Binyamin - פרק ד - משנה יח

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶתּ חֲבֵרְךָ בִּשְעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעֵת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ: הגמרא בברכות (דף ז ע''א) אומרת מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? שנאמר ''פניי ילכו והניחותי לך'', אמר לו הקב''ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. אדם שמנסה לרצות את חברו בשעת כעס פעמים שגורם פעולה הפוכה. שהכועס יכעס יותר או חלילה יטיח דברים כלפי מעלה.

לכן במקרה כזה צריך להניח לו עד שיתיישב מעט בדעתו. ועוד אפשר שבזה שרוצה לרצות ולפייס את חברו בשעת ריתחא עובר על ''לפני עיוור לא תתן מכשול'' מפני שבאותה שעה הכועס ''לא רואה בעיניים'' תרתי משמע. ובזה מגדיל את עוון חבירו שיכעס יותר ויעשה דברים שאחר כך יצטער עליהם. ולא בלבד שלא ינסה לשכך את כעס חבירו בשעת רתיחתו אלא גם להסתכל בפניו יש בזה משום בושה לאדם שכועס. ומפני שיש מלאך רע שעומד מעל הכועס וממהר לנקום ממנו על כעסו. וגם מפני שזה קשה לשיכחה שבזה ישכח תלמודו. כך כתב בספר חסידים.

ולכן לא ידבר עימו כלל עד שירגע, ומשנרגע ידבר עמו בקול נמוך ולא יסתכל בפניו שזה קשה לשניהם גם לכועס וגם לחברו. אמר ריש לקיש כל אדם שכועס- חכמתו מסתלקת ממנו, מנלן? ממשה רעיה מהימנה, דכתיב ''ויקצוף משה על פקודי החייל'', ולמרות שכעסו היה מוצדק, והכוונה היתה לטובה, בכ''ז נענש, שנאמר בהמשך ''ויאמר אלעזר הכהן: זאת חקת התורה אשר ציווה ה' את משה'', משמע שמשה נעלם ממנו ההלכה. אם נצייר לעצמנו את המעמד המדהים שהתחולל באותה שעה בעם ישראל:

שישים ריבוא מעם ישראל עומדים ומצפים לשמוע מפי משה הלכות גיעולי כלים אשר שמע מפי הקב''ה והא עומד ודומם, ומייד תוהים כל ישראל, הרי בעל השמועה לפנינו ומדוע ידבר אלעזר במקומו? ואם במשה רעיה מהימנה חציו אדם וחציו מלאך - בך, מה נאמר אנן יתמי דיתמי?? בשלושה מקומות בתורה כעס משה, והכל לשם שמיים ולתועלת, ואעפ''כ נתעלמה ממנו הלכה. ואולי אפשר ללמוד מכאן שכמו ששכר מהירות חרטה, ומתון מתון ארבע מאות זוז שוויה כך שכר כעס- שיכחה.

ונראה שהדבר המשותף לכל מה שמנה התנא רבי שמעון בן אלעזר במשנה זו הוא המצב העדין ששרוי בו חברך והתועלת הגדולה ביותר המצבים אלו יהיה הכלל ''שב ואל תעשה'', שדווקא במצבים כאלה הנסיון לעזור ולהועיל- יפגום יותר. וכן הדין באונן ל''ע שמתו מוטל לפניו ומתוך צערו וכאבו הדברים לא יתקבלו על ליבו ואינו נותן ליבו לדברי המנחמים, מפני שהזמן והעיתוי הוא מוטעה.

כפי שאומרת שהגמרא בברכות אגרא דבי טמיה (השכר שמקבלים בבית הנפטר) שתיקותא, כי פעמים שהאבל או האונן מר נפש הוא ונפשו עליו תאבל ומתוך כך יכול להטיח דברים חלילה כלפי מעלה. וכן בשעת נדרו אל תשתדל למצוא לו פתחים לנדרו שמתוך שהוא להוט לנדור כרגע יסתור כל הפתחים לנדר ואז לא ימצא לו פתח בעתיד. וכן אל תשתדל לראות אותו בשעת קלקלתו כי אז יתבייש ממך ביותר, בכל דבר שנראה לך כי חברך פעל רע וירד ערכו בעינך, חשוב אם היה קורה לך כן, כמה אמתלאות היית מוצא לתרץ את עצמך, כן תנהג ביחס לחברך, וזהו ''ואהבת לרעך כמוך''.

כדי להטיב עם הזולת אין צורך תמיד במעשה שיש בו הקרבה וויתור, פעמים די בעין פקוחה בשימת לב מועטת, וכל שכן כשמדובר על זהירות מפגיעה בזולת, הכלל שב ואל תעשה עם מעט חכמת לב, מעט התחשבות ורגישות למצבו של חבריך אפשר למנוע הרבה צער ועגמת נפש. דוגמא לכך ראיתי בספר ''אהבת חינם'' של הרב יוסף שעשוע שליט''א:

ערב פסח, ההכנות לחג בעיצומן, מרכזי הקניות עמוסים לעייפה, באוטובוס שנסענו בו ישב לפנינו אברך עם בנו, הילד הביט כל הזמן בסקרנות גדולה בעוברים ושבים, לפתע ביקש האברך מבנו בתקיפות לעבור לשבת במושב המרוחק מהחלון הילד סירב בתחילה אבל אחר כך קיבל את רצון אביו ועבר, כששאלו את את האברך לפשר הדבר הסביר: ברחוב שעברנו בו עשו מבצע יפה של חלוקת מזון ובגדים ''קמחא דפסחא'' למשפחות נזקקות.

כשראיתי שהבן מסתכל בשקיקה מבעד לחלון חששתי שיראה שם אי מי מחבריו לספסל הלימודים, ועלול לבזותו בליבו ואולי אף לביישו בפניו, או לספר על כך לאחרים, דבר שיגרום צער ועגמת נפש לאותו תלמיד, לכן דרשתי ממנו שיעבור לצד השני, משם אין הוא יכול לראות. כיוון שיכול לצאת מכך תקלה של מתכבד בקלון חבירו ומלבין פניו עדיף לא לראות או לעשות עצמך כלא רואה בתקלת חברך!! מסופר על גאון ישראל החפץ חיים זיע''א שבאחד ממסעיו למכור את ספריו קרה שברדתו מהעגלה באמצע הדרך למתוח מעט איבריו ולנוח ממסע הדרך, האיץ העגלון בסוסיו וברח.

בהשאירו את הח''ח לבדו באמצע הדרך. החפץ חיים נאלץ ללכת ברגליו מרחק גדול עד שהגיע לעיירה, בבואו חקר על מקום מגוריו של העגלון הנ''ל, וכשנודע לו בא לביתו ושילם לו את שכר הנסיעה. לקח עגלה אחרת ועזב מייד את המקום מבלי שיוודע לאיש על ביקורו במקום. הסביר החפץ חיים את הנהגתו בכך שלא רצה לגרום עגמת נפש לעגלון, כי בוודאי חשב אותו לעני מרוד ומשום כך הרשה לעצמו להתלוצץ, אם היה מתעכב החפץ חיים בעיירה אוליי היתה מגיעה השמועה לעגלון שהאיש שהתל בו הוא רב גדול ומחבר ספרים והיה מצטער מאד, כדי למנוע צער זה הזדרז החפץ חיים ועזב את העיירה מייד!!