Binyamin - פרק ג - משנה ה

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכּוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דְּרֶךְ אֶרֶץ: אומר הרב ''מעשה אבות'' שליט''א שהתנא אומר לנו כלל גדול בתורה והוא שהכל תלוי בקבלת התורה. כאן מתגמדים הכשרון, התפיסה, היחוס, מנת המישכל וכו', העיקרון בקבלת עול תורה הוא עד כמה אדם משעבד את עצמו לתורה.

על יששכר אומר הפסוק ''יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד'' (בראשית מט. יג). פירש הספורנו זצוק''ל רובץ בין המשפתיים כשהוא חונה רובץ בן שתי החבילות הנתונות למשא על שתי צידיו, וזה לא יתכן זולתי לחזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו. וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במידות ובמושכלות, עד כאן לשונו.

החמור הוא הבהמה היחידה שהמשא נתון על גבה בין בשעת אכילה בן בשעת מנוחה בן בשעת משא ואין צורך לפרוק ממנה משאה. כך הוא תלמיד חכם שמקבל עליו עול תורה. ויט שכמו לסבול, ובכל מקום ובכל זמן נושא את עול התורה בין ביום ובין בלילה בין בישיבה או בכולל, ובין כשהוא בציבור הכללי.

הרמב''ם בסוף הלכות שמיטה ויובל כתב ''כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו לעובדו לדיעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו העולם הזה דבר המספיק לו וכו', עכ''ל. הגמרא אומרת לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. כפי שבאוכלי המן היו שלוש דרגות: דרגה ראשונה של הצדיקים המן היה יורד להם בפתח האוהל.

רק מושיטים ידם לוקטים ואוכלים מעט ומתברך במיעיהם, דרגה שניה אלו הבינוניים שהיו צריכים לצאת וללקוט את המן, שטו העם ולקטו, ואם היו מאחרים היו מפסידים שנאמר ''וחם השמש ונמס''. והדרגה השלישית של הרשעים מאלו שהיו צריכים לצאת לשווקים ולרחובות, אבקשה את שאהבה נפשי. והיו מקבלים את המן שהוא לא ראוי לאכילה וצריך לטחון בריחיים ולדוך במדוכה ולבשל בפרור. אלו אוכלי לחם העצבים. כנגדם יש שלוש דרגות: בני הישיבות הקדושות שומרי משמרת ה' אלו נטורי קרתא האמיתיים שתורתם אומנותם מקבלים את משכורתם עד הסטנדר.

לומדים תורה בהתמדה עצומה ונתמכים ע''י אחיעזר ואחיסמך. ישנם הדרג השני שגם עובדים וגם קובעים עיתים לתורה אלו משיגים לחמם ע''י מלאכה (תהילים קד. כג): ''יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב'', וגם קובעים עיתים לתורה, אשריהם. שבזכות תורתם ומלאכתם משתכח מהם עוון. וישנם לצערינו הדרגה השלישית אלו שרק עובדים ''ועוזרים'' להקב''ה לפרנס את עצמם ''אוכלי לחם העצבים'' מביאים ממרחק לחמם ואין להם בסוף לא תורה ולא עבודה.

אומרת הגמרא בקידושין (דף פב ע''ב), אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בשם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. אי אפשר לעולם בלא חכמים ובלא סוחרים, אשריו מי שמלאכתו מלאכת שמיים, ואשרי מי שחלקו מיושבי בית המדרש, וכל אדם צריך לומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ואם צריך העולם לסוחרים אפשר לעולם שיתקיים ע''י אחרים.

ידוע מנהגו של החפץ חיים זצוק''ל שכאשר היו באים אליו בחורים שהיו אמורים להתגייס לצבא הצאר הרוסי ימ''ש, אם הח''ח היה נותן לבחור את ספרו ''מחנה ישראל'' ידעו שהוא יגוייס לצבא, אבל אם תשובתו של הח''ח הייתה כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, בידוע היה שהשחרור מהצבא מובטח לו. ולא רק החפץ חיים לבדו נהג כך אלא רבים אחרים היו נוהגים במנהג הזה, כשהיו באים אליהם בחורים לפני גיוס לצבא הרי התנאי היה ברור: אם הבחור יקבל עליו באמת ובתמים עול תורה מובטח לו שיעבירו מעליו עול אחר.

סיפר רבי יעקב טייטלבויים ז''ל שהיה עובדא בדידיה בעיר וינה בירת אוסטריה. שלושה חדשים אחרי שהגרמנים ימ''ש ספחו את וינה, הופיעה לפניו אישה אחת בקול בוכים ואמרה שחטפו את בנה יחידה ואין היא יודעת אנה הלך. כבר שבועיים שעברו מאז ראתה אותו בפעם האחרונה, ואין היא יודעת מה לעשות. ענה לה הרב כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, שאל אותה הרב האם את מבטיחה שאם בנך ימצא הוא יתמסר ללימוד התורה?? ענתה לו האישה בלי היסוס, כן רבי אני מסכימה.

אמר לה הרב א''כ צאי וחפשי אותו וודאי שתמצאי אותו בע''ה. מספר הרב שהאישה יצאה מביתו ותוך שעה שבה עם בנה. וכיצד זה קרה?? מייד שיצאה מבית הרב הלכה לתחנת המשטרה הקרובה. חדורת אמונה מדברי הרב, ואמרה להם בתקיפות תנו לי את הבן שלי. הקצין שהיה שם התפרץ כנגדה אבל היא לא נבהלה, ואמרה שוב בתקיפות תנו לי את הבן שלי. הקצין שאל אותה לשמו של בנה ולאחר שנכנס לחדר השני חזר כעבור דקה עם בנה, סופו של הסיפור שהאישה שלחה את הבן לארץ ישראל ללמוד תורה וכך ניצל מההשמדה הנוראית של ששת המליונים הי''ד.

מספרים על בחור יהודי מאמריקה שלמד בישיבת קולג', גם ישיבה וגם לימודי חול, לפתע התחיל להרגיש כאבים בעינו ועד מהרה הכאבים תקפו אותו גם בעינו השניה. המצב החמיר מיום ליום וכל מאמצי הרופאים לגלות ממה נובעים הכאבים עלו בתוהו. הלכו למומחה הגדול ביותר באמריקה. בדק הרופא ואמר ישנה זריקה אחת אבל הסיכויים הם לכאן או לכאן, או שיתרפא או שיתעוור חלילה, האב בצר לו פנה אל רבי יעקב טייטלבוים זצ''ל והרב אמר לו יש לי קבלה מרבותיי עשרות בשנים:

כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ואם תורה אז רק תורה בלבד בלי תערובת לימודי חול, אמר האב אלך ואמלך באשתי, אמרו חז''ל כל ההולך אחר עצת אשתו נפל כגיהינום: והאישה סרבה בכל תוקף. אמר לה הרב מה אוכל לעשות?? זה מה שאני יכול לעשות.

שכנעו האנשים שהיו שם את האיש שישכנע את אשתו, אמרו לו וכי מה תרוויח אם יהיה לך בן עיוור? וכי יוכל עוד ללמוד השכלה? שכנע האב את אשתו וחזרו לרב ובירך אותם הרב ברפואה שלימה למחרת הלכו שוב לפרופסור בדק את הנער והפלא ופלא המצב החל להשתפר ואין צורך בניתוחים וזריקות. מצבו של הבחור הלך והשתפר עד שחזר לאיתנו הראשון. הנה פשוט שמי שמקבל עליו עבודת הקדוש ברוך הוא פטור מעבודת מלך בשר ודם.

דוד המלך ע''ה אומר בתהילים אומר אני מעשיי למלך לשוני עט סופר מהיר (תהילים מה, ב) משל למה הדבר דומה? לסוחר המעביר סחורותיו ממדינה למדינה ומעיר לעיר. כשהוא מגיע למעבר הגבול עוצרים אותו. בודקים בסחורתו, צריך להצהיר מה מעביר. כמויות, וכו' ולפי משקל סחורתו - משלם מכס אלפי שקלים. וכן כשהוא מייבא סחורות מחוץ לארץ מחוייב לתת מכס למדינה. אבל אדם שעובד בשירות המלך, מקבל תג ותעודה מהמלך שהוא עובד בשירותו, האם יעצרו אותו במעבר הגבול או בחולית המכס? האם יצטרך לתת הצהרה על סחורתו? ודאי שלא.

הרי גם המכס כפוף למלך ובמצוותו הוא פועל. והנמשל מובן מאליו. אומר דוד המלך אומר אני שכל מעשיי וכל פעולתיי הם מטעם המלך מלכי המלכים הקב''ה, ומכוחו וסמכותו אני פועל לפיכך פטור אני מלשלם מכס וארנוניות. וכן מצינו בהקמת המשכן שהביאו קרבנם הנשיאים והשם יתברך אמר למשה קח מאיתם והיו לעבודת הלוים איש לפי עבודתו. ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. משום שנשאו על כתיפם את כלי הקודש היו פטורים מכל תפקיד אחר.

אמר פעם מרן שליט''א מופת הדור שיש רמז לכך בתפילה! זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולמילואים ולזבח השלמים. אדם שמקבל עליו עול תורה פטור מהקרבת עולה מהקרבת שלמים ואפילו משירות מילואים פוטרים אותו!! אומר הגר''א לופיאן זצ''ל כשם שספינה המפליגה בים אם לא תהיה טעונה ותשקע מעט במים יהפכוה הגלים על פניה. לכן מן ההכרח להטעינה משא, אם הבעלים פקחים הם מטעינים אותה בסחורות שמעבירים ממדינה למדינה ומרוויחים הון רב. אבל אם אין בה סחורות, מן ההכרח להטעינה באבנים, כדי שלא תתהפך ותטבע!!!