Binyamin - פרק ו - משנה ג

הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךָ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְּרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְּרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ

הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֶמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: א. לכאורה המשנה הזו ארוכה מיני ארץ, די לו לתנא שיאמר הלומד מחבירו אפילו מילה אחת ואנו נדע בקל וחומר את השאר? ב.

ועוד קשה, מהו אין כבוד אלא תורה, הרי רואים אנו הרבה עשירים או מנהיגים או בעלי השפעה אחרים הזוכים לכבוד מלכים, ברוב פאר והדר, ומרכזים מסביבם את כל תשומת הלב והרשמיות והטכסיות, ומאידך הרבה רבנים ראשי ישיבות, אריות התורה גאוני עולם שאינם מוכרים וידועים לציבור כלל??? ג.

ועוד קשה הרי אחיתופל היה רשע מרושע שנאמר ''ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'', א''כ איך דוד המלך טעה אחריו וקראו אלופו מיודעו ורבו? הרי קיימא לן אם הרב דומה למלאך אלוקים- למד ממנו תורה, ואם לא אל תלמד ממנו, שנאמר''כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא''? (עפ''י הרב מעשה אבות שליט''א). לגבי אריכות המשנה- התנא הקדוש בא לחדש חידוש עצום ונורא:

היינו חושבים לומר שדווקא הלומד פרק אחד מחבירו, כגון פרק אחד של קריאת שמע, כמאמר הגמרא במסכת נדרים (דף ח) ''כיוון דאי בעי פטר נפשיה מתלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית'' והרי ביארו שם שמדובר במי שאי אפשר לו ללמוד יותר משום שצריך להשתדל בפרנסת ביתו, ואם חבירו ילמדנו קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים נחשב לו כאילו עוסק בתורה, שנאמר ''והגית בו יומם ולילה'', קמ''ל שבא התנא לומר לא רק בפרק אחד אלא אפילו הלכה אחת.

כמו שאמרה הגמרא בסנהדרין (דף קיא) על הפסוק ''לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק'' ואמר על כך רבי יוחנן אפילו לא למד אלא חוק אחד- כלומר יש בכוחו של חוק אחד מדברי תורה להצילו מהגהינום. וא''כ מה גדול כח התורה שעבור דבר אחד יכול להינצל מהדין הקשה. ואם תאמר שרק בכח הלכה אחת להציל, בא ומחדש התנא הקדוש שאפילו בפסוק אחד ובתיבה אחת של קריאת שמע.

כמו שביאר הגר''א זצוק''ל (בשנות אליהו על מסכת פאה) שמה שאמרו קרא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים והגית בו יומם ולילה לא בא לאפוקי שאינו יוצא בתיבה אחת (במציאות שהוא טרוד במצווה או בדרך אר. ץ) שהרי אין לתלמוד תורה שיעור למטה. להורות שצריך האדם מאוד מאוד לחבב את התורה, שכל תיבה ותיבה שהוא לומד היא מצווה בפני עצמה ושקולה כתרי''ג מצוות.

ואם תאמר דווקא תיבה אחת או דיבור אחד, אבל מה כוחה של מילה אחת לעשות? על כך אומר התנא אפילו לימד אותו חבירו דיוק של אות אחת, כגון אות וו שמוסיף על עניין ראשון, למשל ואלה הדברים וכו', או כגון מה שאומרת הגמרא בברכות (דף נג ע''ב) גחלים עוממות אין מברכים עליהם בורא מאורי האש ושאלו בגמרא אוממות או עוממות? (דקדוק לשוני). וכן כתב הגאון רבי חיים מוולוזין בספרו רוח חיים שכשם שהמחסר מהספר תורה אות אחת הוא פסול, כך גם חשיבות של לימוד אות אחת מהתורה היא גדולה.

שהרי היא חלק מקדושת ספר תורה והלומד אות אחת נחשב ע''י זה כאילו לומד את כל התורה. כי גם ע''י לימוד אות אחת הוא דבק בתורה כולה, וע''י דביקות באות אחת של התורה הוא דבק בהקב''ה. וכשלומד אות אחת מחבירו, ע''י לימודם יחד הם מתדבקים בקשר אחד בתורה ובהקב''ה, עכ''ל, ועוד כי לפי מה שלמד מחבירו דבר אחד הרי קיבל ממנו חלק אחד מיני אלף מהתורה ולכן צריך לנהוג בו כבוד כאילו קיבל ממנו התורה כולה. ב.

אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו, ואם תאמר עינינו הרואות ראשי מדינות או עשירים שזוכים לכבוד גדול ולהערצה?אלא אליבא דאמת הכבוד שייך רק ללומדי התורה בלבד, כל מלך או ראש ממשלה או נשיא וכדו' בזמן שלטונם עוד מתרגשים מהם אבל לאחר שחלפו להם ימי התהילה נשכחים כמת מלב, מי זוכר את ראשי הממשלה הקודמים? מי זוכר את בעלי האומנויות האחרים? באמת מי? לא נודע בשכבם ובקומם. אבל חכמים הם ורק הם ראויים להנחלת הכבוד וזאת מכמה טעמים: 1. כמו שמצינו במדרש רבה פרשת נשא:

כל המרבה כבוד שמיים וממעט כבוד עצמו כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה, חכמים שבורחים מן הכבוד ולומדים ומלמדים בחדרי חדרים התורה מכריזה עליהם בראש חוצות וכמובן ששם שמים מתגדל ומתרבה. 2. אדם שאין לו אהבת התורה ממילא כבוד שמיים אינו חשוב בעיניו גם כבודו אינו כבוד אמיתי שהוא נחלתם של לומדי תורה לשמה. 3.

תורה, כבוד, וטוב הם מילים נרדפות, כ''ש ''כבוד חכמים ינחלו'' (משלי יג) כתיב ''ותמימים ינחלו טוב'' (משלי כח) ונאמר ''כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'' וכתיב ''אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי'', כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה. 4. הגר''א מוילא זיע''א כתב כל מקום שכתוב בתנ''ך כבוד בלי ואו הכוונה לכסף. ישנם שלוש דרגות, של כסף וזהב וגשמיות זה כבוד בלי וא''ו, ואין בזה שום שבח אלא חסר.

כבוד עם וא''ו הוא של חכמי ישראל והוא כבוד התורה והרוחניות, והוא הכבוד האמיתי, והכבוד היותר גדול הוא ''כל הכבוד'' והוא שייך להשם יתברך שמו, ''מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה''. (תהילים כד, י). 5. הוקש כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמיים שנאמר ''את ה' אלוקיך תירא'' ופירש רבי עקיבא לרבות תלמידי חכמים. וכל כך למה? כיוון שרק תלמיד חכם ע''י עסק התורה מתדבק דבקות גמורה בהשם יתברך, ולכן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כמו שחייב להקבל פני השכינה בזמן שבית המקדש קיים.

ועוד אמרו חז''ל במסכת ברכות (דף סד) כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה. כבוד ששיעשו לו בשביל עושר או יופי הוא תלוי בדבר ואינו ראוי לאדם אלא לדבר עצמו, כיוון שבטל הדבר (העושר המעמד, וכו') בטל גם הכבוד לאותו אדם, אבל כבוד שיעשו לאדם בשביל תורתו היא ראויה לו מפני עמלו והתקשרותו עם התורה שהיא קניין נצחי ואינה בת חלוף כמו הכסף והזהב ושאר עניינ העולם. ג.

איך דוד המלך ע''ה קרא לאדם רשע כאחיתופל רבי אלופי ומיודעי? אלא נראה לתרץ עפ''י הגמרא בבבא מציעא (דף לג) בסוגיה מהו רבו, דעת רב מאיר רבו שלמדו גמרא, דעת רבי יהודה כל שרוב חכמתו ממנו, רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו. אמר רבא כגון רב סחורה שלמדני מהוא זוהמא לסטרון (כף גדולה שמסלקין בו זוהמת הקדירה). ומכאן נלמד כמה גדולה ונוראה היא קדושת התורה שרבא שהיה יודע את כל חכמות התורה עשאו לרב סחורה כרבו משום שלמדו מהו דבר אחד.

ולכאורה מה בין רבא שיודע מהיא זוהמא ליסטרון ובין רבא שאינו יודע מה פירוש המילה הזו? אלא אינו דומה עולם הבא עם הלכה אחת יותר או פירוש מילה אחת יותר שלימדו רב סחורה, לעולם הבא שיכל רבא להגיע ללא לימוד זה!! ונחשב רב סחורה שהוא הביא את רבא לחיי העולם הבא! והחידוש כאן נאמר גם לגבי דהע''ה, אפילו שזה שלימדו הלכה אחת או פירוש אחד אינו בעל מעלה בכל זאת כיוון שמביאו לחיי העולם הבא יש חיוב לכבדו. והוא הדין למה שאומרת שם הגמרא לגבי אבידת אביו ואבידת רבו:

של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לעולם הבא. והוא הדין לאבידת האב ואבידת הרב, או פדיון האב ופדיון רבו ופריקת המשאוי של אביו או של רבו בכל אלו מקדימים רבו לאביו. נמצא שיש שני טעמים בחיוב כבוד רבו: א. מפני שרבו מביאו לחיי העולם הבא, שע''י כל דבר תורה שמוסיף לו רבו זוכה למדרגה גדולה יותר בעולם הבא. ב. מפני שכשהוא מכבד את רבו נחשב לו כאילו כיבד את השכינה הקדושה. דוד המלך כיבד את אחיתופל שזיכה אותו בלימוד שני ההלכות למדרגות גבוהות יותר בחיי העולם הבא ובדבקות בשכינה.

וכן מצינו ברבי מאיר שהיה תלמידו של אלישע אחר והיה אלישע רוכב על סוס בשבת ורבי מאיר הולך אחריו ללמוד תורה מפיו ועליו נאמר בגמרא רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק. ויתרה מכך: דואג האדומי על אף רשעותו לא לימד את דוד המלך ע''ה מהו זוהמא לסטרון, אלא דברים חשובים ויסודיים הרבה יותר שבלי קיומם אין תלמיד חכם ראוי להקרא בשם זה: הראשונה היא שלא ילמד לבד אלא בחבורה, ככתוב ''חרב אל הבדים ונואלו'', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים (בלשון סגי נהור) שיושבים ללמוד לבד, ולא עוד אלא שמיטפשים.

לא רק שלא מרבים חכמה על חכמתם אלא שגם חוטאים שנאמר'' אשר נואלנו ואשר חטאנו''. ודבר שני שלימד אחיתופל את דוד המלך ע''ה הוא לא להלך בקומה זקופה שהוא כאילו דוחק רגלי השכינה, ככתוב כתוב ''לפניו נעבוד ביראה ופחד''. והחסר שני יסודות אלו לא יתכן לקראו תלמיד חכם.