Binyamin - פרק ד - משנה כ

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. אלישע בן אבויה הנקרא אלישע אחר, ששנה ופירש ולא הועילה לו תורתו שלמד, דווקא הוא מורה לעם את חשיבות הלימוד בגיל הרך. כי בגיל מבוגר יותר, המשימה קשה פי שבעים ושבעה. ומכל מקום ודאי שאי אפשר לכתוב על נייר כתוב:

כלומר התנאי בלימוד הגדיים הקטנים או התיישים הגדולים יותר מותנה בכך שאין הם חשופים לתרבות זרה ולדברים המחלישים את האמונה כדוגמת אלישע בן אבויה עצמו שהיה לומד תורה ובאותה שעה ספרי מינים נושרים מחיקו. מי שרוצה ללמד בנו תורה ומצוות, דרך ארץ ויראת שמיים בד בבד עם צפייה בטלוויזיה או עם קריאת עיתונים בעלי השקפה אפיקורסית, אינו אלא מטעה את עצמו, וראיה לכך מאלישע אחר בעצמו. ידוע ומפורסם הדבר שחינוך הילד מתחיל עוד לפני שהוא נולד, ותלוי בגורמים רבים:

ביום טבילתה של האישה אם ראתה דברים טהורים כגון תמונות של צדיקים, כענין רבי יוחנן שהיה יושב על שערי טבילה והיו נולדים צדיקים כמותו. (בבא מציעא דף פד ע''א). בליל החיבור וקיום המצווה שיהיה בקדושה ובטהרה, במחשבה נקייה ובכוונה להוליד בנים צדיקים וכשרים שיאירו עיני העולם בתורה ומצוות. בזמן העיבור בתפילה ללא הפסק ובכיות שהולד יצא בריא ושלם, בזמן ההריון בצניעות האישה והנהגותיה, הליכות אלי מלכי בקודש, כיסוי הראש במטפחת ולא בפיאה רח''ל (אשה שאין לה ראש פטורה מכיסוי הראש:

) בהקפדה מירבית על מאכלים כשרים בכל זמן ההריון, כדוגמת אימו של רבינו הקדוש. בזהירות בשאר מצוות כגון הדלקת הנר, הפרשת חלה, והבדלה, ושמירת הלשון העולה על כולנה. באהבת תלמידי חכמים ובכבודם וכך גם ירגילו את בניהם בכבוד התורה ולומדיה. בימי העיבור שהבעל ילמד תורה בקול כדי שיקדש את העובר שנמצא במעי אימו.

שלמה המלך החכם באדם אמר (במשלי כב) ''חנוך לנער עפ''י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'', החינוך שמעניקים לילד מקטנות אזי השורש חזק ואיתן, וממילא גם האילן המתפתח מן השורש הזה יגדל כראוי, ככתוב (תהלים קמד) ''אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותיו כזויות מחוטבות תבנית היכל''. ישנם הורים שטועים בזה שחושבים שהילד בקטנותו אין הוא מבין ולא מקבל השפעה מהסובבבים אותו, ולכן מרשים לו לעשות ככל העולה על רוחו, לדבר ככל היוצא מפיו וכו', אולם אין האמת כך.

אדרבא הילד בקטנותו בעל זיכרון מעולה, דומה לספוג שסופג הכל, בין טוב ובין רע, מסוגל לקלוט פי כמה מאשר בגדלותו, הדברים חודרים אל ליבו ונפשו, ולכן גם כי יזקין לא יסור ממנה. הסבא מקלם זצוק''ל היה אומר כל זמן שיש לב אין שכל וכשיש שכל אין לב. כלומר הילד אין לו מספיק שכל אבל יש לו לב טהור, ההורים תפקידם לנצל זאת ולהחדיר לליבו מידות טובות, יראת שמיים ודרך ארץ.

ומאידך לדרך השלילה- אם ההורים מזניחים את הילד, נותנים לו ללכת עפ''י דרכו דרך נערים המנוערים מהמצוות בטענה שהוא עדיין קטן ולא מקבל השפעה, אזי זה שורש פורה ראש ולענה לכל מעשיו בעתיד - גם כי יזקין לא יסור מדרכו הרעה. מעשה בשתי אנשים, האחד תלמיד חכם גדול נזהר במצווה קלה כבחמורה, והשני בעל הבית פשוט שקובע עיתים לתורה. נולדו להם ילדים וכשגדלו מעט שלחו את הבנים לאותה ישיבה. הבן של בעל הבית יצא תלמיד חכם מופלג, העילוי של הישיבה, לומד בהתמדה עצומה ואוהב תורה ברמ''ח איברים.

הבן של התלמיד חכם מאידך יצא תלמיד רגיל ואף פחות מכך. הלך אותו ת''ח לשאול אצל החזון איש זצוק''ל לפשר הדבר, איך בנו יצא תלמיד בינוני ואילו מבני העניים יצאה תורה? השיב לו החזון איש זצוק''ל: בליל שבת על שולחן השבת ישבת עם בניך ודברת על רב פלוני שעשה כך וכך, ועל רב אלמוני שאינו גדול בתורה ורבי שלישי שהוא אינו חסיד וכו', וכמעט שאין רב או תלמיד חכם שלא עבר תחת שבט הביקורת והתלונות שלך.

ואילו השכן שלך בעל הבית שהיה יושב ליד שולחן השבת היה מספר לבנו איך נהנה מרב פלוני, והדרשה הנפלאה של רב אלמוני, והיה הבן מתקנא קנאת סופרים תרבה חכמה, והתאוה לגדול ולהיות כמותם. ולכן יצא תלמיד חכם מופלג. ואילו הבן שלך ששומע כל הזמן על רבנים שהם לא בסדר ולא בקיאים ולא מתמידים אומר לעצמו אם כך בשביל מה לי להשקיע כל כך הרבה ובסוף ידברו עליי שאיני כך ואני כך. ואכן החינוך הנכון והמועיל הוא לשבת עם בני ביתו ולדבר בדברי מוסר, אמונת חכמים, אהבת לומדי התורה.

מספרים על בני הגר''ח פלאג'י זיע''א שבכל מוצאי שבת היה אוסף את כל בני ביתו ולומד איתם מוסר ולמרות טרדותיו הרבות מעולם לא היה מבטל קביעות זאת. וכך הספיק ללמוד עמם עשרות ספרים. ובכך החדיר להם מוסר ויראת שמיים טהורה. וכן הגאון הסטייפלר זצוק''ל היה מורה ללמוד עם הילד רבע שעה מוסר בכל יום ולהשריש בליבו את האמונה בשכר ועונש. לכן ישתדל האב שבכל עת שיש לו פנאי שילמד עם בניו ויעודד אותם ויראה להם שהלימוד שלהם חשוב בעיניו.

ואם הבן אומר דברי תורה צריכים להקשיב היטב לעודדו ולחזקו על דבריו, שאם לא יתייחסו כל כך לדבריו ירגיש הבן שאין קונים לדבריו ואם כך בשביל מה הוא ילמד וישקיע בלימודיו? אך כשיש מי שיקשיב לדבריו יהיה לו חשק רב להמשיך ללמוד. וכן צריך להחדיר ללב הילדים, לב טהור את האמונה בבורא יתברך, ושכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית, שזה משפיע עליהם מאוד ונחרט בליבם הטהור שאין הפקרות בעולם.

ועל הכל צריך להתפלל ולבקש מבורא עולם, ושהוא אוהב אותנו כמו אב שאוהב את בניו, וילמדם שיש שכר ועונש, שכר לצדיקים לעתיד לבוא, ויש גן עדן מיוחד לשומרי המצוות והתענוג שם הוא גדול מאד מכל תענוגי העולם שאנו מכירים. ויש מאידך גהינום לרשעים שלא עושים רצון ה' ומכעיסים אותו, והאש שם נוראה מאד, ובדברים כאלו ירכוש יראת שמים לבניו. וכן יזהיר את ילדיו באזהרה חמורה להתרחק מהשקר ולהדבק באמת, שזה השורש לכל המידות הטובות, לא יקפיד כל כך על מעשי שובבות שעושים כמו על השקר.

יזהיר את ילדיו בעודם קטנים לברך במתון על כל דבר שמכניסים לפיהם (כמובן שההורים עצמם צריכים לנהוג כך) מילה במילה. ושלא יהנו מהעולם הזה ללא ברכה שזה דבר חמור ביותר כמו גוזל מהקב''ה. צריך להרגיל בניו ובנותיו היודעים לדבר שלא ידברו לשון הרע ורכילות, ואם לא יעבוד איתם מתחילה על כך הרי שהדברים ישתרשו בהם וקשה מאד להוציא מהם דברים אלו כשיגדלו יותר וכיוון דדש דש. וביותר צריך האדם להקפיד על חברת ילדיו, לברר היטב עם מי הילדים מתחברים שלא יתחברו עם ילדים שאינם מתנהגים כשורה או ללא יראת שמיים.

כמו שכתב הרמב''ם שדרך האדם להיות מושפע ונמשך בדיעותיו אחרי חבריו, והרבה חברים עושים. וכן אמר נעים זמירות ישראל ''חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודך''. (תהילים קיט, סג). כשהילד מפתח או נוטה למידה שלילית מסויימת צריך לחנכו כבר בגיל צעיר בהיפך המידה הזו, רבי ישראל סלנטר זצוק''ל אבי המוסר וכשהבחין בנכדתו הקטנה שיש לה נטייה למידת הקמצנות מייד החל לחנכה במידת הפיזור. ונתן לה כסף וממתקים מידי פעם שתחלקם לחברותיה, ובכך שירש ממנה תכונה רעה זו.

מעשה נורא מהרב אהרון סימן טוב שליט''א רבה של יהדות אפגניסטן שהיה אצל הסטייפלר הקדוש זצוק''ל כמה חודשים לפני שנפטר ושאל אותו מה עושים שהילדים יהיו צדיקים וילכו בדרך התורה? וביקש מהרב שיתפלל עליהם שיהיו בני תורה. ענה לו הסטייפלר זצוק''ל בזה הלשון: שהוא עד עכשיו מתפלל ומוריד דמעות שחיימק'ה שלו (הרה''ג חיים קנייבסקי שליט''א) יצא בן תורה. וזה כמה חודשים לפני שנפטר הסטייפלר זצוק''ל שאז כבר היה הרב חיים קנייבסקי שליט''א גברא רבא ומבוגר ומפורסם בגאונותו ושקידתו העצומה.

ובכל זאת לא הפסיק אביו הצדיק להתפלל עליו!!! ואם הסטייפלר הצדיק התפלל על בנו שחינכו וגדלו במו ידיו, ולמדו ביחד במשך שנים רבות, ובכל זאת לא הפסיק להתפלל עליו שיהיה בן תורה, מה נענה אנן בתריה??? שאנו עניים בתורה ומצוות ואין איתנו יודע עד כמה צריכים להשתדל בחינוך ילדינו ולהתפלל עליהם ולבכות ולהוריד כנהר דמעה שיצאו בני תורה אמיתיים יראי שמיים וגדולים בתורה.

נאמר במשלי (י, כז) ''יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה'' פירש מרן מופת הדור הגרע''י יוסף שליט''א לאדם שיש לו בן רציני, הולך בדרך התורה והמצוות, ומתנהג כמו בן תורה. כאשר בא האב עם בנו לבית הכנסת ורואים שהוא מתפלל כאחד הגדולים ומתנהג בצורה יפה ונאותה, לאחר התפילה נגשים אל האב ומשבחים אותו, ושואלים אותו בן כמה הבן? אומר להם יותר מכפי גילו כיוון שחושש מעינה בישא:

אולם אם יש לאותו אב בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אימו, ובבואו לבית הכנסת מדלג על ההרים ומקפץ ממקום למקום, אזי שואלים את האב בן כמה הבן? והוא מרוב בושה עונה להם בפחות מכדי חייו, כיוון שמתבייש לומר שהוא ילד גדול ומתנהג כמו קטן : וזה שאמר שלמה, יראת ה' תוסיף ימים דהיינו ילד שהוא ירא שמיים ולומד תורה, האב מוסיף על גילו שאומר עליו שהוא בן עשר במקום בן שש, אבל שנות רשעים תקצורנה דהיינו ילד שלא מתחנך על ברכי התורה, האב מקצר לו מהגיל שאומר שהוא בן עשר במקום חמש עשרה.

ידוע ענין חינוך הבנים מוזכר בכמה פעמים בתורה הקדושה: בפרשה ראשונה של קריאת שמע ''ושיננתם לבניך'' בפרשה שניה ''ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם''. בפרשת בא ''והגדת לבנך''. ''והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו'' וכו'. בפרשת ואתחנן ''למען תירא את ה' אלוקיך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך''. בפרשת וילך ''הקהל את העם האנשים הנשים והטף. ''כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט''. וכן משה רעיה מהימנה לפני מותו מצווה (בראשית יחץ יט):

''שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בנכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת''. (דברים לב, מו). מסופר על החפץ חיים זיע''א שפעם בא אליו אדם אחד שהיה לו בן בגיל חודש, ואמר לח''ח בני עתה בגיל חודש ורצוני לשאול את כבוד הרב מאימתי עליי להתחיל לחנך אותו? השיב לו הח''ח לפני עשרים שנה, לפליאתו של האב השיב החפץ חיים: כוונתי הייתה לומר לך שעל האב והאם קודם כל לחנך את עצמם ורק אח''כ יוכלו לחנך בנקל את בנם.

מסופר בגמרא על מרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונישאה לאחד מחשובי המלכות ביוון, וכשנכנסו היוונים להיכל בימי מתתיהו בן יוחנן היתה מבעטת בילגה במזבח ואומרת לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל? ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?? וכששמעו זאת חכמים קנסו את בית אביה ואת כל משמרתה.

שואלת הגמרא שם וכי בגלל שהיא המירה את דתה יקנסו את בית אביה ואת משמרתה? מתרצת הגמרא בחיוב, משל הוא השגור בפי העם לומר ''שותא דינוקא בשוקא, או דאבויה או דאימיה'', כלומר מה שהתינוק אומר בשוק או שמע מאביו או מאימו, ואף בילגה זו אם לא היתה שומעת מהוריה כך לא הייתה אומרת. כיוון שהילד מושפע מאד מדברי ההורים בבית ומהניגון שבו נשמעים הדברים ומסדר העדפויות שיש להורים.

כאשר הילד רואה שהוריו מתפשרים בקלות לצרכי מצווה וקונים את המינימום האפשרי, ואילו בחיי היום יום משקיעים את המירב ואת כל החשיבה ותשומת הלב, מבין הילד שהדברים החשובים באמת בחיים הם השיש האיטלקי, או הקרמיקה היפנית, והאמבטיה מאוסטרליה והאוטו האמריקאי וכו'. ודאי שילדים רואים הכל ומרגישים הכל, מה חשוב להורים ומה לא, כשהילד אומר איזה שקר, או שבשבת לוקח איזה מוקצה ביד, מה התגובה של האב או האם? אם יאמרו לילד אמרתי לך כבר פעם אחת לא לשקר, נכון? זה לא יפה לשקר! מדברים ההורים בלשון רכה ומרוצים.

אבל אם אותו אברהם הקטן רואה שפעם אחת עלה עם הנעליים על הספה ואז הבית נהפך להר געש וצועקים עליו ורותחים מכעס, מה הוא רואה? על מה שמים את הדגש? על הספה. אז הוא מבין ומחדיר ללב את הידיעה שהספה היא החשובה והשקר והמוקצה והגזל הם דבר משני!!! מסופר על עשיר אחד שהיה תומך בישיבתו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק''ל הי''ד, ופעם כשהישיבה של הגאון היתה במצב קשה הלך אליו רבי אלחנן כמה פרסאות ברגל במרחק כמה שעות הליכה, בדרך ירד שלג כבד והרב התלכלך מאד מהשלג והבוץ, כיוון שעבר כמה שעות הליכה חשב הרב:

לחזור לביתו אי אפשר שהרי כבר איבד חצי יום, ומאידך להיכנס כך לבית ידידו העשיר לא שייך בצורה שבה נראה, כיצד יכנס לבית בבגדים האלו? הרי ילכלך הכל?? אז הוא מצא עצה: לאותו עשיר יש כניסה ראשית שנכנסים לטרקלין, ומסביב יש עוד כניסה למטבח, וגם משם אפשר להיכנס ושם אין שטיחים וכו', הוא דפק בדלת ופתחו לו שתי הבנות של העשיר כשראו את הרב רצו בשמחה לקרוא אביהם ואמרו לו רבי אלחנן בא, ניגש העשיר לדלת המטבח וראה את רבי אלחנן מהכניסה למטבח ולא הבין למה הוא לא נכנס מהכניסה הראשית, הוא ניגש אל רבי אלחנן אמר לו שלום עליכם, והחל לבכות בוכה ובוכה, אמר לו אותו עשיר רבי

מה חטאתי? ומה פשעתי? למה הרב עושה לי כך? שאל אותו הרב בפליאה מה אני עשיתי רע? אדרבא תמיד אנחנו בידידות, איני יודע מה עשיתי רע. אמר לו העשיר קילקלת את הבנות שלי!!! נבהל רבי אלחנן כיצד קלקלתי את בנותיך הן אף פעם לא דיברתי איתן? ואיך אקלקל אותן? אמר לו העשיר הבנות שלי רואות כל היום כסף, זהב, דולרים יהלומים, סוחרים, קונים ומוכרים, זה מה שהן רואות כל הזמן אבל מה? דבר אחד הן יודעות היטב: שאצלי תורה היא יותר מכסף, כשמגיע תלמיד חכם או כשמגיע זמן של השיעור שלי, כשצריכים ללכת ללמוד- אני עוזב הכל.

אפילו באמצע עיסקה והבית מלא סוחרים אני עוזב הכל והלך ללמוד. כסף זה כסף אבל תורה היא יותר מכסף. ועכשיו כשבא הרב דרך המטבח ולא נכנס דרך הדלת הראשית כי הוא עם בוץ ושלג ולא רוצה ללכלך את הבית, מה כעת תיראינה הבנות שלי? שהשטיחים שווים יותר מכבוד התורה של ראש הישיבה. ואם הן תקבלנה מושגים כאלה הן נאבדות לעולם. אמר לו רבי אלחנן זצוק''ל הבנתי, אבל כעת מה אתה רוצה שאני אעשה? תראה איך אני נראה.

אמר לו העשיר אני רוצה לבקש מהרב טובה, שהרב יבוא איתי יחד מהדלת הראשית, וידרוך על השטיחים וישב על כל הספות והכסאות וילכלך אותן. שיראו ושיכנס להם בתודעה בראש ובעומק הלב שראש ישיבה ותורה חשובים יותר מהשטיחים ומהספות ומהמשי, ולא נחה דעתו של אותו עשיר עד שאכן כך עשה הרב. זכה אותו עשיר לחתן את שתי בנותיו לשני בני תורה מופלגים ומעולים שהאירו עיני העולם בתורה. פעט ניגש אברך אחד למשגיח רבי אליהו לופיאן זצוק''ל וסיפר לו שהבת שלו רח''ל ירדה קצת מהדרך, הוא לומד בכולל ולא יודע למה זה קרה.

שאל אותו רבי אליהו לופיאן אתה מוכיח אותה? בודאי אמר האברך. ענה לו אליהו התעלפת פעם? התעלפת? שראית את הבת קצת מתדרדרת, התעלפת? אם לא, אז לא נקרא שהוכחת, אילו היית מתעלף זו הייתה תוכחה של אב לביתו!!! נאמר בתורה ''ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם'' הזוהר הקדוש פירש שהתרפים הם כוחות טומאה המגלים לבני אדם דברים נסתרים. וא''כ הייתה סכנה שאותם כוחות יגלו ללבן היכן יעקב, לכן נטלה את התרפים וביזתה והשפילה אותם ע''י שנתיישבה עליהם ובכך ביטלה את כוחם, כך גם בחינוך הבנים:

כל בת צופה באימה והיא יודעת מה היא מכבדת ומה היא מבטלת, כאשר האם תוקיע פריצות ותבזה את הלובשות בגדי תועבה, תבזה את מי שמחקה את הרחוב ואת ההולכים במדרוניזציה, ואת ההולכות לפי המודא (בהיפוך אותיות דומא שהוא מלאך המוות רח''ל:) ממילא תזכה לבנות מוצלחות וצנועות ולבנים תלמידי חכמים וכהנים גדולים. אומרים חז''ל מיסודות החינוך שהמחנך ישמש דוגמא למתחנך, כי טבע הבנים לחקות את האבות ואת המורים, ולכן הכלל קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים- יסוד גדול הוא בחינוך הקטנים.

חייב ההורה להזהר מהתנהגות בלתי נאותה, ממידות רעות כגון כעס, לשון הרע, ליצנות בזיון הבריות, עליהם להקפיד על לשון נקיה ועדינה, הורים שלא נזהרים בזה- אין שום תוקף לחינוך ולערכים שינסו להחדיר בצאן הרכים. אב שרוצה לחנך את בניו במידת הכנסת אורחים למשל- הרי הדרך הטובה ביותר היא קיום מעשי של המצווה, בכך הוא מחבב על ילדיו את המצווה, וכן בשאר דברים.

מעשה שסיפר רבינו יוסף חיים זצוק''ל ''הבן איש חי'' על אדם אחד שהיה קל דעת ומזלזל במצוות, אבל כיוון שידע בתוך תוכו את האמת, ברצונו היה להעניק לבנו חינוך יהודי טהור. והנה ביום אחד כשהגיע זמן הארוחה ראה האב את הבן שאינו נוטל ידיו לפני הסעודה, לקח מקל ורצה להכות את בנו, משמיים קיבל הוא עצמו את המכה בידו השניה. אשתו שניצבה לידו חייכה בהנאה.

אמר לה בעלה ולשמחה זו מה עושה? והכתיב בנפול אויבך אל תשמח? אמרה לו בשמים ידעו לכוון בדיוק מי יקבל את המכה, כיוון שאתה בעצמך לא נוטל ידיים, א''כ מדוע אתה מבקש את הבן ליטול ידיו? אז הבין האיש את טעותו ויבוש ויכלם. לכן ידע האדם שהחינוך המועיל ביותר הוא הדוגמא האישית שיתן הוא לילדיו.

אומרים בעלי המוסר על המימרא בגמרא (סוכה דף מה ע''ב) שאמר רשב''י ראיתי בני עליה והם מועטים, אם מאה הם אני ובני אלעזר ביניהם, אם עשרה הם אני ובני אלעזר ביניהם, ואם שניים הרי הם אני ובני, למה לא המשיך ואמר אם אחד הוא אני הוא זה?? התירוץ לכך שאין כל כך ערך לאב ללא בנו, אם הבן לא הולך בדרך האב, אין לאב במה להתפאר כלל. וע''ז המליצו את הפסוק ''איך אעלה אל אבי (שבשמיים, אחרי מאה ועשרים שנה) והנער איננו איתי'' (בראשית מד, לד), והבן.

על אברהם אבינו נאמר בתורה (בראשית יח, יט) ''כי ידעתיו למען אשר יצווה את ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'', ופירשו חכמים שלפעמים אדם מחנך את בניו אבל החינוך לא חודר פנימה אלא רק בפניו, למראית עין הם מתנהגים כשורה אבל אחריו כשהוא פונה, עושים מה שליבם חפץ. לכן בא הכתוב להדגיש שאחריו זה העיקר, גם כשהולך לעולמו יהיה בטוח שבניו אחריו ממשיכים דרכו.

וכד הוא פירוש הפסוק במשלי ''מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו'' אל תקרי בתומו אלא במותו, מי נקרא צדיק? מי שהוא יודע שהולך לבית עולמו ובניו אחריו ממשיכים דרכו, לכן כתב מתהלך. למרות שאדם שנפטר מהעולם נקרא עומד, שהרי אין בידו להוסיף בתורה ומצוות- כאן גם במותו הוא מתהלך, הולך מחיל אל חיל ע''י בניו שמעלים אותו ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה.

ואם רואים הרבה שמצווים ובכ''ז לא מצליחים כמו אברהם אע''ה סימן הוא שהם שאינם מקיימים בעצמם כל מה שמצווים, כגון שמצווה אותם לא לדבר לשון הרע ורכילות והוא עצמו פוער פיו לבלי חוק, וכן מצווה את בנו שילך למנחה בשבת והוא עצמו הולך לבלומפילד למשחק כדור עגל: כשהבן רואה שאביו בעצמו לא נזהר בזה כיצד יקבל את דברי האב? יתכן שרק בפניו יהיה נזהר אבל אחריו ודאי שלא, כי הבן מרגיש שכל ציווי האב רק מהפה ולחוץ.

נאמר בפסוק ''ואישה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר, עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' והנשה בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים''. (מלכים ב, ג, א). אומר המדרש שאישה זו הייתה אשתו של עובדיה הנביא שהחביא מפני אי זבל מאה מבני הנביאים ופרנס וכלכל אותם בשתי מערות, וכשתם כספו לווה מיהורם בן אחאב כסף בשביל המטרה הקדושה הזו. ולאחר שנפטר בא הנושה יהורם בן אחאב לגבות חובו. ומאחר ואין באפשרותה של האלמנה להשיב את החובות ודאי יקח את בניה לעבדים.

ומעתה הם יתחנכו ברוח הכפירה של יהורם שהיה עובד גילולים, וזה עורר בה את הכאב מחדש, עבדך אישי מת, עכשיו הוא מת כשבניו ילכו לתרבות זרה!! כל זמן שהבנים הולכים בדרך אביהם, בדרך ישראל סבא, עדיין האב חי, למרות שנפטר לפני עשרות שנים. וכן הגמרא בברכות אומרת יעקב אבינו לא מת, שואלת הגמרא וכי בכדי חנטו חנטייה וספדו ספדנייה? אלא מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כל זמן שזרעו, בניו וצאצאיו הולכים בדרכו נקרא חי. ואם חלילה להיפך הולכים אחרי ההבל ויהבלו באתו רגע נקרא אביהם מת, והבן.

מסופר על אב אחד שרשם את בנו יחידו בביה''ס עמ''ל (ר''ת עצלנים מנסים ללמוד:) הרחוק מתורה ומצוות, אולם כיוון שרצונו של האב התמים היה לראות את בנו תלמיד חכם וירא שמיים על כן בא בכל ערב לבית הכנסת, פותח את ההיכל ובוכה בדמעות שליש שיזכה שהבן שלו יהיה ירא שמיים.

כשסיפרו דבר זה לרב המקום שלח לקרוא לאותו אדם ואמר לו שחבל על הדמעות והבכיות שלו שהולכות לשווא, במקום זה יוציא את בנו מאותו בית ספר ויעבירו לתלמוד תורה, אולי יש תקווה לאחריתו! מרן החפץ חיים התבטא פעם שלא עברה עליו תפילה אחת בחייו שבשומע תפילה שבה לא התפלל ובקש והתחנן על חינוך ילדיו. וכן מספרים תלמידי החתם סופר שלאחר שסיים את תפילת העמידה היו רואים שלולית במקום שעמד, מריבוי הדמעות ששפך לפני ה' בהשתפכות נפש גדולה.

מסופר על הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב זיע''א שכאשר גדל בנו רבי זאב ומועד הבר מצווה שלו התקרב, הזמין לביתו סופר סת''ם (יש סופר סת''ם ויש סתם סופר:) והורה לו להכין תפילין עבור בנו. וביקש מהסופר שלפני שיכניס את הפרשיות לבתים שיביאם אליו. ביראת קודש שקד הסופר על מלאכתו ומשהשלימה הביא את הפרשיות והבתים לפני הרבי. אחז הרבי כבתים והתחיל לבכות בהתרגשות עצומה, הדמעות ששטפו את עיניו הקדושות נפלו לתוך הבתים עד אשר נתמלאו הבתים דמעות, לאחר מכן הוריק את הבתים מהדמעות ולאחר שיבשו הבתים הורה להניח בתוכם את הפרשיות.

הגיע יום הבר מצווה והבן זאב הניח את התפילין, ומהיום ההוא והלאה עלה ונתעלה במעלות הקדושה והטהרה ובחכמתו האיר את עיני ישראל. מרן הסטייפלר זיע''א היה אומר שלפעמים רואים בבית פשוט ביותר יוצא תלמיד חכם וצדיק וזה מהסיבה שאיזו סבתא שלו שפכה לבה בתפילות ודמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים, ואם זה לא עזר לבנים הרי זה עוזר לנכדים. שום תפילה לא הולכת ריקם ושום דמעה לא יורדת לחינם הכל מדוד וספור ומנוי לפני מי שאמר והיה העולם. וכן כתב הכהן הגדול מראדין החפץ חיים זצוק''ל במשנה ברורה:

תמיד תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות. ויכוין מאד בברכת אהבת עולם, ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך וכו'. וכן שאומרים ''ובא לציון'' באומרו לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, שהרי נאמר בהגדה של פסח ואת עמלנו - אלו הבנים. מסופר בתנא דבי אליהו (ספר שאליהו הנביא כתב) מעשה בכהן אחד ירא שמיים בסתר כבגלוי שהיו לו עשרה ילדים ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו בעפר כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער.

לא חלפו הרבה ימים עד שפדה הקב''ה את עם ישראל ע''י עזרה הסופר בבית שני וראה אותו כהן בנים ובני בנים כולם כהנים גדולים ופרחי כהונה ואחר כך הלך אותו כהן צדיק לבית עולמו, והתקיים בו הפסוק (תהילים לז, ב) ''בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה' ויתן לך משאלות ליבך''. לא מספיק לרשום את הילדים לתלמודי תורה ולישיבות הקדושות, אלא צריך להתפלל ולהתחנן לפני בורא עולם שיסייע בידם לזכות ולראות את בניהם גדולים בתורה ויראת שמים.

''וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתיים ויוליכוהו בבלה'' מספרת הגמרא (בסנהדרין דף קב ע''ב) שעשו למנשה המלך עונש מיוחד כיאה למלכים שנתפסים בחיים: שמו אותו בדוד נחושת, ושמו אש מלמטה והוא היה הולך וניצלה, היה קורא לכל עבודה זרה שהכיר: אלוהי מואב ענני אלוהי צידון ענני, אלוהי כמוש ענני אלוהי גהינם ענני, ולא ענו לו. אז נזכר שהיה אביו הצדיק (חזקיה המלך) מקרא אותו את הפסוק הזה בילדותו (דברים ד, ל):

''בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלוקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם'', אמר מנשה הרי אני קורא את הקב''ה, אם יענני- מוטב ואם לאו כולם שווים, חלילה. באותה שעה נעלו מלאכי השרת את כל ארובות השמים כדי שלא תתקבל תפילתו / תנאו של מנשה, מה עשה הקב''ה חתר לו חתירה מיוחדת (מלשון מחתרת) תחת כסא כבודו ומחל לו.

והפליטו מן הדוד ההוא אל ממלכתו, הה''ד ''ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים''. לומדים ממעשה נורא זה עד כמה דברי האב משפיעים על הבן לטווח ארוך ביותר, וגירסא דינקותא שלמד בבית אביו לפני עשרות שנים עמדה לו כעת.

ולכן אם נדמה להורים שדיבריהם אינם מתקבלים על לב ילדיהם, ואין תשומת לב מצד הילד, אל להם להתייאש, אלא יעשו את המוטל עליהם ויחדירו תורה ויראת שמיים, מידות טובות ומוסר בילדיהם, שיש דין ויש דיין, וכל מעשיך בספר נכתבים, ועל הכל יביא האלוקים במשפט על כל נעלם, ומובטח להם שאת התוצאות הטובות יראו במוקדם או במאוחר, ואין מילה שהולכת ריקם, הכל חודר ונתקע בלב, וביום אחד הכל יצוץ ויצא החוצה.

הגמרא בסנהדרין (דף סג ע''ב) מספרת על זמן המצור בירושלים שהיה אליהו הנביא זכור לטוב מחזר על אנשי ירושלים שהיו נפיחי כפן, פעם אחת מצא תינוק שהיה מוטל באשפה, שאל אליהו הנביא זכור לטוב מאיזה משפחה אתה? השיב לו התינוק ממשפחה פלונית, אמר לו אליהו וכלום נשאר משהו ממשפחתך בחיים? השיב לו התינוק לא, חוץ ממני כולם נספו. אמר לו אליהו אמור ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'', אמר לו התינוק הס שלא תזכיר בשם ה', מפני שלא כך חונך ע''י אביו ואימו.

מייד הוציא דמות עבודה זרה מחיקו ונישק וחיבק אותה עד שנבקעה כריסו, ונפלה עבודה זרה שלו לארץ והוא נפל עליה לקיים מקרא שכתוב ''ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם'', (ויקרא כו). נמצינו למדים מסיפור מזעזע זה שאם ההורים לא מלמדים את בניהם בקטנותם, אזי אפילו במצב של חידלון וסכנה לא ישכילו הבנים לדעת את אשר יעשון, ואפילו רואים גהינום פעורה מתחתיהם - אינם שמים על לב לשוב לצור מחצבתם.

ומסופר על המקובל הגה''צ רבי אפרים הכהן זיע''א שפעם בא אליו אב אחד שבכה בדמעות שליש, בטענה שבשעה הוא מקדש על היין בערב שבת בנו עומד על ידו ומעלה עשן כל שהוא כדי להכעיסו, שאל הרב באיזה בית ספר חינכת אותו? אמר לו האב בבית ספר חולני הרחוק מתורה ומצוות, אמר לו הרב אותך יכנסו לגהינום לפני הבן שלך, כיוון שאתה שרפת את נשמתו. וכעת אין מה לעשות.

ומקרא מפורש הוא ''ולמדתם אותם את בניכם'' מרגע שהבן לומד לדבר מלמדהו אביו תורה ציווה לנו משה וכו', קריאת שמע, וברכות, ואם לא-הרי זה הורגו ממש, כאילו קובר את בנו חי רח''ל. הגמרא מספרת על רבי עקיבא שראה פעם אדם אחד שהיה שחור כפחם שהיה טעון משאוי של עצים והיה רץ כסוס, גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, אמר לו אמור לי מי אתה, אם עבד אתה אני משחרר אותך, ואם חופשי אתה למה עושה אתה עבודה קשה כזו, אמר לו אותו כושי שהוא מת ובכל יום שולחים אותו לאסוף עצים ושורפים אותו בהם.

אמר לו רבי עקיבא האם שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו שמעתי מהם שאילו היה לי בן שהיה עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך, קדיש, וקדושה מיד מתירים אותי מן הפורענות, שאל רבי עקיבא לשמו ולשם עירו והלך לשם מהלך כמה ימים שאל על אשתו אמרו לו ימחה שמה מן העולם, שאל אם השאיר אותו אדם בן אמרו לו הרי ערל הוא ואפילו מצוות מילה לא נתקימה בו, מיד נטל רבי עקיבא את בנו של הנפטר מל אותו והחל ללמדו א-ב, ראה שאינו קולט כלום, ישב ארבעים יום בתענית עד שיצאה בת קול ואמרה לו לך למד אותו, הלך ולמדו קריאת שמע וקדיש ותפילת שמונה עשרה וברכות וכו', עד שעמד לפני

הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך. ואמר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, באותה שעה התירו מיד את המת מהפורענות ובא ואמר לרבי עקיבא אשריך, כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גהינום כך תנוח דעתך. צא וראה מה גדול כח חינוך הילדים לתורה ולמצוות שבזכות השקעה זו זוכה ורואה פירות גם בעולם הזה וגם לעולם הבא, ומצילה את האדם מהגיהנם, ונותנת לו אחרית טובה ומעלה את ההורים ממעלה למעלה וממדרגה למדרגה בעולמות העליונים, אשריהם בזה ובבא.

מסופר שפעם בא יהודי זקן ועשיר מארה''ב, וביקש מהרב שיערוך לו צוואה, ברצונו לתת סכום מסויים לתלמוד תורה, וסכום אחר לגמילות חסדים, וכן למתן בסתר וכו', וכו', ועוד סכום של עשרת אלפים שקלים יניחו בארנקו ויקברו עימו ביחד גם את הארנק, הרב שמע ותמה על המשאלה האחרונה וכי הנך זקוק בעולם האמת לדמי כיס? הרי ידוע לך ששם אין קיוסקים? ושמא רצונך לשחד את המלאך? השיב לו האיש ברצינות גמורה, כבוד הרב אני מאמין באמונה שלימה בתחיית המתים בקרוב, ומאחר ויש לי חמישה בנים והם זרע מרעים בנים משחיתים, וכל רצונם ומאוויהם הוא פשע ורשע, ותתאר לך כבוד הרב אם יום תחיית המתים

יהיהביום סגריר וקר, וכשאקום לתחיה ארצה בגדים חמים ואיזה כוס תה חם בוודאי לא אוכל להשיג זאת מבניי אלה, על כן מבקש אני סכום זה כדי להבטיח את עתידי, הרגיע אותו הרב ואמר לו אני מבטיח לך שאין לך מקום לדאגה, אם השארת בנים כאלה ללא ספק יקברו אותך שלא תקום יותר לתחייה:: הפסוק אומר (שמות ד פסוק ב) ''ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכוהו ארצה וישליכוהו ארצה ויהי לנחש: ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו:

ויהי למטה בכפו'', מו''ר ועט''ר אביר הרועים עמוד ההלכה מרן שליט''א רבינו הרב עובדיה יוסף שליט''א פירש את הפסוק כך: מזה בגימ' 52 כמנין בן אומר הקב''ה למשה הבן הזה אם אתה משליך אותו ארצה, כלומר נותן לו הרבה דרור וחופש שיעשה כרצונו, ילמד מה שהוא רוצה כתאוות לבו נתת לו אזי יהיה לנחש שיזיק לך במשך הזמן.

אולם אם אתה אוחז בזנבו, תופס אותו ''קצר'', תמיד נמצא עם האצבע על הדופק, עוקב אחרי הבן, מה מצבו בלימודים, עם מי מתרועע אחר הלימודים וכו' לפעמים כשצריך לוקח לו מורה עזר שישב איתו ויקדם אותו בלימודים- אזיי סופו שיהיה מטה בכפך כלומר עזר ומשענת לעת זקנתך. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ.

וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן: נשאלת שאלה ממה נפשך: אם יש זקנים למה שילמד מהילדים? ואם אין זקנים הרי מכל מלמדי השכלתי? אלא מלמדינו התנא רבי יוסי בר יהודה איך צריך ללמוד מקטן ואיך אופן הלימוד מן הזקן. כלומר אם לומד מילד או מקטן ממנו בחכמה צריך לקחת את דבריו בערבון מוגבל, לא בתור דברים קבועים וחתוכים וסופיים, אלא באופן יחסי, מפני שמעורבים בו דברים נכונים ולא נכונים, מסקנות עם השערות משמשים בערבוביה.

ואין דבריו נאמרים לגמרי בישוב הדעת. אולם הלומד מן הזקן שיש בו גם ניסיון חיים, גם חכמה וגם תבונה יכול לקחת מדבריו בלי לנפותם שהרי הדברים מנופים ומזוקקים דיים, ומשנתו קב ונקי וכיין ישן המיישב דעת בני אדם. ועוד מלמדינו התנא הקדוש זיע''א שעלינו להתאבק באבק רגליהם של חכמים וצדיקים שנתייגעו וטרחו בעבודת ה' יתברך והתנסו בנסיונות קשים ומרים וטעמו טעם מיתה בעולם הזה שע''י כך נזדכך מוחם ודעתם לגמרי. והם כענבים בשולות ויין ישן אשר טעמו טוב מאד, ואצלם אפשר למצוא הרבה דרכים בעבודת ה' יתברך.

מה שאין כן אצל הצעירים שעדיין לא התבשלו דיים ולא נתנסו בנסיונות הקשים ולא שימשו כל צרכן. הגמרא בעבודה זרה (דף יט) אומרת שהלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה בעולם, וכך כתבה הגמרא בערובין דף נג, אלא צריך רב מסויים שילמד ממנו סברה, ורב אחר שילמד ממנו עיון חריפות ובקיאות וכו'. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשִׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

הפסוק אומר (שמואל א טז, ז) ''האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב'', פירש המלבי''ם זיע''א שהאדם רואה ושופט מי האיש היפה ומי האיש המכוער, ואינו נכון, מפני שיכול להיות שהאיש שבני אדם מחשבים ליפה התואר והמראה, צורתו הפנימית תהיה בעלת מומים ומכוערת, וכן להיפך. אולם הקב''ה ישתבח שמו מסתכל רק על התכונות הפנימיות ועל המידות שיש לאותו אדם הגם שהוא מכוער המראה. מלמדינו רבינו הקדוש לא ללכת שולל אחרי המראה החיצוני, לעולם לא לשפוט ולקבוע עפ''י החיצוניות, כי ברוב המקרים מראה עיניים ראשוני מטעה, לדוגמא:

אם נראה אדם לבוש הדור, מסורק בקפידה ומגולח למשעי נכנס לבנק כשבידו תיק מנהלים עם שתי פלאפונים צמודים, נחשוב איזה איש עסקים אמיד ורציני, בטח בא להשקיע בבנק, או איזה מנכ''ל חברה או דריקטריון של איזה קונצרן גדול. אבל בפועל יכול להיות שהוא נוכל אלמוני שבא לגזול מכספי אנשים קשי יום המשקיעים שארית כספם בבנק או מקבלי קיצבאות שונות.

או לדוגמא אם נראה מסעדה שהעובד בה בעל הדרת פנים וחזות חרדית, זקן ענק פיאות וכו' ועל הקיר תלויות תמונות של רבנים ואדמורים זצוק''ל, הרושם הראשון שיתקבל שכאן אפשר לאכול בשקט ובבטחה, הכל כשר למהדרין ולא צריך לחזר אחר תעודה ומשגיח וכו', ולצערינו הרבה פעמים תמימים באמת נופלים למלכודת הזו, וע''ז המליצו חכמים ''אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו: וכן אומרת הגמרא שאים באים שניים לדין, אחד בבגדים פשוטים ודלים והשני בבגדי חמודות יקרים מבקשים השופטים ששניהם יתלבשו בשוה. שניהם בצורה הדורה או שניהם באופן פשוט.

ואם בשופטים היושבים על מידין כך, אנו עאכ''ו, והבן. בן תורה אסור לו ללכת שולל אחר ההתפעלות החיצונית שפעמים רבות היא מטעה, לא להתלהב ממה שהמון העם והציבור הכללי נוהרים אחריו. מהיכן לומדים זאת? מיתרו. יתרו היה איש אמת (לא ממפלגת העבודה רח''ל), חיפש בכל כוחו את האמת, כ''ש בפסוק ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם'' (שמות יח, יא). אחרי שהלך ובדק וחיפש בכל העבודה זרה הקיימת בעולם הגיע למסקנה כי רק ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

ועזב עושר, כבוד, נכסים, מעמד, עתיד מבטיח וכו', ובא לחסות בצל כנפי השכינה. היכן? במדבר המשמים והצחיח ולא חשש מה יאמרו ומה יעשו ומה יחשבו בני אדם. אם זו אמת אז הולכים אחריה באשר היא. ומכאן ילמד כל בן תורה לא להסתנוור ולהתרשם מכל דבר, לא כל הנוצץ- זהב הוא, לא להתלהב מאנשים שאין בהם יראת שמיים למרות שהם מהמעמד הגבוה ונושאי תפקידים. תדע לך שאתה בן תורה שווה פי אלף מהם, ואף שר או ח''כ או יו''ר או ד''ר (קו. ץ וד''ר ד''ר תצמיח לך:

) שאין בו יראת ה' טהורה לא מגיע לקרסוליו של אברך פשוט שיושב ולומד בשקידה עצומה. ממה כן צריך להתלהב? מגדולי תורה, מגדולי ישראל שבכל הדורות, מהנהגתם בקודש, מהמידות שלהם הטהורות, מהעמל וההתמדה שלהם בתורה, לזה בלבד צריך לשאוף ולכוון.

הגמרא במסכת בבא מציעא דף נט' מביאה את המחלוקת הידועה בין רבי אלעזר בן הורקנוס לחכמים בענין תנורו של עכנאי, רבי אלעזר הביא הוכחות לשיטתו, עץ החרוב נעקר ממקומו, אמת המים חזרה לאחור כותלי בית המדרש נטו ליפול, ובת קול שאמרה מה לכם אצל אלעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום, ואעפ''י כן חלקו עליו חכמים ונידוהו עד יום מותו.

והוסיף רבינו ניסים גאון שהקב''ה ניסה את חכמי ישראל אם יושפעו מהניסים והמופתים שעושה רבי אלעזר או נשארים בדעתם שהתורה לא בשמיים היא, ואחרי רבים להטות, יחיד ורבים- הלכה כרבים, ולא חסר בתורה הקדושה מאום בכדי שנצטרך בו למופת מן השמים. ומכאן לומדים על גדלות החכם לא מחמת אותות ומופתים או רופא חולים או מתיר אסורים שעושה, אלא הסימן האמיתי הוא גדלותו בתורה, מגיל קטן שקד על לימוד התורה בעמל ויגיעה ומיעוט שינה, וכגדלותו בתורה כך גודל ענוותנותו, והוכחה זו עדיפה מאותות ומופתים וכו'.

לכן הדבר הראשון להתבונן בגדלותו, איפה למד ומי היו רבותיו, וכל זאת בעקבות ריבוי המלובני''ם למיניהם לוחשי הלחשים ועושי הנפלאות שצצים חדשים לבקרים, ואין להתרשם מנפלאותיהם וממעשי הניסים שלהם אם אין תוכם כברם, והבן. עוד פירוש:

אל תלך שולל אחרי מראה עיניים, הכל דימיון ותעתועים, מפני שהעולם הזה עלמא דשיקרא הוא, הרבה פעמים מראה עיניים משקר, מרחוק נראה הים כחול, האם זה אומר שהמים כחולים? והרי המיים שקופים הם ללא צבע? איך מקבלים את צבעם הכחול? מהשתקפות השמיים שהם תכולים, אולם גם השמיים אליבא דאמת אינם כחולים כלל. אסטרונאוטים שהפליגו לירח מספרים שמראה השמיים הוא חום כהה, א''כ איך ניראים לנו שמי מרום כחולים? אלא שכבת האטמוספריה העוטפת את כדור הארץ שלנו היא שמעניקה לשמיים את צבעם.

היוצא מכך שלא תמיד מה שרואים במבט ראשון הוא נכון, אולי יש סיבה אחרת שגורמת לדבר להיראות כמות שהוא. הרב גלינסקי שליט''א משרידי דור דיעה של ישיבת נובהרדוק תירץ את אריכות הלשון בדיברה העשירית ''לא תחמוד'' בית רעך- כלל, לא תחמוד אשת ריעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו- פרט, וכל אשר לרעך כלל. כלומר בדיברה זו יש כלל ופרט וכלל ולפי הברייתא של רבי ישמעאל אין בכלל אלא הדומה למה שמפורט בפסוק, למה התורה מפרטת ואומרת עבדו אמתו שורו חמורו.

ואח''כ שוב כוללת הכל, וכל אשר לרעך? היה לכאורה צריך לומר לא תחמוד כל אשר לרעך? תיר. 'ץ הרב שליט''א אדם מתאווה למה ששייך לחבירו: אשה נאה כלים נאים, דירה נאה, פנטהאוז, גינה, ריצוף שיש, שטיחים מקיר לקיר, מטבח אמריקאי, פינת אוכל סינית, סלון איטלקי, נברשת רומנית. חומד את חמורו יש לחבירו מרצדס חדשה, וולוו, פונטיאק, ג'י, אם, סי השחור של החברה קדישא.

מדוע לי אין? האם הוא מוכשר ממני? היכן היושר?עונים לו, הרגע! אתה צודק אבל מצד שני אין זה צודק שתקבל רק את הווילה שלו והמכונית שלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל השאר, בריאות טובה, מידות טובות, משפחה מאושרת. אם ברצונך קום והתחלף עימו כליל, תקח גם את כאבי הראש שלו, מרבה נכסים- מרבה דאגה, תקח גם את הלילות ללא שינה שעוברים עליו.

עם הצרות מבית ומחוץ שיש לו, עם המזג הרע והתפרצויות החימה, האם אתה עדיין מוכן?? אל תסתכל על פרט זה או אחר, הסתכל בכל מכל כל, גם על הצד הפחות זוהר שבעניין, וכבר לא תחמוד יותר!!! רבי נפתלי מרופשיץ זצוק''ל היה אומר שלכל יהודי יש את ''החבילה שלו'', וכשיבוא המשיח בקרוב יקדמו את פניו המוני בית ישראל, כל אחד עם צרור יסוריו וצרותיו על שכמו, ויזעקו בקול מר על מה ולמה נגזר עלינו לשאת את זאת? מה יעשה מלך המשיח? יקצה אולם ענק, ויקרא אליו יהודי אחר יהודי ויאמר לו הנח את צרורך ופתח אותו, פותח היהודי את צרורו ויוצא, ואחר נכנס במקומו לאולם ואז חוזר התהליך על

עצמו, המשיח קורא לכל יהודי חזרה לאולם ואומר לו תבחר לך צרור, סוקר היהודי את כל הצרורות, רואה את הצרות והמועקות, צרות העניים והעשירים, הבריאים והחולים העובדים והמובטלים ומעדיף את צרורו הישן והמוכר: הכלל הוא שאין אדם יודע מה בליבו של חבירו, וכשמברך בכל יום ''שעשה לי כל צרכי'' ישמח בחלקו שנתן לו אדון הכל ויתן הודאה על חלקו. המשורר הלאומי הרב הגאון רבי אברהם אבן עזרא היה כידוע עני מרוד והמזל היה ממנו והלאה. הוא אמר פעם על עצמו שאם ימכור תכריכים אף אחד לא ימות:

הזדמן פעם אחת להתפלל בבית כנסת מפואר ושמע שהגבאים מכריזים שהם מחפשים רב ומוכנים לתת לו שכר חודשי עשרת אלפים שקלים! הציג הרב את עצמו בפני הגבאים שהוא מוכן להתמנות למשרה, אבל כיון שהיה לבוש בפשטות כאחד העניים לא רצו לשמוע כלל וביזו אותו. כ''ש ''חכמת העני בזויה''. חרה לרב שהגבאים מסתכלים רק בקנקן ולא במה שיש בו שהם קובעים לפי החיצוניות. אמר לעצמו שהוא חייב ללמדם לקח. ראה בשוק באחת הבסטות בחור צעיר נאה בעל הדרת פנים. כ''ש כרס וזקן - חצי רבנן: והציע לו להיות הרב של המקום.

לא האמין הבחור למשמע אוזניו אבל הרב שכנע אותו שהוא כביכול יהיה השמש שלו וידבר במקומו רק ישמע להוראות. הסכים הנ''ל להצעה. הלך עימו האבן - עזרא קנה לו חליפה בפולגת, נתן לו גמרא תלמד בובלי תחת ידו, והלכו שניהם לבית הכנסת. כיון שראו הגבאים את ''הרבי'' החדש הסכימו למנותו לרב בית הכנסת ושהאבן עזרא יהיה שמשו. בשבת באו כל בני העיר לראות את הרב החדש ולהתבשם מתורתו. עלה לבמה ואמר א. ב. ג. ד. וירד. עלה האבן עזרא ואמר רבותיי אני אפרש לכם מה הרב רמז בדרשתו. א - אמונה, דרש להם הרב שעה על אמונה.

דברים שלא שמעו מעולם. ב בטחון, עוד שעה של דברי תורה נפלאים מחורזים במשלים וסיפורי חז''ל, וכן הלאה. ארבע שעות של דרשה. וכך התנהלו העניינים, שואלים שאלות בהלכה ובפוסקים את ''הרבי'', הוא לוחש כביכול באוזני ''השמש'' הלא הוא האבן - עזרא והרב עונה לשואלים באריכות ובבקיאות מדהימה, עד ולא עד בכלל. באו הגבאים ואמרו רוצים לשמוע את רבינו. כבר כמה חודשים שהוא איתנו ולא שמענו מילה אחת מאיתו, החליט הרב שכעת הוא ילמדם לקח שלא ישכחו לעולם. אמר להם רבותיי בעוד שלושה ימים הרב ימסור שיעור בהלכה ויענה לכל השאלות.

הלך האבן עזרא לרב הזה ואמר לו אני צריך ללכת לדרכי, אנחנו נפרדים. לכן אלמד אותך מה ישאלו וגם מה תשיב להם. שאלה ראשונה: ישאלו אותך: התפילין שלי נפלו מה צריך לעשות? תגיד להם תרים אותם, תנשק אותם, תשים צדקה. שאלה שנייה: אשתי עושה לי צרות מה לעשות איתה? תענה לו תבוא בשבוע הבא, עד שבוע הבא כבר יסתדרו ביניהם. שאלה שלישית ישאלו אותך הפרה שלי כשרה או טריפה? תגיד להם תשחט אותה, תוציא את הריאה, תנפח, אם התנפחה - כשירה.

אם לא - טריפה! שלשה ימים חזר ''הרב'' על התשובות עד שידע אותם על בוריים, ביום השלישי התאספו כל הקהל לבית הכנסת לשמוע את רבם הנערץ. בנם של קדושים ''בשידור חי'', אמר להם הרב בבקשה תשאלו כל שאלה שתרצו. קם אחד ושאל: כבוד הרב הפרה שלי כשרה או טריפה? אמר לו הרב תרים אותה תנשק אותה ותתן צדקה: שואל שני שאל: כבוד הרב התפילין שלי נפלו, מה צריך לעשות? אמר לו הרב תבוא שבוע הבא: ושאלה שלישית: כבוד הרב אשתי עושה לי בעיות. אשה רעה מה לעשות לה? אמר לו הרב תשחט אותה: תוציא לה את הריאה, תנפח: אם התנפחה כשירה:

אם לא - טריפה: הבינו הציבור עם מי נפלו ומאותו יום והלאה למדו לקח שהמעיל לא מועיל והכובע לא קובע!! ישמע חכם ויוסף לקח!