Binyamin - פרק א - משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי: הלל הזקן מלמד אותנו שאין שום אפשרות בעולם לזכות לאיזו מעלה רוחנית בתורה או במידות בלי שהאדם יתיגע ויעמול עליה. הגמרא בתענית (דף כג ע''ב) מספרת על רבי יצחק בן אלישיב שרבי מני היה מצוי אצלו, פעם אחת אמר לו רבי מני על אשתו שהיא לא כל כך יפה, ואמר לו רבי יצחק מה שמה ואמר לו חנה. עשה לה רבי יצחק ''מי שברך'' והתייפתה חנה. ולאחר מכן התלונן שהיא מתגדלת על בעלה והחזיר אותה רבי יצחק לשחרוריתה.

וכן העשיר או העני את בית חמיו לפי רצונו. אולם כשבאו אליו שני תלמידים ובקשו מרבי יצחק ואמרו לו נבעי מר רחמי עלן דנחכים טובה. אמר להם עימי הייתה ושלחתיה. כלומר אין תפילתי מקובלת כל כך. רוצה לומר כל זמן שהתפילה הייתה בענין של עשירות ועניות כיעור ויופי ודברים חיצוניים התפילה הועילה והיתה מעשית, אבל להחכים בתורה שאינה כשאר חוכמות לא תספיק תפילה בלבד, כאן צריך ''להפשיל שרוולים'' לעמול להשקיע ולהתמיד, וכולי האי ואולי. ישנם אנשים שיושבים על חוף הים [על הים לקו 250 מכות:

] נאנחים ואומרים מתיי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי: זה כמובן תפילת שווא וברכה לבטלה. אדם שעושה, ומשתדל במשך הזמן פותחים לו שערי תבונה. חכמה בינה ודעת. אבל אם לא ישקיע איך יגיע? ידוע שישנם שלושה כתרים. כתר כהונה. כתר מלכות. וכתר תורה. כתרי כהונה ומלכות עוברים בירושה מאב לבן. אבל תורה אינה עוברת בירושה. צריך אדם להקיא חלב שינק מאימו בשביל להגיע להבנת התורה. ולפום צערא אגרא.

הגמרא (בבא מציעא דף פה) אומרת כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ''לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם''. (ישעיה נט, כא) ועל זה אומרת הגמרא תורה מחזרת על אכסניה שלה. נכון התורה באה ודופקת על הדלת, השאלה אם פותחים לה!! כתב מרן החפץ חיים זיע''א בספרו ''שמירת הלשון'' מענה למתרשל בעבודת ה'. וזה לשון הזהב של הרב זצוק''ל: אם אין אני לי: היינו במה שנוגע רק לי היינו לעצם האדם, שהוא נשמתו הקיימת.

אם לא אשתדל בעצמי עבורה בהשגת קנייניה, תורה ומעשים טובים, מי יביא לי חיות ואושר עבורה? כי דבר זה לא נקנה בשום קניין ורק עמל האדם בעצמו לנפשו. ואם בעבודה לצורכי גופו לא צריך שיעמול כל היום כולו, ע''ז אמר התנא שבעבודת צרכי נשמתו לא כן הוא. כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. ''המסילת ישרים'' מפרש את המימרא הזו לעניין הצלת האדם מן החטא. כ''ש דוד המלך ע''ה ''צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'' (תהילים לז, לב) שאם האדם מפקח על עצמו, נזהר מן החטא. אז הקב''ה עוזרו והוא ניצל ממנו.

אבל אם האדם עצמו לא ישים אל ליבו. אינו בודק את דרכיו, גם הקב''ה עוזבו למקריות ולפגעי הזמן. וכך הוא הפירוש: אם אין אני לי כלומר פעולת המניעה מהחטא וההתגברות על היצר, הפעולה הראשונית ''הלחיצה על הכפתור'' חייבת להיות ע''י האדם עצמו. בלעדיה לא יפעל כלום, ומאחר ויש התעוררותא דלתתא יש התערותא דלעילא, וכשאני לעצמי - ואם בכ''ז הצלחתי להתגבר על יצרי מה אני, ללא הסייעתא דשמיא מה אני, כ''ש אלמלא הקב''ה עוזרו אינו יכול לו. וכשאני לעצמי מה אני: אומר החפץ חיים זצוק''ל אם יעמול האדם כל היום לפרנסת ביתו בהרחבה.

לשכור דירות רחבות ומלבושים יקרים יותר מכפי הדרוש - בודאי עמלו לא לו הוא. כי מה ישא בעמלו? וכל שכן אם יפזר כסף עמלו לחינוך בניו בדרכים החדשים להשכילם בהשכלות זרות. מתורת ה' יסירם הלא עמלו לא לו הוא. ואדרבא עוד עליו לתת דין וחשבון על מפעליו. ובל יטעה אדם את עצמו לאמור די לפניי תורתי ועבודתי המועט לצרכי נשמתי. לא כן הוא כי אף אם יהיה מסור כל עמלו רק לעצמו, מה נחשב הוא? ואף כי בזמן שרוב עמלו לא לו הוא - מה הוא. עכ''ל. פירוש נוסף:

ידוע שאם רואים אדם מרחוק שואלים מי הוא זה ההולך שם? ראובן שמעון או לוי, אבל אם רואים מרחוק בעל חי שואלים מה זה ההולך שם פר או שור או חמור? זהו שאמר הלל הזקן אם אין אני לי כלומר אם אין אני דואג רק לעצמי אלא גם בשביל אחרים, אז מי לי כלומר אז אני אדם שאומרים עליו בלשון מי הוא. אבל כשאני לעצמי אם אין אני דואג אלא לעצמי בלבד ולא לזולתי, אז אבדתי שמי כאדם ושואלים עלי מה אני כעל בעל חי, רחמנא לצלן. פירוש אחר:

יצר הרע מסמא את עיני האדם באמרו אליו תמיד איך אפשר ללמוד תורה אתה מוכרח לעסוק בפרנסה ובפרט בימים אלו שעול הפרנסה כבד עד מאוד ואם לא תעבוד שעות נוספות ותעשה עוד השתדלות בענין הפרנסה תרעב ללחם, אבל אליבא דאמת זו טענה מזוייפת שהרי מזונותיו של אדם קצובים מתשרי לתשרי וכל יגיעותיו לא ישיג בשום אופן יותר ממה שנקצב לו, אבל בדברי תורה ההיפך. תלוי לפי רוב יגיעותיו ועמלו, וכל מה שמתייגע בתורה יותר ישיג יותר. וזה שאמר כאן:

אם אין אני לי מי לי - דהיינו בדבר תורה, כי אין הדבר תלוי באחר כי אם בי בלבד, נפש עמל עמלה לו. ולפום צערא אגרא. אבל בענייני פרנסה וכשאני לעצמי מה אני. כי תחבולתי ויגיעותי לא מעלים ואל מורידים יותר ממה שנקצב בראש השנה. ואשרי המבין זאת. ואם לא עכשיו - אימתיי?! אומר החפץ חיים בספרו הטהור ''שמירת הלשון'' משל העוה''ז עולם המעשה הוא יום השוק, היריד הגדול ובזה יחיה את עצמו כל השנה בהרחבה.

טענה זו גופה מחייבת את האדם בזריזות יתרה, כי הנה אם נראה אדם שביום השוק עצמו הולך ג''כ בטל ומבלה זמנו לריק, הלא השאלה גדולה כי אם גם עתה ביום השוק לא תעבוד עבודתך, הלא תגווע ברעב כל השנה! כן אחי, הלא העוה''ז הוא יום השוק. שבו צריך אדם לקנות סחורתו שיחיה בה את נפשו לכל ימי חייו הארוכים לעולם שכולו ארוך. לכן כתב שלמה הע''ה ''כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה''. (קהלת ט, י).

בפרשת התוכחות (דברים כח פסוק סז) כתוב ''בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר'' אמר פעם הרב הראשי לישראל, פה מפיק מרגליות הרב ישראל מאיר לאו שליט''א שזו אחת הקללות הקשות בצ''ח קללות. ישנם הרבה אנשים שבבוקר שחרית של חייהם בעודם צעירים, אתה אומר להם מה עם תורה. תפילה, מצוות וכו'? אומרים לך בע''ה בערב כלומר בערוב ימיו בל''נ ילך ללמוד. רק יצא לפנסיה ויגמור עם המשכנתא וכו' ילך ללמוד. אתה בא אליו בערוב ימיו [אם בע''ה זוכה לכך] ואתה אומר לו זוכר את הבטחתך? הוא.

אומר לך מה אגיד לך, הלוואי לו יהי היום כבר בקושי הולך. הזכרון פרח ממנו. החיים הטביעו בו רושם לא כ''כ טוב, גם אם הוא רוצה כבר לא יכול ללמוד. ואז הפסיד את ימיו. שעברו לו מנגד, ואין לאל ידו לעשות כלום, לכן העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף-עין. קום אחי שנס מותניך, ותתחיל לעבוד בוראך כל זמן שנותנים לך את האפשרות לכך. כי יגיעו ימים שבהם תרצה אבל כבר יהיה מאוחר!