Segment 1
'שתקות אנוש רמה' [אבות ד, ד] - נאמר בקהלת [יב, ז]: ''וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה''. ואמרו בילקוט שם: אימתי תשוב הרוח את האלוקים אשר נתנה? כששב הגוף אל העפר כמו שהיה. וכן מבואר בזוהר הקדוש. וכן כתב ביתר ביאור בחסד לאברהם [מעין רביעי נהר נג] בזו הלשון: ''שכל זמן שהגוף קיים בקבר, אין הרוח והנשמה נכנסים למנוחתם בגן עדן'' ע''כ. ואם תאמר, אם כן יעקב ומלכי בית דוד הנחנטים שבשרם קיים, וכן צדיקי עולם כגון רבי אחאי בר יאשיה [שבת קנב:
Segment 2
], שאין הרקב שולט בהם, ונשארים בגופם, יצא שכרם בהפסדם, שלא יוכלו הנשמה והרוח להיכנס למחיצתם בגן עדן''? אמנם נראה שדוקא אם הגוף ההוא אינו ראוי מפני רוע מעלליו בקנאה ושנאה, אז צריך הגוף לידון ולהישפט, תחתיו יוצע רמה ומכסהו תולעה. ואי אפשר שהרוח יתלבש ברוח הקדושה העליונה, אלא עד ירצה את עונשו על מעלליו הרעים, וכן רוחו סובלת הצער הזה שהוא ערום, כמו שכתוב בזוהר: ''דהוו נשמתין ערטילאין'' [שהם נשמות ערומים]. וכל שכן אם נידון לגיהנם.
Segment 3
אולם איש אשר מעשיו הגונים וישרים, הגוף נרקב מהר ונעשה עפר, ואם עינה גופו לרצון קונו, יזכה ללבוש הרוחני ההוא אפילו בחיים חיותו, וכל שכן שיזכה בו מיד אחר המות, והגוף לא יעכבנו כלל. ומטעם זה מצינו לרבי אלעזר ברבי שמעון [בבא מציעא פד:] שלא עיכב גופו כל אותן השנים שעמד בלא קבורה. עד כאן. ועל פי דברי הזוהר פירש הגאון בעל חקרי לב בספר מערכי לב חלק א [דרוש ה, דף יב ע''ג] מה ששנינו שתקות אנוש רמה, שתקותו שהגוף יאבד כדי שהנשמה תשיב עיקר התענוג של עולם הבא, שהוא רק אחר שיכלה הבשר בקבר. עיין שם.
Segment 4
וכתב הגאון יעב''ץ בלחם שמים, שדקדק לומר שתקות אנוש רמה, ולא אמר שתקות אדם רימה, כי רק בימי אנוש הוחל לקרוא בשם ה''' [בראשית ד, כו], ואנוש עצמו מן הטועים, וכמו שכתב הרמב''ם [הלכות עבורה זרה א, א], [וע''ע בחידושי מהר''ץ חיות שבת כיח:] ולפי גודל עוונו נגזר עליו להיענש ברמה ותולעה, אבל ''אדם'' אף על פי שבחטאו מת מיתתו היתה כפרתו, ולא נענש ברימה, שהרי אמרו [בבא בתרא נח.]: שתי עקביו דומות לשני גלגלי חמה. ובספר צמח דוד העיד שמלכי אומות העולם שהיו כשרים נמצאו שלמים וקיימים כמה מאות שנים אחר מותם.