Binyamin - פרק ב - משנה ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מובא בשם האר''י ז''ל- שכל מה שאוכל אדם באמצע השבוע רובו הולך לסטרא - אחרא, ואין לרוחניות כי אם אחוז מזערי מהאכילה, על השאר מברך האדם אשר יצר את האדם בחכמה:

וידוע שכל עמל אדם לפיהו (קהלת ו, ז). כמה טרחות יגע ועמל בשביל להשיג המאכל, עשר פעולות: זורע וקוצר מעמר דש בורר זורה וכו' ולבסוף ההנאה שיש לו מהמאכל, הוא כמה סנטימטרים מהפה ועד בית הבליעה, ולאחר מכן אין נפקא מינה אם אכל שור אבוס או לחם ובצל. לצערינו ישנם הרבה אנשים שעושים מהאוכל פולחן, ארוחה ללא בשר או עם כמה סוגי סלטים לא נחשבת בעיניהם למאום, על אלה נאמר הולכים על גחון. שסופם מתברר שדאגו לתולעים שיהיה להם אוכל משובח יותר:

ריבוי בשר מראה שאדם משתקע יותר מדי בעולם הזה ובגשמיות וסופו שיהיה מגושם ומסורבל כדב. וזה כמובן בא על חשבון הרוחניות והלימוד התורה הקדושה! הגמרא אומרת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, שהצדיקים שבהם היה יורד להם מן ליד האהל, לוקטים מברכים ואוכלים מעט, עשירית האיפה ומתברך במעיהם ויושבים ולומדים תורה בשקידה עצומה. מה שאין כן הרשעים שעליהם נאמר בטן רשעים תחסר, שתמיד מרגישים שפספסו משהו ושלא אכלו מספיק, והלוואי שהייתה להם עוד כרס אחת היו מסתדרים יותר.

ועוד מפני שהרשעים קטני אמנה הם ואומרים מה נאכל למחר לכן לא אוכלים מה שליבם חפץ אלא משאירים למחר, לכן בטנם חסרה. מה שאין כן צדיק שאוכל לשובע נפשו ולא דואג על מחר. אדם שאוכל לשם שמיים, שיהיה גופו בריא לעבודת ה', ומברך ברכת המזון בכוונה גדולה, ואומר הלכה או שתיים על השולחן אכילה כזו מכפרת על כל האכילות שאכל שלא לשם שמיים, ונותנת לו כח ובריאות לעבודתו יתברך.

ונחשב לו כהקרבת קרבן!! אם ח''ו כוונת אדם ומחשבתו למלאת כרסו ותאוותו, להתענג בנופת טינופת צוף העולם הזה והבליו הנה ברוב פעמים אף בדרך הפשטות רוב האכילה וגשמיות שבמאכל מבטל אותו מדברי התורה ומצוות ה'. כידוע שהאוכל יותר מכדי שבירת רעבונו מזיק ומשחית את הגוף, ומכאובים וחולאים באים עליו. ובפרט מי שנמשך אחר תאוות האכילה, ודאי שאוכל אף דברים המזיקים לו, ומחמת חוליו מבטלו מתורה ומצוות ותפילה. כתב הרמב''ם זיע''א (בפרק ד' מהלכות דעות) וז''ל:

לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משביעתו, ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות והוא עיקר לכל החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי כא. כג) ''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'' כלומר ''שומר פיו'' - מלאכול מאכל רע או מלשבוע. ''ולשונו'' מלדבר אלא בצרכיו, הוא ששומר מצרות נפשו.

ובפרק ה' (הלכה א') כתב הרב זיע''א לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהיה רודף למלאת כרסו כאלו שמתמלאין ממאכל וממשתה עד שתיפח כרסם, ועליהם מפורש בקבלה ''וזריתי פרש על פניכם'' (מלאכי ב' ג') אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושים כל ימיהם כחגים, והם האומרים ''אכול ושתה כי מחר נמות''. וזהו מאכל הרשעים ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר ''כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום''.

אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה ''צדיק אוכל לשובע נפשו'' (משלי יג' כה') ובאר שם בכל תאוות העולם הזה אין נאה לחכם להתענג בהן. אמר החכם רבי אברהם אזולאי זיע''א סב של החיד''א זצוק''ל שכל עיקר עונש חיבוט הקבר הוא על אכילה יתרה בימות החול שלא לשם שמיים.

הראב''ד זיע''א חידש (ודבריו הובאו בספר ''יסוד התשובה'' לרבינו יונה גירונדי זצוק''ל) שאם מושך אדם ידו ממאכל שערב לו, וכוונתו לכפר עוונותיו - נחשב לו הדבר כתענית וכהקרבת קרבן, ואין הכוונה שיפסיק לגמרי מלאכול אלא הכוונה שיפסיק מלאכול עד שתתקרר תאוותו, ואז אם מבין שצריך לאכול עוד להברות גופו ימשיך לאכול. ואעפ''כ נחשב כמו הקרבת קרבן, וזה יכול לעשות כל איש אפילו מי שהוא חלוש עכת''ד. כתב הראב''ד זיע''א בספרו ''בעל הנפש'' כי תאוות ההיתר המה פתח והשער לאיסור.

לכן מסית היצר הרע לאדם שילמד תורה בהתמדה ויתפלל בהתלהבות וירדוף אחרי מצוות ומעשים טובים. ועיקר מלחמתו הוא להכשילו בתאוות האכילה ושתיה. דבר זה נרמז בתורה הקדושה במעשה יוסף הצדיק: כדכתיב ''ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף'', (בראשית טל. ו) שתלמיד חכם נקרא יוסף שהולך ומוסיף בכל יום בדרכי השם. ופוטיפר נקרא היצר הרע. אמרו חז''ל במסכת יומא (דף סט') שהיצר הרע מתגרה בתלמיד חכם יותר מכולן, שיודע שאם יבוא ויפתה אותו לעבור על איזה מצוות עשה ול. א תעשה ודאי שלא יאבה לו ולא ישמע בקולו.

ולכן מתחכם היצר ומניח את תלמיד חכם לעסוק בתורה ומצוות אבל צד אותו במצודה רעה שהוא ריבוי אכילה ושתייה. והפסוקים מרמזים על כך: ''ויוסף הורד מצריימה'' (בראשית טל. א) דהיינו התלמיד חכם הנקרא יוסף הורד למיצר ים הקליפות. ''ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים'' שהוא היצר הרע הוא מלאך המוות שטובח את בני האדם. ''ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי'' ''וירא אדוניו כי ה' עימו'' פרש''י שם שמים שגור על פיו, והוא לומד בהתמדה, ''וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו''.

''וימצא יוסף חן בעיניו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו'', היצר חושב תחבולות איך לתפסו ולכן הוא מוסיף לו עוד תורה ומעשים טובים. כפי שמובא בספר ''יערות דבש'' לרבי יהונתן אייבשיץ זיע''א שהצאן אוהבים לאכול מלח ועל ידי זה גדלים שערותיהם. ולכן לפני שגוזזים אותם מאכילים אותם הרבה מלח שיגדלו שערותיהם ואח''כ גוזזים אותם. וכך עושה היצר הרע לפני שרוצה לתפוס את האדם ברשותו, ''כי אם הלחם אשר הוא אוכל'' ורק בזה כל חשקו של היצר שהאכילה של התלמיד חכם תהיה בחלקו ואז ממילא יתנתק מהשם יתברך וישתעבד תחת ממשלתו.

כי מתוך אכילה ושתיה שלא לשם שמים שוכח האדם את השם יתברך, כמו שכתוב ''פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת: ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצריים מבית עבדים'' (דברים ח' יב' יד'). כתוב בהקדמת הספר ''שלחן הטהור'' וז''ל:

ועוד ראיה מדברי תורתנו הקדושה שעיקר שליטת היצר הרע על האדם הוא על ידי תאוות האכילה והוא ראשית אונו של היצר, ולתאווה זו הוא נותן משפט הבכורה להביאה תחת ממשלתו, כי אנו רואים באדם הראשון בעת אשר רצה היצר להדיחו מעל פני ה', ידע היצר כי קדוש אלקי כזה, ויציר כפיו של הקב''ה, לא יוכל להסית שימרוד בה' אלוקיו, ולכן התחכם הנחש הקדמוני הערום, והשיאו לאכול מן העץ אשר הוא טוב למאכל ותאווה לעיניים, ועל ידי זה תפסו ברשתו וגרם מה שגרם לו ולכל הדורות הבאים אחריו.

וכל החטאים והעוונות של כל בני האדם נמשכים מהחטא הזה הראשון, וכן אצל כל אדם בפרטות, תאוות האכילה הוא ראש וראשון של כל תאוותיו, ומזה נמשך האדם ליתר התאוות כל ימי חייו. עכ''ל. ידוע לכל כמה ריבוי האכילה גורם לשכוח מה' ומתורתו. ומקרא מפורש הוא: ''שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו'' (דברים לב טו). ''ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך'' (דברים ח, ד) ''ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים'' (דברים לא כ).

ומבואר בתנא דבי אליהו זכור לטוב, עד שיבקש אדם שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו, יבקש רחמים שלא יכנסו אכילה ושתיה לתוך מעיו. ואמרו חז''ל במסכת ברכות (דף כט ע''ב) אמר ליה אליהו לרב יהודא אחווה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטא כלומר לא תכעס ולא תבוא לידי חטא לא תרוי ולא תחטא ופירש שם רבינו יונה: לא תרווה ולא תחטא כלומר לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא, כי כשאדם נמשך אחר תאוותיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ועוד אמרו (שם בדף לד) מלא כריסיה זיני בישי. כלומר מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. מרבה נכסים - מרבה דאגה:

אדם שמרבה נכסים וחושב שזה מה שיגן עליו, והוא בטוח בעושרו ובממונו, איפכא מסתברא: רק יותר דאגות וטרדות ופחד הוא מרבה. עושה את ביתו ככלוב עם סורגים ועם מצלמות אלקטרוניות, וכל זמן שרוצה לצאת מביתו חושש ודואג שמא יפרצו או תפול דליקה ויכלה ממונו. וכמה שהוא מתעשר יותר אינו יודע שעושר שמור לבעליו לרעתו. אדם כזה חושד יותר בכל אדם, וכל אדם בעיניו נראה כליסטים שעומד לכלות ממונו. מעשה עם החפץ חיים שהיה לו תלמיד שברבות הימים עזב את הישיבה והחל לסחור בסחורות שונות עד שנהפך לעשיר ובעל נכסים רבים.

לימים כשפגש את רבו החפץ חיים התוודה לפניו שהוא חולה במחלה אנושה ל''ע: הידיים שלו קפוצות שהוא אינו יכול לפתוח אותם לעניים ולנזקקים, וגם אם הוא רוצה נבצר ממנו. לקח אותו החפץ חיים לחלון ואמר לו מה אתה רואה? אמר לו אני רואה אנשים. זה בכה וזה בכה, עוד בעל עגלה שחוצה הכביש וכו' וכו', אמר לו החפץ חיים הטבת לראות. עכשיו תלך למראה ותאמר לי מה אתה רואה, אמר לו התלמיד אני רואה את עצמי, אמר לו הרב תביט טוב טוב ותאמר לי מה אתה רואה, אמר לו אני רואה את עצמי ותו לא מידי.

אמר לו הח''ח מה ההבדל בין הזכוכית הזו שראית בה אנשים וטף, לבין הזכוכית הזו שאתה רואה בה רק את עצמך? אומר לך, ההבדל הוא צבע הכסף המכסה את המראה הזו ומונע מבעדך לראות אנשים, אכן הכסף גורם לאדם לראות רק את עצמו ואת רכושו ולא לראות שום אדם אחר זולתו!!! טבע האדם שהוא עובד בשביל לפרנס בניו ובניו עובדים ועמלים לפרנס את בניהם, והבנים את הבנים. אמר פעם חכם אחד מעולם לא ראינו את הבן הזה שכולם עבדו בשבילו: לעומת זאת הגמרא מספרת על ריש לקיש שהשאיר לבניו ירושה קבה דמוריקא, כלומר חצי קילו כורכום.

וגם על זה נאנח אנחה ששוברת חצי גופו של אדם ואמר ''ועזבו לאחרים חילם''. (תהילים מט. יא). שאלו אותו רבינו האומנם? עד כדי כך? אמר להם ממה נפשך: אם בני יהיו צדיקים, הרי שהקב''ה ידאג לחסרונם. שנאמר ''נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב'', ואם רשעים יהיו חלילה, כל שכן איני חייב לפרנסם. שכל ממון העולם קיבץ יוסף הצדיק למצרים וירש לבניו 5 סלעים (פדיון הבן):

הגמרא בירושלמי מסכת פאה מובא שמלך פרס שלח לרבינו הקדוש מתנה אבן יקרה מאוד, ואמר לו בתמורה תשלח לי ג''כ דבר יקר ערך, שלח לו רבינו הקדוש מזוזה מהודרת. כעס המלך. אני הבאתי לך אבן יקרה שווה מאות אלפים ואתה שולח לי מזוזה במאה וחמישים ש''ח? אמר לו רבינו הקדוש אתה שלחת לי דבר שצריך להעמיד עליו שומרים ולשמור אותו בכספות וכו' ואילו אני שלחתי לך דבר שהוא ישמור עליך ועל הכספות שלך. אתה שלחת לי דבר שנמצא בפנים וצריך לשומרו מבחוץ, ואני שלחתי לכבודו דבר שנמצא בחוץ ושומר על מי שבתוך הבית.

דוד המלך עליו השלום אומר בתהילים (פט. מח) ''זכור אני מה חלד'' שתי פירושים לפסוק: א. אדם הוא כמו חלודה, במשך השנים הולך ומחליד, הולך ונשחק. פירוש שני: האדם דומה לחולדה, החולדה הולכת ואוספת, ואוגרת מזון לכמה שנים, בה בעת שהיא עצמה לא צורכת הרבה אוכל. אדם אוסף ואוסף ומשאיר הכל לבעל השני של אשתו!! בבחינת רשע יכין וצדיק ילבש. ועיין שער הבטחון בחובת הלבבות לרבינו בחיי מה שכתב בזה! מעשה המסופר בגמרא (בבא בתרא דף יא.) במונבז המלך שפתח את אוצרות ממלכתו ופיזר ביד רחבה לכל נזקק. עניים ואביונים וכל הפושט יד.

אמרו לו אנשי ביתו מה שאבותיך ואבות אבותיך חסכו במשך מאות שנים אתה מבזבז בזמן מועט? אמר להם אבותיי חסכו למטה ואני חוסך למעלה. אבותיי חסכו במקום שיד אדם מגעת ואני חוסך במקום ששום יד לא שולטת בו. אבותיי חסכו בעולם הזה ואילו אני חוסך לעולם הבא. אבותיי חסכו לאחרים ואני חסכתי לעצמי. מסופר על אדם אחד שהיה יושב ודג לו דגים להנאתו, היה מנקה אותם וצולה אותם, ואח''כ יושב ואוכל בנחת עם סלטים ובירה, כסעודת שלמה במלכותו. ראה אותו אדם אחד אמר לו למה אתה דג בחכה דגים מועטים כל היום.

תקח לך רשת גדולה ובכל פעם תוציא 40 - 50 דגים. אמר לו הנופש ואז? אמר לו היועץ ואז תקנה כמה סירות. תיקח כמה עוזרים וממילא יגדל השלל. אמר לו ואז? אמר לו אז תקנה ספינות וסירות ותגדיל את צי הסוחר שלך ויצא שמעך בכל הארץ. אמר לו מה אז? אמר לו אז תלך הלוך וגדל עד שיהיו לך טירות ובתים וחצירות ותהיה העשיר במדינה! ומה הסוף, שאל הדייג? אח''כ תוכל לקחת לך חכה, תשב בנחת ותוכל לדוג דגים כאוות נפשך. בשפע ולא בצמצום:

אמר לו הנופש ומה אני עושה? וכי עכשיו אני לא יושב ודג בנחת ובשלווה? למה לי כל הצרות האלה, אוניות, פועלים, בניינים וכו'? אם כבר עכשיו אני יושב וטוב לי. לכן האדם יקח מוסר לעצמו, וידע שכל העושר והנכסים שחננו הבורא ישתבח שמו זה בשביל לכלכל בזה עניים ונזקקים. לעשות צדקה וחסד עם עמלי התורה, לחזק מוסדות התורה, ואז יקבל כפל כפליים בעולם הבא, שהקב''ה זורע צדקות ומצמיח ישועות. מרבה נשים מרבה כשפים.

איתא בגמרא שבת (דף נו ע''ב) שלמה המלך ע''ה היה מוכן לגרוף ביבים ולעבוד עבודה בזויה ובלבד שלא יכתב עליו בדברי הימים שעשה הרע בעיני ה' ''שהנשים הטו את לבבו''. למרות שכוונתו היתה לטובה. שמכל האלף נשים יוליד מכל אחת נסיך אחד והוא ישלוט על עם אחד ואז תתפשט מלכות ישראל בעולם כולו. בכל זאת בסוף ימיו הנשים היטו את לבבו עד שסבורים היו לומר שחלילה אין לו חלק לעולם הבא.

כידוע הגמרא אומרת שנשא שלמה המלך את בת פרעה לאישה הייתה מורת רוח בשמיים וירד המלאך גבריאל ונעץ קנה באוקיינוס ומזה נוצרה איטליה של יון, שהם מלכות רומי הרשעה שבמשך הזמן החריבה את ביתנו והגלתה את עמנו לבין הגויים. וממלכת שבא יצא נבוכדנצאר שהחריב את בית המקדש שבנה שלמה המלך! ולכן אומר התנא גם אם מרבה נשים מפני שהכוונה שלו טובה שהרי האשה היא עזר כנגדו והוא רוצה כמה כאלו שיעזרו לו להגיע לחיי עולם הבא בכ''ז טובה לא יוצאת מכך, אלא להיפך. שאשה מקנאה בירך חברתה ויגיעו עד כדי כשפים בשביל לכבוש ליבו.

מרבה שפחות מרבה זימה, מרבה עבדים מרבה גזל: מלמדנו התנא הקדוש הלל הזקן מה כוחה של השפעה שלילית, שהרי אדם שמרבה שפחות ועבדים מוקף באנשים המתעסקים תמיד בזימה וגזל שרוצים למלא את זמנם הפנוי, ובלב פנוי מהחכמה שוכנים גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, (מכות כב). וכ''ש בשפחות ועבדים. ועי''ז יוכל האדם להיות מושפע מהסובבים אותו, ויכול להגיע לקלקולים גדולים רח''ל.

שייתכן שהוא יהיה ''עסוק'' עם שפחותיו ומתוך כך לא משגיח על עבדיו, ואדם שרוצה רח''ל לאבד ממונו יקח לו עבדים ופועלים ולא ישגיח עליהם, ונמצא שגוזלים אותו: ''. מרבה תורה מרבה חיים: מעשה עם החפץ חיים זצוק''ל שבזמנו העלו רעיון להקים בית רפואה יהודי על טהרת הכשרות, רופאים יהודים, תרופות כשרות, ללא חילול שבת וכו', ברוך אומר ועושה, בהתרמה הגדולה עשו מסיבה מפוארת והזמינו את העשירים ואת גדולי הדור היהודים באותה העת. כל אחד תרם ביד נדיבה. מי חדר בבית הרפואה, מכשיר צילום. מיטות לחולים. וכן כל שאר המכשור היקר.

באמצע הסעודה באו לחפץ חיים משלחת של בני תורה לדון איתו בעניין דחוף, והגאון התפנה למענם למשך שעה ארוכה, לאחר שחזר לעשירים ראה והנם זועפים אמרו לו כבוד הרב וכי הם חשובים יותר מאיתנו שהרב התפנה למענם כ''כ הרבה? וכי הם תרמו משהו לבית החולים? אמר להם הרב דעו לכם כי כל אברך תורם 50 מיטות לבית החולים!! המה שמעו כן תמהו. 50 מיטות סלקא דעתך? אמר להם הרב כן.

תדעו לכם, בתורה שהם לומדים הם מונעים מחמישים חולים שיחלו וחוסכים בכך כל יום 50 מיטות בביה''ח!!! כל אדם שעוסק בתורה צריך לדעת שבזה הוא מקיים את העולם, ''וישמח ישראל בעושיו''. ויעריך את מה שעושה, וכשידע את האחריות הגדולה ואת הערך האדיר של התורה יהיה לו סיפוק גדול בלימוד התורה. ידע שהוא מוריד שפע קדושה וטהרה לעולם. מבטל גזירות קשות ורעות. הגמרא בברכות אומרת שרבי ישמעאל עלה פעם למיתבתא דרקיעא וראה מלאך הממונה על גזירות קשות ורעות שהראה לו חדרים מלאים חבילות של צרות ויסורים.

אמר לו אלו למי? אמר לו המלאך אלה לשונאיהם של ישראל, (בלשון סגי נהור), שאל אותו רבי ישמעאל האם יש תיקון לדבר זה? אמר לו המלאך כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא הקב''ה מתמלא ברחמים ומעביר עוונותיהם של ישראל, ואם בעניית אמן יהא שמיה רבה כך, תלמוד תורה שהוא כנגד כולם על אחת כמה וכמה, וכפי שאמר פעם הסבא מקלם זצ''ל שכדאי היה להקב''ה לברוא את העולם כולו כדי שפעם אחת יענו ברוך הוא וברוך שמו. ואלף פעם ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לפעם אחת אמן.

ואלף פעם אמן לא מגיע למעלת פעם אחת אמן יהא שמיה רבא, ואלף פעם אמן יהא שמיה רבה לא מגיע למעלת מילה אחת של התורה הקדושה!!! אמר פעם מרן החזון איש זצ''ל אדם שיושב בת''א או בבת ים ולומד תורה בהתלהבות ובשקידה עצומה, מונע מיהודי בלוס אנג'לס או בפריז שימיר דתו או שיתחתן עם גויה ארורה רח''ל. הרב שבדרון זצוק''ל מביא בספר ''אבותינו ספרו לנו'. ' על אדמו''ר אחד שגם בימי זקנתו היה לומד 20 שעות ביממה. אמרו לו כבודו כבר זקן וזה למעלה מכוחו אולי קצת יוריד בעומס הלימוד. א.

מר להם אם אני אוריד שעתיים בלימוד ואלמד רק 18 שעות ביום. שכני שלומד 18 שעות יראה שהורדתי בכמות. יוריד גם הוא, ויאמר. אם הרב הגדול הוריד, גם אנחנו יכולים ללמוד פחות, ואם יראה את זה שכנו של שכני שהוא לומד 12 שעות ביום, יקח מוסר לעצמו ויוריד זמן לימודו ל- 10 שעות.

וכו' וכו', עד שיראה את זה השואב מים של העיר שהיה לומד שעה אחת והוא ירשה לעצמו להוריד גם את השעה הזו, א''כ נמצא שאני גרמתי להחלשת התורה בעיר, ולזה שהשואב מים והחלבן יהיו עמי הארץ לא אסכים בשום אופן!!! מסופר על הט''ז רבי דוד סגל זצוק''ל שפעם היה יושב ולומד עס תלמידיו, נכנסה אישה בוכיה לביהמ''ד נפלה לרגליו ואמרה רבי, חוס ורחם, ביתי חולה מאוד והרופאים אפסה תקוותם.

כבר הרימו ידיים, אנא חוס על ביתי הקטנה, אמר לה הרב, ומה אעשה לך? אני לא יודע סגולות ולא קמיעות ולא לחשים, א''כ במה אושיע אותך? ישב והרהר כמה שניות ואח''כ חתך איזה קרטון מהסטנדר שלו שהיה מרופט מרוב שימוש ואמר לה קחי זאת ושימי בכוס תה של הבת כמה פעמים ביום. ואכן זכות הקרטון הזה שספג עשרות אלפי שעות לימוד תורה עמד לה לבת להחלים ולהתרפא. קנה לו שם טוב קנה לעצמו: אומר שלמה המלך ע''ה ''טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום הוולדו'' (קהלת ז. א), לכאורה קשה:

הרי שם ושמן אינם דברים דומים, לכן לא שייך לומר עליהם שזה טוב מזה. הרי אי אפשר לומר טוב כסא משולחן, מפני שהם דברים שונים. על מה שייך לומר טוב יותר וטוב פחות? על שתי דברים דומים, אפשר לומר כיסא זה טוב מכסא אחר וכו'. אלא הדבר המשותף לשניהם הוא כמו ששמן שהוא שמן אפרסמון לא נראה אבל מרגישים בו ממרחק, כך שם של אדם לא רואים אותו, אבל עצם הזכרת שמו יש בה משום נוכחות של האישיות עצמה. אע''פ שאינו איתנו מכל מכל מקום כבודו נמצא עמנו. צדיקים שמם הולך מסוף העולם ועוד סופו.

''בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם''. שמשון הגיבור אפילו 40 שנה אחרי מותו הפיל חיתתו ואימתו על העמים מסביב. תנאים ואמוראים קדושי עליון שנפטרו לבית עולמם לפני מאות ואלפי שנים שמם מוזכר בחרדת קודש בפי כל, עולים מידי שנה לציון קברם, קוראים את אמרות קודשם. מתענגים על דברי חכמתם. הזכרת שמם הוא סגולה גדולה לזכות לישועות ניסים ונפלאות.

ואילו להבדיל אלפי הבדלות ראשי מדינות, עשירים, רוזנים, שליטים ששלטו בכל העולם היכן הם נמצאים? מאן דכר שמיה? מישהו עולה פעם ביובל לקברם? הלא נשכחו כמת וכנבלה מלב! רק אתמול ושלשום, היו מושלים ונערצים ונישאים שמם בפי כל, ועתה נהפכו לדומן באדמה ולא נודע כי באו אל קרבנה. אלא על כרחך לומר שהתורה ורק התורה מקנה שם טוב לאדם, מקדמתו ומכרזת עליו בעולם הזה ובעולם הבא, לאחר שעמל ויגע בתורה והיא נקראת על שמו שנאמר ''ובתורתו יהגה יומם ולילה'' (תהילים א. ב). קנה לו דברי תורה - קנה לו חיי העולם הבא:

עוד מוסיף הלל הזקן לומר שאדם שקונה לו תורה זה המפתח היחיד לרכוש חיי העולם הבא. אין שום אפשרות לזכות לחיי העולם הבא ללא תורה. כמה מצוות וצדקות, וגמילות חסד ותפילות שיעשה האדם לא יועילו לו לזכות לחיי עולם הבא זולתי התורה הקדושה. אי בעית אימא גמרא ואי בעי אימא סברא: מצד הסברה לא יתכן, מפני שנניח שיבוא לעולם הבא ללא תורה, ויתנו לו להיכנס במחיצתם של גדולי עולם:

רש''י, רבינו תם, המהרש''א רבי שמעון בר יוחאי, החפץ חיים וכו' והוא יצטרך לשבת שם וללמוד, הרי בשבילו זה העונש הגדול ביותר שהוא לא מבין דבר וחצי דבר ממה שמדברים שם, מפני שמעולם לא למד את שפתם שפת התורה. ואיבעית אימא גמרא:

הגמרא בברכות אומרת הני נשים במאי זכיין? איך יזכו הנשים הצדקניות שלנו לחיי העולם הבא? אע''פ שיש בידם מעלות טובות, מידות טובות, צניעות, יראת שמים, מעשים טובים, צער גידול בנים, זהירות ממצוות לא תעשה, בכל זאת אין בכך בכדי להנחיל להם עולם הבא, כי לקנות חיי עולם הבא חייבים את כח התורה!!! לכן בזה ששולחות את הבעל ללמוד תורה, וממתינות לו אחר כך עם ארוחה טובה, ובזה ששולחות את ילדיהם ללמוד תורה, זו הזכות שלהם לחיי עולם הבא (ישנם נשים ששולחות את הבנים לביהכנ''ס רק כדי שיהיה להם שקט בבית: ואשריהם ישראל).

הגמרא בברכות (דף י''ז), אומרת: מרגלא בפומיה דרב: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנים מזיו השכינה. ופירש מורנו הרמב''ם זיע''א (בהלכות תשובה פרק ח הלכה ב): זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצוייה עמהן והיא העטרה שלהן. כענין שאמר שלמה המלך ע''ה ''בעטרה שעטרה לו אמו'', (שיר השירים ג. יא). והרי הוא אומר ''ושמחת עולם על ראשם'', (ישעיה לה.

י) ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך העטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה. ומהו זה שאמרו נהנין מזיו השכינה? שיודעים ומשיגים מאמיתת הקב''ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל. עד כאץ לשונו. וכן הגמרא בשלהי מסכת תענית (דף לא) אומרת עתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ''ואמר ביום ההוא הנה אלוקנו זה קיוונו לו ויושיענו זה ה' קיוונו לו נגילה ונשמחה בישועתו'' (ישעיה כה). ופירש רבינו בחיי (בפרשת תרומה והובאו דבריו בפירוש ע. ץ יוסף על עין יעקב).

שכוונת הגמרא שאמרה מתענגים על זיו השכינה בתענוג שאין לו סוף שהמחול הוא עגול ואיץ לו ראש וסוף. ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף. ומה שאמרה הגמרא שהצדיקים מראים עליו באצבע הכוונה שישיגו כל מה שאפשר להשיג מבחינה שכלית ולא ראיה חושית, עד כאן דבריו. וכן פירש הרב ''כפתור ופרח'' את דברי הגמרא שיהיו מראים באצבע ממש טעמי תורה ומה שלא השיגו עומקה וטעמיה בזה העולם. עכ''ד. כלומר שהיום אנו לומדים את הכתב ולעתיד לבוא נלמד את הגוויל החלק שבקלף.

בחינה נוספת בדביקות בתורה שבגינה זוכה אדם לחיי העולם הבא היא ע''י שמסייע בהחזקת התורה. איתא בגמרא בכתובות (דף קיא ע''ב): אמר רבי אלעזר עמי הארצות אינן חיים (לעולם הבא) שנאמר ''מתים בל יחיו'', וכו', אמר לו מקרא אני דורש דכתיב: ''כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל'', כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון שראהו מצטער (על כך שלא יזכו עמי האר. ץ לעולם הבא) אמר לו, רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה:

''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'', וכי אפשר להדבק בשכינה? והרי כתיב ''כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא''? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיה לתלמידי חכמים והמהנה ת''ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה, עכ''ד הגמרא. ומוכח אם כן שבזכות הסיוע להחזקת התורה שע''י כך יהיו ת''ח פנויים לעסוק בתורה זוכה אדם שאינו לומד תורה לעולם הבא שנאמר ''כי בצל החכמה בצל הכסף''. (קהלת ז. יב). ולכאורה קשה:

הרי מצינו בהרבה מקומות שלא רק בלימוד תורה אפשר לקנות חיי העולם הבא אלא גם ע''י מצוות ופעולות אחרות. לדוגמא: המשנה בפאה אומרת: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, השכמת בית הכנסת וכו': וכן הגמרא בתענית (דף כב) במעשה דרבי ברוקא שפגש באליהו הנביא זכור לטוב ושאלו מי מבאי השוק שנמצא בו הוא בן העולם הבא והראה לו אליהו הנביא שני אנשים בדחנים ומשמחים בני אדם.

וכן הגמרא בע''ז (דף יח) זכה התליין של רבי חנניה בן תרדיון לחיי העולם הבא מפני שהקל במעט על צערו של רבי חנניא, ונפל לתוך האור. הרי שאפילו גוי זכה לבת קול שתכריז שהוא מזומן לחיי העולם הבא, אם כן מה הרבותא שאמר התנא קנה לו תורה קנה לו עולם הבא? ונראה לבאר עפ''י הרמב''ן זיע''א (בפירושו על התורה ויקרא יח ד) שמבואר מדבריו שיש כמה מיני שכר בעולם הבא, ע''י עשיית שאר מצוות זוכה להגיע למעלה מסויימת. אולם בלימוד התורה ובדביקות בה מגיע למעלה הגבוהה ביותר בבחינת ''זכות שלימה'' שאין למעלה הימנה. עכת''ד.

וכן מצינו בזוהר הקדוש (פרשת שמות ה) דאמר ר''י כל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ומסגל עובדין טבין ירות עלמא שלמה. עכ''ל, כלומר בחינה העליונה במהות העולם הבא. כפי שאמרה נעמי לרות כלתה ''ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלוקי ישראל'' (רות ב. יב) ובתרגום שם ויהי אגריך שלימה לעלמא דאתי.