Binyamin - פרק א - משנה א

משֶׁה קִבֵּל תוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשְׁעַ לִזְקֵנִים; וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: יתעורר המעיין ויפלא המתבונן הקורא את המשנה במספר קושיות: א. היה צריך להיכתב משה קיבל תורה מהקב''ה על הר סיני, ולא מסיני? ב. הלשון קיבל קצת קשה היה מדוייק יותר לומר משה למד תורה בסיני, מפני שלמד שם מפי הגבורה מאה ועשרים יום.

ואילו קבלת התורה ארכה זמן קצר בלבד. ג. מה השייכות של ההקדמה הזו לפרקי אבות. היה צריך להתחיל באנשי הכנסת הגדולה וכו'? ונראה לתרץ בס''ד על ראשון ראשון: א. משה למד את מידת הענווה מהר סיני, שהרי במתן תורה ב ו' בסיוון התרברבו ההרים הגבוהים והנשאים לאמר עליי תינתן התורה. אנו הראויים למעמד החשוב. רק הר סיני עמד מבוייש ונבוך. אמר להם הקב''ה ''למה תרצדון הרים גבנוניים ההר חמד אלוקים לשבתו'' (תהילים סח. יז) תרצדון - נוטריקון תרצו דין, וגבנוניים פירושו בעלי מומין כמו שכתוב ''או גיבן או דק''.

ההרים הנישאים כונו בעלי מומין ללמדנו שתורת חיים שנמשלה למים אינה שוכנת במקום גבוה אלא במקומות הנמוכים, הר סיני הנמיך קומתו והתנהג בענווה אמיתית זכה שעליו תינתן תורת הנצח. מההר למד משה ולימד אותנו יסוד חשוב: הענווה היא ראש פינה לכל המידות והתנאי ההכרחי ללימוד התורה. כמו שכתב הרמב''ם לא תימצא התורה בגסי הרוח. וכפי שכתוב ''עקב ענווה יראת ה'''.

וכבר חקרו ותמהו בזה מדוע דווקא משה נבחר לקבל תורה בסיני ולא צדיקי עולם שקדמוהו כמו אדם הראשון נח, אברהם יצחק ויעקב? אלא התירוץ הוא עפ''י הגמרא בחולין (דף פט) גדול הנאמר במשה ואהרון יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ''ואנוכי עפר ואפר'' ואילו במשה ואהרון כתיב ''ונחנו מה''. ופירושו שעפר ואפר הוא סמל לשפלות אמיתית אבל הוא דבר שיש בו ממשות במציאות. לא כן משה עבד ה' שאמר ונחנו מה כלומר אפס והעדר. כי רק ענוותנותו המיוחדת של משה מסוגלת לזה! ב. משה קיבל כלומר עשה עצמו כלי קיבול לקבלת התורה.

ללמדנו שכל אדם צריך לעשות עצמו כלי הראוי שהתורה תשכון ותשרה בו. וזה יתכן רק ע''י תיקון המידות ומעשיו של האדם. ובהתאם להכנה כך תהה השראת התורה בו. כ''ש ''תכין ליבם תקשיב אוזנך''. לכן ראוי להיכתב קיבל תורה ולא למד תורה. עיקר ההכנה לקבלת התורה מתחלק לשלושה יסודות עיקריים כפי שפירש אור החיים הקדוש זיע''א בפרשת יתרו על הפסוק ''ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני''. תנאי ראשון: התגברות והתעצמות בעסק התורה. ולא תושג ההשגה הזו אלא שיסיע אדם עצמו מכל דבר שגורם לו רפיון ועצלות חולשה והסחת הדעת מעסק התורה.

דבר שני: שפלות וענווה שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל דעתו ומשים עצמו כמדבר. והדבר השלישי: בחבורה ולא בלימוד בפני עצמו וכנגד זה אמר ''ויחן שם ישראל'' כולם כגוף אחד, כך ילמד אדם בחבורה ובצוותא ויסבירו פנים זה לזה. עכ''ד. ג. בהקדמה הזו לפרקי אבות בא התנא להשמיענו שגם בדברים שנראים לכאורה כחוקים והנהגות שהשכל מחייבם. כגון: מרבה נכסים מרבה דאגה, או מאן דסאני עלך לחברך לא תעביד וכו', הכל תורה הוא ונכלל בתורה הגדולה והרחבה מיני ים שקיבל משה בהר סיני.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע בא ללמדנו שצריך התלמיד לכופף קומתו ולהיות נכנע ומתבטל כלפי רבו כפי שיהושע נהג כלפי משה רבו. והתנאי הזה הוא בסיס ללימוד התורה. כמו שיהושע בן נון הוא תלמיד מובהק, נער לא ימיש מתוך האוהל, כך צריך כל אדם להתמיד לפני רבו, התמדה הוא הקניין העיקרי בלימוד התורה. כ''ש ''אם תעזבני יום יומיים אעזבך'', ועוד שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, מה הלבנה אין לה אור עצמי אלא החזר אור מהשמש כל שכן תלמיד שלא נמצא לפני רבו - אינו יכול להאיר כלל, והבן.

ויהושע לזקנים הזקנים היו כלב בן יפונה פנחס בן אלעזר הכהן, בני אלדד ומידד וכל שבעים הזקנים שלא האריכו ימים בגלל, שהתעצלו בהספדו של יהושע בן נון. מעתניאל בן קנז שחידש שלושת אלפים הלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע''ה, דרך השופטים לדורותיהם ועד אחרון הזקנים הוא עלי הכהן. תקופתם ארכה כ 360 שנה (משנת 2516 - 2881 לבריאה). וזקנים לנביאים משמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרון שנאמר ''משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו'' (תהילים קז) ועד חגי מלאכי וזכריה, אחרוני הנביאים.

בערך 470 שנה (משנת 2881 עד 3350) עד דריוש הפרסי בנה של אסתר המלכה. ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה שבהם נמנו דניאל חנניה מישאל ועזריה ומרדכי. ולמה נקרא שמם כנסת הגדולה? מפני שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר ''האל הגדול הגיבור והנורא'' בא ירמיה בדורו ואמר נכרים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו? ולא אמר הנורא. דניאל שהיה בדורות שאחרי ירמיה אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? ולא אמר הגיבור. באו אנשי הכנסת הגדולה בדורם והחזירו העטרה ליושנה. והתקינו לומר בתפילה האל הגדול הגיבור והנורא.

שאלולא מוראו של הקב''ה איך יכול עם ישראל להתקיים. כבשה אחת בין שבעים אריות המשחרות לטרף? ראו דניאל וחבריו את עם ישראל נתונים למרמס, עול הגלות מכביד ומעיק על עם ישראל להחליף ולהמיר תורתו באחרת, רבים עומדים עלינו בכל דור להשמידנו ולכלותנו והקב''ה מצילנו מידם, לפיכך עמדו הם אנשי הכנסת הגדולה והכריזו: הן הן גבורתיו, הן הן נפלאותיו ונוראותיו. ראיתי בס''ד בקונטרס ''חמדת יוסף'' סדר השתלשלות התורה ממשה רבינו והעתקתיו כאן כמעט במלואו: משה רבינו עלה למרום לארבעים יום וארבעים לילה.

ביום לימד אותו הקב''ה תורה שבכתב ובלילה תורה שבע''פ שזה כולל הכל: טעמים, הלכות, כל הסודות וכל הגמרות. למשל: בתורה כתיב: ''ועשו להם ציצית'' אבל איך נראית הציצית? אורך החוטים בקשרים וכו'. למדו זאת מתורה שבעל פה. וכן תפילין כתיב בה ''וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך'', אבל למה מרובעות ושחורות וכו' הכל בתורה שבע''פ. אז ירד משה רבינו לארץ ולימד את אהרון ואת ארבעת בניו.

ואת שבעים הזקנים לאחר מכן את כל ישראל וכן אהרון למד ארבע פעמים, פעם אחת ששמע ממשה, פעם לימד את בניו, את הזקנים ואת העם הרי ארבע פעמים. וכן בניו, וכן הזקנים, וכן ישראל. בראש חודש שבט ישב עם כל אחד לראות אם שכחו את מה שלימד אותם, חזר איתם על הכל שלא ישכחו. ביום הפטירה שלו כתב שלוש עשרה ספרי תורה, לכל שבט נתן ספר תורה ואת השלוש עשרה הניח בארון הברית. מקצת הראשונים סוברים שנתן אותו ללוויים. אח''כ מסר כל תורתו ליהושע ומינה אותו להעביר ולשנן גם את התורה שבע''פ.

ואסור היה לכתוב אותה כדי שלא תפול בידיים שאינן כשרות ויעשו בה שינויים. וכך מסר יהושע לזקנים וכך מסרו בשלימות עד לאנשי הכנסת הגדולה, עד זכריה ומלאכי ועוד שהיו אנשי הכנסת הגדולה. לכל אחד היו ישיבות ושם הם היו לומדים ומפלפלים בתורה שבע''פ מה שקבלו ממשה רבינו בירושה. ובכל דור ודור חפשו חידושים והכל בע''פ, בלי נקודות וטעמים בתורה שבכתב ובזמן הכנסת הגדולה ניתנה רשות לכתוב נקודות וטעמים והתירו משום ''עת לעשות לה' הפרו תורתך'', (תהילים קיט).

כך נהגו עד שבא רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שהיה מאחרוני התנאים והוא ראה שנוצרו קבוצות שמסבירים טעמים שונים ולכל אחד יש חידושים בתורה והסברים שונים במצוות ולכן אסף את כל הדעות והחידושים וקיבץ אותם במשניות בשביל שלא ישתכחו הדברים, וכל אחד ממאה ועשרים הזקנים של הכנסת הגדולה העביר לתלמידיו ושומעי לקחו את דברי קבלתו. עד רבינו הקדוש לא הייתה בין התלמידים מחלוקת בהבנת רבותיהם.

אבל הוא ראה שבין תלמידי רב אחד ובין תלמידי רב אחר יש הסברים שונים לעניינים בתורה ובגלל הצרות והטרדות והתמעטות הדורות חשש רבינו הקדוש שאם לא יכתבו הדיעות הנ''ל יתחילו להיות מחלוקות אפילו בתוך הקבוצות בהבנת רבם הקרוב להם, ואז התמסורת של האמת המוחלטת ממשה רבינו תשתבש. ותשתכח תורה מישראל בתוקף הגלות והצרות. לכן אסף רבינו הקדוש את הכל הקבלות הברורות של כל רב ותלמידיו, של כל ישיבה שבראשה עמד אחד מאנשי הכנסת הגדולה, וכתב הכל במשניות.

לרבינו הקדוש היו אחד עשר תלמידים ביניהם בניו שמעון וגמליאל בר קפרא, רבי חייא, רבי יוחנן וכו' והם חדשו שמה שכתב רבינו הקדוש במשניות היה מעט ממה שלימד אותם. ובאו להוסיף דברים על דברי המשנה שקיבץ רבם. רבי חייא למשל כתב את התוספתא, שהיא תוספת על דברי קבלה מפי רבינו הקדוש. רבי הושעיה ובר קפרא כתבו את הברייתות, וכן מוצאים אנו בגמרא מושגים כגון תנן זו משנה ששנה רבי יהודה הנשיא. תנו רבנן זו תוספתא שנשנתה ע''י רבי חייא. תניא - זו ברייתא שנשנתה ע''י רבי הושעיה ובר קפרא.

המשנה היא החזקה ביותר והמבוססת ביותר ולכן אסור להגיה בה לעולם. זה שלפעמים הגמרא אומרת ''חסורי מחסרא והכי קתני'' בא לומר שצריך להוסיף אצלנו כמה פרטים כדי שנבין את המשנה. התוספתא של רבי חייא חזקה יותר מברייתא של רב הושעיה ובר קפרא. משום שחכמים התעסקו איתה יותר והגיהו בה ועשו בה תיקונים משיבושים שנפלו בה. ולכן בגמרא שונים אותה בלשון תנו רבנן, ואילו את הברייתא שנו חכמים פחות ולכן נשנית בגמרא בלשון תנא דהיינו נאמר בלבד.

לאחר מכן חיבר רבי יוחנן את התלמוד הירושלמי, רב חיבר את הספרא על חומש ויקרא, רבי הושעיה חיבר מדרשים על חומש בראשית, רבי תנחומא חיבר את מדרש תנחומא ורבה חיבר את מדרש רבה שניהם על התורה. לאחר מכן באו תלמידים רכים והתחילו להיות שינויים ומחלוקות ביניהם לגבי פירוש דבריו של רבינו הקדוש במשניות, דור התנאים והאמוראים כרב אשי שהיה ארבעים דורות אחרי משה רבינו, ומפני המחלוקות והצרות והגלות הממושכת לא היה מצוי מקום מרכזי שבו היו יכולים לפתור את כל המחלוקות.

בא רב אשי ורבינא ואספו את כל השמועות הטעמים והנימוקים של כל אחד מהתנאים והאמוראים, כיצד כל אחד קיבל מרבו, וקבצו הכל בגמרא היא התלמוד הבבלי. הם קיבצו בררו ולבנו כל הדיעות הדק היטב עד שהגיעו לאמת הצרופה ע''י שתאמו כל הדיעות ושלא תהיה סתירה ונעשה בהסכמת כל אותם חכמים שהיו באותו הדור, ואין רשות לשום אחד לחלוק על הגמרא כשם שאי אפשר לחלוק על תורה מסיני. כל תהליך הבירור והאיסוף והאימות של דברי הגמרא הקדושה ארך 80 שנה בפלפול גדול ובצורה מושלמת.

במשך הדורות שהלכו ונתמעטו והתקשתה ההבנה בטעמים של הגמרא ולרדת לסוף דעתם של האמוראים באו רבנן סבוראי משנת 4236 ועד 4349 כמאה ועשר שנים, ראשוני הסבוראים היו תלמדיו של מר בר אשי ורבה תוספאה, והמשיכו את דרכם של האמוראים - אחריהם באו הגאונים, רב שרירא גאון, רב האי גאון ורבי יהודאי גאון הלא הוא הגה''צ רבי סעדיה גאון וכו'. בתקופת הגאונים היו גם על העיטור והרי''ף - רבינו אלפסי. בין חתימת התלמוד ועד הרי''ף היו 672 שנה.

תלמידיהם של הרי''ף ובעל העיטור נחשבו דור תחילת הראשונים ובהם הרמב''ם, רש''י רבינו גרשום, שכל אחד מהם פירש את הש''ס הבבלי. תקופת הראשונים החלה לפני כאלף ומאה שנה בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות לבריאת העולם ונמשכה כארבע מאות ושבעים שנה. בין הראשונים היו גאוני עולם כהרמב''ם, רש''י, הערוך, הרשב''ם, רבינו בחיי, רבינו תם, הראבי''ה, הרד''ק, רבינו יונה גרונדי, הרמב''ן, רבינו פרץ, הריטב''א, הרא''ש הריב''ש ועוד.

לאחר תקופת הראשונים שהסתיימה לפני כחמש מאות שנה החלה תקופה האחרונים (מגירוש ספרד ועד היום הזה) ובה חיו גאוני עולם המעניקים את החמה בקומתם: הספורנו, האר''י הקדוש, הרמ''ק, הרמ''א, הרדב''ז, מרן השולחן ערוך, האלשיך הקדוש, המהר''ל מפראג, הב''ח והט''ז, רבי שלום שבזי, אור החיים הקדוש, הרמח''ל, הבעל שם טוב, רבי יהונתן אייבשיץ, היעב''ץ, הרש''ש הקדוש ועד גדולי עולם בדורות האחרונים כהבן איש חי, כף החיים, החזון איש, הסטייפלר ורבי יהודה צדקה זיע''א.

ועד שזכינו בדורינו למאור הגדול מרן פאר הדור והדרו, מופת השקדנים, עמוד ההוראה מרן הגר''ע יוסף שליט''א. ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור. הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין. לכאורה קשה: הרי מסכת אבות עוסקת בהקניית מידות טובות ודרך ישרה שידבק בה האדם במצוות שבינו לבין חבירו, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה.

ואילו אזהרה זו מתייחסת לדיינים ושופטים ולא לכולי עלמא? ונראה לי האביון לתרץ עפ''י רבנו יוסף חיים זיע''א בספרו ''עוד יוסף חי'' פרשת שופטים על הפסוק ''שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'' (דברים טז, יח) והכוונה היא כי בגוף האדם יש איברים שיש בהם שערים פתוחים, עיניים, אזניים, פה, וכו' ובהם מתגרה היצר ביותר, ולכן צריך האדם לתת עליהם שופטים ושוטרים.

השופט הוא השכל של האדם שנותן הוראות מה לדבר, מה לראות, מה לשמוע וכו' אבל השופט כלומר השכל הישר לא מספיק, צריך מי שיסייע בידו לאכוף את החוק, שהרי ישנם הרבה אנשים שיש להם שכל טוב אבל לא בעיני אלוקים ואדם. לכן צריך גם את השוטר שהוא היראת שמיים של האדם. וע''י שיתוף פעולה הדוק ביניהם אפשר לו לאדם לנצח את יצרו. אומרים לנו רבותינו הקדושים, אנשי הכנסת הגדולה ''הוו מתונים בדין'', שימלך אדם בשכלו וביראת השמיים שלו לפני כל פעולה שעומד לבצע.

הטובה היא אם רעה? או כמו שהיה אומר מרן החפץ חיים זיע''א ''מה הקב''ה ירוויח מזה??'', וזה צריך להיעשות במתינות אומר הרמח''ל זיע''א בפרק ב במסילת ישרים מפני שמתחבולות היצה''ר וערמתו להכביד העבודה בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם ודאי שמייד היו מתחילים להנחם ממעשיהם: והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ט) ''תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר''. עכ''ל.

ועל כן הקדים הרב זיע''א בעל מסילת ישרים ואמר בריש הפרק ''הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה. ע''כ לשונו הטהור. פירוש נוסף: הוו מתונים בדין הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט) אומרת: שלושה שימשו בתיבה בזמן המבול ועברו על האיסור שלא לשמש בזמן צער: חם בנו של נח, העורב, והכלב.

חם נענש שישתנה גוון עורו לשחור כחשכת הגלות, העורב נענש שהוא מזריע את בת זוגתו בפיו, ואילו הכלב נענש בזה שמידי פעם הוא נקשר עם בת זוגתו, אומרים חז''ל שנח רצה לגרש את העורב ובכך לגרום למותו כעונש על ששימש בתיבה, הפסוק אומר ''וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים'' (בראשית ח, ז) אמר לו הקב''ה לנח עדיין לא הגיע זמנו של העורב לצאת מן העולם, עוד יבוא היום שהעורב יצדיק את קיומו עלי אדמות, וזה יהיה בזמן שאליהו הנביא יתחבא במערה מפני איזבל ואחאב, ואז העורב יכלכל את אליהו הנביא זכור לטוב עם האנשים אשר איתו במערה, בלחם ומים משולחנו של אחאב, ורמז לכך

מוצאים בפסוק עצמו ''עד יבשת המים'', יבשת בהיפוך אותיות תשבי שהוא אליהו זכור לטוב. ומזה אנו לומדים שגם אם רואה אדם ערוות דבר אצל חבירו, או שחברו נכשל בעבירה - אל יפסול אותו בשל כך, ישראל אע''פ שחטא - ישראל הוא. אסור לפסול שום אדם, וכל הפוסל במומו פוסל. לדוגמא: ראובן משתדל תמיד ללכת לשמחות של חברו שמעון, כן ירבו, ומשמיים רצו שבשמחה שעשה ראובן להולדת בנו, לא יגיע שמעון, מאלף ואחת סיבות. מייד כועס ראובן ואומר בחרי אף: ''זהו, אצלי הוא גמר.

גם אם תהיה לו שמחה שישכח ממני!!'' אומרים על כך אנשי כנסת הגדולה - תהיה מתון בדין, אל תמהר לחרוץ את גורלו. בצדק תשפוט עמיתך. כלומר למד עליו כף זכות, בשלב הבא תוכל לשאול את חברך למה לא הגיע לאירוע. ואיך מנע ממך את התענוג הזה, והוא ודאי יאמר לך את הסיבה האמיתית שתיישב דעתך. שאם לא כן ישאר בליבך רוגז וכעס על חברך, לא ברכת שלום, לא בוקר טוב לחץ ומתח הדדי וקצר בתקשורת שיוביל במהרה לשנאת חינם רחמנא ליצלן. לכן תדון כל אדם לכף זכות:

ומתון מתון ארבע מאות זוז שוויה וצריך אדם לרדת לעומק דעתו של החבר, ולשפוט אותו מתוך אהבה ובמתינות הדעת. ולא להסיק מסקנות חפוזות שבתשעים ותשע אחוז מהמקרים אינם נכונות. פירוש נוסף: הוו מתונים בדין לכל אדם יש רגעים שבהם הוא כועס, או גוער באחד מילדיו, או שצריך להעיר הערה מסויימת, אומרים חז''ל תהיה מתון, אל תעניש בכעסך, אל תעיר הערות מתוך כעס ורוגז, אלא המתן עד שיעברו פנים של זעם. כמו שאמר הקב''ה ישתבח שמו למשה ''פניי ילכו והניחותי לך'' (שמות לג, יד) המתן עד שישתכח הכעס.

מפני שבכעסו של אדם - לא מחכמה ידבר ויפעל. לפעמים מכה אחד ההורים את ילדו על מעשה שובבות שעשה. אמנם שלמה המלך ע''ה כבר למדנו ''חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר'' (משלי יג כד) וכן ''יסר בנך ויתן מעדנים לנפשך'' (משלי כט, יז) אבל גם להכות צריך לדעת איך ומתי. לפעמים אדם בא עצבני וכועס לאחר יום עבודה ובנו מכעיס אותו אז את כל המתח והתסכול הוא מפרק על בנו, וחושב שזה חינוך הילדים, למעשה אין זה חינוך הבנים, אלא הוצאת מתח ועצבים על קרבן אומלל.

מספרים על הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל שהיה רואה שבנו עשה דבר לא טוב היה מכה אותו רק למחרת, שאל הבן את אביו הצדיק אתמול חטאתי והיום אני לוקה? והשיבו אביו שאם אתמול היה מכה אותו מייד לאחר המעשה שעשה היה זה פירוק הכעס והתסכול, אבל היום שהוא לא כועס כבר הוא מכה אותו משום מצוות חינוך. ומשום ''חושך שבטו שונא בנו''. וכן אמר שלמה המלך ''דברי חכמים בנחת נשמעים''. (קהלת ט, יז). פירוש נוסף:

הוו מתונים בדין ידוע המעשה בקמצא ובר קמצא (גיטין דף נה ע''ב) שבגלל שפגעו בבר קמצא והציאוהו מהסעודה הלך ועשה מעשה שפל להתנקם ביהודים, הלך לקיסר ואמר לו מרדו בך היהודים והסימן לכך שלא יקריבו קרבן משלך, לאחר שהטיל מום בעגל, למאן דאמר בשפה, ולמאן דאמר בדוקין שבעין, ודברים אלו רומזים לצרות העין שהייתה בהם איש באחיו או לפי שיטה שניה במום שבפה בעוון לשה''ר רכילות ודלטוריה דבר שגרם לחורבן הבית (עפ''י המהרש''א) עפ''י דברים אלו החליטו סנהדרין להעמידו לדין.

וידוע שבדיני נפשות מתחילים לדון מן הקטן שבבית דין ומסיימים בגדול, משום שנאמר ''לא תענה על ריב'' על רב כתיב. רבי זכריה בן אבקולס שהיה אב''ד ענוותנן גדול החל לדבר ראשון משום שהחשיב עצמו לקטן שבבית דין שמתחיל לטעון ראשון. אמר: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג?? כיוון שכך נסתתמו טענותיהם של שאר חברי הסנהדרין. ואומרת הגמרא (גיטין נו) ''ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו''.

ולפי מאמר אנשי הכנסת הגדולה לו היה רבי זכריה מתון יותר בדין ומחווה דעתו באחרונה, יתכן והגמרא לא הייתה מייחסת לו חרבן הבית. פירוש נוסף: הוו מתונים בדין הגמרא בסנהדרין (דף ז עב) אומרת: דרש בר קפרא מהיכן לומדים שצריך להיות מתון בדין? מסמיכות הפסוקים ''ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו'' (שמות כ כב) וסמוך לו: ''אלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' ולכאורה יקשה: שהרי במזבח לא היו מעלות (מדרגות) אלא היה עשוי כבש? ועוד קשה:

שהרי הכהנים היו לבושים מכנסי בד ואיך יתכן שתגלה ערוותם בפוסעם ע''ג המזבח? והתשובה לכך כיוון שהמזבח היה כבש בו היו עולים עקב בצד אגודל, בנחת ולא במרוצה שאם לא כן עלולות להיות לזה תוצאות קטלניות (כעין המעשה במסכת יומא דף כג ע''א על שרצו הכהנים לכבש ואחד הוציא סכין ודקר חבירו רח''ל). כך בדין ומשפט צריכים להיות זהירים ומתונים מפני שתוצאות החיפזון עלולות להיות חמורות ביותר.

אומר רבי אלעזר פאפו זיע''א בספרו ''פלא יועץ'' ערך ''מתון'' ואפילו במילי דמצווה צריך להיות מתון לחשוב אם ראוי לעשותה, שלא יהיה מצווה הבאה בעבירה, ושלא יבוא להיות תוהה על הראשונות, וכשיסכים לעשותה יחשוב באיזה אופן ראוי לעשותה בשלימות. עכ''ד. עד כמה צריך כל אדם להיות מתון וזהיר כשהוא דן דין עצמו, לזכור כי לפני מלך מלכי המלכים הוא עומד ויבחן את מעשיו דיבוריו והגיוניו בהתאם לכך. כי כל אדם הוא דיין בהנהגת עולמו ועליו להיות זהיר מלהטות את הדינים שלו בנוגע לסביבתו. הסוחר במשאו ובמתנו.

בעל הבית עם שכניו, ועם בני ביתו, הבעל ביחס לאשתו שאונאתה קרובה. כל אחד עומד באזהרה של משנה זו למצות את הדין המיוחד לו. פירוש נוסף: הביא הרב יוסף חיים זיע''א בספרו חסדי אבות. הוו מתונים בדין כלומר כשמידת הדין מתוחה על האדם ורואה שיסורים באים עליו אל יכעוס ויטיח דברים כלפי מעלה חלילה, אלא ידום ויהיה מתון ויקווה אל ה', עד שיהפך לו הרעה לטובה, כמאמר התנא רבי עקיבא במסכת יבמות (דף קכא) על כל גל וגל נענתי לו בראשי. והעמידו תלמידים הרבה:

הגמרא בברכות (דף כח) מספרת שלאחר הפעם השלישית שציער רבן גמליאל הנשיא את רבי יהושע החליטו להעבירו מתפקידו לאחר שנבחר רבי אלעזר בן עזריה לרשת את מקומו של רבן גמליאל נתווספו בבית המדרש עוד שלוש מאות ספסלים ופוטר השומר שהציב רבן גמליאל בשערי בית המדרש ומנע מאדם שאין תוכו כברו להיכנס וללמוד [מסתמא ניחן אותו השומר ברוח הקודש...] רבן גמליאל היה ליבו נוקפו. שמא גרם ביטול בית המדרש לציבור הרחב.

ולמרות שהראו לו בחלומו כדים לבנים מלאים באפר לומר שכל אלו שנכנסו ללמוד אחר העברתו אין תוכם כברם בכ''ז אומרת הגמרא ולא היא, אמנם רבן גמליאל ביטל תורה מעם ישראל ורק ליישב דעתו ולפייסו הראו לו את אותו חלום ובא ללמדנו שאמנם חשובה האיכות, אבל לא פחות מכך גם הכמות. וכן הוא אומר בגמרא (ברכות סג) תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר, בשעת המפזרים כנס, אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר ''יש מפזר ונוסף עוד''. ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר ''עת לעשות לה' הפרו תורתך''.

ובירושלמי פירש ששניהם עניין אחד הוא: כשהתורה חביבה על התלמידים וצמאים הם לדבר תורה - פזר את דבר ה' מכפר לכפר ומעיר לעיר להשקות את הצאן הקדוש. כי מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים ומאידך כשאין דברי תורה חביבים על אותו דור, יש לכנס ולרכז את התורה בישיבות הקדושות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ואמרו רבותינו ז''ל על הפסוק בקהלת (פרק א' פסוק י) ''בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך'' היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו ''כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'', ונלע''ד לדייק מדברי התנא הקדוש ''העמידו תלמידים'' ולא אמר למדו תורה לתלמידים לומר שכמו שהכסף והעושר מעמיד אדם על רגליו כך להעמיד תלמידים פירושו להעשיר אותם בלימוד מגוון כגון מוסר, יראת שמיים, דרכי יושר והנהגות שבין אדם לחברו, מלבד לימוד המשנה או הגמרא.

ועל דרך צחות אפשר לומר העמידו תלמידים הרבה כלומר שעל ידי שיתעסקו בתורה ותגדלו ותתעצמו בה, תוכלו לגרום לאחרים מצוות והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה, שעל ידי שתלכו לידם יקומו מפניכם ויקיימו את המצווה (ילקוט יוסף הלכות כיבוד אב ואם דף רע''ח).

ועשו סייג לתורה הפסוק הפסוק אומר ''ושמרתם את משמרתי'' (ויקרא יח ל) ופרשו חז''ל עשו משמרת למשמרתי ורמז לזה מצינו במעמד הר סיני שם מצווה הקב''ה את משה רבינו ע''ה בשלשת ימי הגבלה ''לך אל העם וקדשתם'' וסמיך ליה ''והגבלת את העם סביב לאמר (שמות יט, י יב) כלומר אדם שרוצה לעלות במעלות התורה והיראה, בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו יהודי המבקש להתקדש ולהיטהר בעבודת השם שלו - יגביל את עצמו ויעשה לו סייגים וע''י כך יזכה ל''וקדשתו''.

יקדש ויגביל עצמו גם בדברים המותרים לו כפי שציוותנו התורה בריש פרשת קדושים ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם'' (ויקרא יט) כלומר פרושים תהיו. קדשו עצמכם במותר לכם. רש''י פירש במקום: הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה וכו'. ואם ישאל השואל מה הטעם שאדם צריך להפריש עצמו גם בדברים המותרים לו, דיינו מצוות עשה ולא תעשה שיש בתורה ועוד מצוות ותקנות של רבנן הקדושים לאלפים ולרבבות.

האם לא די בזה? התשובה לשואל היקר, עפ''י הגמרא בקידושין (דף ל ע''ב) אומר הקב''ה בראתי לאדם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. הא למדת שתורה היא תבלין ורפואה ליצר המבקש להוציא את האדם מן העולם, וכמו שתבלין אם מגזימים בו, ממעטים או מרבים יותר מדי - הרי מקדיחים את התבשיל או גורמים לתפלות האוכל, כך התורה הקדושה מדודה ושקולה וכל סטייה ממנה ימין או שמאל גורמת לקלקולים גדולים, הגדר המתחם את השביל העולה להר ה' הם גזירות חז''ל והסייגים שיעשה אדם לעצמו כדי שלא יכשל באיסורים שגופי תורה תלויים בהם.

מצינו בגמרא מסכת עירובין (דף כא ע''ב) נאמר על הפסוק ''הדודאים נתנו ריח על פתחנו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך'' (שיר השירים ז, יד) אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה, רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי - וקיימתים.

ועוד שם דרש רבא מאי דכתיב ''ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה'' (קהלת יב) בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ופרש רש''י דברי תורה יש בהן שאין בהן חיוב מיתה, אבל דברי סופרים (העובר עליהן) חייב מיתה על כולן, כדכתיב ''ופורץ גדר ישכנו נחש'' (קהלת י) עכ''ל.

ובהמשך הגמרא אמר רבא מאי דכתיב (קהלת יב) ''ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם איזן וחקר תיקן משלים הרבה'' - איזן וחקר תיקן משלים הרבה מלמד שבתחילה הייתה דומה תורה לכפיפה שאין לה אזניים (ידית אחיזה) עד שבא שלמה ועשה לה אוזניים. כלומר שתיקן גזירות כגון עירובי חצרות ותחומין. שניות לעריות, טומאה וטהרה, נטילת ידיים לעשות סייג לטהרות וכו' וע''י כך אוחזין ישראל במצוות ומתרחקים מן העבירות. כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער השלישי סעיף ז) וז''ל:

ותקנות חכמים וגדריהם סוד לדרך היראה, כי יעשו גדר והרחקה פן תגע יד אדם באיסור התורה, כבעל שדה אשר יעשה גדר לשדהו מאשר יקר בעיניו כי ירא פן יכנסו בו בני אדם והיה למשלח שור ושה, כענין שנאמר (ויקרא יח ל) ''ושמרתם את משמרתי'' - עשו משמרת למשמרתי ורוב הזהירות והגדר והרחקה מן האיסור הלא זה מעקרי המורא, והמרבה להזהר יגיע אל השכר הגדול, כעניין שנאמר (תהילים יט) ''גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב'', על כן אמרו חכמים על הפסוק ''כי טובים דודיך מיין'' (שיר השירים א) חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה.

כי גדריהם וגזירותיהם מעיקרי היראה! עכ''ל. נאמר בתורה (ויקרא יא מד) ''והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה''' ופירשה הגמרא בברכות (דף נג ע''ה) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ודרש על כך מהר''ם שפירא מלובלין זצ''ל והתקדשתם אלו מים ראשונים - כלומר בטרם לידת האדם היהודי טבלה אמו במקווה טהרה, אלו המים הראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים זו הטבילה שטובלים את האדם לאחר פטירתו מן העולם לפני שנקבר. והמים האמצעים הם המים שנוטל אדם במשך כל ימי חייו בקומו משנתו, ביציאתו ממקומות שאינם קדושים, בגשתו לסעודה וכו'.