Binyamin - פרק ג - משנה יא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: לכאורה מאי ההדגשה אעפ''י שיש בידו תורה מצוות? ידוע ששכר עבירה עבירה, ושכר מצווה מצווה, והקב''ה לא מקזז עבירות כנגד מצוות.

ומצווה לא מכבה עבירה, א''כ איזה סלקא דעתין תהיה לומר שהתורה והמצוות יצילו אותו ביום עברה? ועוד אם יש בידו תורה ומצוות ומעשים טובים איך יכול לעבור עבירות חמורות כאלה המפסידות אותו מחיי העולם הבא? אלא נראה לומר שמעשיו של אדם זה לא נובעים מרצון לעבור על דבר ה', יכול להיות שהוא לומד תורה פחות או יותר וגם מקיים מצוות שמזדמנות לידו, שלפי הבנתו והשגתו הוא מבין אותם, אבל מוטבע בו טבע פסול שאומר כולם חייבים לי ולי מותר הכל, וממילא אפילו לא יודע שמעשיו הם עבירות חמורות, נותן דרור ללשונו לדבר על דא ועל הא, להביע דעתו בנושאים מסויימים שהשתיקה יפה להם.

שבתות ומועדים ניתנו לו בירושה ומותר לעשות בהם ככל העולה על רוחו, וכו'. לסוג זה של אנשים פתח הרמח''ל זצוק''ל את ספרו מסילת ישרים בהאי לישנא: ''יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו'', היסוד החשוב בחייו של כל יהודי הוא לברר ולאמת מה חובתו בעולם, לא מה הכל חייבים לו ומה מותר לו, ומה מגיע לו, אלא חובתו שלו בעולם הזה, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל. ואת זה צריך עפ''י הרמח''ל זיע''א לברר ולאמת. לברר בלי ספק וספק ספיקה, באופן הברור.

ולאמת - בבהירות בלב נקי, הרמח''ל קרא לספרו מסילת ישרים לאותם אנשים ישרים ששכלם לא התעוות והתעקם בהבלי העולם המבקשים לדעת באמת ובתמים מה חובתם ומגמתם בעולם הזה, ומהי המסילה העולה בית אל. המחלל את הקדשים: לכאורה קשה:

הרי מסכת אבות עוסקת בהקניית מידות טובות ודרך ארץ לכל אדם, וכל הרוצה שואף להיות חסיד יקיים מילי דאבות, א''כ היאך מסתדרת הקביעה הזו עם המאמר הזה של רבי אלעזר המודעי שהרי קדשים שייך רק בזמן שהבית קיים?? אלא נראה לעניות דעתי לומר שהמחלל והמטיל מום בקדשים כלומר בדברים המקודשים לעם ישראל מאז ומעולם, כפי שאמר רבי סעדיה גאון זיע''א אין אומה זו נקראת אומה אלא בתורתיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ישנם לצערינו שועלים קטנים מחבלים כרמים שמעיזים פניהם ופוגעים בכל הקדוש לעם ישראל.

בחינוך היהודי הטהור שהוציא מתוכו אלפים ורבבות רבנים דיינים ראשי ישיבות גאונים שלאורם עם ישראל הולך למעלה משלושת אלפים שנה, שהם עיני העדה. פוגעים במסורת ישראל, שמים ללעג ולקלס את ההלכות והדינים החוקים והמשפטים החגים והמועדים והכל בארס ובחלקלקות לשונם. הם מעלים והם מורידם הם מולידים והם קוברים, הם מכתירים והם עורפים והכל בהינף קולמוס. עליהם נאמר ''איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת'' (תהילים קה טו).

שומר נפשו ירחק מהם לא יאבה ולא ישמע אליהם, יחשוב האדם בליבו שאם היה מישהו מקלל את אביו ומבזה אותו ורומס כבודו האם היה מבזבז זמן לקרוא את מאמריו ואת הגיגיו?? קל וחומר בן בנו של קל וחומר אלו שמרימים יד בתורת משה ורומסים כל יקר ברגל גסה ובמצח נחושה. והמבזה את המועדות: ימי חול המועד שעושה בהם מלאכה בדבר שאינו אבד ועושה אותם חולין לגמרי.

והרי הקב''ה זיכה אותנו בפסח ובסוכות בזמנים שהם מסוגלים להתעלות, זמן סוכות לאחר הימים הנוראים, חג שכולו קדש קדשים, יכול אדם להתחיל את השנה בצבירת אלפי זכויות, בישיבה ולימוד בצל השכינה זכר לענני הכבוד. ובחג הפסח באוכלו נהמה דאסוותא ונזהר בחמץ במשהו ויכול לשבת וללמוד ולהוסיף קדושה על קדושת הימים האלו. חציו לה' וחציו לכם. ובמקום זה הוא שורף את זמנו בעבודה או בבילויים שמבלים ימיו ושנותיו או בטיולים וסיורים בחיק הטבע ובביטול תורה. לכן חובה ללמוד הלכות חול המועד כדי שידע מה מותר ומה אסור.

אמרו חז''ל על הפסוק בתהילים (עה. ג): ''כי אקח מועד אני מישרים אשפוט. נמוגים ארץ וכל יושביה אנוכי תיקנתי עמודיה סלה'' אדם טוען שבמשך ימי השבוע אין לו זמן ללמוד תורה. הוא רודף אחרי הפרנסה להביא טרף לביתו. לסגור את המינוס בבנק. וכו', אומר הקב''ה נראה אותך בשבת ומועד. אם בשבתות וימים טובים משתדל למלא את החסר. להשתתף בשיעורי תורה, מעלה עליו הקב''ה כאילו עסק בתורה כל השבוע. שהרי כשהיה לו פנאי עסק בתורה ואם היה לו יותר היה יותר לומד.

אבל אם גם בשבת וחג האדם מבלה את זמנו (מלשון בלאי), הדלת תיסוב על צירה והעצל עדיין במיטתו. עוסק בקריאת עיתונים מעריב וידיעות וג'רוזלם פוסט לקיים ''שתיים מקרא ואחד תרגום'': הרי הקב''ה אומר אני אשפוט אותו לכף חובה רח''ל.

בירושלמי איתא אמר רבי אבא בר ממל אילו היה מי שימנה עימי הייתי מתיר לעשות מלאכה בחול המועד כיון שכל המטרה של חוה''מ שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה למלא את חסרון ימי החול, אבל כיון שעשאוהו כחולין לכל דבר ומבטלים ימים יקרים אלו במלאכה ובטיולים, ממילא הוריקו ימים אלו מתוכן רוחני ומהמטרה שלהם. ובגמרא בביצה אמר רבי אליעזר משבח אני את העצלנים בחג, פירושו שהיה משבח את האנשים שמקיימים בחג את הפסוק (תהילים פד. ה): ''אשרי יושבי ביתך''.

יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים לפחות חצי היום בתורת ה' וביראת שמיים טהורה. במקום לתור את הארץ ולהסתובב בשווקים וברחובות. והמלבין פני חבירו ברבים: הגמרא בפרק חלק אומרת המלבין פניו חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. והיכי דמי מלבין? כגון דאזיל סומקא ואתי חיוורא. דהיינו שכל הדם יורד מפניו של האדם ובמקום מראה אדמומית הוא מחוויר. כאילו רצח אותו. ויותר מכך. אדם שרוצח חבירו המעשה הוא חד פעמי, אי אפשר לרצוח אדם פעמיים.

אבל בהלבנת פנים בכל פעם שהנעלב יגיע לאותו מצב ולאותה סיטואציה שהיה בפעם הראשונה, הרי בכל פעם מחדש מתלבנים פניו ובכל פעם נרצח מחדש. לכן עונשו של המלבין כ''כ חמור שיורד לגיהנם ולא עולה משם. ויותר מכך: התורה אומרת בפרשת נח, (בראשית ט. ו): ''שופך דם האדם באדם דמו ישפך'' יש אדם שרוצח את חבירו בסכין ושופך דמו לחוץ. אבל המלבין פני חבירו לא שופך דמו החוצה אלא פנימה בתוך גופו. וזהו שופך דם האדם באדם עצמו, בתוכו. דינו של אותו מלבין פנים דמו ישפך.

ועוד שהרוצח כשהוא נרגע ונח מזעפו יודע את חומרת המעשה ומתחרט עליו ברוב הפעמים. המצפון מציק לו ולא נח עד ששב בתשובה. אבל המלבין פני חברו ברבים לא יודע את חומרת העוון המר והנמהר הזה, מצדיק את עצמו באומרו וכי מה עשיתי? או מתלוצץ הייתי, או חברי לא נפגע מכך. ועוד טצדקי כעין אלו. רבינו בחיי זצוק''ל פירש שפעם התורה כתבה ''לא תרצח'' בקמץ.

ופעם אחרת כתוב לא תרצח בפתח, והלא דבר הוא? אלא תירץ הרב זיע''א שלפעמים אדם קומץ ידו ואוחז בחרב או בחנית ובשאר כלי משחית והורג את חבירו, ופעמים אדם רוצח את חבירו כשהוא פותח ופוער פיו לבלי חוק ומעליב ושופך דמו, וזה לא תרצח בפתח! וידוע מעשה דקמצא ובר קמצא שבר קמצא היה מוכן לשלם מחיר הסעודה כולה לבעל הבית ובלבד שיניחנו לשבת ואל ילבין פניו, ומאחר שפגעו בכבודו והלבינו פניו וישבו שם חכמים ולא מחו בבעל הבית הרשע, הסוף ידוע ומצער. שהלך והלשין לקיסר וכו'.

הגמרא בפרק חלק מספרת על שונאי דוד המלך שהיו מצערים ומקניטים אותו תדיר ואומרים לו מתי נעלה לבית המקדש? שהיו יודעים שדוד המלך לא יזכה לבנות הבית וכל מטרתם הייתה להעליב אותו ולהלבין פניו. וע''ז אמר במזמור (תהילים קכב. ב): ''שמחתי באומרים לי בית ה' נלך''. ועוד היו מעליבים אותו ואומרים דוד הבא על אשת איש מה עונשו? והיה עונה להם הבא על אשת איש עונשו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, גיהנם כלה ועונשו לא כלה. והמפר בריתו של אברהם אבינו: כתב בספר סדר היום וז''ל:

צריך להיזהר הרבה מאד מאד באות שמירת ברית קדש, כי הוא מקום מוכן משכב ומושב של היצר הרע. מפני שדרכו של היצר הרע להתחבר במקום היותר קדוש ופרוש, ומפני שאין איבר בגוף האדם אשר מבדיל בין קדש לחול, בין ישראל לעמים כמו אות ברית קודש. כי כל הגויים ערלים והטומאה רבה עליהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, ולישראל ציווה הקב''ה להסיר אותה ערלה וקליפתה, כדי להחליש אותו כוח שלא יוכל עימה מכל וכל.

ולא נקרא גיבור ושלם כראוי אלא למי שמתגבר על יצרו במקום הזה וכובש אותו תחת ידו, ומעלתו גדולה עד מאד שבזכותה נקרא צדיק. בדוק ומנוסה שהסיבה לריפיון וטמטום מוחין בלימוד התורה ויראת שמיים היא ראיית פריצות או שנכשל כשהושיט ידו לחכך באיבר הברית, ומי שפגם חלילה באות ברית קדש מייד סר חשקו מלימוד התורה והעצבות משתלטת עליו; והוא הולך ומדרדר מדחי לדחי. בשולחן ערוך או''ח (סימן ג סעף יד) אומר מרן: יזהר שלא יאחז באמה וישתין, ובגמרא מסכת נידה:

יד לאמה תיקצץ, ופירשו שיותר טוב שתיקצץ היד מלנגוע באות ברית קדש, ולא יחשוב האדם שזו חסידות אלא הלכה מפורשת!! בשולחן ערוך אבן העזר (סימן כה סעיף ב) כתב מרן אלו המנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שעוון גדול הוא, אלא שהעושה זאת בנידוי הוא יושב, עליהם נאמר ''ידיכם דמים מלאו'', וכאילו הרג את הנפש. ועוד כתב שם שאסור לאדם שיקשה עצמו לדעת דהיינו שמהרהר הרהורים רעים, ע''י זה בא לידי חימום וקישוי האיבר ועובר על לאו של ''ונשמרת מכל דבר רע'', (דברים כג. י).

שאמרו חז''ל שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. הרמב''ם כותב: חסידים ראשונים היו מתפארים שלא הסתכלו במילה שלהם, וכן אמר רבי יהודה הנשיא הנקרא ''רבינו הקדוש'' משום שמעולם לא הוריד ידו מתחת לאבנטו ומעולם לא הסתכל בערווה שלו. עכ''ד. למדרגת רבינו הקדוש מסתמא לא נגיע, אבל לא להסתכל באותו מקום אפשרי בהחלט, הגמרא בברכות אומרת כל המסתכל באותו מקום קשתו ננערת כלומר מאבד את כוח הגברא. וזו חובה על כל יהודי. כמו כן במרחץ לא לסבן אותו מקום, לא לחכך באותו מקום גם אם יש גירוי או זיעה בעלמא.

לא להתעסק עמו ביושבו בבית הכסא. וכן לא ילבש אדם מכנסיים או בגדים תחתונים צרים וצמודים שבזה בנקל יכול לבוא לידי חימום. וגם במקווה טהרה שנועד לתוספת טהרה וקדושה יזהר שלא לפגום שם את עיניו ואז יצא מגושם יותר ממה שנכנס. וכן שלא יסתכל איך שהשני מתרחץ וכו', רק יראה לטבול ולצאת מייד. שמירת ברית קדש נקראת בשם יסוד שהיא יסוד בעבודת הקדש, ואי אפשר שיהיה לאדם שום התעלות אמיתית בעבודת ה', ושום הרגשת נועם קדושת השבת או שאר מצוות אם לא שומר אות ברית קדש שבבשרו. דרשו חז''ל ''עיניים להם ולא יראו'', (תהילים קטו.

ה), כלומר אדם שמסתכל בעיניים למלא תאוותו, והוא על תקן מאוורר שפוזל הנה והנה - לא יראה בגדלות ה', לא יראה בנועם ה' ובהיכלו. וכן ''אוזניים להם ולא ישמעו'', אדם שפוגם בשמיעת דברים אסורים אינו זוכה לשמוע דבר ה'. אדם שמקשה עצמו לדעת נמצא בנידוי בשמיים במשך 40 יום. ולא יתפלא למה תפילתו לא נשמעת ולימודו לא עושה פרי. מלבד העובדה שהגמרא בברכות אומרת שמי שמרבה לשמש מיטתו (בהיתר כמובן) שיערו נושר, ושיניו נושרות, וזיקנה קופצת עליו, וכוחו נחלש, שהרי איבר קטן יש באדם מרעיבו שבע ומשביעו רעב.

פי אלף אלפי אלפים אדם שפוגם בברית ומוציא זרע לבטלה חוץ מהפגמים הגופניים יש עוד כמה פגמים שמשתרשים בגופו ובנשמתו: א. מתרחק מיראי ה' ומלומדי התורה וזה נרמז בפסוק ''בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו'' ר''ת למפרע מילה, שהשומר ברית הוא בבחינת ''טבעות הארון'', ואם פגם הוא כבר שונא אותם ורואה בהם פגמים, ולמעשה הוא רואה את הפגמים של עצמו שהוא כמשל המביט בראי ורואה פנים מטונפות, אין החסרון בראי, אלא באדם עצמו. ב. מאבד כל רגש והרגשה ממצוות ומקדושה. ג.

נכנס לעצבון ולמרה שחורה בר מינן, והעצבות אינה עבירה אבל היא גורמת לכל העבירות. ד. והגרוע מכל שמחליש אותו באמונה ע''י שמטמא את מוחו ומקרר אותו ביראת ה' ומוליד בו דיעות כוזבות רח''ל. וזהו רק מעט מזעיר ממה שהזהירונו חז''ל בפגם הנורא הזה שמחמתו עד היום אנו בגלות, הקיץ עבר ואנחנו לא נושענו, וכל היקום שנמחה בדור המבול היה בגלל שפנמו בזרעם.

ושמשו מין בשאינו מינו, והעונש מידה כנגד מידה מבול רותח שהמיס את האדם והבהמה, ולא השאיר שריד ופליט חוץ מנח ואשר בתיבה, ונח נקרא צדיק תמים שהוא היחיד שלא פגם באות ברית קדש, וכן הבהמות אשר איתו בתיבה כמו שמוזכר בפרק חלק (דף קט.). ידוע שהזוהר הקדוש אמר שאין תרופה למכתו של אדם שפגם רח''ל, ורבינו נחמן מברסלב זיע''א פירש מהו ''אין לו תקנה''? הכוונה שבכל עבירה שאדם עושה אם יתחרט וירצה לשוב בתשובה באמת מסייעים לו מהשמיים לשוב ולתקן.

אבל בפגם הנורא של הוצאת זרע לבטלה אין לו סייעתא דשמיא לחזור בתשובה, ואת כל הדרך יצטרך הוא לעבור בעצמו בלי עזרה מלמעלה. וידוע שמסר רבינו נחמן מברסלב זיע''א נפשו על גילוי עשרה מזמורי תהילים שהם ''התיקון הכללי'' למי שפגם באות ברית קדש, ואדם שיאמר העשרה מזמורים וירבה בתורה ותפילה וכמובן לא ישוב לכסלה יותר, אלא מכאן ולהבא חושבנא לטב עביד, ממילא הקב''ה יעביר חטאתו ועוונו יכופר. אמרו חז''ל שאברהם אבינו יושב בשערי גהינום וכל יהודי שהוא מהול ולא פגם באות ברית קדש - לא מניחו להכנס לשם.

התורה מספרת מעשה ער ואונן בני יהודה וסופם שמתו בעודם באיבם מפני שפגעו באות ברית קדש, ער הבכור שלא רצה להכחיש יופיה של תמר, שימש בפנים וזרע מבחוץ, נקרא ''רע'' בעיני ה' ומת, ואף אונן שחשש שלא לו יהיה הזרע ג''כ פגם ומת צעיר לימים. לכן יחרד האיש וילפת מעוון המר והנמהר הזה שמנפש ועד בשר יכלה שהפוגם רח''ל רע לו בעולם הזה ובעולם הבא, ונקרא רע לפני המקום, ומנדים אותו בשמיים. וישתדל בעזרת ה' יתברך מכאן ולהבא לשמור ולהיזהר בכל הפרטים והעניינים הקשורים בכך וטוב לו בזה ובבא. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה:

רבינו עובדיה מברטנורא זצוק''ל פירש בזה שתי פירושים: מפרש פירושים של דופי בפסוקי התורה. שמתרגם פסוקים לא לפי משמעותם האמיתית אלא מסברות הכרס. וע''י כך מעוות את האמת ומוציא דברים מהקשרם האמיתי. והפירוש השני שמעיז פנים לעבור על דברי תורה ברגל גסה ובמצח נחושה ואין לו בושת פנים מאיש, ועל זה אמרה התורה (במדבר טו. ל): ''והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה''.

לפי הפירוש הראשון הביא רבינו עובדיה מברטנורא זצוק''ל לדוגמא כגון שמפרש את הפסוק ''ומזרעך לא תתן להעביר למולך'' (ויקרא יט. כא), (מולך הוא שם עבודה זרה שהיו מעבירים בניהם ע''ג מדורות ולוחשים לחשים שונים) לא תתן שכבתך בבהמה מהלכת על שתיים (גויה), או שמפרש שיש איסור אמנם לאכול חזיר אבל לשתות את המרק שמבושל בו מותר. הדוגמא של זמנינו הם הרפורמים ימ''ש שמגלים פנים בתורה והמציאו להם תורה מודרנית (מורדני בפרסית פירושו ממית) המכשילים החדשים אשר שמים ללעג וקלס את התורה הקדושה ומשנים בה חוקים כרצונם.

עליהם נאמר (תהילים צב. ח): ''בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד''. ולפי הפירוש השני - אלו העזי פנים אשר רומסים תורת ישראל ומחללים את היקר מכל ונלחמים בתורת ישראל ובערכי הקודש של העם היהודי. (מרן החזון איש כתב שכיום פושעי ישראל הם כתינוקות שנשבו ויש להתחשב בהם וממילא יש להם דין שוגג). אולם בעוונותינו הרבים רואים אנו היום רשעים וחצופים שמרימים יד בתורת משה, מרחיקים את הקרוב ומשניאים את האהוב ומתירים את האסור, וכל קדוש ויקר, בעיניהם הוא משוקץ ומתועב.

הקב''ה ישיב גמולם בראשם ורוח סערה תפיצם. כל אלו שמנתה המשנה אם לא חזרו בתשובה מבעוד מועד, בחיים חיותם, הרי שאין להם חלק לעולם הבא, אבל אם שבו בתשובה, אין לך דבר העומד בפני התשובה!