Binyamin - פרק ד - משנה ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִקות אֱנוֹשׁ רִמָּה: כתב רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א שלמרות שבכל המידות יאחז אדם את שביל הזהב, השביל האמצעי ויברח מהקיצוניות, במידת הענווה יאחוז עד הקצה האחרון בכדי לברוח מהגאווה כבורח מפני אש, שהוא מנפש ועד בשר יכלה, שהרי הגאווה הסרוחה- אבי אבות הטומאה היא וגוררת בעקבותיה כל המידות הרעות.

המטרה שאליה צריך לשאוף האדם במידת הענווה היא כמו שאמרה הגמרא בסנהדרין (פ''ח) איזהו בן העולם הבא? שפל רוח, שייף עייל ושייף נפיק, גריס באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. ע''י שיתנהג בכובד ראש ובשחות עיניים, שלא יבקש גדולה ושלא יחמוד כבוד ושלא ישב במקום גדולים, ולא להתלבש במלבושים יקרים.

אומר הרב פלא יועץ זצוק''ל שעיקר הענווה בלב, ידע האדם ידיעה מוחלטת שהוא מכיר במיעוט ערכו ומיעוט מעשיו ועבודתו ועוצם חטאותיו, וידע שתקוות אנוש רימה, ומה יועיל לו אם יתגאה בעולם לא לו? אולם כלפי חוץ לא צריך להראות שפלות גדולה וענווה גדולה מדי, מפני שכל אדם צריך לדעת בתוך ליבו פנימה- בשבילי נברא העולם, וכולם נבראו לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, כלפי חוץ יראה כאחד האדם ולא מתבלט ולא מתייחד משאר אנשים, כמו שאמרה חנה בתפילתה ''ונתת לאמתך זרע אנשים'' (שמואל א. א, יא).

ופירשו שיהיה מובלע בין אנשים, לא גבוה מדי ולא שמן מדי, ולא בולט מדי. טעם הדבר שבמידת הענווה חייב לברוח לקצה האחרון הוא כי כל המתגאה מורד הוא במלכות שמיים ועל כן אפילו גאווה במשהו אסורה, כמו חמץ בפסח שהוא לא כשאר האיסורים שרובם בטלים בשישים או יותר, חמ. ץ אסור במשהו, כן במידת הגאווה. אומר הפסוק (תהלים נא, יט):

''זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה'', הרי לך שאדם שהוא שפל רוח, כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, ורצוי הוא ומקובל בפני הקב''ה, שאינו חפץ בעולות וזבחים אלא באדם המכניע ליבו לפניו. בספר שאל אביך ויגדך סיפר הרב שבדרון זצ''ל על הרב בעל מגלה עמוקות שהתגורר בקרקא בזמן שהב''ח (הב''ח בית חדש רבי יואל סירקיש זיע''א) היה רב עיר, פעם הלך הב''ח ברחוב וראה שני אנשים הולכים ופניהם מאירות כשמש, ואחריהם ראה עוד ארבעה אנשים שחורים כפחם אחד מבוגר ועוד שלושה צעירים, ארבעה אלו רצו אחרי שני האנשים אבל לא הצליחו להשיגם, לאחר ששני הצדיקים עם הפנים

המזהירות נעלמו מן העין ניגש הב''ח לאנשים הכושים כפחם ונתן להם שלום. שאל אותם מי הם? אבל הם סירבו לענות, אמר להם הב''ח אני כאן המרא דאתרא ואם אני שואל עליכם לענות לי, הסכימו הארבעה ואמרו הרב צודק אנו חייבים לענות לו, אנחנו גיחזי ושלושת בניו, ואילו שני האנשים שאנו רצים אחריהם תמיד הם אליהו הנביא ואלישע הנביא, ואחד מהעונשים שלנו הוא לרדוף אחריהם תמיד ולא להשיג אותם לעולם.

ולאן הלכו עכשיו שאל הרב?? אמרו לו שהם הלכו לבעל מגלה עמוקות, הלך הב''ח לבעל מגלה עמוקות ואמר לו אני יודע שאליהו נמצא אצלך תשאל אותו למה איננו בא אלי, שאל בעל מגלה עמוקות את אליהו הנביא, ענה לו כי לרב של עיר מוכרח שיהיה שמינית שבשמינית מהגאווה, שאם לא כן בעלי הבתים ירמסו אותו תחת רגליהם, אבל מכל מקום אני אינני יכול לבוא אליו!!! פרשו חז''ל למה רבי לויטס איש יבנה כתב במשנה זו מאד מאד, הרי על משה רעיה מהימנה כתוב ''והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה'', וכי התנא מבקש שנהיה יותר ממשה רבינו?? ומתרצים שהמילה מאוד רומזת על שלושה עמודי עולם

שהייתה בהם ענווה יתרה, משה רבינו, אברהם אבינו, ודוד המלך, אברהם אבינו אמר ''ואנוכי עפר ואפר'', דוד המלך ע''ה אמר ''ואנוכי תולעת ולא איש''. משה רבינו אמר ''ונחנו מה'', ונשאל מדוע התורה הקדושה מעידה דווקא על משה רבינו שהוא עניו ביותר, למה לא שיבחה את דוד המלך או את אברהם אבינו?? שתי תירוצים: אצל אברהם ודוד שתיארו עצמם בדבר השווה משהו.

אברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ואפר, עפר יש לו חשיבות שיכולים לזרוע בו והוא מצמיח, וכן משמש לכיסוי הדם, וכו' אפר יש לו חשיבות מצד עברו שפעם לפני ששרפו אותו היה חשוב וכן אפר פרה אדומה וכו'. דוד המלך ע''ה שדימה עצמו לתולעת בכ''ז יש בה חשיבות מצד עצמה, ישראל נמשלו לתולעת שכוחה בפיה, אולם משה רבינו דימה עצמו לכלום, שום דבר ממשי. תירוץ שני:

אברהם ודוד התנהגו בענווה בשעה שהם דיברו עם הקב''ה ישתבח שמו לעד ואין זו חכמה גדולה כל כך, שכל אדם המדבר עם גדולים מתנהג בענווה, אולם משה רעיה מהימנה כשאומר ''ונחנו מה'' אל מי הוא מדבר?? אל אנשים קטנים ושפלים ונבזים. וזוהי ענווה אמיתית, לומר לרשעים כמו דתן ואבירם וקרח שהוא אינו כלום זו גדולה באמת!!! מרן החפץ חיים זצוק''ל פירש את המשנה הנ''ל בהקשותו את הקושיה מדוע הזהירו על המידה הזו יותר מכל המידות, ותיר.

ץ כיוון שבעולם הזה אין שכר על המצוות, אין שום תשלום בעולם שישווה למצווה אחת, אם יתן איש את כל הון ביתו- בוז יבוזו לו. וכן בענין מצוות לא תעשה שעל האדם לתת כל ממונו ולא לעבור על מצווה אחת מהתורה, וכל זאת כיוון שהתשלום כאן הוא גשמי ואילו המצווה היא רוחנית, כך שאינו ממין התשלום.

אולם אם יקבל אדם מעט כבוד עבור מצווה או מעשה שעושה, הרי הכבוד הוא רוחני, וההנאה מהכבוד היא הנאה רוחנית, אם כן כבר קיבל בעולם הזה שכר עבור המצווה שעשה שהרי אנשים משלמים אלפי אלפים בשביל לקבל קורטוב כבוד מדומה ולכן כשיבוא לעולם האמת ישאר שם ערום ועריה שהרי בשכר המצוות קיבל בתמורתו כבוד תהילות ותשבחות. לכן אמרו מאד מאד הוי שפל רוח יברח מן הכבוד כבורח מפני האש פן יבולע לו ויצא נקי מנכסיו בעולם הבא.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם: כמה שאלות המתעוררות בעקבות קריאת המשנה: א. בדרך כלל חילול ה' הוא בפרהסיה ולא במקום שלא רואים אותו?? ב. מאחר וכל מידותיו של הקב''ה מידה כנגד מידה כ''ש ''ה' צילך על יד ימינך'' (תהלים קכא, ה), אם כן מי שחילל שם שמים בסתר למה יפרע ממנו בגלוי?? ג. לפי דברי התנא הקדוש אין הבדל בין שוגג למזיד בעוון חילול ה', עונש אחד לשניהם.

האומנם?? ונראה לתרץ בס''ד הכי דמי חילול ה' בסתר?? הזוהר הקדוש אומר חילול מלשון חלל, אדם שבחדרי חדרים עושה עבירות, מתנהג בחוסר צניעות, פורק עול ואומר מי רואני כאילו אומר אין דין ואין דיין, עושה את אותו מקום חלל וריק ממציאות השכינה על כן נקרא מחלל שם שמיים בסתר, התנא אומר לעולם יהיה אדם ירא שמיים בסתר כבגלוי, גם בחדרי חדרים וגם בינו לבין עצמו צריך שמירה מחילול שם שמיים. ולפי פירוש שני לעולם יהיה אדם ירא שמים בסתר הוא במחשבה שהיא נסתרות ליבו וכליותיו.

גם בזה יהיה ירא ה' וידע כל פעול כי ה' בוחן כליות ולב וגם על מחשבה רעה ענוש יענש. ולמה נפרעים ממנו בגלוי הרי אין זו מידה כנגד מידה? אלא שאם לא היו נפרעים ממנו בגלוי היה יכול להיות חילול ה' מכך, שהיו אומרים הבריות זו תורה וזו שכרה? אדם כזה צדיק וקדוש וכו' וסובל יסורים? וצדיק ורע לו? א''כ למה שנבחר אנו להתאמץ ולהיות צדיקים אם כך הם סובלים בעולם הזה?? אולם כעת שמגלים חרפתו ברבים ואנשים תולים את היסורים שסובל כפועל יוצא של העוונות שעשה, כעונש על חילול ה' שעשה א''כ בענישה הזו נחסך חילול ה' בעיני הבריות וחוסכים את כל השאלות והתמיהות אחר הנהגת ה'

בעולמו. ולגבי השאלה השלישית אם כן עונש אחד לשוגג ולמזיד?? נראה לתר. ץ שלגבי חילול ה' באמת אין הבדל שהרי אנו אומרים פעמים ביום נקדישך ונעריצך כנועם שיח. ועומדים מחוייבים מכח הציווי ונקדשתי בתוך בני ישראל, מצווה בקום ועשה. ממילא אם יהודי לא מקדש שם שמיים זה עצמו מזיד וכ''ש אם חילל שם שמיים, והבן. אפשר להמשיל זאת לאדם שהוא האקרובט בקרקס, אחד הפעלולים שם הוא ללכת על חבל דק, כל פעולה לא זהירה, כל הסרת תשומת לב וחוסר ריכוז האקרובט ימצא את עצמו צונח לתהום.

הוא הדין לגבי כל יהודי, הולך הוא על חבל דק שההבדל בין חילול ה' לקידוש שם שמיים דק מאד, לאחר שהאקרובט הזה נפל לתהום הרי אין הבדל אם חוסר הזהירות שלו היה בשוגג או במזיד, התוצאה בשתי המקרים תהיה זהה לחלוטין. כנ''ל לגבי חילול ה', עצם אי האיכפתיות של אותו אדם וחוסר הזהירות במעשיו- שווים בדיוק למזיד בעניין זה. הגמרא אומרת במסכת קידושין (דף מ) אין מקיפין בחילול ה', אלא הקב''ה נפרע מייד מאותו אדם. וכן אומרת הגמרא במסכת חגיגה (דף ט''ז:) כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי השכינה, רח''ל.

כיצד הוא חילול ה'?? אמר רב כגון אם אני לוקח בשר באיטליז ואיני משלם לאלתר וכשאני מאחר לפרוע אומר הקצב שאני גזלן. רבי יוחנן אמר כגון אם אני הולך ארבע אמות ללא תורה וללא תפילין ואין הכל יודעים שנחלשתי ואני חולה, ולמדים ממני להיבטל מתלמוד תורה. הרב ''פלא יועץ'' זצוק''ל כתב בערך חילול ה': ובפרט בדורות הללו צריך זהירות גדולה ושמירה יתרה כי הן בעוון רבו המתפרצים שנפשם שוקקה לדבר תועה על תלמידי חכמים ועל יראי ה' וחושבי שמו, ואפילו אם יהיו כל דבריו משפט כמלאך ה' צבאות.

אם יכשל בדבר קטן בין באונס בין בשוגג- תיכף פוערים פיהם לבלי חוק ויהיו מלעיגים במלאכי האלוקים ואין דנים לכף זכות רק כולם פותחים לחובה. ותקנה שמענו למי שעבר על חילול ה'- שיכוון למסור נפשו למיתה בלב שלם בכל פעם שאומר קריאת שמע בפסוק ''ואהבת את ה' אלוקיך: בכל נפשך''. וכן בנפילת אפים באומרו ''לדוד אליך נפשי אשא'', ובאמירת נפילת אפיים, ומחשבה טובה מצרפה הקב''ה למעשה.