Binyamin - פרק ה - משנה יג

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע: לכאורה קשה: המשנה נקטה ארבע מידות בנותני צדקה ובהמשך מונה שניים שאינם נותנים כלל? רבינו עובדיה מברטנורא זצ''ל הרגיש בזה ופירש ארבע מידות בנתינת צדקה.

ועדיין קשה, מדוע זה שלא נותן ''ומכבד'' את האחרים בנתינת צדקה עינו רעה בשלו? ועוד במידת הרשע אינו נותן ולא רוצה שגם אחרים יתנו, ומה אכפת לו שאחרים נותנים. ומה יצא לו מכך שגם אחרים אינם נותנים?? תירץ הרב מעשה אבות שליט''א: כגון שנודע לו לבדו על אפשרות של מצוות צדקה חשובה מאוד, וביכולתו ליתן את כל הסכום, ואעפ''כ הולך מיוזמתו ומשתף גם אחרים, מזכה אותם במצוות צדקה, זו היא מידת חסידות, לא למנוע טוב מבעליו.

אבל מאידך ישנו אדם שיש באפשרותו לזכות ולשתף גם את האחרים במעשה צדקה וחסד, ובכל זאת לא עוזר וגם לא מפרסם את הדבר לאחרים, ובנתיים אותו אדם הזקוק לעזרה מסתבך עוד יותר, מצטמק ורע לו, ותוחלתו נכזבת. זו מידת הרשעים. לא דיים שאינם נותנים ועוזרים אלא אף מונעים את האחרים מדבר מצווה. המידה הבינונית היא נותן ואין רוצה שאחרים יתנו, הרי זה עינו רעה בשל אחרים, רק הוא רוצה לזכות במצווה, להיות בלעדי ולא לתת לאחרים חלק במצווה זו, גם זו רעה חולה, אולם המידה הרביעית גרועה הימנה. הרוצה שאחרים יתנו והא עצמו לא נותן.

מזכה את האחרים ואת עצמו אינו מזכה בגלל חוסר הבנתו בגודל מעלת הצדקה הוא מפסיד לעצמו. ועל כך אמרו חז''ל מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות זה שנמנו חבריו לדבר מצווה והוא לא נמנה עימם! אמנם אינו רשע כי דאג לנצרך ולנזקק אבל הוא עצמו לא משתתף במצווה. ישנם אנשים שהתבקשו לתת המלצה לעניין מסויים כגון הכנסת כלה (לאפוקי מהכנסה קלה:

) או מוסדות גמ''ח לנזקקים וכו', ומסתפקים בזה שנותנים המלצה בחתימת ידם, אבל לא משתתפים באופן מעשי במצווה, מבקשים הם מאחרים להרתם ולתרום והם עצמם אינם תורמים שקל אחד, מה טוב ומה נעים אם יקיימו בעצמם ברוך אומר ועושה: הזוהר הקדוש בפרשת וירא אומר: אמר רבי חייא כל בר נש דאיהו צר עינה לגבי מסכנא יאות הוא דלא יתקיים בעלמא, ולא עוד אלא דלית ליה חיים לעלמא דאתי, וכל מאן דאיהו ותרן לגבי מסכנא, אות הוא דיתקיים בעלמא ויתקיים עלמא בגינה, ואית ליה חיים ואורכה דחיי לעלמא דאתי, עכ''ל.

מובא בספר הישר לרבינו תם (בשער ו) כי מידת הקמצנות היא המידה הגרועה שבכל המידות, ומי שיש בו זו המידה סימן הוא שיש בו כל המידות הרעות, כי אי אפשר לכילי לעבוד את ה', כי בשביל הפסד פרוטה יתיר לעצמו כל מיני איסורים. הקמצן נקרא נבל, רח''ל, וכל כספו והונו הוא מצד הסיטרא אחרא, ולא עוד אלא כשרואה שאחרים יש להם ליבו נוקפו לו. וגם אם רואה שאחרים נותנים, ליבו מר על כך, ואפילו רוצה שיתן ולא יתנו אחרים- עינו רעה בשל אחרים, וכל שכן אם הוא עצמו אינו רוצה ליתן.

וכן כשרואה שחבירו אוכל או שיש לו כבוד או פרנסה, דאבה נפשו על כך בגודל קנאתו בו, ושורש הקנאה והשנאה נצמח ממידת קמצנות וצר עין. ויכול להיות אדם כשר ולומד יומם ולילה ועובד ה', רק מושרש במידת הקמצנות ורע עין חס ושלום. ואוי לו למי שנבוך ומשוקע בזו המידה כי קשה מאוד לצאת מזה.

לעומת זאת המתייגע ומחפש לעשות צדקה ולזכות גם את האחרים במעשה צדקה וחסד עליו אמר שלמה המלך ע''ה (משלי כא, כא) ''רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד'', לומר לך כל הרודף אחרי הצדקה ולא מחכה שיבואו אליו להתרימו אלא הוא עצמו עושה ומעשה, הקב''ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה, וגם מזמן לו הקב''ה עניים מהוגנים כדי לקבל שכר מושלם על כך. לגבי המידה המגונה של הכילי לא נותן ולא מעונין שאחרים יתנו, שזו רעה חולה תחת השמש, ישנם כמה עצות שיועילו לנפשו לנתקו ממידה זו: א.

האחד שיכריח עצמו בעל כרחו לתת, אף אם יכאב ליבו ויצר לו ביותר, יעשה למען כבוד שמו יתברך, אפשר שכל מטרת בואו לעולם הזה רק לתקן מידה זו, כידוע מבעל הנועם אלימלך זיע''א שהדבר הקשה ביותר לאדם לקיים, ושבו נכשל פעם אחר פעם הוא התיקון שלו בגלגול זה. וכל תפקידו בעולם הוא לשבר טבע זה, יעבוד על מידת הנתינה בצורה קיצונית עד שבמשך הזמן יחזור לדרך האמצעי לשביל הזהב. ב.

ברגע שרוצה להפריש צדקה יחשוב בדעתו כאילו גזלן ורוצח עומד אצלו ומחזק בידו לעכבו שלא יתן, ומה העצה נגד הגזלן הזה? שיחטוף ויתן בעל כרחו, אף אם ליבו מר לו יתאמ. ץ ולא ישגיח על שום פיתוי ומניעה. וידע שכל המניעות וההתקררות במצווה המה מצד היצר הרע, המונע אותו. ג. ירגיל עצמו שלא ינהג בקמצנות בביתו כי הרגל על כל דבר נעשה טבע.

אדם שמנהיג עצמו בנדיבות כלפי בני ביתו, ע''י זה יהיה בכוחו גם לתת צדקה לאחרים, אדם שלא מקפיד בביתו בדקדוקי עניות, אינו מצטער שנשבר כלי בביתו, אינו מתרגש מכל הפסד כספי מתחזק באמונה ובנתינה לכל אדם, זוכה לפתיחות ידיו. ד. אם בא אליו עני ואין לו מה ליתן- לא ידחה אותו בקש רק יפתח ידיו או יעשה פעולה דהיינו שיחפש בכיסיו ויהיה נראה שרוצה לתת ואין לו.

ויאמר לו בשפה רכה ומתוקה אחי אהובי מה אעשה שאין בכוחי ליתן? בזה שמראה צער נחשב לו כאילו נתן! מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ שהתחתן עם בת גביר אחד שהעניק לו נדוניה של שלושת אלפים זהובים, אחר החתונה הקדיש את עצמו יום ולילה לתורה ולעבודה, הוא למד בבית המדרש עם חברותא בהתמדה עצומה. הטומאה כידוע מרגישה בקדושה וקמה להאבק כנגדה, הגויים הרשעים הקימו כנסיה מול בית המדרש, כמובן שהדבר הציק לכל באי בית המדרש ובפרט לחברותא של רבי יהונתן שהיה חם מזג, מתוך חומו וכעסו הלך ועשה מעשה:

טיפס בלילה לגג הכנסיה ושבר את הצלם שהיה שם, מעשה שטן הצליח שהוא נתגלה ונתפס בידי הגויים, אף אחד לא ידע על העניין רק ידעו שהאיש נעלם, בתוך כך בא הגוי ששמר על הכנסיה לאחד מפרנסי הקהילה וסיפר שדרכו אפשר להבריח את היהודי. אלא שבשביל מלאכה זו שכרוכה במאמץ ובסיכון אדיר הוא מבקש שלושת אלפים דינרי זהב. אנשי הקהילה שמעו על הסכום העצום ונרתמו לאסוף כספים למען פדיון השבוי.

כשהגיעה השמועה לרבי יהונתן אמר מייד לעצמו שאסור להמתין אפילו רגע, מי יודע מה עוד עלול לקרות, הוא הלך לביתו למקום ששם נמצא הכסף והביא אותו במלואו לשומר הכנסיה הזקן. השומר אכן נשאר נאמן להבטחתו והבריח את היהודי מהכנסייה ומשם הוברח ע''י יהודים לעיר אחרת, המתרימים המשיכו במלאכתם, וכשהגיעו לרבי יהונתן אמרו לו אספנו חלק מהסכום, אמר להם הרב אין צורך בכסף. כאן התחיל דין ודברים בין גבאי הצדקה לבין רבי יהונתן:

אמנם נכון אתה נתת את כל הכסף אבל בינתיים אספנו מה שאספנו ותקח את זה בחזרה, לא הגענו לסכום של שלושת אלפים זהובים אבל גם לנו מגיע חלק במצווה, והרי התרמנו. עבר זמן מה ורבי יהונתן מתחיל להתיישב בדעתו, מה יקרה כאשר אשתו תגלה שהוא הלך ונתן את כל המטמון, הרי תרעיש עולמות, הן מדובר בסכום עתק, עמד והחליט שהוא יסע לכמה ימים מחוץ לעיר ואם בינתיים היא תגלה את החסרון בהעדרו ודאי תקים קול זעקה שהייתה פריצה והממון נגנב, אבל עד שהיא יחזור היא תספיק להרגע קצת, קם וניגש לביתו ולשמחתו ראה שהיא עדיין לא גילתה דבר וסיפר לה על רצונו לנסוע לכמה ימים לצורך גדול מחוץ

לעיר. בינתיים גילו הכמרים שהנידון למוות נמלט ועד מהרה הגיעו למסקנה שהשומר הזקן מעל באמון והוא שהבריחו, עמדו ונדברו ביניהם שיש לעשות לשומר מה שזממו לעשות ליהודי. השומר שהרגיש שהטבעת הולכת ומתהדקת סביבו החליט לברוח. היות והיה ארבעים שנה שומר והצליח לגנוב כסף וזהב מהכנסייה, לקח הכל ורץ לבית של רבי יהונתן, סיפר לרבנית כל מה שקרה ואמר לה גיליתי יהודי אציל כזה הוא מוכן לתת מכספו שלושת אלפים זהובים בשביל להציל חבירו, לכן אני בטוח שהוא אדם ישר ונאמן.

אם כן, דבר ראשון אני נותן לכם מתנה את שלושת אלפים הזהובים, וכל השאר שנמצא בקופסא זו אם אחזור בשלום הוא בוודאי יחזיר לי את זה, ואם לא אז כדאי שהכל ישאר אצל יהודי כזה שיודע לעשות דברים טובים בכספו. עתה כבר ידעה אשתו של רבי יהונתן את כל המעשה, היא ידעה שהקב''ה שילם להם על המעשה הטוב והנאצל אשר עשו, לכן חיכתה בצפיה דרוכה שיחזור בעלה כדי שתוכל לבשר לו את הבשורה הגדולה. כשהגיע רבי יהונתן לביתו פרצה אשתו שמחה וצוהלת וקוראת לעומתו: הקב''ה שילם לנו בכפלי כפליים, כך עמדה וספרה לו את כל הסיפור.

הרב שמע אבל במקום לשמוח פר. ץ בבכי עז ולא יכל להרגע. האשה עומדת המומה ולא מבינה, הסביר לה רבי יהונתן למה הוא בוכה: מכאן ראיה שמשליכים לי את המצווה בפנים!! כי אילו היו מרוצים ממצווה זו היו מניחים לי אותה לעולם הבא, שכן ידוע שמתן שכרן של מצוות רק בעולם הבא, רק מצווה שאינה נרצית. נותנים את שכרה כאן. רבי יהונתן בוכה ובוכה ואינו מסוגל להרגע, עד שהחליט לעשות תענית שלושה ימים ואחרי כך עשה תענית חלום על מה ולמה לא רוצים את המצווה שלו, ומשמיים השיבו לו:

אמנם כן צדקת בבכייך, והכל מפני שעיניך הייתה צרה בחבריך ולא נתת להם שיהיה גם להם חלק במצווה הזו. רצית את כל המצווה לבד, בבקשה קח לך!! והנה כל בעל נפש יבין וירגיש כי הסיפור הזה נורא ומבהיל מאוד.