Binyamin - פרק ה - משנה יז

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: לכאורה קשה:

איך משווה התנא את מחלוקתו של קרח למחלוקת הלל ושמאי? הרי קרח חלק על השם, שנאמר ''בהצותם על ה''', וחלק על משה ועל הנהגתו, ואילו הלל ושמאי נחלקו מה דעת הקדוש ברוך הוא כפי שגילה בתורה?? ועוד התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת של שמאי והלל להשיג האמת, ואילו אצל קרח התכלית הייתה להשיג שררה וכבוד, אם כן מה ההשוואה בין שתי המחלוקות?? תירץ הרב מעשה אבות שליט''א: אמנם גם קרח סבר לעצמו שהוא יוצא כנגד הנהגתו של משה לשם שמיים, אבל הלשם שמיים שלו היה רחוק מהאמת.

לעומת זאת מחלוקת הלל ושמאי היתה לשם שמיים באמת להגדיל תורה ולהאדירה, ללא נגיעת כבוד, זכה בתכלית. רק אחרי שהיו סמוכים ובטוחים שאין אצלם שום נגיעה אחרת, לא כבוד ולא אהבת הנצוח ולא שמחה לאיד בתקלת חבירו, ולא רצון לעשות שם וכו', רק אז נחלקו ואמרו מה שאמרו. אם קורח היה בודק עצמו בשבע חקירות ודרישות ודאי שהיה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמה שדחף אותו לקלחת הזו הוא הכבוד והשררה והרבנות. יש לציין את העובדה שאנו מכנים את מחלוקת קרח ועדתו ולא מחלוקת קרח ומשה, מפני שבינם לבין עצמם היו חלוקים.

ומה שאמר התנא סופה להתקיים, פירוש שאף על פי שהלכה כבית הלל, מכל מקום תמיד מזכירים ומקדימים את דעת שמאי לדעת הלל. לומר לך שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ושניהם אמת. מן השמיים מסכימים על ידם. יש מהלך בכל התורה כולה כהלל, ויש מהלך אחר בכל התורה כולה כשמאי, ותורתם תורת אמת. אבל קרח ועדתו שנבלעו באדמה מעידים כאלף עדים שאין קיום למחלוקתם. ולא עוד אלא שרבים וטובים נספו בגלל המחלוקת הזו. ולא היה לה שום שייכות לתורת אמת, וזהו אין סופה להתקיים. בא וראה כמה קשה המחלוקת ומקלקלת השורה:

עם ישראל בדור דיעה, הסנהדרין שנבחרו מתוכם היו קדושים כולם, שיא הקדושה והצדקות של עם ישראל, מסלתא ומשמנה. כאשר אמר להם משה ''זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש'' (במדבר טז, ז) התרה בהם משה ואמר: אנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת ומשפט אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. מי שיבחר בו ה' יצא חי, והשאר כולם אובדים.

ואף על פי כן כולם נתרצו לכך, דהיינו שכל אחד סבר לעצמו שהוא יבחר לקדוש ולכהן גדול! האם טיפשים היו?? והלא ראשי סנהדראות וראשי העם היו?אלא שהמחלוקת, רדיפת הכבוד והשררה הורידה אותם לבאר שחת! אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה זיע''א צא וראה מה גדול כח הטומאה הטמון במחלוקת שמסמאת עיניהם של הבריות. שהרי קורח מאשים את משה שהוא הענו ביותר מכל אדם בהתנשאות על הבריות, ''ומדוע תתנשאו על קהל ה'''. אילו היו תולים בו חסרון אחר ניחא, אפשר לומר ששגגה הייתה.

אבל להאשים את משה רעיה מהימנה בחטא הגאוה הרי זו שטות שאין למעלה הימנה. כך היא דרכה של מחלוקת שאינה לשם שמיים שהיא נוטלת את שכלם ומסלפת חכמתם של החולקים! אומר המדרש: ארבעה נקראים רשעים: המרים יד על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. הלווה ואינו משלם. מי שיש בו עזות פנים. ומי שהוא בעל מחלוקת שנאמר ''סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה'', ועובר על לאו לא יהיה כקורח וכעדתו. כתב הרמב''ם בצוואתו לבניו- נביאים התנבאו וחכמים חכמו ויוסיפו רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה.

ואמרו חז''ל בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מעלה לא מענישים את האדם אלא רק מגיל עשרים, ובמחלוקת קרח ועדתו אפילו תינוקות בני יומן נבלעו. ועוד אמרו חז''ל כל בית שיש בו מחלוקת- סופו להחרב ולהפך לבית עבודה זרה. רח''ל. כך היא דרכה של מחלוקת שבתחילה היא חילופי דברים, ריב קטן ובמהרה מתפתחת למריבה גדולה כמו שאמר אברהם ללוט ''אל נא תהי מריבה ביני ובינך'' מריבה בלשון נקבה שהיא מולידה עוד ועוד כעס וטינה ושנאת הבריות. בילקוט פרשת קרח אמרו בוא וראה כמה מחלוקת רעה היא:

שהמילה מחלקת ר''ת מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית. בשלושה מקומות מחל הקב''ה על עבודה זרה ולא מחל על מחלוקת: פעם אחת בימי אנוש שהיו בהם עובדי עבודה זרה גזל וחמס, והקב''ה הענישם על הגזל והחמם ולא על העבודה זרה. מפני שהם גורמים מחלוקת. פעם שנייה בימי ירבעם בן נבט שהיו עובדים לעבודה זרה שקבע להם בדן ובבית אל. ולמרות זאת כשהיו יוצאים למלחמה היו מנצחים מפני שהיתה ביניהם אחדות. ופעם שלישית בימי שאול המלך שהיו צדיקים יותר כשהיו יוצאים למלחמה היו מנוצחים מפני שהיו בעלי מחלוקת.

על כך אמר הנביא הושע (פרק ד, יז) ''חבור עצבים אפריים הנח לו: חלק ליבם עתה יאשמו'' כל זמן שהם בחבורה אחת, מאוחדים בינהם הנח להם למרות שעובדים לעצביהם. אבל בשעה שחלק ליבם ומגיעים למחלוקת אומר הקב''ה עתה יאשמו, על זאת אני מעניש אותם רח''ל. עוון המחלוקת הוא אפילו אם חולק על אדם השווה לו במעלה, וכל שכן חלילה אם הוא חולק עם תלמיד חכם אפילו אינו רבו, ועל אחת כמה וכמה אם הוא רבו, גדול עוונו וכפולה רעתו. כי ידוע שדרך בעלי המחלוקת לבזות בדברים את הצד שכנגדם, אדם שמבזה תלמיד חכם עונשו חמור ביותר.

התורה אומרת ''כי דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה''. ואין רפואה למכתו אם לא יפייסנו ויחזור בתשובה גמורה. ומה נואלו האנשים שנקל בעינהם לחלוק על הרב או על בית דין שבעיר ולבזותם, ואינם חרדים מהעונש הגדול המעותד לבוא על כך בעה''ז ובעולם הבא. כתב מו''ר ועט''ר הגר''ח שליט''א בספרו הנפלא עבד לעבדי ה':

הנה מצינו לחז''ל (ביצה דף כ) שהיתה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל באיזו הלכה בדיני יום טוב, ופעם אחת באו תלמידי שמאי וגערו בהלל הזקן כיצד הוא עושה נגד רבם, אומרת הגמרא שם שבבא בן בוטא היה אחד מתלמידי שמאי שפעל ועשה כשיטת הלל וגם נגד רבו ונגד התלמידם שיצאו נגד הלל, בזה עשה עניין ורעש גדול להצדיק את הלל, ורצה להוכיח בזה את תלמידי שמאי שלא נהגו כשורה וכפי האמת. אף שהוא עצמו היה מתלמידי שמאי.

וכן רבי טרפון נהג תמיד שיש להם רב חכם והוא חולק על חכם אחר חושבים שמותר להם לבזות ולהשפיל את אותו חכם, כאילו רק רבם צודק באותו עניין ולו משפט הבחירה ודעת תורה. אולם אליבא דאמת אין זה נכון שהרי תלמידי שמאי בבא בן בוטה ורבי טרפון גערו והוכיחו בכח גדול לחזק את שיטת הלל. וזה מלמדינו שאסור לתלמידים להתערב במחלוקת שיש בין גדולי ישראל לשם שמיים. כי אם לשמוע ולשתוק וכל אחד ינהג כרבותיו, ויזהר מאד שיתכן שמנסים אותו מהשמיים כיצד יגיב בעניין.

ונראה עוד אם אמר הרב מילים חריפות על רב אחר שאסור לתלמיד לחזור ולאמר ביטויים חריפים אלו, כי מנין הרשות לאותו תלמיד לדבר כך? ומסתברא שגם הרב שאמר ביטוי חריף אין כוונתו שתלמידיו ימשיכו בביטויים אלו. ובפרט שהחכם השני גם כן מעוטר בתלמידים ויכולים להגיב, ומהריב יוצא מריבה ואין בזה שום תוספת כבוד לשום צד. ויזכר לטוב מרן שליט''א ששומע חרפתו ואינו משיב ומקיים את הפסוק ''והמשכיל בעת ההיא ידום''. וכל העולם כדאי הוא לו שנאמר ''תולה ארץ על בלימה'', על אדם שבולם פיו בשעת מריבה. עד כאן דברי קודשו.

בזמן הבחירות לממשלה (סיוון תשנ''ו) בהוראת מרן שליט''א חילקו קמעים של המלוב''ן הצדיק רבי יצחק כדורי שליט''א וחכם אחד שליט''א יצא נגד זה, והייתה ''חגיגה'' גדולה בתקשורת, וחלק מהציבור בעוונותינו הרבים נכנס לקלחת הזו ובחש בה ונכשל באיסור החמור של לשון הרע, ורכילות, והוצאת שם רע, ובסוף אותו חכם שליט''א שהתנגד חזר בו מדבריו, ובינתיים כל אלה שהכניסו ראשם במחלוקת נכשלו בעבירות חמורות, השם יצילנו.

לפני כמאתיים שנה היתה מחלוקת דומה בין רבי יהונתן מאייבשיץ זיע''א ובין היעב''ץ רבי יעקב עמדין, רבי יהונתן היה נותן קמיעים לחולים ולזקוקים שהיו צובאים על ביתו, ואילו היעב''ץ התנגד לכך נחרצות וסבר שיש בזה משום עבודה זרה רחמנא ליצלן. עד מהרה החלו להגיס בקדירה גם תלמידים של שני הצדיקים שהשתמשו ברכילות ולשון הרע והבעירו את המדורה. לאחר שנים שהלכו האדמורי''ם לעולם שכולו טוב באו בחלום לאחד מגדולי הדור ואמרו לו אנו שוכנים אחר כבוד בגן- עדן העליון ונהנים מזיו השכינה.

אבל כל התלמידים שבחשו בקדירה וליבו את אש המחלוקת ירדו לגהינום לדורי דורות!! ונודע שגם על הגאון פרי חדש גזרו רבני מצרים לגנוז כל ספריו וגזרו והחרימו שלא יקרא אדם בספריו שיש בהם מינות רח''ל, ואילו החיד''א זצוק''ל כתב עליו בספרו שם הגדולים שפריו למאכל לכל תופסי תורה. ורב מובהק הוא וסברתו ישרה וכו'. וגם על הרמ''ע מפאנו יצאו בני דורו כנגדו ובסוף התגלה צדקתו. וכן הגר''א באגרותיו (דף צה') יצא נגד בעל התניא ודן אותו למינות רח''ל והחרה החזיק אחריו תלמידו הגר''ח מוולוזין זצוק''ל.

אעפ''י שהמשנה ברורה סומך עליו במאוד ונתגלה צדקתו לעיני כל. וכן חכמי אשכנז שיצאו נגד הרמב''ם עת הופיע ספרו מורה נבוכים ושלחו את רבי מאיר שיעמוד על קנקנו. וכן הרמח''ל זיע''א נחשד ע''י מהר''ם חגיז ואחרים שהוא מכת שבתאי צבי שר''י ולבסוף נודע צדקתו, שהגר''א אמר עליו שאי אפשר לכתוב ספר כמסילת ישרים בלי שפיעמה בו רוח הקודש!! לכן האיש הירא את ה' יאחוז בפלך השתיקה והענווה, וידע שלא כל זבוב קצוץ כנף צריך להביע את דעתו הנפסדת, ובמקום גדולים אל יעמוד.