Binyamin - פרק א - משנה י

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת: התנא רבן גמליאל אומר (בפרק ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון. שלא יאמר האדם מספיק שאני לומד מעט תורה והתורה שמה תושיה שמתשת כוחו של אדם. זה עדיין לא מספיק כנגד היצר. משום שצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. אלא צריך אדם לעסוק גם במלאכה מסויימת. וכן ללמד את בנו אומנות נקייה וקלה, ואז תורה קבע ומלאכה ארעי בכדי קיום נפשו זו הדרך הטובה.

והרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. לכן יש לאהוב את המלאכה. ולא אמר התנא לעשות מלאכה אלא לאהוב את האמצעי הזה שמציל אותו מן החטא. וידוע שהרבה גדולי עולם תנאים אמוראים ועד אחרוני האחרונים חלקם עסקו במלאכה כמו רבי יוחנן הסנדלר. ואור החיים הקדוש. והח''ח זצוק''ל וכו'. וכולם לא ראו במלאכה חולין אלא חפצי שמיים ומלאכת קודש. כתב מו''ר ועט''ר הגר''ח רבי שליט''א בספרו הנפלא עבד ה' (דף קח''א): במסכת שבת (דף לא) אמרינן:

בשעה שמכניסין אדם לדין שואלים אותו נשאת ונתת באמונה? לפי הפשט הפשוט האים משא ומתן שלך עם הבריות היה מתוך נקיון כפיים? ללא שקר ומרמה. במידה במשקל ובמשורה?. אבל יש גם פשט אחר עפ''י התוס' שם שכתבו ''שמאמין בחי העולמים וזורע'', ופירש בספר ''שב שמעתתא'' (אות ה') שהכוונה היא לבדוק אם האדם האמין שהרווחים שבהם זכה והעסקים שאותם גלגל לא היו תלויים בחוכמתו הגדולה או במתק שפתיו או בלשונו החלקה ולא בעובדה שהעסק שלו ממוקם במקום המרכזי שבעיר, אלא מאמין שרק חי העולמים לבדו השרה ברכה בעסקיו, וקיים בזה את הפסוק ''וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הנותן לך כח

לעשות חיל''. הוא ולא אתה. אשרי הזוכה לזה והוא דומה למי שזורע בשדה, ולאחר שזרע לא נותר לו אלא לייחל לישועת השם ולצפות בכליון עיניים לירידת הגשם. ויודע שהכל מאתו יתברך, וע''י זה מתקיים בו הפסוק ''הזורעים בדמעה ברינה יקצורו''. וכן בכל עסקיו הוא משליך הכל על בורא עולם. וכן כתוב במדרש רבה (פרשת מטות) על הפסוק בתהילים ''כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים'' (תהילים) ופירושו: לא ע''י היציאה לחוץ לארץ ולמערב ולמדברות מגיע אדם להתרוממות, כי אלוקים שופט.

ברצונו משפיל לזה ומרומם לזה, וכל העסקים אינם תלויים במקום ובזמן ובאיש הנכון אלא הכל מאיתו יתברך, ובו תלוי הכל. הה''ד ''מה' מצעדי גבר יכוננו ודרכו יחפץ'' (תהילים לז, כג) עכת''ד, ודברי פי חכם חן. כתוב באבות דרבי נתן (פרק יא) על הפסוק בבראשית ''ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'' (בראשית ב טו). תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר גדולה מלאכה שאף אדם הראשון לא טעם כלום עד שיעשה מלאכה. שנאמר ''וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה''. ורק לאחר מכן ''מכל עץ הגן אכל תאכל'' וכו'. עכ''ל.

רואים אנו שלמרות שמלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננים לו יין (סנהדרין נט ע''ב) בכ''ז דרוש נדרש הוא לעבדה. כתב ''הפלא יועץ'' בערך עמל שאחד הדרכים להתגבר על היצר הרע שמתגבר בכל יום על האדם ומבקש המיתו - זה המלאכה. ומשל למה הדבר דומה? לאיש שהוא כלוא בבית וידיו אסורות ואינו מפקח על שום עסק. ומבקש כל היום שיצווה השם איתו את הברכה, בודאי אין תפילתו עושה פירות ואין הקב''ה עושה לו נס דרך ארובות השמיים להריק לו ברכה.

שהרי כתוב ''למען וברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה'' (דברים יד כט) וצריך עסק במעט מלאכה או בסחורה ובצירוף לזה תפילה לבורא עולם שתהא מלאכתו מתברכת, וברכת ה' היא תעשיר, עכ''ד. הפסוק בתהילים אומר ''כל מצוותיך אמונה'' (תהילים קיט) ופשוט הוא שגם את מצוות המלאכה צריך לראות במשקפיים של אמונה ובטחון במי שאמר והיה העולם. אדם שעמל במלאכתו ולא עושה זאת מתוך אמונה שמזונותיו קצובים וקצוצים לו מראשית השנה דומה למה שהמשיל החפץ חיים זיע''א לאדם שרואה שהרכבת בתחילת נסיעתה נוסעת לאט יורד ומתחיל לדחוף מאחור.

וסובר הוא ש''עזרתו'' הועילה לדחוף את הקרונות שמשקלם אלפי טונות ברזל ופלדה!! ולשווא עמל העמל. מרן החזוץ איש זצוק''ל כתב בספרו ''אמונה וביטחון'' (פרק ב): ראובן, כאיש מוסרי וכבעל עסק מצליח בחנות גדולה תמיד היה אומר שהוא מאמין ובוטח בהשם. ''ברוך ה' יום יום'' לא היה מש מפיו. והיה מגנה את רוב ההשתדלות ואת בהלת הרדיפה אחר הפרנסה. והיה נראה בבירור כי הבטחון בה' מסביר לו פנים. והנה. לפתע. רעם ביום בהיר! חברו עומד לפתוח לידו חנות כמו זו שלו.

והוא מלא עצב וקנאה של תחרות הוא מנסה לקלקל ולהפריע למתחרהו ע''י שמפעיל חברים להשפיע בלשון רכה ובאיומים. וע''י שטוען טענות שקריות להצדיק מעשיו. וגורם ע''י זה שמתלקטים אליו אנשים ריקים ופוחזים אוהבי מחלוקת ומחרחרי ריב, הנופלים במכמורת היצר ונכשלים באיסורים חמורים שחוברים אליהם לשה''ר רכילות שקר שנאת חינם ועוד. להיכן הלכה האמונה המוצקת של אותו ראובן הנזכר.

ואנה פנה בטחונו המוצהר בה'? ודאי שנתעלמו ממנו דברי המסילת ישרים (בפרק יא) שאילו היו האנשים יודעים כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח ע''ב) לא היה טעם להצטער בטובת אחרים כלל. עכ''ד. שנא את הרבנות ומאידך אמר שמעיה שנא את הרבנות. לא ח''ו את הרבנים כמו שחושבים כמה פתאים אלא את הרבנות שהיא השררה. שידוע שהרבנות מקברת בעליה [רוב חכמי הספרדים נקראים חכם מפני שהחכמה תחייה בעליה. ולא נקראים רב]. היה פעם רב אשכנזי חכם צבי שקרא לעצמו חכם מהטעם הזה שאמר רבנות מקברת בעליה.

ואילו החכמה תחיה בעליה. הרבנות בהרבה פעמים גורמת לגאווה שהיא אם כל חטאת ולרדיפת הכבוד, לכן אדם ששונא את הרבנות ולא רודף אחריה מציל עצמו מדברים אלו. הגמרא במגילה אומרת על הפסוק שמדבר על גדולת מרדכי ''ורצוי לרוב אחיו'' מדייקת הגמרא לרוב אחיו ולא לכל אחיו, שמעט מהסנהדרין שפרשו ממנו לאחר שנהיה משנה למלך אחשוורוש. בתחילה שהיה ראש הסנהדרין היה לומד תורה ורצוי לכל אחיו. אבל אחר שנכנס לעול השלטון והשררה ירד מעט ממעלתו.

ואם מדרכי שעסק בצרכי רבים באמונה והציל את עם ישראל מגזירתו הרעה של המן הרשע וכל מעשיו היו לשם שמים בלבד, כך אדם שרודף אחר השררה והכבוד שלא לשם שמים אעכ''ו!! מעשה בחתנו של החפץ חיים זיע''א שבהיותו אברך חיפש משרת רבנות באחת העיירות. ובגלל שלא עלה הדבר בידו נגרמה לו עוגמת נפש מכך. הבחין בכך החפץ חיים ואמר לו: אל תדאג, אם לא התמנית לרב סימן הדבר שאינך צריך לשמש ברבנות. גם אני כשהייתה לי משרה רבנית עזבתי אותה. ואספר לך למה: בעיירה שבה הייתי רב, תפסו פעם את אחד הקצבים שהוא מוכר טריפות.

קראתי לו וגערתי בו, ואסרתי עליו להמשיך להיות קצב, אחרי כמה ימים נכנסו אליי בני משפחתו ובכו לפניי ואמרו לי שהוא חזר בתשובה ומבטיח שלא ישוב עוד על מה שעשה. ולכן בקשו שיחזירו לו את פרנסתו, קראתי לו וראיתי שהוא מתחרט. ואז היטלתי עליו קנס למען ישמעו וייראו. והחזרתי אותו על כנו, כמו שכתוב בשולחן ערוך. עברו כמה שנים והקצב נפטר. פעם אחת המשיך החפץ חיים בסיפורו ישבתי בעזרת נשים ולמדתי ובאמצע נרדמתי וראיתי בחלום שלושה אנשים שפניהם האירו כשמש. נבהלתי למראם, אבל הם אמרו לי שלא אפחד.

באנו משמיים ואנו רוצים לשאול אותך: בזמנו. כאשר הטלת קנס על הקצב שמכר טריפות, האם הקנס היה בתורת תשובה, או שסתם קנסת אותו בלי חשבון התשובה שלו? אמצתי את זכרוני ועניתי: לא, אני רק קנסתי אותו כפי שכתוב בשולחן ערוך. אבל לא עשיתי חשבון שמזה הוא יהיה בעל תשובה, אחרי שעניתי נעלמו שלושת האנשים האלה. והנה כעבור כמה דקות הופיע הקצב בחלומי והוא היה שחור כמו לילה. הוא בכה ותלש שערותיו: מה רצה הרב ממני? הם שלחו אותי למדור שביעי בגיהנם, לשאול תחתית. כשהביאו אותי לדין טענו כנגדי שמכרתי טריפות.

ואני טענתי שחזרתי בתשובה. וראיה לכך: רבי ישראל מאיר הכהן הטיל עליי קנס והחזיר אותי על כני. אבל הקטיגור טען כי הקנס היה רק לשם קנס ולא לשם תשובה. הבית דין של מעלה פסק שצריך לשאול את הרב עצמו מה היה החשבון שלו כשנתן את הקנס. ואז באו לרב לשאול. ואם הרב היה אומר שהקנס היה לשם תשובה לא היו שולחים אותי לשאול תחתיות!! התעוררתי מהחלום, סיים החפץ חיים זיע''א את סיפורו ואז עזבתי את הרבנות. היו לי אמנם עוד סיבות, אבל זו הייתה הסיבה העיקרית:

אם אני יכלתי לגרום לכך שנשמה תצטרך לרדת לשאול תחתית לשם מה לי להחזיק ברבנות?! ואז פנה החפץ חיים לחתנו ואמר לו עכשיו אתה מבין? אין אתה צריך לדאוג שלא קבלת את הרבנות!! (שאל אביך ויגדך להגה''צ שבדרון זצ''ל חלק ב'). כתב הגה''צ בן ציון אבא שאול בספרו הנפלא אור לציון (מאמר י) וז''ל: שנאת הרבנות פירושה שלא ינהג בשררה, אבל בודאי צריך להרבות בעסק התורה והיראה לעלות ולהתעלות. ואם יהיה מצב שיצטרך להתמנות לרב או דיין יעשה זאת בלית ברירה. ולזה צריך שיקול דעת גדול להבחין מתיי חייב לקבל על עצמו עול הרבנות.

כדי שלא יעבור על מה שאמרו חז''ל ''ועצומים כל הרוגיה'' זה ת''ח שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה דף כב). ישנם סיבות מדוע השררה אינה טובה לתלמיד חכם ונזכיר שלושה מהן: א. אם שאלוהו הלכה וטעה, אפילו בשוגג, עולה לו למזיד, כפי שאמר התנא: רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ב. עלול להכריע בהלכה אף שאינו יודע מה הדין שכיוון שמוחזק כחכם כיצד יאמר איני יודע. כי קשה לאדם להתגנות יותר מאשר לוותר על כבוד.

פירוש - עדיף שילחם מבעוד מועד לא להחזיק עצמו ברבנות כי נסיון זה קל יותר מאשר הנסיון שלאחר מכן. ג. יש מקרים שלא תהיה לו אפשרות לענות תשובה לפי מה שלמד, כי הדברים קשורים בשיקול הדעת ויכולות להיות שאלות על מצבים חמורים וגורליים. מסופר על הרב ''עונג יום טוב'' ששאל את הגרי''ס זצ''ל מדוע אינו מקבל על עצמו משרת רבנות? ענה הגרי''ס שאינו יכול לפסוק. תמה לתשובה. והגרי''ס הסביר:

מה אעשה כשתבוא בפניי שאלה הקשורה בחילול שבת במקרה של פיקוח נפש והלה חשוד על המינות? הגמרא בברכות (דף נה) אומרת שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו שם אדם: מי שנותנים לו ס''ת לקרות ואינו קורא. כוס של ברכה ואינו מברך. והמנהיג עצמו ברבנות. הקשה המהרש''א שם מהגמרא בכתובות (דף קג ע''ב) שאמרה צריך הרב לנהוג ברבנות ביד רמה כגון שלא לעשות מלאכה בפני שלושה אנשים וכו'? ותירץ המהרש''א שיש הבדל בלשון בין הנוהג להמנהיג.

המנהיג זה בעצמו נוהג בגינוני שררה וכבוד - הרי זה מגונה, ועל כך נאמר השררה מקברת בעליה, שהרי לא נדרש לכך. אבל הנוהג משמע שקיבלוהו עליהם ומינו אותו לרבנות, הרי זה צריך להנהיג את העם ביד רמה. עכ''ד. כתב מו''ר ועט''ר הגר''ח רבי שליט''א בספרו הבהיר ''עבד ה''' תחת הכותרת ''אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה'' (דף קנ''ח) וז''ל: הן היום, בעוה''ר, כבוד התורה ירד פלאים, וכל אחד מתנשא לאמר: ''אני אמלוך! גם תבן גם מספוא רב!'' ומשל הדיוט: ''כרס וזקן חצי רבנן:

'' ועמי הארץ, שאינם מבינים בתורה כלום ומתמוגגים ומתפעלים מדרשן המספר סיפורים יפים ומשבץ בהם ראשי תיבות וסופי תיבות, ובפרט אם משרבב לתוך דבריו כמה מלים ''יפות'' מהזרם החילוני וכמה מלים מן השפה האנגלית וכיו''ב, הרי אותו ציבור מהללו ומשבחו, מפארו ומרוממו וכולם מקלסים אותו ואת דבריו. מובן שאחרי הדרשה נשאר הרושם של תחושת התפעלות, אבל דברי התורה נמחים ונשכחים מהם לחלוטין, ונתקיים בהם הפסוק: ''שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו'', שהכל פורח מהם:

אבל חז''ל לימדונו שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנא' ''סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא'' (קהלת יב, ג). וכגודל הקדושה וסילוק שפה זרה ממנו, יותר משפיע על עצמו ועל אחרים יראת שמים טהורה. הרב נאמ''ן שליט''א העיד על מור אביו הי''ד, שאף פעם לא אמר ''אנציקלופדיה תלמודית'', אלא ''אוצר תלמודי'', בלשון הקודש. וכן נזהר בכל זה בשו''ת ''יביע אומר'' בכמה מקומות, כידוע.

ומעשה שהיה עם הרב עמיאל ז''ל הרב הראשי לת''א, שנכנס אדם אחד, שהיה שותף בבחירות לרב הראשי, אל ''החזון איש'' והתייעץ אתו אם לבחור ברב עמיאל או ברב הנוסף, וכך השיבו החזו''א: ''את הרב השני אינני מכיר. אך את הרב עמיאל אל תבחר בו! כי יש לו תואר דוקטור: '' כידוע, נמשלה התורה לשמן זית זך. כל טיפת מים שתיכנס תוציא כנגדה טיפת שמן. כך כל לימוד חול וכל עיסוק בחכמות חיצוניות מסלקים את חכמת התורה ואת כבודה.

וכאשר תראה רודף כבוד המחפש את כבודו אצל מי שהיום כאן ומחר בקבר דע, שכבוד התורה ממנו והלאה ושאינו שמן זית זך. היום בעוונותינו הרבים, המימסד החילוני מעריך ומכבד ודורש אחר רב שיש לו תואר כלשהו בלימודי חול, בעוד שכל החכמות הבל ורעות רוח כנגד חכמת התורה הזכה והטהורה. אדרבא, אותם אלה ההולכים שבי אחר הברק החיצוני הנוצץ הזה, הם רק מקלקלים היופי הפנימי האמיתי והטהור, שאין תוכן אחר עמוק ונפלא ממנו. כמה כואב הלב לראות ולשמוע מי הוא הקובע את המועמד שיגש לבחירות כרבה הראשי של העיר.

האם האנשים החרדים לדבר ה', או הרבנים שבדור וגדולי התורה? לא ולא! לא בידיהם הקביעה. אלא בידם של חברי עירייה, שאינם מבינים יהדות מהי וכ''ש שאין להם עסק ולא קרטוב של שיג ושיח בתורה הקדושה, ובידם של גבאים, שחלקם חילוניים וחלקם שונאים שנאה עזה את לומדי התורה, ומחפשים לפי רוחם רוח רעה רק רב בעל תואר שיתאים, לעניות דעתם, לרוח הזמן ויהיה כמוץ אשר תדפנו רוח.

לכן אין זה פלא, שרובם המכריע של אותם הרבנים, שנתמנו ע''י המימסד החילוני, חכמת התורה מהם והלאה, ידוע מה שביארו המפרשים (ועיין בספר ''ויאמר אברהם'' פר' ויחי) למה הקדים יעקב אע''ה את אפרים למנשה, מפני שאפרים היה בן תורה אמיתי ללא חכמות חיצוניות כו''ע. מה שאין כן מנשה, שהיה מקורב למלכות והיה בקי בתכסיסי מלחמה וכו' וכו', ורצה יעקב אע''ה לפרסם שכבוד התורה הוא העיקר ושאר החכמות מתאימות לרוקחות וטבחות. וכמו שכתב הרמב''ם באגרותיו, כידוע. כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.

וראה מה שכתב בספר ''קריינא דאיגרתא'' (עמוד רמז): ''ידוע שיש הרבה 'רבנים' שאינם יודעים אפי' צורתא דשמעתא, אבל הם משמשים ברבנות בקהילות גדולות. וידוע שיש הרבה 'רבנים' קלי הדעת המזלזלים בדיני התורה הקדושה, רח''ל (יכולתי להציג, לדוגמא, רבים מהם, אלא שאין זו הבימה המתאימה לכך). ויש מהם 'מכורים' למפלגה, שהמפלגה היא המוסד העליון שלהם. עיין שם. גם היראת שמים שלהם נפגעת ומתמרטת עקב החיכוך ובגלל חיבוקי הדב של החברה שהם נמצאים בה והמקלקלת אותם, ונתקימו בהם דברי הרמב''ם (שבהל' סנהדרין ספ''ג):

''כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה, אסור לעמוד בפניו! וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו החכמים שהטלית שמתעטף בה, תהי בעיניך כמרדעת של חמור'' (ועיין מדרש''א סנהדרין ז.). ע''ז אמרו חז''ל: ''אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה''. והנה בכל הדורות היו רבני המקום שבכל עיר ועיר מקבלים תעודת סמיכה והוראה אך ורק מגדולי התורה וע''י החכמים שבאותו הדור, כמבו' במס' כתובות (יז.), שהרבנים שבאותו הדור הסמיכו את ר' זירא, ר' אמי ור' אסי לאחר שהכירו את גדלותם בתורה ואת מידת יראת השמים שלהם.

ואחרי שהוכרו ככאלה, שיכולים לזכות את הרבים ולהשיב רבים מעוון. הוסיף המהרש''א שם: ''ובעוונותינו, רבים מהרבנים נכשלים בזה בדור הזה, וראוי לתקן הדבר ע''י גדולי התורה''. עיין שם. וכן אמרו בסנהדרין (ה:): ''תלמיד אל יורה, אלא אם כן קיבל רשות מרבו. '' ועיין במס' שבת (קל.), עד כמה היו נזהרים שלא להורות הלכה בעירו של רב המקום, הנקרא ''מרא דאתרא''.

וידוע מה שכתב מרן החיד''א על רבנו יוסף קארו, הנקרא ''מרן הבית יוסף'', שזכה להיות רבן של כל ישראל מלפני 400 שנים ועד היום, שכולם קיבלו אותו עליהם לרבם ונסמך להוראה ע''י 200 רבנים שבאותו הדור, וראשי התיבות מר''ן ממאתיים רבנים נסמך. אבל היום, בעוונותינו הרבים, כשנסמכים לרבנות ראשית או לרבנות אחרת ע''י אנשי מפלגה, שרובם ככולם אין להם הבנה בתורה ויראת שמים כלל ועיקר, שחלק מהם אף מרימים יד בתורתו של משה רע''ה, לא יתכן לקבל מהם דין רב המקום - מרא דאתרא כי הרי אמרו חז''ל (סנהדרין כו.):

''קשר של רשעים אינו מן המנין. '' ועיין כיו''ב בשו''ת יביע אומר (ח''ז החו''מ סי' א'). כידוע, רבנות הכפופה למימסד חילוני איננה מסוגלת להביע דעתה בענייני הלכה הדק היטב. ואמר פעם הגאון, מופת הדור, החזון איש זצ''ל, שבמקום שמכהנת רבנות שאינה עצמאית ברוח התורה, במקום שהרב יפסוק את ההלכה המזכיר והפקידה הם יפסקו את ההלכה. ומעשה שהיה ברב ראשי אחד ששלח מכתב למועצה מקומית בעיר מסויימת ו''הזהיר'' אותם, שלא יסכימו לקבל עליהם אברך גדול בתורה וירא''ש, בטענה שהוא '''שחור' ולא ציוני'':

שומו שמים על זה! להיכן הגענו?! אברך שהוא משכמו ומעלה גבוה ומורם מעם, שמזה שנים רבות מרביץ תורה ברבים ואהוב על הציבור מאוד ומזכה הרבים בכל כוחו, כיצד אפשר לדחותו בשתי ידיים רק בגלל שאינו שייך לתנועה או למפלגה שלו? והוא אינו יודע, עיניים לו ולא יראה, שרק המעיל שלו שחור, אבל בפנים לבן וטהור הוא; הוא משרת את המדינה באמת ובונה את העם ברוחניות ובגשמיות. תפקיד הצבא לשמור על העם, ותפקיד הרב, האברך, לבנות את העם כי בלי תורה אין עם ישראל. אם אין עם ישראל, לא תועיל שמירת הצבא.

וכידוע, מרן ראש הישיבה, הרב אלעזר ש''ך זצוק''ל, ועוד אדמו''רים ורבנים גדולים וצדיקים, שאינם קשורים לרבנות שמטעם המדינה, מביעים דעתם באופן נמרץ והחלטי ובלתי תלוי בעניינים רוחניים בכל נושא בארץ ובעולם. כי התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול (קידושין סו.). אף אנשי השמאל הרחוקים מתורה ומצוות, אמרו פעם שהרבנות הראשית לא מייצגת את גדולי התורה האמיתיים.

הגאון החסיד, רבי שמעון אגסי זצ''ל (בספרו ''אמרי שמעון'' דף רמג והלאד), כתב מרורות על התנהגותו הקלוקלת של הרב הראשי שמטעם המדינה בבגדד, שנהג בכמה וכמה דברים היפך ההלכה ולא חשש מלעבור על איסור לשון הרע ושאר איסורים. עיין שם. כבר הבטיחה לנו התורה: ''כי לא תשכח מפי זרעו. '' ובתלמוד (שבת קלח:): ''אמר רבי שמעון בר יוחאי: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל.

'' הציבור הקדוש, שהיה רחוק מהתורה, קרב אט אט להלוך בדרך מישרים, דרך התוה''ק, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ומשמתקרבים גם יודעים לכבד ולהעריך את אברכי הישיבות ולומדי התורה ויודעים שהתורה מונחת בקרן זווית. גם יודעים מהיכן אפשר לשאוב דברי תורה. זכינו ונתקיימה בנו נבואת עמוס הנביא (פרק ח): ''והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'. '' יש לציין, שגם ברבנות הראשית ישנם יחידי סגולה ממש שנשארו ''סולת נקיה'' בגדלותם בתורה וירא''ש.

נכנסו לגוב אריות ובלעו ''נחשים ועקרבים'' ויצאו בשלום. וכ''ז חסד ה' שבדור היתום שלנו הותיר לנו שריד ע''י רבנים אמיתיים, שעליהם אמרו חז''ל (יוצא לח:): ''ראה הקב''ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור: '' ואל תתודע לרשות שהיא יותר מהרבנות שאדם הולך ומפרסם עצמו ומעשיו ופעולותיו שיבחרו בו ויעמידו אותו בראשם. אלא ישב בצל ויאכל בצל. לא יתבלט יותר אלא בתוך עמו ישב. ולא ישאף להתפרסם ולהתגדל.