Binyamin - פרק ו - משנה ה

אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעְֵלָּתֶךָ: נראה לפרש משנה זו בס''ד שלמרות שרוצה האדם שררה ותפקיד לכבוד השם יתברך ולהגדיל תורה ולהאדירה- בכ''ז לא יבקש גדולה ולא יחמוד כבוד אפילו שכוונתו לשם שמיים בלבד.

שמתוך כך נראה שעושה את התורה קרדום לחפור בו ומנוף להגדיל את שמו. אומר המדרש: וכבר היו הולכים נדב ואביהו אחרי אהרון ומשה ואומרים מתיי ימותו זקנים אלו ואני ואתה ננהיג את העם. האם יעלה על הדעת ששני קדושי עליון אלו רצו במותם של אביהם ורבם? כמובן שכל מטרתם הייתה לשם שמיים טהורה ללא שום נגיעה. ולא לכבוד עצמם דרשו, אלא אמרו אם יבואו משה ואהרון ויאמרו לעם למה לא לומדים תורה? למה הולכים לכדורגל בשבת? יאמרו להם העם מה מבינים שני זקנים אלו בכדורגל, או בתענוגות העולם הזה? כשנגיע לגיל שלהם נלמד תורה.

אבל כשאנו נבוא ונוכיח לעם ולציבור הצעיר שלא ללכת ולא לחלל שבתות וללמוד תורה, אנו נהיה הדוגמא הטובה ביותר לנוער ולציבור הכללי!! אומר המדרש על כך פתגם ידוע: הרבה גמלים זקנים נושאים על גבם עורות של גמלים צעירים. אומר מרן הסטייפלר זצוק''ל בספרו ''ברכת פרץ'' שהיו חסרים במידות הענווה מפני שבקשו שררה ורבנות.

כתב הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זיע''א בספרו הבהיר אור לציון שצריך אדם להרבות בעסק התורה לעלות ולהתעלות, ואם יהיה מצב שיצטרך להתמנות לרב או דיין, יעשה זאת בלית ברירה, וצריך שקול דעת גדול להבחין מתי חייב לקבל על עצמו עול הרבנות. וישנן סיבות רבות מדוע השררה אינה טובה לתלמיד חכם: א. אם שאלו אותו הלכה וטעה, אפילו בשוגג נחשב לו כמזיד כמו שאמר התנא רבי יהודה הזהר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ב.

עלול להכריע בהלכה אף שאינו יודע מה הדין, כיוון שמוחזק כחכם כיצד יאמר אינני יודע כי קשה לאדם להתגנות יותר מאשר לוותר על כבודו. ג. יש מקרים שלא תהיה לו אפשרות לענות תשובה לפי מה שלמד, כי הדברים קשורים בשיקול דעת, ויכולות להיות שאלות על מצבים חמורים וגורליים, עד כאן לשונו. יותר מלמודך עשה: כמאמר התנא כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. ותכלית תורה מצוות ומעשים טובים.

כתוב בירמיה (פרק כב) שהנביא הוכיח את המלך יהויקים וטען כנגדו ''אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וכו', דן דין עני ואביון, אז טוב הלא היא הידעת אותי נאום ה'''. מקרא מפורש הוא שדווקא המעשים הטובים של צדקה וחסד עם הבריות הוא דעת ה' ורצונו. וכן מצינו בחז''ל שאמרו חייב אדם לומר מתיי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי, אברהם יצחק ויעקב, לא אמרו יגיע לימוד התורה שלי לאברהם יצחק ויעקב אלא מעשיי.

שהיא המדרגה הגבוהה ביותר מפני שדעת וחכמה באים בד בבד עם הקיום המעשי של המצוות, וכעת מובן מה שאמר רבי עקיבא ''כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתיי יבוא לידי ואקיימנו''. בכל יום היה מקבל עליו עול מלכות שמיים והיה מצפה לרגע שבו יקיים את הפסוק ''בכל נפשך'' - אפילו נוטל את נפשך. התנא אומר באבות מצווה גוררת מצווה כלומר אדם מתחזק ומתעלה ע''י קיום המצווה ביראת שמיים, מקבל קדושה נוספת, כלשון הברכה אשר קדשנו במצוותיו, וע''י תוספת הקדושה והיראת שמיים שקיבל חוזר ומקיים עוד מצווה.

וכן אמרו חז''ל ''חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה'', כלומר כשאדם מקיים דברי סופרים הולך ומתעלה ביראת שמים ובקיום התורה הקדושה שהוא תוצאת הלימוד והשקידה בה, תלמוד מביא לידי מעשה ומעשה מביא לידי יראת שמים. ויראת שמים גורמת לעוד לימוד תורה וכך חוזר חלילה! ואל תתאווה לשולחנם של שרים: דוד המלך ע''ה אומר בתהילים (פד, יא) ''כי טוב יום בחצירך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע''. ופירושו טוב לפני הקב''ה יום אחד של לימוד תורה של דוד המלך ע''ה מאלף פרים ואילים שיקריב שלמה בנו בכל יום.

ופירוש שני: טוב יום אחד בלימוד תורה ולמות בסופו של אותו יום, מאשר להיות אלף שנים מלך בלי תורה! וממשיך דוד המלך ''בחרתי הסתופף בבית אלוקיי'' כלומר גם אם בית אלוקים מלא עד אפס מקום מעדיף דוד המלך להסתופף ולהדחק שם, על פני חיים טובים ברווחה באהלי רשע.

וכן הוא אומר במקום אחר (תהילים קיט מ ו) ''ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'' ופירושו כשהייתי נפגש עם מלכים ושועי ארץ, וכל מלך היה מתפאר ומספר על הצלחותיו ועל מלחמותיו וגבורתו ושגשוג ממלכתו, אני אומר דוד המלך הייתי מפרש עוד פשט בגמרא, ומיישב עוד קושיה, ומחדש עוד חידוש בפרשת השבוע ולא הייתי מתבייש בפניהם, אדרבא רחב ליבי בה, הם לשיטתם עוסקים בהבלי וקנייני העולם הזה, ואילו אני מתעסק בקניינים הנצחיים:

ועוד יסוד חשוב יש כאן והוא שידע ויעריך העוסק בתורה את חשיבות המעשה אשר הוא עושה, וכמה שיחשיב ויעריך את לימוד התורה כך יגדל ערכו וחשיבותו בעיני העולם. כדרך שאמרו המרגלים ''כחגבים היינו בעיננו וכן היינו בעינהם'' (במדבר יג, לג), כיוון שהמרגלים החשיבו עצמם כחגבים, ממילא כך נחשבו בעיני הבריות. וצריך כל יהודי לומר העולם נברא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני ישתבח שמו, ובאמת יותר ממה שאני מקנא ומתאווה לשולחנם, הם מתאווים למעלתי ולחלקי שהרי כתר תורה עולה על כתר מלכות.

וכן מצינו ביתרו חותן משה שהתורה יחדה פרשה על שמו משום שעזב כל העושר והכבוד והנכסים ובא למדבר ציה ולצלמוות לחסות תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה ומצוות מאחר וחיפש את האמת ואמר ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים'' (שמות יח, יא). ולכאורה מה רע בזה שתלמיד חכם מבקש ומתאווה לקצת עושר שיכול לעזור לו מאוד בעבודת השם שלו? הדבר יובן במשל שהובא בשו''ת רב האי גאון:

מעשה בשועל אחד שבא הארי לטרפו אמר השועל לארי מה בצע בדמי הרי יש בי פחות מכזית בשר ואילו ממול יש אדם שמן תטרפנו ותשבע מבשרו, אמר הארי לשועל הריני מתיירא מתפלתו של האדם הזה - אמר לו השועל אל תדאג אתה תטרוף ובניך יקבלו העונש, אבל בין כך אתה תשבע מרעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה. נתפתה הארי ובדרכו לטרוף את האיש נפל בבור, בא השועל על שפת הבור והציץ עליו. אמר לו הארי הרי אמרת שאין הפורענות באה עליי אלא על בן בני? אמר לו השועל כבר יש עוון של אבי אביך שאתה נתפס בו.

אמר לו הארי אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תכהיינה? אמר לו השועל ולמה לא חשבת על כך מתחילה? הנמשל ברור, אמרו חז''ל הנותן עינו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו, הארי מלך החיות נפל ברשת השועל אך ורק משום שנתאווה לבשר קצת יותר שמן. מי שיש בידו את העושר האמיתי- זה השמור לו לנצח לחיי עולם, ומתאווה ושואף גם לעושר גשמי בר- חלוף מראה בזה פגם וחסרון באמונה. לכן מסיים התנא ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך בעולם הבא. והוא כמאמר החכם באדם ''למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא''.