Binyamin - פרק ה - משנה ה

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקִדָּשׁ. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ; וִלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבִּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְּרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם

לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם: ביארו המפרשים שניסים אלו שנעשו לאבותינו עקרם לחזק באמונה את עם ישראל שבאים לבית המקדש, לכל נס יש מסר מיוחד, והגדול שבהם, לעולם לא יצא אדם נפסד מאמונתו ומקיום רצון הבורא. ואלו הלימודים שצריך להוציא מניסים אלו: א. לא היתה אישה מפילה מריח הקודש - אעפ''י שריח הצלי היה נודף שם תמיד שאפילו עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, (משנה תמיד פרק ג) בכ''ז לא היה מכשול ותקלה לשום אישה ע''י הריח ולא הסתכנו כלל.

מה לומדים מכך? קרבנות באים לכפר עוונות ולהשרות שכינה בעם ישראל, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, וכן שלמים שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, לא יתכן שקרבנות יגרמו לתקלה כזו שאישה תפיל פרי בטנה וימנע מכך השראת שכינה בישראל, שהרי היו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד גורם לשכינה שתסתלק מישראל, (מסכת יבמות דף סג). ועוד שהרי מזבח מאריך ימיו של אדם- לא יתכן שיגרום לקיצור חיים של הולד או לסכנו אפילו בעקיפין. ב.

לא הסריח בשר הקודש מעולם סרחון מראה על הפסד וקלקול, וזה לא שייך בבשר קדשים, לומדים מכך שקדושה אפשר להחיל על כל דבר: על צומח, דומם, חי בלתי מדבר וכו' אפילו שהם מוטבעים בחומר. חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא היה אוכל תבן בלתי מעושר, פרתו של רבי יוחנן בן תורתה שלא רצתה לעבוד בשבת אפילו אחר שמכר אותה לגוי. וכו', כפי שאדם מקדיש דבר מסויים הוא מחיל עליו מציאות של קדושה ועושה אותו נצחי. כל מצווה שאדם עושה הוא עצמו מתקדש ומתעלה יותר, אנו אומרים אשר קדשנו במצוותיו וציוונו.

מסופר על גאון ישראל הט''ז רבי דוד סגל זיע''א שפעם באה אליו אישה אחת כשהיא ממרת בבכי וספרה לו שבנה חולה קשה והרופאים אומרים נואש למצבו, אמרה לו רבי הושיע נא, אתה תקוותי היחידה, תן לי איזה קמיע או ברכה. אמר לה הרב קמיעות אין לי אבל קחי חתיכה מהסטנדר שלי שהוא ספג כבר אלפי שעות של קדושה ושימי לו בתה ויתרפא, ואכן כך היה, הסטנדר של הט''ז זיע''א הפך מציאות אחרת ומסתם חתיכת לוח עץ נהפך לקמיע קדוש. ג.

לא נראה זבוב בבית המטבחיים זבוב הוא סמל של יצר הרע, הגמרא (ברכת סא) אומרת שיצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שתי מפתחי הלב. בית המטבחיים הוא סמל לעבודה לשם שמיים, ללא התפארות, ללא התנשאות בלי פניות והנאות. לומדים מכאן שכל מצווה שיש הנאה בצידה, או כבוד ורווח, צריך לבדוק אם באמת מצווה היא זו.

אולם ישנם מצוות שאדם עושה בלי לצפות לקבל שכר או טובת הנאה מכך למשל הלויית המת, שנקרא חסד של אמת, כיבוד אב ואם מתן בסתר וכו' מצוות כאלה בוודאי שנעשות לשם שמים וכוונתם טהורה לפיכך על האדם להשתדל שכל מעשיו והיו לשם שמים וללא כוונה אחרחי. ד. לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים אדם שחי חיי קדושה ומשתדל לקדש עצמו גם במותר לו מקבל סייעתא דשמיא אדירה. מקדש עצמו מעט מלמטה - מקדשים אותו הרבה מלמעלה, מקדש עצמו כשמותר מקדשים אותו כשאסור. ויש לו סייעתא דשמייא מיוחדת לשומרו מכל מיני מרעין בישין.

הגמרא דורשת על הפסוק (בתהילים צא, ט) ''לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך'' - שלא תמצא אשתך ספק נידה בבואך מן הדרך. כמו כן הכהן הגדול שמזכה ומקדש את כל עם ישראל, ובצאתו במוצאי יוה''כ מבית המקדש היו מלווים אותו לביתו בשירים ומחולות מאחר והיו נמחלים כל עוונות עם ישראל על ידו. איך יתכן שהוא יראה קרי ויצטרך לדאוג כל השנה כולה פן ימות ח''ו? ואולי מכאן יש סייעתא למאמר הגמרא כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו.

מר''ן שליט''א פאר הדור והדרו כתב תשובה ב''יביע אומר'' (חלק ו') לגבי הרואה קרי ביום הכיפורים, ואלו עיקרי הדברים שכתב: הגמרא ביומא (דף פ''ח) אומרת הרואה קרי ביוה''כ ידאג כל השנה כולה, ופירש''י שמא לא קבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. ואם לא מת באותה שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כתב ''החיי אדם'' על הגמרא הנ''ל שיש שלושה מיני קרי. אחד הבא בסיבת שבעה דברים שבודקים בהם את הזב, והם מאכל, משתה, משא, קפיצה, חולי מראה, או הרהור.

סוג שני של קרי הוא כשאדם רשע רוצה להתקרב לקדושה ואינו שב בתשובה שלימה, אזי החיצונים מטמאים אותי בטומאת קרי. והשלישי הוא צדיק גמור כשמתגבר בקדושה, המזיקים מתקנאים בו ומטמאים אותו. וזהו הנס של כה''ג ביום הכיפורים שלא אירע לו קרי מעולם, שלזה צריך נס גדול להצילו מיד המזיקים המתקנאים בו. מרוב קדושתו ופרישותו מתקנאים בו החיצונים ומנסים לטמא אותו, ובכ''ז לא ראה מעולם!!. ה. לא כיבו גשמים אש עצי המערכה- על פי מה שכתוב ''מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה'', (שיר השירים ח, ז) שמרמז ל.

אדם שלומד תורה בהתמדה עצומה, קובע עיתים לתורה, ולא זז מהם בשום פעם, זוכה להסרת כל המעכבים והמפריעים אותו מעבודת הקודש. כמו שאמרו חז''ל כל המקבל עליו עול תורה ומצוות- מסירין מעל שכמו עול דרך ארץ. מעולם לא ביטלה הגשמיות את עצי המערכה המקודשים, כל קשיי העולם הזה לא יכולים להזיז אדם הדבק בתורת ה' שהיא עץ חיים למחזיקים בה.

מסופר על גאון ישראל ''הסטייפלר'' רבי ישראל קנייבסקי זצוק''ל שפעם בא מישהו להתלונן בפניו על טרדות החיים ועל היסורים שהם מנת חלקו, אמר לו הגאון שהיו לו את כל התנאים והסיכויים להיות עם הארץ שאינו מכיר איך נראה דף גמרא, אולם מעולם לא התייחס לסבל והיסורים והמחסור שהיו מנת חלקו דבר יום ביומו. שבהרבה פעמים הגיע לפת לחם, ומעולם לא התעמק בזה. כיוון שהיה שקוע רובו ככולו בתורה הקדושה.

אנו אומרים שהתורה שמה תושיה שמתשת כוחו של אדם, ובמקום אחר אנו אומרים שהתורה נותנת חיים ומאריכה ימים כ''ש ''כי בי ירבוך ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ''אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד'', והחש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ''ולכל בשרו מרפא'' לכאורה סתירה? אלא לעולם התורה מתשת כוחו של אדם, ואדם שלומד תורה עפ''י הטבע היה צריך להיות תשוש, וחלוש, מצטמק ורע לו. אולם הקב''ה נותן לו כוחות מחודשים ואת החוסן הנפשי והגופני לעמוד בזה, כמו שנאמר ''תתחדש כנשר נעורייכי''.

הקב''ה עושה לו נס ופלא בזה שנותן לו כוחות מחודשים. ראיה לכך מרבי אלעזר בן עזריה, שנבחר להיות נשיא ישראל בגיל שמונה עשרה שנה צמחו לו שמונה עשרה שורות של זקן לבן. אומרים המפרשים שזיקנה קפצה עליו. ולכן אמר הרי אני כבן שבעים שנה, לרבי אלעזר בן עזריה לא נעשה הנס שנעשה לכל לכל אדם שלומד תורה לחדש כוחותיו. ו. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן עמוד העשן שהיה מיתמר מעצי העולה לא היה ''מתכופף'' בפני שום רוח שבעולם.

לא רוח הכפירה, ולא רוח העבודה זרה, ולא רוח המודרניזציה, ולא בפני רוח המלעיגים בעבודת ה' ואומרים מה העבודה הזאת לכם. עמוד העשן עולה ישר לריח ניחוח לה' ולא מתפזר מפני פגעי הזמן. וזה חיזוק גדול לכל הירא את דבר ה' להתלהב ולא להתבלבל ממה שהוא רואה או שומע, להתלהב רק מתורה ומצוות ומגדולי ישראל. הרבה עמים וממלכות ואמונות ושיטות היו וחלפו כלא היו מן העולם, לא נשאר מהם זכר, ואילו עם ישראל ממשיך באותה תורה באותה מסורת שהטביעו בנו האבות הקדושים. ז. ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים- פירוש ראשון:

הקב''ה לעולם לא יביא תקלה לצדיק בדבר אכילה. הגמרא בחולין (דף ז) אומרת השתא בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? והגמרא מביאה ראיה מחמורו של רבי פנחס בן יאיר שמעולם לא אכל תבן שאינו מעושר. מסופר על שני חברים בתקופת גירוש ספרד שהגיעו לאיזה עיר וחפשו מקום להתארח כדי להשקיט רעבונם ולהרוות צמאונם. כל אחד הלך להתארח בבית אחר. הראשון נכנס לבית של אנוסים שנתנו לו לאכול ולשתות דברים לא כשרים, אנוסים היו.

השני נכנס לבית מארחו אכל ושתה, ואחר הסעודה קראו בעל הבית ושאל אותו יהודי אתה? ענה לו האורח שאכן הוא יהודי, לקח אותו בעל הבית למרתף הבית והראה לו חדר שחיטה, חדר ניקור, חדר מליחה, כיורים נפרדים, והסביר לו שגם הם אנוסים, כלפי חוץ מראים עצמם כגויים אבל מנהלים בבית אורח חיים למהדרין.

למחרת נפגשו שני היהודים, וסיפרו זה לזה את הקורות אותם, כשמוע היהודי את דברי חברו שזכה לאכול אוכל כשר והוא לא, הלך לרב העיר לשאול מדוע משמים עשו ''אפליות'' כאלה? שאלו הרב האים קרה פעם שאכלת מאכל לא כשר מרצונך הטוב? אימץ האיש את זכרונו ואכן נזכר שפעם אחת בצעירותו נכשל בזה, אמר לו הרב שכאשר אדם נזהר במאכלות אסורות במסירות נפש הוא זוכה שמשמיים שומרים אותו שלא יכשל בזה לעולם. פירוש שני: שלוש דרגות יש בעם ישראל:

העומר הוא מאכל משעורים שזה מאכל בהמה כנגד אותם אנשים שנאלצים לעסוק כל היום בפרנסה להביא טרף לביתם. ולדאבונם רוב יומם במלאכה ורק מעט מזעיר לתורה ולתפילה, שתי הלחם עשוי מחיטים שהוא מאכל אדם, והוא כנגד העושים תורתם עיקר ומלאכתם ארעי, אלו הם התלמידי חכמים די בכל אתר ואתר. ואילו לחם הפנים שהוא קדשים, כנגד אותם שלומדים תורה יום ולילה, מנדדים שינה מעיניהם, ובתורתם משקים את כל העדרים, בכל אחת מהדרגות האלו, העושים אותם במסירות נפש מובטח להם שגם היוצאים מהם יהיו כמותם, יראו זרע ויאריכו ימים. ח.

לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם כיוון שהקרבנות, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, היו מכפרים כל עוונותיהם של עם ישראל, כך שלא היה אדם הולך לישון וחטא בידו- ממילא לא היה מציאות של נחש ועקרב המזיקים בגלל החטאים, שהרי אין הערוד ממית אלא החטא ממית (ברכות לג) וכיון שאין חטא אין ערוד ולא נחש. ט. עומדים צפופים ומשתחווים רווחים כשכל אחד עומד על שלו לא מוותר לא מסתפק במה שיש לו, הרי הוא מרגיש צפוף ודחוק.

אבל כשאחד מוותר לשני ומתכופף מעט כקנה במים הרי שום רוח שבעולם לא תשבור אותו, וירגיש ברווח ובשמחה עם שאר אנשים. הגמרא בסנהדרין (דף כ) מספרת שבדורו של רבי יהודה בר אילעי היו שישה מתכסים בטלית אחת. וביארו מפני שכל אחד דאג שחבירו יהיה מכוסה, הייתה אהבה ואחווה ביניהם, ממילא אפילו על חוד הסכין יש מקום.

אבל כשאדם צהוב לחבירו- גם אולמות רחבי ידיים לא יצליחו להכיל אותם, על לוט כתוב שהיה לו מרעה רב ''ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו'', וכי אין מקום בכל הארץ? אלא כיוון שלא יכלו לשבת יחדיו- ממילא גם האדמה לא נשאה אותם. י. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים-כיוון שירושלים במהותה היא מקום רוחני, ואווירה של ירושלים מחכים, כולם היו באים לשם קבלת תועלת רוחנית, לשם שמים.

הגמרא אומרת מדוע אין פירות גינוסר בירושלים, וכן מדוע אין חמי טבריה בירושלים? ומתרצת שם הגמרא כדי שלא יאמר אדם אילולא עלינו לירושלים בשביל לאכול מפירותיה או בשביל להנות בחמיה דיינו, כל המטרה הייתה לשם שמים, לתועלת רוחנית בלבד. במדרש שמואל אומר שלכאורה רוב הניסים שהמשנה מונה היו במקום ולא באדם א''כ למה אמרה המשנה עשרה ניסים נעשו לאבותינו? אלא הכוונה היא שכל הניסים האלה נעשו למען אבותינו, בא וראה כמה כוחה של קדושה ושל מעשים לשם שמיים שיכולים לשנות הטבע וההנהגה בשמים בשביל עושי רצון ה'.