Binyamin - פרק ה - משנה ז

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל דִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם: לכאורה קשה:

מה השייכות של דברים שמונה התנא לחכמה? הרי דברים אלו שייכים למידות טובות? אלא התירוץ הוא שחכם הוא לא אדם שממציא מטוסים וחלליות, חכם זה אדם שמתנהג בחכמה, וכדי לקנות חכמה חייב הוא ללמוד תורה ולשמש תלמידי חכמים ולשהות במחיצתם, כפי שאמר רבי אליעזר מנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים. הרוצה לסגל לעצמו מידות טובות וחכמה חייב לאמץ לו ההלכות השנויות במשנה זו. הגולם לעומתו יש לו מעלות שכליות ומעלות המידות, אמנם אינם שלימות אלא יש בהם ערבוב ובלבול, עדיין לא נגמרה מלאכת חכמתו. א.

אינו מדבר כפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה או במנין פירוש שהוא גדול ממנו בחכמה אעפ''י שהוא צעיר לימים ממנו. או שהוא גדול ממנו במניין השנים אעפ''י שאינו חכם כמוהו. ועל זה אמר רבן שמעון בן גמליאל זיע''א כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ופירוש גדלתי הוא מלשון גדולה, מידה זו מביאתו לידי ענווה, לדעת שהוא לא גדול בחכמה מן האחר, וממילא עושה אזנו אפרכסת לשמוע ולקלוט וללמוד מאחרים ואם אח''כ ישאר לו שום דבר של חידוש שלא אמר חבירו, יוכל הוא לדבר ולהשלים דבריו. ב.

אינו נכנס לתוך דברי חבירו - חבירו שהוא שווה לו במניין ובחכמה, ומתרץ ומקשה על דבריו ובכל זאת לא נכנס לדברי חבירו, גם זו ממידת הענווה- לשמוע את השני, למרות שכל אדם מצפה שישמעו את דעתו וסברתו ודרכו בהסבר ויישוב הדברים, בכ''ז עליו להתחשב גם בדברי חבירו, לשמוע, לשקול ולמדוד את דבריו, אולי דברי טעם הם? אולי יש לו סברה אחרת טובה יותר?! ג.

אינו נבהל להשיב שלמה המלך החכם מכל אדם אומר (קהלת ה א) ''אל תבהל על פיך וליבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים, כי האלוקים בשמיים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מועטים'' ופירשו רז''ל אלוקים עולה למניין כס''א כמו שהקב''ה ישתבח שמו דן בשמיים, יושב על כסא דין, והמלאכים לפניו מהם מיימינים לזכות ומהם משמאלים לחובה, והקב''ה לא ממהר לדון אלא אם כן שומע את כל הצדדים. ועוד כתוב ''כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו'' אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו נכתבין על פנקסו וקוראים לפניו בשעת מיתה:

כך אתה אל תבהל את פיך להשיב, הווה מתון מתון, לפני שאתה גוזר בשבט לשונך לשבט או לחסד, לזכות או לחובה, תשקול את הדברים הדק היטב, כי כל דבור לבטלה אפילו בין אדם לאשתו וכ''ש בדיבור שיוצא מהפה ללא חשיבה- גם על זה האלוקים יביא במשפט ביום פקודה. הפתגם האומר ''מילה בסלע - משתוקה בתרין'' קיימת גם בדברי תורה, צריך שישב במורא ויכוון מה שמוציא מפיו. לכן כשאדם עוסק בתורה אל ימהר אלא יחשוב על כל מילה ומשפט שמוציא מפיו, כי הדיבור שהוא רוחני עולה ובוקע רקיעים ועושה רושם בשמים לטוב או חלילה להיפך. ד.

שואל כעניין ומשיב כהלכה - הגמרא בשבת (דף ג ע''ב) אומרת כלל חשוב שראוי לשנן אותו היטב: אמר רב חיא לרב, בר פחתי (כלומר בן גדולים) לא אמינא לך כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי, דלמא לאו אדעתיה, דאי לאו דרבי גברא רבא הוא כספתיה. כלומר כשהרב עוסק בעניין מסויים, במסכת מסויימת, אל תשאל אותו בעניין אחר שהרי אין ליבו למסכת או לעניין שתשאלהו ובכך יכול לבוא לידי בושה.

פעמים שהחכם מתכוון לתת שיעור בעניין מסויים, ראשו ורובו ומחשבתו נתונים לנושא שבו בחר לדבר, למרות שיש שאלות כנות ואמיתיות ולפעמים דחופות, אין זה נכון לשאול דווקא לפני השיעור או במהלכו, שפעמים רבות השאלה מסיחה את דעת הרב מהנושא הנלמד; ופעמים הוא לא מונח כ''כ בהלכה שנשאלה ויכול לבוא לידי טעות, ופעמים שכרגע כל שרעפיו והלך מחשבתו מסודרים בצורה כזו שיכול לבוא לידי בושה או טעות. ועוד פירוש:

אדם שאינו נכנס לתוך דברי חבירו בוודאי שהוא יהיה שואל כעניין כיוון ששומע מה שחבירו אומר עד הסוף, יורד לסוף דעתו, ורק אח''כ אם נותר ספק מסויים או חוסר בהירות- שואל ומקשה באותו עניין. הגמרא בברכות אומרת כלל: ליגמר אינש והדר ליסבר, כלומר קודם ילמד את פשט הדברים ישנן אותם ויעכל במחשבתו, ואח''כ ירד לעומק הדברים, בעיון רב, יחקור את הדין ואת הטעמים לכל דבר, ומה הנפקא מינה להלכה, ומה הפרטים בכל הלכה בכל מיני מצבים וציורים. ה.

ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון - לומדים זאת מרבקה אמנו, שאליעזר עבד אברהם שאל אותה בת מי את? הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין? השיבה לו על ראשון ראשון- ''ותאמר אליו בת בתואל אנוכי''. ''ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עימנו גם מקום ללון'', (בראשית כד, כה). וכן מצינו במשה ששאל את הקב''ה מי אנוכי כי אלך אל פרעה? וכי אוציא את בני ישראל, הרי שנייה, השיב לו הקב''ה על הראשונה- ''כי אהיה עימך''. ועל השנייה ''בהוציאך את העם ממצריים תעבדון את האלוקים על ההר הזה'' (שמות ג, יא).

החכם כל עניניו מתאימים ומסודרים, הסדר וההקפדה בכל פרט בין בלימוד התורה ובין בהנהגות הגשמיות והיום יומיות, יודע הוא איזהו מקומן של דברים, מה סדר העדיפויות, מה עיקר ומה טפל, מה קודם ומה מאוחר, אינו מתחיל דבר חדש לפני שסיים את העניין הקודם. התנא הקדוש מלמדינו איך יוכל האדם להשיג מדרגות בעבודת ה' ובלימוד התורה, אחד מדרכי היצר הוא פיזור הנפש שגורם לאדם.

מי שמפוזר בדבריו בדרך כלל גם מפוזר בנפשו, אין לו סדר בלימוד ואין לו עקביות בשאר דברים, מתחיל דברים ואינו מסיימם, רבינו בחיי זצוק''ל בחובות הלבבות היה מוסיף בברכת המזון ''הרחמן הוא יצילני מפיזור הנפש''. אחת הדרכים למנוע זאת היא הרציפות בלימוד, בעמל, בעמקות, ובנסיון להגיע לחקר הדבר הנלמד, אם בהלכה, אם בגמרא, סברות, קושיות, תירוצים, אוקימתות, בכל דבר צריך לסכם סיכום קצר, ראשי פרקים, מה הסוגיה, מה ההלכה הנלמדת מה המסר שבדברים, מה הנפקא מינה לנו היום וכו'.

קביעות בלימוד עם חברותא, קביעת זמנים בלימוד, עמידה בזמנים, כל אלו הם יסודות גדולים שהמדקדק בהם יש לו את כל הסיכויים להיות תלמיד חכם. מסופר על אחד הצדיקים שהלך פעם לישיבה בה לומד בנו וביקש מהאחראים על הפנימייה בישיבה להראות לו את ארונו ומיטתו של הבן, כשראה שהכל מסודר למופת אמר אין אני צריך לשאול איך הוא בלימודים, שוודאי גם בלימוד התורה הוא מסודר. עוד באותו עניין:

לימוד חמישה חומשי- תורה עם פרש''י, לימוד נביאים וכתובים, ולימוד המשניות על הסדר הוא תנאי ללימוד הגמרא, לצערינו רואים בני תורה ששוחים בים התלמוד אבל מתקשים בפשט פסוק בתורה, או פסוק תהילים לאומרו כראוי. וכן לא יעשה, שהרי הבסיס לכל לימוד הוא תורה עם פירוש רש''י שבלעדיו לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בכל התורה כולה, וידוע שהאדמו''ר המלוב''ן הבבא סאלי הקדוש לרש''י זיע''א היה קורא לרש''י ראסי (ראשי).

ועוד תופעה - ישנם תלמידים שמעולם לא מגיעים לדף נ' בגמרא, משום שתלמודם קשה עליהם, לכן אומר התנא הקדוש שסדר ועקביות בתורה הם מסימניו של החכם והם מהתנאים ההכרחיים לחכמה. ו. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי: הגמרא במסכת סוכה מספרת על רבי אליעזר בן הורקנוס שהעיד על עצמו ''מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותיי''.

תופעה ידועה היא ששואלים אדם על עניין מסויים, וכיוון שאין מכבודו של אותו חכם בעיניו לומר איני יודע, איני בקיא בדבר, הוא מתחיל לתרץ ולפלפל כל מיני תירוצים רחוקים מהאמת, סברות הכרס, תוספות הראש - ראשו העקום. והכל עורבא פרח, העיקר שכבודו לא יפגע, וידוע שכבו''ד ר''ת בטל ומבוטל כעפרא דארעה. רבותינו התנאים הקדושים לימדונו כלל חשוב, למד לשונך לומר איני יודע, ואין בזה שום פחיתות כבוד אדרבא מידת האמת חשובה הרבה יותר מכבוד מדומה.

כגון רב שנשאל שאלה ואינו יודע כרגע את התשובה אין זו בושה לומר שאלת שאלה טובה, כרגע איני יודע, אברר בעזרת ה' ואומר לך את התשובה, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, כלומר השבח של החכמים שמודים על האמת. מי לנו גדול מרש''י הקדוש, שפירש את כל התנ''ך וכמעט כל התורה שבעל פה, בכמה מקומות כותב הרב ואיני יודע פירושו, לכאורה אם רש''י שהוא פרשן אינו יודע פירוש מסויים למה כותב את הדיבור המתחיל וכותב איני יודע, ישמיט את אותו עניין ויעבור לדיבור הבא? אלא רש''י הקדוש רוצה ללמדינו דעת שגם הוא פרשנדתא של כל התורה כולה, שבלעדיו לא היינו מוצאים את ידינו ורגלינו בכל

התורה- גם הוא פעמים שאינו יודע, ואינו בוש להודות על האמת ואינו מתחמק!! וכן רואים בגמרא שפעמים אין הכרעה והענין נשאר בשאלה עד שיבוא אליהו הנביא זכור לטוב ויתרץ קושיות ובעיות!!! וכן מצינו אצל משה רעיה מהימנה שקצף על אהרון ובניו ואחרי שאהרון אמר כיוון שהיו אוננים לכן לא אכלו, מעידה התורה ''וייטב בעיניו'' ופירש''י הודה ולא בוש, אמר שמעתי ושכחתי ואהרון אחי הזכיר לי את ההלכה! בתרגום יהונתן בן עוזיאל כתב שמשה הלך עם כרוז בכל המחנה והיה מכריז שכחתי את ההלכה! אם משה איש האלוקים הודה ולא בוש, אנן יתמי דיתמי חייבים לומר שכחתי, או איני יודע, ולא לנסות לתרץ

בכח. הרמב''ם זיע''א כתב שאדם צריך לבדוק בחבירו, אם הוא מודה על האמת, ואינו חושב שתמיד הוא הצודק, וגם לומד מכל אדם שמלמדו דברי אמת הרי זה חבר שאפשר להדבק בו ואי לא- לא. פירוש נוסף: ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי- שמע מלשון הבנה, מה שלא הבין אינו מתבייש לומר, לא הבנתי, ואינו זז משם עד שמחוור לו הדבר היטב. על כך אומר הפסוק אם נבלת בהתנשא ועם זמות יד לפה. ז. ומודה על האמת שהחכם אעפ''י שלפעמים סובר שהאמת איתו ולא עם חבירו, כשנתברר לו שהאמת עם חבירו והוא דייק בשמועתו מודה על האמת.

ואינו מבקש טענות שווא ומדוחים להצדיק עצמו בכל מקרה, ולדחוק האמת. וכן אם טעה בדין אינו מעמיד טעותו לומר שכך שמע, אלא מודה על האמת שלא שמעה, וטעות היא בידו והוא חוזר בו. הגמרא במסכת פסחים מספרת על שמעון העמסוני שהיה דורש כל האתים שבתורה כיוון שהגיע ל''את ה' אלוקיך תירא'' - פרש אמר כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים.

וביארו המפרשים מנין שאב רבי עקיבא כח להוסיף מה ששמעון העמסוני פחד לרבות? כשראה רבי עקיבא עד היכן כוחם של תלמידי חכמים שאחרי עמל ויגיעה של שנים, מוכנים לבטל כל דבריהם בגלל פסוק אחד שנתקשו בו, זה סימן שהעיקר אצלם כבוד שמיים ותורת אמת, והבן.