Binyamin - פרק א - משנה יג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קִטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף: [פירוש: נגד לשון משיכה. מי שנמשך שמו מתוך שררה ורבנות יאבד שמו, שהרבנות מקברת בעליה. ומי שאינו מוסיף על לימודו יסף, כלומר ישכח תלמודו. פירוש שני: יאסף אל עמיו. אדם שלא לומד חייב מיתה. ואילו המשתמש בכיתרה של תורה חלף מן העולם. פירוש אחר המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא. כך פירש רבינו עובדיה מברטנורא]. הלל הזקן מלמד אותנו כמה כללים יסודיים בחיים:

דבר ראשון שלא יחפש אדם להגדיל שמו. לרדוף אחר הכבוד והשררה. ולחפש פרסום ומודעות הציבור. אדם כזה שרודף אחר הכבוד, לא רק שאינו משיג אותו אלא מאבד גם את מה שהיה לו לפני כן. תפסת מרובה לא תפסת. או הכלל שיש בטרפויות - ''כל היתר כנטול דמי''. כל שאדם רוצה יותר כבוד ומעמד נחשב כטריפה! על כך אמרו בגמרא יומא (דף לח) ''בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא''.

ואף על פי שלא יבקשם באיסור מכלה ימיו בהבלי העולם ולא יוכל להשיג בעמלו טובה הנצחית ונשאר בטל מן הדבר אשר נברא בעבורו. ולא עוד אלא שאפילו זה ההבל אשר רץ בעבורו לא ימצאנו. מה שמבקש לא נותנים לו ומה שבידו נוטלין ממנו. ודוגמאות לכך מצינו למכביר: א. סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטל ממנה (כלומר אם שותה מים מאררים מתה ואם מודה נאסרה לבעלה והפסידה כתובתה). ב. נחש הקדמוני נתן עיניו בחווה ובא עליה. מה שביקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו נוטל ממנו. פירוש:

שהיה מלך על כל בהמה וחיה ועתה ארור מכולם. היה הולך על רגליו ועתה ילך על גחון. ג. וכן מצינו בקין שנתן עיניו בתאומה שנולדה עם הבל ולבסוף הפסיד הכל. ד. וכן מצינו בקורח ועדתו שעינו הטעתו, ראה ששמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון יוצא ממנו ורצה מלכות ולבסוף נבלע באדמה, ה. וכן מצינו בבלעם שחפץ בממונו של בלק ולבסוף נהרג ''בעת מילוי תפקידו''. ו.

וכן מצינו בדואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול וגדול שבתלמידים שקינא בדוד המלך ראהו נבון ויפה תואר וכו' ולבסוף הפסיד חלקו בעוה''ז ובעוה''ב, ועליו נאמר ''רשעים לא יחצו ימיהם'' ז. וכן אחיתופל חבירו שיע. ץ עצות רעות ונתן עיניו במלוכה הפסיד חלקו בעוה''ז ובעוה''ב. ח. וכן גיחזי שרצה ממונו של נעמן ונצטרע הוא ובניו, ט. וכן אבשלום שמרד באביו ברצונו את המלוכה ונהרג בדמי ימיו, י. וכן המן האגגי ששאלוהו מה נשמע? אמר להם תלוי: כל אלו מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידם ניטל מהן.

ומשל הדיוט הוא שהגמל התקנא באחרים שיש להם קרניים. הלך לבקש קרניים ובינתיים גזזו ממנו את אוזניו. וכן יארע לכל הרודף אחר תאוותיו לא ישיגם כרצונו ויפסיד עולמו התמידי!! (עפ''י מנורת המאור נר א' בהקדמה). דלא מוסיף - יסיף. מרבה תורה מרבה חיים. כל המרבים קשים חוץ מהתורה. כמה שיוסיף יוסיפו לו. אין גבול בלימוד התורה. אדם שלא מוסיף בכל יום על תורתו כביכול אומר אני כבר הגעתי לשלימות ואין לי מה להוסיף. אז משמיים אומרים לו אם גמרת את התפקיד שלך עלי אדמות למה לך חיים? א''כ ''תחזיר ציוד'' רח''ל.

שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה מהוא שאלמד חכמה יוונית? פלוסופיה. אסטרונומיה. וכו. אמר לו דודו רבי ישמעאל כתוב ''והגית בו יומם ולילה''. אם תמצא זמן שהוא לא יום ולא לילה מותר לך. והגית בו יומם ולילה ר''ת בגימטריה 24 שעות. הגמרא מספרת שבכ''ז הספיק בן דמא ללמוד החוכמות האלו וגם לעסוק בתורה יומם ולילה. כשהיה בבית הכסא שם אסור להרהר בדברי תורה היה לו שם אנציקלופדיות לחכמה.

ואם באדם שלמד את כל התורה כך, ק''ו אלף פעמים אנו שעדיין לא התחלנו ללמוד!! הגמרא בשלהי תענית (דף לא) מביאה כמה סיבות למאמר רשב''ג לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכ ט''ו באב: רבה ורב יוסף אמרו יום שפסקו מלכרות עצים לעצי מערכה רש''י פירש במקום לפי שהעצים לחים ומאותו הזמן תשש כח החמה לייבשן וחוששים שיותלעו העצים ויפסלו להקריבן ע''ג המזבח.

וכיוון שאותן משפחות מיוחסות פוסקים לכרות עצי מערכה יש להם עוד פנאי ללמוד תורה וזו סיבה מספקת לעשות יו''ט לכל עם ישראל!! שעוד כמה אנשים יכולים להתמסר ללימוד התורה. ממשיכה הגמרא ואומרת מכאן ואילך דמוסיף יוסיף כלומר מט''ו באב ואילך המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו. ומי שחלילה לא מוסיף יאסף כלומר ימות בלא זמנו רח''ל.

מסופר על תלמיד חכם מפורסם שחיבר ספר חשוב וכשפגש בו החפץ חיים זיע''א חיזק אותו שלא יתרפה מהתמדת התורה ועמלה מכאן ולהבא משום שהיצר הרע מטעה את האדם באומרו יש לך ביד דבר גדול. חידושי תורתך מודפסים ועומדים לדורות. כעת כבר לא נורא אם תלמד כרגיל בלא עמל וטורח.

ולכן צריך להתחזק להמשיך ללמוד לאחר הדפסת הספר באותו עמל ושקידה שלמד עד הדפסת הספר ואף יותר מכך! מעשה מזעזע שסיפר תלמיד חכם גדול שהיה עד לדברים במה שאירע ליהודי אחד מיוצאי גרמניה בעת ביקורו של רבי אלחנן וסרמן זצוק''ל הי''ד בארצות הברית טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בין אלה שבאו לשאול בעצת הרב היה אותו יהודי שבא לשאול את הרב היות ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה שנה ורוצה ללמוד אומנות מסויימת יחד עם לימוד התורה בבחינת ''יפה תורה עם דרך ארץ'' הרב זצוק''ל אמר לו בעדינות אתה בודאי צודק שטוב תורה עם דרך ארץ וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה. אולם מה דעתך על ענין הכנסת הבן בבריתו של אברהם אבינו? האם זו מצווה? בוודאי שזו מצווה גדולה שהרי אמרו חז''ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. אולם מה הדין אם קרה חלילה למי שמתו אחיו מחמת המילה? אסור למול זו ההלכה:

הרי שאפילו במצווה כה גדולה וחשובה אם מתו אחיו מפני שמלו אותם אסור למול את זה שנולד עכשיו. ואם אביו כן ימול אותו הוא יעבור עבירה. שכן כיצד הולך אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו? אם כן המשיך רבי אלחנן היום אנו חיים במצב של מתו אחיו מחמת מלאכה. כאשר שולחים ילד ללמוד מלאכה הוא עלול להתקלקל והנזק שנגרם מכך דומה לפחות לעניין של מתו אחיו מחמת מילה והלא ראינו בימים אלה שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכתלי התורה. כך אמר לו רבי אלחנן. אולם היהודי שמע מרבי אלחנן ולא קיים.

הלך ושלח את בנו למלאכה. וכמה אומלל ומסכן היה ממה שקרה לבן שלו. שלא השלים את שנתו ונפטר באופן פתאומי לאחר שהוציאוהו מהישיבה. והיה כאן בבחינת גזירה שיצאה מלפני השליט. דהיינו מה שאמר לו רבי אלחנן מתו אחיו מחמת מלאכה התקיים ביהודי הזה רח''ל. כי התורה לנשמה כמו אויר לנשימה והפורש מהתורה פורש מהחיים כפשוטו. מסופר על אביו של המהרי''ל זיע''א שאמר לבנו כשהגיע לגיל חי: על כל יהודי לדעת ולהבין כי עבירה היא גרועה ממוות. ובבכיה עצומה הוסיף ואמר:

אבל ממך אני דורש שתדע כי רגע אחד בלא תורה ודביקות בהשם יתברך יהיה נחשב אצלך קשה ממיתה! אמר רבי אלעזר מיימי לא קדמני אדם לבית המדרש. ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתבנים ואמרתי (משלי ב, ד) ''אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'''.

אנחנו לא נזבלים ולא נתבנים? ולומדים מכאן שחובת האדם בעולמו לשאוף כמה שיותר לעלות במעלות התורה והיראה ולא להסתפק במה שיש לו שהרי רבי אלעזר היה משכים תמיד לבית המדרש ומעולם לא הקדימו אדם ואעפ''כ כאשר ראה יום אחד שהזבלנים הקדימוהו - תבע את עצמו ולמד מהם דרכים להנהגות בענין החריצות והזריזות. פירוש נוסף: בא התנא הקדוש להשמיענו חיוב הענין להיות מוסיף והולך בתורה ומצוות. הגמרא אומרת שור בן יומו קרוי שור. מרגע שנולד ועד יום מותו הריהו בבחינת שור עשוי ומוגמר ואין לו שום התקדמות ושינוי.

אבל אדם לעומתו הולך ומתקדם עם השנים. כשנולד הרי הוא כאבן שאין לה הופכין. אינו אוכל ואינו מסתדר לבדו. וככל שנוקף הזמן הולך הוא ומתפתח, כמאמר התנא: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה. בן שלוש עשרה למצוות וכן על זה הדרך. אם כן אדם נקרא הולך כ''ש ''הולך אדם אל בית עולמו'' וכשם שמתפתח והולך מבחינה גשמית כך מצווה הוא להתפתח ולהתקדם מבחינה רוחנית. אנו אומרים בכל יום בתפ לת הבוקר כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות.

שואל הגה''צ רבי יהודה צדקה זצוק''ל מדוע מביאים ראיה מהפסוק שאומר הליכות ואח''כ משנים ואומרים אל תקרי הליכות אלא הלכות. שכבר בהתחלה יאמרו הלכות עולם לו? ומתרץ הרב שבא מסדר התפילה להשמיענו חידוש נוסף: מלבד שינון ההלכות היום יומיות שמחוייב הוא ללמוד צריך הוא להיות בבחינת הולך ומוסיף, הליכות עולם לו כלומר שלא יסתפק בשינון ההלכות אלא ילך מחיל אל חיל בלימוד התורה ובקיום המצוות ואז מובטח לו שהוא בן העוה''ב. ודבריו קילורין לעיניים.

ודלא יליף - קטלה חייב אמרו חז''ל במסכת ע''ז (דף ג' ע''ב) על הפסוק ''ותעשה אדם כדגי הים'' (חבקוק א, יב) מה דגים שבים כיוון שפורשים מהמים מיד מתים, אף תלמיד חכם כיוון שפורש מן התורה מייד מת. כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות יד): ויש אנשים רבים מהמון העם החושבים עיקר האבדון והפסד הנפש הוא בעבירות שיש בהן מעשה ואילו בדברים שאין בהם חטא בעשיה אין בזה הפסד. וזו טעות גדולה, כי אמרו חז''ל (במסכת חגיגה פרק א בירושלמי) ויתר הקב''ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון בטול תורה.

ואמרו חז''ל (בספרי פרשת עקב) כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש מבטלה גדול מכל העבירות ועל כך דרשו את הפסוק ''כי דבר ה' בזה את מצוותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא'' (במדבר טו, לא) וזה נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. עכת''ד. ובסוף המשנה בפרק חלק (סנהדרין דף צ) המשנה מונה מי שאין לו חלק לעוה''ב ואחד מהם הוא האפיקורס. מהוא אפיקורס? רבי נתן אומר מי שאינו משגיח על המשנה.

רבי נהוראי אומר מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק!! מה יענו ביום הדין אותם המשתמטים והמתבטלים מתורה ומזלזלים בבת קול הצועקת ככרוכיה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!! שתי תשובות בדבר לאותם ''חכמים'': א. מצינו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יד) מעשה באליהו הנביא שהיה מהלך ממקום למקום ומצא אדם אחד שהיה בור ועם הארץ והיה מתלוצץ ומלעיג על התורה ולומדיה. אמר לו אליהו זכור לטוב: בני מה אתה משיב לאביך שבשמיים ביום הדין? אמר לו: רבי יש לי הרבה דברים להשיב לו. בינה ודעת לא נתנו לי משמיים שאלמד תורה.

אמר לו אליהו. בני מה מלאכתך? אמר לו צייד אני, אמר לו אליהו ז''ל בני מי לימד אותך את האומנות הזו לעשות מצודות ומלכודות ולהעלות דגים מן הים? אמר לו: רבי בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמיים. אמר לו אליהו זכור לטוב להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים נתנו לך בינה. ללמוד תורה שעליה כתוב ''כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'' לא נתנו לך בינה ודיעה מן השמיים??!! מיד היה אותו צייד מרים קולו בבכי ואנחה. אמר לו אליהו זכור לטוב: בני, אל ירע לך.

אלא כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו עניין שהם עוסקים בו, אבל מעשיהן מוכיחין עליהם. ב. כתב הגאון מוילנא זיע''א. בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו אז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא היה יכול לראות בעת חיותו. ומראים לו עונשי גהינם ותענוגי ג''ע ורואה איך כילה ימיו בהבל וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו. כי בגללם קנה לנפשו עונשי גהינם וגם הפסיד תענוגי הגן עדן: וכמה שעות בכל ימי חייו הלכו לבטלה אשר בכל שעה יכל להרוויח תענוגי ג''ע בתענוגים נפלאים:

ומחמת גודל התשוקה שהוא רוצה להתעדן שם מוכן הוא להיענש בעונשים קשים ומרים ולבוא אח''כ לתענוגי הג''ע. ואין בכח אדם לציין גודל שברת ליבו וחרטתו. ואם היה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעוה''ב, היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל הצער. רק שהקב''ה נותן לו כח שיוכל לסבול זה הצער. ואז גודל תשוקתו שיתנו לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר אוי לי, איך החלפתי עולם בתענוגים נצחיים בעולם החושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גהינם.

עכ''ד. כתב בנפש החיים (שער ד פרק לג): וכמה צריך האדם לקבוע בליבו זה הענין הנורא במחשבות ליבו שכל האדם וחייו הוא רק אותו העת שדבוק בתורה הקדושה. וכשפירש עצמו ממנה לעסוק בנוי העולם החשוך הרי הוא מסור ביד יצרו. עד כאן דבריו. אמרו חז''ל על הפסוק ''התרפית ביום צרה צר כחך'' (משלי כד, י) שכל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה ובפרט בזמן הזה שהוא עקבתא דמשיחה וכמו שאמרו חז''ל: מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים וכן איתא בתנא דבי אליהו (פרק יד):

אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך הטלטול ולא מתוך שאין להם מזונות. אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבים זה אצל זה וכל אחד קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע! ודאשתמש בתגא חלף כלומר שעושה את התורה קרדום לחפור בו ולהשיג בו כל מיני טובות הנאה. נחשב כמשתמש בכתרו של מלך ואין לך מורד במלכות יותר מזה. לכן חייב מיתה. זו דרגה יותר גרועה מקודמתה. ההוא לא לומד כלל ומשחית עצמו וזמנו. ואין אבידה כאבידת הזמן. אבל זה לומד תורה ועושה אותה כלי שרת למטרות אישיות לא לכך נבראה התורה. אדם שמחליף את היוצרות ממילא חולף ועובר ולא משאיר שום רושם בעולם.