Binyamin - פרק ד - משנה כא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: הרמח''ל זיע''א כותב בפרק יא בפרטי מידת הנקיות על שלושת המידות המגונות האלה שמנפש ועד בשר יכלו, מוציאות את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא ברדיפתו אחריהן. הקנאה אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות- כי אין הקנאי מרוויח כלום לעצמו. ולא מפסיד כלום למי שהוא מקנא בו.

א''כ מה הטעם ומה התועלת שבכך? שורש המידה הרעה הזאת הוא הסכלות וטמטום הלב שגורם לעצמו, אם יראה בחבירו איזו טובה או שחבירו עלה במעלה יתרה או התקדם מעט בחיים- ידאג ויצטער מכך. לא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו. ממש כדוגמת המן הרשע ימ''ש שאמר לאוהביו וזרש אשתו ''וכל זאת איננו שווה לי בראותי את מרדכי היהודי שהוא לא כורע ולא משתחווה לי''. ישנם כאלה שלא מצטערים וכואבים כל כך בפרהסיה אבל בתוך תוכם צובט הלב והצער מציק לו, למרות שבפיו הוא אומר דברים בשבחו וכשמח בשמחתו.

ועל כך אמר שלמה בחכמתו ''ורקב עצמות קנאה'', שעונשו של המקנא שלא רק שאוכל את בשר עצמו בקינאתו אלא מכלה אף את עצמותיו. אומר הרמח''ל זצוק''ל לו ידעו ולו יבינו שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלא נימא, וכל דבר הוא כפי עצתו ורצונו של הקב''ה.

א''כ למה יצטער אדם במה שנותן הקב''ה לחבירו? אומר הנביא ישעיה שבעתיד דבר ראשון שיעשה הקב''ה הוא להסיר את הנגע הרע הזה ואת המידה המגונה הזו מליבות האנשים (ישעיה יא, יג) ''וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים'' כעין השלום והשלווה שהוא מנת חלקם של המלאכים שכולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו, כי כולם יודעים את האמת לאמיתה. שמחים בצאתם וששים בבואם לעשות רצון קוניהם. אשר על כן אומר הרמח''ל כל אדם שלוקה במידת הקינאה חסר הוא באמונה.

כל ימיו מכאובי לב ויסורים וחולה הוא במחלה נפשית קשה. ויותר מכך שאין לו תועלת כלל ממה שמקנא. אלא מאמין שהכל מהבורא ושאין אדם יכול להועיל או להזיק, להעלות או להוריד להעשיר או להעני מבלעדי הבורא, כמו שאמר דוד המלך ע''ה בשבח הנאה ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וכו' לך ה' הגדולה, והגבורה, התפארת והנצח וההוד, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, העושר והכבוד, ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל.

א''כ למה שיקנא אדם בחבירו ויסבול מכאובים לנפשו כל הימים? אלא יאמין שבמקומו יושיבוהו ומשלו יתנו לו והכל בידי הקב''ה ישתבח שמו משפיל ומרים מוריד ומעלה. מוריש ומעשיר, והכל מפלאות תמים דעות. ע''י מידת הקנאה באה מיתה לעולם, והתורה בראשיתה מספרת על הקלקולים שיש באמתחתה של מידה זו. המדרש מספר על הפסוק ''ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים'' באה הלבנה והתלוננה לפניו אפשר לשני מלכים כיוון שקנאה הלבנה שגם השמש תהיה גדולה כמותה, ואמר לה כשם שבנגיעה לא מתים כך גם באכילה לא מות תמותון.

חווה עצמה לאחר שאכלה מעץ הדעת האמינה שהיא הולכת למות, כי כך ציווה הקב''ה ''ביום אכלך ממנו מות תמות'', נכנסה קינאה בליבה ואמרה אם תמות היא לבדה הרי בעלה יקח אישה אחרת תחתיה, מה עשתה? אמרה טובעים השניים מן האחד. תיקח גם את אישה אלי קבר, ואכן החטיאה באכילה גם את אדם הראשון. וכן בהמשך הפרשה קין נכנס להיסטוריה בתור הרוצח הראשון עלי אדמות, הוא אפילו לא ידע איך רוצחים, כיוון שקינא באחיו הבל על שהקב''ה קיבל את תשורתו ואילו את מתנתו שלו דחה, קם ועשה מעשה נפשע.

מומחים המבינים בהתנהגות החיות יודעים לספר כי הסוס כשבא לשתות ממקור מים, כיוון שרואה את בבואתו במים חושב שיש שם עוד סוס ששותה על כן מכה וצוהל ברגליו הקדמיות במים, וגורם לערבוב המים עם התחתית הבוצית ורק אז שותה, מעדיף הוא לשתות מים עכורים מלאים חול ורפש ובלבד שלא יראה לכמה רגעים שעוד סוס (הוא עצמו) שותה מהמים. כוחה של קנאה להביא מיתה לעולם לדורות, לגרום לרצח של אחים, לגרום למלחמות ואנדרלמוסיה בכל העולם כולו.

בספר ''כד הקמח'' כתב המחבר זצוק''ל שאדם שמקנא בחבירו על מה שמצליח ושונא אותו עקב כך על לא עוול בכפו- נחשב כמי שמורד ח''ו בהקב''ה, שמטובו משפיע על האדם הזה. מסופר על שני בני אדם שאחד היה קנאי והשני חמדן שעשו מעשה טוב והמלך רצה להטיב להם, אמר להם בקשו ממני בקשה, מה שהראשון יבקש יקבל השני פי שניים, כל אחד כיבד את חבירו בזכות לבקש ראשוץ ולא הסתדרו, עד שהמלך עצמו החליט שהקנאי יבקש ראשון, אמר הקנאי לעצמו מה אבקש? הרי מכל מה שאבקש, חברי יקבל כפול ממני ואני אנא אני בא? אמר אדוני המלך אני מבקש שתעקור עין אחת שלי, בתנאי שלחברי תעקור את שניהם. הרי לך מידת

הקנאי שמוכן שיעשוהו בעל מום בתנאי שחבירו יסבול יותר. כמו שמצינו את הנשים שבאו לשלמה המלך זו אומרת שלי החי ושלה הבן המת, ואילו השניה אמרה חתכו את הילד החי גם לי גם לה לא יהיה, מוכנה להרוג ילד חי תינוק חף מפשע על לא עוול בכפו בתנאי שגם לחברתה לא יהיה.

מחבר הספר ''ראשית חכמה'' הרב אליהו וידאש זיע''א תלמידו של המקובל הגדול רבי משה קורדובירו זיע''א כתב בספרו ''חופת חתנים'' מעשה שהיה עם רב נחמן בר יצחק שהיה לו תל עפר בתוך כרמו, הביא רב נחמן פועלים שיחפרו את התל, והנה רואים הפועלים ביום השני לעבודתם אדם שיושב על התל והיה אומר להם שמא הגיע זמן תחיית המתים? הלכו הפועלים לרב נחמן וספרו לו על האדם שיושב על התל, כשהגיע רב נחמן ושאל את האיש למעשיו, אמר לו אותו אדם תדע לך שאני מת ואני קבור בתוך תל העפר הזה, כששאל אותו רב נחמן ואיך זה שאתה לא הרקבת, הרי המתים מרקיבים בקבר? ענה לו המת תדע לך שמימי לא

הקפדתי על חברי ולא עלתה קנאתם על ליבי, שנאמר ''ורקב עצמות קנאה'', אדם שלא קינא בחבירו - לא ירקיב בקברו. שלמה המלך ע''ה אמר (בקהלת ב, כא) ''וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו, גם זה הבל ורעות רוח'' כלומר מלמדינו קהלת שרוב עמל האדם, כשרונו, מרצו, פעולותיו, נדחפים ופועלים ע''י מידת הקנאה שמקנא אדם בחבירו.

אדם רוצה להתפאר על חבירו, אינו מוכן שיהיה חסר מהדברים שחבריו הגיעו אליהם, שואף ומקנא בחבירו בדברים הנחשבים בעיניו שלא יפחת ממנו חלילה, כדי להשביע את רעבון נפשו הנוצר ע''י הקנאה מוכן אדם לשלם את כל הון ביתו, להתייגע יומם ולילה, יצר הקינאה הפועם בליבו ולא נותן לו מנוח עד שישיג.

על הפסוק ''ורקב עצמות קנאה'' אומר האבן עזרא זיע''א מי שיש בו קנאה הוי אומר שבחייו לא ביטא את עצמו ומיצה את כוחותיו אלא חיה אחרים גם במותו לא תתקיים עצמותיו, כל זמן שאדם מרגיש ביחודו ובתפקידו הפרטי בעולם, בבחינת בשבילי נברא העולם- אין מקום לקנאה, אבל כשאדם רואה עצמו אחד מיני רבים, הוא מודד עצמו יחסית לאחרים מתבטל כלפיהם- ומקנא בהם, ה' יצילינו ממידה מגונה זו.

כתב הרב מנורת המאור זיע''א בכלל הקינאה שלכל אחת משלושת המידות המגונות הללו מסובבת להפסיד אמונתו של אדם, וממיתות אותו קודם זמנו, וטורדין אותו מהעולם הבא, קנאת אדם בחבירו באה מרוע לב כי תמיד נדמה לו שמה של חברו הרבה ומה שלו מעט, וכל טובה שתבוא לחבירו היא למקנא כעס וקנאה, נמצא תמיד כועס במעשה הקב''ה. כן מצינו בשאול שהיה מקנא לדוד- נהרג שאול ומלך דוד הע''ה. בגלל הקנאה הרג שאול לנוב עיר הכהנים, בגלל הקנאה הלשינו הכשדיים על חנניה מישאל ועזריה והושלכו לכבשן האש וניצלו.

ואילו אותם כשדים נהפך עליהם הדין ונפלו הן בכבשן האש ונמוגו כלא היו. בגלל הקינאה הלשינו הכשדיים על דניאל הצדיק, והושלך בשל כך לגוב האריות וניצל. ונהפך עליהם הדין והושלכו הם לגוב וכבר באוויר טרפום האריות. וכמה היתה המידה הזו קשה בעני משה שאמר ליהושע המקנא אתה לי?. דברי קנאה נחלקים: יש אדם שמקנא בחביריו העשירים מפני שכל רצונו שרק הוא יהיה עשיר, הוא ואפסו עוד. ואם יראה אחרים עשירים כמותו וכל שכן יותר ממנו, נפשו עליו תאבל וישנא אותם בלבבו.

יש קנאה אחרת שאדם לא הולך בדרך התורה והמצוות ולא רוצה שגם אחרים ילכו, כדי שלא יהיו טובים ממנו, וגם זו רעה חולה. ויש שמקנא בחביריו שהם חכמים יותר ממנו, ובקנאתו בהם טורח ומוסיף על חכמתו, כמו שאמרו חז''ל קנאת סופרים תרבה חכמה. וע''ז אמר שלמה המלך ע''ה ''וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח''. כי אם שתעסוק ביראת ה' מנדבת לבך ולא מצד הקנאה. והתאווה:

כתב הרב ''מנורת המאור''זיע''א שמידת התאווה גם היא נחלקת, יש מתאווה לתאוות המאכל, יש המתאווה לתאוות הממון, ויש המתאווה לתאוות נשים, ויש מתאווה לתאוות הכבוד, וכל אחת מהן תוביל אותו לבאר שחת. אדם שנכשל בתאוות המאכל, כל הזמן חושב בליבו על מאכלים, ועל מעדני מלכים, בכל מקום של משתה ושמחה לא נפקד מקומו, ומתוך כך אין שת ליבו לכשרות המאכלים ולטיבם, ועוד שלעולם יאכל אדם את המועיל ולא את הערב, ואילו זה השקוע בתאוות המאכלים לא ימנע עצמו מהדברים הערבים, כך יגיע לאובדן נפשו שמאכלים אלו יסבבו לו חולאים רעים וממתים אותו קודם זמנו. ישים כל אדם אל לבבו שריבוי

המאכלים הולך כולו אל הסיטרא אחרא ונותן בו כח, והופך גופו לגשמי ובהמי, וכל אכילה של תאווה למלאות כריסו מוסיפה עוד טומאה בגופו ונפשו. ומונע ממנו להתקדש ולהיטהר, להבין תורה ולהשיג מעלות החכמה מטמטם את ליבו והופכו לגס ובהמי, ורמז לזה מצינו בתורה ''אדם כי ימות באוהל'', אדם שרוצה לזכות לאוהלה של תורה - לחיות חיי עולם ימית את עצמו כלומר את תאוותיו ורצונותיו ותשוקותיו.

ועוד שתאוות האכילה תביאהו לבאר שחת ותקצר ימיו של אדם שהרי בן סורר ומורה ירדה תורה לסוף דעתו שאם לא ימצא את תאוות האכילה שהורגל לה ילך וילסטם את הבריות וסופו שיהיה שופך דמים, אמרה תורה עדיף שימות זכאי ולא ימות חייב.

אמר פעם מו''ר ועט''ר הרה''ג יוסף בר שלום שליט''א, רבה של בת-ים תכב''ץ שאדם ששותה כוס מיץ שאין עליה הכשר יכול להיכשל באיסור נבילות וטורפות, אכילת חרקים ועוד מרעין בישין, כל זאת מפני שיש עשרות סוגים של צבעי מאכל שהם עצמם מכילים עשרות דברים שחלקם הגדול נעשה מחרקים או מעצמות של נבילות וטריפות.

בשוקולד תמים שמיוצר בחו''ל קיימים לפעמים עשרות איסורים, מפני שבחוצה לארץ משתמשים לייצור השוקולד בשומן טבעי של בעלי חיים טמאים ולא בשומן צמחי או מרגרינה כנהוג בארץ, בסלט תמים שאדם אוכל במסעדה יכול לפעמים לעבור על עשרות לאווין של חרקים שקצים ורמשים, וייתכן מאד שהסלט ''בשרי'' לגמרי תרתי משמע::

יחשוב האדם כמה שניות לפני שאוכל מאכל מפוקפק בכשרותו אם היו באים אליו מומחי מזון ואומרים לו יש סיכון שאחוז אחד מתוך מאה יש רעל במזון הזה, האם גם אז היה אומר אבל יש תעודה במקום הזה?או אני לא מחמיר וכדומה? בוודאי שהיה בורח מהמזון הזה כבורח מפני הנחש, ונמלט מאה שערים כדי שלא יכנס בשער אחד של ספק פיקוח נפש. ק''ו בדברים אלו שהם סכנה לנפש הרבה יותר מאשר סכנה לגוף. ומקרא מלא הוא (משלי כא, כג) ''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'', פיו - מלאכול אכילה גסה או אכילה אסורה, ולשונו- מלדבר דבר האסור.

נושא ריבוי החרקים בזמננו: ואם יטען הטוען מה רק עכשיו נזכרו להתעורר בעניין התולעים? מה עשו לפני 30-40 שנה? וכי אבותינו ואבות אבותינו שהיו אוכלים לא ידעו את זאת? לשאלות אלה יש מספר תשובות: א. בראש ובראשונה עלינו לדעת שגם אבותינו הקדושים נזהרו והזהירו בנושאים אלה, וראיה לכך במדרש, במשנה בגמרא, ספרי ראשונים ואחרונים, ועוד כיוצא באלו, וכדלהלן: על הפסוק הנאמר בתורה ''ארורה האדמה בעבורך'' (בראשית ג', יז'), פרש''י כלשון המדרש, תעלה לך דברים ארורים כגון: זבובים, פרעושים ונמלים.

איתא במשנה בבבא בתרא (פרק ו' מ משנה ב') שכשאדם מוכר תאנים לחבירו, מקבל הקונה על עצמו מראש, שעשר תאנים מתוך מאה הם מתולעות, ועוד במדרש רבה (שיר השירים פרק ו') גבי תאנים. איתא במשנה (מכשירן פרק ו' משנה א') גבי הכנימה. איתא במסכת חולין (סז':) גבי זוזים בעדשים, יתושים בכליסין, תולעים בתמרים, בגרוגרות, בזיתים, בגפנים, בדגים ובבשר. איתא במסכת סוטה (ג') גבי תולעים בשומשום.

הפרי חדש (בסימן פד') כתב בזה''ל לא אוכל להתאפק מלהזכיר ולהודיע לעם ה' חומר איסור התולעים, לפי שנעשה קל בעיני הבריות, וכיוון שאדם עבר עבירה ושנה בה, נעשית לו היתר, עכ''ל. ועוד כהנה וכהנה, בספרי ראשונים ואחרונים, עיין כל זאת בספר ''בדיקת המזון כהלכה'', של הרב ויא, כי משם לוקחה כל זאת. ב.

שינויי האקלים תורמים הרבה לשינויים בסוגי הנגיעות בארצות השונות, מה שגרם לחוסר מודעות, בזמן שעלינו מהארצות השונות אל ארץ ישראל, ובפרט שהאקלים בארץ, הוא מאד נוח להתרבות החרקים, וכ''כ הפרי חדש (יו''ד סימן פד' סק' כב'') וז''ל ומכל מקום הכל משתנה לפי המקום והזמן, ע''ש, במה דברים אמורים? בפירות, אבל הירקות נגועים בכל הארצות, וכמ''ש הפרי חדש (סעיף טו'). ג. הגברת היבוא והיצוא בין הארצות השונות של מוצרי מזון שונים, גרם ליבוא של סוגי חרקים שונים, שלא היו קודם לכן, לדוגמא:

לפני מספר שנים הושלך למאגרי מים דג נוי, אשר נשא על גבו טפיל חדש הנטפל לדגים, כעבור שנה טפיל זה התפשט בכל הבריכות בארץ. כמו כן לפני מספר שנים הגיעו לארץ שני סוגי ''זבוב המנהרות'' האחד פוגע בירקות, וחברו פוגע בפרדסים. אף מזון מאוכסן לתקופות ממושכות תורם לא מעט בתחום החרקים. ד. לכן עקב ריבוי החרקים והתחשבות בעסקים, התקן הישראלי מתיר המצאותם של שני חרקים אפילו חיים, בכל ק''ג קמח או אורז, וביצי כינים בלי הגבלה.

התקן לזיתים מתיר המצאות של 4% זיתים נגועים, בתמרים ותאנים הנגועים יותר, ויש חשש גדול שהעסק יפגע ח''ו מותר עד 10% נגועים. אף מטרות החקלאות עיסקיות בלבד, ומאחר וחומרי ההדברה רעילות לבני אדם, קיימת נטיה היום להשתמש בשיטות חילופיות, כגון שאיבת חרקים באמצעות משאבה ענקית, אשר אינה מועילה כ''כ, משום שמוציאה רק כ 65% או פיזור חרקים טורפים אשר מאכלם הוא החרק המזיק בלבד, ולא הירק או הפרי שעליו הוא נמצא, מה שמותיר את החרק הטורף, שאסור גם הוא באכילה. ה.

ולסיום נביא את דברי ה''אור החיים'' (שמות טז' כ') וז''ל ואדם כי יחטא ירום תולעים, והוא סוד גדילת תולעים מהפירות ואויר האדמה אחר חטא האדם. עוד כתב (ויקרא יא', מג') וצריך האדם להיזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו (לפני למעלה ממאתיים שנה) שנזהם האויר (מבחינה רוחנית) והארצות כולן יחד וכמו שנאמר בתהילים (מזמור סח') ''פיזר עמים קרבות יחפצון'', עיין בגמרא בפסחים (קיח:) ביאורו, ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ, שומר נפשו ישמור את הדבר.

על כן עלינו להתחזק ביתר שאת בקניית ירקות ''גוש קטיף'', ואל יתן ליצרו לשכנעו שהוא יקר, כי כשאנחנו קונים רהיטים וכדו' שגורה האמרה בפינו ''היקר הוא הזול'', אף כאן היקר הוא הזול מבחינת עוונות. איסור אכילת תולעים הוא אחד האיסורים החמורים בתורה, לשם השוואה אדם האוכל כזית בשר חזיר עובר על לאו מהתורה, אך האוכל שרץ, אפילו הקטן ביותר עובר על ארבעה, חמישה או שישה לאוין, בהתאם לסוג השרץ. המקור לכך: ספר ויקרא פרשת שמיני (פרק יא כולו). א. על שרץ המים כגון תולעים בדגים- עובר על ארבעה לאוין: 1.

''אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ''. 2. ''ולא תטמאו בהם ונטמתם בם''. 3. ''מכל שרץ המים: שקץ הם לכם''. 4. ''וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו''. ב. על שרץ הארץ כגון תולעים בפירות, וכדו' עובר על חמישה לאוין: 1. ''אל תשקצו'', 2. ''ולא תטמאו'', 3. ''וכל השרץ השורץ על הארץ שק. ץ הוא לא יאכל''. 4. כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגליים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם''. 5. ''ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ''. ג.

שרץ העוף כגון זבובים שבחסה וכדו' עובר על שישה לאוין: כל החמישה הכתובים בסעיף ב', ונוסף על כך ''וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו''. האוכל סלט תמים ונחמד שלא בדוק מתולעים יכול לעבור על עשרות ואף מאות לאוין בסעודה אחת.

הבן איש חי ראה פעם אישה אחת שלפניה שני סלים גדולים של חסה והיא שוטפת אותם במהירות ושמה בסל השני, שאל אותה כמה שערות יש בראשך? אמרה לו לא יודעת, לפי דעתי אי אפשר לספור אותם, אמר לה שערות ראשך אפשר למנות אבל חיוב המלקיות אשר בצווארך אי אפשר למנות, אמרה לו מה אעשה שבני הבית מרובים ורוצים לאכול הרבה חסה? אמר לה הרב תשובה זו לא תצילך ביום הדין!!! אדם שנכשל בתאוות הממון:

כתב הרב מנורת המאור זיע''א על הרעה החולה הזו שבעבורה אדם מסכן את עצמו ובין כך ירקבו עצמותיו, והלהוט בתאווה זו יחלה וימות, ומעולם לא תשבע עינו ולא יגיע לחצי תאוותו, יש לו מנה רוצה מאתיים, ולעולם בטן רשעים תחסר, וזו מדרגתו של עשיו הרשע שאמר יש לי רב, כאומר כמה שיש לי עדיין זה לא הכל. ועל כך התפלל החכם באדם ואמר (משלי ל, ח) ''ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי'', וע''ז אמר יעקב אבינו ע''ה (בראשית כח, כ) ''ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש''.

גדולי העולם היו בורחים ממידה זו כבורחים מפני הנחש, רבינו הקדוש שלא היו חסרים על שולחנו צנון וחזרת בימי החמה כמו בימי החורף זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה לפני מותו ואמר רבש''ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי ולא נהנתי מהעו''ז אפילו באצבע קטנה שלי. וכן אמר דעה''ה (תהילים פט, מח) ''זכור אני מה חלד'' כלומר אדם יש לו טבע שאוגר ואוסף ומקבץ רכוש כמו חולדה, ובסוף משאיר כל חילו לבעל השני של אשתו: ונמצא שהיה עבד נרצע לכספו ולא נהנה ממנו כלום, וע''ז נאמר ''עזבו לאחרים חילם''.

ואומר הפלא יועץ זיע''א שהדברה העשירית לא תחמוד היא הקשה ביותר וחומרתה גדולה מאוד שבעבורה יכול אדם להיכשל בכל התשעה דברות הקודמות. כתב הרמח''ל זיע''א במסילת ישרים בפרק יא: הנה חמדת הממון הוא האוסרת אותו במאסר עולם כדכתיב (קהלת ה, ט) ''אוהב כסף לא ישבע כסף'', כי כמה מצוות נשכחות וכמה מצוות נאבדות מפני רוב העסק, כ''ש תלמוד תורה, וכבר אמרו ''לא מעבר לים היא'' באותם שהולכים מעבר הים לסחורה, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, וכן שנינו ''מרבה נכסים מרבה דאגה'' ובהרבה פעמים עושר שמור לבעליו- לרעתו רח''ל.

והתאווה הקשה שבכולן- תאוות הנשים: כתב שלמה המלך ע''ה ''טוב מראה עיניים מהלך נפש''. כלומר ראיה שאדם רואה גרועה יותר מגופו של מעשה. וידוע מעשה בנתן צוציתא שהגיע לשערי מוות בגלל שחמד את אותה אישה, חנה הצדקת, ומתוך שלא רצתה לשמוע לו ולהכשל בעבירה כמעט שיצאה נפשו, ואפילו לראותה מבעד לגדר בשביל שיתרפא לא הסכימו חכמים.

ומקרא זועק (במדבר טו טל) ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם'' אמרו חז''ל גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, ועוד אומר איוב (איוב לא, א) ''ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה''. ודרשו על כך חז''ל שאפילו על בגדי אישה התלויים בחבל אסור להסתכל (והוא שמכירה). כתב השל''ה הקדוש על מנהג (בהיפוך אותיות גהנם:

) רע ומר שהתרחש בדורות אחרונים שבחור ובחורה הולכים תקופה ארוכה ביחד ונפגשים כמה פעמים בשבוע ויושבים ושוחקים ומחליפים חוויות ביניהם, ודבר זה גורם לגופן של עריות, לנגיעה אסורה, וכו' סופו מי ישורינו. אלא ידע האדם שהעיקר בחיים הוא להתחתן ולהוליד ילדים, וכמה שיותר, ויפה שעה אחת קודם. ימעט בפגישות כמה שאפשר, הכל בהדרכת רב ומורה הוראה, וישתדל להזדרז בזה כדי שלא יחמיץ את המטרה האמיתית שבנישואין הקמת בית נאמן בישראל שיהיה מושתת על אדני התורה והיראה. ולהוליד בנים שילכו בדרך ישראל- סבא.

אשרי אנוש יעשה זאת ויציל עצמו ממחשבות והרהורים רעים ומדברים גרועים יותר, וידע לנכון שבכל יום שעובר ללא אישה שרוי גם בלא ברכה, בלא חומה, בלא שמחה, בלא תורה, ועדיין אינו מושלם בגופו אלא פלג גוף בלבד, וידוע שעד עשרים שנה ממתין הקב''ה לאדם שיתחתן, ואם רואה שמתמהמה בזה מקללו ח''ו ואומר תיפח עצמותיו (קידושין כט ע''ב). מן המפורסמות הוא שהתאווה מוציאה את האדם מן העולם, האדם בהא הידיעה, כלומר אפילו יהיה הענק שבענקים, אם לקוי הוא במידה זו- הרי שתוציאו מהעולם.

אמר דהע''ה (בתהילים קיב), ''קרנו תרום בכבוד, רשע יראה וכעס, שיניו יחרוק ונמס, תאוות רשעים תאבד'' כלומר הרשע שרואה את הצדיק שרוי בכבוד יחרוק שיניו ובסוף גם תאוותו תאבד שהשלווה והמנוחה שהיו לו קודם יאבדו. וע''ז דרשו חז''ל ''ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה'', אדם שמסיע עצמו מהתורה ומהק. ''ה סופו שחונה בתאווה ושם נקבר.

משל בזה לאדם שהלך במדבר הצחיח והיה צמא למים, וראה למרחוק מראה מדומה של מים, הלך לאותו כיוון ולא מצא כלום, פגש בו אדם אחד ואמר לו לאן אתה הולך? אמר לו למקום המים, רוצה אני להרוות צמאוני. אמר לו אותו אדם, שוטה! לא מים אתה רואה אלא מקום מדומה של מים, אם תמשיך ללכת באותו כיוון- תמות בצמא, אלא אם תחזור למקומך יש לך תקווה להגיע למקור מים ולמקום ישוב. הנמשל: כך הם תאוות העולם, פאטה מורגנה, מראה מדומה, כאדם הצמא ושותה מים מלוחים, הרי בהכרח שלא בלבד שלא ירווה לעולם צמאונו, אלא אף יצמא יותר. והבן. והכבוד:

כתב הרמח''ל זיע''א במסילת ישרים כי כבר היה אפשר שיכבוש אדם את יצרו על הממון ועל שאר הנאות, אך הכבוד הוא הדוחק. כי אי אפשר לו לסבול ולראות עצמו פחות מחבירו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. כי הנה ירבעם בן נבט שכל חכמי ישראל נחשבו לפניו כעשבי השדה, נטרד מן העולם בגלל הכבוד, הוא מה שאמרו בגמרא תפסו הקב''ה בבגדו ואמר לו חזור בך ואני אתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ושאל ירבעם מי בראש, משמע שרצה לשמוע בפירוש שהוא בראש לפני דוד המלך, ענה לו הקב''ה בן ישי בראש.

ומי גרם לו לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עימו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא ''ובקשתם גם כהונה'' כי ראה שאליצפן בן עוזיאל נשיא, והיה רוצה להיות במקומו. ומידה זו היתה גם למרגלים שהוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם ולבכייה לדורות, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסתם לארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל, ויעמדו אחרים במקומם. מידה זו גרמה לשאול לרדוף אחרי דוד אחר ששמע את הנשים שרות הכה שאול באלפיו ודוד ברביבותיו, כתוב בהמשך ''ויהי שאול עויין את דוד מהיום ההוא והלאה''.

ומי גרם ליואב שיהרוג את עמשא? אלא הכבוד שאמר לו דוד ''אם לא שר צבא תהיה לפניי כל הימים ''. כללו של דבר הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם, היה מסתדר בבית פשוט שיסתירהו מן הפגעים והייתה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתייגע להתעשר כלל, אבל כיוון שלא יכול לראות עצמו שהוא שפל ופחות מרעיו - מכניס עצמו לכל זאת.

ומאיר לנו המסילת ישרים שבכל תאווה יש בה גם חמדת הכבוד, תאווה לאכול- לא מסתפק במאכל מזין ומועיל אלא רודף אחרי הערב והמפואר, לא מסתפק במעט אוכל אלא רודף אחרי השפע שמביא בעקבותיו פשע, וכן בתאוות הממון- לא מסתפק בבית ממוצע שיתן לו הגנה ומסתור מפני הפגעים, אלא הולך ומתחייב לעשרות שנים משכנתא, ערבים, ריבית הצמדה, הלוואה משלימה, שעות נוספות, מרבה קללה על קללתו בכדי לחיות בבית מפואר, ברמת חיים גבוהה, וכל העמל לרבות כבוד לעצמו ובהכרח ממעט בכבוד שמים.

אמרו אמרו חז''ל ''כבוד חכמים ינחלו'' (משלי ג, לה), וכל זולת זה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל, אשרי המבין. מרגלא בפומיה של הסבא מקלם זצ''ל, הקנאה התאווה והכבוד דומים לעלוקה שתכונתה למצוץ דם. בתחילה היא מוצצת דם ונהנית מכך, אבל כיון שרוותה דם הרי היא מתפקעת ומתה, כמוה הם שלושה מידות אלו.

בתחילה שאדם להוט בהם נראה לו שהוא נהנה, אך לבסוף מביאות אותו כל אחת מהן להרס עצמי!! בספר אור יהל של הגרי''ל חסמן זצוק''ל מביא הרב את היסוד שבאמצעותו ניצח יעקב את עשו עוד לפני שהחל הקרב ביניהם הנשק הסודי בו השתמש יעקב אע''ה הוא הכבוד, קצת עיזים וכבשים גמלים וחמורים, קצת השתחויות וכיריעות שיחדו את עשו ומילאו את נפשו של אותו רשע, וזו הגבורה האמיתית וכוחו של הצדיק היודע להפוך רוגז ושנאה לאהבה ורצון, ללא שפיכות דמים, ללא הפעלת כח ואלימות.

כידוע שכר מצוות בהאי עלמא- ליכא, שום הון שבעולם הגשמי לא יהווה תמורה לשכר רוחני המגיע עבור עשיית מצווה שהיא רוחנית, אולם ישנו דבר אחד בלבד שיכול להוות תשלום על קיום המצוות- כבוד. אפילו שזה כבוד מדומה, בכל זאת הוא דבר רוחני, הרבה אנשים מוכנים להפסיד הון תועפות בשביל שיתנו להם קורטוב של כבוד. השבחים שאדם מקבל על עושרו על מעשיו או על חכמתו מהווים מעין תשלום רוחני, לכן אמרו חז''ל הקדושים מאד מאד הוי שפל רוח, ברח מן הכבוד כבורח מפני אש, פן יבולע לך ותצא נקי מנכסיך לעולם הבא.

ראה הוזהרת!! מרן החפץ חיים זיע''א היה לבוש בפשטות מדהימה ולא באיצטלה דרבנן והיה מבקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את נסיעותיו כדי שלא יבואו לקבל פניו. כשהיו שואלים אותו למה מנע מהם את הזכות לקבל את פניו ולכבדו כראוי לתלמיד חכם כמוהו היה עונה להם ידוע שחמין אוכלים בשבת, אם מאן דהו יתאווה לאכול מהחמין ביום שישי תייעץ לו בוודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בתואנה שחמין אוכלים רק בשבת.

כבוד זהו החמין שאוכלים בעולם הבא, ביום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בעולם הזה - יאלץ להשאר רעב בעולם הבא!!! מסופר שפעם אחת נכנס הרב שלזינגר שליט''א עם תלמיד אחד שלא ראה ברכה בלמודו אל ''הסטייפלר'' רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצוק''ל, עוד לפני שמסר את הפתק לגאון אמר הרב לבחור אתה יודע למה יש תלמידים ''שנשבר'' להם בלימוד? שפתאום מקבלים משבר? יש לזה רק סיבה אחת, מפני שלומד וחושב על כבוד, שרוצה שראש הישיבה יחזיק ממנו, ושיכבדו אותו, וכואב לו וזה גורם לו צער.

והקנאה אוכלתו ומקבל משבר. אבל דע לך שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד, שאחרי מאה ועשרים שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם לא תופס שום חשיבות שום ענין שבעולם לא רכוש ולא נכסים ולא שום דבר, רק דבר אחד ויחיד: תורה!! ושם כל המשא ומתן הוא רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה ויאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכל התורה שבן אדם לומד כל ימי חייו צריך להיות רק לתכלית זה: שלא יבוש ולא יכלם לעולם ועד בעולם האמת הניצחי. וכאשר לומד לתכלית זו בלבד אז לא אכפת לו שום דבר.

כי כל מחשבותיו נתונות להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה, ואז אין לו משברים ותמיד הוא בשמחה!!! מעשה בתלמיד חכם אחד בישיבת ראדין שהיה אוהב כבוד ומקפיד על כבודו, ורוצה שישבחו ויפארו אותו על חידושיו וחכמתו, ומשום כך ירד כבודו בעיני התלמידים ואדרבא, היו מקילים בכבודו, בגלל זה היה אכול צער ואכזבה.

בפרט כשראה איזה כבוד נוהגים התלמידים בראש הישיבה החפץ חיים, ניגש אותו תלמיד לרב ואמר לו הרי שנינו אני ואתה תלמידי חכמים, איך זה שבכל מקום שאני הולך אני מקבל בזיונות תחת כבוד, ואילו אתה כולם יכבדוך ויעריצו אותך? השיב לו הרב, חז''ל אמרו כל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו, וצריך להבין מהי כוונת המילה כל. אלא החידוש הוא כל הבורח מן הגדולה אפילו אדם שלא ראוי ולא מגיעה לו גדולה- אם נמצאת בידו מידה זו שאינו חפץ בגדולה ובורח ממנה- גדולה מחזרת אחריו.

וכן ההיפך, כל המחזר אחר הגדולה, לא רק מי שאין הגדולה מגיעה לו ורודף אחריה, שאינו משיגה, אלא אף מי שראוי לגדולה מצד גדלות מעשיו- אם מחזר הוא אחריה ומשתוקק לה גם ממנו היא בורחת ואינו משיגה. אתה מצד ידיעותיך בתורה ראוי אתה לגדולה וכבוד, אבל דא עקא מפני שהנך במחילה, מחזר אחריה - אינך משיגה, אך אני הקטן שמצד חכמתי בתורה ומעשיי אינני שווה, אך זאת בי, אני מטבעי שונא את הכבוד והפרסום הכבוד רודף אחרי למרות רצוני!!! כידוע שהכבוד הוא אחד הענפים של מידת הגאווה שהיא אבי אבות הטומאה, בדומה למידת הכעס וההקפדה, ואין לך מריבה או קטטה או מחלוקות ומלחמות שבעולם

שאינה תוצאה של גאוה סרוחה. ואש המחלוקת עולה עד לב השמיים, שסובר האדם שלו נאה ולו יאה הכבוד, ושדברו לא ישוב ריקם. ואם חלילה באיזה פעם לפי דעתו לא כבדו אותו כראוי לרום מעלתו- הרי הוא נוקם ונוטר, ועברתו שמורה לנצח. וראוי לכל אדם לחשוב מה אני ומה חיי? טיפה סרוחה, עפר ואפר, רימה ותולעה, כלי מלא צואה בושה וכלימה חטאי לו יריחון בם שכניי אזי רחקו מגבולי, ומה יתן לי ומה יוסיף אם יכבדוני אנשים שכמותי או אם יבזוני? ממה נפשך:

אם אני מכובד לפני מלך הכבוד מה אכפת לי שילעגו ויצחקו עליי, ואם משוקץ ומתועב אני לפני מלך הכבוד, למה לי חיים וכבוד מבני אדם שוכני עפר??? וכבר דרשו דורשי רשומות שהמילה כבוד נוטריקון בטל ומבוטל כעפרא דארעה!!! מסופר על הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר זצוק''ל שפעם בשמחת תורה הרימו התלמידים את רבם הצדיק והנערץ על כתפיהם והחלו לרקוד עם ספר התורה החי, תוך כדי ההקפות הבחינו שרבם ממלמל בשפתיו, אחד התלמידים קירב עצמו ושמע את הרב הצדיק ממלמל ''סיחבו את הנבלה'', ''סיחבו את הנבלה'', כל זאת שלא יכנס גאווה וכבוד לליבו. ומסופר על הצדיק רבי איסר זלמן מלצר זצוק''ל

שפעם אחת בחול המועד שהיה לומד עם חברותא, ביקש הרב מתלמידו שיביא לו דף עם עט, התלמיד התפלא על הבקשה ואמר לרב הלא כבוד הרב מקפיד שלא לכתוב בחול המועד, ולמה יצא מגדרו הפעם? השיב לו הרב אצלי זה בגדר פיקוח נפש, משום שבעוד זמן קצר יבואו לכאן התלמידים לאחל לי חג שמח, ומפחד אני שמא תיכנס בי מעט גאווה מהכבוד שרוחשים לי, לכן כתבתי את הפסוק ''תועבת ה' כל גבה לב'', ואניחנו מולי כדי שלא יגבה ליבי: