Binyamin - פרק ה - משנה ד

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם: הגמרא בפסחים דף סח מפרשת את הפסוק ''אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא'' (דברים לב, טל) אמר הקב''ה כשם שמחצתי אני ארפא, יכול מיתה באחד וחיים באחר כדרך שהעולם נוהג? ת''ל מחצתי ואני ארפא, מה מכה כאחת ורפואה באחת אף מיתה וחיים באחד.

כלומר באותה מכה שהקב''ה נותן לרשעים יש בה תרופה לצדיקים, וכן על זה הדרך לעתיד לבוא הקב''ה מוציא חמה מנרתיקה, שנאמר ''וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'', צדיקים מתרפאים בה, ואילו רשעים נידונים בה שנאמר ''הנה יום בא בוער כתנור'', וכן היה במצרים באותה הפורענות שנפרע הקב''ה מן המצרים הייתה רווח והצלה ליהודים ותשועה גדולה. במכת דם כתוב - ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים. במכת צפרדע - ובאו בביתך ובחדר משכבך ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים.

במכת כינים - ותהי הכינים באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים. במכת ערוב- הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב ומלאו בתי מצרים את הערוב, ומאידך והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב'' מכת דבר - הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד. ומאידך: והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצריים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. במכת שחין- והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות בכל ארץ מצרים.

במכת ברד- ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שיבר, רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. במכת הארבה ויעל הארבה על ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה ואחריו לא היה כן. במכת חושך כתיב ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלושת ימים, ומאידך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. במכת בכורות כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצריים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצריים אעשה שפטים.

ומאידך ''ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים''. בארו המפרשים שכל זוג מכות היה תפקיד ללמד לפרעה ולבני ישראל אמונה: דם וצפרדע היה להראות את אפסות כוחם של אלילי מצרים ושאין בהם ממש. במכת דם הכה הקב''ה את היאור שהיה אלוהות מצרים. ובמכת צפרדע היאור הכה את מאמיניו המצרים בשעה שיצאו צפרדעים ממנו, וראו כולם שאין עוד מלבדו, כדכתיב ''למען תדע כי אין כה' אלוקינו''.

מכות ערוב ודבר היו בכדי להראות את ההשגחה הפרטית כדכתיב ''למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ'' וזאת ע''י שהמכות הבדילו בין מצריים לבין בני ישראל. במכת ברד וארבה היתה תכליתם להראות כי אין קץ ליכולת הקב''ה, כמו שכתוב ''כי אין כמוני בכל הארץ'', במכת הברד שהייתה אש מתקלחת בתוך הברד. בארבה שירד בדיוק בגבול מצרים ונח בשבת, ואף המלוחים הסתלקו להם עפ''י דברי משה.

מאידך הניסים שנעשו לישראל במכות אלו שהחרטומים ניסו לעשות בלהטיהם כן לפגוע בבני ישראל באותן מכות כדי לבטל את הרושם הגדול של המכות, ולמרות שלבני ישראל היו במצרים כמה וכמה עבירות- והיו המכות אמורות לפגוע גם בהם- בכ''ז התורה מעידה שבני ישראל לא נפגעו כלל, ונהפוך הוא לכל בני ישראל היה אור במושבותם. עשר מכות קיבלו המצרים על הים- רש''י זיע''א פרש (עפ''י המכילתא בשלח) כמנין, לשונות מפלתם בשירת הים:

רמה בים, ירה בים, טובעו בים סוף, תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, תרעץ אוייב, תהרוס קמיך, יאכלמו כקש, כסמו ים, צללו בעופרת. ידוע שעל הים היה נס נוסף, שלשה סוגי מיתה שמתו המצרים שנחלקו לשלוש כתות, אלו ששעבדו באכזריות את היהודים זכו היהודים הנ''ל לראות את מותו של נוגשם לשעבר כמו קש, כלומר עולה ויורד ונחבט בתוך המים ומת במיתה אכזרית וקשה. אלו שהיו בינוניים מתו כמו אבן, ללא יסורים מיוחדים. ואלו שהיו רחמנים יותר זכו לשקוע מיד ככתוב ''צללו כעופרת במים אדירים''.

עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים אמרו חז''ל שכל מכה שבאה על המצרים לפני כן היה מביא על ישראל רגע אחד בכדי להטעימן ולהודיעם כמה שמצרים סובלים מהן. ותיכף היו עוברים מעם ישראל למצרים. על כך נרמז בפסוק ''והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווה מצריים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך''. ועשרה על הים: אמנם המשנה מונה עשרה ניסים אולם בין כל המפרשים נמצאו עוד ארבעים ובסך הכל חמישים ניסים: א.

ענני הכבוד שבעה במספר, מארבע רוחות מלמעלה ומלמטה וענן שהולך לפניהם ומיישר את הדרך מפני נחשים ועקרבים בורות שיחין ומערות, מצילם מעין הרע ומשאר מרעין בישין. ב. הקב''ה הכניס בלב פרעה לרדוף אחרי בנ''י ולשכוח כל המכות שקיבל עד שבאמצע הלילה חיפש את משה ואהרון למהר לשלחם. ג. עמוד הענן חציו האיר כלפי עם ישראל וחציו החשיך את המחנה המצרי ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ד. המצרים היו מטילים על ישראל אבני בליסטראות חיצים וחניתות ולא פגע שום דבר מאלו הדברים באחד מבני ישראל (בדומה לניסי מלחמת המפר. ץ). ה.

בשעה שנכנסו בני ישראל לים קפאו המים כלומר נתייבשו ואחר כך נתבקעו כמו עץ לשניים. ו. כל המימות בעולם נחלקו באותה שעה שנאמר ''ויבקעו המים'', ולא כתיב ויבקע הים. העולם כולו הרגיש וראה את הנס. ז. נחלקו המים לשתים עשרה חלקים כמו כבישים גדולים כדי שכל שבט יעבור בפני עצמו ולא תהיה בהלה, כל אחד יראה את משפחתו ושבטו עוברים ביחד. אופן חציית הים הייתה בצורת פרסה שמאותו מקום שנכנסו לשם חזרו ולא חצו את הים מעבר אחד לשני. ח. מי האוקיינוס נתאהלו כמו כיפה מעל בנ''י, כדי להראות את חיבתם שהוכנסו לתוך אוהל. ט.

התהום התייבש לגמרי כאילו מעולם לא היו שם מים והיה מוצק שנאמר ''וילכו בנ''י ביבשה בתוך הים'', ולא היה בוצי או טובעני. י. קרקע הים נעשה פסיפס נהדר כמו שיש איטלקי. יא. הכתלים בין שתים עשרה השבילים היו שקופים כזכוכית כדי שהשבטים יראו אחד את השני ולא יחששו שרק הם יצאו והשאר נשארו בשפת הים. יב. הקב''ה זימן אילנות מאכל ופירות משובחים, מטרנה לתינוקות, מי עדן לכל צמא והיו מושיטים ידיהם קוטפים ואוכלים בדרך החצייה. יג.

מי הים נהפבו למתוקים והיו שותיהם, ואילו המצרים היו סובלים מצמא ומתעלפים שנאמר ''ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים'', (תהילים קיד, ח). יד. לא הפילה אישה מאימת מצרים הרודפים. אחרי בנ''י, ואילו לנשים של הערב רב לא נעשה הנס הזה והפילו שנאמר ''במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל'', (תהילים סח, כז). טו. למרות שקרקע הים באמצעיתו הוא עמוק מאוד. כמה ק''מ- בכ''ז אף אחר לא נפל שם משום שבמקומות הנמוכים המים קפאו ונשארו במקומם כעין משטח ישר. טז.

אחר שגמרו בנ''י לשתות מהמים המתוקים היו קופאים ולא נפלו לארץ כטבעם. יז. הקב''ה עשה לזקנים ולחלשים נס והקל להם הדרך כאילו לוקחם ומוציאם בידו. יח. מי הים התייבשו משני הצדדים לגובה עצום כדי שיראו אותם כל אומות העולם. יט. הים היה מגדל ירקות עשב וחציר כדי שיאכלו הבהמות ומקנה בנ''י שהיה רב. כ. המצרים נכנסו כעיוור באפילה אחר עם ישראל לתוך הים, דבר שהוא בניגוד להיגיון שהרי ראו שהים נבקע לפני בנ''י וכל מאמציהם לפגוע בעם ישראל עלו בתוהו. כא.

כשנכנסו המצרים לעומק הים נהפכה הקרקע שהייתה כסלע למצולה של טיט ודבק מידה כנגד מידה כנגד מה שהכריחו את בנ''י לעשות טיט ולבנים. כב. ירד עמוד האש והצית את הטיט כאילו היה מורתח ע''ג אש עד שכל פרסות הסוסים נצרבו ונשרפו. כג. הקב''ה הסיר את אופני מרכבותיהם והיו הולכים ומתהפכים מצד אל צד ולא נשארה בהם עצם אחד בשלמות. כד. המצרים נעשו כבדים כעופרת בלי אפשרות לזוז. כה. גלי הים הבאים לנגדם נדמו כסוסות נקבות, ובמקום לפנות עורף ולברוח נכנסו יותר עמוק לים. כו.

המים שנקפאו ונערמו למעלה מימינם ומשמאלם היו נופלים על ראשיהם ושוברים אותם, (תהילים עג, יד) כ''ש ''שברת ראשי תנינים על המים'', וכיצד אפשר לשבור הראשים על המים? אלא על כרחך שנהפכו המים לאבן. כז. מן השמים הומטרו על המצרים אבנים ובליסטראות של אש וברד שנאמר ''ישלח חציו ויפיצם'', (תהילים יח, טו). כח. קולו של הים שנבקע היה חזק כל כך שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו, ככתוב ''שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת'', (שמות טו, יד). כט.

אותה רוח קדים שיבשה את המים לישראל והקפיאה אותם, נשבה עתה להפשיר את המים שיחזרו לאיתנם ויטבעו את המצרים. ל. המים הקפואים טבעם להזור למצב הנוזלי לאט לאט ואילו כאן נמסו וכיסו את המצרים כאילו מעולם לא קפאו, שנאמר ''וישב הים לפנות בוקר לאיתנו'', לתנאו הראשון. לא. כל מקום שהמצרים היו בורחים היו המים רודפים אחריהם ומטביעים אותם, וכל הכישופים של המצרים לא הועילו להם כאן. לב.

רבי יוחנן אומר בשעה שכל ישראל וכל המצרים היו בים, הים חזר לזרום כרגיל וסגר אותם מארבע רוחות, והקב''ה הציל את עם ישראל, שעם ישראל הורמו ביד ה' והונחו מחוץ למים, שנאמר ''ימינך ה' נאדרי בכח'' וכו'. ונאמר ''ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים''. וריש לקיש אמר אחרי שאחרון הישראלים יצא מהים, אחרון המצרים נכנס לים ואז חזר הים חזר לאיתנו. לג. המצרים שהיו אחרונים להיכנס לים משראו שהמים כיסו את חבריהם ניסו לברוח ולצאת לכיוון החוץ אבל מי הים רדפו אחריהם וסחבו אותם לתוך הים. לד.

הקב''ה ניער את המצרים בתוך הים כאדם המנער את קדירת התבשיל, הטיל את המצרי ואת סוסו למעלה והפך אותם סוס ע''ג רוכבו. לה. למרות הטלטול העז במים הרוכב דבק לסוסו ולא נפרדו שנאמר ''סוס ורוכבו רמה בים''. לו. התהום שלמטה עלה ועם התהום שלמעלה שטפו את המצרים כ''ש ''תהום אל תהום קורא לקול צינורך'', (תהילים מב, ח). לז. חוזק המים הגיע לכך שהיו המים מרימים אותם עד השמים ואח''כ מטילים אותם בכובד עד לתהום שנאמר ''צללו כעופרת במים אדירים''. לח. נפתח התהום ובלע את רובם שנאמר ''נטית ימינך תבלעמו ארץ''. טל.

הקב''ה הגביה את ארץ מצרים כדי שאלה שנשארו יראו במפלת אחיהם, שנאמר ''ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל'', (שמות יד, כה). מ. הים פלט את המצרים ליבשה מפני שהיו בישראל כמה מחוסרי אמונה שחששו שהמצרים יצאו מהצד השני של הים. לפיכך נפלטו הגופות לחוץ כדי שיראו ויאמינו. מא. למרות כל הטלטולים והיסורים לא מתו המצרים אלא נפלטו לחו. ץ כשהם חיים וזאת משלושה סיבות: א. כדי שיראו המצרים בעיניהם שמעם ישראל לא מת אחד. ב. כדי שישראל יראו את אויביהם ויכירו אותם וינקמו מהם.

ודבר שלישי שראו שר של מצרים מת על שפת הים, וזה היה נס גדול שאין בידי בשר ודם כח לראות במותו של מלאך רוחני. מב. למרות שהיו הרבה מאומות העולם שעזרו למצרים ולחיל פרעה ונכנסו איתם לים בכ''ז המים כיסו רק את המצרים ולא פגעו באומות העולם, ואז התפרסם כוחו של הקב''ה בעולם. מג. פרעה ניצל מן ההפיכה ויצא בחיים ושב לממלכתו במצריים, כדי שיוכל לספר בגדלות השם במו פיו, דווקא הוא יעיד על גדלות ה' שנאמר ''מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש'' (שמות טו יא). מד.

פסל מיכה שהיה הולך איתם היה הולך ומסית את הבריות וחלק מעם ישראל עבד אותו ובכ''ז כולם עברו את הים בשלום ולא טבעו במים. מה. אעפ''י שהמצרים התערבבו בגלי הים יעלו שמיים וירדו תהומות בכ''ז כספם וזהבם לא נאבד כדרך כל ספינה המיטרפת בים, אלא הכל נמצא בשלימותו, אפילו שווה פרוטה. כל הכסף שאסף יוסף הצדיק בשבע שני הרעב מכל העולם העמיס פרעה על רכבו ופרשיו והבטיח ללוחמים אחלק שלל שווה בשווה שלא כדרך המלכים האחרים. מו. כל המצרים שהתהום בלע אותם נפלטו ע''י הים. מז.

פרץ ריב בין השרים של מעלה, שר של ים ושר של יבשה והיו המצרים נזרקים מים ליבשה וחוזר חלילה כמו בכף הקלע. מח. הייתה תחית המתים באותו יום בזעיר אנפין שהקב''ה העיר את יעקב אבינו ואמר לו קום ראה בניך שהם יוצאים מארץ מצרים, וראה הניסים שאני עושה עמהם, כ''ש ''וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'' ישראל הוא יעקב אבינו ע''ה. מט. כל בנ''י זכו לדרגת נבואה והגיעו להשגות של נביאים גדולים וראו את השכינה הקדושה שנאמר ''זה אלי ואנווהו אלוהי אבי וארוממנהו''. נ.

אפילו עוברים במעי אימם אמרו שירה שהואר להם הבטן כאספקלריה המאירה וראו משם את השכינה, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא: הקב''ה יזכנו שנזכה לראות בשוב ה' ציון, ואז נחזה בניסים גדולים ועצומים מאלו שהיו על הים ובמצריים, כמו שכתוב (בירמיה) ''הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם.

(ירמיה כב, ז), לעתיד לבוא יציאת מצריים תהיה טפילה לגאולה העתידה ולשעבוד מלכויות, ותחזינה עינינו בשובך לציון, בעגלא ובזמן קריב, אמן. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךָ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: 1 וימרו על ים בים סוף. 2 ויאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. 3 במרה שלא היה מים לעם לשתות. 4 במדבר סין שהתאוו לסיר הבשר. 5 במן שיצאו מן העם ללקוט ביום השביעי.

6 ברפידים שרבו עם משה בענין חוסר המים. 7 במעשה העגל. 8 בתבערה ויהי העם כמתאוננים. 9 בקברות התאווה שבקשו בשר לאכול. 10 ובחטא המרגלים שבעקבותיו סבבו את הארץ ארבעים שנה. יש הדורשים זאת לגנאי- דור דיעה של יוצאי מצרים, שראו את כל הניסים והנפלאות וקבלו תורה והיו מוקפים ענני כבוד, ומשה רעיה מהימנה בראשם איך הגיעו למצב כזה שהתלוננו על ה' ועל משיחו? ומאידך יש הדורשים זאת לשבח, במשך ארבעים שנה חטאו מליוני אנשים סה''כ עשר פעמים בלבד! נשאלת השאלה למה הקב''ה מביא את עם ישראל למצבים של צימאון וכו' עד שהיו צריכים להתאונן ולהתלונן? התשובה לכך מפורשת בפרשת עקב

(פרק ח פסוק ב) ''וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם''. רש''י זיע''א פירש במקום התשמור מצוותיו- שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו. לכאורה מה שייך לנסות את הקב''ה? אלא מתרץ המשגיח הרב אליהו רוט שליט''א תירוץ נפלא: מצינו שהקב''ה בבחינת מלך ומצינו שהוא בבחינת אב, כמו שאנו אומרים בתפילה אבינו מלכנו.

לגבי מלך מצינו מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. לעומת זאת אב שמחל על כבודו כבודו מחול לגבי כללות עם ישראל מנהיגם הקב''ה בבחינת מלך, כמו שכתוב ''ה' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו'', אבל לגבי כל יחיד ויחיד הקב''ה מתנהג כמו אב שנאמר (דברים ח, ה) ''כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך''. כשעם ישראל שרויים על אדמתם וביהמ''ק עומד בבניינו ממילא הקב''ה מתייחס אליהם כמלך. ''ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'' (דברים לג, ה).

מאידך כאשר ישראל מפוזרים בגלות הרי הם דומים לבנים ''אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם''. הקב''ה הנהיג את עם ישראל במדבר בהנהגה של מלכות. לפיכך הביא אותם למצבים שירגישו שהם תלויים במלך, ולכן הם היו במצב של מחסור, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שהיו תלויים תלות מוחלטת בהקב''ה. בכל יום נסיון חדש.

וכן במים, בכדי להראות לעם ישראל את ההנהגה הנפלאה שמנהיגה אותם במדבר שמם, מקום ציה וצלמוות, נחש שרף ועקרב, שם מוציא להם הקב''ה מים מצור החלמיש, לחם יורד מהשמים במקום לצמוח בארץ, ועוף השלו עולה מן הקרקע במקום שיבוא מהאוויר, אוכלים לחם אבירים שמלאכי השרת ניזונים ממנו. ואילו בני ישראל רצו לנסות את ה' אם הוא מתנהג איתם בבחינת אב, לכן התנהגו עם הקב''ה כבן המתחטא על אביו ומתפנק ואביו מקיים רצונו. כמעשה חוני המעגל (תענית דף כג) שירדו גשמים בזכותו והיה ''מתפנק'' על הקב''ה ואומר לא כך ביקשתי וכו'.

לפי זה יוצא שהניסיונת שניסו עם ישראל את הקב''ה היו אמנם חטא, אבל הם בגדר נסיון האם האבא לא יכעס ואם ימלא משאלותם להביא להם בשר למדבר והאם יכעס כשיעשו עגל למרות שלא נצטוו או כשבקשו לשלוח מרגלים וכו'. משנה זו באה ללמד אותנו כמה מגונה המידה של כפיות בטובה, שהרי הקב''ה עשה ניסים ונפלאות לעם ישראל, הוציאם מעבדות לחירות, קרע להם את הים, הוריד להם את המן הגיז להם את השלו, הביא להם את הבאר וענני הכבוד, נתן להם את התורה, השפיע עליהם שפע אלוקי, ועם כל זאת הרגיזו את הקב''ה במקום לתן תודה והודאה על כל החסד שעשה עמם. ומכאן ילמד כל אדם כמה תודה צריך ליתן

לבוראו וגם אם יחיה אלפי שנים וימלא פיו שירות ותשבחות לא יספיקו לו עבור חסד אחד שעושה עימו הקב''ה.