Binyamin - פרק ו - משנה ב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעֵ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶתּ אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶּלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, וְאוֹמֵר וְהַלְּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּתּ עַל הַלְּחֹתּ, אַל תִּקוא חָרוּתּ אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה

מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹתּ: יש לתמוה על תחילת המשנה: אם יוצאת בת קול בכל יום למה לא שומעים אותה? ואם לא שומעים אותה למה ממשיכה לצאת. הרי זו ברכה לבטלה?! ועוד מה הראיה מהפסוק נזם זהב באף חזיר, ומהפסוק והלוחות מעשה אלוקים לעניין עלבונה של תורה?? אלא נראה לתרץ זאת בס''ד: בכל יום יוצאת בת קול, זה הקול הפנימי בתת ההכרה של כל יהודי, ואומרת ומתחננת תתחזק, תלמד תורה, תנצל את הזמן היקר, שאין אבידה כאבידת הזמן.

ואדם מדחיק ודוחה את הקול הפנימי הזה ואומר מחר, מחר, ויש מחר שהוא לאחר זמן. והחידוש שאומרת הבת-קול הוא שאוי להם לבריות מעלבונה של תורה לא רק לעולם הבא, אלא אף בעולם הזה, עולם המעשה, שכל אדם שלא לומד תורה אוי לו מההפסד הנצחי שהפסיד, יכל להגיע לשלימות נפשו, לצבירת זכויות כחול הים, יכל להגיע ליעוד האמיתי שלשמו נשלח לזה העולם וברשלנותו מעסק התורה הפסיד את כל ההזדמנות של חייו!! כיוון שלא הגיע האדם לתכלית שלשמה נשלח לזה העולם הרי כל המעלות והכשרונות והנשמה האלוקית והצלם האלוקי הכל הולך לאיבוד, כי כל מעלות אלו נועדו אך ורק לעסק התורה. כתב רבינו יונה

זיע''א בפירושו על מסכת אבות: כי למה נברא בעולם אך להבין ולהורות בתורה שדרכיה דרכי נועם. וזה שלא עסק בתורה כל ימיו ועודנו מחזיק ברשעותו אין ראוי לחיות אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת!! עכ''ד. וכעת מובן המשך המשנה שדימה את המתרשל מעסק התורה לנזם זהב באף חזיר וכאישה יפה וחסרת טעם, שהרי בלי עסק התורה כל המעלות והכשרונות הן כנזם באף חזיר, שלא רק שלא מוסיף יופי לחזיר אלא מגולל באשפתות ובסחי, וכמו אישה יפה בלי חכמה שיופיה הופך לאבן נגף בדרכה, לא רק שלא מביא לה תועלת אלא שבגללו נכשלת ומכשילה בני אדם, ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. בת קול יוצאת מהר

חורב הוא הר סיני, ולמה נקרא בשמות אלו? לומר לך שללא עסק התורה מביא האדם חורבן על עצמו, וסיני מלשון שמביא שנאת הקב''ה על עצמו, רח''ל. כי אין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה, ואדם שעוסק בתורה הרי הוא אהוב ומקובל מקובל ומרוצה לפני המקום. וממילא אם אינו עוסק- אז להיפך. הגמרא בברכות (דף ה) אומרת כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב''ה מביא עליו יסורין וחולאים רעים שעוכרין אותו שנאמר ''נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר'' (תהילים טל, ג).

ועוד שכל המתרפה מדברי תורה אין בו כח לעמוד ליום הדין שנאמר ''התרפית ביום צרה צר כוחך'' (משלי כד, י). הגמרא בבא מציעא (דף פה ע''ב) אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב ''מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ'', דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב''ה בעצמו, ''ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם''. נורא נוראות! בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים כשלו עם ישראל בשלשה עבירות חמורות שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור:

עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ובכל זאת לא נביאים ולא חכמים ידעו את הסיבה האמיתית לחורבן. עד שבא הקב''ה בעצמו ותירץ, ''על עזבם את תורתי'', כלומר השאלה שנשאלה לא באה לברר על איזו עבירה בא החורבן, זה היה ידוע. השאלה הייתה רק על הסיבה הראשית אשר בגללה תעו מדרכי השם והיא שגרמה להם לעבור על שלושה עבירות חמורות אלו. והתשובה היא עזיבת תורת חיים!! במדרש תנחומא בפרשת זאת הברכה כתוב: על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת.

וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת? אלא רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך ''יוצר אור''. שוקעת אינו מברך ''מעריב ערבים'', אוכל ואינו מברך. אבל צדיקים להיפך, שלא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתן מברכים ומודים לפני הקב''ה, שנאמר ''יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם'' עד כאן לשון המדרש. ולומדים מכך דבר נפלא:

מושג של חי או מת תלוי רק בדבקות האדם בתורה ומצוות, אם הוא מקיים תורה ומצוות נחשב חי, מי שלומד ומברך בכוונה הראוייה וברגש רב חייו הם בריאים וחזקים, מי שלומד ומברו ברפיון- חייו חלשים ורפויים, מי שלא מברך כלל ואינו לומד תורה, אינו נחשב חי רח''ל! ופסוק מפורש הוא בתורה ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום''. הגמרא במסכת מנחות (דף צט ע''ב) אומרת: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו: תורה ניתנה לארבעים יום ונשמה ניתנה בארבעים יום (יצירת הוולד), כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת.

וכל שאין משמר את התורה אין נשמתו משתמרת. התורה קרויה חיים והיא לנשמה כמו אויר לנשימה. וכדברי הרמב''ם (בפרק ז מהלכות רוצה) ''וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה- כמיתה הם חשובים'', עכ''ל. כתב הרמח''ל זיע''א: וההולך בעולמו בלי התבוננות וכו' הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה, עכ''ל. ודברי הנביא ישעיה צועקים עד לב השמים ''אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו'', בעת ובעונה אחת תלויים בחוט השערה טוב הארץ תאכלו או חלילה חרב תאוכלו.

הגמרא בעבודה זרה (דף ג ע''ב) דרשה על הפסוק ''ותעשה אדם כדגי הים'' מה דגים שבים כיוון שפורשים מן המים מייד מתים, כך בני אדם כיוון שפורשים מן התורה מייד מתים''. מסופר על הגאון הרב איזיק שר זצוק''ל ראש ישיבת סלבודקה שעמד פעם מול החלון הפונה אל הרחוב ואמר לעמיתו מה שאתה רואה לנגד עיניך אינו אלא בית קברות גדול. הרחוב למטה היה שוקק והומה מאנשים.

המשיך הרב ואמר רואה אתה אדם זה? מחונן הוא בכשרונות גדולים ויכל להיות ראש ישיבה גדול, אלא מה? בא היצר והשיאו כי עליו לעסוק במסחר, שיעשה חיל ויתעשר, זהו אדם אשר ראש הישיבה שבו נפטר, אם כן הוא כמצבה מתהלכת שעליה חקוק פה נטמן ראש הישיבה הנדול פלוני אלמוני. והנה עובר פה אדם שגם הוא מחונן בכשרונות אדירים, בעל רגש גדול שיכל להיות משגיח בישיבה קדושה ולהעמיד צאן קדושים לאלפים, ובמקום זה שכנע אותו היצר שצריך הוא להיות כנר, וכך הפסדנו משגיח.

אם כן שוב לפנינו מצבה מהלכת שעליה חקוק פה נטמן המשגיח הגדול מזכה הרבים אשר העמיד תלמידים לאלפים ולרבבות. וכך המשיך הגאון לסקור עוד כמה אנשים שעברו והם כמתים מהלכים. וסיים הרב ואמר האין זה בית קברות של אנשים חיים? ומה ההבדל בינו לבין בית הקברות שבפרברי העיר? שם שורר שקט מוחלט ורק אוושת העצים וציוצי הצפורים נשמעים. ואילו פה בית הקברות כולו רועש ותוסס. ויש הבדל נוסף:

בבית הקברות שבקצה העיר אנשי חברה קדישא קוברים את המתים, וכאן ה''מת'' הוא החברה קדישא של עצמו, הוא הקבר, הוא המצבה, והוא המת החי בחיים חיותו. הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זיע''א כתב בספרו הבהיר ''אור לציון'' בערך ביטול תורה: עלול אדם לטעות ולחשוב שמה שגורם לביטול תורה הם האנשים שאינם לומדים תורה כלל אבל מי שלומד תורה ושוקד על דלתי התורה אינו גורם לעלבון התורה, וזו טעות. כי אדם שלא זכה עדיין ללמוד תורה מצבו חמור מאד אולם לא בו עוסקת המשנה שלנו.

עיקר עלבון התורה הוא דווקא ביושבי בית המדרש והיושבים לפני חכמים, אדם שיושב ליד הספר, ליד הגמרא הפתוחה ומדבר דברים בטלים נמצא מחשיב באותה שעה את דיבוריו יותר מהתורה הקדושה, היש לך עלבון גדול מזה? זהו עלבונה של תורה! הואיל ויודע היצר הרע שהתורה היא ורק היא התרופה שכנגדו, על כן נאבק הוא באדם ללוכדו ברשתו ובלבד שלא ילמד תורה. ורואים זאת בחוש, שהרי פעמים רבות אדם לא לומד תורה בטענה שהוא עייף, אולם כשאומרים לו שיש מצווה במקום פלוני יקום וילך ויעשנה ברוב עוז.

ולכאורה אמר שהוא עייף א''כ מניין הכח ללכת? התירוץ הוא פשוט, שבאמת יש לו כח, אבל היצר ששולט עליו נותן לו הרגשה של עייפות ותשישות כדי שיתבטל מן התורה, אבל דברים אחרים, אפילו מצוות מניח לו לעשות. עוד מתעה היצר שמכניס באדם הרגשה של שגרה ובפרט במצוות התדריות כלימוד התורה, ובמיוחד בבני תורה שתורתם אומנותם, שבשעה קבועה מתחילים ללמוד ובשעה קבועה מסיימים, ועל זה אמרו בירושלמי (סוף פרק ט בברכות) העושה תורתו עיתים הרי זה מפר ברית, שנאמר ''עת לעשות לה' הפרו תורתיך'' (תהילים קיט, קיב).

וצריך כל בן תורה לסגל לעצמו שבכל עשרים וארבע שעות של היממה יהיה באחד המצבים האלה: אוכל, שותה, ישן, מתפלל, או לומד, ואשרי המחנך עצמו לכך. עוד רעה חולה ראיתי תחת השמש והיא אותם הקוראים לעצמם בני תורה ואוהבים לדבר דברים בטלים בזמן הלימוד, זה גם סוג של יצה''ר, ומהם צריך לברוח כבורח מפני הנחש, צריך לדעת שחבר כזה במרכאות או לא גוזל מחייו! פשוטו כמשמעו, כי הם חיינו ואורך ימינו, וממילא אדם שגוזל זמן מחבירו כאילו מקצר ימיו של חבירו, רח''ל. הזוהר הקדוש כתב בפרשת מצורע וזה לשונו:

כמה יש להם לבני אדם לשמור דרכיהם ולפחד מלפני הקב''ה, שכל מי שלא לומד תורה ולא עוסק בה נזוף מהקב''ה, מרוחק הוא ממנו ולא שורה שכינה עליו ואותם המלאכים השומרים שהולכים עימו מסתלקים ממנו, ולא עוד אלא שמכריזים לפניו ואומרים הסתלקו מסביבו שלא חש על כבוד קונו, אוי לו שהרי עזבוהו עליונים ותחתונים ואין לו חלק בדרך החיים רח''ל, ע''כ לשון הזוה''ק.

ועוד כתב הזוהר הקדוש במקום אחר כשאדם נזוף לא מתקבלת תפילתו ארבעים יום! והנה יש אנשים שמתפללים שנים רבות ותפילותיהם לא נשמעות ואינם יודעים למה, ופעמים זה מהטעם שהם מתבטלים מהתורה. אמר פה קדוש, רבן של כל בני הגולה החפץ חיים זצוק''ל: על הפסוק (משלי ג, טו) ''יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה'' ואמרו חז''ל שכל החפצים היקרים שנמצאים בעולם, אבנים טובות ומרגליות לא ישוו לדבר אחד מהתורה.

וידוע ששלמה המלך ע''ה היה החכם באדם וגם ידע בערכם של אבנים טובות כמו שנאמר ''כנסתי לי כסף וזהב וסגולות מלכים וכו''', הוא אומר שדבר אחד מדברי תורה שקול יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם!! וכעין זה אמר דוד המלך ע''ה ''הנחמדים מזהב ומפז רב'', רק שימסור פיו וליבו לדבר הזה, כמו שנאמר ''כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו''. ולכן הזהירה התורה שלא נשב בטל, ולא ניתן הזמן כדי שנתבטל בו.

וידוע שבכל מילה ומילה שאדם לומד הוא מקיים מצוות עשה של התורה וכל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, ולפי זה בשעה אחת יוכל לקיים כמה אלפים של מצוות עשה! וכמאמר חז''ל מסכת עבודה זרה (דף י ע''ב) בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. ולא נודע למה בכה רבי, אדרבא אם יש עוד יהודי שזוכה לחיי עולם צריך רבינו הקדוש לשמוח? אכן מבואר שאחר שראה רבינו הקדוש את חשיבותו של כל רגע עד שיש קונה עולמו בשעה אחת, בכה על ביטול הזמנים והעיתות השונות אשר לדעתו לא קנה בהם עולמו, ועל זה ידוו כל הדוים.

אם רבינו הקדוש בשביל רוב חסידותו ופרישתו וקדושתו בכה כל כך מה נעשה אנו איזובי הקיר??! ואשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. ואם תרצה לדעת גודל מעלת ערך התורה ושכרה תלמד מהפסוק ''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (שופטים ה לא) ופירש הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זיע''א כך: כשתרצה לשער ערך השמש לעומת אור החשמל- אין לזה שום השוואה ודמיון כלל, הרי השמש מאיר לעולם כולו ואפילו במרחק גדול מאיתנו, כדמיון זה הוא השכר של אוהביו שהם לומדי התורה, שאין לזה ערך ושיעור, ואי אפשר לדעת גודל ערכה בעולם הזה.

עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. ולאחר שיראה האדם את גודל מעלת לומדי התורה שהוא גדול לאין ערוך, ואין פה יכול לתאר זאת, ולהיפך את עונש המבטלה, יראה שלא משתלם לו לבטל שום רגע מימי חייו מהתורה הקדושה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, עד כאן לשונו. ודבריו קילורין לעיניים. החפץ חיים זיע''א המשיל משל נוקב עד התהום בעניין השקר שעושה האדם בעצמו. משל לעני אחד שהיה צריך לחתן את בנו, הלך בשוק ופגש אחד שהכירו שהוא בעל לב רחב ויד פתוחה ותינה לפניו את צרתו שצריך לשדך את ביתו ולרש אין כל.

אמר לו העשיר תבוא היום לביתי בשעה חמש אחר הצהריים ואני אתן לך הלוואה בסך גדול. באותו יום השתדל העשיר להתפנות מעסקיו, ובשעה היעודה היה בביתו וחיכה לעני, אך לשווא. העני לא הגיע לפגישה. למחרת שוב חזר עליו התסריט, העני פגש את מכרו העשיר וביקש ממנו הלוואה וקבעו לשעה פלונית ושוב לא מגיע העני לפגישה. ביום השלישי שראה העני את העשיר והחל לתנות בפניו את צערו, קטע אותו העשיר ואמר איני רוצה לשמוע, מאחר וחיכיתי לך פעמיים ולשווא משמע שאין אתה זקוק לכסף, שאם היית באמת נצרך לכסף היית בא לקבל את ההלוואה.

הנמשל ברור ונוקב: בכל יום אנו אומרים בתפילה והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו: והאר עיננו בתורתך: ותן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד ללמד וכו', הקב''ה חפץ לתת לנו את המשאלות האלו, רק תבואו לביתי- בתי כנסיות ובתי מדרשות ואני נותן לכם, אבל כל הבקשות הנ''ל רק מהשפה ולחוץ ואינם רצון אמיתי וכנה, מפני שאנו דומים לאותו עני שמבקש אבל אינו בא לקבל. הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ''ל כתב בשם אביו זצ''ל פירוש למאמר חז''ל במסכת חגיגה (דף ה ע''ב):

שלושה הקב''ה בוכה עליהם בכל יום, מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ומי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור. והדבר לכאורה תמוה. בשלמא זה שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב''ה בוכה עליו- מובן, מפני שמתאכזר על עצמו. יכול לרכוש חיי עולם ולא עושה זאת. אם על עצמו לא חס, מי יחוס עליו? אבל זה שאי אפשר לו עסוק בתורה ואף על פי כן עוסק, הלא הקב''ה היה צריך להשתבח ולשמוח בו בכל יום, ועל מה הקב''ה בוכה עליו ?? ופירש הרב כך:

לא מדובר כאן באחד שלומד והשני שאינו לומד, אלא ששניהם ודאי לומדים אולם יש מי שעוסק ויש מי שאינו עוסק, כלומר עוסק בתורה מלשון עסק, יש אדם שמתאים לו סוג מסויים של עסק ויש אדם שני שיש לו כשרונות גדולים יותר ולא מתאים לעסק הזה. יש לך אדם עם שכל ישר, יש לו כשרון לבנות ולפרוק לשאול וליישב, ובעצלותו אומר לנפשו לי מתאים ללמוד בקיאות, וכל כישרונותיו מתבזבזים לריק.

ולהיפך יש מי שמתאים לו ללמוד רק בקיאות, אין הוא מתאים לעיון ובכל זאת רוצה להיות כמו חברו ואינו רואה ברכה בעמלו, שניהם טעו באותה טעות!! אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה: הכתוב אומר (בראשית ד, ז) ''לפתח חטאת רובץ'' מרגע שנולד האדם מתלבש עליו היצר ומפתה אותו לעבירה, הגמרא בסוכה (דף נב ע''ב) אומרת שבתחילה יצה''ר כמו הלך שהולך ממקום למקום, אח''כ הוא כאורח נטה ללון, ולבסוף הופך להיות בעל הבית על האדם, כיוון שהאדם בצעירותו נשלט ע''י היצר וכל מחשבות ליבו רק רע כל היום ממילא אין הוא יכול להבדיל בין רצונותיו לבן רצון יצרו, כח היצר לשעבד את ליבו של האדם

ובמשך הזמן הופך הוא לאסיר יצרו. כמאמר חז''ל במסכת קידושין (דף מ) כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. השכל אינו מבין שבעצם כולו חי תחת שלטון היצר הרע, כל זאת לפני שמתחיל לעסוק בתורה. אבל כשאדם עוסק בתורה ועמל בה, קדושת התורה מסייעת לו להתיר את השכל שלו מכבלי הלב. האדם מקבל שכל ישר ודעת תורה אמיתית, ואז זוכה להבחין מה רצונו האמיתי ומאידך מהוא הרצון המדומה שלו, רצון יצרו המפתה אותו. החירות האמיתית אם כן היא שאדם שולט בשכל ישר על רצונות הלב ותעתועי היצר.

הנה בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל (ברכות דף ז) ידע בלעם את הרגע בו הקב''ה כועס והיה יכול לקלל את שונאיהם של ישראל. שהיה אומר כלם. אם נתבונן, הרי ר''ת כלם הוא כבד לב מח. כלומר שהרצונות והטבעים יהיו שולטים על המח. כלומר על השכל. שיהיו עם ישראל אסורים ונתונים תחת שלטון הלב.

בלעם הרשע, אולם הקב''ה ישתבח שמו הפך את הקללה לברכה ''לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו'' (דברים כג, ו) ה-כלם נהפך ל-מלך ר''ת מח, לב, כבד להמשיל השכל על תאוות הנפש!! וכל העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה: אנו אומרים בכל יום בתפילה תנא דבי אליהו:

כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות, וקשה למה צריך לומר הליכות ואח''כ לשנות להלכות? יאמר הלכות עולם לו, ולא צריך לתקן? אלא בא לומר לנו אליהו הנביא ז''ל עוד דבר חוץ מענין לימוד ההלכה, והוא שע''י לימוד ההליכות הוא יהיה בבחינת הולך. הולך מחיל אל חיל, מתקדם ומתעלה ע''י התורה הקדושה ואז מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

בכח קדושת התורה להאיר ליבו של אדם, להביאו להתעלות רוחנית גדולה, שיפור בהנהגותיו ובטבעיו עד שיהיה האדם בבחינת סולם מוצב ארצה אולם ראשו מגיע השמימה. וזו היתה טענתו של משה רבינו שעלה לקבל התורה והמלאכים עכבו בידו בתחילה, עמד וטען כנגדם כלום יצר הרע יש ביניכם? הרי אתם מלאכי מעלה ואינכם זקוקים לתורה הקדושה כדי לשנות את טבעכם ותכונתכם, ודווקא כשהתורה תהיה בארץ ויוכלו בני אדם לעסוק בה ולהתעלות מהחומריות ומהתכונות השליליות ולהפיכתם לקדושים אשר בארץ, יוכלו להתעלות מדרגת בני אדם לדרגת מלאכים ואף יותר מכך.