Binyamin - פרק ד - משנה כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךָ הוּא; שְׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.

וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא: הזוה''ק אומר: בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגוויה לדרי דרין. חש שהוא כדייר קבע ולא כאורח מזדמן בבית מלונו של הקב''ה. בטוח הוא בצדקת דרכו, ומשוכנע שפגעי הזמן לא ישיגו אותו.

בא התנא הקדוש רבי אלעזר הקפר לעקור הטעות המושרשת בלב האדם, סוף האדם למיתה, יהיה הגיבור או החזק ביותר, סופו למות. כל ילוד אישה אפילו יהיה צדיק כמשה רעיה מהימנה סופו למות, כי כך קבעה חכמתו של בורא עולם, אבל המוות אינו סוף פסוק. אין הוא סתימת הגולל אלא גם הוא התחלה של דבר חדש, הרשעים שאומרים אכול ושתה כי מחר נמות, ''חיים רק פעם אחת'', יתכן שבאמת חייהם יהיו כהבנתם חד פעמיים, אולם כל יהודי מאמין יודע שהחיים מתחילים אחר המיתה, כדברי המשורר ''ברחקי ממך מותי בחיי, ובקרבי אליך חיי במותי''.

חז''ל הקדושים אומרים מי שנטפל אליו היצר הרע יעסוק בתורה, אם עזבו - מוטב, ואם לאו- יקרא קריאת שמע ויקבל עליו עול מלכות שמיים, אם עזבו מוטב, ואם לאו יזכור את יום המיתה, שבכוחה לשבור את השאיפה והדמיון ללכת בשרירות ליבו- ביודעו שהוא עתיד לחזור לכור מחצבתו לעפר. התנא הקדוש מעורר את האדם שיעשה חשבון נפש, איך הוא מכין לעצמו את מזונותיו עוד לפני שהוא זקוק להם, למרות שאין הוא יודע אם בכלל יזכה להנות מהם. וכן כשהוא עומד לצאת לדרך רחוקה, כיצד הוא מכין לעצמו את ענייני נסיעתו ימים ושבועות לפני כן.

כך הוא חייב להכין עצמו למועד נסיעה מהעולם הזה ולהתכונן לדרך רחוקה לעולם הבא. ובכל יום מתקרבים אל מועד הנסיעה הזו. ויתבונן כיצד בני אדם אחרים מתים באופן פתאומי רח''ל, מבלי שתהיה להם ידיעה מוקדמת על כך, אפילו לא ע''י רמז קל. והמוות פוקד את האנשים בכל גיל ובכל זמן ובכל מקום. יחשוב האדם מידי פעם שגם הוא באחד הימים יהיה הטרמפיסט ברכב השחור של חברה קדישא. ועל זה משלו משל לאוטובוס שבכל תחנה יורד מישהו, ואין טעם לשאול אותו למה ירד כאן ולא בתחנה אחרת, כי כאן ביתו, וידע שגם לנהג יש תחנה שהוא יורד:

אף אחד לא נשאר בחוץ: הרמח''ל זצוק''ל מבאר בספרו ''מסילת ישרים'' את מטרת חייו של האדם בעולם הזה: ''כללו של דבר האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו של אדם בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חז''ל המדמים את העולם הזה למקום וזמן ההכנה, ''העולם הזה דומה לפרוזדור''. ''היום לעשותם ומחר לקבל שכרם''. ''מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'' וכו'.

ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה? ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, בכמה מיני צער ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת המוות, אחד מיני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית, וגם הוא, אילו יגיע למאה כבר עבר ובטל מן העולם.

נמצינו למדים כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיום מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, ושיהיה לו נחת רוח וישוב הדעת למען יוכל לפנות ליבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו''. רבינו בחיי זיע''א בחובת הלבבות בשער הפרישות כתב מהי הגישה הנכונה ביותר לחיי העולם הזה: אנשים הפורשים בליבם מן העולם, ובנפשם משתתפים עם אנשי העולם בפעולות הגופניות הנראות כלפי חוץ, כחרישה וזריעה. מבינים הם את הנסיון שבו עומד האדם בעולם הזה.

את היותו אסור בעולם הזה כמו בבית הסוהר, את הרגשת הזרות של הנשמה בעולמינו ואת הניתוק הקיים בעולם הזה מן העולם הרוחני, ולפיכך מואסות נפשותם בעולם הזה ובהונו, ונכספות אל העולם הבא. הן מצפים למוות אולם נזהרים מפניו, מכינים הם צידה לעת נסיעתם ומתבוננים קודם המסע מה יביא אותם לבית מרגועם. ולא לקחו מהעולם הזה אלא פחות מחייתם, ולא הניחו בו דבר שהיה עשוי להועיל לאחריתם שלא עשוהו כפי יכולתם, אלא לקחו ממנו צידה ונשאוה לדרך. עד כאן דברי קודשו והם קילורין לעיניים! והמתים לחיות:

התורה הקדושה מצווה כל יהודי באשר הוא ''ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'' (ויקרא יח, ה), וחי בהם לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה, והלא בסופו מת הוא? מה אני מקיים וחי בהם? לעולם הבא. ''אני ה'''- נאמן לשלם שכר. הגמרא בסנהדרין פרק חלק (דף צ) שואלת מנין לתחיית המתים מן התורה, ומביאה מספר רמזים לתחיית המתים לעתיד לבוא: א.

''ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרון הכהן'' (במדבר יח, כח) וכי אהרון לעולם קיים והלא לא נכנס לארץ ישראל? א''כ היאך מצווה הקב''ה לתת מעשר מן המעשר לאהרון הכהן והוא אינו נכנס לארץ? אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה. ב. רבי סימאי אומר: ''וגם הקמותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען'' (שמות ו, ד) להם הכוונה על האבות הקדושים, וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה? אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב''ה לתת להם את ארץ ישראל כפי שהבטיחם. ג.

שאלו מינים את רבן גמליאל מנין שהקב''ה מחייה מתים? אמר להם מקראות אלו: ''אשר נשבע ה' אלוהי אבותיכם לתת להם'' (דברים א, ח), לכם לא נאמר אלא להם, ויש אומרים מקרא אחר אמר להם ''ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'' (דברים ד, ד), מה היום כולכם קיימים אף לעולם הבא כולכם קיימים. ד. פסוק מפורש בישעיהו (כו, יט), ''יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל'', וכן פירש הרד''ק זיע''א שם:

בעת הישועה עתיד הקב''ה להחיות מתים, וכן אמר בנבואת דניאל ''ורבים מישני אדמת עפר יקיצו''. ה. אמרה קליאופטרה לרבי מאיר יודעת אני שהמתים עתידים לחיות, מהפסוק בתהילים (עב, יז) ''ויציצו מעיר כעשב הארץ'', אלא כשהם עומדים מקברם יקומו ערומים או בלבושיהן? אמר לה רבי מאיר קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין (כמה קליפות) צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה. ו.

ביתו של הקיסר השיבה לאביה ששאל את רבן גמליאל והלא המתים חוזרים ליסוד שלהם שהוא עפר, וכי עפר יכול לחיות? אמרה לו משל אילו היו שני יוצרים בעירנו, אחד יוצר כלים מן המים והשני יוצר כלים מטיט, איזה מהם משובח ומפליא יותר? אמר לה אביה הקיסר כמובן שיוצר מן המים משובח יותר. אמרה לו ביתו אם מן המים צר (שאדם נוצר מטיפה סרוחה שהיא כמים), מן העפר לא כל שכן?! ז. רבי ישמעאל לומד ק''ו מזכוכית: ומה כלי זכוכית שאדם נופח בה ויוצר כלים, ואם נשברים יש להם תקנה שמתיך אותם וחוזר ונופח בהם.

אדם שנברא ברוחו של הקב''ה שנאמר (בראשית ב, ז) ''ויפח באפיו נשמת חיים'', לא כל שכן? ח. אמר גביהא בן פסיסא לאותו מין אוי לכם חייבים ורשעים שאומרים אתם שהמתים לא יחיו, אותן שלא היו מעולם- נוצרים ונולדים וחיים, אותן שכבר היו לא כל שכן שחוזרים וחיים??? ט. נאמר בפרשת האזינו (דברים לב, לט) ''אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא'' מה מחיצה ורפואה כאחד, אף מיתה וחיים כאחד, מכאן לתחיית מתים מן התורה. י.

אמר רבי יהושע בן לוי מנין לתחית מתים מן התורה שנאמר ''אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה'', היללוך לא כתיב אלא יהללוך- בעתיד. א. הגמרא בברכות (דף יח ע''ב) מספרת על חסיד אחד שלן בערב ראש השנה בבית הקברות ושמע שיחתן של שתי רוחות, בנות צעירות שנפטרו לבית עולמן שמספרות זו עם זו על מה ששמעו מאחורי הפרגוד, וכך עשה גם בשנה האחרת, אולם בשנה השלישית כבר נמנעו מלספר על פורעניות המתרגשות לבוא בעולם מפני שהדברים נשמעו בין החיים. ב.

הגמרא בבא מציעא (דף פד ע''ב) מספרת על רבי אלעזר בן רשב''י שהיה מונח לאחר מותו לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ואחד שנה בעליית הגג, וכשהיו באים אנשים לדון היו עומדים ושוטחים דבריהם והיה יוצא קול מהעליה ואומר פלוני חייב, פלוני זכאי עד שקברוהו בערב יום הכיפורים במערת אביו רבי שמעון בר יוחאי זיע''א. ג.

הגמרא במועד קטן דף כה מספרת כשנפטר רב הונא רצו לקוברו ליד רבי חיא אמרו מי ילך להכניסו לקבורה? אמר רב חגא אני אלך כי למדתי תורה מפיו, כשהכניסו למערה ראה שיהודה בנו של רבי חייא היה קבור מימינו, וחזקיה בנו השני של רבי חייא קבור משמאלו, אמר יהודה לחזקיה אחיו עמוד ממקומך כי מביאים הנה לקבורה את רב הונא, ואין זה דרך ארץ שרב הונא יעמוד ויחכה, ובירושלמי מסכת כלאים (דף פט) יש גירסא שונה במקצת. ד.

הגמרא בכתובות דף קג מספרת על רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שלאחר מותו היה בא לביתו בכל ערב שבת, עד שפעם אחת באה שכנה וקראה על פתח הבית שהיתה רוצה איזה דבר, אמרה לה שפחתה של רבי שתקי כי רבי יושב כאן כעת, כיוון ששמע רבי זאת, לא בא עוד אל ביתו כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים לומר שהם לא היו צדיקים כי לא הייתה להם רשות לבוא לביתם כמוהו.

בדורינו דור יתום, זכו לפרסום רב עדויות של אנשים רבים שמתו מוות קליני וחזרו לחיים, ספרים רבים נכתבו בנושא זה ע''י חוקרים ומדענים ומומחים בתחום זה, הרב הצדיק הגדול רבי יהודה פתייה זצוק''ל זיע''א כתב בספר ''מנחת יהודה'' פרק מיוחד הנקרא ''רוחות מספרות'' על ענין זה, עיין שם ותפחד!!! והחיים לידון לידע ולהודיע בנוהג שבעולם אדם שצפוי למשפט מנסה להרגיע עצמו בכמה כיוונים ותירוצים:

אולי אין חוק כזה בכלל, ושמא יכפור באשמה, יטען ויוכיח שלא עשה את המעשה, ושמא לא יבואו עדים להעיד כנגדו, ושמא לא יתקיים המשפט כלל. ושמא יוכל לשחד את השופטים, ושמא יוכל להמלט, ואולי ידברו בעבורו שרים וחכ''ם וד''ר פלוני וד''ר אלמוני על כך נאמר קוץ וד''ר ד''ר תצמיח לך: ואולי יבקש חנינה מנשיא המדינה, ואולי יאיימו בני משפחתו אוהביו וזרש אשתו על העדים או על התובעים במשפט, וכו', וכו', לפיכך בא התנא הקדוש ומאלפנו דעת לומר שאצל הקב''ה ישתבח שמו לא שייכים כל השיקולים והספקולציות האלו.

בית דין של מעלה לא דומה כלל למציאות שאנו מכירים ויודעים אמר דוד המלך ע''ה בתהילים (צד, ט) ''הנוטע אוזן הלא ישמע? אם יוצר עין הלא יביט?'' אם כאן בעלמא דשיקרא יש כל כך הרבה אמצעים להוכיח, ולזהות, לוודא, ולהפליל, כ''ש בעלמא דקשוט שיש אמצעים משוכללים מאלו בידי אדון הכל להנציח ולהוכיח כל מקרה ואין נסתר מלפניו, ואינו נוטל שוחד משום אדם, ואינו מקזז במצוות בשביל העבירות אלא שכר מצוה לחוד ועונש על כל עבירה לחוד. ברוך הוא שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה:

הפסוק אומר ''אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'' הקב''ה ישתבח שמו נותן לאדם כמעשיו וכפרי מעלליו, ואינו דומה הנהגת בשר ודם להנהגתו של הקב''ה: אדם שגנב בעולם הזה, אם יתפסו אותו ישנם מדרגות בסולם הענישה של ערכאות הגויים הנוהגים בארץ, לפי גודל הסכום שגנב יגדל גם העונש, אין דין פרוטה כדין מאה! ובדרך כלל הגזלן לא משיב את הגזילה שגזל, ואם יכניסוהו לבית הכלא הרי בסך הכל הרחיקו אותו מהחברה לחברה גרועה יותר, נכנס גנב קטן ויוצא משם גנב גדול ומדופלם.

אינו לומד שום מקצוע או דבר שיכלכל אותו בכבוד וביושר, וכשיצא מהכלא - יצא אזרח אחר ולא לטובה, ממורמר יותר על החברה, וברוב הפעמים יחזור לסורו, בתקופה שהיה בכלא משפחתו היא הנפגעת העיקרית. אשתו הייתה עגונה במשך הזמן הזה בניו יתומים, הוריו שכולים, הפגיעה הייתה קולקטיבית ולא צודקת באנשים חפים מפשע. אבל בתורת החיים הנצחית מצווה הקב''ה שהגנב שאין לו להחזיר ימכר בגנבתו. הענישה תהיה חינוכית, בביתו של האדון החדש ילמד נימוסים והליכות ודרך ארץ. מוסר והשקפה.

יהיה כאחד מבני הבית, לא יזלזלו בכבודו שנאמר ''בטוב לו עימך''. במשך השנים שהוא עובד אצל בעל הבית הוא בונה את עצמו במידות טובות, וכשיוצא משם פנים חדשות באו לכאן. אמש היה שנאוי משוקץ ומתועב, והיום טוב ואהוב לפני המקום. דבר אחר: אף אם נגזרה על האדם גזירה רח''ל למיתה אין הקב''ה מעניש את האדם אם יש מישהו מבני ביתו או מסביבתו הקרובה שיצטער בעקבות מותו של קרובו, ואותו צער לא מגיע לו.

כדי להמחיש זאת נקח לדוגמא אדם שיש לו ח''ו כלב בביתו, בכל בוקר הוא לוקח את כלבו הנאמן לטיול, הכלב מפזז לפניו, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך: אם נגזרה גזירה על אותו אדם למיתה, ולא יהיה מי שיטפל בכלב הנ''ל לא מוציא הקב''ה את הגזירה לפועל עד שימציא תחליף לאותו בעל הבית שיטפל בכלב הזה, מפני שלאותו כלב לא מגיע הצער הזה במניעת הטיפול בו בעקבות הגזירה, והבן. אנו אומרים בתפילת יום הכיפורים כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך. אלוקים במשפט יביא על כל נעלם, מה שנעלם מעינינו ומזכרונינו.

הכל נזכר לפני הדר גאונו. הפסוק בפרשת האזינו אומר ''צור ילדך תשי'', כלומר הקב''ה ישתבח שמו עשה חסד גדול עם בני האדם שברא את השכחה כדי שהאדם ישכח מהצרות ומהטרדות המרובות ולא יהיה עסוק כל הזמן בזכירת הטראומות והצרות שעברו עליו, שאם לא כן כל היום יהיה עצב וטרוד בזכירת קרוביו שהלכו לבית עולמם וכן בזכירת כל הפרטים שהשיכחה יפה להם. ואנחנו שקיבלנו חסד גדול כזה מהבורא יתברך משתמשים בה לצערינו כנגד הבורא, עושים מעשים כנגד רצונו ולא שמים לנגד עיננו זכרון יום המיתה.

המגיד מדובנא זיע''א המשיל זאת לאדם שהיה חייב כספים לכמה אנשים, והיו באים אליו יום יום בעלי החוב ומציקים לו, פעם אחת פגש בו עוכר דין והלה סיפר לו את צרותיו, יעץ לו הנ''ל שכל מי שיבוא אליו לבקש כספו יעשה עצמו כמשוגע, יעלה על השולחן וירקוד כדרך השוטים ויוציא ריר מהפה ויעשה תנועות משונות, עד שירחמו עליו מן השמיים. ברוך אומר ועושה, כשבא אליו בעל החוב הראשון עלה על השולחן והחל להוציא ריר מהפה והיה משחק כמשוגע, בראות בעל החוב כך אמר ה' יצילנו החסר משוגעים אנוכי? והלך לו.

וכן השני וכן השלישי, יום אחד פגש העוכר דין ידידו בעל עצת האחיתופל את בעל החוב שגם לו היה חייב כספים ובקש את כספו. עלה בעל החוב על השולחן והחל בהצגה הידועה, בראות זאת העוכר דין חמתו בערה בו וסטר בחזקה על לחי חבירו. הלא תבוש ותכלם לך!! אתה משתמש במה שנתתי לך להועיל לך כנגדי? אין לך כפיות בטובה גדולה מזו.

כך הקב''ה טוען על ישראל, אני נתתי לכם דבר שנקרא שכחה, כדי שתשכחו מהבעיות והטרדות ויהיה לכם ישוב הדעת לעבודתי, ואילו אתם משתמשים בשכחה זו כנגדי ושוכחים אותי ועושים דברים נגד רצוני?? לכן הכלל הגדול בזה שיזכור האדם שהקב''ה תמיד צופה ומשגיח על כל דרכי בני אדם, מכין מצעדי גבר, וכל דבריו ומעשיו בספר נכתבים ''ועל הכל יביא האלוקים במשפט על כל נעלם''. ולא משוא פנים ולא מקח שוחד: פירש רבינו עובדיה מברטנורא זצ''ל שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישו על עבירה קלה שבאת לידו.

הפסוק בתהילים אומר ''צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה'' ופירשו חז''ל שהקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כמאמר המשורר במקראיו: ''נותן לרשע רע כרשעתו וגומל לאיש חסיד כמפעלו''. ואף אם צדיק מחסיר בעבודת ה' שלו או מתרשל בקיום מצווה וכל שכן שעובר עבירה - אין הקב''ה מוותר לו בגלל זה, אלא מודד בפלס מאזני צדקו ונותן לו את העונש הראוי.

הרמב''ן זיע''א פירש בפרשת לך לך ''ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא את אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרג, והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו וכל אשר לו''. דברי הרמב''ן הקדוש נאמרו בקשר לבקשת אברהם משרה אשתו (בראשית יב, יג) ''אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך''. בגלל שאלתו ''במה אדע כי אירשנה'' נגזרה על זרעו של אברהם גלות בארץ מצריים.

ארבע מאות שנה של שעבוד נורא בגלל דבר שלא נראה לנו כחטא ועוון!!! בהמשך הפרשה מפרש הרמב''ן בענין שרה והגר על הפסוק (בראשית טז, ו) ''ותענה שרי את הגר שפחתה'' אומר הרמב''ן ''חטאה אימנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן'', מה העונש שקיבלה שרה על עינוי זה?? שמע קול בכיה של הגר ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות את זרע אברהם בכל מיני עינוי. עד עצם היום הזה אנו סובלים מבני ישמעאל, מכח התביעה דקה מן הדקה שנתבעה שרה אמנו.

יעקב אבינו עליו השלום עושה לבנו יוסף כתונת פסים לטובתו של יוסף לתת פרס על הצטיינותו ''כי בן זקונים הוא לו''. פירש אונקלוס הרי בר חכים הוא ליה, ועוד שרצה לעורר בין האחים קינאת סופרים. בכל זאת בגלל הנהגתו שהיה בה שינוי בין הבנים התגלגל הדבר לידי קנאה ושנאה עד שירדו למצרים והשתעבדו שם כמה דורות בעבודת פרך ובעינויים קשים ומרים. שהרי יכלה גזירת בין הבתרים להתקיים עוד שנים רבות בארץ כנען, כפי שהיה מלידת יצחק.

יעקב אבינו ע''ה החביא את דינה ביתו כדי שלא תינתן לעשיו הרשע, בשמיים נחשב לו דבר זה לעוון, יתכן שאם היה נותן את ביתו הצדקת לעשיו אחיו הייתה מחזירתו למוטב, גורמת לו לתקן מעשיו. בזה שמנע אותה הייתה קפידה בשמיים, כתוצאה מכך התחלל כבודה במעשה שכם בן חמור הרשע שעינה אותה. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. מצוות עשה מן התורה ''זכור את עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים'' (דברים כד ט) מרים שלא דיברה לשון הרע ממש על משה רק שאלה שאלה ותמיהה בעלמא.

משה רבינו לא שמע אותה, ואם היה שומע ודאי שלא היה מקפיד. מרים הנביאה אהבה ביותר את משה אחיה. בזכותה הוא נולד, בזכותה גדל, וכל זה היה בדרך, במדבר ולא במקום ישוב. ובכל זאת לקתה מרים בצרעת, עונש קשה ומצער, וכל העם לא נסע עד האסף מרים. * משה בדרך למלון הלך בשליחות הקב''ה לפרעה, היה עסוק בהוצאתם של עם ישראל מהגלות והשעבוד הנורא. בכ''ז כיוון שלא קיים מצוות מילה לבנו היה הילד בסכנת חיים מוחשית. שרצה מלאך ה' להורגו על שביטל לפי שעה את המצווה.

לא עמד לו זכותו של אביו, משה רעיה מהימנה, לא עזר לו שאביו עסוק בשליחות ה'. אילולא ציפורה אימו שעשתה מעשה והצלתו- הייתה מידת הדין פוגעת בו. * משה רבינו שעמד במצב קשה: האם לדבר אל הסלע כציווי ה' או להכות בסלע אחר כדרישת העם למען הרבות כבוד שמים. עשה לבסוף כדרישת העם ודיבר אל סלע אחר, ולא יצאו מים, עד שהיכה במטהו פעמיים ויצאו מים, כיוון ששינה מציווי ה' לדבר אל הסלע ומיעט בקידוש שם שמיים נענש לא להכניס את העם לארץ המובטחת.

לא עזרה העובדה שמסר נפשו למען העם ואמר ''מחני נא מספרך'', ''הרגני נא הרוג ואל ואל אראה ברעתם'', וכו' הקב''ה לא שמע לתפילותיו ולתחנוניו להיכנס לארץ. * בני אהרון נדב ואביהו שהציצו בשכינה נפגעו, הפסוק אומר (שמות כג, יא) ''ואל אצילי בנ''י לא שלח את ידיו ויאכלו וישתו ויחזו את האלוקים''' ובפרשת שמיני (פרק ו) אומר רש''י שמתו נדב ואביהו על שהורו הלכה בפני משה רבם, כיוון שבכל יום מצווה להביא את האש מההדיוט, אולם ביום חנוכת המזבח הייתה צריכה לרדת אש מהשמיים ולאכול את הזבחים, כיוון שמיעטו בקידוש שם שמיים ולא שאלו הלכה מפי משה רבם יצאו לשונות של אש ושרפו

את נשמתם הקדושה. * יהושע בן נון שעיכב במשך שבע שנים את חלוקת הארץ- נענש שהחסירו לו עשר שנים משנותיו, וכן יוסף הצדיק מת עשר שנים לפני שאר אחיו מפני ששמע עשר פעמים עבדך אבינו ולא מיחה באחיו. * ישעיה הנביא אמר ''ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב'' (ישעיה ו, ה) נענש, בשעה שמנשה המלך נכדו דדף אחריו, אמר ישעיה הנביא שם המפורש ונבלע בתוך עץ, ציווה מנשה שיחתכו את העץ עד גובה הפה של סבו- על זה אמרה הגמרא בפרק חלק שמנשה מילא את ירושלים בדמים מפה לפה- זהו פיו של סבו ישעיה הצדיק.

* וכן במעשה פנינה שציערה את חנה לשם שמיים וכוונתה היתה טהורה- בכ''ז התוצאה הייתה איומה - על כל ולד שילדה חנה היו מתים שתי ילדים לפנינה, רח''ל. * החשמונאים אשר קידשו שם שמיים ברבים ומסרו עצמם להצלת כל עם ישראל ובחרוף נפש נלחמו למען התורה והמצוות, אנשים קדושים וטהורים ובראשם מתתיהו ובניו, ויהודה המכבי - לא נשאר מהם שריד ופליט, כמובא בגמרא בבא בתרא. וכל האומר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא דלא אשתייר מינה כלל. וכל זאת מפני שהנהיגו עצמם במלוכה.

ויעקב אבינו ע''ה בירך את שבט יהודה ''לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו'' (בראשית מח, י). שלעולם תהיה שייכת המלוכה לשבט יהודה. ואילו החשמונאים שהיו משבט לוי לא עמדה להם זכותם הרבה להיות מלכים ולא נפלטו מעונש.

דוגמא הפוכה מזו מצינו במסכת סנהדרין פרק חלק (דף צו) הגמרא שם מספרת על נבוכדנצר שהיה סופר המלך מרודך בלאדן ולא היה נוכח בשעה שכתבו מכתב איגרת שלומים למלך חזקיה, בהעדרו של נבוכדנצאר נכתב שלום למלך חזקיה שלום לעיר ירושלים שלם לאלוקים הגדול כשהגיע אמר להם איך כתבתם? אמרו לו כך וכך, כשהעמידם על טעותם הלך לכבוד הקב''ה שלוש צעדים בא המלאך גבריאל ועצרו, שאלמלא כך לא הייתה תקנה לשונאיהם של ישראל, בזכות זה זכה הוא ובנו ונכדו למלוך בכיפה במשך שלושה דורות!!! שהכל בא לפי החשבון - שעברות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול. ואפשר לומר שהוא הדין גם במצוות, כל

מצווה שאדם עושה כגון שיושב ולומד בשקידה עצומה ובקול רם וגורם בזה גם לאחרים התלהבות וחשק גדול בלימוד התורה, מחשב הקב''ה את זיכוי הרבים הרב שיש בזה, ולא רק בלימוד עצמו. אלא גם כשהולך ללמוד מקבל שכר, ואם זה בצער כגון גשם או שלג כ''ש (תהילים נה, טו) ''בבית אלוקים נהלך ברגש'', רג''ש- ר''ת רוחות גשמים שלגים, מצוותו כפולה ומכופלת. ולא עוד אלא שגם את האבק והבוץ שדבק ברגליו בשעת הליכתו שוקל הקב''ה ביום הדין, ונותן עליהן שכר.

החפץ חיים מונה שבע עשרה לאוין וארבע עשר עשין וארבעה ארורים שיכול אדם לעבור בדיבור תמים, אמנם לא כולם ביחד, אבל כמה וכמה בבת אחת. ויש חשבון אחר: יש אדם שמקיים מצוות בחשק והתלהבות גדולה בשמחה עצומה כמוצא שלל רב, לעומתו חבירו עשה את אותה מצווה אבל בקרירות ובלי התלהבות. השכר של שניהן יהיה שונה כהבדל האור מן החושך וכרחוק מזרח ממערב. וכן בעבירה ישנו את אותו יחס.

התורה אומרת לגבי גנב שחייב תשלומי כפל אם טבח ומכר חייב תשלומי ארבעה וחמישה, אולם כשבא נתן הנביא וסיפר לדוד המלך את משל כבשת הרש חרץ דוד את דינו של הגנב בן מוות האיש, ואיך יתכן שעל גניבה חייב מיתה? אלא תלוי מה המניעים שדחפו. יש אדם עני שהוצרך מכורח הנסיבות לגנוב מפני שילדיו רעבים ללחם, אולם יש אדם עשיר שגונב מעניים ולא יודע שנפשות הוא חובל, ''על אשר טבח ולא חמל''. כיוון שעשה כך בזדון ובמצח נחושה נחשב לו כאילו שפך דמים. א''כ עונש מיתה הולם את מעשיו.

במדרש רבה מסופר על עוג מלך הבשן שבא לספר לאברהם אע''ה על נפילתו בשבי של בן אחיו- לוט. אל נא נחשוד כי עשה זאת לשם שמיים או מאהבתו את אברהם, אלא כדי שיהרג אברהם, והוא יקח את שרה שהייתה מהנשים היפות בתבל. ובכל זאת קיבל שכר ששרד מדור המבול. משה רבינו ועם ישראל היו יראים ממנו. אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ''ו. על כרחך אתה נוצר: המגיד מדובנא זיע''א נשא משלו ויאמר: מעשה ביהודי שהיו לו שתי בנות, האחת היתה שיא הכיעור, עד שהיו נבהלים מפניה.

והשנייה הייתה בעלת פה מלוכלך, כל הקללות והשמטות והחרמות שיש בעולם. במקום תורת חסד על לשונה תורת קללות על לשונה. האב כבר השלים עם זה שבנותיו תשארנה רווקות כל ימיהם. והנה הגיע לעיר שדכן מומחה, שדכן ר''ת שקר דובר כסף נוטל, אבל השדכן מיודעינו היה בלתי נלאה, לא היה סיר שלא סידר לו מכסה:: פנה השדכן לאב ואמר לו הסר דאגה מלבך, יש לי עבור בנותיך שתי חתנים ''מוצלחים''. הראשון עיוור בשביל הבת המכוערת. השני חרש בשביל הבת המקללת. ואכן השיא את הבנות לחתנים אלו. היו הזוגות חיים בשלווה ובשקט מאושרים.

העיוור חשב בטח אשתי היפה בתבל, החרש חשב שאשתו צדקת . גמורה, כל היום מתפללת ומשוררת מזמורי תהילים בע''פ. כך חיו בשלווה עד ולא עד בכלל. יום אחד הגיע רופא מומחה לעיר, יודע לרפא כל מכאוב וכל מחלה. באו שתי החתנים להתרפא אצלו, שלמו לרופא טבין ותקילין ואכן אחרי ניתוח מסובך העיוור החל לראות והחרש החל לשמוע, ומאותו יום הפכו חייהם לגהינום עלי אדמות, כשראה האחד את אשתו מכוערת ומעוקמת נפלה רוחו. והשני החל לשמוע ''זמירות'' וניבולי פה כל יומו ולילו.

לאחר כמה ימים בא הרופא לבקש שכר עמלו, אמרו לו השניים אין אנו משלמים לך, מרגע שניתחת אותנו חיינו נהפכו לסיוט אחד גדול, חלום בלהות. בצר לו פנה הרופא לשופט לתבוע את כספו, השופט אמר לחתנים יש לכם ברירה או לשלם את מלוא הכסף או שהרופא יעשה לכם ניתוח שני להחזיר אתכם כמות שהייתם, מייד החלו לצעוק לא! לא לא רוצים לחזור למה שהיינו קודם! אמר להם א''כ חייבים אתם לשלם. הנמשל: אכן האדם נולד בעל כרחו, כשהביאוהו אביו ואימו לעולם לא שאלו אותו.

כשנולד ג''כ לא שאלו אותו, המלאך שלמד איתו תורה סטר על פיו והשכיח ממנו את כל מה שלמד ולקח את הנר שהיה מראשותיו. לא הייתה לו ברירה אלא לצאת מאותו מקום צר וחשוך. בעל כרחו הוא חי שהרי בשעה שהיה חולה כמה השתדלויות ומאמצים וטרחות ורפואות חיפש, כדי שיזכה להבריא ולחזור לאיתנו. כשהגיע זמנו למות ג''כ לא שאלו אותו, בא מלאך פלוני ונטל נשמתו. וגם בעל כרחו עתיד ליתן דין וחשבון בשמיים על כל פעולותיו בעולם הזה. אומרים חז''ל:

יום מתתו של האדם גדול מיום לידתו, מפני שביום שנולד אין אדם יודע מה מעשיו, אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות. משל למה הדבר דומה? שתי ספינות הפורשות לים הגדול, אחת יוצאת מהנמל והשנייה נכנסת לעגון בנמל, זו שיוצאת מהנמל כולם שמחים בה, זו שנכנסת היו הכל עצבין בה, פיקח אחד היה שם ואמר חילופי הדברים אני רואה: זו שיוצאת לים הגדול לא צריכים להיות שמחים שאינם יודעים מה יעלה בגורלה, מה יהיה מצב הים במשך ההפלגה, סערות וכו'. אבל זו שחזרה מהפלגה צריכים כולם לשמוח לפי שהם יודעים שיצאה לשלום וחזרה לשלום. הנמשל:

לא היה ראוי לשמוח בלידת האדם, כי לא ידע מה ילד יום, ואיזה מאבק איתנים מצפה לו עם יצרו, שלפתח חטאת רובץ. אפשר שיתפתה מיצרו השואף להוציאו מהעולם הזה ומהעולם הבא, אבל כשמת אדם והלך כל ימיו במישרים בדרך הישרה שבואו והליכתו מהעולם הזה היו לשלום ולשם טוב, ראוי לשמוח. ולכן אמר החכם באדם ''טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו'', יום מיתתו של האדם גדול מיום לידתו. רבי אלעזר הקפר אומר שישנן שלוש מציאות: עולם הזה, עולם הבא, ויום הדין הגדול. הילודים לחיות היא המציאות הראשונה, המתים לחיות היא המציאות השנייה, והחיים לידון היא המציאות השלישית. הקב''ה יזכנו לעשות רצונו כרצונו ולעובדו בלבב שלם! ^ פרק ה