Binyamin - פרק ב - משנה ב

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּדֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם; שְׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

למה הזכיר התנא פעם מלאכה ופעם דרך ארץ הרי שניהם אחד הוא? הרב מעשה אבות שליט''א מתרץ, שבתחילה נקט התנא לשון דרך אר. ץ כלומר בצעירותו של אדם חייב אביו ללמדו תורה ויחד עם זאת אומנות נקיה וקלה בהיותו סמוך לשולחן הוריו הוא לומד תורה שנקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם ובונה את עצמו מבחינה רוחנית, מאידך משתלם גם בדרך ארץ כלומר מעט חוסך כסף לעתידו, וממילא אין לו זמן פנוי. ומכיוון שהרהורים רעים מוצאים מקום בלב הפנוי מחכמה אצלו אין מציאות כזו ואז ניצול מן החטא.

בהמשך המשנה מדבר התנא בזמן מאוחר יותר של האדם שהוא חי נושא את עצמו. וחוץ מלימוד תורה צריך הוא גם לעסוק במלאכה לפרנס בני ביתו, ואם אין הוא עושה מלאכה, לא תמיד יוכל להחזיק מעמד, וסופו שיאלץ לעזוב תלמודו לגמרי ולא יוכל אפילו לקבוע עיתים לתורה מפני שיהיה בעל חוב. ומאחר ואי אפשר לו בלא מזונותיו חייב אדם לעסוק במלאכה מסויימת שתפרנסהו בכבוד ולא יצטרך למתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם, וממילא יהיה לו ישוב הדעת להמשיך ללמוד תורה.

מכאן מובן למה התנא מדגיש שרבן גמליאל הוא בנו של רבי יהודה הנשיא לומר לך שגם אם יהיה האדם מופלג בעשירות, בזכות אבות, ובגדולה בתורה כמו רבן גמליאל בכל זאת חייב לעסוק במלאכה לא בשביל הפרנסה, אלא יותר בגלל שהיא מתישה כוחו של אדם ומשכחת עוון. שבכהאי גוונא לא יהיה פנוי לעשות עוונות. שלמה המלך אומר (משלי טז, ו) ''בחסד ואמת יכופר עוון'' חסד אפשר לפרש שזה מלאכת האדם שמפרנס ועושה חסד עם בני ביתו. ואמת זו התורה שנאמר תורת הייתה בפיהו (מלאכי ב ו).

בכח שניהם מתכפרים עוונותיו של אדם, מפני שהעמל בפרנסה משבר את יצר הרע של תאוות הממון והעמל בתורה משבר את יצר הרע השני שבלב האדם זה של אפיקורסות ופריקת עול. ומתוך כך בידו לפרוש מתאוות העולם הזה, שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם (ברכות לה ע''ב). פירוש נוסף: יפה ת''ת עם דרך ארץ דהיינו שעוסק במלאכתו או במשא ומתן ישמור עצמו בכל אזהרות התורה, משאו ומתנו יהיה באמונה, מלאכתו תהיה ללא גזל הבריות או בעל הבית, ואז ממילא הכל נחשב כתלמוד תורה, מפני שמיישם את התורה הלכה למעשה.

ובזכות זה יגיעת שניהם יחד משכחת עוון. מוסיף התנא ואומר וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים לשם שמים למרות שהעוסקים בשימוש תלמידי חכמים מתבטלים באותה שעה מעשיית איזו מצווה או מתלמוד תורה, בשמיים מחשיבים להם כאילו קיימו אותה מצווה, שגדול המעשה יותר מהעושה, ולכן הגבאים היקרים שומרי משמרת ה' בכל אתר ואתר שדואגים ומארגנים את הפעילות התורנית, תהילים לתשב''ר, פעילות לנשים, פעילות צדקה וחסד, גמחי''ם שונים לניזקקים, קמחא דפסחא וכ''ו כל אלה לא יחסרו כלום מתורתם בעקבות פעילותם הברוכה, ולעתיד לבוא ישלימו להם כל מה שהחסירו בלימוד התורה. ואם ח''ו גבאי לא עוסק

עם הציבור לשם שמים הסכנות הרוחניות הן מרובות וסופן מי ישורנו. מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הרב חיים רבי שליט''א כתב בספרו הטהור עבד לעבדי ה': ''ויש ללמוד דבר נוסף על אותם גבאים שיש עמי הארץ שחושבים שגבאי טוב זה גבאי שמשפץ את בית הכנסת, מחליף ריצוף, מוסיף נברשות, קונה מידי פעם ספסלים חדשים, וזו טעות. גבאי טוב זה גבאי ירא שמיים שעושה כל מעשיו בהתיעצות עם חכמי ישראל ולא עושה דברים על דעת עצמו.

הכסף שנתרם לביהכנ''ס הוא כספי הקדש וכיצד יחליט על פי דעתו או על פי דעת ועד בית הכנסת, שרובם ככולם עמי הארצות ובודאי אינם תלמידי חכמים? לדוגמא: אסור לגבאי להחליט לקנות מזגן או ריהוט לביהכנ''ס כי יתכן שעדיף לפתוח שיעור תורה לגברים, או לנשים בענייני צניעות וכו'' (במקום מזנן שעולה 7000 ש''ח אפשר להביא אברך יקר שתורתו אומנותו וינחה את הציבור הקדוש על מבועי התורה והיראה, ובמשך כל השנה יקבל סכום של המזגן הנ''ל, שנה של תורה ויראת שמיים, השקעה בנשמות ולא בעצים ואבנים) ועדיף רב בביהכנ''ס ולא חזן עם קול ערב, לכן אומר התנא שכל העוסקים עם הציבור תעמוד נגד

עיניהם מה טובת הציבור ושכל מעשיהם יהיו לשם שמים ולא יטילו אימה על הציבור מפני שהציבור צריך להיות ירא רק מהקב''ה ישתבח שמו לעד. עיין חגיגה (ב.) דהקב''ה בוכה עליהם כל יום, ובין השאר על פרנס המתגאה על הציבור. בעניין ''יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון'' אומר הבן איש חי זיע''''א משל נאה לעשיר אחד שהזמין למסיבה שערך שלושה ת''ח. הראשון לא הלך, אמר תלמוד תורה כנגד כולם, החכם השני הלך וביודעו שיהיו שם שירי עגבים.

שחוק וקלות ראש ישב בפינה מרוחקת והחל לגרוס בע''פ גמרא, רש''י, ותוס', ראשונים ואחרונים על הסדר, ובהגיע עת תיקון חצות, עשה עצמו כמו נישען על העמוד, מידי פעם גם קצת מחא כפיים ועשה עצמו כמשתתף בשירה, הת''ח השלישי בא, אבל כל כמה דקות היה קם והולך אנה ואנה וניראה עליו צער ביטול תורה מטריד אותו. בהגיע זמן תיקון חצות ישב על הריצפה בחדר אחר והחל בוכה ומקונן על צער החורבן עד שעורר תשומת לב כולם. ''ובאו האורחי'ם בארץ אשור'' והחלו צועקים ומגדפים אותו, גם כאן אתה משבית את שמחתינו?? וכי היום תשעה באב?.

היהודי הראשון שלא בא עורר תרעומת וכעס עליו, וכי כך מתעלמים מהזמנת העשיר?? החכם השלישי עורר כעס המוזמנים עליו והשבית את שמחתם, אבל החכם השני זה שגם למד כל הלילה גם עשה תיקון חצות גם קיים דרך ארץ ועשה קידוש שם שמים גדול. לא פעם מזמינים בן תורה לאירוע של אחינו שעדיין לא זכו להארת דרכם, צריך הרבה דעת ותבונה למזג בין הדברים ולהיות נח גם לבריות וגם ובפרט לאבינו שבשמיים לגרום לקידוש שם שמיים בין הבריות ושיהיה שם שמיים מתאהב על ידו נוסף לזאת דרך ארץ לא רק במובן של מלאכה או סחורה כמו שפירש רבינו עובדיה מברטנורא זצוק''ל אלא כפשוטו, הנהגת יום יום. וההתיחסות לזולת.