# bereishit 1/29
Source: https://ajew.org/reader/bereishit/1/29
## Segment 1
הוא בחינת הרמאות שהבעל דבר מכניס שקר גדול בעולם, ומתלבש בגדולים בשביל להרחיק מהצדיק האמיתי שיכול להועיל לאנשים ולתקנם
"הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר"
(כ״ט, ה׳)
לָבָן בֶּן נָחוֹר זֶה בְּחִינַת כְּלַל כָּל הָרַמָּאוּת וְהָעַרְמוּמִיּוּת שֶׁהַבַּעַל דָּבָר מַכְנִיס בָּעוֹלָם וּמִתְלַבֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמַנְהִיגִים וּגְדוֹלִים, וּמַכְנִיס בְּלִבָּם לַחֲלֹק עַל הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבְּכָל הַצַּדִּיקִים, בְּחִינַת תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב.
וְעִקַּר כָּל הָרַמָּאוּת וְהָעַרְמוּמִיּוּת שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר הוּא עַל יְדֵי כֹּחַ הַמְדַמֶּה כְּשֶׁאֵין זוֹכִין לְבָרְרוֹ כָּרָאוּי כִּי כָּל הַטָּעוּתִים שֶׁבָּעוֹלָם נִמְשָׁכִין מִכֹּחַ הַמְדַמֶּה, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁכֹּחַ הַמְדַמֶּה מַטְעֶה לִפְעָמִים אֶת הָאָדָם וְסוֹבֵר עַל עֵץ שֶׁהוּא אֶבֶן, וְכַיּוֹצֵא. אֲבָל בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים יְכוֹלִים לְבָרֵר הַשֶּׁקֶר וְהַטָּעוּת מִיָּד עַל יְדֵי חוּשׁ הָרְאוּת.
אַךְ בִּדְבָרִים הַנּוֹגְעִים אֶל הַשֵּׂכֶל קָשֶׁה מְאֹד לְבָרֵר הַדָּבָר וְלַעֲמֹד עַל הָאֱמֶת, כִּי מֵרִבּוּי הַדִּמְיוֹנוֹת יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהַפֵּךְ כָּל דָּבָר מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ עַד שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לַעֲמֹד עָלָיו, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין עַצְמָן לְצַדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁהֵם בְּחִינַת יַעֲקֹב שֶׁהֵם בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.
אֲבָל הַבַּעַל דָּבָר מִתְגָּרֶה עַל זֶה בְּיוֹתֵר וּמַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב לְהַרְבּוֹת מַחֲלֹקֶת עַל צַדִּיק כָּזֶה שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁכְּבָר שָׁבַר וְהִכְנִיעַ וּבִטֵּל אֶת כֹּחַ הַמְדַמֶּה לְגַמְרֵי.
כִּי הַבַּעַל דָּבָר מְסַבֵּב בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַכְנִיס בְּלֵב בְּנֵי אָדָם שֶׁיֹּאמְרוּ עָלָיו הַהֶפֶךְ מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, וּבוֹדֶה עָלָיו כְּזָבִים וּמְחַפֶּה עָלָיו דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן.
וְעִקַּר הִתְגָּרוּת הַבַּעַל דָּבָר הוּא בַּגְּדוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז״ל, הַיְנוּ שֶׁמִּתְגָּרֶה בַּגְּדוֹלִים וּמַנְהִיגִים שֶׁל הַדּוֹר שֶׁיִּטְעוּ בוֹ וְיֹאמְרוּ עָלָיו מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ, כְּדֵי לְרַחֵק יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ חַס וְשָׁלוֹם, מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאִם יִתְקָרְבוּ אֵלָיו וּלְעֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים יִקְרַב כֻּלָּם לַה׳ יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן מַרְבֶּה מַחֲלֹקֶת עָלָיו. וְהַכֹּל עַל יְדֵי כֹּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁשָּׁם כָּל הָרַמָּאוּת וְהַטָּעוּתִים וְהָעַרְמוּמִיּוּת שֶׁבָּעוֹלָם.
וְזֶה בְּחִינַת לָבָן בֶּן נָחוֹר, כִּי כֹּחַ הַמְדַמֶּה נִקְרָא לָבָן הָאֲרַמִּי, עַל שֵׁם שֶׁשָּׁם כָּל הָרַמָּאוּת וְהַטָּעוּתִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן נִקְרָא לָבָן, כִּי דַּרְכּוֹ תָּמִיד לְהִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אַדְמוֹ״ר ז״ל עַל מַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה ׳וּמִתְחֲזֵי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוָּרָא בְּרֵישָׁא׳ כִּי מַכְנִיס בְּלֵב שֶׁמִּצְוָה גְּדוֹלָה לַחֲלֹק עָלָיו, כִּי מְהַפֵּךְ הָאֱמֶת מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ כַּנַּ״ל.
וְזֶה בְּחִינַת לָבָן ׳בֶּן נָחוֹר׳ מֵחֲמַת שֶׁעַל יָדוֹ כָּל הַהִתְגָּרוּת וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁחוֹלְקִין עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין כָּל הַצַּדִּיקִים. בִּבְחִינַת בְּנֵי אִמִּי ׳נחרו׳ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.
כְּרָמִים הֵם בְּחִינַת מַנְהִיגִים כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם. בְּנֵי אִמִּי פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י אַנְשֵׁי מִצְרַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת פַּרְעֹה וּמִצְרַיִם. הַיְנוּ שֶׁבְּנֵי אִמִּי שֶׁהֵם כֹּחוֹת הַמְדַמֶּה שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָר הֵם נָחֲרוּ וְהִתְגָּרוּ בִי, הַיְנוּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.
עַד אֲשֶׁר שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, הֵם בְּחִינַת מַנְהִיגִים אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹעִיל לִי. כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי, כַּרְמִי שֶׁלִּי הוּא בְּחִינַת מַנְהִיג הָאֱמֶת הַיְנוּ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְעַל כֵּן נִקְרָא כַּרְמִי שֶׁלִּי, כִּי הוּא יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְלִתֵּן עֵצָה וְהִתְחַזְּקוּת וְכוּ׳ לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כָּרָאוּי לוֹ. וְעַל כֵּן נִקְרָא כַּרְמִי שֶׁלִּי, כִּי הוּא הַמַּנְהִיג שֶׁלִּי, הַיְנוּ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת. כִּי רַק הוּא יוֹדֵעַ לְהַנְהִיג אוֹתִי וּלְהוֹשִׁיעַ לִי בֶּאֱמֶת.
אֲבָל שְׁאָר הַמַּנְהִיגִים הַחוֹלְקִים עָלָיו נִקְרָאִים כְּרָמִים וּמַנְהִיגִים אֲחֵרִים, וְאֵינָם שֶׁלִּי, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁבְרוּ הַמְדַמֶּה לְגַמְרֵי וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹשִׁיעַ לִי עַל כֵּן אֵינָם מַנְהִיגִים שֶׁלִּי, מֵאַחַר שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְקַבֵּל תּוֹעֶלֶת מֵהֶם.
(הלכות מתנה הלכה ד׳ אות י״ג)
צג
It is the aspect of the deception by which the adversary introduces great falsehood into the world and clothes himself in great figures, in order to distance [people] from the true tzaddik who can benefit people and repair them.
“Do you know Lavan son of Nachor?”
(29:5)
Lavan son of Nachor is the aspect of the entirety of all the deception and cunning that the adversary introduces into the world. And he clothes himself in leaders and great figures and puts it into their hearts to dispute the great, true tzaddik, who is the aspect of Yaakov, who is the aspect of the point of truth within all the tzaddikim—the aspect of “You shall give truth to Yaakov.”
And the root of all the deception and cunning of the adversary is through the imaginative faculty, when one does not merit to refine it properly. For all the errors in the world are drawn from the imaginative faculty, as can be seen tangibly even in material matters: the imaginative faculty sometimes misleads a person, and he thinks that wood is stone, and the like. But in material matters one can immediately clarify the falsehood and error through the sense of sight.
But in matters relating to the intellect, it is very difficult to clarify the matter and arrive at the truth. For through the multitude of imaginings it has the power to turn everything from one opposite to the other, until it is very difficult to establish it—unless one draws oneself close to true tzaddikim, who are the aspect of Yaakov, who are the aspect of the point of truth in its veracity.
But the adversary attacks this especially and applies himself lengthwise and breadthwise to multiply dispute against such a tzaddik, who is the aspect of the point of truth, who has already broken, subdued, and completely nullified the imaginative faculty.
For the adversary contrives through his schemes and puts it into people’s hearts to say the exact opposite about him, God forbid. And he fabricates lies about him and imputes things to him that are not so.
And the adversary’s chief attack is against the great figures, as our Sages of blessed memory said. That is, he attacks the great figures and leaders of the generation, so that they will be mistaken about him and say whatever they say about him, in order to distance Israel from him, God forbid. For he knows that if they draw close to him and to his holy counsels, he will bring them all close to God, blessed be He. Therefore he multiplies dispute against him. And it is all through the imaginative faculty, where all the deception, errors, and cunning in the world are.
And this is the aspect of Lavan son of Nachor. For the imaginative faculty is called Lavan the Aramean, because all the deception and errors in the world are there. And therefore it is called Lavan, for its way is always to clothe itself in mitzvos, as our master of blessed memory wrote concerning the statement of Rabbah bar bar Chanah, ‘And it appeared like a crest of white fire upon its head.’ For it puts it into the heart that it is a great mitzvah to dispute him, for it reverses the truth from one opposite to the other, as above.
And this is the aspect of Lavan ‘son of Nachor,’ because through him comes all the antagonism and dispute directed against the true tzaddik, who is the aspect of Yaakov, the aspect of the point of truth among all the tzaddikim. In the aspect of ‘My mother’s sons were incensed’ against me; they made me keeper of the vineyards; my own vineyard I did not keep.
Vineyards are the aspect of leaders, as Rashi explained there. “My mother’s sons”—Rashi explained: the people of Egypt, that is, the aspect of the imaginative faculty, which is the aspect of Pharaoh and Egypt. That is, “my mother’s sons,” who are the powers of the unrefined imaginative faculty, were incensed and antagonistic against me—that is, against the congregation of Israel.
Until they made me keeper of the vineyards: these are the aspect of other leaders who cannot benefit me. “My own vineyard I did not keep”—my own vineyard is the aspect of the true leader, that is, the true tzaddik. And therefore he is called “my own vineyard,” for he knows how to proceed in accordance with the spirit of each and every person and give counsel and encouragement, etc., to each person of Israel as is fitting for him. And therefore he is called “my own vineyard,” for he is my leader—that is, truly the leader of each and every person of Israel. For only he knows how to lead me and truly bring me salvation.
But the other leaders who dispute him are called vineyards and other leaders, and they are not mine. For although there are several righteous and worthy people among them, nevertheless, since they have not yet completely broken the imaginative faculty and cannot bring me salvation, therefore they are not my leaders, since I cannot receive benefit from them.
(Halachos of Gifts, Halacha 4, item 13)
93
## Segment 2
כל אחד מישראל צריך לבכות שלא יפול בחלקו של הבעל דבר
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (כט, יז)
הַדְּמָעוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּחִינַת הַדְּמָעוֹת שֶׁל לֵאָה הוּא רַק לְהִתְקָרֵב לַה׳ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא לִפֹּל חַס וְשָׁלוֹם בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּעַצְמוֹ.
כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת וּלְהִסְתַּכֵּל עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי, צָרִיךְ לִבְכּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד שֶׁלֹּא יִפֹּל חַס וְשָׁלוֹם, בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי לֵאָה מְרַמֶּזֶת עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁצְּרִיכִין לִבְכּוֹת מְאֹד מְאֹד בְּנַחַל שׁוֹטֵף שֶׁלֹּא לִפֹּל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרַע חַס וְשָׁלוֹם. וּמִי שֶׁרוֹאֶה שֶׁהַבַּעַל דָּבָר מִתְגַּבֵּר עָלָיו יוֹתֵר וּכְבָר נִתְפַּס הַרְבֵּה וְהוּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּכָל עֵת, הוּא צָרִיךְ לִבְכּוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כְּמוֹ לֵאָה אִמֵּנוּ שֶׁהָיְתָה בּוֹכָה כָּל כָּךְ לִפְנֵי ה׳ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא לִפֹּל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו עַד שֶׁהָיוּ עֵינֶיהָ רַכּוֹת, וְזָכְתָה לִפְעֹל בַּקָּשָׁתָהּ עַל יְדֵי בְּכִיָּתָהּ הָעֲצוּמָה מְאֹד.
כְּמוֹ כֵן כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אִם יִבְכֶּה בֶּאֱמֶת לִפְנֵי ה׳ יִתְבָּרַךְ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר, אָז בְּוַדַּאי יְעוֹרֵר רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ וְיִנָּצֵל מִלִּפֹּל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו וְיִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַדְּמָעוֹת דִּקְדֻשָּׁה דַּיְקָא, כִּי עַל יְדֵי זֶה נִכְלַל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּאֶחָד כַּנַּ״ל.
(הלכות שלוחין הלכה ג׳ אות י״ח)
Every one of Israel must weep so as not to fall into the adversary’s portion.
“And Leah’s eyes were tender” (29:17).
The tears of Israel, which are the aspect of Leah’s tears, are only to draw close to Hashem, blessed be He, so as not to fall, God forbid, into Esav’s portion, for he is the other side itself.
For every one of Israel who truly wishes to have compassion upon himself and to consider his eternal purpose must weep very much so as not to fall, God forbid, into the portion of Esav, who is the evil inclination. For Leah alludes to the congregation of Israel, who must weep very, very much in a rushing stream, so as not to fall into the portion of Esav, who is the evil inclination, God forbid. And one who sees that the adversary is gaining greater strength over him, and that he has already been caught considerably and is in great danger at every time, must weep more and more, like our mother Leah, who wept so much before Hashem, blessed be He, so as not to fall into Esav’s portion, until her eyes were tender; and she merited accomplishing her request through her very immense weeping.
Likewise, if every one of Israel truly weeps before Hashem, blessed be He, many, many times beyond measure, then he will certainly arouse His mercy, blessed be He, and be saved from falling into Esav’s portion. And he will merit drawing close to Him, blessed be He, in truth and being included in Him, blessed be He, specifically through holy tears, for through this, [the reality] after Creation is included in the One, as above.
(Halachos of Agents, Halacha 3, item 18.)
## Segment 3
שמות השבטים הם על שם התיקונים שנעשים ע״י עשיית שמחה במצוה
"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" וְגוֹ׳ (כט, לב)
זֶה בְּחִינַת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהוֹלִיד יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהֵם כְּלַל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּלַל הַשִּׂמְחָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן הֵם שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים כַּמּוּבָא, כִּי שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים הֵם בְּחִינַת תִּקּוּן פְּגִימַת הַלְּבָנָה תִּקּוּן מְאוֹרוֹת חָסֵר שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה הַקְּדוֹשָׁה.
וְכָל לֵדָתָם הָיְתָה בִּקְדֻשָּׁה נוֹרָאָה בִּבְחִינַת שִׂמְחָה דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁזֶּה עִקַּר תִּקּוּן הַבְּרִית עִקַּר תִּקּוּן הַזִּוּוּג דִּקְדֻשָּׁה (וּכְמְבֹאָר מִזֶּה בְּהִלְכוֹת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה עַיֵּן שָׁם), וְעַל כֵּן כָּל שְׁמוֹתָם
הַקְּדוֹשִׁים נִקְרְאוּ עַל שֵׁם הַתִּקּוּנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה.
כִּי רְאוּבֵן נִקְרָא עַל שֵׁם רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי שֶׁהוּא עֵשָׂו, שֶׁמִּמֶּנּוּ כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁבָּאִין עַל יְדֵי עַצְבוּת, בְּחִינַת ׳וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד׳. וְעֵשָׂו מָכַר הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי לֹא חָפֵץ בַּבְּכוֹרָה וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ. וְאַחַר כָּךְ נִתְקַנֵּא בּוֹ וּרְדָפוֹ כָּל כָּךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת כָּל הַגָּלֻיּוֹת. וּרְאוּבֵן הוּא הַהֵפֶךְ כִּי לֹא מָכַר הַבְּכוֹרָה לְיוֹסֵף וְאַף עַל פִּי כֵן הִצִּילוֹ, כִּי מָחַל כְּבוֹדוֹ וּבִטֵּל עַצְמוֹ כְּנֶגֶד יוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא עִקַּר שִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל.
וְעַל כֵּן רְאוּבֵן הוּא בְּחִינַת הַבֵּרוּר מֵהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת, בְּחִינַת רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי, שֶׁנִּתְבָּרֵר בְּחִינַת קְדֻשַּׁת רְאוּבֵן הָרִאשׁוֹן לְזֶרַע יִשְׂרָאֵל מִתּוֹךְ קְלִפַּת עֵשָׂו, שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁנוֹלַד מִיַּעֲקֹב בִּקְדֻשָּׁה כָּזֹאת. כִּי הוּא רֵאשִׁית אוֹנוֹ שֶׁעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַהוֹלָדָה הוּא עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה וְכַנַּ״ל. וְעַל כֵּן רְאוּבֵן הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּתַח בִּתְשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא הוֹשֵׁעַ הַנָּבִיא וְכוּ׳, כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת בֵּרוּר מֵהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת, לַהֲפֹךְ עֲווֹנוֹת לִזְכוּיוֹת בְּחִינַת הִתְהַפְּכוּת יָגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהִלְכוֹת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הַנַּ״ל.
שִׁמְעוֹן בְּחִינַת הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, בְּחִינַת ׳כִּי שָׁמַע ה׳ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי׳, כִּי הַמּוֹכִיחַ הוּא שָׂנוּא (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים סִימָן יוד לִקּוּטֵי חֵלֶק א׳). וְזֶה בְּחִינַת הֲלִיכַת הַמִּצְוָה לְעוֹרֵר הַכֹּל לַה׳ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי שֶׁהוֹלֵךְ לְעוֹרֵר כָּל הָעוֹלָם לַה׳ יִתְבָּרַךְ.
לֵוִי מִמֶּנּוּ יָצְאוּ הַכֹּהֲנִים שֶׁאֶצְלָם כָּל הַבְּרָכוֹת, בְּחִינַת ׳וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם׳ שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הַיָּדַיִם בְּחִינַת חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם.
יְהוּדָה ׳הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳׳, בְּחִינַת גְּמָר תִּקּוּן הַתּוֹדָה וְהַהוֹדָאָה הַנַּ״ל, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה עוֹלִין עַד הַמְסַדֵּר וְכוּ׳, וְאָז ׳וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת׳. כִּי צְרִיכִין לְהַמְתִּין וְכוּ׳ כַּנַּ״ל. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן צְרִיכִין לְהוֹלִיד הַשָּׂגַת הַמֹּחִין שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַהוֹלָדוֹת דִּקְדֻשָּׁה, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִרְדֹּף יוֹתֵר מִדַּאי כַּנַּ״ל.
וְאָז ׳וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ וַתֹּאמֶר לְיַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי׳. כִּי רָאֲתָה וְהֵבִינָה שֶׁעֲדַיִן צְרִיכִין לְהוֹלִיד הַהוֹלָדוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּלַל הַשִּׂמְחָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן אָמְרָה ׳אִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי׳, כִּי כְּשֶׁלֹּא תּוֹלִיד בָּנִים שֶׁהֵם עִקַּר הַשִּׂמְחָה כַּנַּ״ל בְּחִינַת ׳יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ׳ כַּנַּ״ל, בְּוַדַּאי הִיא מֵתָה, כִּי עַצְבוּת סִטְרָא דְּמוֹתָא כַּנַּ״ל. ׳וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי׳ וְכוּ׳, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כַּנַּ״ל.
׳וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה׳, כִּי הֵבִינָה בְּרוּחַ קָדְשָׁהּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹלִיד עוֹד הוֹלָדוֹת קְדוֹשׁוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וְיֵרֵד לִבְחִינַת הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת וִיבָרֵר מִשָּׁם הַקְּדֻשָּׁה כָּרָאוּי. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁהִשִּׂיגָה שָׂרָה אִמֵּנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאַבְרָהָם לְהוֹלִיד אֶת יִצְחָק כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיִּשָּׂא אֶת הַשִּׁפְחָה שֶׁהִיא הָגָר. אֲבָל אָז יָצָא מֵהוֹלָדָה זֹאת יִשְׁמָעֵאל שֶׁמִּמֶּנּוּ הַגָּלוּת בְּחִינַת עַצְבוּת שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר ׳בֵּן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ׳, כִּי אִמּוֹ נִתְגָּרְשָׁה עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ, אֲבָל יַעֲקֹב הָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְזָכָה לֵירֵד וְלַעֲלוֹת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, כִּי זָכָה לְהַעֲמִיד גַּם מֵהַשְּׁפָחוֹת שְׁבָטִים קְדוֹשִׁים שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כִּי בֵּרֵר בִּשְׁלֵמוּת מֵהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת שֶׁאֲחִיזָתָם בִּבְחִינַת הַשְּׁפָחוֹת.
וְעַל כֵּן כְּשֶׁיָּלְדָה בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ בֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן עַל שֵׁם ׳דָּנַנִּי אֱלֹקִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי׳. כִּי הִתְפָּאֲרָה שֶׁזָּכְתָה שֶׁנִּתְבָּרֵר בֵּן קָדוֹשׁ כָּזֶה מִתֻּקְפָּא דְּדִינָא, שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הָעַצְבוּת שֶׁהוּא תֻּקְפָּא דְּדִינָא לִבְחִינַת שִׂמְחָה כָּזֹאת שֶׁנוֹלַד שֵׁבֶט קָדוֹשׁ, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַשְּׁבָטִים בְּחִינַת ׳בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב׳. וְזֶה עַל יְדֵי רִבּוּי תְּפִלּוֹתֶיהָ בְּחִינַת ׳וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי׳. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר בְּחִינַת מַלְכוּת מִן הַקְּלִפּוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת דָּן בְּחִינַת דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
נַפְתָּלִי בְּחִינַת תִּקּוּן הָרַגְלִים בְּחִינַת ׳נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה׳, בְּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו (שׁוֹפְטִים ה׳).
גָּד בְּחִינַת תִּקּוּן הַיָּדַיִם, בְּחִינַת ׳וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד׳ שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא. עַל יְדֵי שֶׁעַל יָדוֹ נִתְתַּקֵּן בְּחִינַת הַיָּדַיִם שֶׁבָּהֶם מְקַבְּלִים בִּרְכַּת הַשֵּׂכֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת רֹאשׁ וְקָדְקֹד. בְּחִינַת ׳שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ׳ בְּחִינַת ׳וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו׳. שֶׁצְּרִיכִין לְנַשְּׂאָם עַד הָרֹאשׁ לְהַמְשִׁיךְ בִּרְכַּת הַשֵּׂכֶל. וְעַל יְדֵי זֶה טָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד שֶׁל הַחוֹלְקִים וְהָעוֹבְדֵי כוֹכָבִים. וְזֶה שֶׁאָמְרָה לֵאָה ׳בָּגָד׳, וּפֵרֵשׁ רש״י כְּשֶׁבָּאתָ אֶל שִׁפְחָתִי כְּאִישׁ שֶׁבָּגַד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים הַיְנוּ שֶׁנִּרְאָה כְּבוֹגֵד וְכוּ׳, כִּי יָרַד לְהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁפָחוֹת. אֲבָל לֵאָה הִתְפָּאֲרָה בָּזֶה, כִּי עַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן וְכוּ׳ כַּנַּ״ל, וְזֶה בָּא גָּד מַזָּל טוֹב, כִּי עִקַּר בִּרְכַּת מַזָּל טוֹב שֶׁמְּבָרְכִין בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁנוֹלַד בֵּן הוּא עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא עַל יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וְכוּ׳ כַּנַּ״ל.
אָשֵׁר ׳בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת׳, בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה בְּחִינַת אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁבָּזֶה הִתְחִיל דָּוִד סֵפֶר תְּהִלִּים. בְּחִינַת אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ שֶׁאָנוּ מִתְפָּאֲרִים בְּכָל יוֹם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת ׳אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל׳ שֶׁסִּיֵּם בָּזֶה מֹשֶׁה בִּרְכוֹתָיו אֵצֶל אָשֵׁר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה אָשֵׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה, שֶׁכָּל בִּרְכוֹתָיו הָיוּ מֵעֵין הַבְּרָכוֹת שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רש״י שָׁם.
וְאָז מָצָא רְאוּבֵן הַדּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה שֶׁהֵם בְּחִינַת ׳הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ׳, שֶׁשְּׁנֵי הַדּוּדָאִים הַטּוֹבִים וְהָרָעִים שְׁנֵיהֶם נָתְנוּ רֵיחַ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת גֹּדֶל כֹּחַ הַצַּדִּיקִים שֶׁמְּשַׂמְּחִין הַכֹּל וּמְהַפְּכִין הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה כַּנַּ״ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַהוֹלָדָה כַּנַּ״ל. וְעַל כֵּן בִּקְּשָׁה רָחֵל אוֹתָם, וַתֹּאמֶר לֵאָה ׳הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי׳, כִּי אֲנִי רוֹאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲדַיִן אֲנִי צְרִיכָה לְהוֹלִיד הוֹלָדוֹת קְדוֹשׁוֹת וְכוּ׳. וְאָז יָצָא יִשָּׂשכָר שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה עִקַּר הַשִּׂמְחָה בְּחִינַת ׳פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב׳, בְּחִינַת שִׂמְחַת הַמִּצְוָה הַנַּ״ל. כִּי מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים, שֶׁהוּא עִקַּר תִּקּוּן פְּגִימַת הַלְּבָנָה לְתַקֵּן מְאוֹרֹת חָסֵר שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה כַּנַּ״ל, וְזֶה ׳לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל׳, שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֵיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהוֹדִיעוֹ מַה יַּעֲשֶׂה בְּכָל עֵת וָעֵת אֵיךְ לְהִנָּצֵל מִמְּרִירוּת הַגָּלוּת שֶׁהוּא הָעַצְבוּת וְלִזְכּוֹת לְשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא כְּלַל הַקְּדֻשָּׁה.
וּזְבֻלוּן בְּחִינַת ׳שְׂמַח זְבֻלוּן בְּצֵאתֶךָ׳, כִּי זְבֻלוּן עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא לְפַרְנֵס אָחִיו יִשָּׂשכָר הַתַּלְמִיד חָכָם, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת וְהַמָּמוֹן שֶׁשָּׁם עִקַּר אֲחִיזַת הָעַצְבוּת בְּחִינַת ׳בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה׳, וְעִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי בְּחִינַת זְבֻלוּן שֶׁמַּחֲזִיק לְיִשָּׂשכָר בְּחִינַת שְׂמַח זְבֻלוּן.
וְאָז ׳וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל׳ וְכוּ׳, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נוֹלְדוּ עֲשָׂרָה שְׁבָטִים קְדוֹשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁהֵם מְגַלִּים אֱלֹקוּתוֹ בָּעוֹלָם לִשְׂמֹחַ בּוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה נוֹלָד יוֹסֵף, שֶׁעַל יָדוֹ עִקַּר הִתְלַהֲבוּת הַשִּׂמְחָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כִּי הוּא אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ לְנַפֵּחַ הָעַפְרוּרִית בְּכָל פַּעַם מִלֵּב יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳ כַּנַּ״ל, וְעַל כֵּן נִתְעוֹרְרוּ רַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ וְזָכַר אֶת רָחֵל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנוֹלָד יוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁעַל יָדוֹ שְׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה כַּנַּ״ל.
וְאָז תֵּכֶף אָמַר יַעֲקֹב ׳שַׁלְּחֵנִי׳ וְכוּ׳, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נִשְׁלֶמֶת הַמִּטָּה בְּחוּץ לָאָרֶץ כַּנַּ״ל. וְזָכָה אַחַר כָּךְ שֶׁנוֹלַד בִּנְיָמִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ. כִּי אַחַר שֶׁכְּבָר נִשְׁלַם הַשִּׂמְחָה עַל יְדֵי הוֹלָדַת הַשְּׁבָטִים, עֲדַיִן צְרִיכִין מָקוֹם לַה׳ שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל מִשָּׁם אוֹר הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת כַּנַּ״ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּנְיָמִין שֶׁנוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁשָּׁם הַמָּקוֹם הַנּוֹרָא שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמָּקוֹם הָעֶלְיוֹן הַנַּ״ל בְּחִינַת בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ בְּחִינַת מְקוֹר הַשִּׂמְחָה בְּחִינַת ׳וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם׳ וְכוּ׳ כַּנַּ״ל.
(הלכות ברכת הודאה הלכה ו׳ אות נ״ו)
The tribes’ names are named for the rectifications accomplished by making joy in a mitzvah.
“And she called his name Reuven,” etc. (29:32).
This is the aspect of the twelve holy tribes whom our father Yaakov begot, who comprise the entirety of Israel’s holiness, who comprise the entirety of joy in Him, blessed be He. And therefore they are twelve tribes, corresponding to the twelve months, as brought down; for the twelve months are the aspect of rectifying the moon’s impairment, rectifying ‘luminaries’ written defectively, which is accomplished through holy joy.
And all their births were in awesome holiness, in the aspect of holy joy, which is the principal rectification of the covenant, the principal rectification of holy union (and as explained concerning this in the Halachos of Procreation; see there). And therefore all their names
that are holy were named for the rectifications mentioned above, accomplished through performing the mitzvah with joy.
For Reuven was named for ‘See the difference between my son and my father-in-law’s son,’ who is Esav, from whom come all the exiles that come through sadness, the aspect of ‘And it shall be when you break loose.’ And Esav sold the birthright to Yaakov, who is the aspect of holy joy in the service of the sacrifices, for he did not desire the birthright and distanced himself from it. And afterward he grew jealous of him and pursued him so much, which is the aspect of all the exiles. And Reuven is the opposite: for he did not sell the birthright to Yosef, and nevertheless saved him, for he relinquished his honor and nullified himself before Yosef the tzaddik, who is the principal joy of Israel.
And therefore Reuven is the aspect of clarification from the chambers of exchanges, the aspect of ‘See the difference between my son and my father-in-law’s son’: the aspect of the holiness of Reuven, the first of Israel’s seed, was clarified from within Esav’s klipah. This is accomplished through the joy with which he was born from Yaakov in such holiness. For he is the first of his strength, for the principal holiness of procreation is through joy, as above. And therefore Reuven was the first to open the way in repentance, as stated in the Midrash, that Hoshea the prophet descended from him, etc. For the essence of repentance is the aspect of clarification from the chambers of exchanges: turning transgressions into merits, the aspect of transforming sorrow and sighing into joy, as explained in the aforementioned Halachos of Procreation.
Shimon is the aspect of the fitting reprover, the aspect of ‘For Hashem heard that I am hated,’ for the reprover is hated (as explained in the teaching ‘And These Are the Judgments,’ section 10, Likutay, Part I). And this is the aspect of the mitzvah’s going to awaken everyone toward Hashem, blessed be He, as explained there; this is the aspect of the fitting reprover who goes to awaken the whole world toward Hashem, blessed be He.
Levi: from him descended the kohanim, with whom are all the blessings, the aspect of ‘And Aharon raised his hands toward the people and blessed them,’ which is the aspect of rectifying the hands, the aspect of kindness, might, and beauty, as explained there.
Yehudah: ‘This time I will thank Hashem,’ the aspect of completing the rectification of the thanksgiving offering and thanksgiving mentioned above, which is the principal perfection of joy, through which one ascends to the One who orders, etc.; and then ‘And she ceased giving birth.’ For one must wait, etc., as above. For although one must still beget attainment of the mental faculties, from which come all holy births, nevertheless one cannot pursue too much, as above.
And then ‘And Rachel grew jealous of her sister and said to Yaakov, Give me children, and if not, I am dead.’ For she saw and understood that they still needed to beget the holy births of Israel’s seed, which comprise all joy in Him, blessed be He. Therefore she said, ‘If not, I am dead,’ for when she does not bear children, who are the principal joy, as above, the aspect of ‘May your father and mother rejoice,’ as above, she is certainly dead, for sadness is the side of death, as above. ‘And Yaakov’s anger flared against Rachel, and he said, Am I in place of God,’ etc., for one cannot force the hour, as above.
‘And she said, Here is my maidservant Bilhah,’ for she understood through her holy spirit that it was impossible to beget further holy births mentioned above except by his returning and descending into the aspect of the chambers of exchanges and clarifying the holiness from there properly. This is the aspect of what our mother Sarah attained: it was impossible for Avraham to beget Yitzchak except by marrying the maidservant, who is Hagar. But then Yishmael came forth from this birth, from whom comes the exile, the aspect of sadness, concerning whom it is said, ‘A foolish son is his mother’s sorrow,’ for his mother was expelled because of him, as brought down in the Midrash. Yet Yaakov’s bed was whole, and he merited descending and ascending in complete perfection, for he merited establishing holy tribes even from the maidservants, who are the aspect of joy, for he fully clarified from the chambers of exchanges, whose hold is in the aspect of the maidservants.
And therefore, when her maidservant Bilhah bore a son, she called his name Dan, for ‘God has judged me and has also heard my voice.’ For she gloried in having merited that such a holy son was clarified from the force of judgment: sadness, which is the force of judgment, was transformed into such joy that a holy tribe was born, for each of the tribes is the aspect of ‘A wise son gladdens a father.’ And this was through her many prayers, the aspect of ‘And has also heard my voice.’ And through this, the aspect of kingship was clarified from the klipos, which is the aspect of Dan, the aspect of ‘The law of the kingdom is law,’ as explained elsewhere.
Naftali is the aspect of rectifying the feet, the aspect of ‘Naftali is a doe sent forth,’ ‘He was sent into the valley on his feet’ (Judges 5).
Gad is the aspect of rectifying the hands, the aspect of ‘And he tore the arm, even the crown of the head’ of the other side, through [the fact] that through his agency the aspect of the hands is rectified, in which one receives the blessing of intellect, which is the aspect of the head and its crown: the aspect of ‘Raise your hands in holiness,’ the aspect of ‘And Aharon raised his hands.’ One must raise them up to the head to draw down the blessing of intellect. And through this, he tore the arm, even the crown of the head, of the opponents and the idolaters. And this is what Leah said, ‘Bagad,’ and Rashi explained: when you came to my maidservant, like a man who betrayed the wife of his youth; that is, he appeared like a betrayer, etc., for he descended into the chambers of exchanges, which are the aspect of maidservants. But Leah gloried in this, for through this comes the principal rectification, etc., as above. And this is ‘Gad has come’—good fortune—for the principal blessing of good fortune with which one blesses joyfully when a son is born is precisely through this, through clarifying, etc., as above.
Asher: ‘In my happiness, for daughters have called me happy,’ the aspect of perfect joy, the aspect of ‘Happy is the man,’ with which Dovid began the Book of Tehillim. The aspect of ‘Happy are we! How good is our portion,’ in which we glory each day, which is the aspect of ‘Happy are you, Israel,’ with which Moshe concluded his blessings alongside Asher, as written there in the portion ‘And This Is the Blessing’ with which Moshe blessed. For all his blessings were along the lines of the blessings of our father Yaakov, as Rashi explained there.
And then Reuven found the mandrakes in the field, which are the aspect of ‘The mandrakes have given fragrance,’ for both mandrakes, the good and the bad, both gave fragrance, as our Rabbis of blessed memory said. This is the aspect of the great power of the tzaddikim who gladden everyone and turn sorrow and sighing into joy, as above, through which comes the essence of procreation, as above. And therefore Rachel requested them, and Leah said, ‘Is it a small thing that you have taken my husband,’ for I see through holy spirit that I still need to beget holy births, etc. And then Yissachar came forth: they are the great Torah scholars, which is the principal joy, the aspect of ‘Hashem’s precepts are upright, gladdening the heart,’ the aspect of the joy of the mitzvah mentioned above. For the descendants of Yissachar know understanding of the times, to intercalate years and establish months, which is the principal rectification of the moon’s impairment, rectifying ‘luminaries’ written defectively, which is through joy, as above. And this is ‘To know what Israel should do’: they know how to gladden each and every person, to inform him what to do at each and every time, how to escape the bitterness of exile, which is sadness, and merit Israel’s joy, which is the entirety of holiness.
And Zevulun is the aspect of ‘Rejoice, Zevulun, in your going out,’ for Zevulun engaged in commerce to support his brother Yissachar, the Torah scholar. This is the principal rectification of wealth and money, where sadness has its principal hold, the aspect of ‘In sorrow you shall eat it’; the principal rectification is through the aspect of Zevulun, who supports Yissachar, the aspect of ‘Rejoice, Zevulun.’
And then ‘And God remembered Rachel,’ etc., for, to be sure, ten such holy tribes had already been born, who reveal His Godliness in the world so as to rejoice in Him, blessed be He, always, but nevertheless [they] still needed Yosef to be born, through whom comes the principal fervor of Israel’s joy. For he is a man in whom is the spirit of God, to blow the dust out of Israel’s heart each time, etc., as above. And therefore His mercy, blessed be He, was aroused, and He remembered Rachel on Rosh Hashanah, and Yosef the tzaddik was born, through whom comes the perfection of joy, as above.
And then Yaakov immediately said, ‘Send me away,’ etc., so that the bed would not be completed outside the Land, as above. And he later merited that Binyamin was born in the Land of Israel, with the Holy Temple in his portion. For after joy had already been completed through the birth of the tribes, they still needed a place for Hashem, so that we could receive the light of this joy from there, as above. This is the aspect of Binyamin, who was born in the Land of Israel, with the Holy Temple in his portion, where is the awesome place that is the aspect of the aforementioned supernal place, the aspect of ‘Blessed is Hashem’s glory from His place,’ the aspect of the source of joy, the aspect of ‘And everlasting joy upon their heads,’ etc., as above.
(Halachos of the Blessing of Thanksgiving, Halacha 6, item 56.)
## Segment 4
פח.
במסכת ברכות דף כ"ו ע"ב אמרו בזה שתיקן אז יעקב אבינו תפילת ערבית.
88.
In Maseches Berachos (Tractate Blessings), folio 26b, they said concerning this that our father Yaakov then instituted the evening prayer.
## Segment 5
פט. בחיי מוהר"ן (סימן של"ג): אמר אני יכול לעשות מכלכם צדיקים גמורים נוראים, אבל מה יהיה אם כן יעבוד השם יתברך בעצמו את עצמו (כלומר שרצונו הוא שאנחנו בעצמנו נתיגע בכחו ועצותיו הקדושים להשיג עבודת השם. אבל לא שהוא יתן הכל לגמרי). וכן שמעתי עוד בכמה לשונות שאמר, אני יכול לתן יראה להאדם עד שיצא מחייו ויתבטל במציאות. ופעם אחת בקש מאתו אחד מאנשי שלומנו הרבה בענין זה שיתן לו יראה. (וכמדומה לי הכותב שזה היה ר' שמעון המשמש שלו (מכת"י)) ודבר עמו רבנו זכרונו לברכה דברים כעין הנ"ל שבודאי יכול לתן [לו] יראה עצומה רק שאין זה תכלית, כי אם כן יתבטל במציאות. והאיש הנ"ל היה משתוקק אף על פי כן שיאיר עליו יראה עצומה, ואחר כך יצא האיש מלפניו ונפל עליו יראה עצומה ומפלגת מאד, והתחיל לצעק להשם יתברך בקולות משנות מה שלא
היה רגיל בכך עד שכמעט יצא מחיותו. ונמשך כך עד למחרתו. ולמחרת נכנס אצלו ושאל אותו רבנו זכרונו לברכה אם הגיע אליו יראה, השיב לו האיש הנ"ל שוב איני רוצה בזה, ובקש מאתו שיקח ממנו זאת וחזר ולקח ממנו ושב לקדמותו. וכן אמר לאחד אם הייתי מעביר ידי על עיניך היית רואה גדולות ונפלאות, אבל איני רוצה בזה, רק שאתה בעצמך תתיגע בעבודת השם עד שתזכה למה שתזכה. וכן אמר לי פעם אחת בענין זה אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך. (כלומר שהצדיק יכול להמשיך רצון השם יתברך שיעוררהו בעבודתו אף על פי שיעשה מה שיעשה וראוי לרחקו אף על פי כן יכול הצדיק לעורר רחמי השם יתברך עליו שיקרבהו לעבודתו אבל לא שהשם יתברך יעשה הכל בעצמו). ע"כ. ובליקוטי הלכות (דברים הנוהגים בסעודה הלכה ד' אות י"ד):
ובודאי יש כח ביד הצדיק לטול הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה, אבל אין זה תיקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו. ע"כ. ועי' בספר בן לאשרי להרה"ק רבי יצחק הכהן זצ"ל (סוף חלק ג' בקונטרס "מקבילות הלולאות" אות
א') שכתב בשם האור החיים הק' "משה רבינו ע"ה שהיה רבו הפרטי של יהושע, להכלל ישראל היה רב כללי, ועל כן היה כחו של משה רבינו ע"ה לטול מן יהושע את הבחירה שלא יהיה בעצת מרגלים" ע"כ.
89. In Chayay Moharan (item 333): He said, I can make all of you into awesome, consummate righteous people, but what would happen? In that case Hashem, blessed be He, would serve Himself. (That is, [Rabbainu's] will is that we ourselves exert ourselves through his strength and his holy counsels to attain the service of Hashem, but not that he give everything entirely.) And I also heard in several expressions that he said, I can give a person fear to the point that he departs from his life and is nullified in existence. And once, one of our fellowship begged him greatly concerning this, that he give him fear. (And it seems to me, the writer, that this was Rabbi Shimon, his attendant (from a manuscript).) And Rabbainu, of blessed memory, spoke with him in terms such as those above: that he certainly could give [him] tremendous fear, but that this is not the ultimate purpose, for if so he would be nullified in existence. And that man nevertheless longed for tremendous fear to shine upon him. And afterward the man went out from before him, and tremendous, exceedingly extraordinary fear fell upon him. And he began to cry out to Hashem, blessed be He, in strange cries such as he had never
been accustomed to, until he almost departed from his vitality. And this continued until the following day. And on the following day he entered his presence, and Rabbainu, of blessed memory, asked him whether fear had reached him. That man answered him, I no longer want this, and begged him to take this away from him. And he again took it away from him, and he returned to his former state. And he also said to one: If I were to pass my hand over your eyes, you would see great and wondrous things, but I do not want this; rather, you yourself should exert yourself in the service of Hashem until you attain what you attain. And he also once said to me concerning this: If Hashem, blessed be He, Himself wanted Himself to serve Himself, then He would not need you. (That is, the righteous person can draw forth the will of Hashem, blessed be He, that He awaken him in His service—even though he does what he does and deserves to be distanced, nevertheless the righteous person can arouse Hashem's mercy upon him, that He draw him near to His service; but not that Hashem do everything Himself.) End of quotation. And in Likutay Halachos (Dvurim HaNoahagim BaS'ooduh [Practices at a Meal], Halacha 4, item 14):
And certainly the righteous person has the power to take away a person's free choice and bring him back in repentance, but this is not a rectification, since he does not repent by his own choice. End of quotation. And see the book Ben L'Ashray, by the holy Rabbi Yitzchak HaKoahain, of blessed righteous memory (at the end of Part 3, in the booklet "מקבילות הלולאות" [Parallel Loops], item
1), who wrote in the name of the holy Oar HaChayim: "Moshe Rabbainu, peace be upon him, who was Yehoshua's personal teacher, was a general teacher for the collective of Israel. And therefore Moshe Rabbainu, peace be upon him, had the power to take away Yehoshua's free choice, so that he would not participate in the counsel of the spies." End of quotation.
## Segment 6
צ. כמ״ש בליקוטי מוהר״ן סימן כ״ה בסוף הסימן, (השייך לאות ג׳): ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת השם ובאמת אין זה נפילה כלל רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררין ומתגברים מחדש הקליפות שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות שבכל מדרגה ומדרגה מחדש אבל באמת אין זה נפילה כלל. ע״כ.
90. As it is written in Likutay Moharan, section 25, at the end of the section (pertaining to item 3): And in this the chassidim err greatly: suddenly it seems to them that they have fallen from the service of God. But in truth this is not a fall at all; rather, it is because they need to ascend from level to level. And then the klipos—the desires, confusions, imaginings, thoughts, and obstacles—awaken and grow strong anew. Therefore, each time they must overcome anew, returning to subdue and break the klipos and obstacles at each and every level anew. But in truth this is not a fall at all. End of quotation.
## Segment 7
צא. הבאר מים חיים בפרשת לך לך (ויעל אברם ממצרים) כתב: כאשר הצדיק לפעמים נופל ממדריגתו, ירידה זו צורך עליה הוא, ואחר זה הוא עולה למעלה למעלה יותר מבאשר היה מקודם. והוא דמיון אחד הרוצה לזרוק דבר למעלה אז משפיל עצמו ומשפיל ידו למטה לזרוק אחר כך בכח גדול את הדבר למעלה. וכן אדם השלם כשבא לפעמים לבחינת אחור ונופל ממדריגתו אז הוא בא על ידי זה לבחינת קדם קדמתה לעלות מעלה מעלה. וכזה אומרין בשם הבעש״ט זי״ע ועל כל ישראל, במה שאמרו ז״ל (בבא מציעא נ״ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, כלומר שיהיה יקר וחשוב בעיניכם השכחה והנפילה ממדרגתכם קצת כי היכי דתתעתרו על ידי זה לבוא למעלה נפלאה. ע״כ.
והדגל מחנה אפרים (תחילת הפרשה כאן) כתב: יש בכאן סוד גדלות וקטנות, כידוע בשם אא״ז נ״ע זללה״ה כי החיות רצוא ושוב, ואי אפשר לעמוד על מדרגה אחת תמיד, רק עולה ויורד, והירידה הוא צורך עליה, כשנותן על לב ויודע ומרגיש זה שהוא בקטנות ומתפלל אל ה׳. ע״כ.
ובנוצר חסד (פרק ד׳ אות כב) כתב: כמו למשל בן המלך שנתחבר עם הזונות ואנשי כפר ושחק ורקד עמהם בריקודים ומחולות, ושלח אליו המלך שרים נכבדים ועשה מהם חוכא ואיטלולא כי אמר להם שזהו תכלית הטוב. עד ששר אחד שינה את עצמו כאילו הוא כפרי ושחק ורקד עמו, ומעט מעט על ידי התחברות משך לבו לאביו המלך עד שפעל שהחזירו לאביו. ע״כ.
וכן כתב הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ראשון דף מ״א ע״ב): נמצא שכל ירידה אשר ירד העליון הוא רק לצורך תיקון וכדי שיוצא ויתהוה עי״ז התחתון ג״כ. וזהו ג״כ סוד כל הירידות והקטנות אשר עוברים בכל עת על כל אדם (וכן הוא בהעלם בכל הנמצאות כולם), כי הנה הוא כדי לירד ולהתקרב אל את אשר למטה הימנו וכדי להעלותו. כי נעשה בזה עליית הניצו״ק מבליעתן להוציא יקר מזולל. ע״כ.
91. The Bair Mayim Chayim, in the portion Lech Lechuh (“And Avram went up from Egypt”), wrote: When the tzaddik sometimes falls from his level, this descent is for the sake of ascent; and after this he ascends higher and higher, beyond where he had been before. And it is like someone who wishes to throw an object upward: he first lowers himself and lowers his hand downward, in order afterward to throw the object upward with great force. And likewise, when a perfected person sometimes comes to the aspect of the back and falls from his level, through this he comes to the aspect of the primordial front, to ascend higher and higher. And something like this is said in the name of the Baal Shem Tov, may his merit protect us and all Israel, concerning what the Sages of blessed memory said (Bava Metzia 59a), “Honor your wives so that you may become wealthy.” That is, let forgetfulness and falling somewhat from your level be precious and important in your eyes, “so that you may become wealthy”—through this, to come to a wondrous level. End of quotation.
And the Degel Machanay Efrayim (at the beginning of this portion here) wrote: Here is the mystery of expanded and constricted states, as is known in the name of my revered grandfather, whose soul is in Eden, may his memory be blessed for the life of the World to Come: “For the living beings run and return.” And one cannot remain at a single level always, but rather ascends and descends. And the descent is for the sake of ascent, when one takes it to heart, knows and feels that one is in a constricted state, and prays to God. End of quotation.
And in Noatzair Chesed (chapter 4, item 22) he wrote: For example, it is like a king’s son who associated with prostitutes and villagers and played and danced with them in dances and round dances. And the king sent distinguished ministers to him, and he made a mockery and laughingstock of them, for he told them that this was the ultimate good, until one minister changed himself as though he were a villager and played and danced with him. And little by little, through their association, he drew his heart toward his father the king, until he succeeded in returning him to his father. End of quotation.
And likewise the Leshem Shevo ViAchlamuh wrote (Sefer HaDe’uh, first part, folio 41b): It follows that every descent that the higher one descends is only for the sake of repair, and so that through it the lower one will also emerge and come into being. And this is also the mystery of all the descents and constricted states that every person undergoes at every time (and this also occurs, in concealment, in all existing things), for behold, it is in order to descend and draw near to that which is below him, and in order to raise it. For through this the holy sparks are raised out of their being swallowed up, to bring forth the precious from the vile. End of quotation.
## Segment 8
צב. וראה שם מה שממשיך אח״כ מוהרנ״ת ז״ל בביאור המשך הפסוקים בארוכה. ובספר ׳בצאת השמ״ש׳ (על הקדמת רחובות הנהר להרש״ש ז״ל) בסוגיא של סילוק המוחין שמבאר הרש״ש שבאמת אין סילוק מוחין לעולם אלא שבערך למוחין הבאים הגבוהים יותר, נחשב כסילוק המוחין. כתב בזה בספר בצאת השמ״ש:
ובזה יובן עומק סוד ׳הירידה לצורך עליה׳ ו׳הירידה היא תכלית העליה׳, שהאריכו בזה רבותינו תלמידי מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע״א המה בספרתם, וכיוצא בזה בספר הקדוש ליקוטי מוהר״ן בכמה מקומות (ח״א סימן כ״ב אות י׳ ולהלן, ח״ב סימן י״ב), ואחריו הרחיב בזה תלמידו הנאמן הגה״ק מוהרנ״ת בספרי ליקוטי הלכות במקומות הרבה לאין שיעור, וכן הוא כיוצא בזה בהוספות מהרצ״א לספר סור מרע ועשה טוב אות ק״ה (בהנמ״ח הוצאת אמת עמוד פ״ז), ועוד טובא בכל ספרי צדיקי אמת. וסוד הענין נדרש בכמה פנים מסבירות, וחד מהנה על דרך שנתבאר בדברי רבינו התורת חכם שסילוק המוחין אינו כפשוטו כי אם דוקא ביחס להמוחין המעולים המוכנים לבוא, דכן הוא על דרך זה גם בענין הירידה, דאין הירידה כפשוטה, אלא דוקא ביחס להעליה הבאה אחריה, ואדרבה, היא עצמה בית שער ומבוא אל העליה הסמוכה הבאה אחריה, אלא שלהיות האדם בעת הזאת מרכבה למדרגה החדשה שעתיד לעלות בה, נבחן הדבר אצלו כנפילה וירידה, הן מצד שביחס להמוחין המעולים העתידים להמשך בתוכו כאשר יתחזק לעשות רצונו ית״ש על אף המניעות, בהכרח שיחוש בנפשו הרגשת סילוק המוחין, דהמוחין הישנים כלא חשיבי לערך מעלת וקדושת המוחין החדשים הממשמשים לבוא. והן מצד שכיון שנסתלק מהיות מרכבה להמדרגה הישנה שכבר נשלם תיקונה, דכבר נתעלה ממנה ועלה אל המדרגה החדשה, וזו המדרגה עדיין חסרה מוחין, הלכך נבחן הענין בנפשו כירידה, דלעת עתה הרי הוא מסולק מן המוחין הבאים מדרגה אחר מדרגה, תחילה מוחין דקטנות ואחריהם מוחין דגדלות. וכל זה מבואר בארוך בספה״ק ליקוטי מוהר״ן (ח״א סימן כ״ה אות ב׳ ולהלן) ׳שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה יש שם דמיונות אלו, והם הם הקליפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדושה, וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה להמדרגה אז נתעוררין הקליפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום וכו׳. ואף על פי שכבר נשבר הקליפה שבמדרגה עליונה וכו׳, אף על פי כן כשפנימיות של העליון נעתק משם והחיצוניות התחתון עולה, אזי הקליפה חוזר ונעור וכו׳, ובשביל זה צריך לו לשבר אותה מחדש׳. ועיין שם בהמשך שהולך ומבאר על פי זה כוונת הכנעת הקליפות בהודו (שעה״ק דף י״ז ע״א), עיין שם ובדברי רבינו התורת חכם דף קנ״ה ע״ב, ובהגהות הרב מעיל אליהו לשם שיטה כ״ז (מעיל אליהו עמוד שע״א).
ובלקוטי מוהר״ן שם בסוף הסימן מסיים עלה כי אמר אז בזה הלשון, ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה׳, ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות שהם התאוות והבלבולים והדמיונות וכו׳, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו׳ שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל״.
ומעין זה כתב שם להלן סימן ע״ב: ״לפעמים בא לאדם הרהור תשובה, ונעשה באותה שעה איש כשר, ואחר כך רוצה לעשות עובדא. באשר נתעורר לבו בתשובה, בכן רוצה לנסוע להצדיק, ואחר כך כשנוסע מתגבר עליו היצר הרע, ונופל מתשוקתו שהיה לו תחילה, ואחר כך כשבא להצדיק מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר ואבד כל חשקו. אל יקשה בעיניך זאת וכו׳, כי דע, כי בתחילה כשבא לו ההרהור תשובה. מחמת הטוב שנתעורר בתוכו, אז על ידי מעשיו באותה שעה המית יצרו ונתבטל יצרו הרע שהיה לו וכו׳, ואחר כך כשרוצה לנסוע מתגבר עליו יצר הרע אחר, כי הגדול מחברו וכו׳, ויש לו עתה יצר הרע גדול ממה שהיה תחילה וכו׳, כי צריך התגברות חדש ביותר נגד זה היצר הרע החדש שבא לו״. יעויין שם באורך, וכן הוא שם להלן ח״ב סימן קי״ז, ושם לעיל מינה סימן מ״ח. והיינו מעין שנתבאר, שהירידה אינה נבחנת כירידה אלא ביחס להעליה הבאה אחריה, ולא ביחס להעליה שהיתה לפניה, וכדוגמת המשל שהביא רבה״ק, דהא ודאי שבעת היות האדם נוסע לצדיק, ומכל שכן אחר בואו לפניו, נתעלה יותר מעשרת מונים ממעלתו שעמד בה תחילה קודם שעלה ברצונו לעשות כן, ומה שבעת ההיא נרגש בנפשו קרירות הנפש והתגברות היצר, אינו אלא ביחס להמדרגה החדשה שנתעלה בה, שכיון שכבר נסתלק, כלומר, נתעלה מן המדרגה הישנה שעמד בה, לכן נתעורר בו יצר הרע חדש וגדול טפי, ועצם אור הצדיק עדיין אינו מאיר בו משלם. ולזה לעת הזאת עליו ללחום ולהתגבר להיות מושל ביצרו, ואזי ירגיש קדושת המוחין וגודל המדרגה שנתעלה בה. ע״כ.
92. And see there what Rabbi Noson of blessed memory continues afterward, explaining the continuation of the verses at length. And in the book ‘בצאת השמ״ש’ (Bitzais HaShemesh, “When the Sun Goes Forth,” on the introduction to Rechoavoas HaNuhar by the Rashash of blessed memory), in the discussion of the departure of the mochin, where the Rashash explains that in truth there is never a departure of mochin, but rather, in comparison with the coming, higher mochin, it is considered a departure of mochin—[the writer] wrote concerning this in the book Bitzais HaShemesh:
And through this the depth of the mystery of ‘descent for the sake of ascent’ and ‘descent is the ultimate ascent’ will be understood. Our masters, the disciples of our master the holy Baal Shem Tov, may his merit protect us, discussed this at length in their books; and likewise, in the holy book Likutay Moharan in several places (part 1, section 22, item 10 and onward; part 2, section 12). And after him, his faithful disciple, the holy gaon Rabbi Noson, expanded on this in the books of Likutay Halachos in countless places. And likewise, something similar also appears in the additions of מהרצ״א to the book Soor MaiRu VaAsay Toav, item 105 (בהנמ״ח, Emes publishing, page 87), and many more instances in all the books of true tzaddikim. And the mystery of this matter is expounded in several illuminating ways. And one of them follows what was explained in the words of our master, the Toaras Chacham: that the departure of the mochin is not literal, but only relative to the superior mochin prepared to come. For the same applies to the matter of descent: the descent is not literal, but only relative to the ascent that follows it. And on the contrary, it itself is the gateway and entrance to the imminent ascent that follows it. But because at this time the person is a vehicle for the new level to which he is destined to ascend, he experiences it as a fall and descent: both because, relative to the superior mochin destined to be drawn into him when he strengthens himself to do His will, blessed be His name, despite the obstacles, he must necessarily feel within his soul a sense of the departure of the mochin, since the old mochin are accounted as nothing in comparison with the excellence and holiness of the new mochin that are approaching; and also because, once he has ceased being a vehicle for the old level whose repair has already been completed—for he has already risen from it and ascended to the new level, and this level still lacks mochin—he therefore experiences the matter within his soul as a descent. For at present he is deprived of the mochin that come level after level: first the mochin of constriction, and afterward the mochin of expansion. And all this is explained at length in the holy book Likutay Moharan (part 1, section 25, item 2 and onward): ‘In each and every world and at each and every level, these imaginings are there; they are the klipos that precede the fruit and surround holiness. And when a person moves from level to level, he must pass through these imaginings in order to reach holiness. And immediately when he ascends to the level, the klipos at that level awaken and surround him. And he must subdue them and break them, and purify that place, etc. And although the klipah at a higher level has already been broken, etc., nevertheless, when the inward aspect of the higher one moves away from there and the outward aspect of the lower one ascends, then the klipah awakens again, etc.; and for this reason he must break it anew.’ And see there in the continuation, where he proceeds to explain on this basis the intention of subduing the klipos during Hoadoo (שעה״ק, folio 17a); see there, and in the words of our master the Toaras Chacham, folio 155b, and in Rabbi Me’il Eliyuh’s glosses there, line 27 (Me’il Eliyuh, page 371).
And in Likutay Moharan there, at the end of the section, he concludes this by saying that he then spoke in these words: And in this the chassidim err greatly: suddenly it seems to them that they have fallen from the service of God. But in truth this is not a fall at all; rather, it is because they need to ascend from level to level. And then the klipos—the desires, confusions, and imaginings, etc.—awaken and grow strong anew. Therefore, each time they must overcome anew, returning to subdue and break the klipos and obstacles, etc., at each and every level anew. But in truth this is not a fall at all.”
And something like this he wrote there later, in section 72: “Sometimes a thought of repentance comes to a person, and at that hour he becomes a worthy person. And afterward he wants to take action. Since his heart has been stirred to repentance, he therefore wants to travel to the tzaddik. And afterward, when he travels, the evil inclination grows strong against him, and he falls from the yearning he had at first. And afterward, when he comes to the tzaddik, the evil inclination grows stronger against him still, and he loses all his desire. Do not find this difficult, etc., for know that at first, when the thought of repentance came to him, because of the good that had awakened within him, then through his actions at that hour he put his inclination to death, and the evil inclination he had was nullified, etc. And afterward, when he wants to travel, another evil inclination grows strong against him, for one who is greater than his fellow, etc. And he now has an evil inclination greater than he had at first, etc., for he needs especially renewed strength against this new evil inclination that has come to him.” See there at length. And so it is there later in part 2, section 117, and there before it in section 48. And that is, it is like what was explained: the descent is considered a descent only relative to the ascent that follows it, not relative to the ascent that preceded it. And like the parable brought by our holy master: certainly, when a person travels to the tzaddik—and all the more after he comes before him—he has ascended more than tenfold from the level at which he stood at first, before it entered his will to do this. And what he feels at that time within his soul—the coldness of the soul and the strengthening of the inclination—is only relative to the new level to which he has ascended. For since he has already departed, that is, risen from the old level at which he stood, therefore a new and much greater evil inclination has awakened within him, while the actual light of the tzaddik does not yet shine within him fully. And therefore, at this time he must fight and overcome, to be master over his inclination. And then he will feel the holiness of the mochin and the greatness of the level to which he has ascended. End of quotation.
## Segment 9
צג. בכוכבי אור (אבניה ברזל אות נ״ב) כתב הלכות מתנה הלכה ד׳ ויצא יעקב, ואמרם בשבת בבוקר אחר שנטל ידיו לאכול שחרית והתחיל לומר עד שכמעט נעשה ערב וכמעט שלא אכל סעודה שלישית. ע״כ.
93. In Koachvay Oar (Avunehuh Barzel, item 52): He wrote Halachos of Gifts, Halacha 4, ‘And Yaakov went out,’ and said them on Shabbos morning after he washed his hands to eat the morning meal. And he began speaking until it was almost evening, and he almost did not eat the third meal. End of quotation.
## Segment 10
צד. בשיחות הר״ן (סימן ע׳): כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות שרוצה לגזור חס ושלום, וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך. ע״כ.
צד. In Sichos HaRan (section 70): When one of Israel wishes to speak with Hashem, blessed be He, to express his conversation before Him, blessed be He, then Hashem, blessed be He, casts aside all His concerns and all the decrees He wishes to decree, God forbid, and all His occupations with which He, blessed be He, occupies Himself, as it were. And He casts everything aside and turns Himself only toward this person who wishes to speak with Him and express his conversation before Him, to ask Him to help him draw near to Him, blessed be He. End of quotation.
## Segment 11
צה. התפארת שלמה ז״ל כאן כתב: וזה שרמזה רחל בדברים האלה אסף אלהים את חרפתי, כי ראתה ברוה״ק כי זה הבן היולד הוא יעלה תיקון רפ״ח ני״ק הרמוזים בתיבת חרפת״י. וז״ש רש״י שהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו. פי׳ שלא יפלו ח״ו כל ההשפעות להחיצונים ע״י הני״ק הנפזרים בהם ונבלעו ביניהם שהם גורלו של עשו כנ״ל. והבן. ע״כ.
ועוד שם: אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה׳ לי בן אחר. פרש״י ואגדה כל זמן שאין לאשה בן מי שיש לה בן תולה בו מי שבר כלי זה בנך מי אכל תאנים אלו בנך. הנראה לרמז בזה דהנה כל עיקר העבודה הוא להעלות רפ״ח ני״ק שנפלו ממאנין תבירין מאז ולתקן פגם אדה״ר מחטא עץ הדעת. וזה נעשה ע״י בחי׳ יסוד צדיק זה יוסף. וז״ש אסף אלהים את חרפתי הוא אסיפת רפ״ח ניצוצין הרמוז בתיבת חרפת״י על ידי בחינת יסוד יוסף כמ״ש ויצבור יוסף ב״ר הם ר״ב ניצוצין שהעלה יוסף. וזהו שפרש״י מי שבר כלי זה בנך רמוז על בחי׳ שבירת הכלים ומי אכל תאנים אלו בנך הוא כמ״ד עץ שאכל אדה״ר תאנה היה וב״ז נתקן ע״י יוסף וז״ש יוסף ה׳ לי בן אחר הוא להעלות הני״ק איברי דשכינתא שהוא רמוז בשם ב״ן מלכות להעלות שם ב״ן מן החיצונים אלהים אחרים ולהוסיף על הקדושה וזהו יוסף ה׳ השם ב״ן מבחינת אחרים אל חזרת הקדושה בב״א. ע״כ.
95. The Tiferes Shlomo, of blessed memory, wrote here: And this is what Rochel intimated in these words, ‘God has gathered away my reproach,’ for she saw through holy inspiration that this son being born would raise up the rectification of the 288 holy sparks alluded to in the word ‘my reproach’ (חרפת״י). And this is what Rashi said: she was distressed lest she fall to Aisav’s lot. That is, so that, God forbid, all the flows of bounty would not fall to the external forces through the holy sparks scattered within them and swallowed up among them, which are Aisav’s lot, as above. And understand this. End of quotation.
And further there: ‘God has gathered away my reproach, and she called his name Yosef, saying: May the Lord add another son for me.’ Rashi explained, and an aggadic teaching: as long as a woman has no son, one who has a son attributes it to him—‘Who broke this vessel? Your son. Who ate these figs? Your son.’ What appears to be alluded to here is that, behold, the entire essence of the service is to raise the 288 holy sparks that fell from the broken vessels then, and to rectify Adam the first man’s blemish from the sin of the Tree of Knowledge. And this is accomplished through the aspect of the foundation, the righteous one—this is Yosef. And this is what is said: ‘God has gathered away my reproach’—it is the gathering of the 288 sparks alluded to in the word חרפת״י, through the aspect of the foundation, Yosef, as it is written: ‘Yosef amassed grain (ב״ר)’—these are the 202 sparks that Yosef raised. And this is Rashi’s explanation, ‘Who broke this vessel? Your son’: an allusion to the aspect of the breaking of the vessels; and ‘Who ate these figs? Your son’ accords with the opinion that the tree from which Adam ate was a fig tree. And [this] was rectified through Yosef. And this is what is said: ‘May the Lord add another son for me’—it is to raise the holy sparks, the limbs of the Divine Presence, which is alluded to in the Name B״N, kingship: to raise the Name B״N from the external forces, other gods, and to add to holiness. And this is ‘May the Lord add’: [may He add] the Name B״N from the aspect of ‘others’ to the return of holiness, speedily in our days, amen. End of quotation.
## Segment 12
צו. כתב הלשם שבו ואחלמה (ביאורים, שער עקודים פרק א׳ אות ו׳): כתיב וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כו׳, הוא ע״פ מה שמבואר בזוה״ק ויצא שכל עניני המעשים שעשה יעקב אבינו ע״ה עם המקלות והרהטים [ובהצאן] המקושרות, הנה היה כל כונתו על תיקונים העליונים אשר בכל אותן הענינים המרומז כנגדם למעלה. כי משום שהיה בבית לבן שהוא בדרגין נוכראין וברשותא דאל זר היה עושה תמיד התחכמות ותחבולות בעובדין דלתתא והיה מכוון בהם על שורשי הדברים אשר מרמזים כנגדם למעלה וכדי לאפרשא בין דרגין לדרגין בין טמא לטהור ובין קודש לחול ולהדביק את עצמו בקודש. וכמו שמבואר בזוה״ק פ׳ ויצא מדף קס״א עד דף קס״ג. כי זהו העבודה היותר עליון והתיקון שאין למעלה מזה כאשר שהאדם עומד במצולות ים ובתוך החיצונים, כמו יעקב בבית לבן להשתדל תמיד לתברא שם גופה תוקפיה וחיליה דס״מ חייבא ולכתתא רישיה ולאכפיא ליה וכו׳. ואי אפשר לעמוד בזה ולצאת בשלום אלא רק מי שעושה כל מעשיו לשם שמים ויהיה טהור ונקי משום פניה ורצון עצמית ולהסתכל בזהירות יתירה שלא מטעה את עצמו. והעיקר הוא כשהוא כחו יפה לכוון ולרמז בכל פעולותיו ועניניו בתקון שורשי הדברים שכנגדם למעלה.
ולכן אחר שהשלים יעקב אבינו ע״ה את עצמו בכל זה והוא אחר שעמד בבית לבן עשרים שנה והתנהג עצמו בכל הנז׳ ובריר נהורא מגו חשוכא ודחה לכולהו ויצא טהור ונקי כולו קודש לה׳ הנה נראה לו בחלום כל המראה וכמ״ש וארא בחלום והנה העתודים העולים כו׳ כי הראה לו הקב״ה שכוון בכל פעולותיו אל המטרה והוא עומד דבוק אל הקודש פנימה עד שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולא עוד אלא שכל מעשיו ורמזיו אשר עשה הנה כוון בכולם מכוון ממש גם לשורש השרשים אשר בקודש קודש הקדשים והוא עד עולם העקודים שהוא ראשית הגילוי ושורש האצילות. ולכן זכה שנעשה הוא מרכבה לכלל האצילות כולו, כי עולם האצילות הוא בבחי׳ יעקב בערך א״ק ועולם העקודים הוא שורשו ונעשה העקודים בשביל האצילות שהוא יעקב והרי הוה העקודים שורש ליעקב אבינו ע״ה שהוא מרכבה להאצילות ולכן נתגלה לו במראה הזה סוד לובן העליון דא״ק שהוא שורש העקודים כמו שיתבאר למטה כי הוא הכל בשביל האצילות שהוא מדת יעקב ונעשה הכל בשבילו וזהו שנאמר כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך ור״ל שגם לבן שהוא סוד לובן העליון שורש העקודים הוא ג״כ נעשה רק בשבילך והוא שאמר עושה לך כי הוא מעותד ומוכן אליך כי שם ר״ל בלובן העליון הנה שם הוא סוד ברית אבות כמו שבארנו במ״א. ע״כ.
96. The Leshem Shevo ViAchlamuh wrote (Biurim, Shaar Akoodim, chapter 1, item 6): It is written, ‘And I saw in a dream, and behold the he-goats mounting the flock were ringed, speckled, and mottled,’ etc. This accords with what is explained in the holy Zohar, Vayaitzay: in all the deeds that Yaakov our father, peace be upon him, performed with the rods and the troughs [and with the] strongly bound sheep, his entire intent was directed toward the supernal rectifications present in all these matters, corresponding to what they signify above. For because he was in Lavan’s house, which is among alien levels and in the domain of a foreign god, he was always employing wisdom and stratagems in deeds below, and directing his intent through them toward the roots of the things to which they allude above, and in order to separate one level from another, impurity from purity and the holy from the ordinary, and to cleave himself to holiness. And this is as explained in the holy Zohar, the portion Vayaitzay, from folio 161 to folio 163. For this is the most exalted service and a rectification beyond which there is nothing higher: when a person stands in the depths of the sea and amid the external forces, like Yaakov in Lavan’s house, to strive constantly to break there the very force and power of the culpable S״M, crush his head, and subdue him, etc. And one cannot endure this and emerge in peace except by performing all one’s deeds for the sake of Heaven, being pure and clean of any ulterior inclination or self-directed desire, and scrutinizing with exceptional care that one is not deceiving oneself. And the main thing is when his capacity is sufficient to direct intent and intimate, in all his actions and affairs, the rectification of the roots of the things corresponding to them above.
And therefore, after Yaakov our father, peace be upon him, had perfected himself in all this—after he had remained in Lavan’s house for twenty years, conducted himself in all the aforementioned ways, separated light from within darkness, repelled them all, and emerged pure and clean, entirely holy to the Lord—the whole vision appeared to him in a dream. And as it is written: ‘And I saw in a dream, and behold the he-goats mounting,’ etc. For the Holy One, blessed is He, showed him that in all his actions he had directed his intent toward the goal, and he stood cleaving inwardly to holiness, so that the entire world was created only for him. And not only this: in all the actions and allusions that he made, he actually directed them all precisely also toward the root of roots within the Holy of Holies, reaching to the world of Akoodim, which is the beginning of revelation and the root of Atzeeloos. And therefore he merited becoming a vehicle for the entirety of Atzeeloos, for the world of Atzeeloos is in the aspect of Yaakov relative to A״K, and the world of Akoodim is its root. And Akoodim was made for Atzeeloos, which is Yaakov; and thus Akoodim is a root for Yaakov our father, peace be upon him, who is a vehicle for Atzeeloos. And therefore the mystery of the supernal whiteness of A״K, which is the root of Akoodim, was revealed to him in this vision, as will be explained below. For everything is for Atzeeloos, which is Yaakov’s attribute, and everything was made for him. And this is what is said: ‘For I have seen everything that Lavan does to you.’ This means that Lavan too, which is the mystery of the supernal whiteness, the root of Akoodim, is also made only for you. And this is why it says ‘does to you,’ for it is destined and prepared for you; for there—that is, in the supernal whiteness—there is the mystery of the covenant of the patriarchs, as we explained elsewhere. End of quotation.
## Segment 13
צז. בחיי מוהר״ן (סימן רמ״ג): בענין מילי דעלמא ואפילו מילי דשטותא, שיכולין הצדיקים הגדולים להעלות אותן דיבורים ולעשות בסיפוריהם מענינים של חול עבודה גדולה, וכמו שמובן קצת מהדרכים וההנהגות שמספרים מהבעל שם טוב זכרונו לברכה ומשאר צדיקים נוראים שהיו בדורות הסמוכים. וגם בזוהר הקדוש מרמז קצת מענין זה כמובא שם על רב המנונא סבא שהיה מסדר תלת פרקי מלי דשטותא. אבל הפלגת גדלת חכמתו ועוצם קדושתו והשגתו שהיה לרבנו זכרונו לברכה בענין זה בענין סיפורי שיחות חולין וכו׳ היה מופלג ונשגב מאד. ע״כ.
הדגל מחנה אפרים ז״ל כתב בפרשת בראשית (זה ספר תולדות אדם): אפילו כשמדבר שיחת חולין והם חולין שנעשו על טהרת הקודש היינו שהוא דבוק בשעת שיחתו לחכמה שנקרא קודש בזה הוא מספר ומזהיר ומבהיק תולדות אדם היינו מה שפגם לפעמים בשיחת חולין הכל הוא מתקן ומעלה אותם הן כשמדבר דיבורים בחכמה ומעלה על ידי דיבורים כידוע בשם אא״ז נ״ע. ע״כ.
ושם בפרשת כי תשא (יודע היה בצלאל): כשיש צדיקים בעולם אזי על ידי מה שמדברים האותיות הן בתורה ותפילה בדחילו ורחימו או בדברי גשמיות או בסיפורי מעשיות כידוע מן אא״ז זללה״ה שיש אנשים שצריך להעלותן בסיפורים. ע״כ.
ושם בתחילת פרשת מצורע: יש אנשים שהצדיק מעלה אותן בתורתו ותפילתו, ויש אנשים שאינו יכול להעלותן כי אם בשיחה שלו, אך שנראה שהם דברים בטלים ובאמת הצדיק מעלה אותו על ידי דיבורים שמדבר עמו. וכן שמעתי מאא״ז זללה״ה, ולאו כל אדם זוכה לזה כמו שאמר אא״ז על המשנה ׳ראוה מדברת עם אחד׳. ע״כ.
ובנועם אלימלך פרשת מטות (איש כי ידור): שלבני אדם נדמה להם שהוא בזוית זו העולם הזה, והוא היה בזוית אחרת בעולמות עליונים, כי כן דרך הצדיק אף שהוא מדבר עם בני אדם בכל זאת נפשו קשורה למעלה בעולמות. ע״כ.
ושם פרשת ראה (השמר לך): הצדיק גמור והקדוש אשר כל מחשבותיו טהורים צלולים בצחצחות גמור והולך תמיד בדבקות וקדושה, וגם כשמדבר עם בני אדם נראה כמדבר דברים גשמיים אבל באמת כל מחשבותיו להבורא ברוך הוא גם בדיבורים אלו ועושה יחודים בשעה שפוסק מלימודו. ע״כ.
ובבאר משה (מקאז׳ניץ) פרשת ויקרא: שמעתי מכבוד אאמו״ר שסיפר לי מהרב הקדוש בוצ״ק מוה״ר לוי יצחק זצ״ל אב״ד דברדיטשוב שהיה לבוש בטלית ומוכתר בתפילין וסיפר עם כל אדם מעניני עולם הזה ועניני ארציות מה שלא יאות לאחד מעמי הארץ ופשוטי העם לעשות כמוהו, ובודאי שלא כל הרוצה וכו׳ בודאי שהוא היה במדרגה זו להעלות כל הדיבורים מפשוטי העם אל השורש העליון. ע״כ.
בעטרת צבי מזידיטשוב (על זוה״ק פרשת אמור דף צ׳) כתב: מדרך הצדיקים המדברים עם עמא דבר, ומחשבתם בחכמה עליונה לייחד איזה יחוד או איזה משל לעבודת השם יתברך. ע״כ.
בבאר מים חיים פרשת שמות (ויאמר אל עמו): כבר הארכנו מבחינה זו במקום אחר וכאן לא הצגנו רק ראשי פרקים להודיע שיש בני אדם נמצאים על בחינה זו שמבינים בכל הדברים שבעולם מקום מוצאם במרכבה העליונה ועל ידי זה המה מיחדים יחודים בכל הדברים התחתונים, וכשהם מדברים בכל הדברים שנראה לבני אדם שהוא סיפורי מעשיות ודברים אשר לא נצרכים כלל ונראין לדברים בטלים, והוא מקושר אז במחשבתו למעלה למעלה ודברו היוצא מפיו אינו רק יחודים וצרופי שמות הקדושים וגורמים בזה תענוג ונחת רוח גדול לבוראם, מה שרוב העולם אינם מבינים זה כלל. ובאמת מצינו כזה כמה וכמה פעמים בדברי רבותינו הקדמונים ז״ל בגמרא בבלית וירושלמית ומדרשי חז״ל כמו במסכת שבת (ע״ז ע״ב) שמצא רבי זירא לרב יהודה דהוה בדיחא דעתיה וכו׳ ושאלו מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אמרי וכו׳ מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה וכו׳ וכאלה רבות (שם) וכו׳. כי אנו פעוטי השכל ודאי אשר לא נבין דברים העומדים ברומו של עולם נתונים נתונים בסודי סודות מחוק אלהינו יתברך, רק ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם ונתן מעט מן המעט על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו׳ עד אין שיעור וערך קצת חכמה ביראיו להבין בסתרי גנזיו, ועל ידי זה גם המה עושין לפי כח שכלם ואהבתם ויראתם את פני ה׳, לדבר בתחתון ולרמוז בעליון ליחד יחודים נוראים ונשגבים בכל הדברים התחתונים ובדברת איש לרעהו הנראין לדברים בטלים לגמרי. וכלל דבר זה הוא לידע בטוב כי ה׳ הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ובכל אות ואות מדברי הקטן שבקטנים שורה עליו אורו יתברך כוחו שפעו השגחתו, ועל כן יש בכל דבר הקטן רזי אלהינו יתברך ויחודי שמותיו. ע״כ.
וקצת בהרחבה בזה להרה״ק מקאמרנא ז״ל בזוהר חי על זוה״ק פרשת ויחי (לזוה״ק דף רכ״ז): ראיתי לרבותי הקדושים שהיו נזהרין מאד בשמירת פיהם ולשונם שכל דיבורם היה ביחודים ושמות ומוסר ודרכי היחוד אך שהיו מספרין ספורי מעשיות ועניני צרכי הגוף הכל בשכליות נפלאות מענין מעמד השכינה בגליות ומעניני יחודים, וכמעט הייתי נרתע באימה מגודל האור והחכמה שהיה בדבריהם וכו׳. וראיתי למורי דודי הקדוש כשהיה מספר איזה ענין מעניני עוה״ז או שהיה מדבר עם האנשים הנצרכים לכמה ענינים מעניני עוה״ז היה מדבר דברים נפלאים ושכליות רמות סודות נשגבות. וכך ראיתי למוהרי הקדוש מוה״א אברהם יהושע העשיל ממעזבוז פעם אחת עמדתי לפניו והוא היה מדבר עם אלמנה אחת, והבנתי דבריו שהיה מדבר עמה בחכמה עמוקה מענין גלות השכינה היתה כאלמנה עד שהתחלתי לבכות וגם הוא בכה. והיה דרכו לספר מעשיות ודיבורים והכל היה בחכמה עמוקה וכו׳. וכך ראיתי למורי ורבי רבינו הקדוש מוהר״ר נפתלי (מראפשיטץ) שבכל דבריו היה יחודים שכליות נפלאות עד שהייתי מרעיד עליהם. פעם אחת עמדתי אחריו ולא ראה אותי והוא היה יושב בערב ש״ק בעת שרצה לילך למקוה למרחץ והיה מדבר עם אשתו בסיפורים והבנתי שמדבר בכוונת רחיצת מים חמים ומקוה והייתי מרעיד היאך יהיה זה בכח אנושי להלביש ענינים כאלו בסיפורי מעשיות ודיבורים וכו׳ וכו׳. ע״כ. ע״ש.
וע׳ זוה״ק (פרשת משפטים דף צ״ה ע״א) שרבי יוסי סיפר לרבי חייא שהוא מאד מצטער שפגש באותו בדרך סבא טייעא אחד שהיה שואל אותו כל מיני שאלות מוזרות שהיו שאלות הבל (לדעת רבי יוסי) והוא מאד הצטער שאותו זקן סתם דבר עמו דברי הבל ושטות. ואח״כ התברר להם שהכל היה דברי סודות ורזים. ע״ש.
97. In Chayay Moharan (section 243): Concerning worldly matters and even foolish matters: the great tzaddikim can elevate those words and make a great act of service out of their stories about ordinary affairs, as can be understood somewhat from the ways and practices recounted about the Baal Shem Tov, of blessed memory, and other awesome tzaddikim in the recent generations. And in the holy Zohar, too, there is some allusion to this matter, as is brought there concerning Rav Hamnuna the Elder, who would arrange three chapters of foolish matters. But the surpassing greatness of the wisdom, the intensity of the holiness, and the attainment that our master, of blessed memory, possessed in this matter—in telling stories in ordinary conversations, etc.—was extraordinarily exalted and lofty. End of quotation.
The Degel Machanay Efrayim, of blessed memory, wrote in the portion Beraishis (‘This is the book of the generations of man’): Even when he speaks ordinary conversation, these are ordinary things performed in holy purity; that is, during his conversation he cleaves to wisdom, which is called holy. Through this he recounts, illuminates, and makes brilliant the generations of man—that is, whatever he sometimes blemished through ordinary conversation, he rectifies it all and raises them, whether when he speaks words with wisdom and raises through words, as is known in the name of my grandfather, whose soul is in Eden. End of quotation.
And there, in the portion Kee Sissuh (‘Betzalel knew’): When there are tzaddikim in the world, then through their speaking the letters, whether in Torah and prayer with fear and love, or in material matters, or in telling stories—as is known from my grandfather, may his memory be for the life of the World to Come, that there are people who must be elevated through stories. End of quotation.
And there, at the beginning of the portion Metzoaruh: There are people whom the tzaddik elevates through his Torah and prayer, and there are people whom he cannot elevate except through his conversation. Although they appear to be idle words, in truth the tzaddik elevates him through the words he speaks with him. And so I heard from my grandfather, may his memory be for the life of the World to Come; and not every person merits this, as my grandfather said concerning the Mishnah, ‘They saw her speaking with someone.’ End of quotation.
And in Noam Elimelech, the portion Matos (‘When a man makes a vow’): People imagine that he is in this corner, this world, while he was in another corner, in supernal worlds. For such is the tzaddik’s way: even though he speaks with people, nevertheless his soul is bound above in the worlds. End of quotation.
And there, the portion Ri’ay (‘Guard yourself’): The complete and holy tzaddik, whose thoughts are all pure and clear with complete brilliance, always proceeds in cleaving and holiness. And even when he speaks with people, he appears to speak material things, but in truth all his thoughts are directed to the Creator, blessed is He, also in these words; and he performs unifications when he interrupts his learning. End of quotation.
And in B’air Moshe (of Kozhnitz), the portion Vayikruh: I heard from my honored father and teacher, who told me about the holy rabbi, the sacred lamp, our teacher Rabbi Levi Yitzchok, of righteous and blessed memory, head of the rabbinical court of Berditchev, who was clothed in a tallis and crowned with Tefillin, and conversed with everyone about this world’s affairs and earthly matters—things that it would not be fitting for an unlearned person or one of the ordinary people to do as he did. And certainly not everyone who wishes, etc.; certainly he was at this level of elevating all the words of ordinary people to the supernal root. End of quotation.
In Ateres Tzvi of Ziditchov (on the holy Zohar, the portion Emoar, folio 90), he wrote: It is the way of tzaddikim who speak with the common people, while their thought is in supernal wisdom, to bring about some unification or some parable for the service of the blessed Lord. End of quotation.
In B’air Mayim Chayim, the portion Shimos (‘And he said to his people’): We have already elaborated on this aspect elsewhere, and here have presented only chapter headings to make known that there are people at this level, who understand concerning all things in the world the place of their origin in the supernal chariot. And through this they bring about unifications in all lower things. And when they speak about all the matters that seem to people to be stories and things that are wholly unnecessary and appear to be idle matters, he is then bound in his thought ever higher and higher, and the speech issuing from his mouth is nothing but unifications and combinations of the holy Names. And through this they bring great pleasure and satisfaction to their Creator, something that most of the world does not understand at all. And indeed we have found such things many, many times in the words of our early Rabbis, of blessed memory, in the Babylonian and Jerusalem Talmuds and the Midrashim of our Sages—for example, in tractate Shabbos (77b), where Rabbi Zaira found Rav Yehudah in a cheerful frame of mind, etc., and asked him why goats go first and sheep afterward, etc., why a camel’s tail is small, etc., and many such things there, etc. For we, of little understanding, certainly cannot understand things standing at the height of the world, given, given in the deepest secrets of our blessed God’s decree. Only: blessed is He who apportioned of His wisdom to flesh and blood, and gave a little of the little, one out of a thousand thousands of thousands, etc., beyond measure and comparison, some wisdom to those who fear Him to understand the mysteries of His treasures. And through this they too act according to the capacity of their understanding and their love and fear before the Lord: to speak about the lower and intimate the higher, bringing about awesome and exalted unifications in all lower things and in one person’s speech to another, which appear to be wholly idle words. And the general principle of this matter is to know well that the Lord is the One who lowers Himself to see in the heavens and the earth; and upon each and every letter of the words of the least of the least there rests His blessed light, His power, His bounty, and His providence. And therefore within every small thing are the mysteries of our blessed God and the unifications of His Names. End of quotation.
And somewhat more extensively on this matter, the holy rabbi of Komarna, of blessed memory, in Zohar Chai on the holy Zohar, the portion Vayichee (on Zohar folio 227): I saw my holy teachers exercising great care in guarding their mouths and tongues, so that all their speech was in unifications, Names, moral instruction, and the ways of unification. Although they told stories and discussed bodily needs, everything was with wondrous intellectual perceptions concerning the state of the Divine Presence in the exiles and matters of unifications. And I would almost recoil in awe from the greatness of the light and wisdom in their words, etc. And I saw my teacher, my holy uncle, when he told some matter concerning this world, or spoke with people needing various things of this world, speaking wondrous things and lofty intellectual perceptions, exalted mysteries. And thus I saw my holy teacher, Rabbi Avraham Yehoshua Heshel of Mezhibuzh: once I stood before him while he spoke with a widow, and I understood his words—that he spoke with her with profound wisdom concerning the exile of the Divine Presence, ‘She became like a widow’—until I began to weep, and he too wept. And his way was to tell stories and converse, and everything was with profound wisdom, etc. And thus I saw my teacher and master, our holy master Rabbi Naftuli (of Ropshitz), whose every word contained unifications and wondrous intellectual perceptions, until I trembled over them. Once I stood behind him and he did not see me. He was sitting on the eve of holy Shabbos when he wished to go to the mikveh, to the bathhouse, and was speaking with his wife in stories. And I understood that he was speaking with the intentions of washing in hot water and of the mikveh, and I trembled: how can it be within human power to clothe such matters in stories and conversation, etc., etc.? End of quotation. See there.
And see the holy Zohar (the portion Mishputim, folio 95a), where Rabbi Yosi told Rabbi Chiya that he was greatly distressed at having met on that road an elderly Arab who asked him all sorts of strange questions, which were idle questions (in Rabbi Yosi’s opinion); and he was greatly distressed that this old man had simply spoken idle and foolish words with him. And afterward it became clear to them that everything had been words of secrets and mysteries. See there.
## Segment 14
צח. בכוכבי אור (אבניה ברזל אות א׳): מוהרנ״ת זצ״ל אמר כי קודם שנתקרב לרבינו זצ״ל לא היה מבין מעלתו צדקתו של משה רבינו יותר מחמיו. כי ארבעים שנה לא שכב על מיטתו לשון רק סמך עצמו על השולחן, וכשישן אצל השולחן היה אוחז נר בידו וכשהגיע האש על ידו הוכרח להקיץ וחזר ולמד. וכל השבוע לא נטל ידיו לאכילת קבע מחמת חומרות נטילת ידים, רק אכל פת כיסנין. אך בשבת היה נוטל ידיו לאכילה בחומרות גדולות. והוא נשאר יתום בקטנותו ובא אליו אביו אחר הסתלקותו ללמדו עמו תורה. אחר כך כשנתקרבתי להצדיקים מתלמידי המגיד זצ״ל הבין אשר יש חילוק גדול בין חמיו ובין הצדיקים המתנהגים בדרך הבעל שם טוב, כי חמיו אע״פ שהיה צדיק כנ״ל אבל כל עבודתו לא היתה בהתלהבות כדרך הצדיקים הנ״ל. ע״כ.
98. In Kochvay Oar (Avunehuh Barzel, item 1): Rabbi Noson, of righteous and blessed memory, said that before he drew close to our master, of righteous and blessed memory, he did not understand how Moshe Rabbainu’s spiritual stature and righteousness exceeded those of his father-in-law. For forty years he did not lie upon his bed to sleep, but only leaned upon the table. And when he slept at the table he held a candle in his hand; and when the flame reached his hand he was forced to wake, and returned to learning. And throughout the week he did not wash his hands for a fixed meal, because of the stringencies of washing the hands, but ate only pastry bread. But on Shabbos he washed his hands for eating with great stringencies. And he was orphaned in his childhood, and his father came to him after his passing to teach him Torah with him. Afterward, when I drew close to the tzaddikim among the Maggid’s disciples, of righteous and blessed memory, he understood that there is a great difference between his father-in-law and the tzaddikim who conduct themselves in the Baal Shem Tov’s way. For although his father-in-law was a tzaddik, as above, all his service nevertheless was not with fervor in the manner of the aforementioned tzaddikim. End of quotation.
## Segment 15
צט. הוא בעץ חיים שער ו׳ שער העקודים. וע׳ למהרצ״ה מזידיטשוב ז״ל בעטרת צבי על הזוה״ק בראשית דף ט״ו ע״ב (ד״ה תמן זרע לאולדא) שכתב: עולם העקודים הזה הם שרשים לעולם הנקודים אשר יבאו אחריהן, והעקודים אשר הם בכלי אחד, עי״ז המדות מתמזגים כמבואר בטעם עקידת יצחק. ואז בעולם הנקודים הגם אשר יבוא להם פגם וביטול ושבירה ח״ו, יהיה להם כח לעלות ולהתברר, אחר אשר היו כולם בשרשם דבוקים וקשורים קשר אל קשר יחדיו ידובקו. וזהו [שאמר שם בזוה״ק] ׳לתועלתא דעלמין׳ ר״ל לתועלת העולמות אשר יתגלו אחריהן, שיוכלו להתברר ולהתתקן. והבן בזה סוד עמוק צורך העקודים. ע״כ.
99. This is in Aitz Chayim, gate 6, Shaar HaAkoodim. And see Rabbi Tzvi Hirsch of Ziditchov, of blessed memory, in Ateres Tzvi on the holy Zohar, Beraishis, folio 15b (beginning ‘There, seed for begetting’), who wrote: This world of Akoodim constitutes roots for the world of Nikoodim that will come after them. And since Akoodim is within a single vessel, through this the attributes blend together, as explained concerning the reason for the binding of Yitzchok. And then, in the world of Nikoodim, although blemish, nullification, and shattering will come upon them, God forbid, they will have the power to ascend and be separated out, since they were all, at their root, cleaving and bound, bond to bond, joined together. And this is [what was said there in the holy Zohar], ‘for the benefit of the worlds’—that is, for the benefit of the worlds that will be revealed after them, so that they may be separated out and rectified. And understand in this a profound secret: the necessity of Akoodim. End of quotation.
## Segment 16
ק. המבואר בעץ חיים שער ח׳ שער הנקודים ושער ט׳ שער השבירה. ומבואר להלן סוף פרשת וישלח (ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום).
100. This is explained in Aitz Chayim, gate 8, Shaar HaNikoodim, and gate 9, Shaar HaShveeruh. And it is explained below at the end of the portion Vayishlach (‘And these are the kings who reigned in the land of Edom’).
## Segment 17
ומה שנקרא עולם התיקון ברודים, הלשם שבו ואחלמה ז״ל (ביאורים לעץ חיים שער העקודים פרק א׳ אות ט׳): ראיתי כי עיקר לשון ברודים הוא פירושו זך ובהיר כי כן הוא בתרגום אונקלוס על ברודים פציחין, והוא מלשון זך ובהיר. ונקרא האצילות בשם ברודים כי הרי נעשה האצילות מבירורי הב״ן ומהאור הגדול דמ״ה ולכן נקרא ברודים על שם שהוא זך ומצוחצח. ע״כ.
And concerning the fact that the world of rectification is called berudim, the author of לשם שבו ואחלמה, of blessed memory, [writes] (Explanations of Aitz Chayim, Gate of Akudim, chapter 1, item 9): I saw that the essential meaning of the expression berudim is clear and bright, for this is how it appears in Targum Onkelos, which renders berudim as petzichin; it is an expression of clearness and brightness. And Atzilus is called berudim, for Atzilus was made from the refinements of BaN and from the great light of MaH; it is therefore called berudim because it is clear and polished. End of quotation.
## Segment 18
שמאספים מתוך מה שנשבר ניצו״ק שהם כמה נקודות טובות וסברות ישרות שמפוזרים שם, ועליהם נוסף אור מ״ה החדש שלא היה בו השבירה, ויחד חיבור מ״ה החדש וחלקי ב״ן הנברר ומתלקט מהקלי׳, יחד הוא הבנין על מכונו.
[This means] that they gather, from what was broken, holy sparks, which are several good points and sound lines of reasoning scattered there; to these is added the light of the new MaH, in which there was no shattering. Together—the joining of the new MaH and the portions of BaN, which is refined and gathered from the klipah—together this is the building established on its foundation.
## Segment 19
ובמקום אחר כתב מוהרנ״ת ז״ל (הלכות נזיקין הלכה ד׳ אות ג׳):
צריך כל אדם לידע שחוט השערה יקר מאד מאד, והוא תלוי בכל עת בחוט השערה, שיכול האדם לקלקל הרבה מאד על ידי חוט השערה חס ושלום, וכל שכן וכל שכן שיכול לתקן הרבה על ידי חוט השערה, כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. כי זה יודע כל אדם בנפשו שעיקר קלקולו ופגמיו וחטאיו חס ושלום, כולם התחילו מחוט השערה. על ידי שלא נזהר בתחלה לשמור מחשבתו היטב ונמשך אחר המסית מעט מעט רחמנא לצלן, כמו שכתוב (ישעיה ה) ׳הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה׳, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה היום אומר לו עשה כך ולמחר וכו׳. וכפי התגברות היצר הרע על האדם בכל פעם היה חס ושלום אפס תקוה, אבל מדה טובה מרובה, כי חוט השערה בקדושה יקר מאד מאד.
וה׳ יתברך ברחמיו זיכה אותנו במצות רבות בכל יום. וכל אחד מישראל מושך עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו לבית הכנסת ולבית המדרש בכל יום ומניח טלית ותפלין ומתפלל ועונה אמן יהא שמה רבא ועושה כמה מצוות וכו׳ וכו׳. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. ואף על פי שיש גם בהמצוות שלהם תערובות פסולת הרבה, אף על פי כן נמצאים בהם על כל פנים כמה נקודות טובות, שהם בחינת שערות קדושות שהם יקרים אצלו יתברך מאד מאד.
וכן אפילו בעניני התאוות וההרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, מי שהוא איש כשר קצת, יש לו בודאי יסורים גדולים מזה, ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים. וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאד מאד, כי הוא ידע יצרנו
וכו׳ ויודע איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה, אפילו היא כשערה ממש מה שהאדם מושך את עצמו מהסטרא אחרא אל הקדושה. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה, מסירת נפש יש לכל אחד מישראל בכל יום וכו׳. וכמובא במעשה של הצדיק שהתגבר עליו העצבות וכו׳. כמה וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה מה שאלפים עולמות אינם כדאי נגד זה. כי האדם בעולם העשיה שמלא קליפות והם כרוכים אחר האדם מאד, ולולא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה נופל בידם חס ושלום, על כן צריך כל אדם להשכיל על דרכיו בכל יום ובכל עת לשמור את עצמו מאד שלא תתחיל מחשבתו לצאת חוץ מגבול הקדושה חס ושלום, אפילו כחוט השערה, כי על ידי פגם כחוט השערה שנוטה מן הדרך יכול לתעות הרבה בדרכים נבוכים חס ושלום, וכמובן בדבריו זכרונו לברכה על פסוק ׳תעיתי כשה אבד׳ (בלקוטי חלק א).
ואף על פי כן צריך לידע גם ההפך, שכשמתגברים עליו מאד ונדמה לו שכבר נתעה כל כך שאי אפשר לו לעמוד כנגדם, צריך לידע ולהאמין שכל תנועה ותנועה שינתק וימשיך את עצמו מהם אפילו כחוט השערה, הוא יקר מאד מאד בלי שיעור. ואלו השערות יתלקטו יחד וברבות הימים יגאלהו ה׳ יתברך מהם ויזכה על ידם להשגות אלקות שנמשך על ידי צמצומים קדושים שהם בחינת שערות שהם נעשים על ידי בחינת השערות הנ״ל, על ידי שאיש הישראלי מושך את עצמו מרע לטוב בכל פעם שעיקרו תלוי בחוט השערה. כי אפילו צדיקים גדולים תלויים בכל עת בחוט השערה בבחינת וסביביו נשערה מאד. וכמובא בדבריו זכרונו לברכה (בסימן כ) בהתורה תשע תיקונין על ותלין בחד חוטא. ע״כ.
And elsewhere our teacher Rabbi Noson, of blessed memory, wrote (Halachos of Nezikin, Halacha 4, item 3):
Every person must know that a hair's breadth is very, very precious, and at every moment he hangs by a hair's breadth. A person can cause very great damage through a hair's breadth, Heaven forbid; all the more, all the more can he repair much through a hair's breadth, for the measure of goodness is greater than the measure of punishment. For every person knows this within himself: that his main damage, blemishes and sins, Heaven forbid, all began from a hair's breadth: because at first he did not take care to guard his thought well and followed the tempter little by little, may the Merciful One spare us. As written (Yeshaya 5), ‘Woe to those who draw iniquity with cords of falsehood, and sin as with the ropes of a wagon’; and as our Rabbis of blessed memory said, today he tells him, “Do this,” and tomorrow, etc. And according to the evil inclination's overpowering of a person each time, there would be, Heaven forbid, no hope. But the measure of goodness is greater, for a hair's breadth in holiness is very, very precious.
And Hashem, blessed be He, in His compassion granted us many mitzvos every day. And every member of Yisrael draws himself from evil toward good every single day, for he goes from his home to the synagogue and the study hall every day, puts on a tallis and Tefillin, prays, answers “Amen, may His great Name,” and performs several mitzvos, etc., etc. And as our Rabbis of blessed memory said, even the sinners of Yisrael are full of mitzvos like a pomegranate. And although their mitzvos, too, contain much admixture of refuse, nevertheless there are in them at least several good points, which are the aspect of holy hairs that are very, very precious to Him, blessed be He.
And likewise, even in matters of the desires and contemplations that overpower a person every day, someone who is somewhat upright certainly suffers greatly from this, and at every moment strengthens himself against the thoughts and contemplations. And every movement by which he detaches himself from them by a hair's breadth is very, very precious in His eyes, blessed be He, for He knew our inclination
etc., and knows how it overpowers every single person. Therefore every movement, every movement, by which a person draws himself from the sitra achra toward holiness is precious in His eyes, blessed be He, even if it is literally only a hair's breadth. And as Rabbainu, of blessed memory, wrote: every member of Yisrael has self-sacrifice every day, etc. And as brought in the account of the tzaddik whom sadness overpowered, etc. How very, very precious a hair's breadth is, and even less than this—thousands of worlds are not worth as much as this. For a person is in the world of Aseyuh, which is full of klipos, and they cling closely to the person; were the Holy One, blessed be He, not to help him, he would fall into their hands, Heaven forbid. Therefore every person must consider his ways every day and at every moment, to guard himself carefully so that his thought does not begin to go outside the boundary of holiness, Heaven forbid, even by a hair's breadth. For through a blemish of a hair's breadth, when he veers from the path, he can wander far along perplexing paths, Heaven forbid, and this is understood from his words, of blessed memory, on the verse ‘I wandered like a lost sheep’ (in Likutay, part 1).
And nevertheless one must also know the opposite: when they overpower him greatly and it seems to him that he has already wandered so far that he cannot stand against them, he must know and believe that every movement, every movement, by which he will detach and draw himself from them, even by a hair's breadth, is very, very precious beyond measure. And these hairs will be gathered together, and as the days multiply Hashem, blessed be He, will redeem him from them, and through them he will merit apprehensions of Godliness. These are drawn through holy contractions, which are the aspect of hairs made through the aspect of the above-mentioned hairs—through the fact that the Yisraelite draws himself from evil to good each time, whose essential matter depends on a hair's breadth. For even great tzaddikim hang at every moment by a hair's breadth, in the aspect of ‘Around Him it is exceedingly stormy.’ And as brought in his words, of blessed memory (in section 20), in the teaching תשע תיקונין (“Nine Rectifications”), concerning ‘And they hang by a single thread.’ End of quotation.