליון'' [במדבר כד, טז], לא יודע דעת חמורו. ולמה ה' נותן לו דוקא להיכשל בחמורו? כי בלעם חשב עצמו חכם יודע דעת ה' והוא נכשל בחמור בלי דעת. ועוד [במדבר כב, יג]: ''ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק, לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם''. רמז להם ''עמכם'' אינו מניחני ללכת, אבל עם אנשים יותר חשובים כן. ולא תלה את החיסרון בו אלא באחרים, שכך דרכם של בעלי גאוה.

וזה מה שכתוב בספר דברים כי בגאוה יש כח יצרי דכתיב [שם ח, יג - יד]: ''ובקרך וצאנך ירבן וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך וגו'''. [שם, יז]: ''ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה''. מכאן ניתן להבין כיצד מגיעים לעבוד עבודה זרה, כי הוא חושב שהוא המצליח והוא החכם מכל, והוא העשיר, ונהיה חס ושלום ''האלוקים'' ואז עובד את עצמו. ואין לך עבודה זרה מובהקת יותר מזו. צריך לדעת שגאוה אינה מתבטאת אך ורק בדבור גס ובגבהות לב, אלא אפילו אם מתגאה בליבו גם יענש על כך.

והנוהג כך נקרא עושה תועבה שנאמר [משלי טז, ה]: ''תועבת ה' כל גבה לב''. וכן צריך אדם ללבוש בגדים צנועים ולא בולטים. הליכתו צריכה להיות מתונה ולא שחצנית, כמו שכתוב [תהלים לו, יב]: ''אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני''. וכן צריך שילך כשראשו כפוף, שנאמר [ישעיהו ג, טז]: ''יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון''. וכן כתוב [שמואל - א טז, ז]: שהשם צוה את שמואל להמליך מלך על ישראל מבית ישי במקום שאול. שמואל חשב על אליאב בגלל היותו יפה ומרשים בהופעתו. נאמר שם [שמואל א טז, ז]:

''ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו''. ופירשו שהיה גאה, לפיכך הפסיד את המלוכה, ומכאן חומרת הדבר. אדם הנגוע במידה זו מוכן להפסיד את כל עולמו, כמו שכתוב במגלת אסתר על המן הרשע שהיה עשיר ובעל משפחה וילדים לרוב, וכולם כיבדו אותו והשתחוו לפניו. רק יהודי זקן לא קם לפניו ולא השתחוה לפני צורר היהודים והוא טוען [אסתר ח, יג]: ''וכל זה איננו שווה לי'' כיון שמרדכי היהודי אינו קם לכבודי. כי זו דרכם של בעלי גאוה ושררה.

מוכנים הם להפסיד את כל עולמם ובלבד שיכבדו אותם וכמובן סופו של אותו צורר היה מר ונמהר. ירבעם בן נבט היה מזומן לגן עדן עם דוד מלך ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לירבעם: ''אני ואתה ובן ישי נתהלך בגן עדן''. שאל אותו ירבעם: ''מי בראש אני או בן ישי?'', למרות שה' אמר לו: ''אני אתה ובן ישי'', בשאלה זו רצה לשמוע במפורש את חשיבותו היתרה על דוד בן ישי. סופו של ירבעם שלא היה לו חלק לעולם הבא.

ובאמת אומרים המפרשים שהקדוש ברוך הוא בהתחלה אמר ''אני ואתה ובן ישי'' אני ואתה - רמז לו שהוא ראשון אבל אחרי שהוא שאל מי בראש, אמר לו: ''אתה בעל גאוה! בן ישי בראש'' [סנהדרין קב.]. וכן יפתח נדר נדר שאם ינצח, כל מי שיצא מביתו ראשון הוא יקריב אותו לה'. והנה בבואו מן הקרב באה בתו יחידתו האהובה על לבו. סופה של אותה עלמה היה עצוב ואכן יפתח עמד בנדר והקריב אותה. יפתח יכול היה למנוע את המות הזה, אלו היה פונה לכהן הגדול ומבקש ממנו שיפר את נדרו. אבל בגלל הגאוה טען שלא ילך לכהן, אלא הכהן יבוא אליו.

הכהן לא בא אליו וכך בתו מתה. וכן לבן בעת שרדף אחר יעקב טען לפניו: ה' נראה אלי בחלום ואמר לי: ''הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע'' [בראשית לא, כד]. דבר זה לא מובן. הלא לבן רצה לפגוע ביעקב אם כן מה דברי העידוד הללו?! אלא כך דרכם של בעלי גאוה. רצה לבן הארמי לפרסם את הדבר שה' נגלה אליו וכך להעלות את חשיבותו בעיני יעקב ואחרים, למרות שהדברים היו עלולים להזיק לו. בעלי הגאוה חשופים בפני פורענויות, מפני שהם נמצאים ללא השגחה אלוקית שנאמר [משלי טז, ה]: ''תועבת ה' כל גבה לב''.

אם הוא תועבה כיצד השם ישמור עליו ויהיה עמו?! מדה זו מביאה את האנשים לידי רדיפת ממון והשתלטות על בני אדם. הם מסוגלים לגנוב ולגזול ולהזיק על מנת להראות כמה הם חשובים בפני הבריות. תחושת הגאוה מעבירה את האדם על דעתו. בזמן בית שני היו נוהגים לקנות את הכהונה הגדולה אנשים שאינם כוהנים, כדי להיכנס לקודש הקודשים. כניסה לתוך קודש הקודשים היתה כרוכה באבוד חיים, הללו מתוך ידיעה ברורה שהם הולכים למות היו נכנסים לקודש הקודשים. כל זאת נעשה מתוך התחושה שהנה מכבדים אותם ברגעים שלפני הכניסה.

רואים אנו עד כמה מדה זו יכולה לשבש את דעתו של אדם, אפילו עד כדי איבוד החיים לא עלינו. ידוע שה' ברא את האדם שלא יתגאה. בתחילה ברא ה' יתוש ואחר כך אדם, כדי שלא יתגאה. שאם יתגאה יאמר לו: ''יתוש קדמך במעשה בראשית'' [סנהררין לח.]. וכן כל אבריו של האדם מוציאים ריח רע, כמו האף, הפה, האוזניים, בית השחי, זעת הגוף וגו' וסופו רמה ותולעה, וכל זה כדי שלא יתגאה. הגאוה נחלת הגוים והענוה מידת ישראל ''והאיש משה עניו מאד'' [במדבר יב, ג].

בזכות הענוה אשר נתלבשו בה האבות הקדושים זכו ישראל שיאהב אותם הבורא יתברך, כדגרסינן במסכת חולין, סוף פרק כסוי הדם [דף פט.]: ''לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם'' [דברים ז, ז] - ''לא מרובכם'' לפי שאין אתם מרבין עצמכם אלא ממעטין לפיכך חשק בכם, ''כי אתם המעט'', ממעטין עצמכם בענוה. וגו': אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני, אני חושק בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר: ''ואנכי עפר ואפר'' [בראשית יח, כז]: נתתי גדולה למשה ואהרן, אמרו: ''ונחנו מה'' [שמות טז, ח]:

נתתי גדולה לדוד, אמר: ''ואנכי תולעת ולא איש'' [תהלים כב, ז]. אבל אומות העולם אינם כן, נתתי גדולה לנמרוד, אמר: ''הבה נבנה לנו עיר'' וגו' [בראשית יא, ד] נמרוד - מלך בדור הפלגה היה, ולכך נקרא שמו נמרוד, שהמריד כל העולם במלכותו על הקדוש ברוך הוא. לפרעה אמר: ''מי ה' אשר אשמע בקולו'' [שמות ה, ב], לסנחריב, אמר: ''מי בכל אלוקי הארצות'' וגו' [מלכים - ב יח, לה], לנבוכדנאצר, אמר: ''אעלה על במתי עב'' וגו' [ישעיה יד, יד], לחירם מלך צור, אמר:

''מושב אלוקים ישבתי בלב ימים'' [יחזקאל כח, ב] - מושב אלוקים ישבתי - שבנה לו ז' רקיעים של נחושת ועלה וישב עליהם, אמר רבא ואיתמא רבי יוחנן גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, באברהם כתיב [בראשית יח, כז]: ''ואנכי עפר ואפר'', ואלו במשה ואהרן כתיב [שמות טז, ז]: ''ונחנו מה'', וכתיב התם [איוב כו, ז] ''תולה ארץ על בלימה'' - על זכות אותן שנחשבו לבלימה, שבולמים עצמם מן הגאוה.