Binyamin - פרק ד - משנה ה

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנו) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. הפסוק אומר (משלי לא, כו): ''ותורת חסד על לשונה'', וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורת חסד דהיינו תורתו של אדם שמזכה את הרבים. שלכאורה נראה כאילו מפסיד זמן בזה שמלמד דברים שכבר למד אותם, ושהם פשוטים בעיניו.

ובמקום ללמד את הדרדקי מסכת ברכות יכל כבר להגיע למעשה מרכבה- בכל זאת אל יקל בעיניו, מפני שאין לך שמחה גדולה אצל הקב''ה יותר מזה, על כך נאמר הפסוק ''ומצדיקים הרבים ככוכבים לעולם ועד''. שלמרות שנראה כדבר פעוט כאן בעולם הזה, מ''מ בעולם האמת שם אין ערך ואין מספר לשכרו ולפעולתו. גם בעולם הזה לא יקופח שכרו. הקב''ה פותח ומרחיב את שכלו ואת הבנתו שזוכה להבין בזמן קצר מה שאחר יצליח להשיג בכמה ימים ונותנים לו ישוב הדעת וזכות המחשבה לקלוע אל השערה בהבנת ואמיתת התורה כדי שיספיק גם ללמוד וגם ללמד.

אמרו חז''ל כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ועוד יותר מזה כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו. ואם זכה ללמד את הציבור דעת ויראת ה', מידות טובות ודרך ארץ, הלכות והליכות ודאי שביום מן הימים דבריו יעשו פירות ועליו הכתוב אומר (ירמיה טו, יט): ''אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'', שאז זוכה להיות פה קדוש בבחינת ותגזור אומר ויקם לך. וכן כתוב כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה.

וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב''ה גוזר גזירה - הוא מבטלה (בבא מציעא דף פ''ה) וכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין י''ט:). מעשה באברך בן תורה שהציעו לו משרת רבנות בעיר מסוימת, חכך בדעתו האם לעזוב את הישיבה ולקבל עליו עול לימוד תורה ברבים, הלך לחפץ חיים זצוק''ל לשאול את פיו, האם כדאי להמשיך להיות אברך ולמלא כרסו ש''ס ופוסקים או שמא לקבל עליו משרת רבנות ולזכות את הרבים? שאל אותו הח''ח שאלה: כמה נוטל סנדלר בעבור זוג נעליים שהוא מייצר? ענה לו האברך 30 שקל.

ומה מחירו של זוג נעליים בבית חרושת?? אמר לו האברך 20 שקל. כמה לדעתך מרוויח סנדלר מהנעל שהוא מייצר?? ענה לו כחמש עשרה שקלים, וכמה מרוויח המנהל מפעל מהנעל? עשרה שקלים, השיב האברך, אם כן פליאה היא בעיני, אם הסנדלר מרוויח יותר מבעל בית החרושת על כל נעל למה הוא מרוויח לחמו בקושי, ואילו מנהל המפעל לנעליים הוא עשיר מופלג? הסביר לו הרב: מפני שהסנדלר מוכר ביום לכל היותר שלושה זוגות, ואילו מנהל הבית חרושת עם מאות הפועלים העובדים בו מוציא בכל יום מאות זוגות נעליים לכן הוא מרוויח פי כמה וכמה מהסנדלר.

א''כ אמר הח''ח הרי שאלתך באה על פתרונה, יתכן שבשבתך ללמוד כאברך אולי לימוד התורה שלך בהתמדה גדולה שווה כשניים שלוש תלמידים בה בשעה שלימוד של מאות תלמידים בישיבה, שכל אחד מהם לומד כעשר שעות ביום ועוד מוסיף על כך בלילה, ועוד שכל אחד מהתלמידים יקים בית על טהרת הקודש, הרי כמה מאות בתים ומשפחות אתה בונה בדעת תורה אמיתית ובהשקפה נכונה ובהכוונה טהורה וישרה!! ראה ראיתי בספר מעלת מזכי הרבים של הרב יהודה הללי שליט''א, מספר פנינים בגודל מעלת המזכה את הרבים שאין קץ לשכרו.

* כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו, מאי טעמה? כדי שלא יהיה הוא בגהינום ותלמידיו בגן עדן שנאמר '' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת'' (תהילים טז, י). * כל המזכה את הרבים אינו טועה בהוראותיו, כי ה' יתברך ישמור לשונו וישים דבריו בפיו ולא יטעו השומעים, וגם בהוראותיו- שלא יורה אשר לא כדת. * כל המלמד את חבירו פסוק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד כאילו נותן לפניו חיים שנאמר ''כי הוא חייך ואורך ימיך'', ואומר ''עץ חיים היא למחזיקים בה'' (משלי ג, יח).

* אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר ''אלה תולדות אהרון ומשה'', וכתיב ''אלה שמות בני אהרון'' לומר לך אהרון ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו. ועוד אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני שנאמר ''והודעתם לבניך ולבני בניך'', וסמוך לו ''יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב'' (דברים ד ט).

* אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר (בראשית יב, ה) ''ואת הנפש אשר עשו בחרן'' אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. * מנין שכל השונה פרק אחד לחבירו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא יצרו ורקמו והביאו לעולם? שנאמר (ירמיה טו, יט) ''אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'', כאותו פה שזרק נשמה באדם הראשון, כך כל המכניס בריה אחת תחת כנפי השכינה מעלה עליו הכתוב כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם.

* ובפרק הפועלים אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר ''אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד'' (ירמיה טו, יט). * אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב''ה (כלומר למחיצתו), שנאמר ''מוכיח אדם אחרי'', ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר ''חן ימצא ממחליק לשון'' (משלי כח, כג).

* ''לכן כה אמר ה' אם תשוב ואשיבך- לפני תעמוד, ואם תוציא יקר מזולל- כפי תהיה'' (ירמיה טו, יט), רש''י במקום פירש אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב, כפי תהיה שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה. * בספר מעלות התורה כתב אם לימדו תורה - זוכה לברכות כיוסף, שהדברים ק''ו. ומה יוסף ששלחו הקב''ה למחיה בקרב הארץ בשנות הרעב - וזכה לברכות, ק''ו למי שמלמד לאחרים תורה וגורם להם חיי העולם הבא, ומפרנס ומחייה נפשות ע''י תורתו שמלמד להם, שראוי לברכות כיוסף, שנאמר ''מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל'' (בראשית מט, כד).

* אמר רב ששת כל מלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא שנאמר ''ומרווה גם הוא יורה'' כלומר מי שמרווה את תלמידיו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא. * מאריכין לו ימיו ושנותיו כההוא מעשה דרבי פרידה שהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים ופעם אחת חזר עוד ארבע מאות פעמים, יצתה בת קול ואמרה רצונך באריכות ימים או שתזכו אתה ודורך לחיי העולם הבא?? אמר לה הקב''ה תנו לו זו וזו.

* ''הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'' (תהלים קיב, ג) זה הלומד תורה ומלמדה, ע''ז שלמד זוכה להון ועושר בביתו, שאין הממון כלה, ''וצדקתו עומדת לעד'' על שטרח ללמד לתלמידים, שאין לשכרו קץ. * ''וימת שם משה עבד ה''' (דברים לד, ה). מלמד שמי שמרביץ תורה ברבים זוקפים את כל תורתם ומעשיהם הטובים של תלמידיו לזכותו כאילו עשה הוא את כל אלה, ואפילו לאחר מיתתו, כ''ש בפרק החמישי משה זכה וזיכה את הרבים- זכות הרבים תלויה בו.

והרי הוא מוסיף להיות עבד ה' גם אחרי מותו, ודבר זה מרומז בדברי התנא באבות אם אין אני לי - מי לי וכשאני לעצמי-מה אני, כלומר אם אין אני רק לי עצמי, לא לומד רק לעצמי אלא גם מלמד את האחרים- מי לי כלומר כל מי שעושה מעשים טובים, נזקפים הם לזכותי כאילו אני עשיתים. אבל כשאני לעצמי אם עושה אני רק לעצמי בלבד ואיני נותן דעתי על אחרים, אז מה אני?? מה כוחי ומה גבורתי לפעול בתקופת חיי. * כתב הרב מעם לועז:

ואם נוהג טובת עין ואינו כובש תורתו אלא מלמדה לאחרים מספיקים בידו ללמוד עוד וללמד לאחרים, שיעשה כמעיין המתגבר, שאינו חסר מאומה מכל מה ששואבים ממנו. ונמשלה המצווה לנר והתורה לאור, וכשם שהנר הוא דולק ואפילו אלף אלפים נרות מדליקים ממנו אינו חסר, כך כל מי שיתן למצווה אינו מחסר מנכסיו, ואם במצווה כך - על אחת כמה וכמה לתורה שנמשלה לאור מאיר. ואם שומע לעצת היצר הטוב ואינו כובש חוכמתו אין הוא נחסר אלא יתחדש ויוסיף על לימודיו, ותהיה לו סייעתא דשמיא ללמד אחרים.

* ההבדל בין האדם הלומד לעצמו ובין המלמד לאחרים יובן עפ''י משל: שר אחד נסע למדינה רחוקה והיה עליו לעבור מדבר גדול אשר אין שם מים, מה עשה? הטעין חמורים בחביות של מים שיהיה לו ולאנשיו לשתות. לימים הצטרך שר אחר לנסוע דרך המדבר ההוא, שאל את הראשון מה עשית?? אמר לו הטענתי חביות מים על חמורים, אמר לו השר אני לוקח עימי צבא אדיר ואיך יספיקו להם כמה חביות?? מה עשה לקח עימו חכמים הבקיאים באדמה ומריחים מים, ולקחו עימם כלי חפירה, והם חפרו בארות בכל מקום שבאו לשם.

ההבדל בין שני השרים שהראשון הכין מים לעצמו בלבד, ואילו השני חפר בארות מים וכל הבאים אחריו רוו מים וברכוהו על כך. זה ההבדל בין הלומד לעצמו לבין המלמד לאחרים שגורם שירבה הדעת לדורי דורות. * כתב אליהו הנביא זכור לטוב בספר תנא דבי אליהו על הפסוק (ישעיה נח, ז) ''הלא פרוס לרעב לחמך''.

אין רעב אלא הרעב לדברי תורה, ואין לחם אלא תורה, שנאמר (עמוס ח, יא) ''הנה ימים באים נאום ה' אלוקים, והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה''' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה, יפרנס מתורתו גם כן לאחרים, כדי שתרבה חכמתו לו, ומוסיפין לו עליה וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה העתידה לבוא על ישראל בימי בן דוד.

ועליו הכתוב אומר ''ושם דרך אראנו בישע אלוקים'' (תהלים נ, כג), דרך זו תורה שנאמר ''בכל הדרך אשר ציווה ה' אלוקיכם תלכו'', ואין ישע אלא בימות המשיח שנאמר ''קרוב צדקי יצא ישעי'' (ישעיה נא, ה). * ידוע כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, כמו כן אדם שכל תכליתו ללמד לאחרים ממילא הוא נענה תחילה ומלמדים אותו מן השמיים ושערי תורה נפתחים לפניו, וגם כשחוזר ומלמדה לאחרים- מתקיים תלמודו בידו, שנאמר ''לחייו כערוגת הבושם'' (שיר השירים ה), אם משים עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם שהכל מתבשמים ממנו שמלמד תורה לתלמידים זוכה שתלמודו יתקיים בידו. * כתב החפץ חיים

זיע''א כמה חביבים האנשים האלו בעיני השם יתברך שמלמדין תורה לישראל שנקראים בניו, ומביאים אותם לחיי העולם הבא, לוקחים עצמות יבשות ונופחים בהם נשמת חיים, שעל ידי לימוד התורה משיגים יראת ה' והנהגות ישרות בדרכי המידות ושמירת המצוות עד שיהפכו ממש לאנשים אחרים. כמו שאמרו חז''ל למה נסמכו אהלים לנחלים שנאמר (במדבר כד, ה):

''מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל'', מה הנחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, וכן אמר התנא רבי מאיר שכל המידות הטובות כמו ענווה ויראה ואהבת המקום והבריות הכל נקנה לאדם ע''י תלמוד תורה ומי שמשתדל ללמד תורה לבניו של מקום הוא חביב בעיני הקב''ה יותר מכל באי עולם.

שהתורה הלא מונחת בקרן זווית, ואם לא ימצא מי שישתדל ללמד לבניו של מקום, ישארו ריקים ממנה ומכל המצוות ואם כן הוא המכריע את בניו של הקב''ה לכף זכות ומחנכן במצוות ומביאן לחיי העולם הבא ע''י התורה שלומד עמם. * כתב רבי חיים מוולוזין זיע''א בספרו נפש החיים על הפסוק במשלי ''ויפק רצון מה''' אומר הקב''ה כל מי שהוא מפיק בדברי תורה ומלמדו ברבים, אף אני בעת רצון מפיק לו רצון ומזונותיו מוכנים לו תמיד, בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם.

* והגם כי אדם מרגיש בגודל שפלותו עם כל זה לא ימנע מלחזק ולדבר על לב חבריו דברי חיזוק כפי שכתוב (ישעיה מא, ו) ''איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'', שהתורה הקדושה מרמזת לנו הגם כי אתה צריך עזר וסיוע עם כל זה כשלאחיו יאמר חזק כשהוא מדבר לאחיו ואומר לו חזק מתחזק גם הוא עצמו ע''י זה. ועוד דבר:

אדם שמעורר אחרים לעבודת ה' כשיגיע לידי עבירה בוש יבוש למרוד במלך מלכי המלכים שהרי באותו עניין הוא הוכיח אחרים וא''כ איך יעשה מליבו רעה קטנה או גדולה?? אם כן בא התנא הקדוש רבי ישמעאל בר רבי יוסי ללמדנו שהלומד על מנת ללמד זוכה להינצל מתחבולות היצר המבקש רעתו ומבקש להכשילו בדרכי מרמה. שידוע הדבר שכל מטרת היצר מכוונת כנגד האיש מזכה הרבים, להפילו בפח יוקשים שאם יפול הוא ממילא יפלו תלמידיו. וזהו שאמרו חז''ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אבל כל המזכה את הרבים סופו שניצול מתחבולות. היצר וממוקשיו.

וזהו פירוש הפסוק (תהלים נה, יט): ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'' ורצונו לומר הקב''ה פדה בשלום נפשי מן היצר הרע כיוון שזכות הרבים תלוי בי. וכאן מבטיח התנא הקדוש לכל אחד הלומד על מנת ללמד שמספיקין בידו ללמוד וללמד, שהשם יתברך ישמרהו ויסיר ממנו כל מעכב. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךָ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.

הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. מצוונו התנא הקדוש לא להשתמש בתורה הקדושה למען קידום מטרותינו וענינינו, להתגדל ולהתפאר ולהתכבד בתורה. שהתורה אינה אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. ולכאורה קשה! הרי התנא אומר במקום אחר לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה וכאן אומר התנא לא ילמד ע''מ להיקרא רבי וחכם, או שישב בישיבה בראש וכו'. ? ונראה לתרץ עפ''י הפסוק ''אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד'' (משלי ג, טז).

ופירושו שאדם שזוכה ללמוד תורה ע''מ שיכבדוהו ויושיבוהו בראש הרי זה בשמאלה. יזכה בזכות זה לעושר וכבוד. אולם הלומד תורה לשמה זוכה לאורך ימים בימינה וכ''ש לעושר וכבוד!! ועוד קשה שהרי אסור לעשות התורה קרדום לחפור בה שהעושה כן מועל בקדושתה ונחשב כמי שנהנה מהקדש ח''ו, שחייב מיתה. ואומר הפסוק (דברים ד): ''בעת ההיא ציווני ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקיי'' מה אני בחינם אף אתם בחינם.

יוצא אם כן שתלמיד חכם שתורתו אומנותו יושב ושוקד באוהלה של תורה ומקבל מלגת לימודים נכשל ח''ו באיסור של משתמש בתורה כקרדום לחפור בו?? אלא מפרש הרב מעשה אבות שליט''א לא קשיה מידי: כשהתנא אמר לעולם ילמד שלא לשמה וכו' התייחס לאדם שעדיין לא טעם טעמה המתוק של תורה, כשרוצים להביאו לדרך התורה והמצוות אפשר לומר לו לסגל בתחילה דרך שלא לשמה, הדרך לדרגה העשירית בסולם שהיא לשמה תתחיל במדרגה הראשונה שהיא לא לשמה.

אולם התנא רבי צדוק קאי על אדם שכבר למד תורה והוא חי נושא את עצמו הגיע לשלב כזה שיכול להורות וללמד, להשקות העדרים במים חיים. לאדם שהגיע לשלבים העליונים בסולם אומר התנא לשאוף שכל מעשיו ולימודו יהיה לשם שמיים, להרבות כבוד שמיים להגדיל תורה ולהאדירה לא ע''מ לקבל שכר ולהקרא רבי. הפלא יועץ זיע''א כתב בערך לשמה שאליבה דרבי מאיר שאמר בפרק ו' באבות שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, הרי אם לא זכה לכל הדברים שמנה רב במשנה, עדיין לא הגיע למדרגת לשמה האמיתית והשלימה. וכתב הרב ישנם כמה מינים שלא לשמה:

יש שעושה בשביל שישבחוהו ויהללוהו מעשיו, ועושה מעשיו לפני הרבים מפני הכבוד, ובהיותו ביחידות מהפך מעשהו לרעה- זה נקרא צבוע וחנף, שמרבה כבוד העבד יותר מכבוד רבו, אוי לו, גם ענוש יענש על מצוותיו ותורתו, ויבוש ויכלם כבושת גנב, אין זה כי אם גונב דעת הבריות.

יש מדרגה למעלה מזה שהוא ירא שמיים בסתר כבגלוי אולם אם ישבחוהו ניחא לו בכך וישמח ליבו בקרבו- גם זה הבל ורעות רוח, צריך הוא לקיים את הציווי והצנע לכת עם ה' אלוקיך, ויאמר בליבו מה יתן לי ומה יוסיף לי כבוד שנותנים לי בני אדם אשר להבל דומים, ולא יחזיק טובה לעצמו כי לשם כך נוצר, ועדיין לא עשה אחד מיני אלף אלפים ממה שהוטל עליו לעשות.

ויש עוד לומד תורה שלא לשמה כגון שעושה כדי שיהיה לו שכר לעולם הבא או כדי להינצל מתוכחות על עוון ונמצא עובד את עצמו ולא את בוראו, ועל זה אמרו לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה כדי שיזדכך גופו בעשיית המצוות ויטהר נשמתו. ולא קרדום לחפור בה: פירש רבינו עובדיה מברטנורא זצוק''ל לא ילמד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה להתפרנס בה. אמנם ביאר בהמשך דבריו שמלמדי התינוקות מקבלים שכר שימור התינוקות אבל שכר לימוד אסור להם ליטול. והדיינים מקבלים שכר בטלה ולא שכר פסיקת הדין שאם לא כן הריהם מתבטלים.

א''כ היאך מקבל אברך קצבה חודשית בכל חודש מהכולל או הישיבה בהם הוא לומד?? הרי לכאורה הוא עושה את התורה קרדום לחפור בו וכאילו חלילה נהנה מן ההקדש? זאת ועוד הרמב''ם בפרק שלישי מהלכות תלמוד תורה כתב בההיא. לשנא: כל המשיא ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל את ה' ומבזה את התורה, ונוטל חייו מהעולם הבא, לפי שאסור להנות בעולם הזה מדברי תורה. וכבר אמרו חכמים ''אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'', וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.

וכן ציוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, עד כאן דבריו. א''כ קשה טפי מהרמב''ם הנ''ל?? מרן שליט''א שר התורה ועמוד ההלכה משיב בשו''ת יביע אומר חלק ז סימן יז על שאלה זו וזה תמצית דברי קדשו:

הגמרא בסוטה (דף כ''א) אמרה על הפסוק בשיר השירים ''אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'', מספרת שם הגמרא על הלל ושבנה, שהיו אחים, הלל היה עני מרוד ועסק בתורה מתוך הדחק כל ימי חייו, שבנא אחיו היה עשיר מאד, לבסוף התמנה הלל נשיא על ישראל, בא אליו שבנא ואמר לו הבא נחלק את רכושי ואת חלקך בעולם הבא בזכות התורה שלמדת יצאה בת קול מהשמיים ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.

לכאורה למה לא קיבלו הצעתו של שבנא? הרי ידוע מיששכר וזבולון שחלקו חלקם בעולם הבא חלק כחלק, שנאמר שמח זבולון בצאתך (מהעולם הזה) מפני שישכר באוהלך ותקבל חלקו בתורה מפני שתמכת בו?? ותירצו שם בשם רבינו ירוחם, שהעוסק בתורה יכול להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה שיטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולון, אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו בשביל הממון אינו כלום, שעל זה נאמר אם יתן איש וכו'. וחידש אור החיים הקדוש זיע''א מהפסוק (שמות ל, יג):

''זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש'' ומהפסוק ''בצל החכמה בצל הכסף'' שהמחזיק בתלמיד חכם יטול בעד מחצית כספו - שכרו מושלם, וגם העוסק בתורה יקבל שכר מושלם על לימודו. וכן כתבו הגאון בעל ההפלאה וכן מר''ן החיד''א בספר מדבר קדמות. וכן מהגמרות מצינו ראיות רבות לכך שמנהג קדום להחזיק בתלמידי חכמים: בחולין דף קלד ההוא שקא דדינרי דאתא לפי מדרשה וכו'. בתענית (כא) מעשה רבי יוחנן ואילפא. בהוריות (דף י') גבי רבן גמליאל שנתן דעתו על רבי אלעזר חסמא וכו'.

ובסוטה (דף מ') כי אימנו רבנן עליה דרבי אבהו וכו'. בכתובות (דף יז) מעשה ברבי אבא דמן עכו וכו'. בגיטין (דף ס':) בההוא שיפורא דהווה בי רבי יהודה. וכו'. הרשב''ץ שדא נרגא על דברי הרמב''ם וכתב שהפריז על מידותיו בזה והוא ז''ל עזרו המזל וזכה להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו וגדול ברפואה ולא נצרך לקבל פרס מהקהילה.

מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא זכו לבוא לידי מידה זו? האם חס ושלם ימותו ברעב או יפרקו עול תורה מעל צווארם להתבזות במלאכה? וכן מרן ''הכסף משנה'' האריך להוכיח מהש''ס שחכמים ותלמידיהם היו מתפרנסים מתרומות הציבור. וכן הסכימו כל גדולי הדורות להתיר משום ''עת לעשות לה' הפרו התרו תורתך'', שאילו לא הייתה פרנסת התלמידים והמלמדים מצוייה מתרומות הציבור לא היו יכולים להקדיש את זמנם ולטרוח בתורה כראוי והייתה משתכחת מישראל ח''ו.

וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ''ל שאלה המתחסדים לנהוג עפ''י דברי הרמב''ם הם הולכים אחר עצת היצר הרע, המסיתם שיפסיקו ללמוד תורה כראוי. וכן המהרש''ל ב''ים של שלמה'' כתב שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה לדון ולהורות הלכה למעשה לרבים וגם להתפרנס מיגיעת כפיו, וכל שכן למי שהוא ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים והוא צריך לחלק זמנו בלימוד תורה לו ולאחרים, שעבירה היא בידו אם לא יקבל פרנסתו מאחרים, אעפ''י שהוא יודע מלאכה שיוכל לפרנס בה את בני ביתו, כי אי אפשר שלא יתבטל מתלמודו.

וכן כתב רבינו חיים מוולוזין זיע''א שצריך לקבל שכר עבור לימודו, ולחלק שכרו של תלמוד תורה עם המחזיק, ואל ירע בעיניו לתת חלק משכר לימודו בעולם הבא לאחר, שלא יהיה בזה צר עין. אלא צריך שתהא מגמתו ומטרתו לעשות רצון הבורא יתברך בלבד, ויאמר מיני ומניה יתקלס עילאה. ויתרה מכך, בלימוד שילמד התלמיד חכם תהיה סיעתא דשמיה להגן מן היסורים ולהציל מן החטא לא רק את הלומד אלא גם את המחזיק בידו.

סיכם מרן שליט''א שעדיף ללמוד תורה כל היום ולקבל משכורת לצורך פרנסתו ממחזיק פרטי או מהנהלת הכולל, יותר מאשר לעסוק במלאכה או בסחורה כמה שעות ביום, וילמד רק בשעת הפנאי. ואף אם המשכורת מהכולל זעומה ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז''ל כי כל המקיים את התורה מדוחק סופו לקיימה מעושר, כעניין הלל וחבריו, וכן נאמר (איוב ח, ז): ''והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד'', והבוטח בה' חסד יסובבנו.

וכן כתב החפץ חיים זיע''א שכיום נשתנו הזמנים ואפילו העוסק רק מעט ביגיע כפיים מפסיד הלימוד, על כן יש לו לאדם לעשות השתדלויות לקבל תמיכה כדי שיוכל לעסוק אך ורק בתורה, וגם אם קשה עליו הדבר מאד להיות נתמך מאחרים מכל מקום כדאי לו לכוף עצמו נגד רצונו בשביל לימוד תורה.