Binyamin - פרק ה - משנה יד

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד. לֹא ה. ולֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע: גם במשנה זו הקושיה מובנת מאליה, התנא כתב ארבע מידות בהולכי בית המדרש בה בשעה שבפועל רק שניים מתוך הארבעה אכן הולכים לבית המדרש? התשובה לכך היא שהתנא הקדוש לא אמר ארבע מידות בתלמידי או בלומדי ביהמ''ד אלא בהולכי אלו המחוייבים ללכת לבית המדרש, כאן יש ארבעה קטגוריות:

הראשון הולך בהתמדה עצומה, אינו מפסיד אף שעה, אולם לימודו קשה עליו כברזל, אינו עושה חיל בלימודיו, או שאינו קולט כלל את החומר הנלמד מכל מקום לא מתייאש ולא נמנע ללכת אל בית המדרש. יקבל בעולם הבא שכר על ההליכה. ולא עוד אלא ששם ילמדו אותו כל מה שלא הבין בעולם הזה. מאידך יש תלמיד שהוא חכם יותר, מצליח בלימודו והולך מחיל אל חיל אולם הוא לומד בביתו ולא בבית המדרש יקבל בעולם הבא שכר הלימוד, אבל לא שכר פסיעות לבית המדרש.

השלישי הוא החסיד, אמנם יכול להספיק הרבה יותר בביתו, וללמוד ללא הפרעות ובישוב הדעת גדול יותר, ובכל זאת הולך לבית המדרש להרוויח גם את ההליכה וגם את העשיה ובזה הוא גם מראה כאילו הוא צריך להם בבית המדרש ללמוד מהם זהו חסיד. והרביעי הוא אדם שאילו היה הולך לבית המדרש היה מצליח תלמודו בידו והיה רואה ברכה בעמלו ובכל זאת אינו הולך ואינו לומד אפילו בביתו, הרי הוא מפסיד בכפליים ולכן נקרא רשע לפני המקום.

מעלת ההליכה לבית המדרש גדולה היא שהרי אין בית מדרש ללא חידוש ותמיד יכול להרבות חכמה כשיושב בין תלמידי חכמים שאפילו שיחת חולין שלהם צריכה לימוד. בגמרא מסכת שבת איתא: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. ולא עוד אלא שמרבה הלומדים ומחזק בנוכחותו את הנמצאים. בירושלמי ברכות (פרק ה הלכה א) אומרת הגמרא רבי אבהו אומר על הפסוק ''דרשו ה' בהמצאו'' היכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ''קראוהו בהיותו קרוב'', היכן הוא קרוב? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ואמר רבי חמא בר מנינא למה נסמכו אוהלים לנחלים? דכתיב ''כנחלים נטיו כגנות עלי נהר'' (במדבר כד, ו), לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות. ומעלת בית הכנסת ובית המדרש שאפילו אם האדם רק יושב בבית הכנסת הוא זוכה. שנאמר ''אשרי יושבי ביתך'' (תהילים קמד, טו).

הקושיה ידועה ומפורסמת שהרי שנים מן המנויים במשנה אינם הולכים לבית המדרש אם כן איך מונה התנא אתם עם הארבעה? ראיתי תירוץ נפלא של הגאון הגדול הרב דוד פרדו זצוק''ל בעל ''שושנים לדוד''. אומר הרב: מדובר בציור של אחד מחובשי בית המדרש שהזדמנה לידו מצווה. בזה יש ארבעה שיטות: הולך ואינו עושה כלומר מעדיף ללכת לבית המדרש כדי שלא יבטל לימודו ולא מקיים את המצווה. אם המצווה יכולה להתקיים ע''י אחרים, טוב עשה. שלמוד תורה כנגד כולם ומקבל שכר על כך זהו שכר הליכה בידו.

פעמים תזדמן לידיו מצוה שאי אפשר לעשות ע''י אחרים ואז מותר לבטל תלמוד תורה. כנגד זה אמר עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו. אם השתדל לקיים את המצווה מהר ואח''כ ללכת ללמוד הרי זה נקרא חסיד. לא הולך לבית המדרש וגם לא עושה את המצווה שהזדמנה לידו הרי זה רשע! כתב מו''ר ועט''ר הגר''ח רבי שליט''א בספרו הנפלא עבד לעבדי ה': כידוע אחד מיסודות האמונה הוא ענין השכר ועונש.

ואם נבוכדנצר הרשע מלך בבל קיבל שכר עצום ונורא על ג פסיעות שפסע לכבוד השם יתברך, כמה יקבל מי שיש לו הרבה פסיעות של הליכה לבית הכנסת ולבית המדרש יום יום בוקר וערב!!! ועל אחת כמה וכמה שמוסיף קדיש, קדושה, וברכו, ועניית אמן ששומע בציבור ועונה בשמחה גדולה והתלהבות, ששכרו עצום ורב. אמר פעם הרב יוספי שליט''א מזכה הרבים שמי שמזלזל בתפילה בציבור ומתפלל בבית ומבטל שכר פסיעות וכו' מראה בזה שהאמונה שלו בשכר ועונש מפוקפקת. שאם היה באמת מאמין בשכר המצוות היה רץ לביהכנ''ס בוקר וערב.

ואם היה עומד גבאי ביהכנ''ס ומביא לכל מי שנכנס בבוקר לתפילה מאה דולר ירוק היה רץ שעה קודם ומתכונן לכך. ולמדנו מדבריו שיסוד האמונה בשכר ועונש זה לא רק כפשוטו שיש שכר וענש אלא גם באיכותו לפי הצער והקושי והמסירות.