bereishit 1/28
Source: https://ajew.org/reader/bereishit/1/28

Segment 1
HE:
יעקב תיקן תפילת ערבית היינו שגם במעמקי הגלות והחושך שלא יהיה אפשר לפתוח את הפה, גם אז לא להתייאש ולהתפלל

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם"

(כח, יא)

זֶה בְּחִינַת תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת, כִּי תְּפִלַּת עַרְבִית הִיא מַה שֶּׁתִּקֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִתְחַזֵּק בַּתְּפִלָּה אֲפִלּוּ מִתּוֹךְ עֹמֶק הַחֹשֶׁךְ, שֶׁהוּא בְּתֹקֶף מְרִירַת הַגָּלוּת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר בִּנְיַן בֵּית הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאָנוּ מְקַוִּים שֶׁיִּהְיֶה נִבְנֶה בִּזְכוּת יַעֲקֹב וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְעַל כֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת. וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה אִם כֵּן כְּשֶׁזֹּאת הַתְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית הִיא רְשׁוּת, אִם כֵּן מַה תִּקֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ. וְכִי יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר לְהִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה.

אַךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ צָפָה וְרָאָה עֹמֶק אֲרִיכַת הַגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, אֵיךְ הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַיֵּצֶר הָרָע מִתְפַּשֵּׁט מְאֹד מְאֹד בִּכְלָל וּבִפְרָט, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֶשְׁכַת לַיְלָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְהוּא בְּעֹצֶם כֹּחוֹ תִּקֵּן שֶׁגַּם אָז נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וְלָשׁוּב אֶל ה', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּפִלַּת עַרְבִית כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

אֲבָל רָאָה שֶׁמֵּעֹצֶם מְרִירַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַקְּלִפּוֹת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן לְהַטִּיל עָלָיו חִיּוּב לְהִתְפַּלֵּל אָז, כִּי אָז בִּבְחִינַת תֹּקֶף מְרִירַת חֶשְׁכַת לַיְלָה, הוּא בִּבְחִינַת הֶעְדֵּר הַדִּבּוּר, בְּחִינַת יוֹנָה אִלֶּמֶת, בְּחִינַת 'נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי', בְּחִינַת 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וְכוּ', שֶׁזֶּה נֶאֱמַר עַל זְמַן הַגָּלוּת. עַד שֶׁלּוּלֵי כֹּחַ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים בְּחִינַת יַעֲקֹב כְּבָר הָיוּ הַכֹּל מִתְיָאֲשִׁים לְגַמְרֵי מִלְּהִתְפַּלֵּל וְלָשׁוּב אָז בְּהִתְפַּשְּׁטוּת תְּהוֹמוֹת רָעִים וְכוּ' כָּאֵלֶּה.

וְזֶה תִּקֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּלַל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, כִּי מִמֶּנּוּ יָצְאוּ כֻּלָּם. שֶׁבְּעֹצֶם כֹּחוֹ תִּקֵּן תַּקָּנוֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת מְאֹד בְּעֵת שֶׁלָּן שָׁם בַּמָּקוֹם הַהוּא, וְיָרַד לַמָּקוֹם שֶׁיָּרַד בְּעֵת שְׁנָתוֹ וּמִשָּׁם עָלָה לַמָּקוֹם שֶׁעָלָה, עַד שֶׁתִּקֵּן שֶׁאֲפִלּוּ בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה וַאֲפֵלָה מַמָּשׁ, יִתְעוֹרֵר הָאָדָם בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים לְהִתְפַּלֵּל וְלָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִתְיָאֵשׁ מִן הַתְּפִלָּה וְהַצְּעָקָה לְעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁהִזְהִיר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר רַק שֶׁלֹּא יִתְיָאֵשׁ מִן הַצְּעָקָה וְהַתְּפִלָּה. [אַבִּי מֶע אִיז זִיךְ נִיט מְיָאשׁ פוּן שְׁרִייאַן, מֶע שְׁרִייט מֶע בִּייט וְכוּ'], וְאָז הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה וְכוּ'.

וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת שֶׁתִּקֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ, כִּי קְדֻשַּׁת יַעֲקֹב הַמֻּשְׁרָשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁבָּא מִזַּרְעוֹ, הוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת רָצוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב', בְּחִינַת 'מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה'. עַל כֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּעֹצֶם כֹּחוֹ הִכְנִיס בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם עִקְבוֹת מְשִׁיחָא.

שֶׁגַּם עַתָּה בִּמְרִירוּת הַגָּלוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תֹּקֶף חֶשְׁכַת לַיְלָה, יִסְתַּכֵּל כָּל אֶחָד עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, עַד שֶׁכָּל אֶחָד יִתְחַזֵּק מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים וְכִסּוּפִין טוֹבִים לַה' יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת 'זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה שִׁמְךָ ה'', בְּחִינַת 'אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי'. מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית מִמֶּנִּי. בְּחִינַת 'עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי'. שֶׁיִּתְחַזֵּק גַּם אָז לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא, בִּבְחִינַת 'בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו', אַף עַל פִּי כֵן 'אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת' וְכוּ'.

וְזֶה עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁתִּקֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁגַּם בְּתֹקֶף חֶשְׁכַת לַיְלָה בְּחִינַת אֲרִיכַת הַגָּלוּת, נְבַקֵּשׁ וּנְחַפֵּשׂ אֶת ה' יִתְבָּרַךְ בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים מְאֹד, עַד שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא יִתְחַזֵּק לִפְתֹּחַ פִּיו בְּדִבּוּרֵי תְּפִלָּה גַּם אָז, בִּבְחִינַת 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִּבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי'. וּבֶאֱמֶת בְּחִינַת דֶּרֶךְ זֶה הוּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה תָּמִיד. וְזֶה עִקַּר הָעֵצָה לִתְפִלָּה וְשִׂיחָה וְהִתְבּוֹדְדוּת (וכמו שמבואר במקום אחר). כִּי בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי רְצוֹנוֹת טוֹבִים וְכִסּוּפִים וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע וְכוּ'. רַק שֶׁאַף עַל פִּי כֵן בְּהֶכְרֵחַ לְתַקֵּן תְּפִלּוֹת שֶׁיִּהְיוּ חוֹבָה בִּשְׁבִיל הַהֲמוֹן עַם, כִּי בְּלֹא זֶה לֹא יִתְפַּלְּלוּ כְּלָל.

אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ עַד הַסּוֹף עַד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא הוּא עָסַק בְּעִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת, שֶׁגַּם בְּעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ הִכְנִיס לְבַל יִתְיָאֵשׁ מִן הַתְּפִלָּה רַק יִתְחַזֵּק בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים לַה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ בִּרְשׁוּתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר תִּקּוּן הַתְּפִלָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

כִּי יַעֲקֹב נִקְרָא עַל שֵׁם הֶעָקֵב וְהַסּוֹף, בְּחִינַת עִקְבוֹת מְשִׁיחָא, בְּחִינַת 'וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו', שֶׁהוּא אָחַז בַּעֲקֵב עֵשָׂו שֶׁשָּׁם יֵשׁ נְשָׁמוֹת וְנִיצוֹצוֹת הַנְּפוּלִין שֶׁנָּפְלוּ מְאֹד עַד הֶעָקֵב, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רֹב הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל דּוֹרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם בְּחִינַת עִקְבוֹת מְשִׁיחָא, כַּמּוּבָן בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל. וּבֶאֱמֶת הֵם נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת וַעֲצוּמוֹת מְאֹד, רַק שֶׁנָּפְלוּ וְיָרְדוּ מְאֹד כַּמְבֹאָר מִזֶּה הַרְבֵּה בְּסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים.

וְיַעֲקֹב אָחַז בַּעֲקֵב עֵשָׂו שֶׁלֹּא לְהַנִּיחוֹ לִגְמֹר רְצוֹנוֹ הָרַע חַס וְשָׁלוֹם לִכְבֹּשׁ אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת לְגַמְרֵי רַחֲמָנָא לִצְלַן, רַק יוֹצִיאֵם בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל וְיַעֲלֵם לְמַעְלָה עַד הָרֹאשׁ, וְזָכָה לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה עַד שֶׁנִּקְרָא 'יִשְׂרָאֵ"ל כִּי שָׂרִיתָ' וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת לִ"י רֹא"שׁ, שֶׁהֶעֱלָם מֵהֶעָקֵב עַד הָרֹאשׁ בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה.

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן מִתְאָרֵךְ הַגָּלוּת מְאֹד. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתָם בִּשְׁלֵמוּת כִּי אִם עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. עַל כֵּן הִתְיַגֵּעַ מְאֹד עַד שֶׁהֶעֱמִיד מִטָּה שְׁלֵמָה שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ צַדִּיקִים נוֹרָאִים כָּאֵלּוּ בְּכָל דּוֹר שֶׁהֵם בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת מָשִׁיחַ. עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כֹּחַ לְהַכְנִיס בְּיִשְׂרָאֵל הִתְחַזְּקוּת אֲפִלּוּ בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא בְּעֹצֶם יְרִידָתָם, שֶׁגַּם מִשָּׁם אַל יִתְיָאֲשׁוּ מִן הָרַחֲמִים וְיִתְחַזְּקוּ בִּרְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים טוֹבִים עַד שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ לִזְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ תָּמִיד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת שֶׁתִּקֵּן יַעֲקֹב אָבִינוּ.

וְזֶה בְּוַדַּאי תִּקּוּן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֲדַיִן רְשׁוּת. כִּי לוּלֵא תִּקּוּנוֹ כְּבָר הָיוּ מִתְיָאֲשִׁים עַצְמָן אָז מִן הַתְּפִלָּה לְגַמְרֵי מֵעֹצֶם מְרִירַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַיֵּצֶר הָרָע וְהַקְּלִפּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֲבָל עַתָּה בְּכֹחוֹ הִכְנִיס בָּנוּ לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן גַּם אָז.

(הלכות מנחה הלכה ז' אות פ"ט)

EN:
Yaakov instituted the evening prayer—that is, even in the depths of exile and darkness, when it will be impossible to open one's mouth, even then not to despair, but to pray.

"And he encountered the place."

(28:11)

This is the aspect of the evening prayer being optional, for the evening prayer is what our father Yaakov instituted: strengthening oneself in prayer even from within the depth of the darkness, which is the intense bitterness of exile in body and soul, etc., as mentioned above. Through this comes the essential building of the third House, which we hope will be built in the merit of Yaakov, etc., as mentioned above. And therefore the evening prayer is optional. But apparently this is difficult: if so, when this evening prayer is optional, what, then, did our father Yaakov institute? Could it enter one's mind that there is a prohibition against praying at night?

But our father Yaakov foresaw and saw the depth of the prolongation of this bitter exile: how the sitra achra—the Other Side—and the evil inclination spread very, very greatly, in general and in particular, which is the aspect of the darkness of night, as mentioned above. And through the might of his power he instituted that even then we should be able to pray and return to Hashem, which is the aspect of the evening prayer, as mentioned above.

But he saw that, because of the intense bitterness of the spread of the sitra achra and the klipos—the shells of impurity—over each and every person, it is impossible to institute imposing an obligation upon him to pray then. For then, in the aspect of the intense bitterness of the darkness of night, he is in the aspect of the absence of speech, the aspect of a mute dove, the aspect of 'I was mute; I will not open my mouth,' the aspect of 'I was mute in silence; I kept silent from good, etc.,' which is said about the time of exile. So much so that, were it not for the power of the great tzaddikim, the aspect of Yaakov, everyone would already be utterly despairing of praying and returning then, amid such a spread of evil abysses, etc.

And this is what our father Yaakov instituted, for he is the aspect of the collective entirety of the great tzaddikim, since all of them came forth from him: through the might of his power he instituted exceedingly wondrous and awesome ordinances when he spent the night there, in that place. And he descended to the place to which he descended during his sleep, and from there he ascended to the place to which he ascended, until he instituted that even in the darkness of night and actual gloom a person should arouse himself with strong desires to pray and return to Hashem, blessed be He, and should never despair of prayer and crying out. As our master, teacher, and rabbi, of blessed memory, cautioned and said: only let him not despair of crying out and prayer. [Provided one does not despair of crying out: one cries out, one pleads, etc.] And then everything is transformed for the good, etc.

And this is the aspect of the optional evening prayer instituted by our father Yaakov. For the holiness of Yaakov, rooted in every person of Israel who comes from his seed, is the aspect of the point of the truth in its very truth, which is the aspect of will, which is the aspect of the light of the face, as explained elsewhere. And as it is written, 'You will give truth to Yaakov,' the aspect of 'Those who seek Your face, Yaakov, selah.' Therefore our father Yaakov, through the might of his power, implanted [this] in the heart of all Israel, down to the end of these last generations, which are the footsteps of Mashiach.

That even now, in the bitterness of exile, which is the aspect of the intense darkness of night, each person should look to the truth in its very truth, until each person strengthens himself, from whatever place he is in, with strong desires and good longings for Hashem, blessed be He, in the aspect of 'I remembered Your name, Hashem, at night,' the aspect of 'I will recall my melody in the night; with my heart I will converse, and my spirit will search.' What will be my end and ultimate purpose? The aspect of 'Upon my bed, in the nights, I sought the one whom my soul loves.' That he should strengthen himself even then to search and seek the one whom my soul loves, which is the holiness of his Jewishness. And even though it seems to him that he cannot find it, in the aspect of 'I sought him and did not find him,' nevertheless, 'I will arise now and go around the city, in the markets and in the broad streets,' etc.

And this is the essential rectification instituted by our father Yaakov: that even in the intense darkness of night, the aspect of the prolongation of exile, we should seek and search for Hashem, blessed be He, with exceedingly strong desires, until through this he will naturally strengthen himself to open his mouth with words of prayer even then, in the aspect of 'I was mute in silence; I kept silent from good, and my pain was stirred; my heart grew hot within me; in my musing a fire burned; I spoke with my tongue.' And in truth, the aspect of this way is the essential perfection of prayer at all times. And this is the essential counsel for prayer, conversation, and hisbodidus—secluded personal prayer (and as explained elsewhere). For in truth it is impossible to pray and express one's conversation except through good desires and longings, etc. And this is the aspect of: do not make your prayer a fixed routine, etc. Only, nevertheless, it is necessary to institute prayers that will be obligatory for the masses, for without this they will not pray at all.

But Yaakov, who lowered himself to the very end, to the footsteps of Mashiach, occupied himself with the essential rectification, which is the aspect of the optional evening prayer: that even in the depth of the darkness he implanted [the strength] not to despair of prayer, but to strengthen oneself with strong desires for Hashem, blessed be He, until one awakens of oneself to pray to Hashem, blessed be He, by one's own permission and will. This is the essential rectification of prayer, as mentioned above.

For Yaakov is named for the heel and the end, the aspect of the footsteps of Mashiach, the aspect of 'And his hand was holding Esav's heel': he held Esav's heel, where there are fallen souls and sparks that have fallen very low, down to the heel. This is the aspect of most of the souls of these generations, which are the aspect of the footsteps of Mashiach, as understood from the writings of the Ari, of blessed memory. And in truth they are exceedingly lofty and mighty souls, only they have fallen and descended very low, as explained at length concerning this in Sefer HaGilgulim (Book of Reincarnations).

And Yaakov held Esav's heel so as not to allow him to fulfill his evil will, Heaven forbid, to conquer these souls completely—may the Merciful One spare us—but rather to bring them out through his great power and raise them upward, to the head. And he merited to win the battle until he was called 'Israel, for you have contended,' etc., which is the aspect of 'lee roash'—'a head for me'—for he raised them from the heel to the head, in the aspect of descent being the ultimate ascent.

But nevertheless the exile grows exceedingly long. For it is impossible to raise them completely except through isarusa dilisata—an awakening from below—as mentioned above. Therefore he labored greatly until he established a complete bed of the children of Israel, so that such awesome tzaddikim would come forth from him in every generation, who are the aspect of the flashing forth of Mashiach. Until they would have the power to instill strengthening in Israel even in the footsteps of Mashiach, in the very depth of their descent: that even from there they should not despair of mercy, and should strengthen themselves with good desires and longings, until they awaken to cry out and pray and beseech before Hashem, blessed be He, always, however things may be. This is the aspect of the optional evening prayer instituted by our father Yaakov.

And this is certainly a great rectification, even though it is still optional. For were it not for his rectification, they would already have utterly despaired of prayer then, because of the intense bitterness of the spread of the evil inclination and the klipos, as mentioned above. But now, through his power, he implanted in us [the ability] to pray and beseech even then.

(Halachos of Minchuh [Afternoon Prayer], Halacha 7, item 89)

Segment 2
HE:
העיקר הוא מה שהאדם עובד בעצמו אך צריכים סיוע מלמעלה

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" וְגוֹ'

(כ"ח יב)

עִקַּר כָּל הַתִּקּוּנִים הֵם עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, כִּי ה' יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה שֶׁדַּיְקָא אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אוֹתוֹ מִזֶּה הָעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ לְכַמָּה מֵאֲנָשָׁיו, אִם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לַעֲבֹד אֶת עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ לֹא הָיָה צָרִיךְ אוֹתְךָ וְכוּ'.

אֲבָל זֶה יָדוּעַ שֶׁקָּשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד לְהָאָדָם לַעֲבֹד אֶת ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הַיֵּצֶר הָרַע מִתְגַּבֵּר וּמִתְפַּשֵּׁט מְאֹד, וּבִפְרָט עַל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּגְּדוֹלִים וְכוּ'. וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה סִיּוּעַ מִלְּעֵלָּא.

וּבֶאֱמֶת הַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין אֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת מִלְּמַטָּה עַל כָּל פָּנִים, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כְּלָל אֵיךְ הַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וְאַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, וְזֶהוּ נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים וּכְמְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְעַל כֵּן יָקָר וְחָשׁוּב מְאֹד אֵצֶל ה' יִתְבָּרַךְ כָּל הִתְעוֹרְרוּת וְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל כָּל אָדָם מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא. וּכְמוּבָא הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מְבַקֵּשׁ מִיִּשְׂרָאֵל פִּתְחוּ לִי כְּמַחַט סדקית וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם וְכוּ'. כִּי תֵּכֶף שֶׁהָאָדָם מִתְעוֹרֵר בִּתְפִלָּה וַעֲבוֹדָה בֶּאֱמֶת כָּל שֶׁהוּא, מִתְעוֹרֵר תֵּכֶף אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא הַרְבֵּה, כִּי הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. וְעַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהִתְעוֹרֵר עוֹד, וּכְמוֹ כֵן נִמְשָׁךְ אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא יוֹתֵר וְכוּ'.

וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת הַיִּחוּדִים הַנַּעֲשִׂים מִכָּל הַתְּפִלּוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת, שֶׁהוּא מַה שֶׁמִּתְיַחֵד אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא עִם אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא וְכוּ' כַּמּוּבָן בַּכַּוָּנוֹת.

אז השיג יעקב אבינו שבלי אתערותא דלתתא לא מעוררים אותו מן השמים

וְזֶה הִשִּׂיג אָז יַעֲקֹב כְּשֶׁפָּגַע בַּמָּקוֹם הַהוּא שֶׁהוּא מְקוֹם הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכַמּוּבָן לְמַשְׂכִּיל בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ וּמַדּוּעַ לֹא עִכְּבוּהוּ כְּשֶׁעָבַר שָׁם, וְהֵשִׁיבוּ, אִיהוּ לֹא יָהִיב דַּעְתֵּיהּ לְהִתְפַּלֵּל וּמִן הַשָּׁמַיִם יְעַכְּבוּהוּ אִיהוּ עַד חָרָן אָזִיל, כַּד מָט לְשָׁם אָמַר וְכוּ'. יְהִיב דַּעְתֵּיהּ לְמֵיהַדַּר, וְקָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ וּבָאָה לִקְרָאתוֹ וּפָגַע בַּמָּקוֹם וְכוּ'.

הַיְנוּ כִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא לְהִתְעַכֵּב שָׁם, לֹא רָצוּ לְעַכְּבוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, עַד אֲשֶׁר נָתַן אֶל לִבּוֹ לַחֲזֹר לְשָׁם, וְתֵכֶף נִתְעוֹרֵר אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא לְקָרְבוֹ וַיָּבֹא הַמָּקוֹם לִקְרָאתוֹ. וְאָז רָאָה גֹּדֶל עֹצֶם נִפְלָאוֹת עִנְיַן אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא, וְעִקָּרוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁשָּׁם כָּל הַיִּחוּדִים כַּיָּדוּעַ. וְאָז הִשִּׂיג בְּעֹצֶם הַשָּׂגָתוֹ שֶׁגַּם כָּל הִתְעוֹרְרוּת וְהִתְעוֹרְרוּת מֵעִמְקֵי עִמְקֵי מְקוֹמוֹת הַנּוֹפְלִים וְהָרְחוֹקִים מְאֹד

גַּם זֶה יָקָר מְאֹד. וְעַל כֵּן תִּקֵּן אָז תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן זֶה.

וְזֶה וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כְּשֶׁפָּגַע בַּמָּקוֹם שֶׁבָּא לִקְרָאתוֹ מְקוֹם הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא הַבִּנְיָן הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיִּתְקַיֵּם וְאָז הִשִּׂיג עֹצֶם מְרִירוּת אֲרִיכַת הַגָּלוּת שֶׁיִּהְיֶה מִקֹּדֶם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁמְּרַמֵּז עַל חֶשְׁכַת מְרִירַת הַגָּלוּת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּמוּבָא בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְעַל כֵּן תִּקֵּן אָז תְּפִלַּת עַרְבִית עַל יְדֵי שֶׁהֵבִין אָז עֹצֶם יְקָרַת וַחֲשִׁיבוּת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אֲפִלּוּ מֵעִמְקֵי עִמְקֵי הַחֹשֶׁךְ אֲפֵלָה וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְאָז וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו, בְּחִינַת הַנִּיצוֹצוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת הַנּוֹפְלִין שֶׁהֵם בְּחִינַת תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁהֶעֱלָם וְקִשְּׁרָם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה. כִּי כֻּלָּא בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבָּרִירוּ. וְאָז וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא שֶׁהוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ לְכָל הַמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת הַנְּפָשׁוֹת מִשָּׁם.

וְאָז וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא כְּמוֹ בְּסֻלָּם. וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל תִּקּוּן הָעוֹלָמוֹת עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא דַּיְקָא. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא. מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים יוֹרְדִים בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא שֶׁיּוֹרֵד מִלְּמַעְלָה לְסַיֵּעַ עַל יְדֵי שֶׁמִּקֹּדֶם עָלָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא.

כִּי עַל יְדֵי כָּל הִתְעוֹרְרוּת וְהִתְעוֹרְרוּת דִּקְדֻשָּׁה מִלְּמַטָּה נִבְרָאִים מַלְאָכִים שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה. וּבְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעַר לְעֵלָּא, וְאָז נִמְשָׁךְ סִיּוּעַ מִלְּעֵלָּא שֶׁהוּא מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים הַיּוֹרְדִים מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה לְסַיְּעוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינַת וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְלָלִין אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא עִם אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵלָּא, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים כָּל הַיִּחוּדִים וְהַתִּקּוּנִים כַּיָּדוּעַ.

וְאָז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. כִּי אֲפִלּוּ יַעֲקֹב בִּקְדֻשָּׁתוֹ הָעֲצוּמָה נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָדַע מִתְּחִלָּה עֹצֶם קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם הַהוּא עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ לַחֲזֹר לְכָאן כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאָז בָּא הַמָּקוֹם לִקְרָאתוֹ וְלָן שָׁם, וְאָז הִשִּׂיג עֹצֶם קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבּוֹ תָּלוּי תִּקּוּן כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַנּוֹפְלִין וְכָל הָעוֹלָמוֹת.

וּבָזֶה תִּקֵּן לְהַכְנִיס בְּלֵב כָּל הַנְּפָשׁוֹת לְדוֹרוֹת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ הַנְּפָשׁוֹת הַנּוֹפְלִין מְאֹד שֶׁסּוֹבְרִין שֶׁבִּמְקוֹמָם אֵין נִמְצָא ה' יִתְבָּרַךְ, יֵדְעוּ וְיַאֲמִינוּ שֶׁגַּם בִּמְקוֹמָם יֵשׁ ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי מְלֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ רַק שֶׁנֶּעְלַם מֵהֶם. וְשֶׁגַּם הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלָּהֶם יָקָר מְאֹד וְשֶׁיּוּכְלוּ לִמְצֹא ה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה רַק שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִגֹּדֶל הַהַעֲלָמָה בְּחִינַת וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.

אֲבָל אִם יִתְעוֹרֵר בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא יִזְכֶּה לְמָצְאוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאָז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, שֶׁהִשִּׂיג עֹצֶם נוֹרָאוֹת הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁשָּׁם שָׁרְשֵׁי כָּל הַנְּפָשׁוֹת, וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַהִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה לְכָל יִשְׂרָאֵל. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין הִתְעוֹרְרוּת מִלְּמַטָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְאָז אָמַר אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַבֵּית הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיִּבָּנֶה בִּזְכוּתוֹ, שֶׁרַק זֶה נִקְרָא בַּיִת לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁקְּרָאוֹ הַר וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲבָל אָמַר בִּלְשׁוֹן אֵין זֶה שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַחֻרְבָּן שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. לְהוֹדִיעַ שֶׁבְּוַדַּאי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי בְּחִינַת בַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, אֲבָל עֲדַיִן אֵין זֶה, כִּי עֲדַיִן לֹא בָּאנוּ לְתִקּוּנוֹ, כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים, כִּי עֲדַיִן צְרִיכִים תִּקּוּנִים הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִבְחִינַת בֵּית אֱלֹקִים. וּבָזֶה רִמֵּז שֶׁצְּרִיכִין מִקֹּדֶם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הַרְבֵּה שֶׁהֵם מִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁשָּׁם מִתְקַבְּצִין כָּל הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַרְבֵּה יִזְכּוּ לִתְשׁוּבָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. עַד שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית אֱלֹקִים זֶה, וְאָז יָשׁוּבוּ הַכֹּל אֶל ה' וְיִתְתַּקֵּן הַכֹּל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

(הלכות תפלת המנחה הלכה ז' אות פ"ד)

EN:
The essential thing is what a person does in serving on his own, but assistance from above is needed.

"And he dreamed, and behold, a ladder was set upon the earth," etc.

(28:12)

The essential part of all the rectifications is through an awakening from below, for Hashem, blessed be He, wants specifically us to serve Him from this world. And as our master, teacher, and Rebbe said to several of his followers: If the Holy One, blessed be He, wanted to serve Himself by Himself, He would not need you, etc.

But it is known that it is very difficult and burdensome for a person to serve Hashem, blessed be He, because the evil inclination grows exceedingly strong and spreads, and particularly against anyone who wants to enter the service of Hashem, blessed be He. As our Rabbis, of blessed memory, said concerning the verse, "For he has done great things": that he stretched out his hand against the great, etc. And therefore there must necessarily be assistance from above.

And in truth, everything is from Him, blessed be He, as it is written, "Who has preceded Me, that I should repay?" And nevertheless, some awakening from below is needed, at least. And this is utterly impossible to understand: how everything is from Him, blessed be He, and nevertheless an awakening from below is needed. And this is among the wonders of the One perfect in knowledge, and as is explained concerning this elsewhere.

And therefore every single awakening of every person, from whatever place he is, is very precious and important to Hashem, blessed be He. And as is cited extensively in the words of our Rabbis, of blessed memory, in the Gemara and Midrashim: Hashem, blessed be He, asks of Israel, "Open for Me an opening like the eye of a fine needle, and I will open for you," etc. For immediately when a person awakens in prayer and service in truth, however little, an abundant awakening from above is immediately aroused, for one who comes to purify himself is assisted. And through this he has strength to awaken further, and correspondingly a still greater awakening from above is drawn forth, etc.

And this is the essential aspect of the unifications effected by all the prayers and services: the uniting of the awakening from below with the awakening from above, etc., as understood in the mystical intentions.

Then Yaakov our patriarch apprehended that without an awakening from below, they do not awaken him from Heaven.

And Yaakov apprehended this then, when he encountered that place, which is the site of the Holy Temple. And as can be understood by a discerning person from the words of our Rabbis, of blessed memory, who said: And why did they not detain him when he passed there? And they answered: He himself did not set his mind to pray, and should they detain him from Heaven? He went as far as Charan. When he arrived there, he said, etc. He set his mind to return, and the earth contracted for him, and it came to meet him, "And he encountered the place," etc.

That is, as long as he had no awakening from below to stay there, they did not wish to detain him from Heaven, until he took it to heart to return there; and immediately an awakening from above was aroused to draw him near, and the place came to meet him. And then he saw the great immensity of the wonders of the matter of awakening from below, through which an awakening from above is effected, and its principal locus is in this place, where all the unifications are, as is known. And then, through his immense apprehension, he apprehended that even every single awakening from the deepest depths of the places of those who have fallen and are very far away

This too is very precious. And therefore he then instituted the evening prayer, which is an aspect of this rectification.

And this is: "And he encountered the place and lodged there, for the sun had set." For when he encountered the place that came to meet him, the site of the Holy Temple—which is the third building that will endure—he then apprehended the immense bitterness of the prolonged exile that would precede it. This is the aspect of "and he lodged there, for the sun had set," which alludes to the darkness of the bitterness of exile in body and soul, as our Rabbis, of blessed memory, expounded, and as is cited in his words, of blessed memory. And therefore he then instituted the evening prayer, through understanding then the immense preciousness and importance of an awakening from below, even from the deepest depths of pitch darkness, etc., as mentioned above.

And then, "And he took some of the stones of the place and put them at his head": the aspect of the fallen sparks and souls, which are the aspect of "The holy stones are poured out at the head of every street." "And he put them at his head": he elevated them and bound them in his holy thought, for all is clarified through thought. And then, "And he lay down in that place": he lowered himself to all the low places mentioned above, to clarify and elevate the souls from there.

And then, "And he dreamed, and behold, a ladder was set upon the earth, and its head reached heavenward." For a person must go out from level to level, as on a ladder. And all is for the rectification of the worlds, specifically through awakening from below. "And behold, angels of Elokim were ascending and descending upon it." "Angels of Elokim ascending": the aspect of awakening from below. "Angels of Elokim descending": the aspect of awakening from above, which descends from above to assist, through the awakening from below having first ascended from below to above.

For through every single holy awakening from below, angels are created; this is the aspect of angels of Elokim ascending from below to above. And through an awakening from below, an awakening above is aroused; and then assistance is drawn forth from above, which is the angels of Elokim descending from above to below to assist him. And this is the aspect of "And behold, angels of Elokim were ascending and descending upon it." And through the inclusion of the awakening from below with the awakening from above, through this all the unifications and rectifications are effected, as is known.

And then, "And Yaakov awoke from his sleep and said, Indeed, Hashem is in this place, and I did not know." For even from Yaakov, in his immense holiness, it was hidden; and at first he did not know the immense holiness of that place, until he awakened on his own to return here, as mentioned above. And then the place came to meet him, and he lodged there; and then he apprehended the immense holiness of this place, on which the rectification of all the fallen souls and all the worlds depends.

And through this he effected a rectification, instilling in the hearts of all the souls throughout the generations until this day that even the souls who have fallen very far, who think that Hashem, blessed be He, is not to be found in their place, should know and believe that even in their place Hashem, blessed be He, is present, for the whole earth is filled with His glory; it is only hidden from them. And [they should know and believe] that their awakening too is very precious, and that they can find Hashem, blessed be He, in every place in the world, for in truth Hashem is in this place; it is only that one does not know, because of the great concealment—the aspect of "And I did not know."

But if he awakens in the aspect of awakening from below, he will merit to find Him, as mentioned above. And then, "And he feared and said, How awesome is this place": he apprehended the immense awesomeness of this place, where the roots of all the souls are, and from there the awakening to repentance is drawn forth for all Israel. But nevertheless an awakening from below is needed, as mentioned above.

And then he said, "This is none other than the house of Elokim," which alludes to the third Temple, which will be built in his merit; only this is called a house, not like Avraham, who called it a mountain, etc., as our Rabbis, of blessed memory, said. But he used the expression "This is not," which alludes to the destruction of the two Temples, the first and the second, as our Rabbis, of blessed memory, said. [This is] to make known that certainly the essential rectification is through the aspect of the third Temple, but "This is not" yet, for we have not yet attained its rectification—"other than the house of Elokim"—for many rectifications are still needed until we merit the aspect of the house of Elokim. And through this he alluded that first many synagogues and study halls are needed, which are a little sanctuary, where all the awakening from below is gathered, etc., as mentioned above. Through this many will merit repentance, as mentioned above, until this house of Elokim is built; and then everyone will return to Hashem, and everything will be rectified, speedily in our days, Amen.

(Halachos of Tefillas HaMinchuh [Afternoon Prayer], Halacha 7, item 84)

Segment 3
HE:
הודיעו ליעקב בחלום כי על האדם לעבור עליות וירידות ואל יחשוב בשעת העליה כי תמיד ישאר כך

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" וְגוֹ'

(כ"ח, יב)

צְרִיכִים לֵידַע שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לוֹ שֶׁמִּתְנוֹצֵץ לוֹ אֵיזֶה הִתְנוֹצְצוּת וְרוֹאֶה אֵיזֶה הִתְקָרְבוּת אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא הִתְקָרְבוּת אֲמִתִּי מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהוּא חֶסֶד גָּדוֹל וְנִפְלָא שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מַפְלִיא חַסְדּוֹ עִמּוֹ. אַף עַל פִּי כֵן אַל יִטְעֶה שֶׁכְּבָר הוּא סָמוּךְ וְקָרוֹב לַה' יִתְבָּרַךְ וּלְהַתּוֹרָה וּלְהַצַּדִּיקִים.

כִּי צָרִיךְ לֵידַע כָּל הַנַּ"ל שֶׁכָּל מַה שֶׁהוּא מְקֹרָב בְּיוֹתֵר, עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד, כִּי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר זֹאת הֵיטֵב כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לֵידַע שֶׁהַיְשׁוּעָה וְהַחֶסֶד שֶׁל כָּל הַהִתְקָרְבוּת וְהַהִתְקָרְבוּת כָּל שֶׁהוּא הוּא חֶסֶד נִפְלָא כִּי הוּא הִתְקָרְבוּת אֲמִתִּי וִישׁוּעָתוֹ לָנֶצַח. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְאֹד תַּכְלִית יְשׁוּעָתוֹ וְצָרִיךְ עֲדַיִן לִהְיוֹת עוֹמֵד וּמְצַפֶּה הַרְבֵּה לִישׁוּעָתוֹ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְהִוָּשַׁע בִּשְׁלֵמוּת לָצֵאת מִמַּה שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת וּלְהִתְקָרֵב לְמַה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְקָרֵב.

וְזֶה בְּחִינַת וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. כִּי בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. כִּי הוּא זָכָה יוֹתֵר, כִּי זָכָה לִפְגֹּעַ מַמָּשׁ בַּמָּקוֹם (וכמובא בזהר הקדוש), אַךְ אַף עַל פִּי כֵן יָדַע שֶׁעֲדַיִן הַמָּקוֹם רָחוֹק מְאֹד עַד עֵת קֵץ. וְעַל כֵּן וַיָּלֶן שָׁם, שֶׁמְּרַמֵּז עַל

צָרוֹת חֶשְׁכַת הַגָּלוּת, כַּמּוּבָא. כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשָּׁקְעָה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ.

וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶׁעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד, שֶׁלִּפְעָמִים בְּחֶמְלַת ה' נִפְתָּח לוֹ אוֹר גָּדוֹל, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבְּוַדַּאי יִהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר כָּרָאוּי, וְאַחַר כָּךְ פִּתְאֹם נֶחְשָׁךְ לוֹ כְּאִלּוּ בָּא הַשֶּׁמֶשׁ מַמָּשׁ פִּתְאֹם שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ.

וְאָז הוֹדִיעוּ לוֹ לְיַעֲקֹב בַּחֲלוֹם שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, שֶׁזֶּהוּ כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם, שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא כְּמוֹ שֶׁעוֹלִין בְּסֻלָּם וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כַּמָּה עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת, כִּי קֹדֶם הָעֲלִיָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יְרִידָה וְהַיְרִידָה הוּא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה.

עַל כֵּן אַל יִשְׁתּוֹמֵם הָאָדָם וְאַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִכָּל מַה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, עַל כֵּן אַל יִטְעֶה בֵּין בָּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, הַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בְּחִינַת אֵיזֶה עֲלִיָּה שֶׁרוֹאֶה אֵיזֶה יְשׁוּעָה וְהִתְנוֹצְצוּת, אַל יִטְעֶה שֶׁכְּבָר הָאוֹר שֶׁלּוֹ, רַק יֵדַע שֶׁעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד וְכַנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה לֹא יִפֹּל כְּשֶׁרוֹאֶה אַחַר כָּךְ שֶׁנֶּחְשַׁךְ אֶצְלוֹ הָאוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרִידָה.

כִּי בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי כֵן הָאוֹר שֶׁהֵאִיר לוֹ לֹא נִכְבָּה וְלֹא נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, כִּי אוֹר חַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ מֵאִיר עָלָיו תָּמִיד רַק שֶׁהַכֹּל הוּא בְּחִינַת מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ וּבִבְחִינַת וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר ה' יִתְבָּרַךְ מַה שֶׁהִתְחִיל וְיֵיטִיב עִם כְּלַל יִשְׂרָאֵל וְעִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת. רַק שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת מְצַפִּים לִישׁוּעָה תָּמִיד בִּבְחִינַת וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים לִישׁוּעָה.

(הלכות שילוח הקן הלכה ה')

EN:
They informed Yaakov in the dream that a person must go through ascents and descents, and he should not think during an ascent that it will always remain so.

"And he dreamed, and behold, a ladder was set upon the earth," etc.

(28:12)

One must know that sometimes, when Hashem, blessed be He, helps him so that some illumination flashes for him and he sees some drawing-near—even though in truth it is a genuine drawing-near from Him, blessed be He, and a great and wondrous kindness, in which Hashem, blessed be He, wondrously bestows His kindness upon him—nevertheless he must not mistakenly think that he is already close and near to Hashem, blessed be He, and to the Torah and to the righteous people.

For he must know all the above: that however much closer he is, he is still very, very far away, for His greatness is unfathomable; and it is impossible to explain this well, as is explained in the teaching mentioned above. But nevertheless he must know that the deliverance and kindness of every single drawing-near, however little, is a wondrous kindness, for it is a genuine drawing-near, and His deliverance is forever. Yet nevertheless the ultimate fulfillment of his deliverance is still very far from him, and he must still stand and greatly await His deliverance, blessed be He, until he merits to be delivered completely, to leave what he needs to leave and draw near to what he needs to draw near.

And this is the aspect of "And he encountered the place and lodged there, for the sun had set." For concerning Avraham it is written, "And he saw the place from afar," whereas concerning Yaakov it is written, "And he encountered the place." For he attained more, for he merited actually to encounter the place (and as cited in the holy Zohar). But nevertheless he knew that the place is still very far away until the time of the end. And therefore, "And he lodged there," which alludes to

the troubles of the darkness of exile, as is cited. "For the sun had set": it set before its appointed time.

And this is the aspect of what each person undergoes: sometimes, in Hashem's compassion a great light is opened for him, and it seems to him that he will certainly be a properly worthy person; and afterward it suddenly becomes dark for him, as if the sun had actually set suddenly, before its appointed time.

And then they informed Yaakov in the dream that all this is the aspect of "And behold, a ladder was set upon the earth, and its head reached heavenward": this is all of a person's service, that he must go from level to level, as when ascending a ladder. "And behold, angels of Elokim"—who are the righteous people—"were ascending and descending upon it": they must undergo several ascents and descents, for before the ascent there must be a descent, and the descent is for the ultimate purpose of the ascent.

Therefore a person should not be dismayed, nor should he lose heart over everything he undergoes; therefore he should not err, whether in an ascent or in a descent. That is, when he is in the aspect of some ascent, seeing some deliverance and illumination, he should not mistakenly think that the light is already his; rather, he should know that he is still very far away, as above. And through this he will not fall when he afterward sees that the light has become dark for him, which is the aspect of a descent.

For in truth, nevertheless, the light that shone for him has not been extinguished and has not departed from him, for the light of His kindness, blessed be He, shines upon him constantly. It is only that everything is in the aspect of "From afar she brings her bread", and in the aspect of "And he saw the place from afar." But ultimately Hashem, blessed be He, will complete what He began and will do good to the collective of Israel and to each and every individual in particular. Only one must always await deliverance, in the aspect of "And every eye shall await You," and as we say, "For Your deliverance we have hoped all day, and await deliverance."

(Halachos of Shiloo'ach HaKan [Sending Away the Mother Bird], Halacha 5)

Segment 4
HE:
ענין עליות וירידות

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" וגו׳

(כ״ח, י״ב) ויצא יעקב מבאר שבע

׳וַיֵּלֶךְ חָרָנָה׳, הַיְנוּ כְּשֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יוֹצֵא מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא אָז מִשְׁתַּטְּחִים וּמִתְפַּשְּׁטִים כְּנֶגְדּוֹ הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם הַדִּמְיוֹנוֹת וְכוּ׳ שֶׁהֵם בְּחִינַת חָרוֹן אַף כִּי הֵם מִתַּקָּפָא דְּדִינָא כַּיָּדוּעַ. וְזֶהוּ וַיֵּצֵא יַעֲקֹב שֶׁהוּא אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. ׳מִבְּאֵר שָׁבַע׳ הַיְנוּ מֵהַמַּדְרֵגָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהָיָה בָּהּ שֶׁנִּקְרֵאת בְּאֵר שֶׁבַע כִּי כָּל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא דִּקְדֻשָּׁה כְּלוּלָה מִכָּל הַשִּׁבְעָה מִדּוֹת שֶׁהֵם ז׳ יְמֵי הַבִּנְיָן שֶׁכְּלוּלִים בְּכָל דַּרְגָּא. וּכְשֶׁיַּעֲקֹב שֶׁהוּא אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יוֹצֵא מִשָּׁם כְּדֵי לָבוֹא לְמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה הַגְּבוֹהַ יוֹתֵר, אָז וַיֵּלֶךְ חָרָנָה שֶׁמֻּכְרָח לֵילֵךְ דֶּרֶךְ הַחָרוֹן אַף שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם כָּל הַדִּמְיוֹנוֹת וְהַתַּאֲווֹת וְהַבִּלְבּוּלִים שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים כְּנֶגְדּוֹ בְּכָל פַּעַם.

אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּחִינַת יַעֲקֹב חָזָק בְּדַעְתּוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ נוֹפֵל בְּדַעְתּוֹ, מֵחֲמַת זֶה רַק מִתְחַזֵּק בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, עַל יְדֵי זֶה ׳וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם׳ עַל יְדֵי זֶה זָכָה לְהָבִין הָאֱמֶת, שֶׁמַּה שֶּׁמִּתְפַּשְּׁטִים הַתַּאֲווֹת וְכוּ׳ כְּנֶגְדּוֹ כָּל כָּךְ אֵין זֶה נְפִילָה חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא מֵחֲמַת שֶׁצָּרִיךְ לָבוֹא לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהַ יוֹתֵר וּלְהִתְקָרֵב לַה׳ יִתְבָּרַךְ בְּהִתְקָרְבוּת יוֹתֵר, מֵחֲמַת זֶה מִתְפַּשְּׁטִים כְּנֶגְדּוֹ כָּל כָּךְ.

צ

וְזֶהוּ ׳וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם׳ שֶׁזָּכָה בְּתֹקֶף הַחָרוֹן אַף שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת שֶׁנִּתְפַּשְּׁטוּ כְּנֶגְדּוֹ, לִפְגֹּעַ שָׁם בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹלִים לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהַ יוֹתֵר מִתְקָרְבִים בְּיוֹתֵר לַה׳ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְכָל הַדַּרְגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם כְּלוּלִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ. הַיְנוּ שֶׁיַּעֲקֹב בְּחִינַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי עַל יְדֵי גֹּדֶל הִתְחַזְּקוּתוֹ זָכָה לְהָבִין הָאֱמֶת שֶׁאֵין זֶה נְפִילָה וְהִתְרַחֲקוּת חַס וְשָׁלוֹם רַק פָּגַע שָׁם דַּיְקָא בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁהֵבִין שֶׁשָּׁם דַּיְקָא צָרִיךְ לָבוֹא לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהַ יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב בְּיוֹתֵר לַה׳ יִתְבָּרַךְ וְעַל כֵּן מִתְפַּשְּׁטִים כְּנֶגְדּוֹ כָּל כָּךְ.

וְאָז ׳וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ׳ הַיְנוּ שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ וְסָבַל צַעַר הַחֹשֶׁךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת לַיְלָה וְלָן שָׁם בְּצַעֲרוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מֵרְדִיפַת הַתַּאֲווֹת וְהַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת חָרוֹן אַף שֶׁהֵם בְּחִינַת הַקְּלִפּוֹת שֶׁנִּתְפַּשְּׁטוּ כְּנֶגְדּוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה.

וְזֶהוּ כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל וְהַמֹּחִין שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ. כִּי בְּעֵת הִתְגַּבְּרוּתָם וְהִתְפַּשְּׁטוּתָם אֵין הַשֵּׂכֶל בִּשְׁלֵמוּת, כִּי כֹּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַתַּאֲווֹת הוּא כְּנֶגֶד הַשֵּׂכֶל. וְזֶהוּ ׳כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ׳ שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רז״ל, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין שֶׁהָיוּ לוֹ אָז הָיָה שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, לֹא הָיָה בְּדִין שֶׁיִּסְתַּלֵּק שִׂכְלוֹ מִמֶּנּוּ וְיִתְפַּשְּׁטוּ כְּנֶגְדּוֹ כָּל כָּךְ, כִּי לֹא הָיָה מֵחֲמַת נְפִילָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, רַק מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה.

׳וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא׳ שֶׁעַל יְדֵי שֶׁעָמַד אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי עַל עָמְדוֹ וְלֹא הִנִּיחַ עַצְמוֹ לִפּוֹל עַל יְדֵי תֹּקֶף הִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁנִּתְפַּשְּׁטוּ כְּנֶגְדּוֹ וְזָכָה לְהַמְשִׁיךְ הִתְגַּלּוּת הַגְּוָנִין עַד שֶׁהִכְנִיעַ וְשִׁבֵּר אוֹתָם עַל יְדֵי זֶה זָכָה לַעֲלוֹת אֶל הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּמַּדְרֵגָה הַגְּבוֹהַ יוֹתֵר.

וְאָז ׳וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה׳ הַיְנוּ שֶׁאָז הֶרְאוּ לוֹ שֶׁכָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם בָּזֶה הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינָה זֹאת בְּחִינַת סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, הַיְנוּ שֶׁהוּא צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם לַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא כְּמוֹ שֶׁעוֹלִין בַּסֻּלָּם. וּמֵחֲמַת זֶה מִתְגַּבְּרִין וּמִשְׁתַּטְּחִין וּמִתְפַּשְּׁטִין כְּנֶגְדּוֹ כָּל כָּךְ בְּכָל פַּעַם. וְזֶהוּ ׳וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ׳, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים הֵם הָעוֹבְדֵי ה׳ שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ בְּזֶה הַסֻּלָּם, כִּי כָּל עֲלִיָּתָם וִירִידָתָם הוּא בִּבְחִינַת הַסֻּלָּם הַזֶּה. שֶׁמִּי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וּמַאֲמִין לְדִבְרֵי הַצַּדִּיק שֶׁאֵין זֶה נְפִילָה כְּלָל וּמִתְחַזֵּק וּמִתְגַּבֵּר כַּנַּ״ל, הוּא עוֹלֶה עַל יְדֵי זֶה לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהַ יוֹתֵר. וּלְהֶפֶךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַזֵּק הוּא יוֹרֵד חַס וְשָׁלוֹם עַל יְדֵי זֶה.

צא

וְזֶהוּ ׳וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר׳ וְכוּ׳, שֶׁהִבְטִיחוֹ בְּכַמָּה הַבְטָחוֹת כִּי מֵחֲמַת שֶׁיַּעֲקֹב שֶׁהוּא אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַכָּשֵׁר עָמַד בַּנִּסָּיוֹן וְלֹא הֵנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ עַד שֶׁעָלָה לְמַדְרֵגָה שְׁנִיָּה כַּנַּ״ל, עַל כֵּן הִבְטִיחוֹ ה׳ יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה עִמּוֹ וְכוּ׳ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וְכוּ׳, שֶׁהִבְטִיחוֹ שֶׁאע״פ שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו עוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה אֲבָל ה׳ יִתְבָּרַךְ יִשְׁמְרֵהוּ בְּכָל עֵת בְּכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר יְבִיאֵהוּ לְמַדְרֵגָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׁלֵמוּת. בְּחִינַת ׳כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ׳, בִּשְׁבִילְךָ, דְהַיְנוּ מַה שֶּׁדִּבֵּר עִם הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁיְּזַכֵּנוּ בְּרַחֲמָיו הַמְרֻבִּים.

וְזֶהוּ ׳וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי׳ הַיְנוּ כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְצַעֲרוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בְּעֵת שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּ כְּנֶגְדּוֹ כָּל כָּךְ, אָז אָמַר ׳אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי׳ כִּי נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ אֵין שָׁם ה׳ יִתְבָּרַךְ, כִּי הַדִּמְיוֹנוֹת רָצוּ לְבַלְבֵּל אוֹתִי כְּאִלּוּ אֵין שָׁם ה׳ יִתְבָּרַךְ וְרָצוּ לְהַפִּיל אוֹתִי חַס וְשָׁלוֹם. וּמַה גָּדְלוּ חַסְדֵי ה׳ אֲשֶׁר עֲזָרוּנִי עַד פֹּה לַעֲמֹד עַל עָמְדִי עַד שֶׁנּוֹדַע לִי כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה נְפִילָה כְּלָל רַק שֶׁהִתְפַּשְּׁטוּ כְּנֶגְדִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהַ יוֹתֵר וּלְהִתְקָרֵב לַה׳ יִתְבָּרַךְ בְּהִתְקָרְבוּת יוֹתֵר כַּנַּ״ל.

צב

(הלכות מתנה הלכה ד׳ אות י״ב)

EN:
The matter of ascents and descents

“And he dreamed, and behold, a ladder was set upon the earth,” etc.

(28:12) And Yaakov went out from Beer Sheva

“He went toward Charan”—that is, when a Jewish person goes from level to level, the klipos, which are the imaginings, etc., then flatten themselves and spread out against him. They are an aspect of burning anger, for they come from the force of judgment, as is known. And this is “And Yaakov went out”: he is the Jewish person. “From Beer Sheva” means from the holy level at which he had been, which is called Beer Sheva, for each and every holy level includes all seven attributes, which are the seven days of construction included in every level. And when Yaakov, who is the Jewish person, goes out from there in order to come to a second, higher level, then “he went toward Charan”: he must pass through the burning anger, which is the klipos—all the imaginings, desires, and confusions that spread out against him each time.

But because the Jewish person, the aspect of Yaakov, is firm in his resolve, does not leave his place, and does not become discouraged on account of this, but only strengthens himself in every possible way to stand his ground, through this “he encountered the Place.” Through this he merited to understand the truth: that the fact that the desires, etc., spread out against him so greatly is not a fall, God forbid, but only occurs because he needs to come to a higher level and draw closer to God, blessed be He, with a greater closeness. For this reason they spread out against him so greatly.

90

And this is “He encountered the Place”: amid the force of the burning anger, which is the klipos that spread out against him, he merited to encounter there the Place of the world. For the more one ascends to a higher level, the closer one draws to God, blessed be He, who is the Place of the world, in whom all the places and all the levels in the world are included. For He, blessed be He, is the Place of the world, and the world is not His place. That is, Yaakov, the aspect of the Jewish person, through his great strengthening, merited to understand the truth: this is not a fall and a distancing, God forbid; rather, precisely there he encountered the Place of the world. He understood that precisely there he needs to come to a higher level to draw closer to God, blessed be He, and therefore they spread out against him so greatly.

And then, “And he lodged there, for the sun had set”: that is, he accepted upon himself and endured the pain of the darkness, which is the aspect of night. And he lodged there in his pain, which he experienced from the pursuit of the desires and imaginings—the aspect of burning anger, the aspect of the klipos that spread out against him because he needed to ascend to a second level.

And this is “for the sun had set”: it is the intellect and the mochin that had departed from him. For at the time of their intensification and spreading, the intellect is not complete, because the imaginative faculty, from where all the desires come, opposes the intellect. And this is “for the sun had set” before its appointed time, as our Sages of blessed memory expounded. That is, certainly the setting of the sun—the departure of the mochin that he experienced then—was before its appointed time, not at its proper time. It was not warranted that his intellect depart from him and that they spread out against him so greatly, for it was not because of his fall, God forbid, but only because he needed to ascend to a second level.

“And he lay down in that place”: because the Jewish person stood his ground and did not allow himself to fall through the force of the spreading that spread out against him, and merited to draw forth the revelation of the colors until he subdued and broke them, through this he merited to ascend to the intellect at the higher level.

And then, “And he dreamed, and behold, a ladder was set upon the earth, and its top reached heaven.” That is, then they showed him that all a person's service in this world is in this aspect—the aspect of a ladder set upon the earth with its top reaching heaven. That is, each time he needs to ascend from level to level, as one climbs a ladder. And because of this, they grow strong and flatten themselves, and spread out against him so greatly each time. And this is “And behold, angels of God were ascending and descending on it.” The angels of God are those who serve God, who are likened to angels; they ascend and descend on it, on this ladder, for all their ascent and descent is in the aspect of this ladder. For whoever is discerning and believes the tzaddik’s words that this is not a fall at all, and strengthens himself and overcomes as above, ascends through this to a higher level. And conversely, whoever does not strengthen himself descends through this, God forbid.

91

And this is “And behold, God stood over him and said,” etc.: He promised him several promises. For because Yaakov, who is the worthy Jewish person, withstood the trial and did not leave his place until he ascended to a second level, as above, therefore God, blessed be He, promised him that He would be with him, etc., “And I will guard you wherever you go,” etc. He promised him that, although he would undergo still more such things, God, blessed be He, would nevertheless guard him at every time, wherever he goes, until He brings him to his highest level in completeness. This is the aspect of “For I will not leave you until I have done that which I spoke to you”—for you: that is, what He spoke with the true tzaddikim concerning all the holy levels that He would enable us to attain through His abundant compassion.

And this is “And Yaakov awoke from his sleep and said: Indeed, God is in this place, and I did not know.” That is, when he awoke from his sleep and from the distress he had experienced when they spread out against him so greatly, he then said, “Indeed, God is in this place, and I did not know.” For it seemed to me as though God, blessed be He, was not there, because the imaginings sought to confuse me, as though God, blessed be He, was not there, and sought to cast me down, God forbid. And how great are God’s kindnesses, which have helped me thus far to stand my ground, until it became known to me that in truth God is in this place. For in truth it was not a fall at all; rather, they spread out against me because I needed to ascend to a higher level and draw closer to God, blessed be He, with a greater closeness, as above.

92

(Halachos of Gifts, Halacha 4, item 12)

Segment 5
HE:
פח.

במסכת ברכות דף כ"ו ע"ב אמרו בזה שתיקן אז יעקב אבינו תפילת ערבית.

EN:
88.

In Maseches Berachos (Tractate Blessings), folio 26b, they said concerning this that our father Yaakov then instituted the evening prayer.

Segment 6
HE:
פט. בחיי מוהר"ן (סימן של"ג): אמר אני יכול לעשות מכלכם צדיקים גמורים נוראים, אבל מה יהיה אם כן יעבוד השם יתברך בעצמו את עצמו (כלומר שרצונו הוא שאנחנו בעצמנו נתיגע בכחו ועצותיו הקדושים להשיג עבודת השם. אבל לא שהוא יתן הכל לגמרי). וכן שמעתי עוד בכמה לשונות שאמר, אני יכול לתן יראה להאדם עד שיצא מחייו ויתבטל במציאות. ופעם אחת בקש מאתו אחד מאנשי שלומנו הרבה בענין זה שיתן לו יראה. (וכמדומה לי הכותב שזה היה ר' שמעון המשמש שלו (מכת"י)) ודבר עמו רבנו זכרונו לברכה דברים כעין הנ"ל שבודאי יכול לתן [לו] יראה עצומה רק שאין זה תכלית, כי אם כן יתבטל במציאות. והאיש הנ"ל היה משתוקק אף על פי כן שיאיר עליו יראה עצומה, ואחר כך יצא האיש מלפניו ונפל עליו יראה עצומה ומפלגת מאד, והתחיל לצעק להשם יתברך בקולות משנות מה שלא

היה רגיל בכך עד שכמעט יצא מחיותו. ונמשך כך עד למחרתו. ולמחרת נכנס אצלו ושאל אותו רבנו זכרונו לברכה אם הגיע אליו יראה, השיב לו האיש הנ"ל שוב איני רוצה בזה, ובקש מאתו שיקח ממנו זאת וחזר ולקח ממנו ושב לקדמותו. וכן אמר לאחד אם הייתי מעביר ידי על עיניך היית רואה גדולות ונפלאות, אבל איני רוצה בזה, רק שאתה בעצמך תתיגע בעבודת השם עד שתזכה למה שתזכה. וכן אמר לי פעם אחת בענין זה אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך. (כלומר שהצדיק יכול להמשיך רצון השם יתברך שיעוררהו בעבודתו אף על פי שיעשה מה שיעשה וראוי לרחקו אף על פי כן יכול הצדיק לעורר רחמי השם יתברך עליו שיקרבהו לעבודתו אבל לא שהשם יתברך יעשה הכל בעצמו). ע"כ. ובליקוטי הלכות (דברים הנוהגים בסעודה הלכה ד' אות י"ד):

ובודאי יש כח ביד הצדיק לטול הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה, אבל אין זה תיקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו. ע"כ. ועי' בספר בן לאשרי להרה"ק רבי יצחק הכהן זצ"ל (סוף חלק ג' בקונטרס "מקבילות הלולאות" אות

א') שכתב בשם האור החיים הק' "משה רבינו ע"ה שהיה רבו הפרטי של יהושע, להכלל ישראל היה רב כללי, ועל כן היה כחו של משה רבינו ע"ה לטול מן יהושע את הבחירה שלא יהיה בעצת מרגלים" ע"כ.

EN:
89. In Chayay Moharan (item 333): He said, I can make all of you into awesome, consummate righteous people, but what would happen? In that case Hashem, blessed be He, would serve Himself. (That is, [Rabbainu's] will is that we ourselves exert ourselves through his strength and his holy counsels to attain the service of Hashem, but not that he give everything entirely.) And I also heard in several expressions that he said, I can give a person fear to the point that he departs from his life and is nullified in existence. And once, one of our fellowship begged him greatly concerning this, that he give him fear. (And it seems to me, the writer, that this was Rabbi Shimon, his attendant (from a manuscript).) And Rabbainu, of blessed memory, spoke with him in terms such as those above: that he certainly could give [him] tremendous fear, but that this is not the ultimate purpose, for if so he would be nullified in existence. And that man nevertheless longed for tremendous fear to shine upon him. And afterward the man went out from before him, and tremendous, exceedingly extraordinary fear fell upon him. And he began to cry out to Hashem, blessed be He, in strange cries such as he had never

been accustomed to, until he almost departed from his vitality. And this continued until the following day. And on the following day he entered his presence, and Rabbainu, of blessed memory, asked him whether fear had reached him. That man answered him, I no longer want this, and begged him to take this away from him. And he again took it away from him, and he returned to his former state. And he also said to one: If I were to pass my hand over your eyes, you would see great and wondrous things, but I do not want this; rather, you yourself should exert yourself in the service of Hashem until you attain what you attain. And he also once said to me concerning this: If Hashem, blessed be He, Himself wanted Himself to serve Himself, then He would not need you. (That is, the righteous person can draw forth the will of Hashem, blessed be He, that He awaken him in His service—even though he does what he does and deserves to be distanced, nevertheless the righteous person can arouse Hashem's mercy upon him, that He draw him near to His service; but not that Hashem do everything Himself.) End of quotation. And in Likutay Halachos (Dvurim HaNoahagim BaS'ooduh [Practices at a Meal], Halacha 4, item 14):

And certainly the righteous person has the power to take away a person's free choice and bring him back in repentance, but this is not a rectification, since he does not repent by his own choice. End of quotation. And see the book Ben L'Ashray, by the holy Rabbi Yitzchak HaKoahain, of blessed righteous memory (at the end of Part 3, in the booklet "מקבילות הלולאות" [Parallel Loops], item

1), who wrote in the name of the holy Oar HaChayim: "Moshe Rabbainu, peace be upon him, who was Yehoshua's personal teacher, was a general teacher for the collective of Israel. And therefore Moshe Rabbainu, peace be upon him, had the power to take away Yehoshua's free choice, so that he would not participate in the counsel of the spies." End of quotation.

Segment 7
HE:
צ. כמ״ש בליקוטי מוהר״ן סימן כ״ה בסוף הסימן, (השייך לאות ג׳): ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת השם ובאמת אין זה נפילה כלל רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררין ומתגברים מחדש הקליפות שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות שבכל מדרגה ומדרגה מחדש אבל באמת אין זה נפילה כלל. ע״כ.

EN:
90. As it is written in Likutay Moharan, section 25, at the end of the section (pertaining to item 3): And in this the chassidim err greatly: suddenly it seems to them that they have fallen from the service of God. But in truth this is not a fall at all; rather, it is because they need to ascend from level to level. And then the klipos—the desires, confusions, imaginings, thoughts, and obstacles—awaken and grow strong anew. Therefore, each time they must overcome anew, returning to subdue and break the klipos and obstacles at each and every level anew. But in truth this is not a fall at all. End of quotation.

Segment 8
HE:
צא. הבאר מים חיים בפרשת לך לך (ויעל אברם ממצרים) כתב: כאשר הצדיק לפעמים נופל ממדריגתו, ירידה זו צורך עליה הוא, ואחר זה הוא עולה למעלה למעלה יותר מבאשר היה מקודם. והוא דמיון אחד הרוצה לזרוק דבר למעלה אז משפיל עצמו ומשפיל ידו למטה לזרוק אחר כך בכח גדול את הדבר למעלה. וכן אדם השלם כשבא לפעמים לבחינת אחור ונופל ממדריגתו אז הוא בא על ידי זה לבחינת קדם קדמתה לעלות מעלה מעלה. וכזה אומרין בשם הבעש״ט זי״ע ועל כל ישראל, במה שאמרו ז״ל (בבא מציעא נ״ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, כלומר שיהיה יקר וחשוב בעיניכם השכחה והנפילה ממדרגתכם קצת כי היכי דתתעתרו על ידי זה לבוא למעלה נפלאה. ע״כ.

והדגל מחנה אפרים (תחילת הפרשה כאן) כתב: יש בכאן סוד גדלות וקטנות, כידוע בשם אא״ז נ״ע זללה״ה כי החיות רצוא ושוב, ואי אפשר לעמוד על מדרגה אחת תמיד, רק עולה ויורד, והירידה הוא צורך עליה, כשנותן על לב ויודע ומרגיש זה שהוא בקטנות ומתפלל אל ה׳. ע״כ.

ובנוצר חסד (פרק ד׳ אות כב) כתב: כמו למשל בן המלך שנתחבר עם הזונות ואנשי כפר ושחק ורקד עמהם בריקודים ומחולות, ושלח אליו המלך שרים נכבדים ועשה מהם חוכא ואיטלולא כי אמר להם שזהו תכלית הטוב. עד ששר אחד שינה את עצמו כאילו הוא כפרי ושחק ורקד עמו, ומעט מעט על ידי התחברות משך לבו לאביו המלך עד שפעל שהחזירו לאביו. ע״כ.

וכן כתב הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ראשון דף מ״א ע״ב): נמצא שכל ירידה אשר ירד העליון הוא רק לצורך תיקון וכדי שיוצא ויתהוה עי״ז התחתון ג״כ. וזהו ג״כ סוד כל הירידות והקטנות אשר עוברים בכל עת על כל אדם (וכן הוא בהעלם בכל הנמצאות כולם), כי הנה הוא כדי לירד ולהתקרב אל את אשר למטה הימנו וכדי להעלותו. כי נעשה בזה עליית הניצו״ק מבליעתן להוציא יקר מזולל. ע״כ.

EN:
91. The Bair Mayim Chayim, in the portion Lech Lechuh (“And Avram went up from Egypt”), wrote: When the tzaddik sometimes falls from his level, this descent is for the sake of ascent; and after this he ascends higher and higher, beyond where he had been before. And it is like someone who wishes to throw an object upward: he first lowers himself and lowers his hand downward, in order afterward to throw the object upward with great force. And likewise, when a perfected person sometimes comes to the aspect of the back and falls from his level, through this he comes to the aspect of the primordial front, to ascend higher and higher. And something like this is said in the name of the Baal Shem Tov, may his merit protect us and all Israel, concerning what the Sages of blessed memory said (Bava Metzia 59a), “Honor your wives so that you may become wealthy.” That is, let forgetfulness and falling somewhat from your level be precious and important in your eyes, “so that you may become wealthy”—through this, to come to a wondrous level. End of quotation.

And the Degel Machanay Efrayim (at the beginning of this portion here) wrote: Here is the mystery of expanded and constricted states, as is known in the name of my revered grandfather, whose soul is in Eden, may his memory be blessed for the life of the World to Come: “For the living beings run and return.” And one cannot remain at a single level always, but rather ascends and descends. And the descent is for the sake of ascent, when one takes it to heart, knows and feels that one is in a constricted state, and prays to God. End of quotation.

And in Noatzair Chesed (chapter 4, item 22) he wrote: For example, it is like a king’s son who associated with prostitutes and villagers and played and danced with them in dances and round dances. And the king sent distinguished ministers to him, and he made a mockery and laughingstock of them, for he told them that this was the ultimate good, until one minister changed himself as though he were a villager and played and danced with him. And little by little, through their association, he drew his heart toward his father the king, until he succeeded in returning him to his father. End of quotation.

And likewise the Leshem Shevo ViAchlamuh wrote (Sefer HaDe’uh, first part, folio 41b): It follows that every descent that the higher one descends is only for the sake of repair, and so that through it the lower one will also emerge and come into being. And this is also the mystery of all the descents and constricted states that every person undergoes at every time (and this also occurs, in concealment, in all existing things), for behold, it is in order to descend and draw near to that which is below him, and in order to raise it. For through this the holy sparks are raised out of their being swallowed up, to bring forth the precious from the vile. End of quotation.

Segment 9
HE:
צב. וראה שם מה שממשיך אח״כ מוהרנ״ת ז״ל בביאור המשך הפסוקים בארוכה. ובספר ׳בצאת השמ״ש׳ (על הקדמת רחובות הנהר להרש״ש ז״ל) בסוגיא של סילוק המוחין שמבאר הרש״ש שבאמת אין סילוק מוחין לעולם אלא שבערך למוחין הבאים הגבוהים יותר, נחשב כסילוק המוחין. כתב בזה בספר בצאת השמ״ש:

ובזה יובן עומק סוד ׳הירידה לצורך עליה׳ ו׳הירידה היא תכלית העליה׳, שהאריכו בזה רבותינו תלמידי מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע״א המה בספרתם, וכיוצא בזה בספר הקדוש ליקוטי מוהר״ן בכמה מקומות (ח״א סימן כ״ב אות י׳ ולהלן, ח״ב סימן י״ב), ואחריו הרחיב בזה תלמידו הנאמן הגה״ק מוהרנ״ת בספרי ליקוטי הלכות במקומות הרבה לאין שיעור, וכן הוא כיוצא בזה בהוספות מהרצ״א לספר סור מרע ועשה טוב אות ק״ה (בהנמ״ח הוצאת אמת עמוד פ״ז), ועוד טובא בכל ספרי צדיקי אמת. וסוד הענין נדרש בכמה פנים מסבירות, וחד מהנה על דרך שנתבאר בדברי רבינו התורת חכם שסילוק המוחין אינו כפשוטו כי אם דוקא ביחס להמוחין המעולים המוכנים לבוא, דכן הוא על דרך זה גם בענין הירידה, דאין הירידה כפשוטה, אלא דוקא ביחס להעליה הבאה אחריה, ואדרבה, היא עצמה בית שער ומבוא אל העליה הסמוכה הבאה אחריה, אלא שלהיות האדם בעת הזאת מרכבה למדרגה החדשה שעתיד לעלות בה, נבחן הדבר אצלו כנפילה וירידה, הן מצד שביחס להמוחין המעולים העתידים להמשך בתוכו כאשר יתחזק לעשות רצונו ית״ש על אף המניעות, בהכרח שיחוש בנפשו הרגשת סילוק המוחין, דהמוחין הישנים כלא חשיבי לערך מעלת וקדושת המוחין החדשים הממשמשים לבוא. והן מצד שכיון שנסתלק מהיות מרכבה להמדרגה הישנה שכבר נשלם תיקונה, דכבר נתעלה ממנה ועלה אל המדרגה החדשה, וזו המדרגה עדיין חסרה מוחין, הלכך נבחן הענין בנפשו כירידה, דלעת עתה הרי הוא מסולק מן המוחין הבאים מדרגה אחר מדרגה, תחילה מוחין דקטנות ואחריהם מוחין דגדלות. וכל זה מבואר בארוך בספה״ק ליקוטי מוהר״ן (ח״א סימן כ״ה אות ב׳ ולהלן) ׳שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה יש שם דמיונות אלו, והם הם הקליפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדושה, וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה להמדרגה אז נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום וכו׳. ואף על פי שכבר נשבר הקליפה שבמדרגה עליונה וכו׳, אף על פי כן כשפנימיות של העליון נעתק משם והחיצוניות התחתון עולה, אזי הקליפה חוזר ונעור וכו׳, ובשביל זה צריך לו לשבר אותה מחדש׳. ועיין שם בהמשך שהולך ומבאר על פי זה כוונת הכנעת הקליפות בהודו (שעה״ק דף י״ז ע״א), עיין שם ובדברי רבינו התורת חכם דף קנ״ה ע״ב, ובהגהות הרב מעיל אליהו לשם שיטה כ״ז (מעיל אליהו עמוד שע״א).

ובלקוטי מוהר״ן שם בסוף הסימן מסיים עלה כי אמר אז בזה הלשון, ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה׳, ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות שהם התאוות והבלבולים והדמיונות וכו׳, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו׳ שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל״.

ומעין זה כתב שם להלן סימן ע״ב: ״לפעמים בא לאדם הרהור תשובה, ונעשה באותה שעה איש כשר, ואחר כך רוצה לעשות עובדא. באשר נתעורר לבו בתשובה, בכן רוצה לנסוע להצדיק, ואחר כך כשנוסע מתגבר עליו היצר הרע, ונופל מתשוקתו שהיה לו תחילה, ואחר כך כשבא להצדיק מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר ואבד כל חשקו. אל יקשה בעיניך זאת וכו׳, כי דע, כי בתחילה כשבא לו ההרהור תשובה. מחמת הטוב שנתעורר בתוכו, אז על ידי מעשיו באותה שעה המית יצרו ונתבטל יצרו הרע שהיה לו וכו׳, ואחר כך כשרוצה לנסוע מתגבר עליו יצר הרע אחר, כי הגדול מחברו וכו׳, ויש לו עתה יצר הרע גדול ממה שהיה תחילה וכו׳, כי צריך התגברות חדש ביותר נגד זה היצר הרע החדש שבא לו״. יעויין שם באורך, וכן הוא שם להלן ח״ב סימן קי״ז, ושם לעיל מינה סימן מ״ח. והיינו מעין שנתבאר, שהירידה אינה נבחנת כירידה אלא ביחס להעליה הבאה אחריה, ולא ביחס להעליה שהיתה לפניה, וכדוגמת המשל שהביא רבה״ק, דהא ודאי שבעת היות האדם נוסע לצדיק, ומכל שכן אחר בואו לפניו, נתעלה יותר מעשרת מונים ממעלתו שעמד בה תחילה קודם שעלה ברצונו לעשות כן, ומה שבעת ההיא נרגש בנפשו קרירות הנפש והתגברות היצר, אינו אלא ביחס להמדרגה החדשה שנתעלה בה, שכיון שכבר נסתלק, כלומר, נתעלה מן המדרגה הישנה שעמד בה, לכן נתעורר בו יצר הרע חדש וגדול טפי, ועצם אור הצדיק עדיין אינו מאיר בו משלם. ולזה לעת הזאת עליו ללחום ולהתגבר להיות מושל ביצרו, ואזי ירגיש קדושת המוחין וגודל המדרגה שנתעלה בה. ע״כ.

EN:
92. And see there what Rabbi Noson of blessed memory continues afterward, explaining the continuation of the verses at length. And in the book ‘בצאת השמ״ש’ (Bitzais HaShemesh, “When the Sun Goes Forth,” on the introduction to Rechoavoas HaNuhar by the Rashash of blessed memory), in the discussion of the departure of the mochin, where the Rashash explains that in truth there is never a departure of mochin, but rather, in comparison with the coming, higher mochin, it is considered a departure of mochin—[the writer] wrote concerning this in the book Bitzais HaShemesh:

And through this the depth of the mystery of ‘descent for the sake of ascent’ and ‘descent is the ultimate ascent’ will be understood. Our masters, the disciples of our master the holy Baal Shem Tov, may his merit protect us, discussed this at length in their books; and likewise, in the holy book Likutay Moharan in several places (part 1, section 22, item 10 and onward; part 2, section 12). And after him, his faithful disciple, the holy gaon Rabbi Noson, expanded on this in the books of Likutay Halachos in countless places. And likewise, something similar also appears in the additions of מהרצ״א to the book Soor MaiRu VaAsay Toav, item 105 (בהנמ״ח, Emes publishing, page 87), and many more instances in all the books of true tzaddikim. And the mystery of this matter is expounded in several illuminating ways. And one of them follows what was explained in the words of our master, the Toaras Chacham: that the departure of the mochin is not literal, but only relative to the superior mochin prepared to come. For the same applies to the matter of descent: the descent is not literal, but only relative to the ascent that follows it. And on the contrary, it itself is the gateway and entrance to the imminent ascent that follows it. But because at this time the person is a vehicle for the new level to which he is destined to ascend, he experiences it as a fall and descent: both because, relative to the superior mochin destined to be drawn into him when he strengthens himself to do His will, blessed be His name, despite the obstacles, he must necessarily feel within his soul a sense of the departure of the mochin, since the old mochin are accounted as nothing in comparison with the excellence and holiness of the new mochin that are approaching; and also because, once he has ceased being a vehicle for the old level whose repair has already been completed—for he has already risen from it and ascended to the new level, and this level still lacks mochin—he therefore experiences the matter within his soul as a descent. For at present he is deprived of the mochin that come level after level: first the mochin of constriction, and afterward the mochin of expansion. And all this is explained at length in the holy book Likutay Moharan (part 1, section 25, item 2 and onward): ‘In each and every world and at each and every level, these imaginings are there; they are the klipos that precede the fruit and surround holiness. And when a person moves from level to level, he must pass through these imaginings in order to reach holiness. And immediately when he ascends to the level, the klipos at that level awaken and surround him. And he must subdue them and break them, and purify that place, etc. And although the klipah at a higher level has already been broken, etc., nevertheless, when the inward aspect of the higher one moves away from there and the outward aspect of the lower one ascends, then the klipah awakens again, etc.; and for this reason he must break it anew.’ And see there in the continuation, where he proceeds to explain on this basis the intention of subduing the klipos during Hoadoo (שעה״ק, folio 17a); see there, and in the words of our master the Toaras Chacham, folio 155b, and in Rabbi Me’il Eliyuh’s glosses there, line 27 (Me’il Eliyuh, page 371).

And in Likutay Moharan there, at the end of the section, he concludes this by saying that he then spoke in these words: And in this the chassidim err greatly: suddenly it seems to them that they have fallen from the service of God. But in truth this is not a fall at all; rather, it is because they need to ascend from level to level. And then the klipos—the desires, confusions, and imaginings, etc.—awaken and grow strong anew. Therefore, each time they must overcome anew, returning to subdue and break the klipos and obstacles, etc., at each and every level anew. But in truth this is not a fall at all.”

And something like this he wrote there later, in section 72: “Sometimes a thought of repentance comes to a person, and at that hour he becomes a worthy person. And afterward he wants to take action. Since his heart has been stirred to repentance, he therefore wants to travel to the tzaddik. And afterward, when he travels, the evil inclination grows strong against him, and he falls from the yearning he had at first. And afterward, when he comes to the tzaddik, the evil inclination grows stronger against him still, and he loses all his desire. Do not find this difficult, etc., for know that at first, when the thought of repentance came to him, because of the good that had awakened within him, then through his actions at that hour he put his inclination to death, and the evil inclination he had was nullified, etc. And afterward, when he wants to travel, another evil inclination grows strong against him, for one who is greater than his fellow, etc. And he now has an evil inclination greater than he had at first, etc., for he needs especially renewed strength against this new evil inclination that has come to him.” See there at length. And so it is there later in part 2, section 117, and there before it in section 48. And that is, it is like what was explained: the descent is considered a descent only relative to the ascent that follows it, not relative to the ascent that preceded it. And like the parable brought by our holy master: certainly, when a person travels to the tzaddik—and all the more after he comes before him—he has ascended more than tenfold from the level at which he stood at first, before it entered his will to do this. And what he feels at that time within his soul—the coldness of the soul and the strengthening of the inclination—is only relative to the new level to which he has ascended. For since he has already departed, that is, risen from the old level at which he stood, therefore a new and much greater evil inclination has awakened within him, while the actual light of the tzaddik does not yet shine within him fully. And therefore, at this time he must fight and overcome, to be master over his inclination. And then he will feel the holiness of the mochin and the greatness of the level to which he has ascended. End of quotation.

Segment 10
HE:
צג. בכוכבי אור (אבניה ברזל אות נ״ב) כתב הלכות מתנה הלכה ד׳ ויצא יעקב, ואמרם בשבת בבוקר אחר שנטל ידיו לאכול שחרית והתחיל לומר עד שכמעט נעשה ערב וכמעט שלא אכל סעודה שלישית. ע״כ.

EN:
93. In Koachvay Oar (Avunehuh Barzel, item 52): He wrote Halachos of Gifts, Halacha 4, ‘And Yaakov went out,’ and said them on Shabbos morning after he washed his hands to eat the morning meal. And he began speaking until it was almost evening, and he almost did not eat the third meal. End of quotation.

Segment 11
HE:
צד. בשיחות הר״ן (סימן ע׳): כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות שרוצה לגזור חס ושלום, וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך. ע״כ.

EN:
צד. In Sichos HaRan (section 70): When one of Israel wishes to speak with Hashem, blessed be He, to express his conversation before Him, blessed be He, then Hashem, blessed be He, casts aside all His concerns and all the decrees He wishes to decree, God forbid, and all His occupations with which He, blessed be He, occupies Himself, as it were. And He casts everything aside and turns Himself only toward this person who wishes to speak with Him and express his conversation before Him, to ask Him to help him draw near to Him, blessed be He. End of quotation.

Segment 12
HE:
צה. התפארת שלמה ז״ל כאן כתב: וזה שרמזה רחל בדברים האלה אסף אלהים את חרפתי, כי ראתה ברוה״ק כי זה הבן היולד הוא יעלה תיקון רפ״ח ני״ק הרמוזים בתיבת חרפת״י. וז״ש רש״י שהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו. פי׳ שלא יפלו ח״ו כל ההשפעות להחיצונים ע״י הני״ק הנפזרים בהם ונבלעו ביניהם שהם גורלו של עשו כנ״ל. והבן. ע״כ.

ועוד שם: אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה׳ לי בן אחר. פרש״י ואגדה כל זמן שאין לאשה בן מי שיש לה בן תולה בו מי שבר כלי זה בנך מי אכל תאנים אלו בנך. הנראה לרמז בזה דהנה כל עיקר העבודה הוא להעלות רפ״ח ני״ק שנפלו ממאנין תבירין מאז ולתקן פגם אדה״ר מחטא עץ הדעת. וזה נעשה ע״י בחי׳ יסוד צדיק זה יוסף. וז״ש אסף אלהים את חרפתי הוא אסיפת רפ״ח ניצוצין הרמוז בתיבת חרפת״י על ידי בחינת יסוד יוסף כמ״ש ויצבור יוסף ב״ר הם ר״ב ניצוצין שהעלה יוסף. וזהו שפרש״י מי שבר כלי זה בנך רמוז על בחי׳ שבירת הכלים ומי אכל תאנים אלו בנך הוא כמ״ד עץ שאכל אדה״ר תאנה היה וב״ז נתקן ע״י יוסף וז״ש יוסף ה׳ לי בן אחר הוא להעלות הני״ק איברי דשכינתא שהוא רמוז בשם ב״ן מלכות להעלות שם ב״ן מן החיצונים אלהים אחרים ולהוסיף על הקדושה וזהו יוסף ה׳ השם ב״ן מבחינת אחרים אל חזרת הקדושה בב״א. ע״כ.

EN:
95. The Tiferes Shlomo, of blessed memory, wrote here: And this is what Rochel intimated in these words, ‘God has gathered away my reproach,’ for she saw through holy inspiration that this son being born would raise up the rectification of the 288 holy sparks alluded to in the word ‘my reproach’ (חרפת״י). And this is what Rashi said: she was distressed lest she fall to Aisav’s lot. That is, so that, God forbid, all the flows of bounty would not fall to the external forces through the holy sparks scattered within them and swallowed up among them, which are Aisav’s lot, as above. And understand this. End of quotation.

And further there: ‘God has gathered away my reproach, and she called his name Yosef, saying: May the Lord add another son for me.’ Rashi explained, and an aggadic teaching: as long as a woman has no son, one who has a son attributes it to him—‘Who broke this vessel? Your son. Who ate these figs? Your son.’ What appears to be alluded to here is that, behold, the entire essence of the service is to raise the 288 holy sparks that fell from the broken vessels then, and to rectify Adam the first man’s blemish from the sin of the Tree of Knowledge. And this is accomplished through the aspect of the foundation, the righteous one—this is Yosef. And this is what is said: ‘God has gathered away my reproach’—it is the gathering of the 288 sparks alluded to in the word חרפת״י, through the aspect of the foundation, Yosef, as it is written: ‘Yosef amassed grain (ב״ר)’—these are the 202 sparks that Yosef raised. And this is Rashi’s explanation, ‘Who broke this vessel? Your son’: an allusion to the aspect of the breaking of the vessels; and ‘Who ate these figs? Your son’ accords with the opinion that the tree from which Adam ate was a fig tree. And [this] was rectified through Yosef. And this is what is said: ‘May the Lord add another son for me’—it is to raise the holy sparks, the limbs of the Divine Presence, which is alluded to in the Name B״N, kingship: to raise the Name B״N from the external forces, other gods, and to add to holiness. And this is ‘May the Lord add’: [may He add] the Name B״N from the aspect of ‘others’ to the return of holiness, speedily in our days, amen. End of quotation.

Segment 13
HE:
צו. כתב הלשם שבו ואחלמה (ביאורים, שער עקודים פרק א׳ אות ו׳): כתיב וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כו׳, הוא ע״פ מה שמבואר בזוה״ק ויצא שכל עניני המעשים שעשה יעקב אבינו ע״ה עם המקלות והרהטים [ובהצאן] המקושרות, הנה היה כל כונתו על תיקונים העליונים אשר בכל אותן הענינים המרומז כנגדם למעלה. כי משום שהיה בבית לבן שהוא בדרגין נוכראין וברשותא דאל זר היה עושה תמיד התחכמות ותחבולות בעובדין דלתתא והיה מכוון בהם על שורשי הדברים אשר מרמזים כנגדם למעלה וכדי לאפרשא בין דרגין לדרגין בין טמא לטהור ובין קודש לחול ולהדביק את עצמו בקודש. וכמו שמבואר בזוה״ק פ׳ ויצא מדף קס״א עד דף קס״ג. כי זהו העבודה היותר עליון והתיקון שאין למעלה מזה כאשר שהאדם עומד במצולות ים ובתוך החיצונים, כמו יעקב בבית לבן להשתדל תמיד לתברא שם גופה תוקפיה וחיליה דס״מ חייבא ולכתתא רישיה ולאכפיא ליה וכו׳. ואי אפשר לעמוד בזה ולצאת בשלום אלא רק מי שעושה כל מעשיו לשם שמים ויהיה טהור ונקי משום פניה ורצון עצמית ולהסתכל בזהירות יתירה שלא מטעה את עצמו. והעיקר הוא כשהוא כחו יפה לכוון ולרמז בכל פעולותיו ועניניו בתקון שורשי הדברים שכנגדם למעלה.

ולכן אחר שהשלים יעקב אבינו ע״ה את עצמו בכל זה והוא אחר שעמד בבית לבן עשרים שנה והתנהג עצמו בכל הנז׳ ובריר נהורא מגו חשוכא ודחה לכולהו ויצא טהור ונקי כולו קודש לה׳ הנה נראה לו בחלום כל המראה וכמ״ש וארא בחלום והנה העתודים העולים כו׳ כי הראה לו הקב״ה שכוון בכל פעולותיו אל המטרה והוא עומד דבוק אל הקודש פנימה עד שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולא עוד אלא שכל מעשיו ורמזיו אשר עשה הנה כוון בכולם מכוון ממש גם לשורש השרשים אשר בקודש קודש הקדשים והוא עד עולם העקודים שהוא ראשית הגילוי ושורש האצילות. ולכן זכה שנעשה הוא מרכבה לכלל האצילות כולו, כי עולם האצילות הוא בבחי׳ יעקב בערך א״ק ועולם העקודים הוא שורשו ונעשה העקודים בשביל האצילות שהוא יעקב והרי הוה העקודים שורש ליעקב אבינו ע״ה שהוא מרכבה להאצילות ולכן נתגלה לו במראה הזה סוד לובן העליון דא״ק שהוא שורש העקודים כמו שיתבאר למטה כי הוא הכל בשביל האצילות שהוא מדת יעקב ונעשה הכל בשבילו וזהו שנאמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך ור״ל שגם לבן שהוא סוד לובן העליון שורש העקודים הוא ג״כ נעשה רק בשבילך והוא שאמר עושה לך כי הוא מעותד ומוכן אליך כי שם ר״ל בלובן העליון הנה שם הוא סוד ברית אבות כמו שבארנו במ״א. ע״כ.

EN:
96. The Leshem Shevo ViAchlamuh wrote (Biurim, Shaar Akoodim, chapter 1, item 6): It is written, ‘And I saw in a dream, and behold the he-goats mounting the flock were ringed, speckled, and mottled,’ etc. This accords with what is explained in the holy Zohar, Vayaitzay: in all the deeds that Yaakov our father, peace be upon him, performed with the rods and the troughs [and with the] strongly bound sheep, his entire intent was directed toward the supernal rectifications present in all these matters, corresponding to what they signify above. For because he was in Lavan’s house, which is among alien levels and in the domain of a foreign god, he was always employing wisdom and stratagems in deeds below, and directing his intent through them toward the roots of the things to which they allude above, and in order to separate one level from another, impurity from purity and the holy from the ordinary, and to cleave himself to holiness. And this is as explained in the holy Zohar, the portion Vayaitzay, from folio 161 to folio 163. For this is the most exalted service and a rectification beyond which there is nothing higher: when a person stands in the depths of the sea and amid the external forces, like Yaakov in Lavan’s house, to strive constantly to break there the very force and power of the culpable S״M, crush his head, and subdue him, etc. And one cannot endure this and emerge in peace except by performing all one’s deeds for the sake of Heaven, being pure and clean of any ulterior inclination or self-directed desire, and scrutinizing with exceptional care that one is not deceiving oneself. And the main thing is when his capacity is sufficient to direct intent and intimate, in all his actions and affairs, the rectification of the roots of the things corresponding to them above.

And therefore, after Yaakov our father, peace be upon him, had perfected himself in all this—after he had remained in Lavan’s house for twenty years, conducted himself in all the aforementioned ways, separated light from within darkness, repelled them all, and emerged pure and clean, entirely holy to the Lord—the whole vision appeared to him in a dream. And as it is written: ‘And I saw in a dream, and behold the he-goats mounting,’ etc. For the Holy One, blessed is He, showed him that in all his actions he had directed his intent toward the goal, and he stood cleaving inwardly to holiness, so that the entire world was created only for him. And not only this: in all the actions and allusions that he made, he actually directed them all precisely also toward the root of roots within the Holy of Holies, reaching to the world of Akoodim, which is the beginning of revelation and the root of Atzeeloos. And therefore he merited becoming a vehicle for the entirety of Atzeeloos, for the world of Atzeeloos is in the aspect of Yaakov relative to A״K, and the world of Akoodim is its root. And Akoodim was made for Atzeeloos, which is Yaakov; and thus Akoodim is a root for Yaakov our father, peace be upon him, who is a vehicle for Atzeeloos. And therefore the mystery of the supernal whiteness of A״K, which is the root of Akoodim, was revealed to him in this vision, as will be explained below. For everything is for Atzeeloos, which is Yaakov’s attribute, and everything was made for him. And this is what is said: ‘For I have seen everything that Lavan does to you.’ This means that Lavan too, which is the mystery of the supernal whiteness, the root of Akoodim, is also made only for you. And this is why it says ‘does to you,’ for it is destined and prepared for you; for there—that is, in the supernal whiteness—there is the mystery of the covenant of the patriarchs, as we explained elsewhere. End of quotation.

Segment 14
HE:
צז. בחיי מוהר״ן (סימן רמ״ג): בענין מילי דעלמא ואפילו מילי דשטותא, שיכולין הצדיקים הגדולים להעלות אותן דיבורים ולעשות בסיפוריהם מענינים של חול עבודה גדולה, וכמו שמובן קצת מהדרכים וההנהגות שמספרים מהבעל שם טוב זכרונו לברכה ומשאר צדיקים נוראים שהיו בדורות הסמוכים. וגם בזוהר הקדוש מרמז קצת מענין זה כמובא שם על רב המנונא סבא שהיה מסדר תלת פרקי מלי דשטותא. אבל הפלגת גדלת חכמתו ועוצם קדושתו והשגתו שהיה לרבנו זכרונו לברכה בענין זה בענין סיפורי שיחות חולין וכו׳ היה מופלג ונשגב מאד. ע״כ.

הדגל מחנה אפרים ז״ל כתב בפרשת בראשית (זה ספר תולדות אדם): אפילו כשמדבר שיחת חולין והם חולין שנעשו על טהרת הקודש היינו שהוא דבוק בשעת שיחתו לחכמה שנקרא קודש בזה הוא מספר ומזהיר ומבהיק תולדות אדם היינו מה שפגם לפעמים בשיחת חולין הכל הוא מתקן ומעלה אותם הן כשמדבר דיבורים בחכמה ומעלה על ידי דיבורים כידוע בשם אא״ז נ״ע. ע״כ.

ושם בפרשת כי תשא (יודע היה בצלאל): כשיש צדיקים בעולם אזי על ידי מה שמדברים האותיות הן בתורה ותפילה בדחילו ורחימו או בדברי גשמיות או בסיפורי מעשיות כידוע מן אא״ז זללה״ה שיש אנשים שצריך להעלותן בסיפורים. ע״כ.

ושם בתחילת פרשת מצורע: יש אנשים שהצדיק מעלה אותן בתורתו ותפילתו, ויש אנשים שאינו יכול להעלותן כי אם בשיחה שלו, אך שנראה שהם דברים בטלים ובאמת הצדיק מעלה אותו על ידי דיבורים שמדבר עמו. וכן שמעתי מאא״ז זללה״ה, ולאו כל אדם זוכה לזה כמו שאמר אא״ז על המשנה ׳ראוה מדברת עם אחד׳. ע״כ.

ובנועם אלימלך פרשת מטות (איש כי ידור): שלבני אדם נדמה להם שהוא בזוית זו העולם הזה, והוא היה בזוית אחרת בעולמות עליונים, כי כן דרך הצדיק אף שהוא מדבר עם בני אדם בכל זאת נפשו קשורה למעלה בעולמות. ע״כ.

ושם פרשת ראה (השמר לך): הצדיק גמור והקדוש אשר כל מחשבותיו טהורים צלולים בצחצחות גמור והולך תמיד בדבקות וקדושה, וגם כשמדבר עם בני אדם נראה כמדבר דברים גשמיים אבל באמת כל מחשבותיו להבורא ברוך הוא גם בדיבורים אלו ועושה יחודים בשעה שפוסק מלימודו. ע״כ.

ובבאר משה (מקאז׳ניץ) פרשת ויקרא: שמעתי מכבוד אאמו״ר שסיפר לי מהרב הקדוש בוצ״ק מוה״ר לוי יצחק זצ״ל אב״ד דברדיטשוב שהיה לבוש בטלית ומוכתר בתפילין וסיפר עם כל אדם מעניני עולם הזה ועניני ארציות מה שלא יאות לאחד מעמי הארץ ופשוטי העם לעשות כמוהו, ובודאי שלא כל הרוצה וכו׳ בודאי שהוא היה במדרגה זו להעלות כל הדיבורים מפשוטי העם אל השורש העליון. ע״כ.

בעטרת צבי מזידיטשוב (על זוה״ק פרשת אמור דף צ׳) כתב: מדרך הצדיקים המדברים עם עמא דבר, ומחשבתם בחכמה עליונה לייחד איזה יחוד או איזה משל לעבודת השם יתברך. ע״כ.

בבאר מים חיים פרשת שמות (ויאמר אל עמו): כבר הארכנו מבחינה זו במקום אחר וכאן לא הצגנו רק ראשי פרקים להודיע שיש בני אדם נמצאים על בחינה זו שמבינים בכל הדברים שבעולם מקום מוצאם במרכבה העליונה ועל ידי זה המה מיחדים יחודים בכל הדברים התחתונים, וכשהם מדברים בכל הדברים שנראה לבני אדם שהוא סיפורי מעשיות ודברים אשר לא נצרכים כלל ונראין לדברים בטלים, והוא מקושר אז במחשבתו למעלה למעלה ודברו היוצא מפיו אינו רק יחודים וצרופי שמות הקדושים וגורמים בזה תענוג ונחת רוח גדול לבוראם, מה שרוב העולם אינם מבינים זה כלל. ובאמת מצינו כזה כמה וכמה פעמים בדברי רבותינו הקדמונים ז״ל בגמרא בבלית וירושלמית ומדרשי חז״ל כמו במסכת שבת (ע״ז ע״ב) שמצא רבי זירא לרב יהודה דהוה בדיחא דעתיה וכו׳ ושאלו מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אמרי וכו׳ מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה וכו׳ וכאלה רבות (שם) וכו׳. כי אנו פעוטי השכל ודאי אשר לא נבין דברים העומדים ברומו של עולם נתונים נתונים בסודי סודות מחוק אלהינו יתברך, רק ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם ונתן מעט מן המעט על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו׳ עד אין שיעור וערך קצת חכמה ביראיו להבין בסתרי גנזיו, ועל ידי זה גם המה עושין לפי כח שכלם ואהבתם ויראתם את פני ה׳, לדבר בתחתון ולרמוז בעליון ליחד יחודים נוראים ונשגבים בכל הדברים התחתונים ובדברת איש לרעהו הנראין לדברים בטלים לגמרי. וכלל דבר זה הוא לידע בטוב כי ה׳ הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ובכל אות ואות מדברי הקטן שבקטנים שורה עליו אורו יתברך כוחו שפעו השגחתו, ועל כן יש בכל דבר הקטן רזי אלהינו יתברך ויחודי שמותיו. ע״כ.

וקצת בהרחבה בזה להרה״ק מקאמרנא ז״ל בזוהר חי על זוה״ק פרשת ויחי (לזוה״ק דף רכ״ז): ראיתי לרבותי הקדושים שהיו נזהרין מאד בשמירת פיהם ולשונם שכל דיבורם היה ביחודים ושמות ומוסר ודרכי היחוד אך שהיו מספרין ספורי מעשיות ועניני צרכי הגוף הכל בשכליות נפלאות מענין מעמד השכינה בגליות ומעניני יחודים, וכמעט הייתי נרתע באימה מגודל האור והחכמה שהיה בדבריהם וכו׳. וראיתי למורי דודי הקדוש כשהיה מספר איזה ענין מעניני עוה״ז או שהיה מדבר עם האנשים הנצרכים לכמה ענינים מעניני עוה״ז היה מדבר דברים נפלאים ושכליות רמות סודות נשגבות. וכך ראיתי למוהרי הקדוש מוה״א אברהם יהושע העשיל ממעזבוז פעם אחת עמדתי לפניו והוא היה מדבר עם אלמנה אחת, והבנתי דבריו שהיה מדבר עמה בחכמה עמוקה מענין גלות השכינה היתה כאלמנה עד שהתחלתי לבכות וגם הוא בכה. והיה דרכו לספר מעשיות ודיבורים והכל היה בחכמה עמוקה וכו׳. וכך ראיתי למורי ורבי רבינו הקדוש מוהר״ר נפתלי (מראפשיטץ) שבכל דבריו היה יחודים שכליות נפלאות עד שהייתי מרעיד עליהם. פעם אחת עמדתי אחריו ולא ראה אותי והוא היה יושב בערב ש״ק בעת שרצה לילך למקוה למרחץ והיה מדבר עם אשתו בסיפורים והבנתי שמדבר בכוונת רחיצת מים חמים ומקוה והייתי מרעיד היאך יהיה זה בכח אנושי להלביש ענינים כאלו בסיפורי מעשיות ודיבורים וכו׳ וכו׳. ע״כ. ע״ש.

וע׳ זוה״ק (פרשת משפטים דף צ״ה ע״א) שרבי יוסי סיפר לרבי חייא שהוא מאד מצטער שפגש באותו בדרך סבא טייעא אחד שהיה שואל אותו כל מיני שאלות מוזרות שהיו שאלות הבל (לדעת רבי יוסי) והוא מאד הצטער שאותו זקן סתם דבר עמו דברי הבל ושטות. ואח״כ התברר להם שהכל היה דברי סודות ורזים. ע״ש.

EN:
97. In Chayay Moharan (section 243): Concerning worldly matters and even foolish matters: the great tzaddikim can elevate those words and make a great act of service out of their stories about ordinary affairs, as can be understood somewhat from the ways and practices recounted about the Baal Shem Tov, of blessed memory, and other awesome tzaddikim in the recent generations. And in the holy Zohar, too, there is some allusion to this matter, as is brought there concerning Rav Hamnuna the Elder, who would arrange three chapters of foolish matters. But the surpassing greatness of the wisdom, the intensity of the holiness, and the attainment that our master, of blessed memory, possessed in this matter—in telling stories in ordinary conversations, etc.—was extraordinarily exalted and lofty. End of quotation.

The Degel Machanay Efrayim, of blessed memory, wrote in the portion Beraishis (‘This is the book of the generations of man’): Even when he speaks ordinary conversation, these are ordinary things performed in holy purity; that is, during his conversation he cleaves to wisdom, which is called holy. Through this he recounts, illuminates, and makes brilliant the generations of man—that is, whatever he sometimes blemished through ordinary conversation, he rectifies it all and raises them, whether when he speaks words with wisdom and raises through words, as is known in the name of my grandfather, whose soul is in Eden. End of quotation.

And there, in the portion Kee Sissuh (‘Betzalel knew’): When there are tzaddikim in the world, then through their speaking the letters, whether in Torah and prayer with fear and love, or in material matters, or in telling stories—as is known from my grandfather, may his memory be for the life of the World to Come, that there are people who must be elevated through stories. End of quotation.

And there, at the beginning of the portion Metzoaruh: There are people whom the tzaddik elevates through his Torah and prayer, and there are people whom he cannot elevate except through his conversation. Although they appear to be idle words, in truth the tzaddik elevates him through the words he speaks with him. And so I heard from my grandfather, may his memory be for the life of the World to Come; and not every person merits this, as my grandfather said concerning the Mishnah, ‘They saw her speaking with someone.’ End of quotation.

And in Noam Elimelech, the portion Matos (‘When a man makes a vow’): People imagine that he is in this corner, this world, while he was in another corner, in supernal worlds. For such is the tzaddik’s way: even though he speaks with people, nevertheless his soul is bound above in the worlds. End of quotation.

And there, the portion Ri’ay (‘Guard yourself’): The complete and holy tzaddik, whose thoughts are all pure and clear with complete brilliance, always proceeds in cleaving and holiness. And even when he speaks with people, he appears to speak material things, but in truth all his thoughts are directed to the Creator, blessed is He, also in these words; and he performs unifications when he interrupts his learning. End of quotation.

And in B’air Moshe (of Kozhnitz), the portion Vayikruh: I heard from my honored father and teacher, who told me about the holy rabbi, the sacred lamp, our teacher Rabbi Levi Yitzchok, of righteous and blessed memory, head of the rabbinical court of Berditchev, who was clothed in a tallis and crowned with Tefillin, and conversed with everyone about this world’s affairs and earthly matters—things that it would not be fitting for an unlearned person or one of the ordinary people to do as he did. And certainly not everyone who wishes, etc.; certainly he was at this level of elevating all the words of ordinary people to the supernal root. End of quotation.

In Ateres Tzvi of Ziditchov (on the holy Zohar, the portion Emoar, folio 90), he wrote: It is the way of tzaddikim who speak with the common people, while their thought is in supernal wisdom, to bring about some unification or some parable for the service of the blessed Lord. End of quotation.

In B’air Mayim Chayim, the portion Shimos (‘And he said to his people’): We have already elaborated on this aspect elsewhere, and here have presented only chapter headings to make known that there are people at this level, who understand concerning all things in the world the place of their origin in the supernal chariot. And through this they bring about unifications in all lower things. And when they speak about all the matters that seem to people to be stories and things that are wholly unnecessary and appear to be idle matters, he is then bound in his thought ever higher and higher, and the speech issuing from his mouth is nothing but unifications and combinations of the holy Names. And through this they bring great pleasure and satisfaction to their Creator, something that most of the world does not understand at all. And indeed we have found such things many, many times in the words of our early Rabbis, of blessed memory, in the Babylonian and Jerusalem Talmuds and the Midrashim of our Sages—for example, in tractate Shabbos (77b), where Rabbi Zaira found Rav Yehudah in a cheerful frame of mind, etc., and asked him why goats go first and sheep afterward, etc., why a camel’s tail is small, etc., and many such things there, etc. For we, of little understanding, certainly cannot understand things standing at the height of the world, given, given in the deepest secrets of our blessed God’s decree. Only: blessed is He who apportioned of His wisdom to flesh and blood, and gave a little of the little, one out of a thousand thousands of thousands, etc., beyond measure and comparison, some wisdom to those who fear Him to understand the mysteries of His treasures. And through this they too act according to the capacity of their understanding and their love and fear before the Lord: to speak about the lower and intimate the higher, bringing about awesome and exalted unifications in all lower things and in one person’s speech to another, which appear to be wholly idle words. And the general principle of this matter is to know well that the Lord is the One who lowers Himself to see in the heavens and the earth; and upon each and every letter of the words of the least of the least there rests His blessed light, His power, His bounty, and His providence. And therefore within every small thing are the mysteries of our blessed God and the unifications of His Names. End of quotation.

And somewhat more extensively on this matter, the holy rabbi of Komarna, of blessed memory, in Zohar Chai on the holy Zohar, the portion Vayichee (on Zohar folio 227): I saw my holy teachers exercising great care in guarding their mouths and tongues, so that all their speech was in unifications, Names, moral instruction, and the ways of unification. Although they told stories and discussed bodily needs, everything was with wondrous intellectual perceptions concerning the state of the Divine Presence in the exiles and matters of unifications. And I would almost recoil in awe from the greatness of the light and wisdom in their words, etc. And I saw my teacher, my holy uncle, when he told some matter concerning this world, or spoke with people needing various things of this world, speaking wondrous things and lofty intellectual perceptions, exalted mysteries. And thus I saw my holy teacher, Rabbi Avraham Yehoshua Heshel of Mezhibuzh: once I stood before him while he spoke with a widow, and I understood his words—that he spoke with her with profound wisdom concerning the exile of the Divine Presence, ‘She became like a widow’—until I began to weep, and he too wept. And his way was to tell stories and converse, and everything was with profound wisdom, etc. And thus I saw my teacher and master, our holy master Rabbi Naftuli (of Ropshitz), whose every word contained unifications and wondrous intellectual perceptions, until I trembled over them. Once I stood behind him and he did not see me. He was sitting on the eve of holy Shabbos when he wished to go to the mikveh, to the bathhouse, and was speaking with his wife in stories. And I understood that he was speaking with the intentions of washing in hot water and of the mikveh, and I trembled: how can it be within human power to clothe such matters in stories and conversation, etc., etc.? End of quotation. See there.

And see the holy Zohar (the portion Mishputim, folio 95a), where Rabbi Yosi told Rabbi Chiya that he was greatly distressed at having met on that road an elderly Arab who asked him all sorts of strange questions, which were idle questions (in Rabbi Yosi’s opinion); and he was greatly distressed that this old man had simply spoken idle and foolish words with him. And afterward it became clear to them that everything had been words of secrets and mysteries. See there.

Segment 15
HE:
צח. בכוכבי אור (אבניה ברזל אות א׳): מוהרנ״ת זצ״ל אמר כי קודם שנתקרב לרבינו זצ״ל לא היה מבין מעלתו צדקתו של משה רבינו יותר מחמיו. כי ארבעים שנה לא שכב על מיטתו לשון רק סמך עצמו על השולחן, וכשישן אצל השולחן היה אוחז נר בידו וכשהגיע האש על ידו הוכרח להקיץ וחזר ולמד. וכל השבוע לא נטל ידיו לאכילת קבע מחמת חומרות נטילת ידים, רק אכל פת כיסנין. אך בשבת היה נוטל ידיו לאכילה בחומרות גדולות. והוא נשאר יתום בקטנותו ובא אליו אביו אחר הסתלקותו ללמדו עמו תורה. אחר כך כשנתקרבתי להצדיקים מתלמידי המגיד זצ״ל הבין אשר יש חילוק גדול בין חמיו ובין הצדיקים המתנהגים בדרך הבעל שם טוב, כי חמיו אע״פ שהיה צדיק כנ״ל אבל כל עבודתו לא היתה בהתלהבות כדרך הצדיקים הנ״ל. ע״כ.

EN:
98. In Kochvay Oar (Avunehuh Barzel, item 1): Rabbi Noson, of righteous and blessed memory, said that before he drew close to our master, of righteous and blessed memory, he did not understand how Moshe Rabbainu’s spiritual stature and righteousness exceeded those of his father-in-law. For forty years he did not lie upon his bed to sleep, but only leaned upon the table. And when he slept at the table he held a candle in his hand; and when the flame reached his hand he was forced to wake, and returned to learning. And throughout the week he did not wash his hands for a fixed meal, because of the stringencies of washing the hands, but ate only pastry bread. But on Shabbos he washed his hands for eating with great stringencies. And he was orphaned in his childhood, and his father came to him after his passing to teach him Torah with him. Afterward, when I drew close to the tzaddikim among the Maggid’s disciples, of righteous and blessed memory, he understood that there is a great difference between his father-in-law and the tzaddikim who conduct themselves in the Baal Shem Tov’s way. For although his father-in-law was a tzaddik, as above, all his service nevertheless was not with fervor in the manner of the aforementioned tzaddikim. End of quotation.

Segment 16
HE:
צט. הוא בעץ חיים שער ו׳ שער העקודים. וע׳ למהרצ״ה מזידיטשוב ז״ל בעטרת צבי על הזוה״ק בראשית דף ט״ו ע״ב (ד״ה תמן זרע לאולדא) שכתב: עולם העקודים הזה הם שרשים לעולם הנקודים אשר יבאו אחריהן, והעקודים אשר הם בכלי אחד, עי״ז המדות מתמזגים כמבואר בטעם עקידת יצחק. ואז בעולם הנקודים הגם אשר יבוא להם פגם וביטול ושבירה ח״ו, יהיה להם כח לעלות ולהתברר, אחר אשר היו כולם בשרשם דבוקים וקשורים קשר אל קשר יחדיו ידובקו. וזהו [שאמר שם בזוה״ק] ׳לתועלתא דעלמין׳ ר״ל לתועלת העולמות אשר יתגלו אחריהן, שיוכלו להתברר ולהתתקן. והבן בזה סוד עמוק צורך העקודים. ע״כ.

EN:
99. This is in Aitz Chayim, gate 6, Shaar HaAkoodim. And see Rabbi Tzvi Hirsch of Ziditchov, of blessed memory, in Ateres Tzvi on the holy Zohar, Beraishis, folio 15b (beginning ‘There, seed for begetting’), who wrote: This world of Akoodim constitutes roots for the world of Nikoodim that will come after them. And since Akoodim is within a single vessel, through this the attributes blend together, as explained concerning the reason for the binding of Yitzchok. And then, in the world of Nikoodim, although blemish, nullification, and shattering will come upon them, God forbid, they will have the power to ascend and be separated out, since they were all, at their root, cleaving and bound, bond to bond, joined together. And this is [what was said there in the holy Zohar], ‘for the benefit of the worlds’—that is, for the benefit of the worlds that will be revealed after them, so that they may be separated out and rectified. And understand in this a profound secret: the necessity of Akoodim. End of quotation.

Segment 17
HE:
ק. המבואר בעץ חיים שער ח׳ שער הנקודים ושער ט׳ שער השבירה. ומבואר להלן סוף פרשת וישלח (ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום).

EN:
100. This is explained in Aitz Chayim, gate 8, Shaar HaNikoodim, and gate 9, Shaar HaShveeruh. And it is explained below at the end of the portion Vayishlach (‘And these are the kings who reigned in the land of Edom’).

Segment 18
HE:
ומה שנקרא עולם התיקון ברודים, הלשם שבו ואחלמה ז״ל (ביאורים לעץ חיים שער העקודים פרק א׳ אות ט׳): ראיתי כי עיקר לשון ברודים הוא פירושו זך ובהיר כי כן הוא בתרגום אונקלוס על ברודים פציחין, והוא מלשון זך ובהיר. ונקרא האצילות בשם ברודים כי הרי נעשה האצילות מבירורי הב״ן ומהאור הגדול דמ״ה ולכן נקרא ברודים על שם שהוא זך ומצוחצח. ע״כ.

EN:
And concerning the fact that the world of rectification is called berudim, the author of לשם שבו ואחלמה, of blessed memory, [writes] (Explanations of Aitz Chayim, Gate of Akudim, chapter 1, item 9): I saw that the essential meaning of the expression berudim is clear and bright, for this is how it appears in Targum Onkelos, which renders berudim as petzichin; it is an expression of clearness and brightness. And Atzilus is called berudim, for Atzilus was made from the refinements of BaN and from the great light of MaH; it is therefore called berudim because it is clear and polished. End of quotation.

Segment 19
HE:
שמאספים מתוך מה שנשבר ניצו״ק שהם כמה נקודות טובות וסברות ישרות שמפוזרים שם, ועליהם נוסף אור מ״ה החדש שלא היה בו השבירה, ויחד חיבור מ״ה החדש וחלקי ב״ן הנברר ומתלקט מהקלי׳, יחד הוא הבנין על מכונו.

EN:
[This means] that they gather, from what was broken, holy sparks, which are several good points and sound lines of reasoning scattered there; to these is added the light of the new MaH, in which there was no shattering. Together—the joining of the new MaH and the portions of BaN, which is refined and gathered from the klipah—together this is the building established on its foundation.

Segment 20
HE:
ובמקום אחר כתב מוהרנ״ת ז״ל (הלכות נזיקין הלכה ד׳ אות ג׳):

צריך כל אדם לידע שחוט השערה יקר מאד מאד, והוא תלוי בכל עת בחוט השערה, שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום, וכל שכן וכל שכן שיכול לתקן הרבה על ידי חוט השערה, כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. כי זה יודע כל אדם בנפשו שעיקר קלקולו ופגמיו וחטאיו חס ושלום, כולם התחילו מחוט השערה. על ידי שלא נזהר בתחלה לשמור מחשבתו היטב ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא לצלן, כמו שכתוב (ישעיה ה) ׳הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה׳, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה היום אומר לו עשה כך ולמחר וכו׳. וכפי התגברות היצר הרע על האדם בכל פעם היה חס ושלום אפס תקוה, אבל מדה טובה מרובה, כי חוט השערה בקדושה יקר מאד מאד.

וה׳ יתברך ברחמיו זיכה אותנו במצות רבות בכל יום. וכל אחד מישראל מושך עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו לבית הכנסת ולבית המדרש בכל יום ומניח טלית ותפלין ומתפלל ועונה אמן יהא שמה רבא ועושה כמה מצוות וכו׳ וכו׳. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. ואף על פי שיש גם בהמצוות שלהם תערובות פסולת הרבה, אף על פי כן נמצאים בהם על כל פנים כמה נקודות טובות, שהם בחינת שערות קדושות שהם יקרים אצלו יתברך מאד מאד.

וכן אפילו בעניני התאוות וההרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, מי שהוא איש כשר קצת, יש לו בודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים. וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו

וכו׳ ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה, אפילו היא כשערה ממש מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה, מסירת נפש יש לכל אחד מישראל בכל יום וכו׳. וכמובא במעשה של הצדיק שהתגבר עליו העצבות וכו׳. כמה וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה מה שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה. כי האדם בעולם העשיה שמלא קליפות והם כרוכים אחר האדם מאד, ולולא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידם חס ושלום, על כן צריך כל אדם להשכיל על דרכיו בכל יום ובכל עת לשמור את עצמו מאד שלא תתחיל מחשבתו לצאת חוץ מגבול הקדושה חס ושלום, אפילו כחוט השערה, כי על ידי פגם כחוט השערה שנוטה מן הדרך יכול לתעות הרבה בדרכים נבוכים חס ושלום, וכמובן בדבריו זכרונו לברכה על פסוק ׳תעיתי כשה אבד׳ (בלקוטי חלק א).

ואף על פי כן צריך לידע גם ההפך, שכשמתגברים עליו מאד ונדמה לו שכבר נתעה כל כך שאי אפשר לו לעמוד כנגדם, צריך לידע ולהאמין שכל תנועה ותנועה שינתק וימשיך את עצמו מהם אפילו כחוט השערה, הוא יקר מאד מאד בלי שיעור. ואלו השערות יתלקטו יחד וברבות הימים יגאלהו ה׳ יתברך מהם ויזכה על ידם להשגות אלקות שנמשך על ידי צמצומים קדושים שהם בחינת שערות שהם נעשים על ידי בחינת השערות הנ״ל, על ידי שאיש הישראלי מושך את עצמו מרע לטוב בכל פעם שעיקרו תלוי בחוט השערה. כי אפילו צדיקים גדולים תלויים בכל עת בחוט השערה בבחינת וסביביו נשערה מאד. וכמובא בדבריו זכרונו לברכה (בסימן כ) בהתורה תשע תיקונין על ותלין בחד חוטא. ע״כ.

EN:
And elsewhere our teacher Rabbi Noson, of blessed memory, wrote (Halachos of Nezikin, Halacha 4, item 3):

Every person must know that a hair's breadth is very, very precious, and at every moment he hangs by a hair's breadth. A person can cause very great damage through a hair's breadth, Heaven forbid; all the more, all the more can he repair much through a hair's breadth, for the measure of goodness is greater than the measure of punishment. For every person knows this within himself: that his main damage, blemishes and sins, Heaven forbid, all began from a hair's breadth: because at first he did not take care to guard his thought well and followed the tempter little by little, may the Merciful One spare us. As written (Yeshaya 5), ‘Woe to those who draw iniquity with cords of falsehood, and sin as with the ropes of a wagon’; and as our Rabbis of blessed memory said, today he tells him, “Do this,” and tomorrow, etc. And according to the evil inclination's overpowering of a person each time, there would be, Heaven forbid, no hope. But the measure of goodness is greater, for a hair's breadth in holiness is very, very precious.

And Hashem, blessed be He, in His compassion granted us many mitzvos every day. And every member of Yisrael draws himself from evil toward good every single day, for he goes from his home to the synagogue and the study hall every day, puts on a tallis and Tefillin, prays, answers “Amen, may His great Name,” and performs several mitzvos, etc., etc. And as our Rabbis of blessed memory said, even the sinners of Yisrael are full of mitzvos like a pomegranate. And although their mitzvos, too, contain much admixture of refuse, nevertheless there are in them at least several good points, which are the aspect of holy hairs that are very, very precious to Him, blessed be He.

And likewise, even in matters of the desires and contemplations that overpower a person every day, someone who is somewhat upright certainly suffers greatly from this, and at every moment strengthens himself against the thoughts and contemplations. And every movement by which he detaches himself from them by a hair's breadth is very, very precious in His eyes, blessed be He, for He knew our inclination

etc., and knows how it overpowers every single person. Therefore every movement, every movement, by which a person draws himself from the sitra achra toward holiness is precious in His eyes, blessed be He, even if it is literally only a hair's breadth. And as Rabbainu, of blessed memory, wrote: every member of Yisrael has self-sacrifice every day, etc. And as brought in the account of the tzaddik whom sadness overpowered, etc. How very, very precious a hair's breadth is, and even less than this—thousands of worlds are not worth as much as this. For a person is in the world of Aseyuh, which is full of klipos, and they cling closely to the person; were the Holy One, blessed be He, not to help him, he would fall into their hands, Heaven forbid. Therefore every person must consider his ways every day and at every moment, to guard himself carefully so that his thought does not begin to go outside the boundary of holiness, Heaven forbid, even by a hair's breadth. For through a blemish of a hair's breadth, when he veers from the path, he can wander far along perplexing paths, Heaven forbid, and this is understood from his words, of blessed memory, on the verse ‘I wandered like a lost sheep’ (in Likutay, part 1).

And nevertheless one must also know the opposite: when they overpower him greatly and it seems to him that he has already wandered so far that he cannot stand against them, he must know and believe that every movement, every movement, by which he will detach and draw himself from them, even by a hair's breadth, is very, very precious beyond measure. And these hairs will be gathered together, and as the days multiply Hashem, blessed be He, will redeem him from them, and through them he will merit apprehensions of Godliness. These are drawn through holy contractions, which are the aspect of hairs made through the aspect of the above-mentioned hairs—through the fact that the Yisraelite draws himself from evil to good each time, whose essential matter depends on a hair's breadth. For even great tzaddikim hang at every moment by a hair's breadth, in the aspect of ‘Around Him it is exceedingly stormy.’ And as brought in his words, of blessed memory (in section 20), in the teaching תשע תיקונין (“Nine Rectifications”), concerning ‘And they hang by a single thread.’ End of quotation.