Binyamin - פרק ו - משנה א

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךָ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְּרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם; מִשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹתּ, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקִתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵּצָה וְתוּשִׁיָּה

בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

רבי מאיר הוא שמלמדנו יסוד זה ללמוד תורה לשמה כי חזה על בשרו מה שקרה לאילשע בן אבויה רבו, שהיה גדול בתורה עד כדי כך שזכה להכנס לפרד''ס בחיים חיותו, ואף על פי כן השליך לבסוף מאחרי גוו את כל מה שלמד. וכל זאת משום שאביו אמר שהוא מפריש את בנו לתורה רק בגלל שראה כמה גדולה התורה שבכוחה להוריד אש מן השמיים. ואם כן יסוד לימודו היה טבוע על ברכי ''שלא לשמה'' ובלימוד כזה אי אפשר להצליח. כל העוסק בתורה לשמה כלומר לשם ידיעת חוקי האלוקים ועשייתם בפועל, זוכה לדברים הרבה. נוסף על אלו המנויים במשנה זו.

הפסוק במשלי אומר (משלי לא, כד) ''סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני'', אדם שהולך לקנות מוצר מסויים האריזה או השקית או חוט הקשירה ניתנים ללא תמורה. אדם שלומד תורה- קונה חכמה ותבונה, ומקבל יחד עם זה דברים רבים, כפי שמוצאים אנו במרן שליט''א פאר הדור והדרו שלבד מחכמת התורה האדירה שלו, כל העולם כולו נהנים מתורתו כ''ש (בראשית כט, ב) ''מן הבאר ההוא ישקו כל העדרים'', שותים בצמא את דברי קודשו, ברכותיו עצותיו, יודע רזי תורה ושום רז לא אניס ליה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, אשרי הדור שמרן שליט''א שרוי בתוכו, ראה הקב''ה שמועטים הצדיקים עמד ושתלן

בכל דור, אין הדור אין יתום כשמרן שליט''א שרוי בו, ולא עוד אלא דכל העולם כדאי הוא לו. אמרו חז''ל: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה. רב אמר כאילו בנה פלטרין (ארמון) של מעלה ופלטרין של מטה, רבי יוחנן אומר אף מגן על כל העולם כולו, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה. ראה כמה טובות כפולות ומכופלות יש לו לאדם שלומד תורה לשמה, לעשות נחת רוח ליוצרו.

ואמרו במסכת מגילה גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קורבנות שנאמר (יהושע ה, יד) ''ויאמר לו שר צבא ה' עתה באתי'', אמר לו המלאך ליהושע אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, ועל עוון של עתה כלומר של תלמוד תורה באתי. הרי לך שהתורה מכפרת יותר מהקורבנות.

כתב מרן החיד''א זיע''א בציפורן שמיר, אמרו בתנא דבי אליהו לא חרב העולם אלא בפשעה של תורה, ולא חרבה ארץ ישראל אלא בפשעה של תורה, וכל הצרות הבאות לאדם אינן אלא בפשע התורה שנאמר ''בפשע יעקב כל זאת'' ונאמר ''על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי'' (ירמיה ט, יב). כתב רבי חיים מולו'זין זיע''א בספר נפש החיים: מאז שנשתלשלה התורה וירדה כביכול ממקום נעלם לזה העולם, כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק ע''י הבל פינו והגיוני בה.

והאמת בלתי שום ספק כלל שאם היה העולם כולו מקצה ועד קצהו פנוי ח''ו אף רגע אחד מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה מייד היו נחרבים כל העולמות העליונים והתחתונים והיו לאפס ותוהו ח''ו, וכן שפעת אורם או מיעוטם ח''ו הכל רק לפי רוב העסק בתורה. עכ''ל. הזוהר הקדוש (בפרשת תרומה דף קסא) אומר: כל מי שמעייין בתורה הקדושה ועוסק בה כאילו מקיים את כל העולם. הקב''ה הביט בתורה וברא את העולם, והאדם עוסק בתורה ומקיים את העולם.

נמצא שהבריאה והקיום של כל העולם זה התורה, אשרי אדם שעוסק בתורה שהרי הוא מקיים העולם, ע''כ דברי הזוהר הקדוש. ללא התורה הקדושה לא נתקיימו שמיים וארץ שנאמר ''אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'' (ירמיה לג, כה) לכן יהודי שלומד תורה מקיים בזה שמים וארץ על מתכונתם, תנאי התנה הקב''ה עם מעשי בראשית: אם מקבלים ישראל את התורה- מוטב, ואם לא אני מכלה שמים וארץ.

וזה נרמז בפסוק ''ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם'', מה הטעם שכתוב יום השישי בהא הידיעה מה שאין כן בשאר ימים שבהם נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני וכו'? אלא שיום השישי הוא שישי בסיוון- יום מתן תורה, ובו התנה הקב''ה תנאי עם ישראל אם מקבלים ישראל את התורה- מוטב, ואם לאו מחזיר אני את העולם כולו לתוהו ובוהו שנאמר ויכולו השמיים והארץ נמצא א''כ שהעולם כולו מתקיים בזכות ישראל שקיימו וקבלו עליהם את התורה. התורה היא אורה של העולם והעוסקין בה מאירים לעולם.

דכתיב ''כי נר מצווה ותורה אור'', תלה הכתוב את המצווה בנר שמאיר לפי שעה - אף מצווה מגינה לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מאיר לעולם כולו אף התורה מאירה לארץ ולדרים עליה. אומר הזוהר הקדוש מאן דקריב לאורייתא קריב לקודשא בריך הוא ומאן דרחיק מאורייתא רחיק מקודשא בריך הוא שקוב''ה ואורייתא חד הם מי שאוהב את התורה הקדושה ולומד תורה לשמה לשם שמיים לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם, מראה בזה את אהבתו לאדון הכל.

וכן הוא אומר שלום רב לאוהבי תורתך- לאותם שלומדים תורה מאהבה זוכים גם ללמוד וללמד לשמור ולעשות וממילא זוכים לשכר העולם הזה ולעולם הבא כמו שכתוב ''להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא''. כל העוסק בתורה זוכה לדברים הרבה: זוכה לעולם הבא כפי ששנינו (במסכת פאה) אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: ותלמוד תורה כנגד כולם: ועוד אמרו חז''ל כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חופשי לעולם הבא.

וכן אמרה הגמרא הקדושה בפרק חלק (סנהדרין דף ק) כל המשחיר פניו בעולם הזה על דברי תורה, הקב''ה מבהיק זיוו לעולם הבא שנאמר ''מראהו כלבנון בחור כארזים'', (שיר השירים ה, טו). אם עמל אדם בתורה התורה מזמנת לו פרנסתו שנאמר ''נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו'', כשהוא עמל בתורה, תורה עמלה לו במקום אחר וכן אומר רבי נחוניה בן הקנה כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

כוחה של התורה לטהר את כל הפגמים והלכלוכים של עוונות האדם, וכל הדינים מסתלקים מעליו ואין להם שום שליטה עליו, וכן אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדלים הימנו. ובתנא דבי אליהו כתב אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה וחזר בתשובה ועסק בתורה: ושימש חכמים אפילו נגזרו עליו מאה גזירות- הקב''ה מעבירן ממנו. ועוד שהעוסק בתורה לשמה מושגח בהשגחה פרטית מאת ה' יתברך, למעלה מהטבע ומהמזל, כיוון שהוא מתקדש בקדושה עליונה של התורה, וכל כוחות הטבע מסורים בידיו כאשר יגזור עליהם כ''ש ''ותגזר אומר ויקם לך''.

ומכל דיבור נברא לו מליץ אחד מיני אלף להגיד לאדם יושרו ויחנננו ויאמר פדאהו מרדת שחת. עוד כתב בספר וחי בהם: הבט וראה כמה גדול כח הלימוד תורה שמועיל יותר מתעניות וסיגופים ומוסיף קדושה באדם ומגרש כל הסיטרא אחרא מן האדם, ומייגע את האדם לבל יעשה עבירות, ונותן שמחה גדולה לנשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל. הגמרא בשלהי מסכת יבמות אומרת תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. כלומר שברוב הפעמים אנשים רבים עם הזולת על דברים של מה בכך, הסיבה לכך היא ריקנותם מכל תוכן רוחני.

כיוון שהראש פנוי מחכמת התורה הרי הוא מעסיק עצמו בדברי ריב ומדנים. אדם שמרגיש את עצמו מלא וגדוש לא יתווכח עם זולתו על דברים חסרי ערך, לכן תלמידי חכמים בעצם מהותם מרבים שלום בעולם כיוון שהם עסוקים בתורה ובעבודת השם אין להם זמן לריב עם הזולת! כתב הגה''צ רבי בן ציון אבא שאול זיע''א בספרו הנפלא אור לציון:

כמה צריך להיות שמח ומאושר כל בן תורה, נתאר לעצמנו שאדם ראה מישהו נוטה למות ח''ו, ועשה לו הנשמה וגרם לו להמשיך לחיות, כמה ישמח על מעשה זה שעשה ומה תהיה השמחה אם הציל קבוצה של אנשים?! ואם יודע האדם שכשהוא לומד תורה כל העולם כולו ניצל בזכותו, בוודאי צריכה להיות לו שמחה גדולה מאוד, נוסף לזה כשאדם לומד תורה יש ביכולתו להבין קצת מהו גדולתו של נותן התורה, כי רואה שכל מה שלומד עדיין יש לו מה ללמוד.

וכן ע''י עסק התורה מגיע להכרה אמיתית בערך גדלות המצוות וחומר עונש העבירות, וגם לעצמו מרוויח שהרי השכר הניתן על עסק התורה, אין כל בריה יכולה לשער ולתאר, ''עין לא ראתה אלוקים זולתך'', יעשה למחכה לו, ועוד שהתורה מתקנת את המידות הרעות, כמו שנאמר ''כי יצר לב האדם רע מנעוריו'', שכל אדם מלידתו מוטבעת בו מידות טובות ומידות מגונות.

אמנם יש הבדלים מאדם לאדם יש שהתאווה שלו יותר חזקה, ויש שהגאווה שלו חזקה, והקב''ה בראן כדי שהאדם ידע איך והיכן להשתמש בכל מידה ואם לא יעסוק בתורה בהכרח שהמידות האלו ילכו לאפיקים לא טובים. וככל שמרבה לעסוק בתורה שכלו נעשה כסברת התורה, מקבל דעת תורה אמיתית, ולכן רואים שהמון העם מתיעצים עם גדולי תורה ואדמורי''ם גם בעניני העולם הזה, כי החכם יורד לעומק הנשמה ולשורש העניין ומוצא סימוכין לדבריו ואז מחליט.

הרמב''ם זיע''א בהקדמתו לפירוש המשניות מאריך מאוד לבאר שעיקר בריאת העולם עבור אותם האנשים העוסקים בדברי תורה ודברי חכמה, ומתגברים על תאוות הגוף ולוקחים מהעולם הזה את ההכרח בלבד. ולפעמים עשיר גדול יעסיק עשרות פועלים שיבנו ארמון גדול יפה ומהודר או כרם חשוב רק כדי שבאחד הימים יבוא חסיד אחד ויחסה בצילו של אותו ארמון או מפירותיו של אותו כרם.

כפי ששנים עסקו עשרות אלפי פועלים בעבודת כפייה לבנות את מסילת הרכבת הטרנס סיבירית מרוסיה לסין, אלפי אנשים קיפחו את חייהם בתנאים הקשים רק בשביל שהרכבת הזו תיסע פעם אחת ולא יותר, ואותה הפעם הייתה כאשר תלמידי ישיבת מיר נמלטו מצפורני הצורר הגרמני י''ש בדרכם לשנגחי שבסין הרחוקה! כתב רבינו בחיי בספר חובת הלבבות שער הבחינה פרק ד- כבר נאמר כי מדרגת הטבע מן התורה כמדרגת העבד מאדוניו, כי כוחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם כפי שיאות לתורה עכ''ל, פירוש הדברים שהתורה כמו מלך, וכל מה שהטביע הקב''ה בטבע זה כמו עבד המלך, והקב''ה גזר שהטבע לא יפעל מאומה מבלי לקבל

צו מהמלך שהיא התורה. נמצא שאם אין תורה ממילא אין מי שיגרום לטבע לפעול, כמו שאם ח''ו לא יהיה חמצן בעולם אפילו זמן מועט לא יוכל העולם להתקיים. כמו כן ברוחניות, אם לא יהיה בעולם לימוד תורה ברצף לא יוכל העולם להתקיים. וזו גם התשובה למה בני תורה פטורים מלשרת בצבא, כיוון שלימוד התורה מקיים את הנהגת הטבע בעולם, לא שייך להפסיק מהלימוד, ולא רק שלימוד התורה מקיים את העולם, אלא ככל שלימוד בהתורה רב יותר כך קיום העולם איתן יותר וברווחה גדולה יותר.

בכל יום ויום זוממים ומתכוננים האויבים י''ש דרכים שונות לפגוע ולהזיק ח''ו והקב''ה מצילנו מידם. ובמקרים רבים מעבר לכוחות וחוקי הטבע, ובזכות מה הקב''ה מפר עצתם ומקלקל מחשבותם? בזכות ובכח התורה שהיא כאמור מלך הטבע ובכוחה מתנהל הטבע תדיר, וכל שכן הצלת והגנת עם ישראל- לומדיה. בזכותם הקב''ה מבטל גזירות קשות ורעות, מרן החזון איש זיע''א היה אומר כל עוד מרנן ורבנן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ היו בחיים לא היה העמלק הנאצי מסוגל לפגוע ביהודים, מפני שעמל התורה שלהם שימש כתריס בפני הפורענות.

ואכן כשהלכו לבית עולמם החלה מלחמת העולם השניה. אוהב את הבריות: מסופר על הגאון הרב שך זצוק''ל שבא להתפלל בביהכנ''ס הגדול בבני ברק והתיישב במקרה על כסאו של אדם פלוני, כיוון שהאיש ההוא לא הכירו החל לצעוק עליו בקולי קולות על שהעז לתפוס את מקומו, קם מרן זצוק''ל ממקומו, חיבק ונשק את אותו האיש והסביר לו בנחת שהוא מצטער ולא ידע כלל שהכסא שייך לו ואם היה יודע כמובן שלא היה מתיישב שם וכו'.

בפרשת פנחס כתוב שמשה רבינו מבקש מהקב''ה ''יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'', תפקידו של מנהיג ישראל לדאוג לטובת העם במסירות נפש, כ''ש מרן החזון איש זצוק''ל שרק לגדולי ישראל יש אהבת ישראל אמיתית, ומי שאין לו תורה לא יתכן אצלו אהבת ישראל. וחז''ל אמרו במסכת נגעים: רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים.

וידוע המעשה עם רבי ישמעאל ורבן גמליאל שהיו מעשרה הרוגי מלכות ובדקו עצמם על איזה עוון הם נידונים והגיעו למסקנה שפעם אחת עיכבו שאלה של איש אחד ועל צער שציערו אותו קיבלו עליהם שעל עוון זה הם נהרגים, והדברים נוראיים, עד כמה גדולי ישראל תובעים מעצמם על אהבת ישראל. משמח המקום:

כפי שכתב הרמח''ל זיע''א בספרו ''דרך ה''', הקב''ה טוב ומדרך הטוב להטיב, ומאחר ומתקיים רצונו להטיב לאחרים, שמח בזה, לכן אדם שעוסק בתורה תדיר ולומד תורה לשמה משמח את המקום מפני שאין להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ומכיוון שאדם קובע עצמו לתורה מביא שמחה להקב''ה! ואכן כותב הזוה''ק בהקדמתו אמר רבי שמעון כמה יש לו לאדם להשתדל ולעמול בתורה יום ולילה, והקב''ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, ואפילו הוא יחידי, כ''ש (שמות כ כ) ''בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך''.

וכל מילה שהתחדשה בתורה מאותו אדם, הקב''ה לוקח אותה ובורא ממנה עולם חדש ורקיעים חדשים, ויש שמחה גדולה בעולמות העליונים ומלאכי השרת רצים ואצים לשמוע את דברי התורה. ולוקחים כל מילה ועושים ממנה כתר להקב''ה, אשרי ילוד אישה שזכה להיות מהמשמחים את הקב''ה שוודאי שהקב''ה ישיב להם מידה כנגד מידה וישמח אותם בעולם הבא. ומשמח את הבריות - שבזכות לימודו כל ישראל ניצולים מגזרות קשות ורעות ומוריד שפע לעולם כדוגמת רבי חנינא בו דוסא שכל העולם ניזון בזכותו, וזו כמובן שמחה גדולה.

וכן השפע שהוא גורם לישראל ע''י נרפאים חולים וזוכים לחזור בתשובה שלימה בזכותו. הפסוק אומר (תהילים יט, ט) ''פקודי ה' ישרים משמחי לב'', אדם שלומד תורה לא רק שנמצא בשמחה תמידית, אלא מדביק אחרים בשמחתו כ''ש ''ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם'' (תהילים קמט, ב).

ואמרו חז''ל אין שמחה כהתרת הספק, כלומר כשיש לאדם ספק בדבר מסויים, בכל תחומי החיים, שידוכים, בניית בית, עסק, פרנסה, לימוד וכו' והוא בא לחכם ושומע אמרת ה' צרופה מפה קדוש, בצירוף לדברי עידוד וחיזוק באמונה הרי הוא המאושר באדם, יוצא מאת פני הקודש מעודד ומחוזק שמח וטוב לב. ומלבשתו ענווה ויראה: התנא בפרקים הקודמים אמר אם אין חכמה- אין יראה ואם אין יראה אין חכמה.

וכתב הגאון הצדיק בן ציון אבא שאול זיע''א זצוק''ל מי שאינו משתדל להחמיר אפילו במקום שיש פוסקים שמחמירים אלא סומך על מרן השולחן ערוך בכל משום שהתיר זו לא יראת הקב''ה אלא יראת השו''ע!! ואמרו חכמי המוסר שהלוואי שנירא את ה' כמו קטנים ונשים, מפני שבדרך כלל פוחדים מאנשים ולא מהקב''ה, וכל זה ביראת העונש יראת הרוממות קשה ביותר להשיגה, כדוגמת אברהם אבינו ע''ה שנקרא ירא אלוקים, יראה זו רק ת''ח שמדקדקים במצוות יכולים להגיע אליה!! רבינו בחיי בספר חובת הלבבות שער עבודת אלוקים כותב שאין די בלימוד התורה בכדי לעבוד את ה' אלא צריך גם את הערת השכל. שבדרך כלל אדם

עובד על עצמו לקיים המצוות התלויות במעשה, אבל מצוות כגון אהבת ה' יראת שמיים, ודבקות בבורא אינן ע''י התורה בלבד. המצוות והמעשים הטובים הם כלי קיבול והכנה לקבל את היראה והאהבה. נמצא שהכל מעגל שלם: צריכים להגיע ליראה, ואיך מגיעים? ע''י לימוד התורה, ואיך מתחיל הרצון ללמוד תורה? ע''י יראה והתבוננות שמגיעים לזה ע''י התמדה בספרי המוסר, וכשזוכים ליראה בנקל יזכו לתורה.

העוסק בתורה מגיע ליראת שמים ככתוב ''והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווה אתכם היום'' בכל יום יהיו בעינך כיום נתינתן בהר סיני ומה שם קבלת התורה היתה באימה ברתת ובזיע, כדכתיב ''נפשי יצאה בדברו'' כך תורה מביאה את העוסק בה ליראת שמיים טהורה כדכתיב ''בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו''. ועוד העוסק בתורה בראותו אזהרותיה וענשיה מתמלא יראה ופחד. וכן מלבושתו ענווה כי בראותו את עומק התורה ורחבה היא מיני אר.

ץ מרגיש כמה קטן ודל הוא, כמאמר רבי יוחנן בן זכאי שאמר הרבה למדתי תורה מרבותיי ולא חיסרתי מהם אלא ככלב המלקק מהים! ועוד טעם מפני שהתורה נמשלה למים וטבע העולם שהמים עוזבים מקום גבוה והוליכם למקום נמוך, אדם שלומד תורה לשמה חייב להיות עניו שאם לא כן התורה לא תשכון בו. ומכשרתו להיות צדיק וחסיד: בכדי להיות צדיק חייב הוא לדעת את התורה כולה, וזאת כדי שיוכל להיזהר מכל העבירות ולקיים את כל המצוות, וזה כולל את מידת הנקיות- דהיינו שמירה על כל הפרטים והחילוקים של כל הלכה.

נמצא שרק ע''י לימוד התורה יוכל להגיע לדרגת צדיק, חכם עדיף מצדיק שלא לומד תורה, וראיה לכך מיפתח הגלעדי, שאעפ''י שהיה צדיק וחסיד, מ''מ לא היה בן תורה, ואם הצדיק אינו עוסק בתורה אין בידו כלום!! בן תורה אמיתי הוא אדם המרגיש את עצמו תלמיד לפני רבו שלא זז מלפניו כחוט השערה, ועושה הכל עפ''י התורה הקדושה, ואם לא, פעמים טועה וחושב שדבר מסויים הוא מצווה, ואדרבא עבירה היא בידו, ולפעמים להיפך יכול לחשוב שזו עבירה גדולה ולדעת גדולי ישראל זו מצווה, וזו הייתה אבן הנגף בדרכו של יפתח הגלעדי שלא הלך להתיר נדרו אצל פנחס הכהן. ועוד בכח התורה הקדושה לעשותו חסיד

שהיא מדרגה גדולה יותר מצדיק, צדיק הוא אדם שמקיים את השולחן ערוך ואינו זז מהוראותיו כמלא נימה. אבל חסיד הוא אדם שנוהג לפנים משורת הדין ומתחסד עם קונו בכל מיני סייגים וחומרות והרחקות כדי לא להתקרב לחטא. כתב המסילת ישרים: הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבונננות בתורה הקדושה. פירוש נוסף ראיתי בלקח טוב על פרשת במדבר:

כידוע יש באדם כוחות רבים ומנוגדים זה לזה המשמשים בערבוביה, גאווה וענווה, רחמים ואכזריות, אהבה ושנאה, תשוקה והסתפקות וכו', התשוקה ניתנה באדם כדי שיכסוף וישתוקק לתורה ולמצוות, במקרה שאש התשוקה מתלקחת בכיוון שאינו רצוי דהיינו ברדיפה אחר תאוות ותענוגי הגוף יש להפעיל את המידה המנוגדת לכך, מידת ההסתפקות שדומה למים, שכן תפקידו של כח זה לכבות את אש התשוקה. זה נקרא מושל ברוחו שהוא הצדיק.

אולם גדול ממנו החסיד אשר ביטל לחלוטין את כוחות הגוף והחומר כפי שאמר דוד המלך ע''ה ''ליבי חלל בקרבי'', כלומר גופו מופקר ואינו שומע בה חפצו. ישר ונאמן: הישרות היא במידות ובדרך ארץ בהנהגה עם בני אדם. וזה דבר שגורם לקידוש שם שמיים. ישר ונאמן הוא בלימוד התורה. ישנם תלמידים שלומדים תורה ולא מאחרים או לא מחסירים מפני שלא נעים להם מהמשגיח או מהרב, ונראה להם כאילו מישהו שולט עליהם, ומחשבתם היא כיצד לצאת ידי חובת אותו רב או משגיח, ונמצא עובדים אותם ח''ו, ואין להם מחשבה כיצד לעשות את רצון הקב''ה.

לא כן ת''ח אמיתי שמשתחרר מכל מרות של בני אדם בעולם, וחששו הוא רק מבורא עולם ומבית דין של מעלה, העיקר מה חושבים עליו בשמים, ולא מה חושבים בני האדם. וזו דרגה גבוהה. כפי שבירך רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו טרם מותו, יהי רצון שתהה מור. א שמים עליכם כמורא בשר ודם.

אחת המעלות של הנאמן- שמקבל עליו קביעות וחוק ולא זז מפני שום דבר שבעולם, כמאמר הפסוק (שיר השירים ח, י) ''אני חומה ושדיי כמגדלות'', תלמיד שלומד תורה לשמה אצלו קביעות זו קביעות וזמן זה זמן, וחזרה על החומר הנלמד ללא רפיון, וללא הפסקה באמצע הלימוד לדברים בטלים.

החזון איש זיע''א היה אומר גדר של תלמיד חכם- מי שחוץ מלימוד התורה אינו יודע שום דבר!! מסופר על הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ''ל שהיה לומד חברותא עם תלמיד בישיבה עד שעה מאוחרת בלילה ובבוקר היה ממשיך עם אותו חברותה בשעה שמונה ושלושים, יום אחד הגיע הבחור לביתו באיחור של חמש דקות וזאת לאחר שגמרו ללמוד בלילה הקודם בשעה מאוחרת, הגיב רבי שמואל בטון תקיף ''לא לומדים בצורה כזאת''! כתב הרב הגה''צ בן ציון אבא שאול זיע''א בספר אור לציון:

קורה שאדם נכשל יום אחד ובמקום ללמוד תורה משוחח הוא עם חברו, היצר משקיט את מצפונו שבעזרת השם מחר ילמד כראוי ויתמיד, אבל גם למחרת בא לידו חבר אחר ושוב משוחחים, אם נשאל אותו הלא אתמול אמרת שהיום תלמד? ישיב אמנם כן, אבל לא נעים לדחות חבר, הוא ידיד טוב שלי. ודבר זה עלול להמשך מחבר לחבר. זו דוגמא הפוכה לחוסר ישרות שכלפי אחרים רחמנים גדולים אבל לעצמם לא דואגים לעולם הבא שלהם ולנשמתם.

אלה אינם ישרים, על כן אם לומד תורה בהתמדה גדולה וכל פנייתיו רק לשם שמיים באמת הרי פיקודי השם ישרים משמחי לב, וממילא הופך להיות ישר ונאמן, ובעל אמונה הוא נאמן. ומרחקתו מן החטא: הגמרא בקידושין (דף ל ע''ב): אמר הקב''ה בראתי יצה''ר בראתי לו תורה תבלין. וכיוון שהבורא ברוך הוא ברא למכה זו תרופה מיוחדת ויחודית הרי אי אפשר שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשוב להינצל זולתה אינו אלא טועה. ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, רח''ל.

התורה הקדושה אינה כשאר חכמות שהם רק חיצוניות ואינן משפיעות על נפש האדם ועל תיקון מידותיו. מי שהיה מיסודו כעסן ולמד פילוסופיה ארבעים שנה- יהיה פילוסוף עצבני, ושני שהיה חמדן ולמד חמישים שנה כלכלה יהי כלכלן מקולקל, מפני שדברים אלו בטלים, אין טוב אלא תורה. ואי אפשר להיות טוב ללא תורה.

משל למה הדבר דומה? למחלה ממארת רח''ל בתחילה היא נתפסת בתא אחד בגוף ואח''כ הולכת ומתפשטת בגוף כולו, אם יהיה רופא שימציא תרופה שלא תתן למחלה להתפשט, ואפילו תעקור את מחלה מהחולה, ודאי שירוצו כולם לקחת רפואה זו, ורופא זה אומן יקרה. כך הנמשל ממש: היצר הרע כובש בתחילה שטח קטן באדם והולך ומתפשט הלאה ולאחר זמן אי אפשר להשתלט עליו, אבל מי ששומע לקול הבורא יתברך שברא את היצה''ר ואמר שהרפואה נגדו היא התורה- ודאי שיש רפואה למכתו ויש תקווה לאחריתו.

החזון איש זיע''א כתב בספרו אמונה וביטחון ''ואין חכם בתורה רק אחרי התמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא וכו', וכל שלא קנה שלימות היראה, אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו, לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועקשות, וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא, אליבא דהלכתא וכו', ומי שחסר את היראה- יחסר טעם של זיו החכמה בת השמיים. עכ''ל. ואמרו חז''ל במסכת ברכות (דף ס) אשרי אדם מפחד תמיד, ופרשו: ההוא בדברי תורה כתיב.

כלומר תלמיד חכם תמיד דרוך ומוכן ועירני בשימת לב ובעין פקיחה שמא היצה''ר מנסה להכשילו ולטרדו מן העולם, ועומד בפרץ ומשתמש בדרכים מתוחכמות לברוח מאה שערים של היתר כדי לא להיכנס בשער אחד של איסור, ומקיים המאמר ''בתחבולות תעשה לך מלחמה'', היא המלחמה התמידית כנגד היצר וחיילותיו. ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה: תלמידי חכמים דומים לצופה העומד על המגדל וצופים למרחוק. בהבנתם העמוקה ובדעתם הרחבה שהיא דעת תורה צרופה ובהירה רואים את התמונה האמיתית.

בכל מקום שבו מצוי התלמיד חכם נהנים ממנו עצה ותושיה מכח ראייתו את הנולד וגם ראיית הבעיות העומדות על הפרק על כל צדדיהם. כיוון שהתורה נמשלה לאור שנאמר ''כי נר מצווה ותורה אור'' ממילא היא מאירה את נתיב החיים לכל יהודי ומדריכה כל אדם בדרך אשר ילך בה, תלמיד חכם דומה לקברניט המנהיג את הספינה ושולט בהגה פעם אומר ימינה ופעם שמאלה והכל בסייעתא דשמיא גדולה. בשמיים מכוונים את העניינים היטב שיהיה הכל על הצד היותר טוב.

גודל האחריות שיש לתלמיד חכם מפחידה אותו מאד ולכן שוקל בכובד ראש גדול כיצד להנהיג, ויודע שמסכימים בשמיים עם דבריו. הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זיע''א כתב בספר הבהיר אור לציון: ידוע שכשצריך לפסוק הלכה למעשה יש סייעתא דשמיא בצורה מיוחדת, כדי שהרב הפוסק לא יכשל חלילה. וכך היה עם אחד מרבני ירושלים שלמדו בישיבתו דיני טהרת המשפחה. ואחד התלמידים לקח דם בהיר והעביר אותו בצורה חלשה מאוד על הבגד, ושאל את הרב אם זה טהור או טמא. והרב טיהר.

אמר אותו תלמיד והלא כך וכך עשיתי וזה דם טהור? אמר לו הרב וכי יעלה על דעתך שאם טעיתי עכשיו אני אטעה גם כשתהיה שאלה של הלכה למעשה ואכשל ח''ו? וכן היה מעשה עם הנודע ביהודה שבאחד הפעמים שאמר דברי תורה קם אחד התלמידים והקשה על דבריו מהרמב''ם והוסיף שם עוד מילה שלא הייתה כתובה ברמב''ם, הנודע ביהודה האמין לדבריו וישב את הקושיה ע''י פלפול עצום, אח''כ אמר התלמיד שאין מילה כזו ברמב''ם, ענה לו הרב דע לך כאשר מדברים בדרך לימוד אין כל כך סייעתא דשמיא, עיקר הסייעתא דשמייא היא בשעת מעשה.

וכן היה מעשה עם הגה''צ עצמו זיע''א שפעם הלך למול וראה שלתינוק יש בעיה בעין, היה שם רופא אחד שאמר שהברית לא תפריע לתינוק אולם הרב לא רצה למול בשום אופן. משום שיש הלכה מפורשת מי שכאבו לו עיניו כאב מועט ממתינים לו עד שיבריא. לאחר זמן התגלה שכל הדם של התינוק היה מזוהם ומי יודע מה היה קורה אם היה נימול. ורק לאחר שלושה חדשים התירו למול אותו! כיוון שהרב לא זז כמלא נימה מההלכה- זכה לסייעתא דשמייא והתינוק ניצל.

מסופר על הגה''צ רבי משה הלוי זצוק''ל שהתקיים בו הפסוק ''ככל היוצא מפיו יעשה'' כיוון שיצאה מילה מפי השליט, לא הייתה שבה ריקם. אחד הסיפורים מיני אלף, בא אליו תלמיד אחד בבקשה שיברכו בזיווג הגון, אמר לו הרב בע''ה השנה אתה חתן, בסוף חודש אב הגיע אליו אותו בחור ואמר לו כבוד הרב עדיין לא מצאתי את שאהבה נפשי, אמר לו הרב אתה מאמין במה שהבטחתי לך? אמר לו כן, אמר לו הרב אם כן למה אתה דואג? עדיין חודש אלול לפנינו, וכך היה, בסוף חודש אלול התארס הבחור בשעה טובה ומוצלחת.

וכן היה עם תלמיד אחר, לאחר שהודיע הרב שבזמן הבא ילמדו בישיבה מסכת נידה, אמר לו אותו תלמיד אבל אני עדיין בחור ואיך אלמד? אמר לו הרב זצוק''ל אל תדאג עד אז תהיה חתן, וכך היה. סיפר תלמיד אחר של הרב שבחולון היה ידוע שמי שצריך ללכת למילואים היה הולך לרב משה לוי זצוק''ל ואומר לו כבוד הרב שבוע הבא אני לא יכול לבוא לשיעור, כשהיה שואל הרב למה? היה עונה התלמיד כיוון שאני מגוייס למילואים.

היה עונה לו הרב ''מי רוצה לגייס אותך? השיעור יותר חשוב'' ובאורח פלא כולם היו פטורים מהמילואים!! מעשה באחד התלמידים שלמרות זאת גייסו אותו למילואים, והתפלא מאוד, הרי הרב שחרר אותי מהמילואים, בנסיעתו לבסיס ישב לידו חייל שאינו שומר מצוות, שאל אותו האברך כבר הנחת תפילין? ענה לו אותו חייל לא, אמר לו אתה רוצה להניח תפילין? אמר לו בסדר, כשהגיע האברך לבסיס מייד קיבל קריאה דחופה מהמפקד, הוא נכנס למפקד ושאל מה אדוני רוצה? ענה לו המפקד מה אתה חושב שהצבא זה תנועת התשובה שאתה מניח תפילין לאנשים? היכבד ושב בביתך, תיכף נתן לו פטור וחזר לביתו שמח שיוכל לחזור

לשיעורי הרב!! על כך נאמר ''ותגזור אומר ויקום לך ועל דרכיך נגה אור'' (איוב כב כח). ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין: שלמה המלך ע''ה כתב במשלי ''בי מלכים ימלכו''. וכן אומרת הגמרא בגיטין (דף ס''ב) שרבנן נקראו מלכים מאן מלכי? רבנן. וכן מצינו שראשי ישיבות בבבל היו נקראים מלכים, מלך רבה, מלך רב יוסף וכו'.

כתב הרמב''ם זיע''א בהלכות דיעות (פרק ה) כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו ובמאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו, ובדיבורו ובמלבושו, ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר עכ''ל, כלומר בן תורה צריך לדעת שהוא מייצג את התורה הקדושה, על כן כל רבב בבגדו או לבוש בהתרשלות גורמים פעמים לחילול ה', רח''ל.

ומאידך אם לובש בגדים הראויים לשמן חליפה מגבעת יתכן שיגרם מזה קידוש שם שמיים כי ישנם אנשים שמסתכלים על החיצוניות, וכשיראו בן התורה מלובש כך, ירצו שגם בינהם יהיו כמותם. וכל שכן שבשאר הליכותיו ומעשיו והתנהגותו יכול לגרום קידוש שם שמיים, ככל שגדלה דרגת האדם- כך גדלה הדרישה והצפיה ממנו מצד שמיים ששם מדקדקים עם הת''ח כחוט השערה. מאידך כמו שמלך חייב להיות רשמי ולנהוג בכל גינוני מלכות כל השנה ולא יכול להרשות לעצמו לנהוג כאחד העם, אף תלמיד חכם חייב לדעת שבכל עת הוא נקרא בן תורה.

וזו ברכת יעקב ליששכר בנו, ''יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים'' (בראשית מח, יד) החמור תמיד העול על גבו. כך תלמידי חכמים לעולם רובץ עליהם עול התורה, בין במסגרת הישיבה, בבית, בבין הזמנים, יום ולילה לא ישבותו כל הזמנים הם קודש לה'. וצריך כל בן תורה ליישם בעצמו את הפסוק בקהלת ''בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'', שאם יחסר השמן מעל הראש סימן שהוא מטפטף על הבגדים ומלכלך אותם, ודי לחכימא.

אין חופש מלימודים או מתורה, מרגע שבן תורה נכנס ללמוד בכולל או בישיבה קדושה צריך לשאוף שכל ימי חייו יהיו רצף של עבודת השם וריבוי כבוד שמיים בעולם. תלמידי חכמים הם השולטים בעולם, על פיהם ישק כל דבר, ובכוחם לשנות ולשדד מערכות הטבע בעולם, כדוגמת רבי פנחס בן יאיר שחלק את מימי נהר גינאי, ובנו של רבי יוסי דמן יוקרת שאמר לתאנה הוציאי פירותייך ויאכלו פועלי אבא. בספר ''חלב חיטים'' של הגאון רבי יצחק חי טייב (לא מת) מתוניס מובא מעשה נפלא שהיה בזמנו:

אישה אחת של אחד הגבירים הייתה בוכה ומבכה על מר גורלה, ראה הרב את האישה ושאל אותה מה היה לה? אמרה לו כי בן אין לה, ובעלה רוצה לקחת איֹשה אחרת לקיים מצוות פריה ורביה, אמר לה הרב אל תיראי, כי כעת חיה את חובקת בן, וכן היה. לתקופת הימים ילדה האישה בן, בליל סעודת המילה קרא הגביר לכל שועי העיר ובכללם לרב ישועה בסיס זיע''א לשד''ר מירושלים הרב משה סוזין זיע''א (שנתמנה אח''כ לראשון לציון). אמרה להם בעלת הבית שלא יתחילו עד שיגיע רבי חי טייב.

השד''ר היה יושב ומצפה מי הוא הרב שכולם מחכים לו, פתאום ראה השד''ר והנה איש בא בבגדים מרופטים ובנעליים מטולאים וכולם עומ-. ים לכבודו וחולקים לו כבוד גדול התפלא השד''ר מאוד על כך אך לא אמר דבר. ישב הרב חי טייב ליד השד''ר הזה, לקח כוס שכר ושתה ונתן את רגליו בצידי השולחן והם מלוכלכים ברפש וטיט.

לאחר כמה רגעים החל הרב רבי חיי טייב ללמוד עם מוהר''י בסיס בפלפול עצום ונורא, וכל החכמים הנמצאים יושבים ומקשיבים לקול תורתם מעניין לעניין ומסוגיה לסוגיה, עד אשר לא יכלו החכמים הנמצאים שם לסבול ולהבין את הפלפול הנשגב ההוא גם השד''ר חרף גאונותו לא יכל ללמוד עמהם, ויצא החוצה וישא כפיו השמיימה ואמר רבון העולמים או תן לי דעת רחבה להבין וללמוד עם החכמים האלה או קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ואחר כך נכנס חזרה לחדר.

ויאמר לו מוהרי''ח טייב למה זה אתה מתחנן אל ה' לתת לך חכמה ודעת, ולא תיגע להבין, הלא מוחות כל בני האדם שווים המה, וכל רודפי התורה ושוחריה כמטמונים או אז ימצאנה ערוכה כשולחן מול עיניהם. ע''כ המעשה. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו' כתב החזון איש זיע''א באגרתו: השגחתו יתברך הוא בכל דור ודור על היחידים ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהן מעמיקים בהלכה, הם בשעה זו כמלאכים. ורוח ממרום שורה עליהם. ועל פיהם נקבעו הלכות באישות החמורה, ובשאר הלכות חמורות.

ורוח חזק נפיק מפומיהון בדברים חוצבי להבות וכל זה חביב לפניו יתברך. עכ''ל. ככל שאדם מעמיק יותר ויותר בתורה הקדושה שכרו כפול ומכופל, ומתגלים לו דברים רבים מסודות התורה ומצפונותיה, ומאידך כל שאינו מעמיק בדברי התורה הקדושה אינו יכול לחדש חידושים ולהגיע לסודות התורה.

מסופר על הגה''צ רבי משה הלוי זצוק''ל שגודל עיונו בש''ס ובפוסקים היה אדיר, ומרגלא בפומיה שאדם שלומד תוספות ולא מרגיש בקושיות מהרש''א סימן הוא שלא הבין את התוספות, פעם בשיעור למדו את המהרש''א על התוס' והרב זצוק''ל אמר הערה על המהרש''א, ביקש שיביאו לפניו את הספר משמרות כהונה, כשהביאו התברר שהמש''ך העיר הערה זו על המהרש''א, המשיך הרב ואמר שגם דברי המש''ך קשים וביקש להביא לפניו ספר שלמי תודה שהיה תלמיד המש''ך.

וכך היה, שהשלמי תודה העיר הערה זו על המש''ך, העיר על כך הרב לתלמידיו לזה מגיעים כשלומדים בישרות דרך ובעיון גדול. לא בכדי זכה הרב זצוק''ל להגיע לגילויים נפלאים בהלכה, מפני שהיה למד כל דבר בעומק העיון עד כלות הכוחות. ובודק שהדבר ברור מכל הצדדים ואין שום סוגיה סותרת לזה. והכל בעומק עיון ובדקות הסברה.

ולא עוד אלא שבכוחם לגזור גזירות ולתקן תקנות, ולבטל מצוות עשה מהתורה בשב ואל תעשה כגון לולב ושופר בשבת, ולעניין קידוש החודש וקביעת מועדות ימים ושנים, כמו שכתוב ''אשר תקראו אתם במועדם'', אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים. ועוד שתלמידי חכמים הם המכריעים את ההלכה ואינם מקפידים אפילו על בת - קול בשמים, כנאמר בעניין תנורו של עכנאי, אמר הקב''ה נצחוני בניי. נצחוני בניי. והווה צנוע נאמר במשלי ''ואת צנועים חכמה'', אדם שלומד בצניעות ובסתר ואינו מראה עצמו זוכה לגדול בתורה.

הוא מצניע עצמו והתורה מפרסמת אותו בראש חוצות, כ''ש ''חכמות בחוץ תרונה''. ועוד אמרו חז''ל בפסחים אל תשב בגובהה של עיר ותשנה. וכן הגמרא בסנהדרין (דף פח ע''ב) אומרת: שלחו מתם איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך שייף עייל ושייף נפיק גריס באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, הרי לך שהתורה מביאה לצניעות. ועוד כתוב בנביא מיכה ''היגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעימך:

והצנע לכת עם אלוקיך'' ופירושו מהו הטוב האמיתי ומה הקב''ה דורש מהאדם? הצנע לכת עם אלוקיך כלומר מצוות שבין אדם למקום צריך ללכת בדרכיו ולהתקדש בהצנע ובסתר כי הם דברים שבין האדם לקונו, ולזה יפה הצניעות. וארך רוח מתוך שסובל עול התורה סובל גם את זולתו. הגמרא אומרת במסכת תענית (דף ח:) רבא אמר אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים בהלכה. כיוון שאין הרב מברר ומבהיר ומחדיר ברב התלמידים את הלימוד.

אמר הקב''ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל, ממשיך הגר''א ואומר שלא זו בלבד שהרב מבאר לתלמידיו כמה וכמה פעמים, אלא מראה להם פנים יפות, שע''י המאור פנים של הרב מתרחבת דעתם של התלמידים ונקל להם להבין. הרבה תלמידים שתלמודם היה קשה עליהם כברזל, וע''י מאור פנים של רבותיהם וחבריהם שלא נתייאשו מלחזור ולהסביר עוד ועוד פעם בסבלנות וזכו לסיייעתא דשמיא שעלו ונתעלו במעלות התורה והיראה.

מסופר על המהרי''ל דיסקין זצוק''ל שהיה מוסר שיעור לבעלי בתים, ותמיד כשהיו ''מקשים'' מי מהם על דבריו, היה משפץ את הקושיה, היה דן בה, ומיישב אותה בטוב טעם. היה זקן אחד שתמיד היה מטריד את הרב בקושיות סרק בשעת השיעור, לפעמים עוררו דבריו גיחוך, אבל הרב זיע''א ידע תמיד להתייחס לדבריו בכבוד וזהיר היה מלבטל קושיותיו אלא חוזר לפני כל השומעים על דברי הזקן, טורח ומעמיס בדבריו תוכן אמיתי עד שבאמת יוצאת קושיה של טעם. בענין אורך רוח הדרוש לכל רב המלמד את התורה לומדים מרש''י בריש פרשת משפטים, וז''ל:

אלה הדברים אשר תשים לפניהם אמר הקב''ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שניים או שלוש פעמים עד שתהיה סדורה בפיהם כמשנה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושם, לכך נאמר אשר תשים לפניהם- כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. אומר הלקח טוב על דברי רש''י בשם הגר''מ רובמן זצ''ל שיגיעת הרב בשינון הלימוד עם תלמידיו צריכה להיות דומה להכנת האוכל והכשרתו לאכילה. תחילה שוחטים את הבהמה, מפשיטים את עורה, מנתחים הבהמה לנתחים, מנקרים את הגידים, מולחים את הבשר לאכילה.

כך מוטל על הרב המלמד להכין את הדברים להסבירם בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ''ללעוס'' היטב את החומר כדי שיוכל להניח לפני התלמידים כשולחן ערוך. כפי שמצינו במסכת עירובין (דף נד), אמר רבי עקיבא מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדינו? שנאמר ''ולמדה את בני ישראל'', ומניין עד שתהה סדורה בפיהם? שנאמר ''שימה בפיהם''. ומניין שחייב להראות לו פנים (כלומר לפרש ולתת טעם לדבריו) ? שנאמר ''אלה המשפטים אשר תשים לפניהם''. עכ''ל הגמרא.

דוגמא ממשית לכך מצינו במעשה רבי פרידא שהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים, ופעם אחת שהופרע התלמיד בלימודו ולא הבין אחרי לימוד ארבע מאות פעם ישב איתו רבי פרידא עוד ארבע מאות פעם עד שהבין, יצאה בת קול מהשמיים ואמרה לרבי פרידה נוח לך שיוסיפו לך עוד ארבע מאות שנים של חיים או שכל בני דורך יהיו בני העולם הבא? בחר רבי פרידא באפשרות השנייה, אמר להם הקב''ה תנו לו זו וזו, גם אורך ימים בימינה ובשמאלה חיי העולם הבא לכל הדור, ואשרי הדור שזוכה לגדולי עולם כאלה.

ומוחל על עלבונו מתוך שכולו דבוק ומסור לתורה ומבטל את ה''אני'' שלו. קל לו למחול על עלי. -ונו. ועוד שהתורה הקדושה נותנת לו כח וגבורה להעביר על מידותיו ולמחול על עלבונו. כמאמר התנא איזהו גיבור? הכובש את יצרו. הוא שולט על עצמו ואינו כאחרים שנשלטים ע''י יצרים ותאוות הכבוד: ומתוך שעולה ומתעלה במידת האמונה והבטחון בהקב''ה ויודע שה' אמר לו קלל. הגמרא בברכות (דף יז) אומרת מרגלית יקרה בפיו של רבי מאיר:

''גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת דרכי ולשקוד על דלתי תורתי'', כלומר אדם שלומד תורה ושוקד עליה בהתמדה עצומה, ומקבל שכל טוב ורצון להתדמות להקב''ה, מכיר את גדולתו יתברך יושרו וטובו, וממילא כמה עוול שנאה, קפידה; נקימה ונטירה, נמנעים ונחסרים מאיתו מפני שהוא דבוק במידת בוראו. נושא עוון ועובר על פשע. ועוד שאינו רוצה להיכנס בכלל הזה שכל שמענישים את חבירו בגינו אינו זוכה לראות פני שכינה, ולכן מוחל וסולח לכל מי שפגע בו.

ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים דוד המלך ע''ה מבקש משאלה מאת הקב''ה, ''אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו''. כלומר הישיבה בבית ה' ולימוד התורה היא תביאהו לחזות בנועם ה' כלומר קבלת פני השכינה שהיא התענוג הנצחי. אותה קירבה וקבלת פני השכינה נקבעת לפי ערך עמל התורה וההתדבקות אל ה' בעולם הזה.

וכן אנו אומרים בכל יום בפרשת קריאת שמע ''למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם'', ופירושו, ע''י הזכירה שהיא לימוד התורה הקדושה, וע''י העשיה בפועל וקיום המצוות, תתקדש נפש האדם ותתדבק בשכינה הקדושה, וככל שתתעצם הקדושה באדם כך יזכה להתקרב אל השם יתברך בעולם הנצח. ועוד דרשו חז''ל על הפסוק ''כל חפציך לא ישוו בה''- אפילו חפצי שמיים, וכל המצוות כולן אינן שוות לאות אחת של התורה.

על כך היה אומר הסבא מקלם זיע''א שכדאי לאדם להגיע לעולם הזה ולסבול שבעים שנה בשביל לענות פעם אחת ברוך הוא וברוך שמו. ואלף פעם ברוך הוא וברוך שמו שוות לאמן אחד. ואלף פעם אמן לא מגיעות לעניית אמן יהא שמיא רבא. ואלף פעמים אמן יהא שמיא רבא לא מגיעות למעלת מילה אחת מן התורה!! אמרו חז''ל במסכת הוריות (דף יג) על הפסוק ''יקרה היא מפנינים'', שהתורה יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפנייי ולפנים. שכהן גדול הוא שיא הקדושה בעם ישראל, והוא נכנס ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, יום הכיפורים.

למקום המקודש ביותר, לתוך קודש הקדשים, ותלמיד חכם הלומד תורה לשמה גדול יותר מהקדושה המשולשת הזו. כהן גדול, יום הכיפורים, ובית קדשי הקדשים!!! וכן מספרת הגמרא במסכת יומא (דף עא ע''ב) שהיו מלווים את הכהן הגדול במוצאי יוה''כ לביתו, ופגשו בדרך את שמעיה ואבטליון גדולי הדור, עזבו את הכה''ג והלכו לקבל פני גדולי הדור! חז''ל אומרים במסכת בבא בתרא (דף יב) שחכם עדיף מנביא, והטעם לזה שנביא מקבל השראה מלמעלה ותו- לא. אין לו כח להבין ולקבל דברים מעצמו. וראיה לזה - נביא השקר שזכו להיות נביאים.

אבל תלמיד חכם בכוחו להשיג השגות גדולות מאד ולהגיע עד רוח הקודש. כמאמר התנא פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי רוח הקודש!! ועוד שנביא צריך לתת אות או מופת לאמת את דבריו ולהוכיח לעם שנשלח מאת השם ואילו בחכם כתוב על פי התורה אשר יורוך: לא תסור מן הדבר ימין או שמאל'' חכם עדיף ממלך.

למדנו זאת מיאשיה המלך שהיה צדיק גמור, ובעל תשובה שלא היה כמוהו, והשמיד כל נביאי הבעל, ובכ''ז כשהייתה מלחמה עם פרעה נכה נענש קשה ועשו גופו ככברה. וכל כך למה ? מפני שהיה לו להימלך בירמיה הנביא. להתייעץ עם גדול הדור בתורה, וזאת לא עשה. וכן בזמן דוד המלך כשהיו צריכים לצאת למלחמה היו נמלכים בסנהדרין. וכן יפתח הגלעדי שהיה צדיק וחסיד, אבל כיוון שלא היה בן תורה ולא הלך לשאול את פנחס הכהן גרם שקיים את נדרו והרס את ביתו.

הגמרא בפסחים (דף נ ע''ב) דרשה על הפסוק ''כי גדול מעל השמיים חסדך'' אלו העוסקים כתורה לשמה. שעל ידי תורתם כוחם מעל השמיים כלומר מעל הטבע. והטבע והנס אצלם אותו דבר. כמעשה ביתו של רבי חנינא בן דוסא שהתחלף לה כלי של שמן בכלי של חומץ וחששה שהחומץ לא יועיל להדלקה, אמר לה אביה, ''ביתי, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק'', מי שטבע בשמן את טבע וכח הבעירה יכול לתת כח בעירה גם בחומ.

ץ! רבי חנינא בן דוסא שנעקץ ע''י הערוד (הכלאה של נחש וצב) ומת הערוד, לקח רבי חנינא את הערוד על כתיפו לבית המדרש ואמר אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לכאורה איך מכניס עצמו רבי חנינא למצב סכנה? הרי אסור לסמוך על הנס?אלא התירוץ לכך שצדיקים כרבי חנינא בן דוסא וחבריו כוחם מעל הטבע ואין זה בגדר נס אצלם, כיוון שיש עליהם השגחה מיוחדת מן השמיים, (בדרגה שלהם זה כמו טבע ממש).