Binyamin - פרק ה - משנה כ

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת. רִצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ:

האם אמנם אפשר לו לאדם להשיג את גבורת הארי, ריצת הצבי קלות הנשר וכו'?? אם רוצה התנא לצוות לנו את התכונות האלו מספיק שהיה אומר הוי עז וקל וגיבור ומהיר לעשות רצון האל? התנא הקדוש בא ללמדינו שיש בכל אדם כוחות אדירים שצפונים וטמונים בו, על פי רוב אין הוא מודע בכלל לכוחות אלו ופעמים שלעולם לא ישתמש בהם.

ישנם מצבי חירום שחייב האדם להציל את חייו או חיי האחרים ופתאום הוא מגלה שרדומים אצלו יכולת וכוחות טמירים שמעולם לא האמין שאכן יש בו, מלמדינו התנא הקדוש שיש להוציא כוחות אלו מהכח אל הפועל כדי לעשות רצון אבינו שבשמיים, שאם לא כן אי אפשר לצוות לאדם שיהיה כנמר או כאריה אם איננו כזה. הזוה''ק מפרש את הפסוק ''נעשה אדם בצלמנו'', שכל הכוחות שיש בבריאה, מהבהמות, חיות, עופות שרפים ואופנים וכו' כולם שותפים הם באדם ומהווים חלק ממנו, כל זאת לצורך עבודתו הרוחנית ומלוי שליחותו בעולם! עז כנמר:

הכח הראשון הנצרך לעשיית המצוות הוא עזות דקדושה. לא לחשוש ולא להתבלבל משום דבר המפריע לו בעבודת השם. הסעיף הראשון בשולחן ערוך אורח חיים: לא יבוש בפני המלעיגים עליו בעבודת השם. הכהן הגדול מראדין מרן החפץ חיים זיע''א המשיל זאת לסוחר חדש וצעיר שבא לשוק להציע מרכולתו, בפעם הראשונה ילעגו לו הסוחרים הוותיקים ויאמרו לו מוטב שתמצא לך עסק אחר, ויתיחסו אליו בביטול, אם חכם הסוחר הזה לא ישים לב ללעג השאננים וימשיך בשלו, אולי בתחילה תקשה עליו המלאכה ויתלבט בלבטים קשים אבל בהמשך תאיר לו ההצלחה פניה ויראה ברכה בעמלו. יהודי שהולך בדרך התורד ומצוותיה ויודע שזו

הדרך האמיתית שסללו לנו אבותינו הרועים, ויודע שהוא עושה רצון קונו ועושה לו נחת רוח, ושכר גדול מזומן לו לעולם הבא בוודאי ידו תהיה על העליונה. ולעולם לא יתחשב בדעת קומץ אנשים נבער וחסר דעת אשר ילעגו לו. כמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קיט, מו) ''ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש''. כלומר כשאני מדבר בדברי אלוקים חיים, ש כאלה הלועגים לי, אבל אני אדברה נגד מלכים בעדות ה' נאמנה ולא אבוש. כך צריך אדם להתנהג כלפי המלעיגים עליו, כאשר הוא מקיים מצוות התורה.

אל לו לשים לב לאלה שאינם מכירים ערכה וקדושתה של התורה. היודע כי כל ממון שבעולם אינו שווה למצווה אחת בתורה, מן הדין שימסור נפשו על קיום מצוותיה כראוי. ראה ראיתי בקונטרס דברי אמת אשר בספר ''לשכנו תדרשו'' וז''ל: זאת יחשוב האדם אילו היה לו עסק אשר היה יכול להרוויח בו ממון, האם היה מניחו מפני לעג חבריו אשר ילעיגו עליו שאינו עסק מכובד? הלא עינינו רואות כי כמה בני אדם עוסקים בעסקים לא מכובדים כמאמר חז''ל ''פשוט נבלה בשוק''. למרות שהם מכובדים בעיניהם, וכל זה עבור חיי שעה, חיי העולם הזה.

ועתה הדברים קל וחומר: אם כך עושה האדם לצורך גופו אשר סופו למות, איך יעשה שקר בנפשו לאבד נשמתו ולהמנע מתשובה ומעשים טובים בפני לעג השאננים?? היש פחות מיתוש אשר אינו בטוח בחייו אפילו רגע אחד, והיום בריא הוא הגבר, ולמחר יוכל להיות שישכב בקבר, היום הוא אדמוני יפה עין ויוכל להיות שמחר אשר יהיה מוכרח לתת חשבון אמת על כל מעשיו שעשה מיום היותו על אדמתו! ימהר לשוב אל ה' באמת, ויתוודה על עוונותיו, ויכנע מאוד, ויגדור גדר שלא יחטא עוד וישוב אל ה' וירחמהו ולא יבוש מהמלעיגים עליו ולא יחת מפני כל.

וזה ששנינו הווי עז כנמר, וזו תשובה לאדם שמונע עצמו מלעשות תשובה מחמת שירא פן ידברו עליו ויצחקו ממנו, ירא מן היצור ולא ירא מהיוצר, ירא מהשכן ולא ירא מהשכינה!! אחד הסממנים לעזות דקדושה הוא חובת ההוכחה, ''הוכח תוכיח את עמיתך'' (ויקרא יט, יז) וכמאמר הגמרא בברכות הרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. בדרכי נועם, בשפה ברורה ובנעימה קדושה. ''הוכח לחכם ויאהבך''. ישנם שנמנעים מלהוכיח ואומרים מה לי ולצרה זו? טעות היא בידם, מפני שמי שבידו להוכיח ואינו מוכיח נתפס על אותו עוון.

ואם בידו להוכיח לאנשי ביתו ואין הוא מוכיחם נתפס על עוון אנשי ביתו. ואם יש בידו להוכיח לאנשי עירו (שבת דף נה) ואין הוא מוכיחם נתפס על עוון אנשי עירו. בזוהר הקדוש בפרשת תזריע מסופר על רבי חייא ורבי יוסי שהיו הולכים בדרך, פגשו באדם אחד שפניו מלאים נגעים, אמר רבי יוסי לרבי חייא אדם זה חוטא הוא שאם לא כן לא היה סובל מנגעים אלו, אמר לו רבי חייא ודאי כך הוא שהרי כתוב (משלי כז, ה) ''טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת'' אם התוכחת היא מאהבה היא מוסתרת מבני אדם.

הקב''ה מכה את האדם בגופו מבפנים, אם חזר בו- מוטב, ואם לא מכה אותו בגלוי בפניו לפני כל כדי שיסתכלו בו וידעו שהוא חוטא. אמר להם האיש ודאי אינכם אלא מאותם היושבים לפני רבי שמעון בר יוחאי שאינם יראים כלל. אמרו לו ומה אם בדברי תורה נירא מפניך הרי אנו נמצאים בבזיון לפני הקב''ה. פתח האיש ואמר ''מי אל כמוך נושא עוון'' וגו', בתוך כך באו בניו, אמר בנו הקטן: עזרת שמיים כאן לאבי, פתח ואמר ''יש צדיק אובד בצדקו'' כשהרשעים מרובים י. עולם והדין תלוי- צדיק אובד בצדקו.

שהוא נתפס בעוונותיהם, כמו אבי, שנתפס בעוונותיהם של בני עירו. שהיו כולם עזי פנים, והוא לא הזהיר אותם ולא היה מביישם לעולם. והיה מעכב בידנו, אמר אביו ודאי הקב''ה העניש אותי בזה כי היה רשות בידי למחות בידם ולא עשיתי ולא ביזיתי אותם. לא בסתר ולא בגלוי. נלמד מכך שכל המתיירא מלהוכיח מפני בני אדם אז יהיה בבושה לפני הקב''ה וקל כנשר: צריך כל אדם לדעת בידיעה ברורה ולהאמין באמונה תמימה שבורא עולם נטע בו כוחות להגיע לפסגות גבוהות ולהתרומם גבוה גבוה יותר מכל הברואים. להתנשא לשמי מרומים בלי כבדות ובלי יגיעה.

כדוגמת סולם יעקב שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו- באדם עצמו. באפשרותו לעלות לשמי מרומים, אבל בידו גם לרדת לדיוטא תחתונה רח''ל. ואין מציאות של עמידה במקום. דריכה במקום כמוה כנפילה, תמיד צריך לשאוף ולעלות במעלות התורה והמצוות ותיקון המידות. דבר נוסף שבו צריך להדמות לנשר תכונת ההתחדשות. הפסוק אומר ''תתחדש כנשר נעורייכי'' (תהילים קג, ה) ידוע הוא שהנשר מאריך ימים, חי כאלף שנה, ופעם בכמה שנים הוא דואה לראשי ההרים הגבוהים ביותר ומשיל מעליו את נוצותיו הישנות עד שצומחות במקומם נוצות חדשות.

התחדשות דרושה לכל אדם מפני שהשיגרה היא אם כל חטאת. אחת מתופעות ההרגל היא קיום המצוות ללא שימת לב. דוגמא לכך: יש בני אדם שכל תפילתם ולימוד תורתם אינם אלא מצוות אנשים מלומדה, סבא שלהם התפלל וקבע עיתים לתורה, אף אבא התפלל ולמד, וגם חינוכם שלהם היה לתורה ולתפילה. כבר רגילים הם בכך, בבחינת ''סירכיה נקט ואתי'', אבל לרוב אין אזניהם שומעות כלל מה שהם מוציאים מפידם.

משל למה הדבר דומה? לעני שבא לבעל הבית ובקש ממנו עבודה, שאלמלא כן יגווע ברעב ממש, ריחם עליו העשיר וקבלו לעבודה יום אחד הצטרך העשיר לנסוע מביתו לכמה ימים, קרא לפועל שלו ונתן לו דף ובו רשומים העבודות שעליו לעשות באותן ימים, ובמפורש ציווה עליו בעל הבית שיחזור ויקרא יום יום את הכתוב בגיליון, כדי שלא ישכח לעשות אפילו דבר אחד.

לאחר ימים אחדים כשחזר העשיר לביתו קרא מיד לפועל שלו ושאל אותו, ובכן עשית ככל אשר ציוותי אותך? אמר לו העוזר כן אדוני חזרתי בכל יום כמה פעמים על הכתוב בגיליון עד אשר למדתי את הדברים בעל פה: כעס עליו בעל הבית, שוטה שבעולם! וכי ציוותי אותך לקרוא את הגליון לשם קריאה בעלמה? כל כוונתי הייתה שעל ידי כך תזכור היטב את כל המלאכות שעליך לעשות עד שובי הביתה, ואילו בקריאה בלבד עדיין לא פעלת כלום! והמשל ברור ומובן, ישנם אנשים למרבה הצער שרק קוראים את שמע שחרית וערבית, מניחים רצועות בעלמא על ידיהם ועל ראשיהם, ולא היא. הפסוק אומר ''וראו עמי האר. ץ כי שם ה' נקרא

עליך ויראו ממך'' (דברים כז, י), אמר רבי אלעזר אלו תפילין שבראש! לא תפילין שעל הראש אלא תפילין שבראש, חדורים בהכרה ובתת ההכרה!! רץ כצבי: כנגד העצלות הגופנית קבל האדם כח של ריצת הצבי. זריזות כנגד חומריות האדם שיסודה עפר וכבדות. הזריזות היא מידה גדולה לתורה ומצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה זריזין מקדימים למצוות:

אברהם אבינו בנסיון העקידה- וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, אעפ''י שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו עשה רצון הבורא בזריזות, בזה הוכיח את גודל אהבתו לבוראו. וכן בקבלת האורחים ביום השלישי למילתו, כתיב ''וירץ לקראתם מפתח האוהל'' וכתיב ''וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות, ואל הבקר ר. ץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. רבקה שעשתה חסד עם אליעזר בלי לדעת מי הוא ומה מעשיו, כתיב ''ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה אל השוקת ותר.

ץ עוד אל הבאר לשאוב, וכו'. כתב הרב חמדת מוסר: החרוץ הוא הזריז במעשיו, אבל יחד עם מחשבה והתיעצות, שלא יעשה דבר בפזיזות, רק יחשוב תחילה על כל צדדי האפשר וגם שע''י כך יתמהמה בעשייתו, ישיג מזה יותר, כי על ידי כך יבחר באמצעים היותר טובים אל התכלית. שלמה המלך שיבח את הזריז באומרו ''חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב'' (משלי כב, כט), מי שזריז במלאכתו ומתכבד בה- מלאכתו מכבדת אותו. ולא עוד אלא שמתעשר על ידה שנאמר ''ויד חרוצים תעשיר''.

ולא עוד אלא שמוציא קורת רוח בעולם הזה ומדשן את ביתו בכל טוב שנאמר ''ונפש חרוצים תדושן'' ולא עוד אלא שזוכה שידו מושלת בכל שנאמר ''יד חרוצים תמשול''. הזריזות נחלקת לשתיים: סור מרע ועשה טוב: בעשיית הטוב מידת הזריזות עולה בחשיבותה כשהדבר נוגע לבוא לעזרת זולתו, כל אדם שנמצא במתח, בבעיה, או במצוקה הרי כל שעה עבורו היא עינוי נפש. וכשאפשר לבוא לעזרתו יפה שעה קודם! והזריז נשכר.

''לא תעמוד על דם רעך'' היא מצווה מפורשת בתורה - שאם רואה את חבירו טובע בים והוא יכול להצילו ועומד מנגד ואינו נוקף אצבע עובר על לאו זה. כך הוא הדבר אם שומע שחבירו מצוי בצרה וצוקה ויש בידו לעזור והוא דוחה זאת עובר על הלאו החמור הזה.

הגמרא בתענית (דף כא) מספרת על נחום איש גם זו שהיה מהלך בדרך והוא טעון שלושה חמורים במיני מאכל ומשקה ומיני מגדים, פגע בו עני אחד ואמר לו רבי, פרנסני אמר לו רבי נחום המתן לי עד שאפרוק לך, לא הספיק לפרוק מן החמור, יצאה נשמתו של אותו עני הלך ונפל על פניו ואמר עיניי שלא חסו על עיניך- יסומו. ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו. ולא התקררה דעתו עד שאמר כל גופו יהיה מלא שחין.

וכל כך למה? מתרץ המהרש''א זיע''א מפני שנחום איש גם זו תבע את עצמו שבמדרגתו היה צריך לשים כמה מיני מאכל בכיסו שאם יפגוש עני מייד יתן לו במקום, שלא יצטרך להמתין לו אולי אותו עני יהיה מוכה בולמוס ולא יוכל להמתין אפילו דקה: ויש בזריזות בחינת סור מרע צריך האדם זריזות לפרוש ממעשיו הגרועים, כגון הקנאה, השנאה, והרהורי נשים, שכל אלא צריכים זריזות גדולה ביותר, ולהטות את מחשבתו ורצונו לרצון הבורא. יבדוק אדם בעצמו איזה עבירה הוא רגיל בה וימהר לעשות גדרים להזהר להישמר מאותה עבירה.

יבדוק בעצמו באיזה מצווה הוא מתרפה ויעשה לעצמו תרגילים לזרז נפשו בהם. יברח מאה שערים מדברים המפריעים לו בעבודת ה', וכל זה צריך זריזות גדולה לבל יתרגל וישתרש במידות מגונות. את העצלות הטבעית בקשר לתורה ומצוות . אפשר לתקן ע''י לימוד ושינון מוסר, קדושת התורה על יקרת מצוותיה, על האושר שהתורה מעניקה לעולם, על היות התורה חיינו ואורך ימינו ממש לכלל ולפרט. השם יתברך ציווה בכל הקרבנות להקריב. את החלב ואת הדם על המזבח, משום ששתי כוחות מנוגדים יש באדם זריזות ועצלות שהם הפכיים.

כנגד מצוות לא תעשה יש להשתמש בעצלות, בכבדות הטבעית את זה מסמל החלב שהוא שומן מגושם. אולם כנגד מצוות עשה צריך להשתמש בזריזות ובקלות התנועה לעשות במהירות כ''ש ''ושמרתם את המצוות'' ופרשו חז''ל מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. זה מסמל הדם שהוא בתנועה מתמדת, בעוונותינו הרבים פעמים רבות מהפכים אנו את היוצרות, מזדרזים לעשות רעה ומתמהמהים בעשיית המצוות, והדבר יובן עפ''י המשל המובא בספר עוד יוסף חי של רבינו יוסף חיים זיע''א:

משל לסוחר אחד שהלך מביתו לבית המדרש והתמהמה שם כמה שעות, בתוך כך בא סוחר ממדינה אחרת לקנות סחורה ממנו, ושאל את אשת הסוחר איה בעלך? אמרה הנה הוא בבית המדרש, האיש לא רצה לחכות והלך לסוחר אחר וקנה ממנו. ואחר שבא הסוחר מבית המדרש לביתו ספרה לו אשתו שבא סוחר לסחור עמו ולא רצתה להפריעו בזמן לימודו. הסוחר הורע בעיניו על שהפסיד רווח שהיה לו להרוויח מאותה סחורה אמר לאשתו מהיום והלאה כאשר יבוא איש וישאל עליי ואני אהיה בבית המדרש מהרי לשלוח אחרי ואבוא לביתי.

אמרה לו אשתו כן אעשה כאשר דברת, לאחר כמה ימים באו ''החברים'' ממס הכנסה, אמרה להם האישה המתינו מעט ואני אשלח לקרוא לו, שלחה את המשרת לבית המדרש והסוחר מיהר לבוא לביתו באמצע הלימוד, כשראה אותם אחזה בו החולשה, כאילו ראה את מלאך פלוני לנגד עיניו: לאחר שהלכו להם אמר הסוחר לאשתו הוי כסילה שכמותך, החלפת את השיטה, כאשר בא סוחר לקנות ממני היית עצלה ולא באת לקרוא לי, כאשר באו מלאכי החבלה האלו מיהרת לקרוא לי: והנמשל ברור ואומר דרשני.

ובזה אפשר לפרש את השבח ששבחה התורה את אברהם אבינו, (בראשית יג, ב) ''ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב'' פירוש, היתה לו מידת הכבדות והעצלות דווקא בקנייני העולם הזה שהם כסף וזהב, אבל בקניין הנפשי שהוא תורה ומצוות היה זריז גדול. וגיבור כארי: הכח העיקרי שניתן לאדם לנצח את יצרו, כמו הארי שאינו חושש ומפחד משום חיה שבעולם גם אם היא גדולה וחזקה ממנו, כך צריך להתמודד עם היצר למרות ההפרש ביחסי הכוחות ביניהם, שהוא מאש ואנחנו בשר ודם.

והכלל הגדול בזה הוא קיום הפסוק ''שיוויתי ה' לנגדי תמיד'' בדבקות גדולה ובהתמדה עצומה. מסופר על המשגיח הגה''צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ''ל שהיה סובל מליקוי בתפקוד הריאות, מהתקופה בה למד בישיבת קלם, פעם בהיותו במיר נתקף בשטף דם בריאות וסבל מכאבים עזים, הוא נזקק לעזרת אחד האברכים שיביאו לחדרו כדי לנוח, והנה כשהגיע זמן המנחה- התגבר כארי, קפ.

ץ מהמיטה כאש אוכלה ולא ניתן היה להכיר עליו את כאביו העזים! מסופר על הגאון רבי ירוחם ברנשטיין זצ''ל אב בית דין של עדת החסידים בירושלים שהיו צובאים אל פתחו רבים שהיו משוועים לברכתו עצתו ותושייתו בכל נושא, בענייני הפרט והכלל. הרב זצוק''ל היה רגיל לשמוע את דברי הפונים אליו תוך שהוא מעשן מקטרת ובתמרות העשן העולה ממנה היה עושה תנועות כמו שרטוט עיגולים בתוך העשן. אחד מרבני ירושלים שעקב במשך זמן אחר מעשיו ותנועותיו של הצדיק ראה שכל תנועותיו מכוונות ומחושבות.

מחשש שמא יסיחו הדברים את דעתו הקשורה תמיד לאלוקיו, היה יוצר בעשן המקטרת צורה של הפסוק שיויתי ה' לנגדי תמיד. וכן שהיו אנשים מבקשים לשמוע חוות דעתו בעניין מסויים היה רגיל הרב לפזם לעצמו ניגון חרישי, מי שהיה עושה אוזנו כאפרכסת לאותו זמר היה מבחין שהרב מנגן שיר שמילותיו ''אשרי אדם שלא ישכחך ובן אדם יתאמ. ץ בך'', כתוב בטור אורח חיים סימן א: ואמר גיבור כארי כנגד הלב כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב, ואמר שתחזק ליבך בעבודתו, לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו.

ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמור איך תעמוד בבוקר והקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ממיטתך ועדיין לא שבעת משנתך, התגבר עליו לקום שתהא אתה מעורר השחר ולא יהיה הוא מעירך. כמו שאמר דהע''ה ''עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה השחר''- אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וכל שכן אם ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו, מה יפיו ומה טובו'' עכ''ל. בכל לילה סמוך לשינה מקבל עליו כל יהודי עול מלכות שמיים קורא ק''ש על המיטה, הוא מדקלם ''ואהבת את ה' אלוקיך:

ובכל נפשך'' - הוא באמת אוהב השם? בבוקר השכמה אם יתגבר כארי ויותר על תענוגי השינה, הרי הוא עובדי ה' נאמנה ואם חלילה להיפך, הרי העיד עדות שקר בעצמו. כתב הרמב''ם בספר מורה נבוכים (חלק ג פרק נב) שמייד כשאדם ניעור משנתו בבוקר יחשוב בליבו לפני מי הוא שוכב, וידע שמלך מלכי המלכים הקב''ה יתעלה חופף עליו שנאמר ''מלא כל הארץ כבודו'' ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם שעומד עליו- היה מתחייב בנפשו. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לכן יקום בזריזות מיד.

וכן יחשוב בכל עסקיו כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך, ונראה שלזה כיוון דוד המלך ע''ה באמרו ''שיוויתי ה' לנגדי תמיד'' עכ''ל. הוא היה אומר עז פנים לגהינום ובוש פנים לגן עדן: אומר מרן הבית יוסף זיע''א מידת העזות מגונה מאד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים, כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך. עכ''ל. ומידה גרועה זו להחציף פנים בפני הזולת הפוכה מהרצוי, מפני שהיא גורמת לעשיית כל הדברים הרעים:

לשקר, לא להתבייש במעשיו הרעים, לא להתבייש מהשני וכו', כתב הפלא יועץ זצוק''ל בערך עזות: אמרו חז''ל במסכת נדרים (דף כ:) כל מי שאין בו בושת פנים בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, ונשמתו באה מערב רב. שאחד משלושה סימנים שיש לישראל הוא שהם ביישנים. וידוע שהעזות היא תולדה של הגאווה והכעס, והרוצה להינצל ממידה גרועה זו ישפיל עצמו ויכבוש את כעסו, ויתחזק להיות כאילם לא יפתח פיו. או לדבר דבריו בשפה רפה וכבוד גדול אולי יש תקווה ושב ורפא לו, והבא ליטהר- מסייעין אותו.

הרב שלום שבדרון זצוק''ל סיפר בספרו ''שאל אביך ויגדך'' על הצדיק האדמו''ר מטשעבין זצוק''ל שכיהן כרב וכאב בית דין, פעם אחת התבטא הרב הצדיק שמעולם לא הקפיד על אדם חוץ מפעם אחת וגם אז היה זה מתוך חשש שלא תפגע מרותו הרבנית, ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת פרץ סכסוך בין שניים, אחד מהצדדים היה סוחר גדול מחשובי הקהילה, לאחר ששמע הרב את שני הצדדים פסק לטובת היהודי הפשוט וחייב את הנגיד.

אותו אדם שהיה מתקיפי הקהל כעס וזעם, ובהזדמנות הראשונה שבא לבית הכנסת פרץ בדברים גסים נגד הרב, הרב מטשעבין האזין לכל הגידופים בלי אומר דבר, ורק לאחר שהנגיד סיים לכלות בו את זעמו הפטיר לעומתו: עז פנים לגהינום, מובטח אני שימות בלי תשובה!! לא נחה דעתו של הנגיד ולמשמע דברי הרב החליט להתחכם ואמר, הלא ידוע שבעל ''הנועם אלימלך '' הבטיח למי שיזכה לבוא על קברו וודאי שימות בתשובה. ואם כך במוצאי שבת יקח את העגלון שלו ויסע אל ציונו הקדוש של רבי אלימלך זיע''א.

ודאי עצומה זכותו של הנועם אלימלך יותר מהרב, כך שיתגבר על עצה זו מבלי שימות. ואמנם במוצאי שבת יצא העשיר עם עגלונו לכיוון קברו של הנועם אלימלך, אבל מייד לאחר שיצאו מן העיר נפל הנגיד מן העגלה ומת. סיים האדמו''ר מטשעבין את הסיפור באומרו הנה רואים אנו כיצד שמר בעל הנועם אלימלך זיע''א את הבטחתו אותו עז פנים לא הגיע לקברו וממילא מת בלא תשיבה! הרוצה לגדור בעצמו גדר וסייג כדי שלא להגיע למידה הגרועה הזו של עזות פנים יסגל לעצמו את מידת הביישנות כמו שכתוב בפסוק ''בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'' (שמות כ, טז), מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, וכל

המתבייש לא במהרה הוא חוטא, וכל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלים לו על כל עוונותיו. שנאמר (יחזקאל טז סג) ''למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך בכפרי לך לכל אשר עשית''. וצריך לדעת שמידת הבושה היא כמחיצת ברזל בפני כל העבירות, והרבה עבירות שאדם עושה בסתר ודאי שלא היה עושה אותם בגלוי מפני בושתו בפני בני אדם. כפי שברך רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו לפני מותו יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם. וכן אמר עזרה הסופר ''אלוקיי בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פניי אליך'' (עזרא ט, ו).

הרב הצדיק אליהו לופיאן זצ''ל סיפר שפעם אחת נכנס לחותנו וסיפר לו על תלמיד אחד בישיבה שאינו מתפלל ואיננו לומד כראוי, אמר לו החפץ חיים לא נורא, אל דאגה בחור זה עוד יהיה רב באיזו עיירה. וכן היה פעם אחרת שנכנם המשגיח לחותנו וסיפר לו על בחור אחר שהיה למדן גדול ובחור נפלא שהמארחת שלו התלוננה שהוא העיז פניו כנגדה והתחצף אליה, ציווה הרב ראש הישיבה לסלק תלמיד זה מהישיבה, תיכף ומייד נקרא בחור זה אל החפץ חיים שהורה לו לארוז את חפציו ולנסוע לביתו.

המשגיח הביע את תמיהתו בפני חותנו לגבי המקרים, הראשון בחור שאינו לומד ולא מתפלל- והשאירו אותו בישיבה, והשני שלומד ומתפלל ללא היסוס שלחוהו לביתו, האומנם? ענה על כך החפץ חיים זיע''א: אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא, אנא מתניתא (במסכת אבות פרק ה) ידענא ''אמר רבי יהודה עז פנים לגיהנום ובוש פנים לגן עדן'', עז פנים לא ישוב בתשובה, בוש פנים עוד יחזור בתשובה! התנא מסיים את המשנה בתפילה, יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימנו וכו', כיוון שבית המקדש השני נחרב בעוון המידה המגונה שהיא העזות פנים, עזות פנים מצידו של אותו בעל סעודה שגירש בבושת פנים את בר קמצא

מהסעודה. עזות פנים מצד המנהיגים הבריונים שגרמו לחרבן ירושלים כששרפו את מחסני האספקה וגרמו למוות ברעב לתושבי ירושלים. עזות פנים מצד הרומאים האכזריים שלא בלבד שהחריבו את בנין בית המקדש אלא חיללו את הקדשים בצורה קשה. עזות פנים שמסמלת את הדור העכשוי בעיקבתא דמשיחא: חוצפה יסגה, בת קמה באמא וכלה בחמותה, אוייבי איש אנשי ביתו, חכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו, וכו' ועל מי יש לנו להשען? על בורא עולם ישתבח שמו.

ולכן התפלל התנא יהודה בן תימה ואמר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתבנה בית המקדש במהרה, וזאת ע''י שהאנשים יתקנו מידה רעה זו של עזות פנים, כיצד? ע''י שתתן חלקנו בתורתך, שנלמד תורתך הקדושה בהתמדה ובאהבה ונפיק מתוכה את הכוחות הנעלים שטמנת בתוכנו: עזות של קדושה. קלות במצוות עשה, ומהירות הצבי לרוץ אחר מצוותיך הקדושים, וגיבורים כאריות להתגבר על יצרנו הרע ולכוף רצוננו לרצונך כל ימינו. ביאור נפלא שנאמר משמו של הגאון הגדול רבי שלמה קלוגר זצוק''ל: בזמן הזה לצערנו לא כולם זכו שתאיר עליהם אור התורה והמצוות.

וכפי שאמרו חז''ל במסכת סוכה (דף מה ע'''. -) ''ראיתי בני עלייה והם מועטים'' ומשום כך הגיהנם כביכול הולך בקומה זקופה ובפנים עזות כי יש לו ''קליינטים'' רבים. ואילו הגן עדן הולך קצת בבושת פנים. כי אנשיו מועטים, זו כוונת המשנה עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. אולם לעתיד לבוא כשיבנה בית המקדש במהרה בימנו יהיה המצב להיפך: ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים, הרבים ילכו לגן עדן ומעטם אם בכלל ילכו לצד השני. ואז יהיה הגיהנם בבושת פנים ולא הגן עדן: !!