Binyamin - פרק ד - משנה יט

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ: ישנם כמה קושיות על מימרה זו: א. מצינו שדוד המלך ע''ה כתב ''ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע''? ועוד כתוב ''ובאבוד רשעים רינה'' (משלי יא, י) ? ב. הרי שלמה המלך החכם באדם אמר פסוק זה ברוב חכמתו, ויותר נכון היה לכתוב שמואל הקטן היה אומר, כלומר היה רגיל לדרוש פסוק זה ומרגלא בפומיה? ולמה מייחסים לו שהיה אומר זאת? ג.

מהו כפילות הלשון בנפול ובכושלו? ד. מהו פן יראה ה' הרי ודאי שהקב''ה צופה ורואה ומשגיח? אפשר לומר ששלמה המלך ע''ה אמר פסוק זה בהקשר של צדיק ורשע, שונאך כאן במובן שהוא רשע לשמיים שמותר לשונאו, ובכל זאת בנופלו אל יגל ליבך מפני שאז תהיה תוצאה הפוכה ולא רצויה- הקב''ה יסיר מעליו את חוליו וישיבהו על שונאיהם של ישראל. אולם שמואל הקטן (שנקרא כך על שם שהיה מקטין עצמו וראוי שתשרה עליו שכינה כשמואל הרמתי אלא שאין דורו ראוי לכך) התכוון על עניינים שבין אדם לחברו ולא על רשעים גמורים.

פעמים שאדם פגע בחבירו בשוגג או במזיד, עבר על עבירות שבין אדם לחבירו ולחבר הזה יש תשוקה גדולה לנקמה, להשיב לפוגע כגמולו. וכשרואה את ''אוייבו'' מקבל מכה או עונש משמיים - הריהו שמח בליבו ואומר ''מגיע לו''. משמים תבעו את עלבוני. על זה חידש התנא שמואל שאסור לאדם בשום אופן לשמוח במקרה כזה. הרי אם משמים גלגלו חובה ע''י חייב והוא הרע לך, לא הוא המטרה לפריקת זעם, הוא היה רק האמצעי, ''המקל'' שבו מייסר הקב''ה, כמו שאמר דוד המלך ע''ה, ''ה' אמר לו קלל''.

אדם שרב עם שכן או עם חבר, או אשה שרבה עם רעותה פעמים שמקללים אחד את השני או מאחלים אף את הגרוע ביותר, וכל זאת למה? בגלל שנראה להם שפגעו בכבודם פגעו ברכושם, גרמו להם נזק מסויים. היש לך אכזריות גדולה מזו? אם נחשוב כמה פעמים ביום אנו מכעיסים את בוראינו, כמה עוונות יש בנו שעלו למעלה ראש כמה פגיעות אנו פוגעים בכבודו של בורא עולם, האם הקב''ה מתנהג עמנו כמו שאנו מתנהגים עם מי שפגע בנו??? האם הקב''ה פוסל אדם מסויים בגלל מעשיו או דעותיו?? א''כ איך זה שאנו רואים דבר יום ביומו על אנשים שלוקים במידת שנאה או הקפדה עד כדי שהם מתגלגלים על מיטותיהם לילות שלמים

ללא שינה כשליבם בוער על עלבונם? אינם מסוגלים לאכול, אין להם מצב רוח, ולא שמחה ונחת מכל אשר להם, רק נזכרים באותו פוגע, נגררת מחשבתם לרצון נקמה וזה ממלא את כל עולמם? איך הוא פגע בי: איך הוא דיבר אליי: מי הוא שכך העז לפגוע בי: אני חייב ללמדו לקח, וכו'. לפעמים השנאה נובעת מתוך קנאה:

שמעון שומע מידידו שפתח עסק מסויים וברוך ה' הוא מצליח, ואילו הוא אין פרנסתו מאירה לו פנים כל כך, כל מילה ששומע מחבירו הרי הם כמדקרות חרב בליבו, אם אחרי כמה חדשים ישמע מידידו הנ''ל שהעסקים הם בכי רע ויש ירידה בהכנסותיו עד כדי מחשבה על סגירת העסק שלו, הרי ששמעון ידידנו נושם לרווחה ובתוכו פנימה שמחה עד אין קץ. אבן גדולה נגולה מעל ליבו, צרת רבים נחמת השוטים. נשאל את שמעון:

מה הרווחת בזה ששמעת שהיו לחברך הפסדים רבים או מרעין בישין אחרים?? ומה הפסדת מזה כששמעת שעסקיו מניבים פרי מבורך??? אדם רואה בבוקר בהיר את חבירו מופיע לעבודה ברכב חדיש, מייד חושכות עיניו, מה? איך? מהיכן? כמה? לוקח לו כמה ימים לעכל את הדבר ובימים אלו הוא בקושי מדבר עם חברו, לפעמים גם מטיל עין הרע בממון חבירו, לו יצוייר שיגרם נזק מסויים או תקלה מסויימת לרכב הנ''ל איזו שביעות רצון ושמחה לאיד תהיה לאותו אדם.

כל זה נובע ממידות רעות, מחוסר הכרה וחוסר אמונה בבורא עולם שהוא המנהיג והוא המשפיע לאדם, ואין אדם יכול לגעת במוכן לחברו כמלא נימא. ולא יודע את הערכים הנפסדים של העולם הזה ושלא צריך להצטער עליהם וכל שכן לקנא בשבילם באחרים, ולהטיל עין הרע דאוהבים וכ''ש דשונאים (בלב), ובכך שאדם מטיל עין הרע בחברו- מפסיד לעצמו ומרחיק ברכת שמיים ממנו. שהרי טוב עין הוא יבורך.

כל אדם צריך לדעת ולהשיב אל לבבו שאם חבירו הצר לו או לא עזר לו, כגון שביקש ממנו דבר מסויים ולא נענה לו למרות שהוא עצמו מעולם לא סירב לאותו חבר, או שנראה לו על כל פנים שנגרם לו נזק מסויים ע''י חבירו, בכ''ז לא יקום ולא יטור לחברו ולא ישנאהו בגלל זה. ואם יאמר האדם וכי אני מלאך שלא אנקום ממנו ושאוציא הדבר מליבי? לכאורה זה בלתי אפשרי?! אך אין זה נכון.

כיוון שבורא עולם ציוונו ''לא תיקום ולא תיטור'', ''לא תשנא אחיך בלבבך'', ''ואהבת לרעך כמוך'', ''וחי אחיך עימך'', א''כ בווודאי שאנו יכולים לעמוד בכך, שהרי הקב''ה לא מצווה על האדם דבר שאינו יכול לקיימו, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. אלא שצריך להאמין שמאת ה' לא תצא הרעות והטוב, ואין שום אדם שיכול להרע או להטיב לך, לכבד או לזלזל בך וכדו', אם לא נגזר מבורא עולם. שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. והרבה שלוחים למקום, ומגלגלים זכות ע''י זכאי וחובה ע''י חייב.

כפילות הלשון בפסוק מתפרשת כך: שמחה וגיל שונים זה מזה. שמחה היא בתמידות על דבר תמידי, ואילו גיל זו שמחה לפי שעה על דבר חדש, כמו בשורה טובה וכ''ו. לכן לא תשמח בתמידות על נפילתו של אוייבך ממדרגתו, וגם אל תגיל לפי שעה על מעידתו שזו תחילת הנפילה. וכל זאת מטעם שמא יראה הקב''ה את האכזריות שטמונה בשמחתך ומידת הנקמה שבך ואז יפתחו התיקים בשמיים לראות אם באמת ראוי אתה לאותה שמחה ויערכו את מעשיך לעומת מעשיו וחלילה יתהפך הגלגל.

מפני שאפשר שמידת הדין פגעה בו היום ופקדה עליו חטאתו, והיום או מחר מידת הרחמים תרחם עליו ותקימהו מנפילתו. ולכן כתב ''פן ירא ה''' כלומר אפשר שהקב''ה הרחמן יראה את נפילתו ואת עוניו וירחם עליו והשיב מעליו אפו. פירוש אחר: שמא יראה הקב''ה את השמחה ששמחת מפני שחסת על כבודך ולא על כבוד שמיים ולכן יהיה רע בעיני ה', ושב אפו ממנו. הגמרא בברכות (דף ז' ע''א) מספרת על רבי יהושע בן לוי שהיה לו שכן רשע ומרושע שהיה גורם לו צער גדול.

קנה רבי יהושע תרנגול וקשרו בכרעי המיטה וישב ממולו לראות ברגע שיהפוך צבע כרבולתו ללבן, יעשה לשכן ''מי שברך'' הפוך וימיתהו. כשהגיע אותו רגע מיוחל נרדם רבי יהושע בן לוי, אמר שמע מינה לאו אורח ארעה למעבד הכי, כלומר אין הקב''ה חפץ במעשה זה, ולא ניחא כלפי שמיא.