Binyamin - פרק ה - משנה א

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: מרן החיד''א זצוק''ל פירש בעשרה מאמרות נברא העולם, שהרי כתוב תשעה פעמים ויאמר אלוקים והמאמר העשירי הוא בראשית ברא אלוקים.

המילה בראשית מורכבת מאותיות בארשת י', ארשת פירושו מאמר, כמו ''וארשת שפתיו'', ולפי פירוש זה יובן המשך הפסוק: ''בראשית'' כלומר במאמרות עשרה ''ברא אלוקים'' נבראו שמיים וארץ. שמיים זו הנשמה הרומזת לצדיקים שנאמר (תהילים נ, ד) ''יקרא אל השמים מעל'', והארץ זה הגוף הרומז לרשעים שנאמר ''ואל הארץ מתחת''. והארץ הייתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של הרשעים, ''ויאמר אלוקים יהי אור'' - אלו מעשיהם של הצדיקים.

רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א פירש שהרשע במעשי ידיו גורם לעצמו אבדון נצחי, וכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא. או לפירוש אחר כיוון שלעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב, וכיוון שהרשע הוסיף עוד עבירה למאזנו יתכן שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, ונמצא מחריב את העולם, וכיוון שהעולם נברא בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד הסיכון והזהירות בכל מעשה צריכה להיות שבעתיים מחושבת. משימה נוראה מוטלת על כל אדם, וצריך להתעורר ולהזדרז לכך.

החידוש של המשנה הוא בשכר העצום שמחכה לצדיקים שכובשים את יצרם וממיתים את תאוותיהם בעולם הזה זוכים לשכר פי עשר בעולם הבא, ואילו הרשעים שהלכו אחרי רצונם ושרירות ליבם יקבלו עונש פי עשר על מעשיהם. ועפ''י זה יובן מה שאמרה הגמרא לעתיד לבוא זובח הקב''ה את יצר הרע, לרשעים נראה כחוט השערה ולצדיקים נראה כהר תבור. וכי שני סוגים של יצר הרע יש? אלא שאותו יצה''ר הוא כחוט השערה, רק לצדיקים שהתגברו עליו נדמה כחוט ועוד חוט ועוד חוט עד שנהיה כהר, הר עשוי חוטים חוטים.

כיוון שככל שאדם גדול יותר כך יצר הרע שלו מתפתח בהתאם, לצדיקים יצה''ר התפתח למימדים של הר, ואילו אצל הרשעים שלא גדלים ברוחניות הוא נשאר כחוט שמכריע אותם לבסוף. לכן אומר התנא לרשעים עד כמה גדול עוונם וכמה הם משחיתים במעשיהם. ומאידך לתת כח לצדיקים לעמוד בנסיונות הקשים ביודעם כמה שכר מובטח להם. בספר ''שאל אביך ויגדך'' מובא משלו של החפץ חיים זיע''א הממחיש את אותה תחושה נוראה של בזבוז העולם הזה על הבלים:

פעם אחת יצא אדם מחוסר פרנסה למדינה מעבר לים לנסות שם מזלו, ואכן מזלו האיר לו פנים, בכל אשר עסק- הצליח והרוויח, חמש עשרה שנים עבד שם, מדי פעם היה שולח לבני ביתו כסף ומתנות. ולאחר התקופה הזו גמר בליבו לשוב לביתו. מכר את כל נכסיו שהיו שם ניידי ודלא ניידי וכיוון שהיה בידיו סכום עצום החליט לקנות בו סחורה ולא להיסחב עם מזומנים. מאחר שבמדינתו לא היו שדות מרעה ובגלל זה הפרות היו כחושות ולא נתנו חלב רב החליט לקנות בכל כספו קרטוני חלב (לא עמיד:

) שהיו זולים מאד במקומו ולהביאם לארצו, שם חשב יוכל למכור אותם ביוקר ולשלש את כספו. קנה מאות אלפי קרטונים חלב, העמיס אותם על מכולה והפליג חזרה לארצו. בישר לבני ביתו שהוא יוצא לדרך ובע''ה בעוד שלוש שבועות יגיע לביתו. כמה דקות לפני שהפליג נטפל אליו רוכל והציע לו שיקנה ממנו כמה מרגליות, בתחילה סירב האיש לקנות באומרו מה לי ולהבלים האלה, אך לאחר שהפציר בו הרוכל קנה כמה אבנים ותחב אותם לכיסו ועלה לאוניה. במשך השבועות ששהתה האוניה בים התקלקלה הסחורה של החלב והחלה לעלות צחנה ותבאש האוניה.

במצב רוח עגום ובנפש עצובה ושבורה התקרב לביתו. חמש עשרה שנות עמל ירדו לטמיון, כל חלומותיו על האושר המצפה לו התנפצו על סלעי המציאות, כשקיבלו את פניו אוהביו וזרש אשתו חשבו שהגביר של העיר מגיע, כולם באו לקבל פניו, לעמוד קרוב אליו והוא עצמו עוצר ברוחו שלא יתפרץ בבכי מר ויקרע את בגדיו, בקושי הוציא מילה מפיו. אף אחד לא הבין את סיבת עצבונו חשבו בטח טירדת הדרך ועייפות היו בעוכריו, גם בקבלת הפנים בביתו חזר התסריט על עצמו, כולם שמחים חוץ מבעל השמחה.

לאחר שהמוזמנים הלכו לדרכם עלה בעל הבית על יצועו תשוש ועייף. אשתו . הייתה במצב עגום, היא קיותה שבעלה יחזור בפנים שמחות ומאירות ומעתה יאיר להם מזלם והנה בעלה קודר ושמם, כשהלכה לסדר את בגדיו נפלו מתוכם כמה מרגליות, מיד אצה רצה לסוחר ושאלה אותו על שווין של המרגליות והתברר שהן שוות הון רב, יכולים לחיות כמה דורות ברווחה. כעבור כמה שעות התעורר בעלה ואז התפרצה האישה לעומתו בשמחה גדולה, יכולים אנו לחיות בעושר ורווחה אנו ובנינו ובני בנינו, עכשיו אני מבינה למה סירבת לדבר, כנראה רצית להפתיע אותנו:

באותו רגע פרץ האיש בבכי מר, איזה שוטה אני, איזו סחורה קניתי? הלכתי ורכשתי בכל רכושי חלב שהתקלקל והסריח, הרי במקום זה יכלתי לקנות ארגזים מלאים ביהלומים ואז יכולתי לגרום עושר לדורי דורות למשפחתי ולעיירה כולה, עתה הבינה האישה מה קרה, אם לשלוש מרגליות יש ערך כ''כ גבוה מה היה קורה אילו כל הסחורה הייתה כזו!!! הנמשל הוא ברור:

יורד אדם לעולם הזה, עובד קשה כל ימיו ואח''כ הוא מביא עימו את כל הדברים שקנה בשכר עבודתו, כלים נאים, אישה נאה, רהיטים יפים כסף מזומן, מה זה שווה בעולם האמת? הכל מסריח שם וזורקים הכל, מה יש לו לאדם מכל אלה? ואז הוא פורץ בבכי מר איזה שוטה הייתי! כל ימיי עבדתי בשביל ההבלים הרי יכול הייתי להביא הנה ארגזים מלאים מצוות ומעשים טובים ובמקום זה כל חיי השקעתי על הבית, על הנכסים על העושר המדומה, ומה נשאר מכל זה? העונש הגדול יותר בעולם הבא הוא הרגשת הפספוס האדירה והבושה והכלימה שיתבייש האדם על מעשיו ועל שבזבז זמנו על הבלים שלא יועילו!! הגאון מוילנא זצוק''ל

מוסיף על מדרש רבה בבראשית שאמר ארבע תשוקות הם וכו', ואמר יש עוד תשוקה שאין בכח איש לצייר ולשער חזקה וגדלה, בעת שמוליכין את האדם מביתו לקיברו, ואז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא יכול לראות בעת חיותו. ומראין לו עונשי גהינום ותענוגי גן עדן. ורואה איך כילה ימיו בהבל וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו ענשי הגהינום וגם הפסיד תענוגי גן עדן, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

וכמה שעות תיו בכל ימי חייו שהלכו בבטלה אשר בכל שעה יכל להרוויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה. ומחמת גודל התשוקה אשר הוא רוצה להתעדן שם ואין הוא יכול להיכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצואת עוונותיו, הוא מרוצה להיענש בגהינום בענשים קשים ומרים רק שיבוא אח''כ לתענוגי ג''ע. ואין בכח אדם לצייר גודל שבירת ליבו וחרטתו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעולם הבא היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל תשוקתו שינתן לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו.

וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר אוי לי, איך החלפתי עולם בתענוגים ניצחיים על עולם חושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גהינום!!! שואל התוספות יום טוב וכי בשביל להפרע מהרשעים ברא הקב''ה את עולמו בעשרה מאמרות? הלא הקב''ה חפץ חסד הוא ודרכו להיטיב, ולמה התכוון בפעולתו להגדיל עוונם? מתרץ הצל''ח רבי יחזקאל סגל לנדא זצוק''ל אדרבא: אם הקב''ה היה בורא העולם במאמר אחד, הרשע היה פוגם תיכף בכל הבריאה כולם בבת אחת והעונש הבא בעקבותיו היה בבת אחת. ואז לא היה יכול העולם להתקיים.

שאם היו נפרעים מהרשעים בבת אחת היה כליון לגמרי. לכן כיון שנתחלק בריאת העולם לעשרה מאמרות, וגם פגם הרשעים מתחלק לעשרה ואז גם הפורענות לכפר עוון מתחלקת לעשרה ובוודאי שמידה זו חסד גדול מהקדוש ברוך הוא! ועוד פירוש: כיון שהעולם נברא בעשרה מאמרות מוצאים אנו שהרבה דברים נחקקו בבריאה על בסיס זה: עשרת הדברות שבהם מתקיים העולם. וכנגדם עשר ספירות ועשר קדושות שבהן נתקדשה ארץ ישראל (כלים א, ו) כל דבר שבקדושה הוא בעשרה (ברכות כ''א ע''ב) בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע''ה.

ועשרה תנאים שהתנה הקב''ה עם ישראל בכניסתם לארץ (בבא קמא דף פ' ע''ב) וכנגדם עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, עשר ניסים נעשו לאבותינו במצרים ועוד עשר על הים. (משנה ד, ה לקמן) עשרה דורות מנח עד אברהם ועשרה מאדם הראשון עד נח, בכל דור היו פוגמים במאמר אחד עד שפגמו בכולם והביא עליהם מי המבול, עשר מסעות שנסעה השכינה (פרקי דרבי אלעזר פרק יד). והפלא היותר גדול:

כיון שבעשרה מאמרות נברא העולם, כל העולם כולו ממזרח שמש ועד מערבו מהמקומות היותר מיושבים והמשכילים ועד המקומות הנידחים והנחשלים כולם סופרים בשיטה עשרונית עד עשר, ודבר זה תימה גדול הוא. איך יתכן שכל חכמי תבל הגיעו לאותה המסקנה שיש לספור בספירות של עשר? כיון שאדם הראשון קבל זאת מבורא עולם והנחיל לבניו ולבני בניו עד סוף הדורות שבריאת העולם לא נשלמה ולא נגמרה עד שבא למספר עשר ורק אז נחשב העולם כשלם וגמור!!! .

מסופר על צדיק אחד שבא לעולם העליון לאחר פטירתו, ומצאו בו רק חטא אחד של עבירה שנכשל בה, ונידון בבית דין של מעלה או לחזור בגלגול או גהינום שלושה ימים, ובחר בגהינום שלושה ימים מיראתו שלא יתקלקל בעולם השפל עוד יותר ח''ו. מאחר שזכה במעשיו להיות נקי מעבירות. ומסרו אותי למלאך להוליכו לגיהנם וכשהתקרב חמש מאות פרסה (אלפיים ק''מ) סמוך לגהינום נתפרדו ונתפקקו עצמותיו מחום הגהינום, וכל אשר נתקרב יותר התחמם יותר ויותר, ואמר למלאך שרצונו יותר בגלגול.

ואם בשביל שלוש ימים בחר לבוא בגלגול שוב ולסבול מחדש את תחלואי העולם הזה וכולי האי ואולי יתקן את עצמו, מי שנדון שנה או יותר, וכ''ש בשאר העונשים שכל אחד מהם קשה פי שישים מהעונש הקודם לו, על אחת כמה וכמה. ה' יצילנו. אומרת הגמרא במסבת חגיגה (דף טו) גם את זה לעומת זת עשה האלוקים, - ברא צדיקים- ברא רשעים, ברא גן עדן- ברא גהינום, כל אחד ואחד יש לו שתי חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינום, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חבירו בגהינום. לגבי צדיקים כתוב ''לכן בארצם משנה יירשו'', לגבי רשעים כתוב ''ומשנה שברון שברם'' (ירמיה יז י ח).