{
  "bookId": "bereishit",
  "part": "1",
  "torah": "13",
  "title": "bereishit 1/13",
  "hebrewTitle": "",
  "sourceUrl": "/reader/bereishit/1/13",
  "plainUrl": "/reader-plain/bereishit/1/13/",
  "segments": [
    {
      "index": 1,
      "he": "פרשת לך לך",
      "en": "The Torah portion Lech Lichuh"
    },
    {
      "index": 2,
      "he": "נו. ששם כתב רבינו ז״ל: ולא תאותם בלבד נשאר קשור בגופם, כי אם גם תאות אביהם שיש אצלם משעת ההולדה, מחמת שלא נתקדש אביו גם זה קשור בגופם עדיין. ובודאי אילו היו רואים את כל זה חרדה גדולה היה נופל עליהם, כי היו רואים איך הם עומדים במדרגה פחותה ושפלה. ע״כ. ובאור החיים הק׳ בתחילת פרשת תזריע כתב: והנה בעת ההזרעה אמרו ז״ל כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה, ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה, וצא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא, ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב׳ בניה, אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע. והוא מאמר הכתוב ׳כי תזריע וילדה׳, מודיע הכתוב כי עיקר הלידה הוא בשעת ההזרעה שכאשר תזריע כבר ילדה והיה מה שיהיה, אם נפש טהורה, אם לא, ואין תקוה להפך מה שכבר היא, ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה, כי אז הוא עיקר הלידה לבחינת הנפש שהוא העיקרית באדם, והויית הדבר והמצאתו, הגם שהוא נעלם תקרא לידה. ע״כ. וכן בדבריו בפרשת קדושים.",
      "en": "56. For there Rabbainu, of blessed memory, wrote: And not only their desire remains bound in their bodies, but also their father's desire, which is in them from the time of birth; because his father did not sanctify himself, this too is still bound in their bodies. And certainly, if they had seen all this, a great dread would have fallen upon them, for they would see how they stand on a low and degraded level. End of quotation. And in the holy Or HaChaim, at the beginning of the portion of Tazria, he wrote: And behold, at the time of insemination, our Sages, of blessed memory, said that according to the intention that the one inseminating intends, he will draw the soul to the offspring. If he thinks evil and defiled thoughts, he will draw an impure soul to the drop, and if he thinks in purity, he will draw a holy soul. And go and learn from the sons of the wondrous righteous man, King Hezekiah, peace be upon him, who married a prophet's daughter, and because the woman thought about the attendants of Merodach Baladan, she drew an evil soul to her two sons. If so, the essence of birth, which is drawing the soul to the fetus, is at the time of insemination, and prior to it, beforehand, for after the emission of the seed the power of the thinker, from whom the seed will come into being, has already preceded. And this is the statement of the verse, ‘When she inseminates and gives birth’: the verse makes known that the essence of birth is at the time of insemination, for when she inseminates she has already given birth, and what will be will be—whether a pure soul or not; and there is no hope of reversing what already is. And henceforth, the person's exerting himself regarding birth is at the time of insemination, for then is the essence of birth with respect to the soul, which is the essential [element] in the person; and the thing's coming into being and its origination, even though it is hidden, is called birth. End of quotation. And likewise in his words in the portion of Kedoshim."
    },
    {
      "index": 3,
      "he": "נז. מדרש רבה בראשית ס״ב ב׳: כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ומראה להם הקב״ה עד שהם בעולם הזה מתן שכר שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא ונפשן שבעה והם ישנים. א״ר אלעזר משל לסעודה שעשה אותה המלך וזימן את האורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותין ושבעה נפשן וישנו להם כך הקב״ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעוה״ז מתן שכר מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא והם ישנים שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט, הוי בשעת סילוקן של צדיקים הקב״ה מראה להם מתן שכרן כד דמך רבי אבהו אחזו ליה תלת עשרי נהרי אפרסמון אמר להון אלין דמן אמרו ליה דידך אמר אלין דאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה׳.",
      "en": "57. Midrash Rabbah, Beraishis 62:2: All the reward of the tzaddikim is prepared for them for the future to come, and the Holy One, blessed is He, shows them, while they are still in this world, the reward that He will give them in the future to come; and their soul is satiated, and they sleep. Rabbi Elazar said: An analogy to a feast that the king made: he invited the guests and showed them what they would eat and drink, and their soul was satiated, and they went to sleep. So the Holy One, blessed is He, shows the tzaddikim, while they are still in this world, the reward that He will give them in the future to come; and they sleep, as is said: ‘For now I would have lain down and been still.’ Thus, at the departure of the tzaddikim, the Holy One, blessed is He, shows them their reward. When Rabbi Avahu was dying, they showed him thirteen rivers of balsam. He said to them: ‘Whose are these?’ They said to him: ‘Yours.’ He said: ‘These are Avahu’s? And I said: I toiled in vain; for emptiness and vanity I exhausted my strength. Yet indeed my judgment is with Hashem.’"
    },
    {
      "index": 4,
      "he": "נח. כתב ההפלאה ז״ל בפנים יפות (פרשת לך לך): וענין אברהם וירידתו למצרים ונגעי פרעה, ומה שירדה עליו שלותו, איתא במדרש שהוא סימן לבנים בירידתם למצרים בעשר מכות ויציאתם ברכוש גדול, וכענין שאמרו חז״ל בבבא בתרא פי׳ התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כדי שתהא נוח לכבוש לבניו. וכן בכאן עשה ה׳ שגם לעתות צרה, וכשם שהם היה קשה עליהם משא הדרך, כן היה באברהם שהיה כבד מאוד להעלות הניצוצות שהוציא עמו ממצרים, וזה היה כוונתו שיתן לו מתנות, כדי שעי״ז יעלה הניצוצות הקדושות, ואמר הכתוב וילך למסעיו וגו׳ עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה וגו׳, שהלך והעלה כל הניצוצות שהוציא ממצרים ממדרגה למדרגה, עד שהביאם למעלתו הראשונה, ואמר גם לוט שהעלה עמו גם את לוט וכל אשר לו. ע״כ.\n\nובספר עטרת תפארת למהר״ח סונאני ז״ל כתב (פרשת לך לך): דע כי עיקר ירידת אברהם למצרים הוא כדי ללקט ניצוה״ק שנפלו שם מזמן קדמת, וכיון שליקט הניצוה״ק כשירד לשם בכח חסידתו וצדקתו וכוונותיו אז העלהו הקב״ה למעלה למעלה למעלה וגדל מעלתו יותר, על שהשיב את הבנים אל חיק אביהן כבראשונה. וכו׳. לפי שאין הברכה שורה בעולם אלא כשעולה מ״ן שאז מ״ד יורדים עד אין שיעור וערך, ולפיכך לפי שאברהם העלה ניצו״ק שהם סוד מ״ן אז גרם למ״ד שירדו הרבה יותר שלכך היה כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. ע״כ.",
      "en": "58. The author of HaHafla’ah, of blessed memory, wrote in Panim Yafos (the portion Lech Lichuh): And the matter of Avraham and his descent to Egypt and Pharaoh’s plagues—and the fact that his tranquillity descended upon him—is brought in the Midrash as a sign for the children in their descent to Egypt with ten plagues and their emergence with great possessions. And like what our Sages, of blessed memory, said in Bava Basra, explaining ‘Walk through the land, along its length and its breadth’: so that it should be easy for his children to conquer. And so here Hashem acted even for times of distress; and just as the burden of the road was difficult for them, so it was with Avraham, for it was very burdensome to raise up the sparks that he took out with him from Egypt. And this was his intention that he should give him gifts, so that through this he would raise up the holy sparks. And Scripture said: ‘And he went on his journeys,’ etc., ‘until the place where his tent had been at the beginning,’ etc.: that he went and raised up all the sparks that he took out from Egypt, from level to level, until he brought them to his original level. And it said ‘also Lot,’ for he raised up with him also Lot and everything that was his. End of quotation.\n\nAnd in the book Ateres Tiferes, by Rabbi Chaim Sunani, of blessed memory, he wrote (the portion Lech Lichuh): Know that the principal descent of Avraham to Egypt was in order to gather the holy sparks that fell there from ancient times. And since he gathered the holy sparks, when he descended there through the power of his piety and his righteousness and his intentions—then the Holy One, blessed is He, raised him higher, higher, higher, and made his level greater still, because he returned the children to their Father’s bosom as at first. Etc. For blessing does not rest in the world except when feminine waters ascend; then masculine waters descend without measure or valuation. Therefore, because Avraham raised sparks of holiness, which are the mystery of feminine waters, he caused masculine waters to descend much more; for this reason he was very laden with livestock, silver and gold. End of quotation."
    },
    {
      "index": 5,
      "he": "סא. וכמ״ש מוהרנ״ת ז״ל בפדיון בכור (הלכה ה׳ אות כ״ט): שאברהם הציל את לוט שכל המלחמה הזאת היתה בשביל זה מחמת שצפה שממנו ישתלשל לידת משיח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, מצאתי דוד עבדי וכו׳. עי״ש. והוא בבראשית רבה מ״א ד׳. היכן מצאתיו, בסדום. ע״ש.",
      "en": "61. And as Rabbi Noson, of blessed memory, wrote in Redemption of the Firstborn (Halacha 5, item 29): that Avraham saved Lot, for this whole war was for this, because he foresaw that from him the birth of Mashiach would develop, as our Rabbis, of blessed memory, said on the verse: ‘I found Dovid My servant,’ etc. See there. And it is in Beraishis Rabbah 41:4: ‘Where did I find him? In Sodom.’ See there."
    },
    {
      "index": 6,
      "he": "סב. שם מבאר מוהרנ״ת על פי סימן רפ״ב ׳אזמרה׳ שעל ידי שדנים לכף זכות ונוטים כלפי חסד למצוא נקודות טובות שבכל אחד אפילו הרחוק מאד, על ידי זה באמת מעלים אותו מכף חוב לכף זכות וחוזר למוטב. ועל פי זה כותב מוהרנ״ת דברים הללו.",
      "en": "62. There Rabbi Noson explains, on the basis of teaching 282, ‘I Will Sing,’ that by judging favourably and inclining toward kindness, to find good points in every individual, even one who is very distant, through this one truly raises him from the scale of guilt to the scale of merit, and he returns to the good. And on this basis Rabbi Noson writes these words."
    },
    {
      "index": 7,
      "he": "סג. בהלכות שבת (הלכה ז׳ אות ח׳) כתב מוהרנ״ת ז״ל:\n\nיש בכל אחד חסרון ומעלה, כי בני הנעורים יש להם עזות גדול מאד וקופצים מאד לבזות את הישרים האמיתיים. אבל גם יש בהם מצד אחר מעלה, מחמת שעוד הם בני הנעורים ולא הזקינו עדיין בדבריהם ודעתם הרעה, על כן היה אפשר לדבר עמהם להתוכח עמהם לנצחם להשיבם אל האמת, כמו שכתב אדמו״ר זכרונו לברכה שבני הנעורים בנקל להשיב אותם יותר מהזקנים, כמו שכתב על פסוק תעיתי כשה אובד בסימן ר״ו עיין שם. אבל הזקנים יושבים מלמטה ואף על פי שהם שותקים ונראים שאינם חפצים במחלוקת אבל הם אינם מניחים להפך דעת בני הנעורים אל האמת לאמיתו, כי כבר נשתרשו בדעתם הנבוכה. וכן באופן אחר יכולים לדבר עם הזקנים יותר, מחמת שאין להם רתיחת הדמים כל כך ומודים שאין ראוי להחזיק במחלוקת על כל פנים, אבל אז יקפצו בני הנעורים ויעיזו פניהם ויאמרו שאינם משגיחים על הזקנים שאינם חפצים במחלוקת כי אטמו מללעיל וכו׳. ע״כ.",
      "en": "63. In Halachos of Shabbos (Halacha 7, item 8), Moharnas of blessed memory wrote:\n\nEach one has a shortcoming and an advantage, for young people have very great brazenness and leap eagerly to disgrace the truly upright. But they also have an advantage from another side, because they are still young and have not yet grown old in their words and their evil opinion; therefore it was possible to speak with them, dispute with them, defeat them and return them to the truth, as our master and rabbi of blessed memory wrote, that young people can more easily be brought back than the elderly, as he wrote on the verse “I have wandered like a lost sheep,” in section 206; see there. But the elderly sit below, and although they are silent and appear not to desire controversy, but they do not allow the opinion of the young people to be turned to the truth in its truth, because they have already become rooted in their confused opinion. And likewise, in another manner one can speak with the elderly more, because they do not have such boiling of the blood and admit that one should at any rate not persist in controversy. But then the young people will leap up, act brazenly, and say that they pay no attention to the elderly who do not desire controversy, because they have been stopped up from above, etc. End of quotation."
    },
    {
      "index": 8,
      "he": "סד. הברית מנוחה (ספר קבלה קדמון שהאריז״ל הסכים והעיד על אמיתתו) בתחילת ספרו כתב:\n\nהראשון שמש בו אדם ימים רבים לדעת חכמה ושכל, ומסרו לשת. ושת עשה עליו ספרים לאין חקר לרוב חכמתו, וסדר כל סדרי המרכבה על תבונת השם הזה. ושת מסרו לאנוש וכו׳ ונח לשם בנו, ושם קבע עליו מדרשות והוציא החכמה לאורה והחזיר רבים לאמונה הטובה ומלך בכל נשיאי הארץ וכל נשיאי העמים היו מגישים (נ״א מביטים) אל שולחנו. ושם מסרו לעבר בנו. ועבר מסרו לאברהם ואברהם הוסיף בו חכמה חדשה ומסרו לבנו יצחק ויצחק מסרו ליעקב. ויעקב מסרו לבניו, וללוי העיקר נתן. ע״כ.",
      "en": "64. The Bris Menuchah (an ancient work of Kabbalah whose truth the Arizal endorsed and attested) wrote at the beginning of his book:\n\nThe first to make use of it was Adam, for many days, to know wisdom and understanding; and he handed it over to Seth. And Seth made innumerable books about it because of his great wisdom, and arranged all the orders of the Chariot upon the understanding of this Name. And Seth handed it over to Enosh, etc., and Noah to Shem his son; and Shem established houses of study concerning it, brought the wisdom to light, returned many to the good faith, and ruled over all the princes of the earth, and all the princes of the peoples would present at (another reading: look toward) his table. And Shem handed it over to Ever his son; And Ever handed it over to Abraham, and Abraham added new wisdom to it and handed it over to his son Isaac; and Isaac handed it over to Jacob, and Jacob handed it over to his sons, but to Levi he gave the principal portion. End of quotation."
    },
    {
      "index": 9,
      "he": "סה. בהלכות ראש חודש (הלכה ז׳ אות מ״ה) כתב:\n\nשחיבר ועשה על ידי זה ספרים רבים, שזהו בחינת מה שנטמן בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה בעת שברח מעשו ושם עסק בתורה ובודאי חיבר על ידי זה ספרים רבים, כי יעקב חיבר כמה ספרים קדושים בענין האמונה הקדושה כמובא וכמו שסיפר מזה אדמו״ר ז״ל. ע״כ. ובליקוטי מוהר״ן תנינא סימן ל״ב כתב רביה״ק: הוא טובה להעולם מה שנעלם ונשרף תורות וספרים הללו, כי בודאי הצדיקים הגדולים הקדמונים תנאים ואמוראים וכיוצא בהם עשו ספרים הרבה אך נאבדו, אך הוא טובה להעולם, כי אם לא היה זאת לא היה אפשר לנו כלל להתקרב להשם יתברך. כי יש הרבה ספרי מינין שאם היו ח״ו מתפשטים בעולם לא היה אפשר כלל להתקרב להשם יתברך. עיי״ש עוד. ובפרפראות לחכמה שם על סימן ל״ב כתב: מאמר זה נאמר בשבת פרשת יתרו תקס״ט, ושמעתי שאמר על ידי שאלה ששאל הרב הצדיק מוהר״ר ז״ל המגיד דק״ק טארהאוויצע ששבת אז אצל רבינו ז״ל ושאל אותו ענין זה, מאשר שבודאי הצדיקים הגדולים הקדמונים עשו ספרים הרבה והיכן הם. ושמעתי שהמגיד ז״ל הפליג מאד בשבח נפלאות המאמר הזה ואמר שדיבר מהשאלה הנ״ל עם כמה צדיקים גדולים ולא מצא בפיהם מענה על זה עד ששאל את רבינו ז״ל. ואמר שבשעה שאמר רבינו ז״ל המאמר הנ״ל ראה להבות אש יוצאין מפי רביז״ל. ע״ש.",
      "en": "65. In Halachos of Rosh Chodesh (Halacha 7, item 45), he wrote:\n\nThat he composed and made many books through this, which corresponds to his hiding in the house of Shem and Ever for fourteen years when he fled from Esau, and there he engaged in Torah, and certainly through this he composed many books; for Jacob composed several holy books concerning the holy faith, as cited, and as our master and rabbi of blessed memory related concerning this. End of quotation. And in Likutay Moharan Tinyana, section 32, our holy rabbi wrote: It is a benefit to the world that these teachings and books have disappeared and been burned, for certainly the great early tzaddikim, Tannaim and Amoraim and the like, made many books, but they were lost; yet it is a benefit to the world, for if this had not happened, it would have been altogether impossible for us to draw close to Hashem, blessed be He. For there are many books of heretics which, if—Heaven forbid—they were to spread through the world, would make it altogether impossible to draw close to Hashem, blessed be He. See further there. And in Parparaos LaChochmah there, on section 32, he wrote: This teaching was said on the Shabbos of the portion Yisro, 5569. And I heard that it was said in response to a question asked by the tzaddik rabbi, “מוהר״ר,” of blessed memory, the maggid of the holy community of Tarhovitza, who was spending that Shabbos with our rabbi of blessed memory and asked him about this matter: since certainly the great early tzaddikim made many books, where are they? And I heard that the maggid of blessed memory spoke exceedingly highly in praise of the wonders of this teaching and said that he had spoken about this question with several great tzaddikim and had found no answer in their mouths until he asked our rabbi of blessed memory. And he said that when our rabbi of blessed memory said this teaching, he saw flames of fire issuing from our rabbi’s mouth. See there."
    },
    {
      "index": 10,
      "he": "סו. וכמ״ש האריז״ל בליקוטי תורה (תחילת ספר איוב) וז״ל:\n\nבזה תבין למה החיצונים מתאוים כ״כ להחטיא לאדם ולגרום חורבן בבהמ״ק ולהכעיס הש״י ולהגלות שכינתו, הענין הוא כי הלא החיצונים הם שיורי הזוהמא ממה שנברר מקדושה, והוא נקרא מוותא, והנה הם רוצים לחיות, והנה חיים הם סוד הקדושה, והנה בעוד הקדושה בידיהן יש להם חיות ומזון ושפע וכשאין בידיהם הקדושה הם מתים, ולכן בראותם כי הם חסרים המזון, טורחים להחטיא את האדם בדרך הטורח אחר מזונותיו כי כשאדם חוטא אזי יגרמו אל אותן הנשמות שיכנסו ברשותם ואז הם חיים על ידיהם. ע״כ. מהר״א מששון ז״ל ברכבי אמת פרשת בהעלותך כתב בזה אחרי הביאו דברי האריז״ל הנ״ל: ידוע שהחיצונים יתכנו בשם כפירים, ועוד ידוע כי כל הנשמות סודם מבירורי רפ״ח ניצוצות הנזכרים כנודע. וזהו אומרו ׳הכפירים׳ שהם החיצו׳, ׳שואגים לטרף׳ ר״ל שאגים לטרוף אותם הנשמות ולעשות אותם טריפה שהם מהרפ״ח ניצוצות שעם הכולל גימט׳ טר״ף. ומה טעם הם עושים כן להחטיא אותם הוא בשביל ׳ולבקש מאל אכלם׳ כי באמצעות אותן הנשמות אף הם ניזונים כנזכר. ע״כ. ואח״כ שם: וזהו ג״כ כפירים רשו ורעבו ודרשי ה׳ לא יחסרו כל טוב, כפירים שהם החיצונים רשו ורעבו כשנעשים רשים מן הניצוצות, רעבים גם מציאותם ואין להם עוד מזון מן הניצוצות כי נתבררו מהם, אזי אותו העת ודרשי ה׳ שהם ישראל לא יחסרו כל טוב כי לוקחים כל השפע שהיה בהם. ע״כ.",
      "en": "66. And as the Arizal wrote in Likutay Torah (at the beginning of the book of Job), these are his words:\n\nThrough this you will understand why the external forces desire so greatly to make a person sin, to cause destruction in the Temple, to anger Hashem, blessed be He, and to exile His Divine Presence. The matter is that the external forces are the remnants of the filth from what was refined out of holiness, and this is called death. And behold, they wish to live; and behold, life is the mystery of holiness; and behold, while holiness is in their hands they have vitality, sustenance and abundance. And when holiness is not in their hands they die; and therefore, when they see that they lack sustenance, they labor to make a person sin, in the way of one laboring after his sustenance. For when a person sins, they then cause those souls to enter their domain, and then they live through them. End of quotation. “מהר״א מששון,” of blessed memory, in Chariots of Truth, portion Bihaaloascha, wrote about this after bringing the above words of the Arizal: It is known that the external forces are designated by the name “young lions,” and it is also known that the mystery of all the souls is from the refinements of the above-mentioned 288 sparks, as is known. And this is what it says: “the young lions,” which are the external forces, “roar for prey,” meaning they roar to tear those souls and make them torn prey, for they are from the 288 sparks, which with the inclusive unit have the numerical value of “טר״ף.” And why do they do this, to make them sin? It is for “and to seek their food from God,” for through those souls they too are nourished, as mentioned. End of quotation. And afterward there: And this also is “Young lions have become impoverished and hungry, but those who seek Hashem shall lack no good.” The young lions, which are the external forces, become impoverished and hungry when they become impoverished of the sparks; their very existence is hungry too, and they have no more nourishment from the sparks because these have been refined out of them. Then, at that time, “and those who seek Hashem,” who are Israel, lack no good, for they take all the abundance that was in them. End of quotation."
    },
    {
      "index": 11,
      "he": "סז. כמבואר בעץ חיים שער י״ח שמעלים את ניצוצו״ק מהקלי׳ שלשם נפלו בעת שבירת הכלים, והניצוצו״ק עולים בסוד מ״ן ועי״ז נעשה יחוד עליון ועי״ז יוצא אור מ״ה החדש ממצח דא״ק, ואז נמשך השפע מפרצוף לפרצוף ע״י יחוד ועי״ז נתקנים.",
      "en": "67. As explained in Aitz Chayim, gate 18, they elevate the holy sparks from the shells into which they fell at the breaking of the vessels; and the holy sparks ascend in the mystery of feminine waters, and through this a supernal unification takes place. And through this the new light of MAH comes forth from the forehead of Adam Kadmon, and then abundance is drawn from one partzuf to another partzuf through unification, and through this they are repaired."
    },
    {
      "index": 12,
      "he": "סח. כמ״ש האריז״ל בעץ חיים (שער י״ט פרק ו׳):\n\nאע״פ שאמרנו שנתבררו כל השבעה מלכים אינם כולם, כי כולם אינם מתבררים עד ביאת המשיח כנ״ל. אך הענין הוא כי נתברר כל מה שיוכל אז להתברר בעת האצילות. אך בכל פעם חוזרין ומתבררין עד שיושלמו להתברר. ע״כ. ושם בשער י״ט פרק ג׳ כתב האריז״ל: אלו המלכים עדיין לא נגמרו להתברר עד ביאת המשיח כי אז יתבררו לגמרי והסיגים יתבטלו בסוד בלע המות לנצח, והטוב שבהם יתברר ויתחבר עם הקדושה אשר בהמשך זמן זה מתברר מעט מעט בכל יום ובביאת המשיח יושלמו להתברר. ע״כ. ובשער ט״ל פרק ב׳: שאין בנו יכולת לברר כל הרפ״ח ניצוצין בפעם אחת. כי אם היה כן, כבר בא המשיח. והנה מתקיים בלע המות לנצח. אמנם בכל תפלה ותפלה, כפי כוונת האומרה, וכפי זכות הזמן אשר אז נאמרה התפלה ההיא, כך מתבררים שיעור קצוב מהרפ״ח ניצוצין. עד שנמצא כי קודם שיבא משיח יכלו ויגמרו כל הרפ״ח ניצוצין להתתקן. ע״כ.",
      "en": "68. As the Arizal wrote in Aitz Chayim (gate 19, chapter 6):\n\nAlthough we have said that all the seven kings were refined, they are not all of them, for they are not all refined until the coming of Moshiach, as above. Rather, the matter is that everything that could then be refined at the time of emanation was refined. But each time they are again refined until they are completely refined. End of quotation. And there in gate 19, chapter 3, the Arizal wrote: These kings have not yet been completely refined, until the coming of Moshiach, for then they will be refined entirely and the dross will be abolished in the mystery of “He has swallowed up death forever.” And the good in them will be refined and joined with holiness; over the course of this time it is refined little by little each day, and at the coming of Moshiach it will be completely refined. End of quotation. And in gate 39, chapter 2: We do not have the ability to refine all the 288 sparks at one time, for if that were so, Moshiach would already have come. And behold, “He has swallowed up death forever” is fulfilled. But in each and every prayer, according to the intention of the one saying it and according to the merit of the time at which that prayer is said, a fixed measure of the 288 sparks is refined. Until it is found that before Moshiach comes, all the 288 sparks will be completed and finished being repaired. End of quotation."
    },
    {
      "index": 13,
      "he": "סט. שנסמך לנסיון של אברהם ״לך לך מארצך״ שמבאר שם מוהרנ״ת לפני כן, שהכל הוא אותו ענין.",
      "en": "69. Which is placed adjacent to Abraham’s trial, “Go forth from your land,” which Moharnas explains there beforehand, for it is all the same matter."
    },
    {
      "index": 14,
      "he": "עא. כמו שמובא ונזכר לעיל מקודם בזה.",
      "en": "71. As is cited and mentioned above, earlier concerning this."
    },
    {
      "index": 15,
      "he": "\"וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב\"\n\n(י״ג, ב)\n\nכָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עִם אַבְרָהָם אַחַר כֵּן כַּמְבֹאָר בְּפָרָשִׁיּוֹת שֶׁאַחֲרָיו שֶׁהָיָה רָעָב בָּאָרֶץ, וְיָרַד לְמִצְרַיִם וְכוּ׳, וְלוֹט הָלַךְ עִמּוֹ, וְנִלְקְחָה שָׂרָה לְבֵית פַּרְעֹה, וְעָלָה מִשָּׁם בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב וְכוּ׳, שֶׁהֵם בְּחִינַת נִיצוֹצוֹת קְדוֹשִׁים רַבִּים שֶׁהֶעֱלָה מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא עב, הַכֹּל הוּא בִּבְחִינַת מִי יִימַּר הַנַּ״ל, שֶׁיָּרַד לְהַרְבֵּה הַרְבֵּה הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת בְּכַמָּה בְּחִינוֹת שׁוֹנוֹת וְהֶעֱלָה הַקְּדֻשָּׁה מִשָּׁם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה וְכוּ׳.\n\nוְזֶהוּ גַם כֵּן בְּחִינַת הַמִּלְחָמָה עִם הָאַרְבָּעָה מְלָכִים שֶׁהֵם בְּחִינַת אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁכּוֹלְלִים כָּל הַגָּלֻיּוֹת כַּמּוּבָא, שֶׁעִקַּר גָּלוּתָם הוּא הָעַצְבוּת כַּנַּ״ל, וְהוּא נִצַּח אֶת כֻּלָּם וְהִצִּיל אֶת לוֹט כְּדֵי לְבָרֵר מִמֶּנּוּ דַּיְקָא נִשְׁמַת מָשִׁיחַ שֶׁהָיָה נֶעְלָם שָׁם כַּמּוּבָא שֶׁהוּא מְקוֹר הַשִּׂמְחָה כִּי אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וְכוּ׳.\n\n(הלכות הודאה הלכה ו׳ אות ט״ז)",
      "en": "“And Avrum was very heavy in livestock, in silver and in gold.”\n\n(13:2)\n\nEverything that happened to Avruhum afterward, as explained in the subsequent Torah portions—that there was a famine in the land, and he went down to Egypt, etc., and Loat went with him, and Suruh was taken to Pharaoh’s house, and he came up from there with livestock, silver and gold, etc., which are the aspect of many holy sparks that he raised from the sitra achra (the other side), 72—all is in the aspect of the aforementioned ‘Who can say?’: that he descended to very, very many chambers of exchanges in various different aspects; and he raised the holiness from there, which is the aspect of the kingship of holiness, etc.\n\nAnd this is also the aspect of the war with the four kings, who are the aspect of the four kingdoms that encompass all the exiles, as brought down, whose principal exile is sadness, as above. And he defeated them all and rescued Loat in order to sift out precisely from him the soul of the Messiah that was concealed there, as brought down, who is the source of joy, for ‘then our mouth will be filled with laughter,’ etc.\n\n(Laws of Thanksgiving, Halacha 6, item 16)"
    },
    {
      "index": 16,
      "he": "עב. הבאר מים חיים כתב בפרשת בראשית (והארץ היתה תוהו ובהו): ידוע פירושו בשם האר״י זלה״ה עת אשר שלט האדם מקליפה באדם דקדושה לרע לו. הוא דוקא כי אחר שיוצא משם יוצא מאתו כל בחינות ניצוצות הקדושות אשר היה שם כבר בבחינת מצא מין את מינו ועל זה אמר הכתוב (איוב כ׳, ט״ו) חיל בלע ויקיאנו. כלומר שמוכרח להקיא כל אשר נמצא אתו מקדם ועל כן כשירד אברהם אבינו למצרים נאמר ביציאתו משם ויעל אברם ממצרים וגו׳ ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וגו׳, ולא כיוונה התורה הקדושה על הבלי שטות עולם הזה להאריך בסיפורם, כי אם על העלאת ניצוצי קדושה שהוציא משם על ידי התדבקתם אליו כשבא לשם. ע״כ. ובהלכות שבת (סוף הלכה ד׳) כתב מוהרנ״ת ז״ל: אברהם שכשבא לארץ ישראל היה שם דייקא רעב עד שהוכרח לצאת מארץ ישראל למצרים שזהו בחינת ונפקין, ואף על פי כן לא הרהר אחר השם יתברך רק עמד בניסיון במצרים עד שזכה לעלות משם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב שהוא בחינת ניצוצות הקדושים שבירר שם כמובא. ע״כ.",
      "en": "72. The B’er Mayim Chaim wrote in the Torah portion Beraishis (‘And the earth was waste and void’): Its explanation in the name of the Ari, whose memory is for the life of the World to Come, is known: at the time when the person of the husk rules over the person of holiness, ‘to his detriment,’ it is precisely so; for after he comes out from there, all the aspects of the holy sparks that were already there come out from him, in the aspect of ‘a kind has found its own kind.’ And of this Scripture said (Job 20:15), ‘He swallowed wealth and will vomit it up.’ That is to say, he is compelled to vomit up everything that was with him from before. And therefore, when Avruhum our father went down to Egypt, it says of his departure from there, ‘And Avrum came up from Egypt,’ etc., ‘And Avrum was very heavy in livestock, in silver and in gold,’ etc. And the holy Torah did not intend to dwell at length on the foolish vanities of this world by recounting them, but rather on raising the sparks of holiness that he brought out from there through their attachment to him when he came there. End quote. And in Laws of Shabbos (at the end of Halacha 4), our teacher Rabbi Noson, of blessed memory, wrote: Avruhum—when he came to the Land of Israel, there was precisely there a famine, until he was forced to leave the Land of Israel for Egypt, which is the aspect of ‘and they go out.’ And nevertheless he did not question the blessed God, but stood the test in Egypt until he merited to come up from there very heavy in livestock, in silver and in gold, which is the aspect of the holy sparks that he sifted out there, as brought down. End quote."
    },
    {
      "index": 17,
      "he": "ההלוואות הם מחמת שאדם חושב שבעת רע לו וחסר לו\n\n\"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו\"\n\n(י״ג, ג)\n\nהַהַלְוָאָה נִמְשֶׁכֶת עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ יְמֵי טוֹב וִימֵי רַע, כִּי הַהַלְוָאָה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הַפַּרְנָסָה שֶׁאֵין לוֹ עַתָּה וּמְצַפֶּה שֶׁלְּאַחַר אֵיזֶה יָמִים יוּכַל לְשַׁלֵּם לוֹ, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁעַתָּה הַזְּמַן אֶצְלוֹ בְּחִינַת יְמֵי רַע שֶׁמִּשָּׁם כָּל חֶסְרוֹן הַפַּרְנָסָה, וְעַל כֵּן הוּא לוֹוֶה מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיַּמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ הַיְמֵי רַע.\n\nוְאָז יוּכַל לְסַלֵּק לוֹ.\n\nוְעַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מְאֹד מֵהַלְוָאוֹת, כִּי צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁגַּם בַּיְמֵי רַע בְּעַצְמָם יֵשׁ טוֹב בְּחִינַת יְמֵי טוֹב בִּבְחִינַת ׳וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה׳, ׳רְאֵה׳ דַּיְקָא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם. וְאָז בְּוַדַּאי יוּכַל לְהַשִּׂיג פַּרְנָסָתוֹ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וְלֹא יִצְטָרֵךְ לָבוֹא לִידֵי הַלְוָאוֹת וְחוֹבוֹת וְכוּ׳, אַךְ עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַיְמֵי רַע עַל הַיְמֵי טוֹב עַד שֶׁנֶּעְלָם מִמֶּנּוּ שֶׁגַּם שָׁם בַּיְמֵי רַע בְּעַצְמָם נִמְצָא טוֹב, עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן וְהָעֵסֶק שֶׁלּוֹ, וַאֲזַי יוֹרֶדֶת הַשֶּׁפַע בְּצִמְצוּם גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא שָׁם שֶׁזֶּהוּ סוֹד עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן וְכוּ׳. וְעַל יְדֵי זֶה מֻכְרָח לָבוֹא לִידֵי הַלְוָאוֹת שֶׁסּוֹבֵר שֶׁעַתָּה הֵם יְמֵי רַע וְהַיְמֵי טוֹב יָבוֹאוּ אַחֲרֵי כֵן וִיסַלֵּק לוֹ.\n\nלכן כיון שכבר נפל להלוואות קשה שיצא מהם\n\nוְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת כֵּיוָן שֶׁבָּא לִידֵי הַלְוָאוֹת קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם וְעַל פִּי רֹב אֵינוֹ מְסַלֵּק בִּזְמַנּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַלְוַאי שֶׁיִּפְרַע בִּזְמַנּוֹ. ״הַלְוַאי״ וַדַּאי, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁגַּם שָׁם בַּיְמֵי רַע בְּעַצְמָם יֵשׁ טוֹב אֵיךְ יַשִּׂיג יְמֵי טוֹב. כִּי בֶּאֱמֶת הַיְמֵי טוֹב וִימֵי רַע הֵם בְּכָל יוֹם וָיוֹם רַק כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ לְהַגְבִּיר הַטּוֹב עַל הָרַע כֵּן נִמְשָׁךְ עָלָיו בְּחִינַת יְמֵי טוֹב, וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם. וְהָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב וּלְהַאֲמִין שֶׁגַּם בְּהָרַע בְּעַצְמוֹ, בִּבְחִינַת יְמֵי רַע, גַּם שָׁם יֵשׁ טוֹב, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וְכוּ׳ כַּנַּ״ל.\n\nאֲבָל זֶה שֶׁנָּפַל לְהַלְוָאוֹת עַל יְדֵי זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא הַיְמֵי טוֹב בְּתוֹךְ הַיְמֵי רַע, בְּוַדַּאי קָשֶׁה לוֹ לָצֵאת מֵחוֹבוֹת, כִּי הָרַע בְּכָל פַּעַם מִתְגַּבֵּר יוֹתֵר מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל וּמִסְתַּכֵּל לִמְצֹא הַטּוֹב בְּתוֹךְ הַיְמֵי רַע בְּעַצְמָם, כִּי עַל יְדֵי זֶה עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הָרַע.\n\nוְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת הִזְהִיר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁיִּזָּהֵר מִלִּהְיוֹת בַּעַל חוֹב, וּבִפְרָט מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הָא״ב הַקָּדוֹשׁ וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב יִזָּהֵר מִלִּהְיוֹת בַּעַל חוֹב. כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא וְהִגְבִּיר הָרַע עַל הַטּוֹב וְעַתָּה רוֹצֶה לָשׁוּב. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא הַטּוֹב בְּתוֹךְ הָרַע בְּעַצְמוֹ וּמַאֲמִין שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ טוֹב וְיֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לָשׁוּב, בִּבְחִינַת וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ. ׳מִשָּׁם׳ דַּיְקָא מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּדַּח שָׁם בֵּין הָעַכּוּ״ם, כַּמּוּבָן שָׁם בְּפָרָשָׁה. עַל כֵּן צָרִיךְ בְּוַדַּאי לִזָּהֵר מִלִּהְיוֹת בַּעַל חוֹב שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל שֶׁגַּם בַּיְמֵי רַע יֵשׁ טוֹב שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַהַלְוָאוֹת וְהַחוֹבוֹת וְכַנַּ״ל.\n\nמה שאברהם בא להלוואות הוא ירידה לצורך עליה שמוכרח הצדיק לעבור\n\nוְזֶה בְּחִינַת ׳וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו׳ הַנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בַּחֲזָרָתוֹ פָּרַע הַקָּפוֹתָיו. כִּי כְּבָר מְבֹאָר שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְרַחֵק מֵהַקָּפוֹת\n\nוְהַלְוָאוֹת, כִּי כָּל הַהַלְוָאוֹת נִמְשָׁכִין מֵהִתְגַּבְּרוּת הַיְמֵי רַע וְכוּ׳ כַּנַּ״ל, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים גַּם הַצַּדִּיק מֻכְרָח לָבוֹא לִידֵי הַלְוָאוֹת, וְזֶה לְטוֹבַת הָעוֹלָם בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, כִּי עַל יְדֵי שֶׁהַיְמֵי רַע מִתְגַּבְּרִין כָּל כָּךְ עַד שֶׁגַּם הַצַּדִּיק אֵינוֹ יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ הַשֶּׁפַע מִיָּד וּמֻכְרָח לָבוֹא לִידֵי הַלְוָאָה, עַל יְדֵי זֶה הַצַּדִּיק מִתְגַּבֵּר אַחַר כָּךְ בְּיוֹתֵר וּמְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא טוֹב הַרְבֵּה בְּתֹקֶף הִתְגַּבְּרוּת הַיְמֵי רַע שֶׁהִתְגַּבְּרוּ בְּיוֹתֵר.\n\nכִּי זֶה בְּחִינַת הַמִּלְחָמָה שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בִּפְרָט שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁאֵינוֹ נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ וְאֵינוֹ מְיָאֵשׁ עַצְמוֹ בְּכָל הַיָּמִים רָעִים וְהָעִתִּים רָעוֹת הָעוֹבְרִים עָלָיו. רַק אַדְּרַבָּא כָּל מַה שֶׁמִּתְגַּבְּרִין הַיְמֵי רַע יוֹתֵר וְיוֹתֵר הוּא מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ גַּם בָּהֶם, עַד שֶׁמּוֹצֵא גַּם בָּהֶם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וּבוֹנֶה מֵהֶם תּוֹרָה בִּבְחִינַת הַנַּ״ל, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מָקוֹם נָמוּךְ וְיָרוּד בָּעוֹלָם וְלֹא שׁוּם יוֹם וְעֵת וּזְמַן בָּעוֹלָם שֶׁאֵין שָׁם דִּבְרֵי תוֹרָה בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקוּתוֹ הַמְחַיָּה אוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן.\n\nוְעַל כֵּן זֶה הָאִישׁ שֶׁכְּבָר נָפַל לְהַלְוָאוֹת עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַיְמֵי רַע, תִּקּוּנוֹ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְשַׁלֵּם וּלְסַלֵּק הַהַלְוָאוֹת, וְעַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁלֵּם מְקַיֵּם פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, כִּי מְתַקֵּן הַרְבֵּה בָּזֶה עַל יְדֵי שֶׁהִתְגַּבֵּר אַחַר הַהַלְוָאָה וּמָצָא יְמֵי טוֹב בְּתוֹךְ תֹּקֶף הַיְמֵי רַע עַד שֶׁהִמְשִׁיךְ הַבְּרָכָה וְהַשֶּׁפַע לְסַלֵּק הַחוֹב. וַאֲזַי אִם הוּא אִישׁ חַיִל יָכוֹל אַחַר כָּךְ לְהַמְשִׁיךְ שֶׁפַע יוֹתֵר, כִּי כָּל מַה שֶׁמּוֹצֵא טוֹב בְּתוֹךְ תֹּקֶף הִתְגַּבְּרוּת הַיְמֵי רַע בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן הוּא עוֹשֶׂה וּבוֹנֶה תּוֹרָה יוֹתֵר בִּבְחִינַת הַנַּ״ל וּמַמְשִׁיךְ שֶׁפַע וּבְרָכָה יוֹתֵר כַּנַּ״ל.\n\nוְזֶה בְּחִינַת לוֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם שֶׁהִזְכַּרְנוּ לְמַעְלָה, לוֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם הֵם בְּחִינַת שְׁנֵי פְּגָמִים, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיָה לוֹוֶה רָשָׁע, כִּי לֹא הִשְׁתַּדֵּל לְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא הַטּוֹב בְּתוֹךְ הַיְמֵי רַע עַד שֶׁבָּא לִידֵי הַלְוָאוֹת כַּנַּ״ל. וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיף עוֹד רִשְׁעוּת בְּיוֹתֵר וְלֹא יְשַׁלֵּם, כִּי אֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ עַתָּה בְּיוֹתֵר כַּנַּ״ל, וְעַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שֶׁמִּזֶּה בָּא שֶׁעַל פִּי רֹב נַעֲשִׂים בַּעֲלֵי חוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בַּעֲלֵי ׳יְשִׁיבוֹת׳ ״אָן דְעֲצִירְס״.\n\nאֲבָל ׳וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן׳, הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיק הוּא לְהֵפֶךְ, לֹא מִבַּעְיָא שֶׁאֵינוֹ בַּעַל חוֹב, אֶלָּא גַּם מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל פַּעַם לִמְצֹא הַטּוֹב בְּתוֹךְ הָרַע עַד שֶׁמַּמְשִׁיךְ בְּרָכָה וְשֶׁפַע טוֹבָה תָּמִיד עַד שֶׁחוֹנֵן וְנוֹתֵן וּמַשְׁפִּיעַ לַכֹּל עַל יְדֵי זֶה, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּא לִידֵי הַלְוָאָה לִפְעָמִים, מִתְגַּבֵּר עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא לְחַפֵּשׂ יוֹתֵר עַד שֶׁמּוֹצֵא טוֹב יוֹתֵר וּמַמְשִׁיךְ וְנוֹתֵן שֶׁפַע טוֹבָה יוֹתֵר כַּנַּ״ל. וְזֶה גַּם כֵּן מְרֻמָּז בַּפָּסוּק זֶה ׳וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן׳, הַיְנוּ כִּי גַּם יִתְפָּרֵשׁ תֵּבַת ׳וְצַדִּיק׳ מְחֻבָּר וְנִקְשָׁר לְמַעְלָה לְתֵבַת לוֹוֶה וְכוּ׳, כְּלוֹמַר וְצַדִּיק. הַיְנוּ כְּשֶׁהַצַּדִּיק מֻכְרָח לִהְיוֹת לוֹוֶה, לֹא מִבַּעְיָא שֶׁמְּשַׁלֵּם בְּמוֹעֲדוֹ וּבִזְמַנּוֹ בְּוַדַּאי, אַף גַּם הוּא חוֹנֵן וְנוֹתֵן, כִּי עַל יְדֵי שֶׁבָּא לִידֵי הַלְוָאָה שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵהִתְגַּבְּרוּת הַיְמֵי רַע עַד שֶׁקָּשֶׁה לִמְצֹא שָׁם הַטּוֹב, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הִתְגַּבֵּר\n\nבְּהִתְגַּבְּרוּת יוֹתֵר עַד שֶׁמָּצָא שָׁם דַּיְקָא טוֹב הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּרָכָה וְשֶׁפַע הַרְבֵּה שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא חוֹנֵן וְנוֹתֵן כַּנַּ״ל.\n\nוְעַל כֵּן אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁגִּלָּה אֱלֹקוּתוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁכָּל עֲבוֹדָתוֹ הָיָה בִּבְחִינַת זֹאת, בִּבְחִינַת אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ תֹּאמַר לוֹ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי וְכוּ׳ עג. כִּי אָז הָיָה כָּל הָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵה׳ יִתְבָּרַךְ וּבְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּתְגַּדֵּל שָׁם הָיוּ מְלֵאִים גִּלּוּלִים, וְהוּא הִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בִּבְחִינַת עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ וְכוּ׳ עַד שֶׁהִתְחִיל לִבְנוֹת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי זֶה, כִּי הַתְחָלַת בִּנְיַן הַתּוֹרָה הָיָה מֵאַבְרָהָם כַּיָּדוּעַ, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינָה הַנַּ״ל, עַל כֵּן נֶאֱמַר בְּאַבְרָהָם, ״וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו״. בַּחֲזָרָתוֹ פָּרַע הַקָּפוֹתָיו, כִּי ה׳ יִתְבָּרַךְ נִסָּה אוֹתוֹ עַד שֶׁהֻכְרַח לֵירֵד מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם שֶׁמְּלֵאָה זִמָּה וְגִלּוּלִים בְּיוֹתֵר, וְהוּא הִתְגַּבֵּר שָׁם עַד שֶׁמָּצָא שָׁם גַּם כֵּן הַטּוֹב עַד שֶׁעָלָה מִשָּׁם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב וְכוּ׳. וְעַל יְדֵי זֶה ׳וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו׳, שֶׁפָּרַע הַקָּפוֹתָיו, כִּי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק בִּבְחִינַת וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן וְכַנַּ״ל.\n\nוְזֶהוּ גַם כֵּן בְּחִינַת ׳וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו׳, שֶׁלָּן בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ עד, זֶה בְּחִינַת ׳שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ׳ (ירמיהו לא), כִּי הַצַּדִּיק וְהָאִישׁ הַכָּשֵׁר כְּשֶׁיּוֹרֵד לִמְקוֹמוֹת הַמְּגֻנִּים כָּאֵלּוּ, כְּשֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר לְחַפֵּשׂ גַּם שָׁם אֱלֹקוּתוֹ שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, אַחַר כֵּן צָרִיךְ לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ שֶׁיָּרַד שָׁם כְּדֵי לְהַעֲלוֹת וּלְבָרֵר כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם בְּעֵת הַיְרִידָה לְהָשִׁיב הַכֹּל אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה וְכוּ׳.\n\nוְזֶה שֶׁנִּסְמַךְ לַפָּסוּק לוֹוֶה וְכוּ׳ וְצַדִּיק וְכוּ׳, ׳כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ׳. ׳כִּי מְבֹרָכָיו׳, שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים, ׳יִירְשׁוּ אָרֶץ׳ עַל יְדֵי זֶה שֶׁהֵם מִתְגַּבְּרִים לְחַפֵּשׂ תָּמִיד הַטּוֹב בְּתוֹךְ תֹּקֶף הַיְמֵי רַע כַּנַּ״ל. כִּי עַל יְדֵי זֶה זָכָה אַבְרָהָם לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ בִּבְחִינַת ׳אַחַד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ׳ (יחזקאל לג).\n\nוְזֶהוּ ׳מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְכוּ׳׳ שֶׁנִּסְמַךְ לָזֶה כִּי ׳מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ׳, שֶׁמַּפִּיל לִפְעָמִים אֶת הָאָדָם לִמְקוֹמוֹת נְמוּכִים כָּאֵלּוּ בִּשְׁבִיל נִסָּיוֹן אִם יִתְגַּבֵּר שָׁם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ כָּרָאוּי אֶת הַטּוֹב בְּתוֹךְ מָקוֹם וּזְמַן רַע כָּזֶה וְכַנַּ״ל. וְזֶהוּ ׳וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ׳, כִּי ה׳ יִתְבָּרַךְ חָפֵץ לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם אִם יִתְגַּבֵּר לִבְחֹר דֶּרֶךְ הַטּוֹב לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ עַד שֶׁיִּמְצָא גַּם שָׁם אֶת טוֹב ה׳ עַד שֶׁיָּשׁוּב לִמְקוֹמוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת. וְזֶה ׳כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה׳ סוֹמֵךְ יָדוֹ וְכוּ׳׳, וְזֶה בְּחִינַת הַתִּקּוּן עַל כָּל הַנַּ״ל בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה. בִּבְחִינַת לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַכּוּ״ם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ׳וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹקֵינוּ וְכוּ׳׳.\n\nוּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ׳כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וְקָם וְכוּ׳׳. כִּי לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק, כִּי ה׳ סוֹמֵךְ יָדוֹ בְּכָל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל יְדֵי זֶה, ׳נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְכוּ׳׳. רַק אַדְּרַבָּא, כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה, שֶׁזּוֹכֶה אַחַר כָּךְ לִהְיוֹת מַלְוֶה וְלֹא לוֹוֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ׳וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה וְכוּ׳׳. וְכָל זֶה עַל יְדֵי בְּחִינָה הַנַּ״ל, עַל יְדֵי שֶׁהִתְגַּבֵּר בְּכָל פַּעַם בְּכָל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל הָעִתִּים וְהַיְמֵי רַע שֶׁהִתְגַּבְּרוּ וְהִתְפַּשְּׁטוּ כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּ, לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ גַּם שָׁם בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁמָּצָא גַּם שָׁם הַטּוֹב שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא אֱלֹקוּתוֹ הַמְחַיָּה אוֹתָם.\n\nוְעַל יְדֵי זֶה תִּקֵּן הַרְבֵּה בְּיוֹתֵר וְעָשָׂה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לְכָל הָעוֹלָם לָשׁוּב לַה׳ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁלָּקַט וּבֵרֵר וּבָנָה מִמְּקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ וְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אוֹר נִפְלָא מִלְמַעְלָה כַּנַּ״ל, עַל יְדֵי זֶה הֵאִיר בְּכָל הָעוֹלָם דֶּרֶךְ זֶה שֶׁיָּשׁוּב כָּל אֶחָד, אֲפִלּוּ הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, לַה׳ יִתְבָּרַךְ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא וְכַנַּ״ל וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה לְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו בִּבְחִינַת כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה וְכַנַּ״ל.\n\n(הלכות הלואה הלכה ה׳)",
      "en": "Loans are because a person thinks that at the time it is bad for him and he lacks.\n\n“And he went on his journeys.”\n\n(13:3)\n\nThe loan is drawn about through there being good days and bad days, for the loan is because of a lack of livelihood, which he does not have now, and he expects that after some days he will be able to repay him. And this is because he thinks that now the time for him is the aspect of bad days, from which all lack of livelihood comes; and therefore he borrows from his fellow, who will wait for him until the bad days pass.\n\nAnd then he will be able to settle with him.\n\nAnd therefore every person must distance himself very much from loans, for one must believe that even in the bad days themselves there is good, the aspect of good days, in the aspect of ‘And on a day of adversity, see’—‘see’ precisely, etc., as written there. And then he will certainly be able to obtain his livelihood, each day’s portion on its day, and will not need to come to loans and debts, etc. But through the bad days’ prevailing over the good days, until it is hidden from him that even there, in the bad days themselves, good is found, through this he cannot find the letters of the Torah in his business dealings and occupation; and then the flow descends in great constriction, as brought down there, that this is the secret of ‘until one does not know between cursed is Humun,’ etc. And through this he is compelled to come to loans, for he supposes that now they are bad days, and the good days will come afterward and he will settle with him.\n\nTherefore, once he has already fallen into loans, it is difficult for him to get out of them.\n\nAnd therefore, in truth, once he has come to loans, it is very difficult for him to get out of them, and for the most part he does not settle at the proper time, as our Rabbis of blessed memory said, ‘If only he repays at the proper time.’ ‘If only,’ certainly; for since he does not believe that even there, in the bad days themselves, there is good, how will he attain good days? For in truth, the good days and bad days are on each and every day; only, each person, according to the extent that he overcomes his inclination to make the good prevail over the evil, so the aspect of good days is drawn upon him; and conversely, conversely, God forbid. And the principal thing is that one must look carefully and believe that even in the evil itself, in the aspect of bad days, even there there is good, for ‘the whole earth is filled with His glory,’ etc., as above.\n\nBut this person who fell into loans through not being able to find the good days within the bad days—certainly it is difficult for him to get out of debts, for the evil grows stronger each time, since he does not strive and look to find the good within the bad days themselves, for through this is the principal prevailing of the evil.\n\nAnd therefore, in truth, Rabbainu, of blessed memory, warned that one should beware of being a debtor, and particularly someone who wants to repent, as written in the holy Book of the Alef-Bais, and this is its wording: ‘Someone who wants to return should beware of being a debtor.’ For since he knows in himself that he sinned and made the evil prevail over the good, and now wants to return, and the principal repentance is through finding the good within the evil itself and believing that there is still good in him and that he has a remedy to return, in the aspect of ‘And you shall seek from there Hashem your God’—‘from there’ precisely, from all the places where he was driven away among the idolaters, as understood there in the Torah portion—therefore he certainly must beware of being a debtor, which is drawn about because he does not believe and does not look to see that even in the bad days there is good, from which all the loans and debts are drawn, as above.\n\nAvruhum’s coming to loans is a descent for the sake of ascent that the righteous person is compelled to undergo.\n\nAnd this is the aspect of ‘And he went on his journeys,’ said of Avruhum. And our Rabbis of blessed memory expounded: on his return he paid his credits. For it is already explained that one must distance oneself from credits\n\nand loans, for all loans are drawn from the bad days’ prevailing, etc., as above. But nevertheless, sometimes even the righteous person is compelled to come to loans, and this is for the benefit of the world, in the aspect of ‘descent is the ultimate ascent.’ For through the bad days’ prevailing so much that even the righteous person cannot draw the flow immediately and is compelled to come to a loan, through this the righteous person afterward strengthens himself even more, and searches and seeks and finds much good within the intensity of the bad days’ prevailing, which prevailed excessively.\n\nFor this is the aspect of the war of every person of Israel, particularly of the righteous person who does not become discouraged and does not despair of himself in all the evil days and evil times that pass over him. Rather, on the contrary, the more and more the bad days prevail, the more he strengthens himself to search and seek also in them, until he finds also in them letters of the Torah and builds Torah from them, in the aforementioned aspect. For in truth there is no low or lowly place in the world, and no day or moment or time in the world, where there are not words of Torah in concealment and constriction, which is the aspect of His Godliness that gives life to that place and time.\n\nAnd therefore this person who has already fallen into loans through the bad days’ prevailing—his remedy is to strive with all his strength to pay and settle the loans. And through paying he fulfills ‘a debtor’s repayment is a commandment,’ for he repairs much by this, through strengthening himself after the loan and finding good days within the intensity of the bad days, until he drew the blessing and flow to settle the debt. And then, if he is a capable man, he can afterward draw more flow, for the more he finds good within the intensity of the bad days’ prevailing, correspondingly he makes and builds more Torah, in the aforementioned aspect, and draws more flow and blessing, as above.\n\nAnd this is the aspect of ‘The wicked person borrows and does not repay,’ which we mentioned above. ‘The wicked person borrows and does not repay’ are the aspect of two blemishes: that at first he was ‘the wicked person borrows,’ for he did not strive to seek and find the good within the bad days until he came to loans, as above. And afterward he added still greater wickedness: ‘and does not repay,’ for he does not strive to seek and search now even more, as above; and through this he does not pay, from which it comes that for the most part they become people with great debts, who are called people of ‘sittings,’ ‘[unclear Yiddish designation].’\n\nBut ‘and the righteous person is gracious and gives’: that is, the righteous person is the opposite. Not only is he not a debtor, but he also strives each time to find the good within the evil, until he draws blessing and a flow of goodness continually, until he is gracious and gives and bestows upon all through this. And even when he sometimes comes to a loan, through this precisely he strengthens himself to search more, until he finds more good and draws and gives a greater flow of goodness, as above. And this is also hinted at in this verse, ‘and the righteous person is gracious and gives.’ That is, the word ‘and the righteous person’ can also be interpreted as joined and connected upward to the word ‘borrows,’ etc. That is to say, ‘and the righteous person’: that is, when the righteous person is compelled to be a borrower, not only does he certainly pay at its appointed time and proper time, but he is also gracious and gives, for through coming to a loan that is drawn from the bad days’ prevailing until it is difficult to find the good there, through this precisely he strengthened himself\n\nwith greater strength until he found precisely there much good, until he drew much blessing and flow through which he is gracious and gives, as above.\n\nAnd therefore Avruhum our father, peace be upon him, who was the first to reveal His Godliness in the world, whose entire service was in this aspect, in the aspect of ‘If a person says to you, “Where is your God?” say to him, “In the great city of Rome,”’ etc., 73—for then the entire world was distant from the blessed God, and all the places where he grew up were full of idols; and he overcame his inclination, in the aspect of ‘those who do His word, to listen to the voice of His word,’ etc., until he began to build the Torah through this, for the beginning of the building of the Torah was from Avruhum, as is known, namely through the aforementioned aspect—therefore it says of Avruhum, ‘And he went on his journeys’: on his return he paid his credits. For the blessed God tested him until he was compelled to go down from the Land of Israel to Egypt, which is exceedingly full of lewdness and idols; and he strengthened himself there until he found the good there also, until he came up from there very heavy in livestock, silver and gold, etc. And through this, ‘And he went on his journeys,’ for he paid his credits, for this is the righteous person’s principal repair, in the aspect of ‘and the righteous person is gracious and gives,’ as above.\n\nAnd this is also the aspect of ‘And he went on his journeys’—that he lodged in his own lodging, 74. This is the aspect of ‘Set your heart to the highway, the road you went’ (Jeremiah 31), for when the righteous person and the upright man descend to such loathsome places, when he strengthens himself to search there also for His Godliness, which are the letters of the Torah, afterward he must return by the way in which he descended there, in order to raise and sift out all the sparks that fell there at the time of the descent, to return everything to the place where his tent was at the beginning, etc.\n\nAnd this is what follows the verse ‘borrows,’ etc., ‘and the righteous person,’ etc.: ‘For those blessed by Him shall inherit the land, and those cursed by Him shall be cut off.’ ‘For those blessed by Him,’ who are the righteous and upright, ‘shall inherit the land’ through their strengthening themselves always to search for the good within the intensity of the bad days, as above. For through this Avruhum merited to inherit the land, in the aspect of ‘Avruhum was one, and he inherited the land’ (Ezekiel 33).\n\nAnd this is ‘From Hashem the steps of a man are established,’ etc., which follows this. For ‘From Hashem the steps of a man are established’: He sometimes casts a person into such low places as a test, whether he will strengthen himself there to search and seek properly for the good within such an evil place and time, as above. And this is ‘And He desires his way,’ for the blessed God desires to see the person’s way, whether he will strengthen himself to choose the good way, to search and seek until he finds even there Hashem’s goodness, until he returns to his place with greater elevation. And this is ‘Though he falls, he will not be cast down, for Hashem supports his hand,’ etc. And this is the aspect of the repair of all the above, in the aspect of ‘descent is the ultimate ascent.’ In the aspect that Israel were exiled among the idolaters only so that converts would be added to them, etc., as written, ‘And it too will remain for our God,’ etc.\n\nAnd as written, ‘For a righteous person falls seven times and rises,’ etc., for ‘He will never allow the righteous person to totter,’ for Hashem supports his hand in all the falls and descents in the world. And through this, ‘I was young, and have also grown old, and I have not seen a righteous person forsaken,’ etc. Rather, on the contrary, ‘All the day he is gracious and lends, and his seed is for a blessing,’ for he afterward merits to be a lender and not a borrower, as written, ‘And you shall lend to many nations, but you shall not borrow,’ etc. And all this is through the aforementioned aspect, through strengthening himself each time in all the falls and descents in the world, in all the times and bad days that prevailed and spread as they spread, to seek and search there also, each time more and more, until he found the good there also, which are the letters of the Torah, which is His Godliness that gives them life.\n\nAnd through this he repaired much more, and he made a trodden road for the whole world to return to the blessed God through this. For through the Torah that he gathered and sifted out and built from such places, and upon which he added wondrous light from above, as above, through this he illuminated throughout the world this way, that each person should return—even the worst of the worst—to the blessed God, from whatever place he is, as above. And through this he draws a flow of goodness and blessing to all those who accompany him, in the aspect of ‘All the day he is gracious and lends, and his seed is for a blessing,’ as above.\n\n(Laws of Lending, Halacha 5)"
    },
    {
      "index": 18,
      "he": "(כמו שרגיל בפי העולם לומר בכל פעם שהזמן רע עתה, ״די צייט איז שלעכט״ ובאמת כל ימי חייהם אומרים כן, ומעודי עד היום אני\n\nזוכר שאומרים בכל פעם כן, וכן בדורות הקודמים היו אומרים בכל פעם כן)",
      "en": "(As is customary in people’s mouths, to say every time that the time is bad now, ‘The time is bad.’ And in truth, all the days of their lives they say so, and from my earliest days until today I\n\nremember that they say so every time; and likewise in the earlier generations they used to say so every time.)"
    },
    {
      "index": 19,
      "he": "עג. הוא מאמר חז״ל המובא בדברי רבינו בתורה זו.",
      "en": "73. This is a saying of our Sages of blessed memory brought in Rabbainu’s words in this teaching."
    },
    {
      "index": 20,
      "he": "עד. כמו שמביא רש״י כאן על הפסוק.",
      "en": "74. As Rashi brings here on the verse."
    },
    {
      "index": 21,
      "he": "\"וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה׳\"\n\n(י״ג, ד)\n\nוַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה׳, וּפֵרֵשׁ רש״י ׳וְגַם עַכְשָׁו קָרָא שָׁם בְּשֵׁם ה׳׳. הַיְנוּ כְּשֶׁמִּתְגַּבְּרִין בִּבְחִינַת ׳וְנָפִיק׳ בְּכָל הַיְרִידוֹת שֶׁיֵּרֵד לְשָׁם עַד שֶׁחוֹזְרִין לִמְקוֹמוֹ, צְרִיכִין לַחֲזֹר וְלֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן לַחֲזֹר לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳ כְּמוֹ בַּתְּחִלָּה בִּבְחִינַת וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה׳, וְגַם עַכְשָׁו קָרָא שָׁם בְּשֵׁם ה׳, שֶׁלֹּא נָפַל מִדַּרְכּוֹ הַטּוֹב מִכָּל מַה שֶׁעָבַר עָלָיו, רַק הוּא חוֹזֵר בְּכָל פַּעַם לְדַרְכּוֹ הָאֱמֶת לִקְרֹא תָּמִיד לַה׳ יִתְבָּרַךְ וְכוּ׳ וְכַנַּ״ל.\n\n(הלכות שבת סוף הלכה ז׳)",
      "en": "“And Avrum called there in the name of Hashem.”\n\n(13:4)\n\n‘And Avrum called there in the name of Hashem.’ And Rashi explained, ‘And now too he called there in the name of Hashem.’ That is, when one strengthens oneself in the aspect of ‘and goes out,’ in all the descents to which he descends, until one returns to his place, one must return and go by the first way, to return to calling in the name of Hashem as at the beginning, in the aspect of ‘And Avrum called there in the name of Hashem’; and now too he called there in the name of Hashem, for he did not fall from his good way because of everything that passed over him, but rather he returns each time to his true way, always to call to the blessed God, etc., as above.\n\n(Laws of Shabbos, end of Halacha 7)"
    },
    {
      "index": 22,
      "he": "לכן קרא עכשיו אברהם בשם ה׳, כי עיקר זכרון שמו יתברך הוא בארץ ישראל דוקא\n\n\"וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה׳\"\n\n(י״ג, ד)\n\nעִקַּר זִכְרוֹן שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקְּדֻשָּׁתָהּ נִמְשֶׁכֶת מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם עִקַּר זִכְרוֹן שְׁמוֹ הַמְיֻחָד, כִּי אֵין רַשָּׁאִין לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ כִּי אִם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ׳בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ׳. וּכְפִי שֶׁפֵּרֵשׁ רש״י שָׁם, דְּהַיְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְזֶה שֶׁכָּתוּב ׳נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ׳.\n\nכִּי יְדִיעַת אֱלֹקוּתוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ וְהַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא רַק בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁשָּׁם הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם מַזְכִּירִין שֵׁם הַמְפֹרָשׁ כַּנַּ״ל. וְזֶה יָדוּעַ שֶׁקְּדֻשַּׁת הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ\n\nנִמְשֶׁכֶת בְּכָל גְּבוּלֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁעַד שָׁם גְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה. וּמִגְּבוּלֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וָאֵילָךְ הוּא אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁנֶּאֱחָזִים בְּשִׁבְעִים שָׂרִים הַמּוֹשְׁלִים בְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁהֵם עוֹמְדִים סָבִיב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִגְּבוּלֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלַחוּץ. וְעַל כֵּן עִקַּר בְּחִינַת שֵׁם ה׳ שֶׁהוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.\n\nוְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּשֶׁנִּכְנַס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ׳וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָהָם בְּשֵׁם ה׳׳. וְכֵן בְּפָרָשָׁה הַקּוֹדֶמֶת כְּתִיב, ׳וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם הַשֵּׁם׳. כִּי עִקַּר שֵׁם ה׳ מַשִּׂיגִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁזָּכָה אַבְרָהָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי זֶה זָכָה שֶׁנִּגְדַּל שְׁמוֹ וְנִתּוֹסֵף לוֹ ה׳ עַל שְׁמוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְכוּ׳ אֶל הָאָרֶץ וְכוּ׳ וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ. וְעַל כֵּן בְּעֵת שֶׁה׳ יִתְבָּרַךְ הִגְדִּיל שְׁמוֹ וְקָרָא שְׁמוֹ אַבְרָהָם, אָז הִבְטִיחַ לוֹ בְּיוֹתֵר עַל יְרֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּמְבֹאָר בְּפָרָשָׁה שָׁם ׳וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם וְכוּ׳. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי וְכוּ׳. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת אֶרֶץ כְּנַעַן וְכוּ׳.\n\nכִּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. כִּי עִקַּר הַגְדָּלַת הַשֵּׁם הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל וְאוֹרַיְתָא כֻּלָּא חַד וּשְׁמוֹ מְשֻׁתָּף בִּשְׁמֵנוּ. וְעַל כֵּן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם עִקַּר הַגְדָּלַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן נִגְדַּל שָׁם שֵׁם אַבְרָהָם. וְזֶהוּ, ׳וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ וְכוּ׳ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְכוּ׳. כִּי הַגְדָּלַת הַשֵּׁם וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם בְּחִינָה אַחַת כַּנַּ״ל. כִּי הַשֵּׁם הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּיָּדוּעַ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַיַּעַשׂ דָּוִיד שֵׁם (כמובא בסימן ד׳ לקוטי חלק א) וּמַלְכוּת הוּא בְּחִינַת אֶרֶץ כַּיָּדוּעַ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ״ל. כִּי כְּמוֹ שֶׁהָאָרֶץ הוּא תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ כֵן בְּחִינַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת נֶגֶד גְּדֻלַּת וְרוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל, וְהוּא יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה מִכָּל הַשֵּׁמוֹת כַּמּוּבָא. רַק מִצַּד רַחֲמָנוּתוֹ לְהֵיטִיב לִנְבָרָאָיו צִמְצֵם עַצְמוֹ בְּכַמָּה וְכַמָּה צִמְצוּמִים כְּדֵי לְגַלּוֹת אֱלֹקוּתוֹ. וְכָל הַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת שֵׁמוֹת כַּיָּדוּעַ שֶׁצִּמְצֵם עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, עַד שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לְקָרוֹתוֹ בְּאֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת שֶׁהֵם אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. כִּי ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, אֲבָל אֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִמֶּנּוּ כְּלָל כִּי אִם עַל יְדֵי שְׁמוֹ.\n\nנִמְצָא שֶׁהַשֵּׁם הוּא בְּחִינַת מַדְרֵגָה אַחֲרוֹנָה, בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֶרֶץ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלֹקַי. אֲבָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ וְכוּ׳. כִּי עִקַּר הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ הוּא עַל יְדֵי שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.\n\n(הלכות דברים הנוהגים בסעודה הלכה ד׳ אות ו׳)",
      "en": "Therefore Avruhum now called in the name of Hashem, for the principal remembrance of His blessed name is specifically in the Land of Israel.\n\n“And Avrum called there in the name of Hashem.”\n\n(13:4)\n\nThe principal remembrance of His blessed name is in the Land of Israel, whose holiness is drawn from the Temple, where the principal remembrance of His unique name is, for it is not permitted to mention the explicit Name except in the Temple, as our Rabbis of blessed memory said. And as written, ‘In every place where I cause My name to be remembered, I will come to you and bless you.’ And according to what Rashi explained there, that is, the Temple. And this is what is written, ‘God is known in Judah; in Israel His name is great; and His shelter was in Shulaim.’\n\nFor knowledge of His Godliness and His dominion, and the magnification of His blessed name, is only in Jerusalem, where the Temple is, where the explicit Name is mentioned, as above. And it is known that the holiness of the Temple\n\nis drawn throughout all the boundaries of the Land of Israel, for until there is the boundary of holiness. And from the boundaries of the Land of Israel onward is the hold of the sitra achra (the other side), which clings to the seventy princes ruling outside the Land, who stand around the Land of Israel, from the boundaries of the Land of Israel outward. And therefore the principal aspect of the name of Hashem, which is the aspect of remembrance, is in the Land of Israel.\n\nAnd this is what is written of Avruhum when he entered the Land of Israel: ‘And Avruhum called there in the name of Hashem.’ And likewise in the preceding Torah portion it is written, ‘And he built an altar there and called in the name of Hashem.’ For the principal name of Hashem is attained in the Land of Israel. And therefore, through Avruhum’s meriting the Land of Israel, through this he merited that his name was magnified and a heh was added to his name. And as written, ‘Go for yourself from your land,’ etc., ‘to the land,’ etc., ‘and I will bless you, and I will magnify your name.’ And therefore, at the time when the blessed God magnified his name and called his name Avruhum, then He promised him more fully the inheritance of the Land of Israel, as explained in the Torah portion there: ‘And your name will no longer be called Avrum, and your name will be Avruhum,’ etc., ‘And I will establish My covenant,’ etc., ‘And I will give you and your seed the land of your sojournings, the land of Canaan,’ etc.\n\nFor this depends on that. For the principal magnification of the name is in the Land of Israel, for the Holy One, blessed be He, and Israel and the Torah are all one, and His name is shared in our name. And therefore in the Land of Israel, where the principal magnification of His blessed name is, therefore the name of Avruhum was magnified there. And this is: ‘And You set his name as Avruhum, and found his heart,’ etc., ‘and made the covenant with him to give the land of the Canaanite,’ etc. For the magnification of the name and the Land of Israel are one aspect, as above. For the name is the aspect of kingship, as is known, and as written, ‘And Dovid made a name’ (as brought in item 4, Likutay, Part I); and kingship is the aspect of land, as is known, namely the aspect of the Land of Israel, as above. For just as the land is the ultimate physicality of all the worlds, so the aspect of His blessed name is the aspect of ultimate physicality compared with His blessed greatness and exaltedness, for no thought grasps Him at all, and He, blessed be He, is above all the names, as brought down. Only out of His compassion, to do good to His creatures, He constricted Himself in many, many constrictions to reveal His Godliness. And all the constrictions are the aspect of names, as is known: that He constricted Himself, as it were, until He gave permission to call Him by these names, which are His blessed unity. For Hashem is one and His name is one, but we know nothing of Him except through His name.\n\nIt follows that the name is the aspect of the final level, the aspect of kingship, the aspect of land, namely the aspect of the Land of Israel. And therefore one who dwells in the Land of Israel is like someone who has a God. But one who dwells outside the Land, etc. For the principal revelation of His Godliness is through His blessed name, which is the aspect of the Land of Israel.\n\n(Laws of Matters Practiced at a Meal, Halacha 4, item 6)"
    },
    {
      "index": 23,
      "he": "עה. בחינת תורה הנעלמת חסד חנם, המבואר בליקוטי מוהר״ן תנינא סימן ע״ח.",
      "en": "75. The aspect of the concealed Torah, gratuitous kindness, explained in Likutay Moharan II, item 78."
    },
    {
      "index": 24,
      "he": "נט. וכן כתב שוב מוהרנ״ת ז״ל בהלכות שבת (הלכה ז׳) המובא לעיל בסמוך. וכן כתב בהלכות תחומין (הלכה ו׳): כשמנסים את האדם לוקחים ממנו את שלימות הדעת, שזהו עיקר הנסיון כאשר שמעתי ממנו ז״ל. ע״כ.",
      "en": "59. And so Rabbi Noson, of blessed memory, wrote again in the Halachos of Shabbos (Halacha 7), brought nearby above. And so he wrote in the Halachos of Boundaries (Halacha 6): When a person is tested, the fullness of understanding is taken from him, for this is the essence of the trial, as I heard from him, of blessed memory. End of quotation."
    },
    {
      "index": 25,
      "he": "ס. הרה״ק רבי יהודה זאב ליבוביץ ז״ל בספרו יזל מים מדליו (פרשת ויצא) כתב לתמוה איך יתכן שדוד המלך לא היה יכול להנצל מאכיש אלא על ידי שעשה עצמו משוגע וחסר דעה. וגם יש להבין מדוע יעקב אבינו לא התפלל באמת בתחילה בהר המוריה ורק אח״כ כשהגיע לחרן יהיב דעתיה לחזור. ומבאר שם סוד גדול המבואר כאן בהנהגת רבינו ז״ל: על כן יעקב אבינו עשה בדיוק כך בחכמתו. ועל כן עבר בית המקדש כי ידע שהסט״א מבלבל תמיד. וזה ״אפשר שעברתי״ [על מקום שהתפללו אבותי] ״אפשר״ בניחותא, אין הכי נמי, וילך חרנה, הכל בגלל הסט״א ואחר כך חזר. וכמו כן דוד המלך היודע רזי עולם הלביש והסתיר עבודתו הקדושה בעצה עמוקה, והסתיר את עצמו כל המדריגות לפני הסט״א. ע״כ. ע״ש.",
      "en": "60. The holy Rabbi Yehudah Ze’ev Leibowitz, of blessed memory, in his book Yizal Mayim Midulyuv (the portion Vayaytzay), wrote to wonder how it could be that King Dovid could not escape from Achish except by making himself appear mad and lacking understanding. And one must also understand why Yaakov our forefather did not truly pray at Mount Moriah at first, and only afterwards, when he reached Charan, set his mind to return. And he explains there a great secret that is explained here in the conduct of Rabbainu, of blessed memory: Therefore Yaakov our forefather did precisely so in his wisdom. And therefore he passed the Holy Temple, because he knew that the Other Side always confuses. And this is ‘Is it possible that I passed’ [by the place where my forefathers prayed]—‘possible’ said calmly: indeed, yes; ‘and he went to Charan’—everything because of the Other Side, and afterwards he returned. Likewise King Dovid, who knew the mysteries of the world, clothed and concealed his holy service through a profound counsel, and concealed himself [at] all the levels before the Other Side. End of quotation. See there."
    },
    {
      "index": 26,
      "he": "ע. בזוה״ק פרשת לך לך (דף פ״ב ע״א):\n\nאלמלא דאוסיבת שרי לגבי פרעה, לא אלקי הוא, ואלקיותא דא גרים אלקאותא לבתר כן דילקון מצרים בנגעים גדולים כתיב הכא נגעים גדולים, וכתיב התם ויתן יהו״ה אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, מה להלן עשר מכות, אף כאן עשר מכות, כמה דעביד קב״ה נסין וגבורן לישראל ליליא, אוף הכא עבד לה קב״ה לשרה נסין וגבוראן ליליא. ע״כ. ושם בעמ׳ ב׳ איתא: כל ההוא ליליא דשרה הות לגביה דפרעה, אתו מלאכי עלאי לזמרא ליה לקב״ה בשירין ותושבחן, א״ל קב״ה כולהו זילו ועבידו מכתשין רברבן במצרים, רשימו למאן דאנא זמין למעבד לבתר. ע״כ.\n\nוכתב רבינו בליקוטי מוהר״ן (ח״א סימן ס״ב): כשמתדבקין אחורי הקדושה, שאי אפשר להקליפות ליכנס לשם ולינק, אזי נתגלה הפנים של הקדושה, ואז ״ויראו אותה שרי פרעה״, היינו שאלו השרים הנ״ל רואים את יופי הוד הדר הכבוד, ״ויהללו אותה אל פרעה״. וכל זה הוא מכוון מהשם יתברך כדי להוציא בלעם מפיהם, בחינת ״עת אשר שלט האדם באדם לרע לו״. וזה ״וינגע ה׳ את פרעה״. וזה ״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״, בחינת ״ויהללו אותה אל פרעה״. אין זה אלא בשביל ״תנו לה מפרי ידיה״, היינו להוציא ניצוצות הקדושה מביניהם. כשהיא מוציאה כל חיותה מבין הקליפות. ע״כ.\n\nוהצמח צדק באור התורה (פרשת לך לך) כתב: מעשה אבות סימן לבנים, כי לפי שישראל צריכין להיות בגלות במצרים, לכך היה צ״ל הגבהה תחילה לפרעה כדי שלא יהיו ישראל תחת אומה שפלה, שהרי גם השכינה היא בגלות עמהם. והגבהה זו לפרעה היה ע״י שרה שלקחה בביתו, שהיא בחי׳ כתר מלכות דקדושה, וע״י שנתייחד עמה נתוסף לו חיות רב. אמנם באמת הוא לרע לו כי מעשה זה הוא סימן לבנים שיוכלו אח״כ לנצל את מצרים ולעשותם כמצודה שאין בו דגים, דהיינו להוציא מהם הניצוצין שהיה להם מכבר שמהם הם חיים וקיימים, והם תוציאם מהם. וזהו סוד ואח״כ יצאו ברכוש גדול וכו׳. וע״ד מ״ש במק״א בענין הלבונה שהוא בחי׳ מקיף על הע״ב מסאבותא ואע״פ שמחי׳ אותם, אך לפי שחיות זו הוא בחי׳ מקיף ממעל לכן הוא גם מוציא מהם ניצוצות דקדושה המובלעים בהם להיות עולים ונכללים בו. ע״כ. (וכן כתב בקיצור גם בפרשת מקץ בפסוק ׳ועתה ירא פרעה׳).",
      "en": "70. In the holy Zohar, portion Lech Lichuh (folio 82a):\n\nHad Sarai not been taken to Pharaoh, He would not have struck him; and this striking caused the later striking, that Egypt would be struck with great plagues. It is written here “great plagues,” and it is written there “And Hashem gave great and evil signs and wonders in Egypt”: just as there there were ten plagues, so here there were ten plagues. Just as the Holy One, blessed be He, wrought miracles and mighty deeds for Israel at night, so here the Holy One, blessed be He, wrought miracles and mighty deeds for Sarah at night. End of quotation. And there on side b it says: Throughout that night when Sarah was with Pharaoh, supernal angels came to sing to the Holy One, blessed be He, with songs and praises. The Holy One, blessed be He, said to them: All of you, go and inflict great blows in Egypt, a sign of what I am destined to do afterward. End of quotation.\n\nAnd our rabbi wrote in Likutay Moharan (Part I, section 62): When the backs of holiness cleave together, such that the shells cannot enter there and suck nourishment, then the faces of holiness are revealed; and then, “And Pharaoh’s princes saw her,” meaning that those princes mentioned above see the beauty of the splendor and majesty of the glory, “And they praised her to Pharaoh.” And all this is intended by Hashem, blessed be He, to bring their swallowed portion out of their mouths, the aspect of “A time when man ruled over man to his own harm.” And this is “And Hashem plagued Pharaoh.” And this is “A woman who fears Hashem, she shall be praised,” corresponding to “And they praised her to Pharaoh.” This is only for “Give her of the fruit of her hands,” meaning to bring out the sparks of holiness from among them, when she brings all her vitality out from among the shells. End of quotation.\n\nAnd the Tzemach Tzedek wrote in Or HaTorah (portion Lech Lichuh): The deeds of the fathers are a sign for the children. Because Israel must be in exile in Egypt, therefore Pharaoh first had to be raised up, so that Israel would not be under a lowly nation, for the Divine Presence too is in exile with them. And this elevation of Pharaoh was through Sarah, whom he took into his house, who corresponds to the crown of holy kingship; and through being secluded with her, much vitality was added to him. But in truth it is to his harm, for this deed is a sign for the children that afterward they will be able to empty out Egypt and make it like a trap with no fish—that is, to bring out from them the sparks they had previously, from which they live and exist, and they will bring them out from them. And this is the mystery of “And afterward they will come out with great wealth,” etc. And it is in the manner of what is written elsewhere concerning frankincense, which corresponds to an encompassing light over the seventy-two impurities; and although it gives them life, but since this vitality is an encompassing aspect from above, it also brings forth from them the sparks of holiness embedded in them, so that they ascend and are included in it. End of quotation. (And he also wrote this briefly in the portion Mikaitz, on the verse “And now let Pharaoh see.”)"
    }
  ]
}