Binyamin - פרק א - משנה ב

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: ידוע מה שאמרו חז''ל שהאדם נקרא עולם קטן, ושלימותו של העולם כלומר האדם לא תיכון ללא שלושה דברים אלו. ובא הכה''ג מאחיו, רבי שמעון להשמיענו שאם ישתלם האדם בשלושה דברים אלו: תפילה, תורה, וגמילות חסדים, הרי בזה יקיים את יעודו בעולם הזה, ותהיה משמעות לקיומו עלי אדמות.

על התורה כתיב ''אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי'' (ירמיה לג) ללמדנו שאילולא התורה הקדושה לא נתקיימו שמיים וארץ, והכל היה חוזר לתוהו ובוהו. האנרגיה היחידה המקיימת את העולם כולו וכל אשר בו היא התורה הקדושה. ומיסודות האמונה שאם יפסק רגע אחד קול התורה בעולם, מייד הכל חוזר לחושך וצלמוות וחידלון. כתב רבינו חיים מוולוז'ין זצוק''ל בנפש החיים (שער ד פרק י) על הפסוק ''ויהי אצלו אמון'' (משלי ח ל) אמרו חז''ל אל תקרי אמון אלא אומן, שהתורה היא כלי האומנות שבאמצעותה ברא הקב''ה שמיים ואר. ץ.

וז''ל הרב הקדוש זיע''א: שכמו שבעת הבריאה בא נאצלו ונבראו כולם, כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבתם ובלי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם ולהחיותם ולקיימם, היו חוזרים כולם לתוהו ובוהו ממש'' עכ''ד. ובהמשך (בפרק יא) אומר הרה''ק:

''והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו, פנוי ח''ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום, וכן שפעת אורם או מיעוטו ח''ו, הכל רק כפי עניין ורוב עסקנו בה, ולכן אנו מברכים על התורה וחיי עולם נטע בתוכנו. עכ''ל. נמצנו למדים א''כ שהחמצן שמחיה את העולם בכל שנייה היא התורה הקדושה וכן כותב הזוהר הקדוש בפרשת בראשית (מז א) כל מי שעוסק בתורה בכל יום יזכה שיהיה לו חלק לעולם הבא, ויהיה נחשב לו כאילו ברא עולמות.

שהרי בתורה נברא העולם ונשתכלל כ''ש ''ה' בחכמה יסד ארץ'' (משלי יג. יט). בא וראה: ברוח פיו עשה הקב''ה את העולם וברוח פה מתקיים, זהו רוח פיהם של אלו הלומדים תורה. עכ''ל. וכן כתב הזוהר הקדוש בפרשת תרומה (דף קס''ו) וכן כתב בפרשת וישב, וכן בפרשת ויקרא (דף יא סוף עב) קחנו משם, ולא זו בלבד שלימוד התורה מקיים את העולם, אלא ככל שיתרבה לימוד התורה כך קיום העולם איתן יותר וברווחה רבה יותר. כתב הגה''צ רבנו בן ציון אבא שאול זצוק''ל בספרו הבהיר אור לציון (דף יב):

כמה צריך להיות שמח ומאושר כל בן תורה, נתאר לעצמנו שאדם ראה מישהו נוטה למות ח''ו, ועשה לו הנשמה וגרם לו להמשיך לחיות כמה ישמח על מעשה זה שעשה ומה תהיה השמחה אם הציל קבוצה של אנשים?! ואם יודע האדם שכשהוא לומד תורה כל העולם כולו ניצל בגללו. בוודאי צריכה להיות לו שמחה גדולה מאוד, עכ''ד. המשנה בפאה בפרק א' אומרת ''אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב:

כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם''. ואמרו בעלי המוסר בא וראה: יהודי מקיים מצוות כתיבת ספר תורה, מזיל זהב מכיסו כמה אלפי דולרים - מקיים מצווה אחת בתורה דכתיב ''ועתה כתבו לכם את השירה הזו ולמדה את בני ישראל'' (דברים לא יט). יהודי צם במשך עשרים ושש שעות ביום הכיפורים מקיים מצווה אחת ''בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם'' (ויקרא ט''ז כט) קונה תפילין מהודרות בארבעת אלפים שקלים חדשים - מקיים מצווה אחת, יושב שבעה ימים בסוכה מקיים מצווה אחת.

אבל כשהוא לומד תורה בכל מילה ומילה מקיים תרי''ג מצות שהרי תלמוד תורה כנגד כל המצוות שבתורה!!! וכבר חישב הכהן הגדול מראדין, מרן החפץ חיים זצוק''ל שבדקה אחת אפשר לדבר מאתיים מילים כלומר מקיים בחישוב פשוט מאה עשרים ושתיים אלף ושלוש מאות מצוות. בשעה אחת של תלמוד תורה מקיים שבע מליון שלוש מאות חמישים ושש אלף מצוות!!! וזה כשהוא לומד לבד. אם יושב ללמוד עם מניין אנשים נכפיל את הסכום הנ''ל פי עשרה, וכל זאת ביום חול ביום שבת נכפיל את הסכום פי אלף (ע''פ הבן איש חי פרשת שמות שנה שניה).

וכל זאת כשהוא לומד בנחת ושלווה, אם התנאים קצת יותר קשים עדיף אחת בצער ממאה שלא בצער נכפיל את הסכום פי מאה!!! וכמובן שום מחשב בעולם לא יוכל לחשב ערך שעה אחת של לימוד תורה בעוה''ז!! על כן יאמרו המושלים בואו חשבון, זהו חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, יראה הנבון ויתבונן המשכיל לקבוע לעצמו זמן מסויים בכל יום, כי חוק לישראל הוא. ללמוד תורה תמידין כסדרן, לא כאותם המשלימים ומחזקים את המניינים בבתי הכנסת השונים, היום כאן ומחר שם, ומחרתיים במקום אחר.

אלא עשה תורתך קבע, רב קבוע, שעה קבועה, מקום קבוע, ולא יאבד שום שיעור בעד כל הון שבעולם אז יתקיים בו הפסוק ''אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף'' (שיר השירים ח) כלומר אם אדם עושה עצמו קבוע כחומה חזקה ויציבה - אפשר לבנות עליו. אבל אם הוא בבחינת דלת המסתובבת על צירה כלומר שאינו מתמיד במקום אחד אזי צריך לקבוע את עצמו במסמרות ללוח ארז.

ועל כך דרש הגרי''ח זצוק''ל בספרו ''עוד יוסף חי'' שכל הקובע זמן מסויים ללימוד התורה בכל יום ולא מתבטל ממנו מתקיים בו הדין ש''כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי'', ומעלה עליו הכתוב כאילו למד חצי מהיום! על המשנה הנ''ל מסכת פאה: ותלמוד תורה כנגד כולם היה דורש המשגיח הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל בשם הסבא מקלם זיע''א:

כדאי היה לקב''ה ישתבח שמו לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד במשך זמן הבריאה ''ברוך הוא וברוך שמו'' ואלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לגודל חשיבות של אמן אחת ואלף פעמים אמן לא מגיע לגודל חשיבות של עניית ''אמן, יהא שמיה רבא'' פעם אחת. ואלף פעמים עניית אמן יהא שמיה רבא לא מגיע לזכות של תיבה אחת מלימוד התורה!!! עכ''ל. כתב בספר ''נפש החיים'' של הגה''צ רבי חיים מוולוז'ין זיע''א ששכר לימוד תורה לא רק לעצמו עומד אלא גם לכלל ישראל ולעולם כולו.

שבעת שמתמעט לימוד התורה - נוטה העולם להחרב רח''ל ובהתחזקות בעסק התורה מתחזק העולם על עומדו. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה את הפסוק ''כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל'' (שמואל א. ב. ט) שבכל יום יוצאים מלאכי חבלה מלפני הקב''ה לחבל את העולם כולו, ואלמלא בתי כנסיות ובתי מדרשות שתלמידי חכמים יושבים בהם ועוסקים בתורה, היו מחבלים את העולם כולו.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש בראשית רבה פרק כה) על הפסוק ''הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'' (בראשית כז כב) בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין ידי עשיו יכולות לשלוט. וכן אמרו חז''ל על הפסוק ''עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים'' (תהילים קכב) מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערים המצויינים בהלכה, תלמידי חכמים שבירושלים שהיו עוסקים בתורה.

מסופר שבזמנו של מרן החפץ חיים רצו לבנות בית חולים יהודי על טהרת הכשרות ולשם כך אספו כספים מכל היהודים העשירים והאמידים, עשו ''דינר'' וסעודה גדולה לכבודם של התורמים הנכבדים וכל אחד מהם הרים תרומתו לבית החולים, אחד תרם מכשיר א. ק. ג משוכלל, שני תרם עשר מיטות, שלישי תרם מחלקה מסויימת וכו'.

באמצע ה''דינר'' נכנסו תלמידי חכמים לשאול את מרן הח''ח בענייני הלכה דחופים וחשובים, והוא התפנה אליהם למשך שעה ארוכה, לאחר שהלכו התרעמו העשירים על החפץ חיים ואמרו לו מדוע הקדיש להם הרב זמן כה רב, האם הם חשובים כמונו? האם גם הם הרימו תרומתם לביה''ח? אמר להם החפץ חיים כל אחד מהם תרם חמישים מיטות, העשירים המה שמעו כן תמהו, חמישים מיטות? הרי אנו העשירים ביותר תרמנו לכל היותר עשר מיטות, ואיך אברך פשוט יתרום פי חמש מאיתנו? אמר להם הח''ח דעו לכם בזכות לימוד התורה שהם לומדים מונעים בכל יום מחמישים איש לחלות ולהזדקק לאותן מיטות שתרמתם אתם!! מספרים שפעם בא

לביתו של החפץ חיים זיע''א עשיר אחד והתפלא לראות באיזה בית דל חי גדול הדור. ראה בביתו של הגאון בקושי כמה כסאות שולחן מטה וארון ספרים. אמר לו העשיר, רבי היכן כל הרהיטים שלך, הנכסים העושר? השיב לו החפץ חיים בשאלה והיכן הרהיטים שלך? ענה העשיר אמנם בתור אורח שנטה ללון כאן יש לי מעט דברים הנצרכים לי, אבל בעירי יש לי כל טוב עושר וכבוד. אמר לו הח''ח אותו הדבר אצלי. גם אני אורח בעוה''ז. ובעוה''ב יש לי את הכל מוכן.

ביני וביני לקח אותו הגאון אל ישיבתו בראדין אולי יתרום משהו לישיבה, האורח העשיר נכנס לישיבה ושמע את קול התורה מהדהד בעוז מעשרות אברכים. לאחר שיצא אמר לחפ. ץ חיים אני מוכן לתרום לישיבה לרווחת האברכים אולם כדורסל, בריכת שחיה, מגרשי טניס, אבל איני מוכן לשלם סתם שישבו וילמדו. ועוד שאלה לי לרב, יאמר לי רבינו מדוע בחורי הישיבה כולם לובשי שחורים וכל הזמן צועקים בקול רעש גדול, אי אפשר ללמוד יותר בשקט? שהרי דברי חכמים בנחת נשמעים? אמר לו מרן החפץ חיים אמשול לך משל למה הדבר דומה, הט אוזנך ושמע:

עשיר אחד בא בימים (לאפוקי מגנב שבא בלילות:) שהרגיש שקיצו קרב ולא ידע כיצד לבלות את שארית חייו. יעצו לו אוהביו וזרש אשתו שירכוש אוניה גדולה ויערוך מסע תענוגות ברחבי העולם. באוניה ישרתו אותו צוות משרתים, רופא צמוד וכו' וכך יהנה מכספו בימים שעוד נותרו לו. ברוך אומר ועושה. שמע שרוצים למכור אניה כזו והלך לראות. ואכן האוניה תאמה להפליא לדרישותיו. ארבע קומות שבהן כל הנאות והבלי העוה''ז. מיטב הטכנולוגיה והשכלולים.

קומה רביעית כולה צבועה בתכלת השמיים (כדי שיזכר בכסא הכבוד) משרתים ומלצרים עומדם לרשותו לשמוע מוצא פיו. נברשות בדולח והכל בתכלת. ירד לקומה שלישית עוד יותר יפה. הכל בורוד מהמם. ירד לקומה השניה וכאן כמעט שהתעלף הכל מזהב טהור וכסף מצורף אבנים טובות ומרגליות. רצה לרדת לקומה הראשונה, ניסו לשכנע אותו שלא לעשות זאת, למה לך אמרו לו, שם הכל שחור ומפויח, רעש מחריש אוזניים ממנועים ענקיים וממדחפים מפלצתיים. שם כל הטכנאים והעובדים מפוחמם ומושחרים מהשמן והדלק אבל האיש התעקש. הרי אני קונה ארבע קומות ולא שלוש.

רוצה לראות ולבקר הכל. כשראה את הקומה הראשונה חשכו עיניו. אכן רעש אדיר נשמע מהמנועים, הכל שחור מפוחם ושמנוני. אמר להם וכי אתם רוצים לשקר ולשטות בי? שלוש קומות מפוארות וכאן הכל שחור ורועש? אמרו לו ומה לעשות שבלי הקומה הזו האוניה לא תזוז ממקומה תשאר כאבן שאין לה הופכין. מבלעדי השחור והרעש הזה כל האוניה תהיה כמו גוש אבן וברזל בתוך הים! זה המשל. והנמשל הוא התשובה לשאלתך אמר הח''ח לעשיר.

בלי ''השחור'' ו''הרעש'' הזה העולם לא יכון ולא יעמוד אפילו רגע אחד!!! הפסוק בתהילים אומר ''כי טוב יום בחצריך מאלף'' (תהילים פד) ופירש רש''י בפירושו לתהילים: אמר דוד המלך ע''ה לפני הקב''ה טוב ללמוד תורת ה' תמימה ואפילו רק יום אחד ואח''כ הוא יסתלק מן העולם, מאשר להיות מלך אלף שנה של עם ישראל! עכ''ד. ובא ללמדנו מה החשיבות של לימוד תורה ליום אחד.

עדיף לוותר על אלף שנות מלוכה בעם ישראל כדי להיות יום אחד בבית מדרש!!! אמנם בגמרא מסכת מכות (דף י) דרשו את הפסוק באופן אחר אמר הקב''ה לדוד טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפניי מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפניי על גבי המזבח.

ולכאורה צריך לשאול מה ראה רש''י לפרש בתהילים באופן שונה מדברי גמרא שלפנינו? שהרי הדעת נותנת שבמשך אלף שנות מלכות אפשר לקיים אין ספור מעשים טובים, זיכוי הרבים, גמילות חסדים עם כלל עם ישראל, לקדש שם שמים בעולם כולו? אלא נראה לתרץ בס''ד עפ''י הגמרא במסכת מגילה (דף טז ע''ב) אמר רב יוסף גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.

וראיה לכך ממרדכי הצדיק שתחילה נחשב רביעי בסנהדרין, ולאחר שנכנס בעובי הקורה להציל את עם ישראל מגזירת המן הרשע הורידוהו חכמי הסנהדרין מגדולתו והחשיבוהו חמישי, ולומדים זאת מהפסוק ''כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש: ורצוי לרוב אחיו''. (אסתר ח), מדייקת הגמרא לרוב אחיו ולא לכל אחיו מכאן שפרשו ממנו מקצת מחבריו בסנהדרין. ועוד בגמרא שם: אמר רב גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה. למרות שהמצווה הגדולה והחשובה ביותר בין אדם לחברו היא הצלת נפשות.

ואפילו נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. ולמרות שבניין בית המקדש היא המצווה הגדולה והחשובה ביותר בין אדם למקום שהרי על ידה שורה שכינה בישראל בכ''ז גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש ומהצלת נפשות!!! מפני שע''י תלמוד תורה זוכה אדם להגיע לדבקות בהשם יתברך במדרגה הגבוהה ביותר. ואי אפשר להשיג זאת ע''י שאר המצוות אלא ע''י לימוד תורה. שנאמר (דברים ד. ד) ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום''.

וכן אמרו חז''ל במסכת ברכות (דף לד ע''ב) כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא ביתו לתלמיד חכם או לעושה פרקמטיה עם ת''ח ולמהנה ת''ח מנכסיו. אבל תלמידי חכמים עצמן ''עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו'' (ישעיה סד, ג). ולפי זה יובן הפסוק ''וכל חפציך לא ישוו בה'' (משלי ג טו) שכל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, מפני שהדבקות בשכינה הקדושה ע''י כח דיבור ומחשבה טהורה נחשב יותר ממצוות מעשיות שנעשות ע''י שאר האברים.

וכן דרשה הגמרא במסכת הוריות (דף יג) את הפסוק ''יקרה היא מפנינים'' - מכהן גדול שנכנס לפניי ולפנים. כלומר יקרה היא התורה יותר משלושה הקדושות הגדולות ביותר: כהן הגדול הוא האדם השלם והמקודש ביותר שיש בעם ישראל, ולכן רק לו מותר להכנס לקודש הקודשים שהוא המקום המקודש ביותר, ומלבד זאת הכניסה לשם היא רק ביום הכיפורים שהוא היום המקודש ביותר מימי השנה. ואעפ''כ אדם פשוט שעוסק בתורה בהתמדה עצומה חשוב יותר!!.

בדומה לזה אומרת הגמרא בברכות (דף ח) ''אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב'' (תהילים פז ב) אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, למרות שמיום שחרב בית המקדש, בתי הכנסיות הם מקום מקדש מעט והתפילות הם במקום הקרבנות שבזכותם מקיים הקב''ה שמיים וארץ. בכ''ז אהבת השם יתברך להלכה ולתלמוד תורה - גדולה יותר, משום שתלמוד תורה גורם לאדם להדבק בבורא עולם יותר. גדולה תורה שהיא מצלת אף ממלאך פלוני (מלאך המוות). וראיה לכך מצינו בדוד המלך ע''ה.

הגמרא בשבת (דף ל) דורשת את הפסוק שאמר דוד המלך ע''ה לפני הקב''ה ''הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני'' (תהילים לט) אמר לו הקב''ה גזרה היא מלפניי שאין מודיעים קיצו של בשר ודם. אבל את יום מותו גילה לו הקב''ה, ביום שבת. בכל שבת לא הפסיק פיו מלמלל דברי תורה כדי שלא יקרב מלאך המוות אליו שהרי התורה בין בעידנא דעסוק בה ובין דעידנא דלא עסוק בה אגוני מגנה ואצולי מצלה (פירוש: התורה בין בזמן שעוסק בה ובין בזמן שאינו עוסק בה מגינה מפגעים רעים ומצילה מן היצר הרע).

ורק אחר שהתחכם מלאך פלוני ונענע את העצים בקול רעש גדול, קם דוד לראות מה קול הרעש ונשברה המדרגה מתחת רגליו. והפסיק לרגע ממשנתו הצליח אותו מלאך להשלים תפקידו. בדומה לזה מצינו בגמרא מסכת כתובות (דף קד) ביום בו חלה רבינו הקדוש ונטה למות גזרו רבנן תענית ובקשו רחמים ותחנונים על נשיא ישראל, כל זמן שהיו מתפללים לא יכל מלאך המוות ליטול נשמתו. כיוון שראתה אמתו של רבי שהוא חולה מעיים ומצטער בכל פעם שחולץ ומניח את תפילין אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.

עלתה לגג וזרקה לארץ עציץ כבד, לכמה שניות הפסיקו חכמים את תפילתם ויצאו לראות במה מדובר. ובאותם שניות נטלה נשמתו הקדושה של רבינו הקדוש לגנזי מרומים. נמצנו למדים שאפילו שהגיע זמנו של אדם להפטר מהעולם כל זמן שעוסק בתורה אין רשות להזיק לו. הגמרא במסכת סוטה (דף כא) דרש רבי מנחם בר יוסי ''כי נר מצווה ותורה אור'' (משלי ו) תלה את המצווה בנר ואת התורה באור. לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור לומר מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם.

שנאמר ''בהתהלכך תנחה אותך'' - בעולם הזה. ''בשכבך תשמור עליך'' בקבר. ''והקיצות היא תשיחך'' לעתיד לבוא. את מאמר הגמרא מצווה בעידנא דעסיק בה וכו' פירש הגאון מוילנא זצוק''ל כך: אדם שבפסח אוכל מצה או בסוכות יושב בסוכה פרי המצווה מגינה ומצילה אותו. אבל אם בפסח ידליק חנוכיה או בפורים יתקע בשופר לא עשה ולא כלום. אבל תורה אינה כן. אפילו אם בפסח ילמד הלכות סוכה יצא ידי חובת תלמוד תורה. אם בשבת ילמד הלכות תפילין או מזוזה הרי מקיים בכך את העולם.

ובזכות הלימוד הזה הוא מוגן וניצל מכל מרעין בישין! הגאון רבי חיים מבריסק זצ''ל היה מפרש את דברי מדרש רבא (תחילת פרשת בראשית) ''הקב''ה הסתכל באורייתא וברא עלמא'' כך: נדמה לנו שהתורה שצוותה אותנו לא תרצח או לא תגנוב, או איסור מאכלות אסורים, שקצים ורמשים וכדומה בגלל שהם מזיקים וגורמים השחתה לעולם כולו. ולכן אסרה אותם התורה. בא המדרש ואומר לנו שההיפך הוא הנכון. יתכן בהחלט שרציחה וגניבה יהיו קיום העולם.

ומדוע הם באמת הרס לעולם? מפני שבתורה כתוב שאלו דברים רעים, כלומר מפני שהתורה אמרה אז זה נעשה רע או טוב. בדומה לזה כל שאר המצוות שנצטווינו עליהם. כגון: אכילת מצה ומרור. לא נצטווינו בהם מפני שהייתה יציאת מצריים. להיפך מפני שהתורה ציוותה עליהם הרבה לפני - הייתה יציאת מצריים. מפני שהתורה ציוותה על כיבוד אב ואם נוצרו אב ואם ביולוגיים וצריכים אנו לכבדם.

בגלל שיש מצוות מעקה בתורה - הקב''ה נותן לנו בית כדי שנקיים מצוותו, וכן על זה הדרך כל ציווי התורה הקדושה, ועל כך נאמר ''מי הקדימני ואשלם'' והבן זאת היטב! ועל העבודה: בעוונותינו הרבים מאז שחרב בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו והושבתה עבודת הכהנים והלויים בהקרבת קרבנות שיכפרו בעדנו, ואין לנו אלא שיח שפתותינו כמו שנאמר ''ונשלמה פרים שפתינו'' (הושע יד ג). כתב הרמב''ן זיע''א בפרשת בא וז''ל: וכוונת כל המצוות שנאמין באל נודה אליו שהוא בראנו והוא כוונת היצירה.

ואין להקב''ה חפץ ורצון בבריאת האדם והעולם מלבד זה שידע האדם ויודה לאל שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה מקום לבני אדם בו יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו ''בריותך אנחנו''. עכ''ל. הקשה המבי''ט זצ''ל בספרו ''בית אלוקים'' לשם מה מתפללים וחוזרים ומתפללים בכל יום תפילות שחוזרות על עצמן, וכי זה כבוד לבוא למלך ולבקש את אותו דבר מאות ואלפי פעמים? ויותר מכך, וכי הקב''ה ישתבח שמו לעד לא יודע את צרכיו של כל אדם.

א''כ מה בצע לבקש דברים ולהזכיר דברים שידועים לפניו? אלא באור הדברים כך הוא: מטרת המצוות בכלל והתפילה בפרט הוא הדביקות בבורא יתברך. בבחינת ''ולדבקה בו'', הקשר הפנימי בין נפש היהודי לבין הקב''ה נוצר ע''י הפה והלשון שהם כלי השכל שנתן הקב''ה לאדם להודות לו ולהללו ולעבוד אותו בהם. כ''ש בעל חובת הלבבות (ש''ג פ''ב) ''התפילה נתקנה להחיות סימני השכל''. וכיוון שתפילה היא דביקות בה' כל כמה שיתפלל האדם לבוראו משובח יותר. והלוואי שיתפלל האדם כל היום כולו.

ולכן לתפילה אין זמן מסויים אלא מצוותה ביום ובלילה, כמו שנאמר ''כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקנו בכל קוראינו אליו'' (דברים ד ז) ולפי זה מובן שאין זו הטרדה מצד האדם לבקש ולחזור על אותה תפילה במשך מאות ואף אלפי פעמים כי נחת רוח גדול יש לו להשם יתברך בזה שאין אנו מסיחים דעתנו ממנו. ואנו מגלים תלות מוחלטת בו ומשרישים יסוד זה בקרבנו שהכל ממנו יתברך. ועוד שהמצווה של התפילה אינה אמצעי בשביל להשיג דברים שונים ומאווי לב אלא מטרה בפני עצמה. עבודת הלב.

ואם ישאל השואל מאחר והקב''ה ישתבח שמו יודע כל דרכי בני האדם ועלילות מצעדי גבר, ויודע טוב יותר מהאדם עצמו מה חסר לו, א''כ מה בצע בתפילת האדם על צרכיו הוא? אלא התשובה לכך שחז''ל ואנשי הכנסת הגדולה תיקנו תפילה כדי שנבקש על נפשנו תמיד כדי להרגיש שהכל מאיתו יתברך, כל צרכינו מאווינו ורצוננו, אליו עינינו נשואות שימלא משאלות ליבנו. ומזכירים אנו את הקב''ה בכל צעד ושעל כמו שמצינו ביוסף הצדיק שנאמר בו ''וירא אדוניו כי ה' איתו'' (בראשית טל. ג) שהיה מזכיר שם שמיים בכל פעולה שעשה. ובכך היה דבוק בבוראו בכל רגע.

שאלו פעם את בעל התניא רבי זלמן מלאדי זצוק''ל מה ראה להאריך בתפילתו בכל יום שלוש פעמים ביום ולא התייאש? השיב להם הרב: הגיעו בעצמכם שהוזמנתם לראיון עם שר גדול ומכובד, וכי לא תנעם לכם הישיבה והשיחה עימו? ודאי שרצונכם לשבת ולשוחח עימו כמה שיותר זמן וקשה יהיה בעיניכם להפרד מהשיחה. וכל האריכות לא למשא יחשב לכם. כן אני מרגיש בתפילה. לא עם שר ולא עם מלך בשר ודם אני משוחח, אלא עם מלך כל יכול מלך מלכי המלכים הקב''ה.

ואם כן כיצד אוכל לקצר אם יש לי רשות להאריך והשיחה נעימה לי מאוד? ובכל רגע ורגע אני מרגיש זכות וכבוד גדול בהיותי עבד בשר ודם זוכה שיתרצה לדבר עימי מלך מלכי המלכים ולשמוע מה בפי. עכ''ד הטהורים. מסופר על מרן החפץ חיים זיע''א כשהיו באים אליו אנשים ומבקשים שיתפלל עליהם היה עונה אב לא אוהב שבן שלו שולח בקשה ע''י בן אחר, אלא מעדיף שיבוא הוא עצמו ויבקש. והרעיון הוא אמיתי ונכון.

לפנות ישר לבורא לשוחח עימו ולבקש ממנו, שהרי מלא כל הארץ כבודו, ומצפה ומייחל מכל אחד מבניו שישפוך את צקון ליבו בתפילה ובתחינה, וע''י כך יתקרב אל ה' יתברך וממילא ''קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת''. כתב רבינו ירוחם הלוי זיע''א בספר ''דעת תורה'' וז''ל: הנה זה יסוד בבריאה כולה, שאין נותנים שום דבר בלא תפילה.

הנה האבות הקדושים לא השיגו שום דבר בלא תפילה, עד שאדם הראשון הענק בענקים לא ביקש על הצמחים והיבולים לא הצמיחה האדמה כלום כדכתיב (בראשית ב ב) ''וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה''. ופירש רש''י זיע''א במקום: ומה הטעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. עכ''ל.

אברהם אבינו התפלל על בנים שנאמר ''ויאמר אברהם מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי''. (בראשית טו. ב) אליעזר עבד אברהם התפלל ''ועשה חסד עם אדוני וכו''' (בראשית כד, יב). יצחק ורבקה התפללו על בנים שנאמר ''ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא'' (בראשית כה כא). וכן מצינו ברחל ולאה שהרבו תחינות לפני המקום, ברחל כתוב ''דנני אלוקים וגם שמע בקולי'' (בראשית ל ו) וכן ''נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי'', רש''י פירש במקום: נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. וכן ביעקב מצינו אצלו כמה פעמים תפילות לה'.

בצרת עשיו, בצרת שכם, ובצרת יוסף ובנימין. וכן מצינו בישראל שזכו להגאל מהשעבוד הנורא ע''י תפילות וזעקות כ''ש ''וישמע אלוקים את נאקתם'' (שמות ב, כד) ובלא תפילה לא היו נגאלים. וכן במעשה העגל וכן במרגלים וכן במעשה קרח - בכולם לא נושעו אלא ע''י תפילה. וכן חנה הצדקת לא נושעה ונפקדה בבנים אלא ע''י התפילה שנאמר ''והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה'' (שמואל א א י). וכן מצינו באליהו הנביא זכור לטוב שלא נענה אלא ע''י התפילה שנאמר ''ענני ה' ענני'' (מלכים א, יח, לז). ועוד כהנה וכהנה.

הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין דבר בעולם שמתקיים ללא תפילה. למרות שהבטיח הקב''ה לאברהם שיזכה לזרע משרה, ולמרות שהזרעים והצמחים כבר יצאו ביום השלישי לבריאה שנאמר ''ותוציא האר. ץ דשא'' (בראשית א. יב) ולמרות שגאולת מצריים כבר הובטחה לאברהם בברית בין הבתרים ונשבע על זה הקב''ה לאברהם ליצחק וליעקב, בכל אופן עדיין נצרכה לתפילה, כמו שאי אפשר שיצמח דבר מן הקרקע ללא גשם אעפ''י שחרשו וזרעו ועדרו בכל זאת ללא גשם לא יצמח ול. א יהנה העולם מיגיעו ועמלו.

כך אי אפשר להנות ממעשים טובים והבטחות ללא תפילה!! זאת ועוד: כתב רבינו אור החיים הקדוש זיע''א בפרשת ואתחנן שלכל בקשה שמבקש האדם מאת הקב''ה ישתבח שמו יש סך וקיצבה מסויימת של תפילות שעליו להתפלל בכדי שתתקבל אותה בקשה. וראיה לכך ממשה רבנו שהתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמנין ואתחנן בשביל להכנס לארץ ישראל והפסיקו הקב''ה ואמר לו ''רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'' (דברים ג, כו). מפני שאם היה מוסיף משה עוד תפילה אחת היה מגיע לסך התפילות הרצוי לקבלת תחינתו ואז היה הקב''ה מוכרח לקבל תפילתו.

ולכן אם רואה אדם שעדיין הוא מתפלל ולא נענה יראה להתחזק עוד בתפילה ברוב עוז ותעצומות. כדכתיב ''קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה''' (תהילים כז). אומרים חז''ל הקדושים שתכלית התפילה היא רק לצורך השרשת האמונה בקרבנו שיש שליט בעולם ורק אליו פונים וממנו מבקשים והוא הכתובת היחידה ואין מי שיכול לעזור ולהושיע מבלתו. ולא ישים האדם מגמתו כשמתפלל שתשמע תפילתו בלבד אלא שהעיקר שיאמין בליבו כי אין מי שימלא חסרונו אלא ה'. ואין עוד מלבדו ולו בלבד ראוי להתפלל. ולא שתהיה התפילה תכלית להשגת מבוקשו.

מרגלא בפומיה דהמשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק''ל שיש בני אדם הטועים לחשוב שתפילה היא סגולה להנצל מהצרות והלוואי ולא היו באות הצרות, ולא היה צריך להתפלל שתחלופנה. אולם האמת היא שתפילה אינה אמצעי להמתקת הצרות אלא מטרה בפני עצמה. לפעמים בגלל שאדם לא מתפלל די הצורך באות גזירות חדשות לבקרים כדי לאלצו להתפלל יותר. והלוואי והיה מתפלל כראוי קודם לכן ולא הייתה באה הצרה לעולם כלל. ובדומה לכך ברכת המזון אינה בגלל שאכל ולכן צריך לברך, אלא בגלל שהקב''ה רוצה שיברך ולכן נותן לו מזון שיאכל ואח''כ יברך.

ובזה הסבירו חכמי המוסר מדוע הנחש הקדמוני נענש בעונש קל יחסית, ''עפר תאכל כל ימי חייך'' ולכאורה זו ברכה שהרי לכל מקום שילך ימצא מזונו בנקל? אלא מאחר וכל הנבראים בעולם קשורים ואדוקים בקשר חזק עם הקב''ה ותלויים במי שאמר והיה העולם. כ''ש 'הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אוכלם'' (תהילים קד) ''עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם'' (תהילים קמה), אולם הנחש נתקלל בניתוק הקשר והתלות שלו בבורא עולם. אין לבורא רצון בו ובבקשותיו ובתפילתו. וזו הקללה הגרועה ביותר.

כאומר לך מעלי, אין ברצוני לראות פניך לעולם! עוד מטרה יש בתפילה ההכנעה לבורא עולם ברוך הוא. עיקר התפילה היא שיבין היטב כי כל חייו ודרכיו וישותו עלי אדמות תלוי במי שאמר והיה העולם. וכל מאווי ליבו לא יתקיימו ללא רצון הבורא ובעומדו בתפילה לפני בורא עולם צריך ששים נפשו בכפו ויראה שפלותו ודלותו ומיעוט ערכו ביחס לבורא עולם כ''ש ''נישא לבבנו על כפיים אל אל ה' שבשמים'' (איכא ג מא).

ועל כך היה אומר האדמו''ר מקוצק זצוק''ל ''אין שלם מלב שבור'' ומקרא מפורש הוא ''לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה'' (תהילים נא יט) ושמענו מפה קדוש של הרה''צ רבי דוד אזולאי זצוק''ל, נין ונכד למרן החיד''א זיע''א שאמר וכי אפשר לשבור לב אנוש העשוי בשר ודם? אלא לב בגימטריה שלושים ושתיים. שבור את הלב לשניים ותקבל וי וי. אדם שצועק במר ליבו על חטאיו וזדונותיו וי וי ומשים נפשו בכפו הקב''ה לא מואס את תפילתו.

ואמר פעם ראש הישיבה הגה''צ רבי מאיר מאזוז שליט''א כשם שיש וירוס למחשבים שהורס ומוחק את התוכנה, כך התפילה עצמה היא הוירוס ההורס את כל הפשעים שעבר עליהם בין בשוגג ובין במזיד. ורמז לכך מצינו בתהילים (י, ט) ''סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי'' סורו בהיפוך אותיות ורוס. וידוע שבספר התהילים יש שתי סוגי תפילות: תפילה למשה:

ותפילה לעני, ורצונו לומר אדם שמתפלל תפילתו כעני ואביון ושם נפשו בכפו ומכניע את עצמו הקב''ה עונה לו כמו משה רבנו שעליו נאמר תפילה למשה! סיבה נוספת לצורך של האדם להתפלל באר הרמח''ל זיע''א בספרו ''דרך ה''': כשמקדים אדם תפילה על מזונותיו ופרנסתו על אף שיעסוק אח''כ בהשתדלות שלא יסתבך וישקע בגופניות וחומריות, כיוון שהקדים ותלה הכל בו יתברך. עכ''ד. ורמז לזה מצינו בפסוק ''לא תאכלו על הדם'' (ויקרא יט, כו) כלומר לא תאכלו לפני שהתפללתם על דמכם ועל נפשיכם.

ומזה הטעם לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה או פעם בחודש כי אם היה יורד פעם בחודש או בשנה היו מרגישים צורך להתפלל על המזון לעיתים נדירות. ומכיוון שיורד המן בכל יום, ואין ודאות שגם מחר ירד להם כי הכל תלוי במעשיהם, ולכן היו בעלי תלות מוחלטת בהקב''ה ואליו היו עיניהם נשואות. עוד תועלת גדולה בתפילה שלא יחשב לאדם מה שהוא נוטל מהעוה''ז כשכר בעד מעשיו ונמצא אוכל עולמו בחייו. וישאר דל ואביון, ערום ועריה לעולם . הבא.

אבל מי שמבקש בתפילה מהשם יתברך שיזכהו מעושר מתנת חינם ומרגיש שהכל ממנו יתברך, הרי זה נהנה וזה לא חסר. במדרש תנחומא פרשת וירא כתוב: אמר להן הקב''ה לישראל הוו זהירין בתפילה שאין מידה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר ''למה לי רוב זבחיכם וגו' לא תוסיפו הביא מנחת שווא קטורת וגו' גם כי תרבו תפילה אינני שומע'' (ישעיה א, יא, טו) מכלל שהתפילה גדולה מן הקרבנות, עכ''ל המדרש. הגמרא בשבת (דף קנו) אומרת אין מזל לישראל. ופירש רש''י במקום שעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה.

וראיה לכך מיצחק אבינו שעליו נאמר בתהילים ''גיבור באר. ץ יהיה זרעו'' זה יצחק. ''כי ביצחק יקרא לך זרע''. ומהו גבורתו? שעשה לעקרה שתלד. ואמרו חז''ל שכח וגבורה הכי גדול נתון בתפילה שבכוחה לשנות הטבע שהטביע הקב''ה. וכן מצינו בתפילה שכוחה גדול יותר מהנבואה וראיה לכך מחזקיה המלך. לאחר שישעיה דודו אמר לו שנגזרה עליו הגזירה, ''צו לביתך כי מת אתה''. בכ''ז בכח התפילה שהתפלל מנע את קיום הנבואה. אמר חזקיה המלך כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים.

כתוב ''ויסב חזקיהו פניו אל הקיר'' ואמרו חז''ל שהתפלל מקירות ליבו והקב''ה שמע תפילתו וביטל את מידת הדין שהיתה מתוחה עליו והאריך ימיו בעוד חמש עשרה שנים. שנאמר ''שמעתי את תפילתך וגו' הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה''' (מלכים ב, כ ה). וכן לאחר שחטאו ישראל בעגל נאמר למשה ''הרף ממני ואשמידם'' שכבר הייתה מידת הדין מתוחה עליהם וניצלו בתפילת משה. וכן במעשה פנחם שעצר את הקצף מעל בני ישראל למרות שהמלאך החל בשליחותו והחל הנגף ע''י שהתפלל נעצרה המגיפה.

שנאמר ''ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה'' (תהילים קו). וכן כשהיה רעב בימי דוד המלך שלוש שנים התפלל דוד כ''ש ''ויבקש דוד את פני ה' - ויעתר אלוקים לארץ'' (שמואל ב, לב). וכן מצינו ביונה שהתפלל ממעי הדגה וניצל. וכן תועיל התפילה למלחמה - כמו שמצינו במלחמת סנחריב, שצר על ירושלים בראש מאה שמונים וחמש אלף ראשי גייסות, ונכנעו כולם ברגע אחד ע''י המלאך, כדכתיב ''ויתפלל חזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויצעקו השמים, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גיבור חיל'' (דברי הימים ב, לב).

יהושע התפלל לפני הקב''ה שנאמר ''ויקרע יהושע את בגדיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה''' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''קום לך למה זה אתה נופל על פניך?'' כלומר שמעתי תפילתך (יהושע ז, ו). שמואל התפלל לפני הקב''ה שנאמר ''ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה''' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה''' (שמואל א, ז). דוד המלך ע''ה התפלל אל השם שנאמר ''נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה''.

ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגיפה מעל ישראל'' (שמואל ב, כד). שלמה המלך עליו השלום התפלל שנאמר ''ויעמוד לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו'' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''שמעתי את תפילתך וגו''' (דברי הימים ב, ו). אליהו הנביא זכור לטוב התפלל לפני הקב''ה שנאמר ''ענני ה' ענני וידע העם הזה כי ה' הוא האלוקים'' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים'' (מלכים א, יח).

אלישע הנביא התפלל אל ה' כדכתיב ''ויסגור את הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה''' ושמע הקב''ה את תפילתו שנאמר ''ויפקח הנער את עיניו'' (מלכים ב, ד). וכן בתלמוד בבלי וירושלמי מצינו עשרות עובדות והנהגות בתנאים ואמוראים שהעתירו אל השם יתברך ושמע תפילתם וקיבל רינתם ועשה רצונם לקיים מה שנאמר ''כי מי גוי אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו'' (דברים ד, ז). מרגלא בפומיה של מרן החזון איש כל דבר שהנך זקוק לו בקש אותו מהקב''ה.

אם דרושות לך נעליים חדשות עמוד בפינת החדר ואמור ריבונו של עולם ראה נא את נעליי הקרועות והמצא לי כסף כדי לקנות נעליים חדשות. וכך בכל דבר. על ידי זה תרגיל את עצמך להכיר ולהרגיש שהוא יתברך הנותן לך הכל. כך רוכשים אמונה חושית. מקור לדברי החזון איש זצוק''ל מצינו בגמרא מסכת ברכות (דף סג) שם אומרת הגמרא דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? ''בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותך''. כלומר בכל מה שאתה הולך לעשות ורוצה להשיג דעהו, פנה אליו.

וממילא הוא יישר אורחותיך ויצליח דרכך בין בדבר גדול ובין בדבר קטן. ומסופר על רבי נתן מברסלב זיע''א שפעם בא לפני רבו כשהוא חבוש בידו. שאל אותו רבי נחמן זצוק''ל לפשר התחבושת העוטרת את ידו ואמר לו התלמיד שהוא רצה לתקוע מסמר בקיר, ובטעות דפק עם הפטיש על ידו.

אמר לו הרב התפללת לפני כן שהפטיש יבוא על המסמר ולא על היד? אם היית מבקש לא היית מקבל מכה ביד! וידוע המעשה עם אחד מגדולי ישראל רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל שהוגלה לסיביר שברוסיה לשתיים עשרה שנות עבודת פרך, ולשם ספורט היו מריצים הקגלסים הרוסים ימ''ש את האסירים בשלג ובכפור כשהם יחפים. הרב נשא תפילה חרישית לבורא העולם ואמר: גלוי וידוע לפניך שהכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (התקררות) וכיוון שכאן אני אנוס גמור, מבקש אני מלפניך שלא תביאני לידי חולי. וסיפר הרב שהיו רבים שהתקררו וחלו ואף נפטרו מהצינה והכפור.

ואילו הוא מעולם לא התקרר ולא הגיע לידי חולי והכל בזכות הקדמת התפילה לצרה. וכן מקובל מגדולי עולם שאם הצטרך אדם לסדר עניניו בכל מקום יקדים תפילה ויאמר מזמור ''יושב בסתר עליון'' (מזמור צא) ופרשת פיטום הקטורת (עד כימי עולם וכשנים קדמוניות) ויבקש מהקב''ה שיזכהו במהרה לסיים העניינים בכי טוב כדי שיוכל לחזור לתלמודו, ובוודאי יזכה לראות נפלאות והדבר בדוק ומנוסה. ולעולם יבקש אדם מהקב''ה שיתן לו מה שטוב בשבילו ומה שמתאים לו.

ואם הדבר שמבקש לא טוב בשבילו שלא יתן, כי רק הקב''ה ישתבח שמו יודע מה הכי טוב ומה הכי מתאים לאדם. ועל כך אומר הפסוק בתהילים ''רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם'' (תהילים קמד), לכאורה יש ייתור בפסוק, ולמה חזר פעמיים רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע? לפעמים אדם מבקש בתפילה דבר שהוא לא טוב בשבילו ומאחר והוא ''מנדנד'' לה' הרבה פעמים, הקב''ה ממלא בקשתו ורצונו, ואחר שהאדם קיבל ורואה שהדבר לא מתאים לו ולא טוב בשבילו, מבקש הוא מהקב''ה שישוב ויקח את זה ממנו, והקב''ה שומע ולוקח, ולכן כפל את הפסוק.

בתחילה עושה רצון יראיו ונותן להם משאלת ליבם. ולאחר שנוכחו לדעת שלא טוב ביקשו, שומע שוועתם ומושיע אותם ממה שבקשו!! כתב הרב כף החיים (סופר) זצוק''ל בסימן צח וז''ל: וכאשר יתפלל האדם אל הקב''ה על צרכיו, לא יהיה כוונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים שהוא צריך להנאת גופו, רק שיתן לו הקב''ה את מבוקשו כדי שיזכה לעבוד את השי''ת בתורה ומצוות. וכאשר מבקש מהקב''ה על חייו, יבקש ממנו חיים כדי לעובדו בלבב שלם, ואם מכוון להנאת גופו הרי זו תועבה רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו.

בספר הנפלא ''אור לציון'' של הגה''צ רבינו בן ציון אבא שאול זיע''א מובא בערך תפילה שחסד גדול עושה עימנו הקב''ה שנתן לנו את האפשרות לבקש ממנו כל דבר. ולא כמדת בשר ודם שהשרים וכ''ש המלכים יש להם לשכה ומזכיר וכל מכתב ובקשה עובר בקורת תחת ידו של המזכיר, וכל דבר שנראה לו חיוני מגיש לפני השר. ואת השאר זורק. ואילו מלך מלכי המלכים הקב''ה ישתבח שמו כל מה שהאדם חפץ מבקש ממנו. ולמרות שהאדם הוא עפר ואפר רימה ותולעה, גוף נגוף מלא אספסוף, ובכ''ז נותן לו בורא עולם את הזכות לבקש.

וזו ההרגשה שצריכה להיות לאדם לפני שעומד להתפלל. אדם שעומד בתפילה לפני בורא עולם ובאותה שעה מהרהר בדברים אחרים דומה בזה ליושבי עיר אחת שהמלך בא לבקר בה ומינו אדם אחד שיקבל את פניו וישבח את המלך וינשא אותו. והנה בשעה שהגיע המלך פתח הממונה ואמר אדוני המלך אתה רם ונישא וכו' ובאמצע דבריו קרא לחבירו ובקש ממנו שיקנה לו דבר מסויים, ואח''כ המשיך לשבח את המלך ושוב פנה לחברו בשאלה על עסקיו וכו', הרי שאין לך בזיון המלך יותר מזה.

ואם אדם יתבונן באמת יראה שהוא נוהג כך, אומר ה' שפתיי תפתח ומייד נמצא בבורסה ובסידור העניינים וכו' ויש לו מזל שהראש צונח לבד באמירת מודים: ואחרי סיום הטיסה שלו בחלל נוחת ועושה שלוש צעדים לאחור: ועוד מוסיף לחתום ברצינות גמורה ''יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך'': ראיתי בספר ''אמרי יחזקאל'' רעיון נחמד בענין התפילה: תינוק שמתעורר באמצע הלילה ולפעמים כמה פעמים בלילה ובוכה, הוריו מתעוררים לקול בכיו ואינם רוטנים כלל על הטרחה שנגרמת להם עקב כך. מקבלים זאת באהבה ובהבנה מלאה.

משתדלים להעניק לו כמה שיותר. אבל כשאותו תינוק יגדל בשנים ויבכה באמצע הלילה ולפעמים כמה פעמים בלילה, הוריו לא יקומו באותו חשק ורצון כפי שקמו בהיותו תינוק. וכל כך למה? שהרי בראשית דרכו היה זה בכי אמיתי, שמשדר מסר להורים היקרים: אבא ואמא אני תלוי אך ורק בכם וזקוק לעזרתכם! הבכי הזה נותן להורים כח ורצון לקום לעזור ולתמוך. אולם הבכי של הילד אחרי כמה שנים הוא בכי של פינוק והתרפקות על ההורים, ואינו בכי אמיתי.

שהרי הילד יכול להסתדר גם בכוחות עצמו, כיוון שאין הבכי הזה פורץ מכל הלב אין הוא נותן כח להורים לקום בשבילו כמו בהיותו תינוק. כך גם בתפילה. אדם ששם נפשו בכפו ומתפלל בתחנונים ובהשתפכות הנפש ומפיל עצמו ויהבו רק על ה' בלבד ויודע שאין כח אחר בעולם שיכול לעזור לו, ומתבטל לגמרי תפילה כזו נותנת ''כח'' לבורא עולם לעזור לו. אבל אדם שלא מבקש מעומק ליבו רק התפילה שגורה על לשונו וליבו בל עימו תפילה כזו לא מעוררת את ה' להושיעו.

וכן אמר דוד המלך ע''ה בתהילים ''אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו'' (תהילים קלא): כתינוק הזה שהוא חסר אונים ואין לו כלום משלו וכל התלות שלו והחיות שלו באה מאימו. כך צריך להרגיש כל יהודי בשעה שהוא עומד להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה!!! ואני טרם אכלה לדבר אכתוב בעזרת השם יתברך כמה דברים שצריך כל יהודי להתחזק בהם בכדי שתעלה שוועתו לשמי מרומים ותקובל תפילתו ברחמים וברצון מלפני שוכן מעונים: א.

בגמרא מסכת ברכות (דף לב ע''ב) מובא שמיום שחרב בית המקדש, שערי תפילה ננעלו וחומה של ברזל מפסיקה בינינו לבין אבינו שבשמיים. אולם שערי דמעה לא ננעלו! יהודי שמצליח להזיל דמעות בתפילתו מובטח לו שתפילתו לא תשוב ריקם. מסופר על החפץ חיים זיע''א שהיה רגיל לקרוא בספר תהילים דהוי ומרופט ומיושן והיה קורא בו בהתרגשות גדולה והיה אומר כמה דמעות שפכה אימי על ספר תהילים זה כדי שישראל מאיר שלה יצא יהודי טוב, נאמן לה' ולתורתו.

ויש לזכור שדמעות אינן הולכות לאיבוד, אלא מונחות ליד כסא הכבוד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים ''שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך'' (תהילים נו. ט) ואף שלפעמים אין הדמעות פועלות לאלתר, מכל מקום בוודאי שהם מועילות לאחר זמן. מרגלא בפומיה של הגה''צ רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק''ל שלפעמים רואים שמבית פשוט ביותר יוצא תלמיד חכם וצדיק. וזהו מחמת שאיזו סבתא שלו שפכה ליבה בתפילות ובדמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים.

ואם זה לא עזר לבנים, הרי זה עוזר לנכדים!! מסופר על הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב זיע''א שכאשר גדל בנו והגיע לבר מצווה הזמין הרב סופר סת''ם שיכתוב תפילין לבנו ומשנשלמה המלאכה הביא הסופר את הפרשיות והבתים לרב. אחז הרב את הבתים והחל לבכות בהתרגשות עצומה עד אשר נתמלאו הבתים בדמעות הרב. לאחר מכן הוריק את הבתים מן הדמעות וייבש את הבתים ורק לאחר מכן הורה לתפור את בתי התפילין. ב. להתעקש בתפילה: להפציר ולהתמיד ולא להתייאש עד שמהשמיים ירחמו. כ''ש בתהילים ''קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה על ה' (תהילים כז.

יד) משה רעיה מהימנה התפלל תקט''ו (515) תפילות כמניין ואתחנן, עד שאמר לו הקב''ה סלחתי כדבריך. לאה בכתה והתחננה להקב''ה עד שנשרו ריסי עיניה שנאמר ''ועיני לאה רכות'' בכדי שלא תמסר בידי עשו הרשע והתקבלו תפילותיה ותחנוניה. חוני המעגל התעקש בתפילתו ואמר איני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותוריד להם גשמי ברכה (תענית כג). והכלל בזה הוא:

בכל ענייני העוה''ז, בגשמיות יבקש בצורה כוללת פרנסה, זיווג, בית וכו' - עפ''י הגמרא במועד קטן (דף יח, ע''ב) שהזהיר רבא שלא לפרט שיזמינו לו אישה פלונית דווקא אלא את זיווגו משורש נשמתו ואת הפרטים ישאיר בידי הקב''ה איך וע''י מי ומתיי וכו'. אבל ברוחניות ישטח ויפרט את בקשתו לפרטי פרטים. וכן ידגיש בתפילה שאין הוא מבקש לכבוד עצמו אלא לכבוד השם יתברך שמו, וכל מה שיתן לו הקב''ה: עושר, פרנסה, שידוך בני חיי ומזוני כדי שיהיה לו ישוב הדעת לעבודתו יתברך והכל לשם שמיים.

כמו שאנו מתפללים בתפילת הימים הנוראים זוכרנו לחיים מלך חפץ החיים כתבנו בספר חיים וכל זאת לא למעננו אלא למענך אלוקים חיים! וכן אנו מתפללים בסוף התפילה בשבח הנפלא: אלוקיי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה וכו' עשה למען שמך. עשה למען ימינך עשה למען תורתך וכו'. ג. ישתדל בכל ימיו להתפלל כל תפילותיו בציבור. ברוב עם הדרת מלך, שאין דומה כלל תפילה בציבור לתפילתו כשהוא יחיד.

והמשילו חכמינו זכרונם לברכה למה הדבר דומה? לאדם שנוסע באוטובוס כשהוא בחברת אנשים, לפעמים קצת צפוף ולחוץ ומשלם עבור נסיעה זו מחיר עממי של ארבעה חמישה שקלים. אבל אם הוא רוצה לנסוע ברווחה לבדו בנוחות גדולה יותר, יסע במונית. שם הנסיעה יכולה לעלות עשרות שקלים. והנמשל הוא ברור: כשאדם מתפלל בציבור, אפילו רובם רשעים התפילה עולה למרום ולא עוד אלא שמגינה עליו ביום צרה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'' (תהילים נה. יט).

מה שאין כן כשאדם מתפלל ביחיד נפתחים לו הפנקסים ומפשפשים במעשיו, היאך הוא סומך על כוחו בלבד בכדי לעלות את תפילתו? האם הוא עד כדי כך מכוון בתפילה וסמוך ובטוח במעשיו הטובים שיכולים להעלות את תפילתו ללא כח הציבור? על כן יראה האדם למסור נפשו על דבר זה. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ד. שהתפילה לא תהיה מהפה ולחוץ אלא שיהיו פיו וליבו שווים. ולא יעשה אדם שקר בעצמו. כדכתיב (ישעיה כט. יג) ע''ה ''בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני'' וכן אמר דהע''ה (מזמור ע''ח בתהילים) ''ויפתוהו בליבם ובלשונם יכזבו לו.

וליבם לא נכון עימו'', כלומר אדם שממלמל את תפילתו בשפתיו, אבל ליבו בל עימו, הלא יטרפו תפילתו בפניו! נכתוב בעזרת ה' יתברך שתי דוגמאות לכך: 1. בתפילת ערב שבת אנו אומרים בברכה מעין שבע: ''לפניו נעבוד ביראה ופחד'' ונשאלת השאלה האם האומר זאת באמת פוחד וירא? האם כשהוא נכנס לבית הכנסת או לבית המדרש יראת השם והדר גאונו באמת לנגד עיניו או שזו רק אמירה בעלמא? האם כשהוא בחדרי חדרים ונדמה לו שאין רואהו האים הוא באמת ירא וחרד? וכשהוא מתעסק בענייני העולם הזה, פרנסה, משא ומתן, וכו' האם באמת יראת ה' נר לרגליו? ולצערינו נמצא שהרבה פעמים האומר זאת עושה שקר בנפשו.

בא הכתוב ואומר ''ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עימו''. ואעפ''כ והוא רחום יכפר עוון. ולא בזה את תפילת הערער! 2. אדם אומר בכל בוקר, לפעמים עשרות שנים את השבח ''אהבת עולם'' ושם הוא אומר ''כן תחננו אבינו אב הרחמן המרחם, רחם נא עלינו, ותן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד (ואפילו) ללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה (וכאן הוא מנגן) והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך'' וכו' אבל במציאות מעולם הוא לא מופיע לשיעורי תורה וכשמכריזים על שעור אחרי ערבית, כבר בעלינו לשבח הוא מחו. ץ לבית הכנסת. משל למה

הדבר דומה ליהודי עני שבנו הגיע לפרק הנושא ולשם כך נזקק לסכום גדול. בעוברו ברחוב פגש בפלוני העשיר הגדול שליבו פתוח לו כאולם ומלפניו לא ישוב דך ונכלם. החל העני לתנות לפניו את בקשתו שזקוק הוא לסכום כסף גדול להשיא את בנו. אמר לו העשיר מוכן אני לתת לך בתורת הלוואה סכום נכבד, רק תבוא למשרד שלי היום בשעה חמש. בשעה היעודה השתדל העשיר להתפנות מכל עסקיו המסועפים בכדי להעניק למיודענו את סכום ההלוואה, אולם העני לא הגיע.

למחרת שוב פגש העני את העשיר ברחוב ושוב שטח לפניו את בקשתו, אמר לו העשיר אמנם אתמול חיכיתי לך כפי שקבענו אולם אתה לא באת. גם היום מוכן אני להלוות לך בחפץ לב אם תבוא למשרד בשעת אחה''צ. ואמנם בשעות אחה''צ התפנה העשיר מכל טרדותיו למען העני מיודענו. ושוב חזר עליו הסיפור, העני לא בא לקחת. ביום השלישי כשראה העני את העשיר ואך ניסה לפתוח פיו השתיק אותו העשיר ואמר לו גם אם תרבה תפילה אינני שומע. מן הסתם אין אתה זקוק להלוואה. שאם לא כן היית מוצא זמן לבוא ולקחת את הכסף. הנמשל ברור כשמש בצהרי היום.

אדם שרק מבקש שהשם יתברך יאיר עיניו ויפתח ליבו בתורה, וה' חפץ למען צדקו מוכן להשפיע לאדם חכמה בינה ודעת, רק שיבוא לקבל. כמו שנאמר ''הרחב פיך ואמלאהו'', אם האדם לא בא לקבל ולא מראה נכונות להיות כלי קיבול של התורה, הרי עליו נאמר ''בלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עימו'' (תהילם ע''ו) ואף על פי כן והוא רחום וכפר עוון! ה. הגמרא בברכות (דף ו ע''ב) אומרת: כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו.

וכשמת אומרים לו אי ענו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו, ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב ''וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם'' (בראשית יט כז). כיוון שמתפלל אדם בקביעות מקום הרי שתפילתו בישוב הדעת. במנוחה ולא בלבול הדעת. ושמעתי פעם פירוש נחמד על המאמר הנ''ל האם בקביעת מקום לתפילה כבר נהיה בעל מדרגה זו שאומרים עליו חסיד ועניו ומתלמידיו של אברהם אבינו ע''ה? ותרצו שבדרך כלל אדם שנמצא 40 - 50 שנה בבית כנסת אחד וקורה לא פעם שלא נותנים לו על ה מסויימת שהוא חפ.

ץ בה או שפוגעים בכבודו או שתופסים מקומו או שאחרים מפריעים לו בתפילה ובכ''ז לא עוזב את בית הכנסת הזה אלא מתחזק בענווה ובאמונה. על אדם כזה ראוי לומר שבחיים אלו!!! מסופר על אדם אחד שהגיע לבית הכנסת הגדול בוילנא והתפלל שם והרגיש בתפילתו התעלות גדולה והתרוממות הרוח כפי שמעולם לא הרגיש כך. לאחר תפילתו שאל את מתפללי בית הכנסת איך זה שזכה לנסוק לגבהים כאלו כפי שמעולם לא הרגיש בתפילה? אמרו לו חכם שכמוך. באותו מקום שעמדת בתפילה עמד הגאון מוילנא זיע''א במשך חמישים שנה והיה שופך שיחו לפני בוראו.

אחרי שקידש כל כך את המקום והתקין צינורות השפע, מה הפלא שהרגשת כ''כ טוב בתפילה? ו. כתב מרן החיד''א זצוק''ל בספרו מורה באצבע (א. א) שיהרהר בתשובה קודם לכל לימוד ולכל מצווה. מפני שאם לא שב בתשובה על עוונותיו אין חפץ לה' בתורתו ובתפילתו. כפי שכתוב בתהילים (מזמור מז) ''ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקיי'' וכן כתוב (במזמור לד) ''סור מרע ועשה טוב''. שמתחילה צריך לבער הרע מקרבו ואח''כ לעשות טוב.

ובספר חסידים (סימן חבי''ב) כתב בשם רבי סעדיה גאון זיע''א שבשביל שבעה דברים אין תפילתו נשמעת, ואחד מהם הוא אשר גברו עוונותיו ולא עשה תשובה, שנאמר ''עוונותיכם היו מבדילים בנ כם וכו''' (ישעיה נ''ט). וכן כתוב בילקוט תהילים (רמז תתע''ד) אמר הקב''ה אתם מתאווים שאשמע את קולכם? אף אני מבקש שתשמעו לקולי, ''לו עמי שומע לי''. ואם תשמע בקול ה' אלוקיך ממילא ''אז תקרא וה' יענה'' (ישעיה נ''ח). וילמד אדם קל וחומר בעצמו: ומה לפני מלך בשר ודם אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

מה גם שאינו נכנס לפניי ולפנים אלא בא עד השער. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלפני הקב''ה מוזהר שלא לבוא בבגדים צואים שהוא נשמתו של האדם שטינף אותה בצואת עוונותיו, ואשרי אדם שיתאמץ בכך!! כתב הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל בספרו לב אליהו (ח''ג, שיט) כשהאדם עומד להתפלל שמונה עשרה, אומר את ההקדמה ''ה', שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך'' ומפרש רבי יהונתן מאייבשיץ זצוק''ל בספרו יערות דבש טעם לזה:

שכשהאדם מתבונן לפני מי הוא עומד עכשיו להתפלל, ''דע לפני מי אתה עומד'' צריך שיאחז בו פחד גדול, ואפשר שמרוב הפחד לא יוכל לפתוח פיו. ולכן מקדים ומבקש ''ה' שפתיי תפתח''. כלומר עזרני נא שאוכל לפתוח פי ולדבר לפניך. ומעשה שהיה בימי הצאר ניקולאי שר''י, שהיה אדם אחד, קבלן, שעשה כביש גדול בעיר הבירה והמלך נסע על הכביש ומאוד מצא חן בעיניו טיב עבודתו. ונתן לו כבוד גדול לאותו קבלן.

והזמינו לארמונו לשיחה וכשהופיע אותו אדם לפני המלך, אחזו פחד ורעדה, ונתכווצו גידי לשונו, ונעשה אלם ממש, ולא יכול היה להוציא הגה מפיו מרוב פחד. ונשאר כך אלם לכל ימי חייו: אם כן קל וחומר כשעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה, אם יתבונן היטב לפני מי הוא עומד אפשר שיאחזנו רעד ופחד גדול ולא יוכל לדבר כלל, לכן מתחיל בבקשת ''ה', שפתיי תפתח'' עכ''ל. הגמרא בברכות (דף כו ע''ב) אומרת רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפילות אבות תיקנום אברהם תיקן תפילת שחרית. יצחק תיקן תפילת מנחה. ויעקב תיקן תפילת ערבית.

ורמז לזה מצינו באות השניה של שמם. אברהם בוקר. יצחק צהריים. יעקב - ערב. ועל דרך ההלצה נאמר לאדם שפעם בשישים או בשבעים שנה בא להתפלל בגלל היארצייט של אביו או אימו על כך נאמר תפילות אבות תקנום: הקשה המשגיח הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצוק''ל מהו תפילות אבות תקנום? מהי התקנה? ותירץ: ידוע שיש המצאה שקוראים לה טלפון. אדם עומד בקצה העולם מחייג כמה מספרים ומייד הוא בקשר ישיר עם הקצה השני של העולם. בלי כל מאמץ וקושי.

אולם אם יחשוב כמה כוחות ומאמצים ועבודה השקיעו בתשתית, כריית תעלות תת קרקעיות באורך של מאות קילומטרים. שליחת לוויני תקשורת לחלל. מתיחת קוים וכבלים תת קרקעיים. טכנולוגיה ואלקטרוניקה ופיתוח מערכות חובקות עולם בכדי שביום בהיר אחד, בהקשת כמה מספרים ימצא פלוני קשר שיח ושיג עם אלמוני במרחק מאות ואף אלפי פרסאות ממנו. כמו כן התפילה. אדם מתעטף בציצית ומניח תפילין ואומר ה', שפתיי תפתח ומייד הוא בקשר עם בורא עולם במרחק של אלפי שנים ממנו.

ותמיד הקו מחובר וזמין כמו שנאמר ''מי כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו'' אבל לא זוכרים שמי שעשה את כל עבודת התשתית הראשונית, מי שמסר נפשו ליצור את השביל דרכו יעלו התפילות הם האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ע''ה. ע''י מעשיהם ומסירות נפשם לתורה ולמצוות ולקידוש שם שמים בעולם. לסיום פרק התפילה לא אחשוך פי מלדבר על ענין רע ומר מנפש ועד בשר יכלה, שרבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו והוא דיבור בבית הכנסת אפילו שלא בשעת התפילה וקריאת התורה. והנה זה יצא ראשונה:

* לדבר בבית הכנסת הוא עוון פלילי כמו שאמרו בזוהר הקודש בחומר גודל איסור של המדבר בביהכנ''ס וזה לשונו: מאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול, ווי ליה דאחזי פירודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל!!! דאחזי דהא לית ליה אלהא, ולא אשתכח תמן, ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מינה ואנהיג קלנא בתיקונה עלאה דלעילה, עכ''ל. יחרד האיש וילפת ויאחזמו רעד.

אדם מאבד חלקו באלוקי ישראל בגלל דיבור, וכל כך למה? מפני שלבית הכנסת יש קדושת בית המקדש, וכשם בבית המקדש היה איסור לנהוג קלות ראש משום שהוא מושב לשכינה כך הוא בביהכנ''ס מקום מקדש מעט ובזה שהאדם מדבר ומשוחח מראה שאין מורא ה' חשוב לנגדו, ועובר על הציווי ''ממקדשי תיראו''. * כתב השל''ה הקדוש וז''ל: ''וירא ויאמר מה נורא המקום הזה'', ראוי לכל אדם שיעמוד במקומות הנכבדים באימה ויראה ותוספת קדושה.

ויהי מורא שמיים עליו בדיבור ובמחשבה ובמעשה, על כן המספר שיחת חולין בביהכנ''ס או בביהמ''ד אף שלא בשעת הלימוד או התפילה מסלק מורא שמיים מעליו, ע כ '' ל. * ומובא בשולחן ערוך הלכות תפילה (סימן קכ''ז סע' ז) וז''ל: לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר חזרת התפילה, ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו גדול מנשוא. וגוערים בו. עד כאן לשונו. ודייקו בעלי המוסר מלשון הזהב של מרן ''גדול עוונו מנשוא'' שיש עוד פעם אחת בתנ''ך שכתוב שם ''גדול עווני מנשוא'' - וזה קין שהרג את הנפש ואמר זאת.

כלומר בוא וראה חומרת האיסור של דיבור בבית הכנסת שהושווה לגרוע שבמעשים, והבן זאת! ועוד כתב על כך כף החיים זיע''א בשם הכל בו: אוי להם למדברים דברים בטלים ודברי שחוק בשעת התפילה, כי בעינינו ראינו כמה בתי כנסיות נחרבו, מפני שנהגו בהם קלות ראש. עכ''ל. * דרשו רבותינו ז''ל על הפסוק ''והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי כי ביתי בית תפילה יקרה לכל העמים'' (ישעיה נו.

ז) אומר הקב''ה לעם ישראל אמנם אתם רוצים שאביא אתכם אל הר המוריה ואשמח אתכם בבנין בית תפילתי? אמנם אני חושש שמא ח''ו לא תתנהגו בו בכובד ראש. לכן עשו השתדלות שביתי בית תפילה שהוא כעת יקרא גם אצל העמים בית תפילה, שכולם יראו איך מתנהגים בו ביראת כבוד באימה ויראה, ואז אקיים הבטחתי בבניית בית המקדש! עכ''ד. * עוד כתב בספר חרדים וז''ל: אפילו השח בן ישתבח ליוצר אמרו בירושלמי שעבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה (כלומר מקבל פרופיל 21..). וכן בין אמן יהא שמיה ליתברך ובין קדיש לברכו.

ונראה שגם בין קדוש לברוך בקדושה. ובמדרש אמר רבי אלעזר בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאני אליהו זכור לטוב ועימו ארבעת אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו מה אלו טעונים? אמר לי אף וחימה לעשות נקמה באף וחימה למי שמדבר בין קדיש לברכו ובין ברכה לברכה וכו' ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת לפני הקב''ה. שנאמר ''ולא אותי קראת יעקב'', וכל המכוון בתפילתו ואינו מדבר, אין תפילתו חוזרת ריקם, שנאמר ''תכין ליבם תקשיב אזנך'' עכ''ל. * שמענו מפה קדוש של הגה''צ רבי יהודה צדקה זיע''א שהיה שואג כלביא וכליש:

כשאדם נכנס לבית הכנסת הוא מנשק המזוזה ואומר את הפסוק (תהילים ה ח) ''ואני ברוב חסדך אבוא אל ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך''. אם אין את הסיפא של הפסוק ''ביראתך'' עדיף גם שלא יהיה הרישא ''ואני אבוא''. עדיף שלא יבוא מאשר יבוא ויפטפט בשעת התפילה וינהג קלות ראש בבית מקדש מעט. ועוד הוסיף הרב זיע''א על הפסוק בתהילים (תהילים כז ח) ''לך אמר ליבי בקשו פניי את פניך אבקש'' דוד המלך ע''ה היה מזמין אליו בכל בוקר קודם תפילת שחרית את פרנסי העם כדי שיבקשו ממנו את צרכי הציבור, והיה אומר להם לכו התפרנסו זה מזה.

כשהיו עונים לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו, היה עונה להם לכו פשטו ידיכם בגדוד וכו'. ונשאלת השאלה למה היה מזמין דוד המלך את הפרנסים וראשי העם קודם התפילה? היה צריך לזמן אותם בשעות הקבלה הרגילות בשלוש וארבע שעות של היום, מה הדחיפות הזאת לזמן אותם קודם תפילת שחרית? ומתרץ הרב זצוק''ל: דוד המלך ע''ה היה אומר כשהם באים לבקש ממני, מלך בשר ודם שאין אני יכול לעזור להם. באיזה אימה ויראה ורתת ופחד הם עומדים לפניי.

מהם אני לומד קל וחומר איך אני צריך לעמוד לפני מלך מלכי המלכים שהוא כן יכול לעזור ולהשפיע, שהוא זן ומפרנס לכל. מהם אני לומד איך את פניך ה' אבקש!! * כתב בספר פלא יועץ (אות ב) וזה לשונו: ויש שרוצה להזהר שלא לדבר בבית הכנסת אבל כשמדברים אליו אחרים נראה לו כבושה וכיוהרה שלא להשיבו, ולומר שאינו מדבר בבית הכנסת ומתוך כך גם הוא מדבר בכאב לב עד שלבסוף נעשה לו כהיתר והאיש הירא את ה' יאחזמו רעד מחומר שבו ולא יבוש מפני כל.

ויאמר בפה מלא ''איני מדבר בבית הכנסת'' שהרי זה דומה למי שרוצים לאבד ממנו הון עתק או להורגו, שלא יחוש לבושה ולא לשום דבר, ויחיש מפלט לו, על אחת כמה וכמה שצריך לחוס על נפשו ועל כבוד קונו. וזה כלל גדול שלא לעבור שום עבירה ושלא להמנע מקיום שום מצווה מפני הבושה. ועל זה אמרו ''הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמיים''. והנזהר בזה מלבד שנצול מעונש חמור, נותנים גם כן שכר כעושה מצווה, שמקיים מצוות ''ומקדשי תיראו''. שבית הכנסת הוא מקדש מעט וצריך לירא ממי שציווה עליו. עד כאן לשונו הטהורה.

* ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה. שאם יושב ליד אנשים שמדברים בבית הכנסת יברח משם כבורח מפני הנחש למקום אחר. ואים פשה הנגע ח''ו באותו בית הכנסת עדיף שיעבור למקום שבני תורה מתפללים בו אפילו שהוא מנין מצומצם. וכמו שיש תביעה על היהודי מדוע הלך בחוקות תועבות הגויים ולמד ממעשיהם, תהיה תביעה עליו, מדוע לא למד מוסר וקל וחומר מהגויים שיושבים בבית תועבותם ותיפלתם באימה ובקול דממה דקה. למרות שהם יודעים שעובדים ומשתחווים להבל וריק. כ''ש הנביא ירמיה (ב.

יא) ''ההמיר גוי אלוקים והמה לא אלוקים ועמי המיר כבודו בלא יועיל''. והכוונה בזה שגם הגויים ואלוהיהם הבל המה ומעשה תעתועים ובכ''ז אינם נוהגים בהם מנהג בזיון. ואילו עמי עם ישראל נוהגים מנהג בזיון בבית מקדש מעט?? שומו שמיים על זאת.

* וכתב בספר חסידים אם תראה בית של צדיק או בית הכנסת חרב או שומם או רשעים דרים בו, דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון וכן בית המדרש שנוהגים בו קלות ראש, סופו נופל ביד ערלים, דיו לעבד שיהיה כרבו כי לא נהגו נוכרים קלות ראש ובזיון בבית ה' עד שנהגו בו ישראל! * לעולם לא יעשו הגויים רעה עד שישראל יעשו תחילה רע ביניהם זה לזה, או שמבזים זה לזה, לכן צריך זהירות וזריזות רבה שלא תהיה שום מחלוקת או דיבורים וקלות ראש בבית הכנסת שמתוך כך באים לדבר ברבנן ובתלמידהון ורבה המהומה.

וכל זמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין ידי עשו יכולות להרע במאומה. * וכתב הגאון המקובל רבי מאיר פפירש זצוק''ל בספר עמוד העבודה (דף פט) אמרו חז''ל למה נמשלו בתי כנסיות ובתי מדרשות לנחלים דכתיב ''כנחלים נטיו'' (במדבר כד. ו) וכו' מה נחלים עוברים בו בטומאה ויוצאים משם בטהרה. כך בתי כנסיות ובתי מדרשות נכנסים לשם בכתמי עוונות ובאים לתוכם ומתוודים על עוונותיהם ומבקשים רחמים וחסד מאבינו שבשמיים שימחל עוונותיהם, ואז יוצאים בטהרה.

וטרם יכנס לביהכנ''ס יסיר מעליו הרהורים רעים הטורדים כוונת התפילה, ואל יכנס במהירות בלי ישוב הדעת כדרך שנכנס לביתו או לבית חברו, אלא יעמוד בפתח מעט ויכניס מורא השי''ת בליבו, אשר קדושתו שורה בביהכנ''ס. כמו שאמר יעקכ ''מה נורא המקום הזה''. (בראשית כב, יז) ויכנס בהכנעה ובמורא ופחד, וישתחווה נגד ההיכל בהכנעת הלב ויתפלל בכוונת הלב. ולא ינהג שום קלות ראש בביהכנ''ס ממורא השכינה אשר שם. עד כאן דבריו. ועל כן יחרד האיש וילפת וישמור עצמו הרבה שלא לדבר שום דיבור בביהכנ''ס אפילו שלא בשעת התפילה.

ולא ישמע קולו בבואו אל הקודש - עד צאתו. וגדר גדול גדרו הראשונים שלא לדבר עם חבירו אפילו בדברי תורה, כדי שלא יחשדנו השומע ויבוא לדבר ע''י הוראת היתר לעצמו. וכן היה האר''י ז''ל זיע''א נזהר שלא לדבר בביהכנ''ס אפילו שיחת מוסר! ויקיים מוצא שפתיו שאמר כשנכנס לבית הכנסת ואני ברוב חסדך אבוא ביתך ואשתחווה אל היכל קדשך ביראתך. ברוב חסדך - כנגד אברהם אבינו ע''ה עמוד החסד. קדשך רמז ליצחק אביו ע''ה שהתקדש ע''ג המזבח ביראתך בזכות יעקב אבינו ע''ה שאמר מה נורא המקום הזה.

ועל זכותם הוא נשען כשהוא בא לחצרות ה' ולבקר בהיכלו, ומי שיכול למחות באחרים המדברים תבוא עליו ברכת טוב וזכות הרבים תלוי בו. ואשר אין בו כח למחות יהיה כאילם לא יפתח פיו ולא יחוש לכבוד הבאים לדבר עמו כי יחשוב שבאים ליטול נפשו ממש. ולמזהיר ולנזהר ירבה שלומם כנהר! ועל גמילות חסדים מהו חסד? פירש הגאון מוילנא זיע''א דבר שאין אדם מחוייב ליתן לזולת, ההטבה היא בתורת חסד. וכן בבורא עולם נאמר ורב חסד שנותן מה שאינו חייב כלל לתן.

ידוע שהתורה הקדושה תחילתה גמ''ח שנאמר ''ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'' (בראשית ג, כא) וסופה גמילות חסדים שנאמר ''ויקבור אותו בגיא מול בית פעור'' (דברים לד, ו). אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב ''אחרי ה' אלוקיכם תלכו''? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה? והלא כבר נאמר ''כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא''? אלא הלך אחר מידותיו של הקב''ה.

מה הוא מלביש ערומים, דכתיב ''ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'' (בראשית יח, א) אף אתה הלבש ערומים, הקב''ה ביקר חולים כ''ש ''וירא ה' אליו באלוני ממרא'' (בראשית) אף אתה בקר חולים. הקב''ה ניחם אבלים כדתיב ''ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו'' (בראשית כה יא) אף אתה נחם אבלים. הקב''ה קבר מתים שנאמר ''ויקבור אותו בגיא מול בית פעור'' (דברים לד, ו) אף אתה קבור מתים (סוטה, יד). המילה תורה עצמה עולה בגימטריה שש מאות ואחת עשרה כמנין גמילות חסדים!.

היכן אנו מוצאים גמילות חסדים בתורה? א. הקב''ה תפר בגדי עור לאדם וחווה. קילעה לחווה בשערותיה והביאה לאדם הראשון, והיה שושבין בחתונתם. וקבר את משה רעיה מהימנה כ''ש ''ויקבור אותו בגיא מול בית פעור''. ב. חנוך בן ירד עליו כתוב ''ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו, כי לקח אותו אלוקים'' (בראשית ה. כב) ואמרו חז''ל שחנוך הוא מטטרון שר הפנים הממונה לכתוב זכויותיהם של ישראל במוצאי שבתות. ואיך זכה למעלה זו? שהיה מסקל אבנים מאמצע הדרך ומתקן הדרכים כדי שאנשים לא יכשלו. ג.

נח ובניו זכו להינצל מהמבול בזכות החסד שעשו בתיבה במשך שנה תמימה. מובא במדרש שוחר טוב ששאל אליעזר עבד אברהם את שם בנו של נח כיצד זכו להינצל מהמבול? אמר לו שם בזכות צדקה וחסד שעשו עם החיות והבהמות והעופות שבתיבה יום ולילה במשך שנה תמימה. ד. אברהם אבינו עמוד החסד שהיה מכניס אורחים ומתקין להם א. ש. ל כלומר אכילה שתיה ולינה חינם אין כסף. וכשהיו רוצים לשלם לו או להודות לו על הכנסת האורחים שקיים בהם היה אומר לא לי יש להודות אלא תנו תודה להקב''ה שהוא זן ומפרנס לכל בריותיו.

והיה ביתו פתוח לרווחה מארבע רוחות לכל מאן דבעי. כל דכפין ייתי ויאכל. ובזכות שכיבד את המלאכים בלחם בשר וחמאה וחלב זכו בניו למן שירד להם במדבר ארבעים שנה שבו היו טועמים כל הטעמים שהיו רוצים (תנא דבי אליהו). ה. יצחק אבינו ע''ה נטע ממונו בצדקה וחסד לעניים שנאמר ''ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים ויברכהו ה''' (בראשית כו, יב) ובזכות זה התעשר עושר רב עד שהיו אומרים הבריות: זבל פרדותיו של יצחק עדיף מכספו וזהבו של אבימלך.

וכל זה בזכות הצדקה וחסד שעשה (מדרש בראשית רבה ע''ט, ו) וכן אומרים חז''ל על הפסוק ''וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו'' (בראשית כו, יח) שאחר שנפטר אברהם אבינו ע''ה חזרו חלק מהאנשים שבאו לחסות תחת כנפי השכינה לסורם. ויצחק אבינו שוב החזירם בתשובה לחיק היהדות. כמעשה אביו שעשה נפשות לאמונה. ו.

וכן מצינו ביעקב אבינו ע''ה שבשעה שבא לשכם התקין להם שווקים כדי שימכרו להם בזול כ''ש ''ויחן את פני העיר'' (בראשית לג, יח). ז. יוסף הצדיק שהיה מלך במצרים שמונים שנה, והיה המשביר לכל העולם כולו בר ולחם ומזון. וכלכל את מצרים בשנות השובע והרעב. והיה זן ומפרנס לטובים ולרעים. ובזכות שזכה לקבור את אביו בחברון זכה לשתי נחלות לבניו אפריים ומנשה. וזכה להקבר בנחלתו בשכם. שנאמר ''ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך'' וכו' (בראשית מח, כב).

* סרח בת אשר שבשרה ליעקב שיוסף עוד חי ובשכר זה נכנסה לג''ע בעודה בחיים עם שישים ריבוא מלאכים. ח. מרים ויוכבד הצדקניות שלא בלבד שלא עשו כמצוות פרעה הרשע ולא הרגו את הזכרים, אלא אף היו מחיות ומשפרות את הוולדות, מיישרות את איבריהם, והיו מספקות מים ומזון ונותנות לעניים וגומלות עמם חסד, ובזכות זה זכו לבתי כהונה ולוויה מיוכבד ומלכות ממרים.

* בתיה בת פרעה שירדה לטבול מגילולי בית אביה הצילה את משה ומשתה אותו מהיאור זכתה לחיי העוה''ב בעודה בחיים! וזכתה לרוח הקודש שנאמר ''ותפתח ותראהו והנה נער בוכה'' אומר רש''י במקום שראתה עימו שכינה, ומהיכן ידעה שזו שכינה? מכאן ששרתה עליה רוח הקודש! ט. בזכות חסד שעשה יתרו עם משה בברחו מפני פרעה, נחשב לו כאילו עשה חסד עם כל ישראל. שהרי משה רבינו שקול ככל מחנה ישראל. ובזכות זה זכה יתרו שבניו נצלו ממחיית עמלק וזכו לישב בלשכת הגזית (פרקי דרבי אלעזר פרק מד). י.

שאול המלך איש ימיני זכה למלכות למרות שכתוב ''לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו'' (בראשית מט, י) בזכות סבו. שהיה הולך בלילות ומדליק נרות ופתילות כדי שאנשים ההולכים בדרכים לא יכשלו. ובזכות זה זכה לנכד שיאיר עיני העולם, ונקרא שמו על שם המצווה שנאמר ''ונר הוליד את קיש'' (דברי הימים א, ח, ל) אעפ''י שהיה שמו אביאל (עפ''י הירושלמי מסכת שבועות פרק ז הלכה ג). אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (דף קג ע''ב): אמר רבי יוחנן גדולה לגימה שמרחקת את הקרובים. ומקרבת את הרחוקים. ומעלמת עיניים מהרשעים.

ומשרה נבואה על נביאי הבעל. ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים מנלן? מעמון ומואב שבאו מבנות לוט. ובגלל שלא קדמו את ישראל בלחם ומים כשיצאו ממצריים הורחקו מלבוא בקהל ה' עד עולם. מפני שנמנעו מלעשות חסד. מקרבת את הרחוקים מנלן? מיתרו שהיה רחוק מעם ישראל והיה כהן לעבודה זרה וראש הכמרים, ובזכות הלחם שנתן למשה, שאמר לבנותיו ''קראן לו ויאכל לחם'' (שמות ב, כ) זכה שישבו מבני בניו בלשכת הגזית. מעלמת עיניים מהרשעים מהיכן? ממיכה שהיה מקטיר לעבודה זכה, היה העשן של המשכן מתערב עם עשן העבודה זרה שעשה מיכה.

ואעפ''כ אמר הקב''ה למלאכי השרת הניחו לו. שפיתו מצוייה לעוברי דרכים!! ומשרה נבואה על נביאי הבעל מהיכן? מעידו הנביא שבא אליו נביא השקר ושכנע אותו לאכול בביתו. ובזכות זה זכה לנבא שיאכל אריה את הנביא עידו, משום שעבר על ציווי השם יתברך. ושגגתה עולה זדון מנלן? מיהונתן בנו של שאול שלא נתן לדוד צידה לדרך, אמנם לא עשה זאת מרוע לב אלא שגגה הייתה לפניו. אולם דוד שהיה אחוז בולמוס רעב בא לנוב עיר הכהנים ואכל מלחם הפנים.

ודואג האדומי שהיה שם הלך וסיפר לשאול, והתגלגל הדבר ונהרגו כל הכהנים בנוב למעט אביתר הכהן הצעיר. יא. שלושה רעי איוב שהלכו לביתו לנחמו ונדחו מגיהנם. שנאמר ''ויבואו איש ממקומו'' (איוב ב, יא) איש מביתו או מעירו אין כתיב כאן אלא ממקומו. ללמדך שמקום נתבצר להם בגינהם נידחו ונצלו ממנו. ולא עוד אלא ששרתה עליהם רוח הקודש שנאמר ''ויען אליפז ויען בלדד. ותני בשם רבי מאיר: כל מקום שנאמר עניה או כה או ככה - ברוח הקודש הוא מדבר. וזכו שדבריהם יכתבו בכתבי הקודש לדורות ולנצח נצחים! (קהלת רבה ז, ח).

אחת ממצוות הגמ''ח היא הכנסת אורחים. התורה מקדישה למצווה זו פרק מיוחד ומפרטת לפרטי פרטים כיצד קיים אברהם אבינו מצווה זו. ונדגיש את הנקודות שיש ללמוד מהם מפרשה זו (בראשית יח): א. היה זה יום חם במיוחד. והוגש להם בראשונה מים כדי שיתרחצו ויתרעננו. ב. לאחר מכן הזמינם לנוח תחת העץ בצל ושם יהנו וינפשו מטורח הדרך. ג. משהרגיש שהם אצים וממהרים לדרכם אמר להם שלא יעכבם לזמן רב. רק יגיש סעודה קלה למרות שבפועל אמר מעט ועשה הרבה. ד. את הסעודה הכין בזריזות יתירה. רץ ואף מיהר את שרה ואת הנער (ישמעאל). ה.

בעצמו עמד ושירת אותם כל זמן הסעודה ולא מסר זאת למשרת. ו. לאחר מכן ליווה אותם לדרכם. ז. גם את בנו ישמעאל שיתף במצוות האירוח כדי לחנכו במידת החסד. ח. אעפ''י שהיה במצב גופני קשה השתוקק לקיים מצוות הכנסת אורחים. היה תר בעיניו, משקיף ומחפש אחר אורחים מזדמנים. ט. אעפ''י שנראו כערבים המשתחווים לאבק רגליהם בכל זאת קיבל פניהם בסבר פנים יפות והשתחווה לפניהם בפישוט ידיים ורגליים שנאמר ''וישתחו ארצה''. י.

''אם נא מצאתי חן בעיניך אל תעבור מעל עבדיך'' (בראשית י ח, ג) מכאן עלינו ללמוד כי הגומל חסד עם חברו בל יתגאה ויתן לרעהו לחוש כי עשה עימו טובה. אדרבא, מן הראוי להסביר לו פנים כאילו הוא עשה לו טובה שבא לזכות את העושה. שיותר ממה שבעה''ב עושה עם העני העני עושה עימו. * כתב הגר''א בפירושו על משלי: גדול וטוב מכל הסיגופים לעסוק בתורה ובגמילות חסדים ובזה יכופר עוונו. ומי שהוא בעל גמילות חסדים בידוע שהוא ירא שמיים שנאמר ''וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו''. (תהילים קג יז).

* ''כי חסד חפצתי ולא זבח'' מכאן שגדולה גמילות חסדים יותר מכל הזבח שהקריב שלמה לפני השי''ת שאמר ''אלף עולות יעלה שלמה (מלכים א, ג, ד) חביב גמ''ח מזבחים ועולות שיעלו בנ''י ע''ג המזבח. * ''גומל נפשו איש חסד'' (משלי יא, יז) אדם שכל מחשבותיו לגמול חסד ולעשות מצווה, אפילו מה שגומל לנפשו כגון אוכל, שינה, עבודה - גם זה נחשב לו למצווה. כי כל כוונתו לשם שמים ולכן כל אכילותיו מצווה הן ונחשבים כקרבן.

* גדולה גמ''ח יותר מן התורה והמצוות שנאמר ''פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'' (משלי לא, כו) תורה וחסד לא נאמר אלא תורת חסד מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול, שהרי מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. ולהכנסת כלה מפני שהן גמ''ח. * אם הטבת לאדם, הרי לאחר מותו, אותו מוטב ימליץ טוב בעדך לזכותך ביום הדין. ובפרט שהטבת לתלמיד חכם וירא שמיים, ומחשבים לך את כל ההטבות שהשתלשלו מאותו החסד שעשית לו ולבני ביתו ולכל התלויים בו ולכל זרעיו עד סוף כל הדורות (מעיל צדקה). * שאלו תלמידיו את רבי אלעזר:

מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? אמר להם יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. חבלי משיח זה חבל ענק מסוף העולם ועד סופו שבו נאחזים וניתלים כל היהודים, והקב''ה מנער את החבל בחזקה ובכח עצום. אדם שלומד תורה וגומל חסדים עם הרבים ניתן לו הכח לאחוז בחבל ולא להרפות ובכך להציל חייו וחיי אנשי ביתו. ולא זו בלבד אלא אומרת הגמרא בברכות (דף ח) אמר הקב''ה כל העוסק בתורה ובגמ''ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבניי מבין אומות העולם.

* וכאשר נעיין בכתובים נמצא שבענייני המידות שבין אדם לחבירו חפץ הקב''ה בחסד. כמו שנאמר ''כי חפץ חסד הוא'' ''כי חסד חפצתי ולא זבח'' ''כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ. כי באלה חפצתי נאום ה''' ללמדיך כי בעיקר חפץ ה' מן האדם שיתנהג במידת החסד. * בכלל מצוות גמילות החסדים היא ההשאלה שמשאיל אדם לחבירו ספרים נביאים וכתובים וכיוצ''ב, עליו אומרת הגמרא בכתובות (דף נ) את הפסוק ''הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'' (תהילים ק''ב).

וכן כתב בילקוט שמעוני תהילים קו על הפסוק ''אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת'' וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? רבי טרפון אומר זה הכותב ספרים ומשאילן. עד כאן לשון המדרש. ובכלל מצוות הגמ''ח להשאיל לחבירו חפציו וכליו. וכל שכן מצווה להשאיל לו ספר ללמוד בו, כי מטיב עמו לנצח וצדקתו תהיה עבור זה לנצח. ודבר זה הוא אף בכלל מצוות החזקת התורה ומקבל עבור זה ברכה מיוחדת מאת ה'.

* וכן כתב במדרש (במדבר רבא יד, ו) על הפסוק באיוב (מא, ג) ''מי הקדימני ואשלם'' אמר רבי תנחום בר אבא מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמ''ח. מי שאין לו בנים ונותן שכר מלמדי תשב''ר. מי שאין לו בנים ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים אמר הקב''ה: זה הקדים וקיים מצוות עד שלא נתתי לו במה לקיימן. צריך אני לשלם וליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי אומר מי הקדימני לעשות מצווה ואשלם לו שכרה. * כתב המהר''ל מפראג זיע''א בספרו נתיבות עולם (נתיב הגמ''ח פרק ג) וז''ל:

כאשר מיטיב אדם לזולת, ה' משפיע עליו גם כן טוב וחסד כמו נחל קטן המחובר אל הנהר הגדול. אשר אין לו סוף וכאשר יוצאים מים מן הנחל הקטן לבור שסמוך לו - תיכף ומייד יוצאים כנגדם מים מן הנהר הגדול וחוזרים ומשפיעים אל הנחל המחובר לו. וכל עוד אשר המים יוצאים ומשפיעים, יושפע להם גם כן. כן בעל החסד אשר הוא דבק באלוקים חיים ומשפיע טוב לזולת ה' שהוא מקור הטוב משפיע עליו הטוב כנגדו וכפי אשר השפיע. ובאותו הדרך יושפעו עליו משמיים ג''כ טובה וברכה. * הגמרא במסכת סוכה (דף מט, ע''ב) דורשת:

תנו רבנן בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו ואילו גמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו. צדקה דווקא לעניים, אבל גמ''ח בין לעניים ובין לעשירים, צדקה לאנשים חיים אבל גמ''ח בין לחיים ובין למתים. ועוד שם: אמר רבי אלעזר: גדולה גמ''ח יותר מן הצדקה שנאמר ''זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד'' (הושע י, יב) אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל (שמא לא יצמח או ילקה בתופעות טבע) אבל אדם שקוצר ודאי אוכל. * הגמרא בירושלמי מסכת פאה (א. א) אמר רבי יוחנן בר מריא בשם רבי יוחנן:

אין אנו יודעים איזה מהן חביב צדקה או גמ''ח? כשהוא אומר ''וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים'' (תהילים קג) מוכח שגמילות חסדים חביבה יותר מן הצדקה. ואמר רבי יצחק בר מריון בשם ריש לקיש זכות החסד הוא מעולם ועד עולם, אבל הצדקה זכותה עד שלושה דורות שנאמר וצדקתו לבני בנים.

* הפסוק בתהילים אומר ''אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה''' (תהילים מא, ב) ובא ללמדנו שצריך אדם לפנות שכלו ותשומת ליבו אל הדל ולדבר על צרכיו, ולייגע את שכלו לייעצו עצה הגונה, ובזה מחייה את העני יותר ממה שנותן לו מעות, ועושה עימו צדקה, ואם בעני כך, בבני ביתו ובאשתו על אחת כמה וכמה שצריך להפנות את כל תשומת ליבו לדבריה ולצרכיה, לעודדה ולדבר על ליבה.

לשבח אותה בפני המשפחה ובני הבית ולהיות קשוב להם, ולומדים זאת מיעקב אבינו ע''ה שציווה את בנו יוסף ''לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר'' (בראשית לז יד). ובמדרש רבה למדו מפסוק זה שצריך לשאול בשלום מי שיש לו הנאה ממנו. ועל אחת כמה וכמה לשלום אנשי ביתו, ולהתעניין בתשומת לב מרובה לשלומם ולטובתם ולחסרונם. וזהו חסד גדול לא פחות ממת מצווה.

שהרי אם האדם לא יכבד את אשתו שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו מי יכבדנה? השכן? ישנם אנשים שעם כל העולם עושים חסדים ומצוות ומעשים טובים ומשום מה בביתם חוששים לאיסור בל תוסיף: וטעות חמורה בידם. שהרי על זה מצווים בעוד כמה מצוות כגון: ואהבת לרעך כמוך. מבשרך לא תתעלם. לא תעמוד על דם רעך וכו'. * אומרים בעלי המוסר שחסידה נקראת בשמה על שם החסד שעושה עם חברותיה. ומאחר שכן מדוע אסורה היא באכילה? מפני שהחסד שעושה הוא עם חברותיה ולא עם בני ביתה.

ומכאן מוסר גדול לאדם שקודם כל צריך למלא חובתו כלפי אנשי ביתו ואשתו ואחר כך עם שאר משפחתו, ולאחר מכן עם שאר בני עמו. * אומר הפלא יועץ זצ''ל בערך חסד שישנם אנשים המוציאים כסף רב עבור פתיחת ההיכל או שתורמים פרוכת להיכל או נברשת גדולה באלפי כסף וכל זה רק הכשר מצווה. ואילו מצוות צדקה וחסד שהם מדאורייתא לא משקיעים בה כלל. וחסד יכול להיות בחינם אין כסף חיוך והלבנת שיניים גדול יותר ממשקהו חלב. מילה טובה, שבח ופרגון, טפיחה על השכם לאב קשה יום בתוספת מילה טובה ''איזה בן צדיק יש לך, בן פורת יוסף''.

אשריך שזכית לבן כזה '' ! ! * מובא בספר ''ילקוט אמרים'' מה שהקשה רש''י על הפסוק ''כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים'' (תהילים מב) היה צריך לומר כאייל יערוג, בלשון זכר, או כאיילה תערוג בלשון נקבה.

מדוע ערבב הפסוק לשון זכר אייל עם לשון נקבה תערוג? והביא המחבר תירוץ לקושיה מהגמרא בבבא בתרא (דף טז ע''ב) שאיילה זו רחמה צר ובשעה שכורעת ללדת צועקת שבעים קולות כמספר התיבות של מזמור ''יענך ה' ביום צרה'' (תהילים כ) ואז מזמן לה ה' נחש שמכישה ברחמה ונקרע המקום ומתרחב כדי שהעובר יוכל לצאת בשלום. ועוד אמרו חז''ל במדרש תהילים (מזמור כב) על איילה זו שרחמיה מרובים וכאשר יש עצירת גשמים ויובש בעולם באות כל החיות אל האיילה כדי שתבקש רחמים, והיא זועקת להקב''ה וממציא לה מעיין שממנו שותות כל החיות.

שואל מחבר הספר מה יקרה אם יזדמנו לפני האיילה שתי המצבים בעת ובעונה אחת. גם תכרע ללדת ובאותה שעה יבואו אליה כל החיות שתתפלל בענין המים. מה תעשה קודם? ותרץ שבאותה שעה שוכחת האיילה מעצמה ומחבלי הלידה שלה ועושה את עצמה כאייל זכר שאינו מוליד וזועקת להקב''ה על חברותיה, ולכן הזכיר הפסוק גם לשון זכר וגם לשון נקבה!! * הנביא מיכה אומר ''הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך'' (מיכה ו) עשות חסד אין כתוב אלא אהבת חסד.

עושה חסד - אם באים אליו ומבקשים ממנו לעשות חסד מסויים לא יתמהמה. ילך מיד ויעשה. אבל אהבת חסד זה אדם שרודף ומחפש אחריו עד שישיגנו. כמו שאדם אוהב את בנו או בתו ומרגיש שמחה רבה ברגע שהוא גומל עמם חסד כך צריך אוהב חסד להרגיש סיפוק והנאה בעשיית החסד עם כל אדם. אין מידת החסד מעלה או יתרון בפני עצמה, אלא דרישה של הקב''ה מכל אחד ואחד.

ואל יעלה בדעתו של אדם לומר שאם עשה חסד פעם ופעמיים או עשרה פעמים יצא ידי חובה ושוב אין הוא מצווה, אלא צריך שירגיש תאב וצמא לעשות חסד עם הבריות כאדם שצמא למים ומשיג מים להרוות את צמאונו. ועם כל זאת, גם אם זכה להרבות בחסד ורחמים כלפי הבריות ישתדל לעשות מלאכתו בצינעה וללא פרסום וייחד ליבו וכוונתו לה' לבדו שהוא ציוונו לאהוב ולהטיב עם בריותיו כלשון הפסוק ''והצנע לכת עם אלוקיך''. (מיכה ו, ח). מרן החפץ חיים זיע''א פירש את ברכת ''בורא נפשות רבות וחסרונן'' וכו' על מידת החסד.

ידוע כי עולם חסד יבנה יסוד הבריאה מושתת על חסד. לכן ברא הקב''ה בני אדם עם חסרונות כדי שהאחד ישלים חסרון חבירו. וכנגדו השני ייטיב לו בדבר שהוא חסר. ונמצא ע''י שניהם העולם קיים. וכך יש לפרש את הברכה: ''בורא נפשות רבות וחסרונן ואם תשאל לשם מה לא ברא הקב''ה אנשים שלמים בכל בעולמו? בשביל ''להחיות בהם נפש כל חי'' שיחיו יחד חיי חברה, שאם לא כן היה כל אחד מתבודד מפני חבירו שהרי אינו חסר דבר. ומפני שחיותו של אדם תלויה בחברו. ייטיבו זה עם זה ויאהבו זה את זה.

רבותינו בעלי המוסר אומרים שכל מעשה האדם ופעולותיו מעשה חסד הם - בתנאי שיכוון ליבו לשם הטבה וחסד עם הבריות. החנווני, האופה, הסנדלר, הנגר, כולם גומלי חסדים הם. אדם הולך ערום יחף רעב וצמא בא זה ומלבישו, מנעילו מאכילו משקהו היש לך חסד גדול מזה? ואם תמצי לומר שהם נוטלים על כך כסף, מה אכפת לנו? מה יש שהוא גם כן משתכר ומפרנס בכך את בני ביתו?? אלא מה? שהאדם במחשבה שטותית אחת מוחק הכל, בכך שמהרהר שהוא עושה זאת לטובת עצמו, ברגע זה מפסיד הוא מצווה יקרה של חסד עם הרבים. אלא כך עליו לחשוב: אם אופה הוא יחשוב.

עיקר מטרתי שאני אופה לחם כדי שיהיה ליהודי מה לאכול. אלא מה? כדי שאוכל גם אני ובני ביתי לאכול, מוכרח אני להרוויח מכך אחרת איך אוכל לאפות למחר ולהטיב שוב לבריותיו של הקב''ה?, ואם סנדלר הוא יחשוב: אני מתקן נעליים כדי שיהודים יוכלו לנעול וללכת ברחוב. אלא מה, גם אני צריך להשתכר שאוכל גם אני ובני ביתי לנעול נעליים. וכן על זה הדרך. כל בעל אומנות שמכוון לשם הטבה עם הבריות הרי הוא עושה חסד לאלפים וכל רגע בעבודתו מתקדשת בקדושת המצווה היקרה.

וכן כתב הגרי''ל חסמן זצ''ל בספרו אור יהל (ב, קפא) והביא כדוגמא את שומר הלילה שתפקידו לשמור על כל תושבי העיר מכל אסון ופגע. אמת היא שהוא שומר היטב בעירנות, שם נפשו בכפו ולא יעצרוהו לא גשמים ולא שלג ולא נרתע משום סכנה. אחרי 120 שנה כשיבוא לעולם האמת לא יתנו לו שכר על כך. וכל כך למה? מפני שאת השכר הגשמי קיבל כבר, ומטרתו בשמירה היה תלוש המשכורת בסוף החודש!! אבל אם אותו שומר היה מכוון כלפי חסד שהוא שומר על עיר שלימה רבבות אנשים נשים וטף.

שהוא מאפשר להם לישון בשקט ובבטחה בהיות ליבם סמוך ובטוח שיש מי ששומר עליהם. אילו אותו שומר היה מתרומם מעט מחומריותו ומכוון מטרתו למען הטבה וחסד. הרי כל דקה ששמר וכל הלילות היו נהפכים לרבבות רבבות של מעשי חסד ללא שיעור. ועתה בשביל כוונתו רק למען הכסף - איבד הכל!!! ועל זה פרשו בגמרא מסכת נזיר (דף כג) מאי דכתיב ''כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'' (הושע יד, י) משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן. אחד אכלו לשם מצווה ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצווה עליו נאמר ''צדיקים ילכו בם''.

וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ''ופושעים יכשלו בם''. כתב המשגיח דישיבת כפר חסידים הגה''צ אליהו לופיאן זצ''ל בספרו לב אליהו (א. רסט) על הפסוק בירמיה ''כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל. השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה''' (ירמיה ט, כב), החכם אין בו שום יתרון אם ישתמש בחכמתו לעצמו. הגיבור אין בו שום יתרון ותהילה אם ישתמש בגבורתו לצרכי עצמו ולא להציל עשוק מיד עושקו.

ומה יתרון לבעל הממון אם לא יקים כושל ויעמיד נופל? וצאנו ובקרו ירבה ובתים טובים יבנה וישב בהם ואילו לעני ולאביון יקפוץ ידו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל. השכל וידוע אותי אם תשכיל ותדע לעשות כמוני. כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה. מה אני משפיע על כל העולם ועושה עמם חסדים וצדקות, אף אתה תשתמש בחכמתך ובגבורתך ועשרך שחננתי אותך להשפיע לזולתך ולהיטיב עימהם, כי באלה חפצתי נאום ה'. הפסוק בתהילים (מזמור כג) אומר ''כי טוב חסדך מחיים'' ישנם אנשים המרבים לעשות חסד של אמת עם המתים, ולשם כך הוקמה חברא קדישא.

אין לך עיר או עיירה שאין בה חברא קדישא, ומנהג החברים בח''ק לקיים פעם בשנה, (בדרך כלל ב ז' באדר) יום פטירת משה רעיה מהימנה יום תענית וסליחות ומבקשים סליחה מאת המתים אולי לא יצאו ידי חובתם עם המתים, אולי לא הניחו ראשו של המת בקבר כראוי, אולי נתעקמו ידיו או רגליו, שמא לא נהגו מספיק כבוד עמו. כולי האי ואולי: בא דוד המלך ע''ה ואומר לנו ''כי טוב חסדך'' החסד הטוב שראוי לעשותו ''מחיים'' דוקא חסד שעושים עם אנשים חיים ולכן נחוץ אולי יותר להקים חברא קדישא לאנשים חיים.

לא ראינו מעולם חבורה שעושה תעניות וסליחות על פגיעה בכבוד אנשים חיים! הגמרא בברכות (דף ו, ע''ב) אומרת כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות. ועוד שם (דף יב, ע''ב) כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא. ובסוטה (דף מו ע''ב) כל שאינו מלווה ומתלווה (לאורח) כאילו שופך דמים. ובשבת (דף קמט, ע''ב) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה. ובבבא מציעא (דף נח, ע'') כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

ועוד כהנה, על כך ודאי שצריך שתהיה חברת ''אהבת שלום'' בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו והאמת והשלום אהבו!! יתרה מכך: מצוות הלווית המת היא החסד היחיד שעושים עם המתים. לעומתה כמה חסדים אפשר וצריך לקיים עם החיים: הכנסת אורחים, ליווי לאורחים, הכנסת כלה, שמחת חתן וכלה, ביקור חולים, ניחום אבלים, הלוואה, השאלה, תפילה על חברו החולה בנפשו או בגופו, עידוד וחיזוק לכל אדם ובפרט במשפחה, הטבת חלום, מכתבי המלצה ותמיכה, פריטת מעות, טעינה, פריקה, ועוד ועוד.

והחי יתן אל ליבו!! וישמע חכם ויוסף לקח, לפעמים אשתו אומרת לו תעזור לי בכך ותעשה בבקשה כך. לא יחשוב מה יגידו האנשים. איך אני אצטייר בעיניהם. חשוב יותר מה חושבים עליך בשמיים! אדם שעושה חסד עם אשתו וילדיו עושה חסד עם עצמו הרי אישתו היא פלג גופו. וכן בניו, בנים כרעה דאבוה. א''כ איך יתעלם מהם? ועוד חסד שהוא עושה עם אשתו סה''כ עם עצמו הוא עושה שהרי אם ח''ו אשתו תחלה או תתמוטט על מי יפול כל העול? לא עליו עצמו? א''כ כשאתה עוזר בבית לעצמך אתה עוזר. והבן.

הגמרא אומרת במסכת ראש השנה (דף יח) שנגזרה גזירה על בית עלי שימותו בחורים, שנאמר ''לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר עוון בית עלי בזבח ובמנחה''. ודרשו בזבח ובמנחה לא מתכפר אבל בתורה ובגמילות חסדים כן מתכפר. ובאמת אביי ורבא שהיו מזרע עלי הכהן האריכו ימים יחסית לבית עלי. אביי נבל''ע בגיל שישים שכן עסק בתורה ובגמ''ח, ורבא נבל''ע בגיל 40 שעסק רק בתורה. מסופר על החפץ חיים שהיה לו תלמיד בישיבה שחלה ל''ע במחלה ממארת. נכנס התלמיד לפני הרב ובכה על מר גורלו. אמר לו הח''ח תסע לרב פלוני והוא יברך אותך.

וזאת בתנאי שלא תספר את הדבר לאף אחד בשום תנאי. וכך היה. הלך התלמיד לאותו רב וקיבל ממנו ברכה ומייד נרפא. לאחר כמה שנים חלתה גיסתו של אותו אברך באותה מחלה שבה חלה הוא לפני כמה שנים. מאחר ואשתו ידעה שגם הוא חלה באותה מחלה עמדה ובקשה ממנו לגלות לה כיצד התרפא. והוא מסרב. ויהי כדברה אליו יום יום בבכיות ובתחנונים גילה לה את הסוד, ומיד חלה הוא עצמו באותה מחלה.

בכוחות אחרונים בא למרן החפץ חיים ואמר לו את חטאיי אני מזכיר היום כך וכך היה המעשה ואני עברתי על דברי הרב וגיליתי ואני מבקש מכבוד הרב שיברך אותי שוב. אמר לו הח''ח דע לך בני שבעבר צמתי עליך 30 יום והרבתי בתחנונים, אבל עכשיו כלו כוחותיי ואיני יכול לעזור לך כי זקנתי. רואים מכאן עד היכן הגיע החסד של הח''ח לצום על אברך 30 יום!! ועוד לתלות את ההצלחה ברב אחר שכביכול בזכות ברכתו נושע החולה! בכל דור ודור מוסרים גדולי ישראל את נפשם על כל עם ישראל בכל אתר ואתר.

ואין לך חסד יותר מזה שהצדיק מוסר נפשו ממעט דמו וחלבו בשביל עם ישראל. באבות דרבי נתן (פרק ד) מסופר על רבי יוחנן בן זכאי שהיה יוצא מירושלים ורבי יהושע הולך אחריו. אמר רבי יוחנן אוי לנו על ביהמ''ק שהוא חרב, שועלים הלכו בו. מקום שהיו מקריבים קורבנות, קרבן תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים ועכשיו בעוונותינו שועלים הלכו בו ואיך לא אבכה, אמר לו רבי יהושע אל ירע לך בני יש כפרה אחרת שהיא כמותה וזו גמילות חסדים שנאמר ''חסד חפצתי ולא זבח''.

הגמרא בתענית מספרת שבסורא היה דבר ואילו בשכונתו של רב לא היה כסבורים העם לומר שזכותו של רב היא שהגנה על העיר. באו בחלום ואמרו להם זכותו של רב הרבה יותר מזה. זה בזכות אותו אדם שמשאיל את חפירה וצרכי קבורה לאנשים ובזכות החסד הזה ניצלו ממוות, מידה כנגד מידה. הגמרא ירושלמי סנהדרין אומרת: אמר להם הקב''ה לישראל. בניי אם ראיתם זכות אבות שנתמעטה וזכות אמהות שנתמוטטה לכו והדבקו בחסד, שנאמר ''כי ההרים ימושו'' אלו אבות.

''והגבעות תמוטינה'' אלו אמהות, ''וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תימוט אמר מרחמך ה''' (ישעיה נד, י). מובא בגמרא ירושלמי מסכת שקלים מעשה בזמן רבי אלעזר בן יעקב היה יהודי עיוור שבא לעיר לקב. ץ נדבות. כשהגיע לביהכנ''ס של רבי אלעזר הלך רבי אליעזר וישב תחת אותו עני. כשראו את זה כל הציבור סברו שהעיוור חשוב ומכובד יותר מרבי אליעזר ותרמו לו בשפע. והיה העיוור הזה מתפלא על הצלחתו הגדולה. כששאל את הציבור מה קרה שכולם תרמו בשפע? אמרו לו מפני שהרב יושב תחתיך אנחנו מבינים שאתה גדול יותר מהרב.

כששמע את זה העני בירך את הרב. אתה גמלת חסד עם אדם שנראה ואינו רואה יהי רצון שהקב''ה שהוא רואה ואינו נראה יגמול עמך חסד ויתקיים בך מקרא שכתוב ''אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטה ה'''. (תהילים מא, ב). פירש החפץ חיים זיע''א את הפסוק ''ותורת חסד על לשונה'' (משלי לא, כא) שלפעמים אדם חושב אם אני אלך ללמד אחרים תורה יגרם לי הפסד זמן וכו' או תיעצר ההתקדמות שלי בתורה. דבר זה אינו נכון. מפני שאדם שמלמד אחרים הקב''ה מזכה אותו שיהיה לו ברכה בלימודו ומה שלומד יבין בזמן קצר יותר.

הפסוק בהושע (י, יב) אומר ''זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'' ופירושו שהקב''ה מחשב כמה הנותן צדקה היה מרוויח אילו היה עושה בכסף שנתן משא ומתן. ולפי זה משלם לו פירות ופירי פירות. וכן בשעה שלומד תורה או מלמדה לאחרים מחשב הקב''ה כמה היה מרוויח אילו לא למד אלה היה עושה משא ומתן באותן רגעים. ולפי זה משלם לו פירות ופרי פירות.