Likutay Nanach on chayey

אות 10

י. הכלל שכל דבר שרוצה לעשות קשה עליו מאד ומכרח לעשות במסירת נפש, ע"ש. ולאידך גיסא רבינו גילה באות צ ז"ל ואחר כך עזרני השם יתברך כי הוא יתברך עוזר לי תמיד עכ"ל.

והנה כמו שהיה קשה לרבינו, כן מצינו (שיחות הר"ן קפה) שכל מה שצוה לעשות היה קשה מאד על האדם לעשות, ע"ש.

אות 101

קא. מבואר באריכות ענין עולם התוהו, שחסיד ר' מנחם מנדל מויטפסק נשלח לחו"ל להביא מעות ארץ ישראל ונפטר בדרך, והתחיל להתגעגע מאד לסע לרבו וכו' והתחילו לשחוק ממנו ופלדחותו מזה וכו' ונתלהב בהשתוקקות נמרצץ וכו' וחזרו למנעו ולדחותו וכו' חזר ונתעורר בהתעוררות רב וגדול מאד ואמר שאינו שומע כלל שום דבר כי הוא רוצה דיקא מאד לנסע לרבו ולהפקיר הכל בשביל זה, וכל מה שאנשיו מנעו אותו בדברים וטענות ואמתלאות איך אפשר לעשות דבר כזה באמצע עסק כזה, לא שמע לדבריהם וכו' וכשראו שאין יכולים למנעו בדברים וטענות עמדו ומרדו בו ואמרו שאינם רוצים לצית אותו בדבר זר כזה, וגער עליהם שיעשו כרצונו דיקא. והם לא רצו לשמעו, והתחיל לכעס עליהם מאד על שאינם רוצים לצית אותו כי הוא הבעל הבית שלהם ומחיבים לשמע לו ככל אשר יאמר. בתוך כך הודיעו לו האמת שהוא כבבר מת ושכל אלו שנוסעין עמו הם מלאכי חבלה וכו' ענה ואמר עתה בודאי אני חפץ דיקא שתוליכו אותו מיד לרבי וכו' עיין שם באריכות.

ונראה שהרבה פעמים זה בדיוק כן עם היצר הרע, שכאילו מיעץ לנו וממשיך אותו שטוב לנו איזה תאוה וכדומה, וכאשר זוכים להתגבר ולמנוע ללכת בדרכו, הוא ממשיך בזה, וכן חוזר כמה פעמים, עד שהאדם מחליט שבשום אופן יעשה דברים כאלה, ואז היצר הרע מגלה פניו, דהיינו שאז היצר הרע אינו עובד איתו כאילו שזה דבר יפה לעשות וטוב לו לעשות, אלא שעל כרחך הוא חייב לעשות, ואז יש מלחמה, והאיש צריך להיות הבעל הבית וכו'.

וזה כמו שאמרו חז"ל שהיום אומר לו עשה כך וכו', ובתחילה היצר הרע כמו אורח וכו'.

אות 102

קב. שמעתי בשמו שספר, בירושלים יש בית הכנסת שמביאין לשם כל המתים שבעולם, ותכף שמת אחד בעולם מביאין לשם תכף אותו המת, ושם דנין אותו היכן יהיה מקומו, כי יש מתים בארץ ישראל שנושאין אותן לחוץ לארץ וכן להפך כמובא (זהר תרומה קמא.) וכו' ע"ש.

עיין בפרקי דרבי אליעזר פל"ד ז"ל רבי חנינא אומר כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ נפשותם נאספות לארץ שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע חוץ לארץ וכו', ע"ש.

ועיין במכתבי ר' ישראל קארדונר ברסלבר עמ' צג ז"ל כי תדעו שאור רביה"ק זורח מכאן ג"כ ויש בזה סתרי נסתרות איך שנשמת הצדיק באה תיכף אחר הסתלקותו לא"י כמבואר בכמה מקומות ממדרשי חז"ל ומדברי רביה"ק נראה ג"כ איזה רמזים מזה וכמו שאמר אחר הסתלקותו של הר' הקדוש מבא"ד זיע"א שרצו אנ"ש להעלים ממנו, ואמר הוא ז"ל איך אתם רוצים להעלים ממני שכבר יודעים מזה בא"י, וכמו שסיפר המעשה הנדפס בחיי מוהר"ן מהבית הכנסת שיש בירושלים עיין שם, עכ"ל ע"ש. [יש איזה הקלטה ששואלים את סבא, הלוא אמרת שרבינו כאן, וסבא עונה, כן אבל אנחנו לא זוכים לראות אותו. ויתכן שעל ענין זה התכוון, ושכל עוד שכולם לא זוכים לבוא בסוד השם, אפילו אלו שכן זכו (-עיין במכתב של ר' ישראל קרדונר הנ"ל "מחצדי חקלא שבין אנ"ש" שיודעים השייכות הגדול בין רבינו ורשב"י) צריכים לנסוע לאומן.]

אות 113

קיג. ובא אליו הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל בעצמו ואמר לו עדין אין אתם מאמינים לי שאני רואה, אתן לכם מופת חותך שאני רואה, והתחיל עוד הפעם לומר תורה ולהוכיח לו שהוא רואה, ואז השיב לו רבנו ז"ל, הרב"ה צפו לדרש במעשה מרכבה ולא ראו אותה מימיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כד:), ע"כ.

עמש"כ במסכת מגילה שם (כד:) שהפירוש הפשוט שם הוא שאע"פ שלא ראו, אבל עם כל זה הצליחו להתבוננן בו ולהשיג כפי יכולתם, וכן הבאתי משיחות וסיפורים (מג) שרבינו אמר שיכולים לפרש הזוהר בפירוש אמיתי בלי רוח הקודש. ולפי זה נראה שרבינו לא היה דוחה אותו שהיה אומר דברי טעות, אלא שדבריו לא היו מוכיחים שבאמת ראה, רק זכה לאיזה השגות מרחוק. ושם הארכתי קצת יותר.

אות 115

קטו. סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקדוש, ונשפך על הארץ, ומזגו לו כוס אחר, וקדש עליו. ואחר כך אמר היום נטענו שם ברסלביר חסידים וכו' ע"ש.

י"ל ששפיכת היין בחי' הנאמר בדם, על הארץ תשפכנו כמים, והרי זה בחי' אזיל סומקא ואתי חוורא – בחי' חרולים בגמטריא ברסלב. עמש"כ עה"פ כסו פניו חרלים (משלי כד:לא).

ואחר כך בערב התפאר שלא התשמש עדין בזכות אבות, ומה שהיה בארץ ישראל היה אדרבא טובה להם, ע"כ.

מה שהיה בארץ ישראל – שבחי הר"ן ב:כא ז"ל השם יתברךיודע שכל ימי חיי עדין לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות, רק מחמת ההכרח מכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת למען זכות זקני וכו' עיין שם.

עיין במסכת סנהדרין פא. דרש רב אחא בר' חנינא מא דכתיב אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות (-גרסת הגר"א – בשביל) אבותיו, ע"כ.

אות 12

יב. ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ. עיין מש"כ במסכת יומא דף עה:. ובמסכת מועד קטן דף כ: רמז בעלמא לזה כמובא שם שידיעה ביום טוב ושבת אינו נחשב שמועה קרובה.

והנה מצאנו להיפוך, שיצחק אבינו לא התאבל על יוסף כיון שידע ברוח הקודש שיוסף היה חי (רש"י עה"פ ויבך אתו אביו, וישב לז:לה ז"ל יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי, עכ"ל). ויש לומר שהכל להקל, ואכן יש לחלק בכמה דרכים, ואכמ"ל.

אות 126

קכו. לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל. רק באלו השבתים הנ"ל. אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו, עכ"ל.

אחד פרסם חלום (1/15/2019) שאביו היה בדרך לסעודה שלישית של רבינו, ואביו אמר לו שבסעודה שלישית רבינו מדבר מכל מה שהאנשים שלו עוברים בעולם הזה, זו התורה שלו.

ויש להתבונן על זה שדוקא אז בסעדה שלישית רבינו מדבר על אנשיו. ונראה שזה עוד סמך למה שרואים הרבה אצל רבינו (עמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ו, ושם נאמר) כמה הוא רצה שכל אחד יהיה אחראי על עצמו, עצמאי, ואפילו כאשר רבינו צוה על דברים הוא לא רצה שסתם יקבלו את זה, על אף שהעיקר זה תמימות ופשיטות, ולזרוק את כל החכמות וכל מה שרבינו אומר בודאי לקפוץ לעשות ולקיים בלי שום חכמות, אבל עם כל זה האדם צריך להשלים את האמונה עם דעת, ושוב להעלות את האמונה שלו עוד יותר גבוה, וזה עבודת החיים שכל אחד צריך לעשות בעצמו לבד ואף אחד יכול לעזור לו בזה, ולכן אפילו מה שרבינו מצוה האדם צריך לקבל את זה בדרך שירים האמונה והדעת שלו, ולכן כאשר רבינו אמר לרבי נתן להיות רב, רבי נתן העז לשאול את רבינו אם זה האמת, ושוב להעז ביותר לשאול אם זה האמת לאמיתו, ואז רבינו שמח והזהיר אותו להתרחק ממנו. רבינו לא רוצה לעשות ממנו חס ושלום קופים ורובוטים. ולכן בשלש סעדות הזמן הכי מעולה הוא נתן לכל אחד את המקום שלו, ובגן עדן מתפאר דייקא בזה הזמן על אנשיו.

אות 13

יג. וספר שבתו הקטנה שנפטרה באה אליו בקובלנא רבה, כי בני ביתו היו עוסקים ברפואתה עם נכרי אחד שהיה עוסק בלחשים וסגלות. ואמר רבנו ז"ל שאף על פי שעכשו אינם שכיחים מכשפים, אבל זה העכו"ם היה מכשף גמור וכו' עיין שם.

במסכת גיטין דף מה. בנות רב נחמן היו בחשן קדרא בידייהו (מגיסין הקדרה הרותחת בידיהן) על ידי (או נראה כאילו עושין את זה, על ידי) כישוף.

אות 132

קלב. בעת נסיעתו לארץ ישראל נסע דרך ניקולאייב וחורסן לאדעס, ושבת בחג שבועות בחורסאן וכו' שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה, ע"ש.

חורסן, חורסאן, בחי' הרסן, בחינת הר סיני (שהיה במדבר סין). כי המסתכל בדרך נסיעתו לכאורה זה היה לגמרי חוץ מדרכו, אז מן הסתם שמא קא גרים לה, שרבינו בחר דייקא להיות שם בשביל שבועות.

אות 133

קלג. ומאר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

צריך עיון קצת, כי הלוא בתחילה רבינו רצה ללכת רק לירושלים, עיין שבחי הר"ן ח"ב אות יד: ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

אות 135

קלה. שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קדשת שבת לקדשת יום טוב וכו' ע"ש. ועיין מש"כ במסכת ברכות דף נז. על העומד ערום בחלום בבבל.

נלע"ד שיש לפרש בזה גודל ההשגה שאברהם אבינו זכה על ידי רצונו החזק להכניס אורחים בצל האמונה, כי מצינו (בראשית יח:א) בריש פרשת וירא אליו וכו' פרש"י ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים, עכ"ל. ולכאורה הכוונה שהמלאכים היו אמורים לבוא, אבל בגלל צערו של אברהם, הש"י הביא אותם בדמות אנשים. הרי אברהם אבינו זכה להשגת המלאכים בתוך לבוש שהוא מעלה עוד הרבה יותר גדול כנ"ל.

והנה עוד זאת, שאילו המלאכים היו באים אליו כהוויתן לא היה נתקיים בזה כל הבחינות של מעשה אבות סימן לבנים שגילו חז"ל דייקא על מעשה הכנסת אורחים של זה. ועיין שם בפסוק (יח:ד) יקח נא מעט מים וכו' רש"י כז"ל על ידי שליח, והקב"ה שלם לבניו על ידי שליח וכו', ע"כ. וק"ק הלוא אברהם אבינו היה עוסק תמיד בהכנסת אורחים בעצמו, ולכאו' הפעם זה נקבע לדורות, אולי בגלל שזה היה פעם ראשונה אחר המילה א"נ שהמלאכים היו מכוונים כן.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקכא, מכון רמח"ל) שעד הגדלות האדם יונק מבחי' י"ה, בחי' חו"ב, מבחי' תורה, והם מתקנים אותו מבחוץ, ורק בגדלותו נעשה בר מצוה, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, מתלבש במוחין, ויש לו עבודת המצות של זו"נ – ו"ה. וכז"ל שאף על פי שנראה שיותר גדולה היא הארה זאת, מהארת המצוה שהיא בהתלבשות, עם כל זה אם תחשוב הכנת הז"א בגדלותו, תראה איך יותר יועילו הרבה ההארות של ההתלבשות בזמן ההוא, מן הארות האלה הבאות בגילוי בזמן הקטנות. וזה ממש בחינת זמן הגלות שאין מזכירים ו"ה כי אם י"ה, כי הי"ה פועל בסוד יניקה מבחוץ, עכ"ל.

אות 136

קלו. ושם ראה את הצדיק המפרסם מורנו הרב מנחם מענדל מוטפסק וגלה לו ששם "אתה" מסגל על הים כמובא בספרו סימן רנו (עיין המראה מקומות שכתבתי שם) כמו שכתוב (תהלים פט) בשוא גליו אתה תשבחם. ויש עוד בזה לספר מה ששמעתי בשמו ואיני זוכר עתה וכו'. אמר המעתיק שמעתי מאיש אחד ששמע מרבי שמעון שהפרוש הוא כך, ש"אתה" ראשי תבות אל"ף תי"ו ה"א, על כן צריכין לכתב חמשה מכתבין שקורין קוויטליך [פתקים] ועל כל קוויטל יכתב וכו' ע"ש.

יש להעיר ש"אתה" בגמטריא רבנו נחמן. גם אתה, בא"ת ב"ש אותיות תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עוד יש לציין לדברי הספר קרנים, בריש ליקוטי שושנים שבסוף הספר, איך שמלאך אחד עם השם "אתה" מציל הצדיקים מהר"ע שבגיהנם. והראה איך שזה מרומז בפסוק, גם כי אלך בגיא צלמות (בגמטריא פת"ק חדרים בגיהנם שאינם כל כך רע) לא אירא ר"ע כי את"ה עמדי, ע"ש.

ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה קוויטליך שכתוב בהם ורב חסד לתוך הים:

במסכת סוכה נג: דוד המלך חשש לכתוב שם ולזרקו לתהום משום איסור מחיקת שם, ורק משום פיקוח נפש התיר. ויש לדון אם הסגולה הזו הוא רק משום פיקוח נפש, או דילמא אין 'ורב חסד' נחשבת לשם השם.

בחלק ה' מאומן הבאתי בערך מחלקת בענין המוציא שם רע שאמרו להשפולה זיידא, ובכלל דבריהם אמרו שרבינו: זרק אבן למרקולס בעת נסעו לארץ הקדושה על הים, ע"כ.

אות 14

יד. ואחר כך ספר לנו שזאת הלילה הוא היארצייט של אמו, כי היה אז י"ט אדר והוא שכח ולא הדליק נר ולא אמר קדיש, ואז היתה שנה מעברת וכו' ובתוך כתיבת זאת התורה באה אמו אצלו והזכירה אותו היארצייט. ותכף קרא מנין ולמד משניות ואמר קדיש והדליק נר בשבילה. ובבקר קרא גם כן מנין לחדרו שיש שם ופרס על שמע בעצמו ואמר ברכו וקדשה ואחר כך כל הקדישים וכו' וכו' ואחר כך למד משניות ואמר עוד קדיש דרבנן, עיין שם.

משמע קצת שלא היה צם, ותמוה שהרי היה רגיל לצום כל כך אז למה לא יצום כאשר יש מצוה מיוחדת לצום. ודוחק לומר שמה ששכח מהיארצייט ולא הזכירו תענית, מחמת שבין כך ובין היה תמיד בתענית, כי אם באמת קיבל על עצמו לצום על אמו, בודאי לא היה שוכח.

ועל כל פנים מפורש שלא היה שליח ציבור בשנת אבלות על אמו.

אות 140

קמ. ועל כן לא היה יכול הבעל שם טוב זכרונו לברכה לבוא לארץ ישראל כי לא היה יכול לירד לתוך קטנות כזה, עיין שם.

מסופר על הבעל שם טוב שטרם שהפליג לים לארץ ישראל, אמר לאדל בתו ולמשמשו ר' הירש כי יכול לפרוש מטפחתו על המים ולעבור את הים הגדול בדרך זו. אבל בתנאי שבכל עת ישוו במחשבתם שם אחד ללא הרף. אדל הסכימה, אבל ר' הירש הסתפק ביכלתו. ומבואר שהבעל שם טוב לא היה אפילו ללכת רק עם בתו בלי שמש. אכן גם רבינו לקח שמש איתו. הרי שאין זה הנקודה.

אות 141

קמא. בהשמטות: כמדמה שאמר אז, שהוא זכה מה שלא זכו תנאים ואמוראים, ודבר אחד גלה וכו' עכ"ל.

עיין לקמן אות קפט מההשמטות בענין גבוה יותר מרבי שמעון.

עיין בספר עמק המלך, הקדמה שלישית פ"ב ד"ה ונחזור לעניינינו, שהאריז"ל העיד על עצמו ז"ל מוסרים לי רזי וגנזי התורה אשר לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה, ע"כ. ושם פ"ו ד"ה וכל הדברים הביא ממרן ר' יוסף קארו שהעיד על האריז"ל ז"ל אין זה כי אם נשמה אחת מהנביאים הראשונים, שאפילו תנא אחד לא היה יכול לומר שאמר הוא, ע"כ.

ועיין בספר ויקהל משה, שנשמת האריז"ל יותר גבוה מנשמת רבי עקיבא.

ועם כל זה יש להעיר שהאבודרהם קבע סדר לקיצוץ הצפרנים, ובספר ליקוטי ש"ס האריך לבאר ענין הסדר עיין שם. אכן בספר פרי עץ חיים כתב ז"ל ך- לא היה חושש לזה מורי זלה"ה, ע"כ. ובספר שער הכוונות כז"ל והיה קוצצן כסדרן ולא היה חוש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים, ע"כ. וראיתי שמביאים שהיה לועג על זה. ופעם ראיתי שאמר שבדורות האלו כבר אין נפקא מינה. ודו"ק.

וכן מצינו שהאריז"ל היה יושן ביום [-ועל כל פנים היו מגלים לו רזי תורה בחלום], ובפשטות זה ודאי מטעם ירידת הדורות, כי מעיקר דין המציאות אין לישון ביום כלל, ואין ספק שרבי עקיבא היה יותר קרוב ליעקב אבינו שלא ישן כל אותם שנים שהיה לומד תורה בישיבת עבר. [ובספר המידות, שנה ב:א מי שהוא מקדש יותר הוא רחוק מהשנה יותר, ע"כ].

אות 144

קמד. פעם אחת אחר שבא מארץ ישראל היה המגיד מטירהאוויצע זכרונו לברכה אצלו על שבת במעדוועדיווקע ואמר רבנו זכרונו לברכה אז תורה על פסוק (תהלים כ"ד): "זה דור דורשיו" שכפי הדור כן הוא הדורשים שלו וכו' למשל אתם הוא הדור ואני הדורש שלכם, ע"כ.

מצינו (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות יג) שרבי נתן אמר, מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו כשיהיה שוכב על הארץ וכו', מזה אינו מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש. רק מי שחושב היטב וכו' וכו' בשביל זה האיש חברתי את ספרי וכו' ע"ש.

אלא על ידי הפתק הקדוש כל העולם נעשה דורו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

אות 15

טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו'.

וספר שבחי הר"ן (אות לד) שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קעט) קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תז, מכון רמח"ל) ז"ל וזה סוד גדול, איך האדם מן הפעם הראשונה שנברא, בסוד זה נברא, שלא לעמוד באותה המדריגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך לעלות אל מדריגה אחרת. ולכן היה ראוי להיות מיתה, כי לא כמיתה הנמצאת עתה בצער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהוא הסתלקות ממדריגה למדריגה, עכ"ל.

עיין בספר ברית מנוחה, דרך אהבה נקוד הראשון שכז"ל והמאור הרביעי הנעלם לעולם הוא עולה, ולעולם אינו עומד ואינו מתעכב במקום אחד, ואם היה מתעכב בשום מקום היה העולם נהפך, והגלגלים ממקומם מתנועעים, כי בהדר שמתפשט ממנו בעלותו כל הדברים עומדים, ועל כן נקראת המנוחה הזאת ברית עולם, הוא הברית שכרת הקב"ה עם ישראל עמו, ומה כרת עמהם, שכמו שהמאור הזה עולה ואינו עומד, ואם היה עומד העולם היה נהפך והגלגלים מתנועעים, כן ישראל כל הימים שיעלה המאור הזה ולא יעמד, שגם הם לא ירדו ממעלתם, ולא יכרת זכרם, עכ"ל.

לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל. קצת רמז שזה בחינת ארץ ישראל מהמשנה ריש פ"ט דמנחות (פג:) כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.

טו. שאלתי אותו, מה כונתכם במה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך, ושזה עקר נצחון המלחמה? וגער בי וענה ואמר, כונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות, ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון וכו' כונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם ע"ש.

עיין נפלאות בזה בספר ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז.

אות 151

קנא. ואז אמר בראש השנה שאחריו מיד שהוא ראש השנה תקס"ז, התורה פתח רבי שמעון (ס') שמדברת מספורי מעשיות וכו'. ואז באותו יום כפור היתה השרפה ר"ל פה ברסלב בעת תפלת כל נדרי, בשעה שהתחיל החזן הפיוטים שאחר ערבית שהיא יעלה וכו', ונתפזרנו כלנו להציל ביתו וכו' ואז במוצאי יום כפור אמר רבנו ז"ל שבאותו יום כפור רצה לפעל דבר אצל השם יתברך , והיה לו כמה טענות על זה שאלו היו נכתבים היו נכתבים כמה בוגין (גליונות) ועשיתי לי סדר גדול על הנ"ל. אך על ידי השרפה נתבלבל הדבר וכו' ע"ש.

וצ"ע שהרי אע"פ שאנו מחזיקים שרבינו עלה על כל הצדיקים, לא מצינו שיהיה נביא ממש, ואדרבה בתורה תנינא ח:ח רבינו כתב בפירוש שלא נמצא רוח נבואה עכשיו רק בחינה ממנו, ולכאורה זה הדרגה שהשם יתברך יחזר ויאמר לו התורה כמו לפני משה רבנו הוא תכלית ורום מעלת הנבואה מה שלא זכה שום נביא חוץ ממשה רבינו, ואפילו אם רבינו היה בא להתפלל לזכות לזה, ומשמע מדבריו שהיה לו טענות למעשה שבאמת ראוי שיזכה לזה, איך בא לקפוץ על כל העשר מדרגות של נבואה.

ולכאורה כמו שרבינו אמר שזכה לתכלית יחידה שביחידה, שלכאורה צריכים לומר שמדובר באיזה עולם תחתון ששם שייך דבר כזה בלי ביטול כל העולם הגשמי, ועמש"כ שם, ועל כל פנים איך שהוא זכה לזה, כן שייך הבחי' זו שישמע מפי הש"י את כל התורה.

אות 154

קנד: ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהינו חדוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי כלה ע"ש.

ע' במדרש (הובא בשיח שרפי קודש ב:קמד) אלו היה ראובן יודע שיכתב בתורה "וישמע ראובן ויצלהו מידם" היה לוקח את יוסף על כתפו ומביאו אל יעקב אבינו.

אכן יש להעיר מהגמרא סוף מסכת סוכה, שלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם היצר הרע שלהם כהר גבוה, ויתמהו איך הצליחו להתגבר עליה.

אות 156

קנו. אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא, ע"כ.

בכוכבי אור (שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל ו) כתוב ואמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון און פאר וואס האב איך מיך ירופען אייזיק (ולמה קראתי לעצמי אייזיק) וכו' ולא סים (והר' אברהם ז"ל הסביר, כי כל אייזיק נקרא גם כן יצחק ופחד יצד זה ראש השנה, ורקבנו זצוק"ל אמר כי כל ענין שלו הוא רק ראש השנה), עכ"ל.

והנה יצחק היה עולה תמימה ואסור לצאת מארץ ישראל.

אות 158

קנח. כי יש אנשים פשוטים שאוכלים בשביל שיהיה להם כח ללמד, ויש אנשים שגבוהים במעלה והם לומדים כדי שיהיה להם דעת איך לאכל, ע"ש.

בספר נתיב מצותיך, אמונה שביל ו אות ו' כז" ומבואר בינוקא הקדוש קודש קדשים חכימין קדישין תבעו נהמא בלא קרבא או נהמא דקרבא, דהא פתורא לא אסתלק בלא קרבא, שהשאלה היה אם רוצין לאכול הלחם בלא מלחמה של הלחם ובשלחן יתחדש חדושי התךורה ויעלו הכל, כי יש צדיקים שאינם יודעים מיחודים ואוכלין לשם שמים ואחר כך מחדשין חידושי התורה על השלחן ומעלין הכל ופתורא הוא דמאני קרבא, או נהמא דקרבא שלא תאכלו הלחם עד שתקשר הלחם בשורשו וכשתאכלו הלחם והיין בשעת אכילה בעצמה תנענעו השרשים ותמשיכו שפע ואור עםאכילות הלחם והיין בעצמו, ולדרך זה צריכין לפרש סוד לחם ויין כדי שידע לקשר בשעת אכילת הלחם בשורש של הלחם עד שפתח הינוקא וביא סוד הלחם וכו' ע"ש.

אות 16

טז: אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, ע"ש.

ע' בקל"ח פתחי חכמה, פתח ל, עמוד צא: לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא" ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מגובל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר. אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן וכו' (וכן עיין כעי"ז בלקוטי מוהר"ן תורה נב, מאין נמשך הטעות שהעולם מחויב המציאות, אחר בריאת ישראל עיין שם).

אות 163

קסג. שמעתי שאמר לר' שמואל מטעפליק בזאסלאב, אני אומר לך כדי שתדע שאני יודע מה שיהיה אחר כך, יש שלשה דברים שנים הם אחד, ואחד הוא אחד (כלומר שני דברים מאלו השלשה הם אחד, והאחד הנשאר הוא אחד), וכשיהיו השני דברים, לא יהיה הדבר האחד,וכשיהיה הדבר האחד, לא יהיו השנים. ואמר אני רוצה יותר וכו' ונשכח איך אמר שהוא רצונו, אם רוצה יותר שיהיו השנים או להפך, עכ"ל.

מזה שכתב ששמע את זה שרבינו אמר את זה לר' שמואל, משמע שזה אינו אותו הדיבור שכתוב במעשה הלחם, וצ"ע.

אות 165

קסה. מאגרת כתיבת יד רבנו ז"ל שכתב לאחיו וכו' והיה לי צער גדול מזה איך מלאו לבם האנשים הרשעים האלה, והעזו פניהם כל כך נגדך, ותמה אני איך לא נמצא טוב לעמת רע לעמד כנגדם לבער הרע, ע"כ.

ראיתי צורך להעיר בזה דבר פשוט, כאשר אנשים עושים דברים רעים, ויש יכולת לעצור אותם, לא עת האסף המקנא הוא חלילה לדון לכוף זכות להצדיק את הרשע, וחייבים להתערב ולהוכיח את הרשע למה תכה.

ותראה שריש לקיש שאמר (שבת יא) החושד בכשרים לוקה בגופו, מסופר במסכת סנהדרין (כו.) שהצטרף לר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן סוחרין שהלכו לעבר שנה בעסיא, ובדרך ראו אנשים שהיה נראה שהיו עוברים על התורה, והרבנים שהיו הולכים לעבר השנה דנו לכף זכות, אבל ריש לקיש התרעם עליהם, וקרא להרבנים חשודים על השביעית, והובא שם מספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע (כלל ג באר מים חיים אות י) שהיה קשה לו למה ריש לקיש לא דן אותם לכף זכות, וביאר שכאשר הכף חובה יותר מכריע מהכף זכות אין לדודו לכף זכות וכו'. וצע"ג על דבריו, כי מעשים שחז"ל הביאו הם להיפוך ממש, שצריכים ודבר גדול הוא לדון לכף זכות אפילו כאשר היא רחוקה מהדעת לגמרי. ואילו מה שמסופר במסכת סנהדרין אינו קשיא בכלל, כי אדרבה, ריש לקיש רצה שיוכיחו העוברי עבירה בשעת מעשה, ואם לא יצליחו להפרישם מעבירה על כל פנים חייבים למחות, כל עוד שאין סכנה ממש, והרבנים לא רצו אלא לדון לכף זכות, ולכן שפיר קרא עליהם שהם חשודים על השביעית.

אות 167

קסז. ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג, כל העולם יגעים וטורחים בשבילך וכו', ע"ש (וע' שיחות הר"ן אות ש' שהכל בשביל הבחירה, ועי' לקוטי מוהר"ן תורה נד, ותנינא תורה נד, שהכל רמזים מהשם יתברך). עיין פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמוד רעז) שכז"ל ואז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא, שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש.

ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז, שאע"פ שאיש כשר נראה בדיוק כמו שאר אנשים הוא ענין אחר לגמרי (וכן עיין לעיל אות טו ואות מ).

וְאָמַר אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר מָה אַתָּה דּוֹאֵג, כָּל הָעוֹלָם יְגֵעִים וְטוֹרְחִים בִּשְׁבִילְךָ, זֶה נוֹסֵעַ לִבְּרֶעְסְלָא, וְזֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן הַכֹּל בִּשְׁבִילְךָ (אולי נאבד לי פה חידוש).

נראה לענ"ד שכן לענין אשה צנועה, כי אע"פ שכל פריצה בענין הצניעות היא מאוסה מאד, וכמו שרבינו כבר האריך וקבע שעיקר החרפה והבזיון היא דייקא בענין זה, עם כל זה הלוא הרי זה כח גדול שהשם יתברך נתן לאשה ואינה לריק חס ושלום, אלא שכל הנשים בעולם שנתפסים בהבל היופי ושקר של עולם הזה, הן הן טורחים להראות את כח זו, וממילא האשה הצנועה חפשי מליכנס ומללכלך את עצמה בזה, ודוק.

אות 171

חיי מוהר"ן קעא. עוד היה לו ספר אחד שהוא גבוה עוד יותר ויותר אפלו מהספר הנשרף, והוא ספר הגנוז. ואמר שאפלו גופו סלק כשכתבו, ואותו הספר לא שזפתו עין. ואמר שהוא בחינת רזין דרזין וכו' עיין שם.

ולעולם היה קשה לי, שהלוא חנוך ואליהו עלו לשמים עם הגוף שלהם. אלא די"ל שזה היה הזדככות הרבה יותר ממה שאפשר בידי אדם, רק מתנת אלקים.

שוב מצאתי בספר ניצוצי שמשון פרשת אחרי ז"ל שאליהו וחנוך לא עלו רק לעולם המלאכים, אבל נדב ואביהו עלו עד עולם האצילות קרוב להקב"ה במאד, על כן לא יכלו לעלות עם גופם, והוצרכו למות שישאר הגוף כאן, עיין שם. ולפי זה י"ל גם לענין ספר הגנוז שזה לימוד מעולם האצילות שבשבילה צריכים התפשטות מהגוף [וכמו ערום של אדם וחוה לפני החטא, שבאמת היה להם לבוש אלא שהיה בבחי' אצילות כמבואר באריכות בספר אדיר במרום].

ולפי זה אתי שפיר גם מה שדנתי במקום אחר (ליקוטי נ נח חלק ה' מאומן, פרק מה הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן) בדברי האריז"ל שמשה רבינו לא זכה להיות כמו מלאך כמו שזכה חנוך. והארכתי בזה, כי לכאורה בסוף משה רבינו זכה לעלות עוד יותר, עיין שם.

אלא שלפי זה יש בלבול גדול בכל בחירתנו, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות, אבל הלוא על כל פנים יש כללים, כמו תלמוד תורה כנגד כולם, ולעומת זה גדול המעשה, וכוליה. אבל איך ידע מה תכלית הטוב, כי לפי המבואר יתכן שדבר אחד טוב מאד, עד כדי כך שיהפוך להיות מלאך, ולעומת זה אם יהיה לו עוד מסירת נפש יתירה יבחור במשהו אחר ויקח אותו אפילו יותר למעלה. ובאמת מצינו שהתנאים אמרו לא בשמים היא, שזה ממש כעין דברינו, שמן השמים הראו להם מעלת דבר אחד, והם רצו יותר גבוה.

קפה כי נוסע כאן נחמן ונתן ואם כן הכל שלנו... אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן. ודבר אז מענין קידוש, ע"ש. במקום אחר כתבתי על זה. נחמן נתן בגמטריא מחרת, בסוד מחרת יום הכיפור שנקרא שם ה'. ואחד העיר שהגמטריא של "איש אחד איש אחד" הנאמר בשליחות המרגלים לארץ ישראל, הוא: נחמן נתן. ובגמטריא תרח"ם – ע' בשיח שרפי קודש (ב:רצט) כשספרו לרבנו מה שאמר הרה"צ מבארדיטשוב זצ"ל שבשנת תק"ע תהיה שנת הגאולה, ורמז לדבר תק"ע בשופר גדול לחרותנו, אמר רבנו: תרח"ם גם היא שנה – תרחם איז אויך א יאר. ומזה סמכו על התכלת שהתגלה באותה שנה.

קפט, שלב. ועכשו יש נחל נובע מקור חכמה (משלי י"ח) שאפלו העיר וקדיש צריך גם כן לקבל משם, כצפור השותה מהמעין הנובע, והבן. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, ע"כ.

ויש להעיר שלכאורה לענין טהרה נחל יותר מעולה מנהר, אז למה התפאר רבינו שהוא נהר המטהר, ושינה ממה שגילה על עצמו שהוא נחל. אלא די"ל גם נהר יכול להיות מעולה כמו נחל (יורה דעה רא:ב), רק שמספק אם רבו הנוטפים על הזוחלים מחמירים לא לטבול בו, אבל היכא שידוע שעקר גדולו הוא ממקום מקורו, אז יש לו דין מעין ממש. ולכן לקח התואר נהר שיש בו יותר משמעות של נקיות אפילו בגשמי.

ויש להעיר עוד שהביטוי הזה "מטהר מכל הכתמים" מצאנו בספר קיצור הכוונות להרמח"ל, כוונות לקבלת שבת, לטבילת המקוה, וז"ל והוא טובל שם ונטהר מכל הפגמים עכ"ל.

בענין שיהיה צדיק יותר גבוה מהתנאים עיין לעיל אות קמא מהשמטות.

אות 18

יח. מאמר אמצעותא דעלמא (לק"מ כד) נאמר בקיץ וכו' ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעין להבין כלל מה הוא אומר עיין שם.

עיין בשבחי הר"ן ח"ב סוף יח ז"ל ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור, רק לבסוף סים: כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דגמתו, ע"כ.

אות 191

קצא. ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

[במסכת סנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא עיין שם, שבזכות הבן האב זוכה לעולם הבא, אבל הבן אינו זוכה על ידי אביו. ועל כרחך שזה באבא בעלמא, מה שאין כן כח הצדיק. ועמש"כ לקמן אות רחצ.]

ולאידך גיסא, עיין לקמן אות רנז: אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

אות 194

קצד. אמר, מי שמגלה חכמה חדשה בעולם, הינו איזה חכמה חיצונה מחכמות חיצוניות של זה העולם לסוף אין אחריתו טוב ויש לו מפלה על ידי אותו החמכה בעצמה שגלה וכו' וכו' גם בעניני התורה הקדושה שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים הוגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות וכו' וכו'. ע"ש.

ויש להעיר שאכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל (שקלים יד., תענית ח., יבמות קכא:, ב"ק נ.) גם בצד הקדושה שהקב"ה מדקדק עם החסידים כחוט השערה, ודייקא בהענין שלהם, בנקודת החסידות שלהם, נלקו. וכמו למשל נחוניא חופר שיחין, בנו נפטר בצמא.

הרי יתכן שכן הענין של הממציא חדשות, אף כי החדשות הם בחכמה חיצוניות, של מידה ותשמישיה לא בעצם החכם, עם כל זה, כיון שהגיעו להרעיון, להוליד רעיון חדש באותו חכמה, הרי תפסו באותו ענין, ונפלו תחתיה.

קצד – שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה וכו' עיין שם. ועם כל זה מובא בשיח שרפי קודש ב-תרט שרבינו צוה את מוהרנ"ת שישתדל לחדש איזה חידוש בכל יום, וכך נהג, ופעם עבר היום ולא חידש משהו, והתפלל על זה וסחט איזה חידוש מהאצבע הקטנה עיין שם. ועיין בחיי מוהר"ן אות תקכא, ואמר, כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב, ואתם רשאים לחדש בתורה, ע"כ.

אות 196

קצו. כשאני עושה תשובה הוא טובה גדולה יותר מעניני תשובה שלכם, כי אני עושה תשובה בפשיטות, שאני מתחרט מאד ומתביש מאד ואני מקבל עלי שלא לעשות עוד בשום אפן, ע"כ.

בספר שמואל (ב:יב:יג) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' [ס – פרשה חדשה] ויאמר נתן אלא דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. בספר דברי אליהו (תהלים לב:ה) – פסקא באמצע פסוק, ומשמעו כי חסר כאן דברים מה שהיה דוד רוצה עוד לומר. ויש לומר כי דוד המלך עליו השלום היה רוצה לומר כל סדר הודוי וכו' וכו' והנה דוד המלך ע"ה אמר הודוי בלב נשבר כל כך, עד שבתבת חטאתי לבד כבר כלה כח המקטרג, ועל כן הפסיקו נתן הנביא באמצע הודוי ולא הניחו לגמרי, ע"כ. (ועיין בספר בית יעקב (פרשת פנחס) בענין שמיד אחר שדוד המלך אמר חטאתי נתבשר מהנביא גם ה' העביר חטאתך, ופירש כי דוד המלך ע"ה אמר חטאתי ועשה עמי כרצונך ואקבל באהבה כי צדיק אתה ה', ואילו רוב בני אדם מכוונים בוידוי שמהראוי שהשם יתברך ימחול.)

קצו. ואמר שעשה תשובה על זה הדבור שיצא מפיו על העגלה כשנסע עמי מענין רבי נחמן נתן כנזכר לעיל, ואמר שזה מעשה בעל דבר כדי שיהיה קשה וכבד ביותר אחר כך, ע"כ. לכאורה הטעם שיהיה קשה וכבד ביותר על פי ספר המדות, ערך תשובה סב – מי שמגלה סודותיו, אז קשה לדבר הזה להתקיים, ע"כ.

אות 197

קצז. ואמר כי כנגד רצון השם יתברך אינו נמצא אצלו שוב כבדות ויגיעה בשום עבודה ובשום ענין שבעולם. ואפלו כל היסורין שבעולם רחמנא לצלן כפי מה שהוא יודע מיסורין וכו' היה מקבל בנקל אם היה יודע שזה רצון הבורא יתברך בודאי. כי מאחר שהוא רצון הבורא יתברך הוא מרצה על הכל, ואין שום דבר ולא שום יסורין כבד עליו כלל כלל לא. אבל עקר היגיעה והיסורין שלו היא בבחינה הנ"ל בבחינת הוסיף משה יום אחד מדעתו וכו' ע"ש.

כעין זה עיין בספר דעת תבונות אות קע ז"ל והנה גם זה יוליד לצדיקים זכות יותר, כי אלמלא תמיד היה האדון ב"ה מעונה את הצדיקים לבד – היה נסיון, אך לא כל כך גדול, כי על כל פנים היו מתנחמים לדעת שהם ודאי צדיקים, כיון שהם מעונים, וכל בן שכל היה בוחר באלה היסורים, שודאי אינם אלא יסורי הצדיקם, כי הרשעים אינם מיוסרים. אמנם רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש וכו' עיין שם באריכות.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רנ ז"ל היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער ויסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת כנ"ל, עיין שם.

ויש לציין גם כן למה שרבינו קבע בשיחות הר"ן מט ז"ל בענין קדוש השם שאמרו רז"ל (כתובות לג:) אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו', אמר שאינו חיוב כי אף על פי כן יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפלו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם וכו' עיין שם. והרי לפי מה שרבינו העיד על עצמו שכל היסורים שבעולם – כפי מה שהוא יודע מה זה יסורים וכו', הרי פשוט היה לו שכיון שיודע שזה רצון השם יכול לעמוד בהם.

אות 200

ר. בענין הדברים שהוא עושה לפעמים דברים שהם בעיני האדם פליאות גדולות מאד, והעולם מטעין עצמם בענינים שלו שהוא עושה. כי כל אחד מטעה עצמו וחושב בדעתו שבשביל זה עשה זאת, וזה מטעה עצמו בטעות אחר. וכו' וכו'. ענה ואמר טוב מאד כשמוסרין את השוטה לתוך העולם, כי כל אחד משטה את אחד והאחד הוא עצמו, הינו שהוא טועה ומשטה את עצמו, ומי שנשמר שלא להטעות את עצמו אזי הוא מטעה את כל העולם, ע"ש.

יתכן שיסוד דבר זה הוא ענין אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים (קהלת ז:כט), עיין בספר אדיר ברמום (עמ' תרכח-ט, מכון רמח"ל), שיש עדיין ללכת בדרך הישר, בסוד הזיווגים של גילוי היחוד, רק צריך סיוע גדול בכח חזק (-וכמו שכתב לעיל, עמ' תרכו-ז שלעת עתה אחר החטא דרך המנוחה נסגרה לגמרי, כי על כל פנים יצטרך פקיחות עינים של עול תורה, וחשבונות לשמור הדרך), ודו"ק.

אות 202

חיי מוהר"ן רב: יש כמה תורות שנעשים על ידי חטאים וכו' (נדרים כב:) אלמלי לא חטאו ישראל לא היה להם רק הספר תורה וספר יהושע. כי שארי נביאים וכתובים לא נעשו רק על ידי שחטאו ישראל והצרכו להוכיחם כמו שפרש"י שם וכו' ע"ש.

ע' ספר אדיר במרום (עמוד ל') שבאמת כל התרי"ג מצות היו שייכים לבהמות לולא החטא וכו' ע"ש.

עיין בקונטרס הוספות לספר חיי מוהר"ן אות מח, הבאתיו בריש פרשת נצבים, שאם היו לומדים לשמה, בקדושה ובטהרה וביראה, והיו עושים מתורות תפילות, היו יכולים להסתפק בפחות, ע"ש, ומה שפרשתי שם, שלכן פרשיות שבסוף התורה קצרות, כי כולם מלאים מיראת השם וכו' ע"ש.

עוד יש להעיר, שכמו שהנביאים הוסיפו ספריהם על התורה, והכל מחמת החטאים, כן חז"ל הוסיפו דינים עם תורות שלמות מחמת החטאים, וכמו שמצינו בפרה אדומה (פרה פרק ג), שכדי להוציא מלבן של צדוקים, גזרו לעשות דוקא בטבול ים, ועל כן גזרו כל מיני גזירות של חומרות יתרות.

אות 208

רח. במה יש לאלו הקלי עולם איזה שיכות והתקרבות אליו מאחר שבאמת הם רחוקים ומקדשתו מאד מאד בלי שעור ובלשון אשכנז וכו', והשיב לו רבנו ז"ל, במה יש לכם שיכות והתקרבות אצלי, הלא אתם אצלי רק כמו נוצות של הבגד שכשנופח עליהם מיד פורחין ונסתלקין מעליו, ע"ש.

ובאמת המרחק הוא הרבה יותר גדול, כי הרב והתלמיד הם כמו שמש ולבנה, ולפי חכמה חיצונית, יקח יותר מס"ד מיליון לבונות למלאות השמש. וגם לפי המשקל הרי רוב המא"ס שבכל הגלקסי הוא מהשמש. וס"ד מיליון פעמים משקל נוצה אחד, כבר משקל של ששה אנשים.

אות 215

רטו. ליל שבת נחמו תק"ע באומין אחר קדוש וכו' וכו'. עיין ביותר אריכות בספר שיחות הר"ן אות קנג.

ובענין ירא ושמח, עיין מש"כ שם בשיחות הר"ן אות קנה.

אות 216

חיי מוהר"ן רטז: על ענין חכמת השיר והמליצה הנקרא בלשונם פאזיא, אמר מי שאינו יכול פא זיא [הינו למאס תבאות המשגל כראוי] אינו יכול פאזיא ע"ש.

פאזיא קרוב מאד ל-פז"ק. גם פא – קרוב לענין לרוק בביזוי. עיין מה שהבאתי בזה בליקוטי מוהר"ן יא:ג.

אות 222

רכב. שבודאי באמת אין חפץ בשום אפן את הדאקטיר, רק שהוא מכרח להסכים לקרא דאקטיר מחמת העולם שאומרים להביא דאקטיר ואינו יכול לשנות דעתם. כי כן היה דרכו, אף על פי שהוא ידע בעצמו שדבר זה אין טוב לפניו, אף על פי כן אם היו אנשים מפצירים לעשות אותו הדבר לא עבר על דעתם. וכן היה בכמה דברים. והוא בעצמו חשב פעם אחד כמה דברים שעשה בשביל רצון אנשים שהפצירו בו לעשות אף על פי שידע בעצמו שלא יועיל וכו עיין שם.

עיין בשיח שרפי קודש ב:קמג שרבינו לא נתן שם לבתו חיה עד שהפצירו, ובאותו ערב בא הידיעה על פטירת אמו. ועיין ענין שלא להתעקש לקמן בהקדמה לאות תל.

ועיין מש"כ במלכים ב:ב:יז-יח ויפצרו בו עד בש ויאמר שלחו וכו' הלוא אמרתי אליכם אל תלכו.

אות 223

רכג. סמוך להסתלקותו נכנס אליו רבי מאיר ותפסו בבגדו של צמר ואמר ברמיזה, אה מה חזק וכו', ע"כ.

צריכים לברר באיזה שנה החסידים החליפו ללבוש בגדי משי שלא יסתפקו באיסור שעטזנז. וידעתי מסיפור מפורסם על רבי עקיבא איגר שזה כבר היה בימיו והודה להם. ואולי כבר נהגו החסידים באותו עת, וחסידי ברסלב לא נהגו כן, או שרבי מאיר הזה לא נהג כן, וזה מה שרבי נתן מדגיש כאן, ודו"ק.

אות 225

חיי מוהר"ן רכה: שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם. עיין בחלק ה' מאומן ערך גיהנם, שהוא בגמטריא נ נח, ועמש"כ שם. ועיין עוד שם בחלק ה' מאומן, בערך תפילה – פרק הרחב פיך ואמלאהו, כבר כתבנו בס"ד שפאות עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, אי נמי, הפאות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (וחבר אחד ר.א. דרש בפה-אות, אפילו אמר אות אחת של קדושה, וכן פה-אות בגמטריא הפאות כנ"ל. ר' שלמה קרליבך אמר שהפאות מקשרים המוח והלב). וע' לקמן אות רחצ איך שדוד המלך הוציא את אבשלום מכל השבעה מדורי גיהנם וכו'. וע' בעירובין דף יט שאברהם אבינו מציל מגיהנם כל מי שלא שיקר בבריתו ולבוא על נכרית (והנה הברית הוא סוף הגוף, כידוע בסוד שד"י שאמר לעולמו די, וכן הפאות הם הסוף הקצה של הראש). וע' בספר ברית מנוח, דרך האהבה, נקוד התשיעי ז"ל וכל אדם מישראל שנמול בבשרו וכל מה שעשה אמת שיתן דין ומשפט, ויבא באלו האשות אשר זכרתי למעלה. ועוד כאשר אחד מבני ישראל כשנכנס במקום זה, מפני רב חבה יוצא אש מלפני המציאות, ומקרר האשות לבל יתלהט בתקף האשות, ויושב שם שנים עשר חודש לא בגן עדן ולא בגיהנם, ועל כן אמרו שאין מבני ישראל יורש גיהנם ולא על צד אחר שתחשב וכו' ע"ש. וע' בפירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו (רמ"ק - פרק יד) שכז"ל וכל מי שנימול יוצא אש מן האצילות, והוא אש המקרר את ז' מיני אש אלו וממתקן ושם נידון, אמנם הגיהנם האמיתי הוא למטה בקליפות כנודע, ושם הוא גיהנם לאומות העולם ולפושעי ישראל שלא נימולו, ע"כ.

בספר ברית מנוחה, דרך השכל, שמות של שרי המשמרות השומרים משמרות כחות השם וכו' מספר לט ז"ל והממנה על יציאות הנפש שלא תכנס לגיהנם והוא מן כת השורפים וזה שמו נרגסיא"ל גבור מאד, ע"כ. נרגסיא"ל בגמטריא נ נח נחמ נחמן. אכן הבטחת רבינו להוציא, ואילו המשמעות של כח מלאך זו שלא יכנס כל עיקר. ועיין לקמן בענין אברהם אבינו שאינו מניח ליכנס, ורבינו מציל אפילו לאלו שכבר נכנסו, וי"ל שזה בכח מאומן.

וע"ע בריש ספר אדיר במרום באריכות שמסביר מש"כ שם בעמוד כ' ז"ל ועל כן בעלות רבי שמעון בר יוחאי זללה"ה לאימא בסוד המערה כנ"ל, היה צריך להוציא כל נשמות ישראל מאחיזת התהום שהוא הגיהנם, עכ"ל.

בעולם מספרים מעשה מבחור שרצה ליכנס לישיבת בריסק, ושאל אותו הראש ישיבה א.י. למה הוא הולך לאומן, והזכיר את ההבטחת רבינו, אז הראשי ישיבה שאלו אותו מה חסר בהבטחת אברהם אבינו, והבחור ענה לו בחכמתו, שעדיף לו להימשך על ידי הפאות. ויש להבין דבריו בכמה דרכים.

אכן יותר נראה שהבטחת רבינו קאי אפילו על אלו שאינם בכלל הבטחת אברהם אבינו, כי מבואר במדרש רבה (וירא פרשת מח) א"ר לוי לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו ומניחן עליהן, ומירדן לגיהנם, הדא הוא דכתי (תהלים נה:כא) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, ע"כ. הרי מבואר שאברהם אבינו לא נותן ליהודי נימול אפילו ליכנס לגיהנם, ורק אם חטאה יותר מדאי אז מורידו לגיהנם. ועל אלו שהם כבר בגיהנם ר"ל קיימא הבטחת רבינו – שבהפאות יוציא אותו, יוציא דייקא, כי כבר עבר את שמירת אברהם אבינו מבחוץ, וכבר ירד לגיהנם.

ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת וירא שהביא מדרש (וכן כתוב בהקמת פירוש הרוקח עה"ת) אברהם יושב על פתח גן עדן וכל הנימול מוליכהו לגן עדן, ואליעזר עבד אברהם יושב על פתח גיהנם, וכל הבועל ארמית והמושך ערלתו מגרר הוא אותו לגיהנם, 'קדקד שער מתהלך באשמיו' (תהלים סח:כב), וכדאיתא ברבה (פרשת צו ט:ה אלו בני אדם שנוהגים היתר בשפחות הקב"ה תולה אותם בקדקדיהם לעתיד לבא), ע"כ.

והנה מבואר בזה שאלו שלא זוכים להינצל מגיהנם על ידי אברהם, הם דייקא נתלים בקדקדיהם – שזה בחי' תליה בפאות, כמו שמצינו (ירמיה מח:ה-מה) ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון (והוא כענין חזון בלעם – במדבר כד:יז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ק"ר-ק"ר בחי' מצפ"ץ, שם אלקים מלא ביו"ד, שעל הפאות), ואיתא בכוונות, דרושי ויעבר, דרוש ז', כל א"ל הוא ה"ן וכו' ונמשכין משני פאתי הראש, הרי הם ד' א"ל העולים בגי' קדקד וכו', ע"ש. ולכן אתי שפיר שדייקא אלו שנתלו בפאות שלהם, רבינו יפלטם וימלטם בפאות.

בתנחומא (לך לך כ) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה:יד), למי שאין בו חק ברית מילה, עיין שם. חק בגמטריא נ נח.

רכה. בסוגריים: (וכן אפלו אלו שלא זכו להכיר את רבנו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש ויסמכו עליו, וילמדו ספריו הקדושים וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם אשרי חלקם, ולא יאשמו כל החוסים בו וכו' ע"ש.

עיין במכתבי ר' שמשון ברסקי, מכתב צא, ז"ל באמת אם אינם יודעים מדעתו הקדושה, אפילו אם היו נקראים כמה שנים "ברסלבר חסיד" וגם יסעו לאומין, אין שום ממש וכוח בהתקרבות! כי עיקר בההתקרבות אל הצדיק תלוי בהרגשת דעתו הקדושה! ע"ש.

ועיין בליקוטי הלכות, חושן משפט א', הלכות מכירה אות ו' ז"ל כי בודאי אין החפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקדש שלו וכו' ע"ש.

ועיין בשיח שרפי קודש (ב:תשלה) ז"ל כשהתאונן פעם רבי נחמן מטולטשין לפני מוהרנ"ת באמרו חבל שלא זכיתי אף אני להכיר את רבנו, אמר לו מוהרנ"ת בגערה, וכי מי הכיר את רבנו 'יוסף פרוניק'? יוסף זה היתה פרנסתו מזכיון העברת נוסעים על הגשר מעבר הנהר שבצד עיר רייריד לצד השני הקרוב לעיר ברסלב, והוא גם העביר את רבנו, והתפאר בזה, ורצה מוהרנ"ת ז"ל להדגיש שעקר הכרת רבנו אינה בראיתו גרידא, אלא כפי ידיעתו את רבנו בעומק וקיום עצותיו וכו', ע"כ.

ועיין בליקוטי הלכות, יורה דעה ב', בהלכות שבועות ב' – בסוף יש הלכות כבוד רבו ות"ח, אות כ', ז"ל וכל מי שנקרא על שם הצדיק הוא נכלל בו ועל ידי זה הוא נכלל בשם ה', וכו' וכו', ועל כן עקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על ידי בחינת בטול הגאות והכבוד שהם בחינת שם ולבטל עצמו וכבודו ושמו נגד שם כבוד מלכותו כי ענוה גדולה מכלם. וכן אי אפשר להתקרב להצדיק והרב האמת כי אם על ידי שמבטל שמו וכבודו בתכלית הבטול ואז יזכה להכלל בשם הצדיק וכו' ע"ש.

והנה אחר שהערכתי כל הנ"ל אחשוב בס"ד לעשות סדר בדברים. והוא כי העיקר הוא להיות כלול בשם הצדיק. אלא שצריכים באמת להיות כלול בשם הצדיק, ולא סתם שיהיה נקרא "נ נח", וזה תלוי בענוה ובביטול כבודו כמו שהבאתי מליקוטי הלכות, הלכות כבוד רבו ות"ח. וזה בחי' תמימות ופשיטות, שאין צריכים שום חכמות כלל, אפילו מי שיודע חכמות באמת כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה מד (ושם הבאתי עוד כמה מקומות שרבינו דיבר על זה), הרי שהעיקר בזה הוא ענוה וביטול, בשלילות הכבוד. ומצד שני מצינו בדברי רבינו שבודאי צריכים לעבוד את השם יתברך עם שכל, כמש"כ להדיא בליקוטי מוהר"ן תורה ס:ו שעבודת השם בלי שכל הוא מוחין דקטנות בלי חיות ואינה יכולה לעלות (ועיין לק"מ רנה מאמין בצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל וכו'), ובבחינה זו צריכים לחפש את רוח הצדיק ודעתו הקדוש שגנוז בספריו (כמבואר בלק"מ תורה קצב).

אלא שלפי דברינו צריכים לדחוק מש"כ ר' שמשון שלא הזכיר הענין של ענוה וביטול שעל ידם יכולים באמת להיות נכלל בשם הצדיק, אפילו בלי לדעת השכל הנמצא בספריו, וי"ל שכיון שבאמת אי אפשר להאדם לדעת ולשער כמה זכה לבטל כבודו ולהתבטל לצדיק, ע"כ צריכים לקבוע במה שכן יכולים קצת לשער, והוא הרגשת דעתו הקדושה.

וע' בתורה נט, יד ושם, השם הוא בחי' כבוד, ויד שהוא המשפט והוא הריבוע בגו העיגולא, והוא עיקר הכח כמבואר שם, ושרשו בחכמה ככתוב שם. וצריכים לדחוק שזה רק בשרשו, אבל למעשה העיקר הוא הס' שזה למעשה להלכה מה שמבטל את האיסור.

ויש להדגיש לאידך גיסא, שצריכים להגיע לאומן, וידוע שסבא ישראל גילה לאחד מי היה בגלגול הקודם, והוא שאל את סבא אם היה ברסלבר למה היה צריך לבוא בגלגול, הלוא רבינו פעל שלא לוקחים מאנשיו קודם גמר תיקונם, וסבא אמר לו על שלא היה באומן. ולכאורה צריכים לאמר שהיה לו את האפשרות. וגם לכאורה צריכים לאמר שהסכים לבוא בגלגול כדי להגיע לאומן, דאם לאו הלוא רבי נתן קיבל מרבינו שיש להתעקש וכו'.

אות 226

רכו. שמעתי מרבי נפתלי שאמר באומין: כצאתי את העיר אפרש את כפי. כצאתי את ע"ה בגמטריא כתיב נ נח נחמ נחמן מאומן. העיר בגמטריא נחמן מאומן. אפרש את כפי בגמטריא הפתקא יד"א (ישראל דוב אודסר) נ נח נחמ נחמן מאומן.

כצאתי את העיר אפרש את כפי: בגמטריא לכתב נ נח נחמ נחמן מאומן נחמן מאומן פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה שמעתי מעמוס לוי איך שרואים בין הי"א שורות של הפתק כדמות עשר אצבעות, וגם סבא הראה לו כעין זה לענין קשירת רצועת התפילין של יד על הזרוע [ועכשיו שמעתי ממוריס נ"י שהרבה פעמים סבא אמר להחברים לשים לב – שהשורה ראשונה היא למעלה ואחר כך יש חמש זוגות, והיה חוזר על זה כל פעם]. ואתי שפיר שהפתק שחתום מאומן, מרומז במה שרבינו אמר שביציאתו מאומן יפרוש כפיו.

אות 23

כג. ומהרנ"ת זצ"ל בשמעו איך שמגלה לפניו ענין הזה שעשה מדעתה דנפשה, ומה שזוכין עי"ז, וגם מעצם הרגשתו בנעימות הדברים הקדושים האלה, נתבטל מגשמיותו, ויצעק בקול ואמר, גיוואלד ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה מה הם חושבים לנפשם. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי, רצה באמת לרוץ ולצעק כנ"ל. ומיד חטף אותו אדמו"ר זצ"ל בבגדו, ואמר לו עמד כי תפעל כלל "שטייא דוא וועסט ניט פועלין", עכ"ל.

בסוף ספר שיחות מתוך חיי הסבא (עמ' תמג) סבא ישראל אמר על זה: "אז היה ככה, אבל עכשיו אפשר לרוץ ולצעוק!"

אות 230

רל. ספר רבי נפתלי שאמר רבנו ז"ל שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו יראת שמים והיה להם התבודדות וכו', ע"ש.

והנה מצאנו אצל רבינו וגם אצל רבי ישראל קרדונר ועוד שהקפידו מאד להסתר מהעולם יציאתם לעשות התבודדות, וכאן רבינו אמר דווקא שהבני הנעורים ילכו ביחד, ועל כרחך יש בזה כמה בחינות, ואכמ"ל.

ועיין בערך התבודדות מש"כ בסכנות שיש בהתבודדות, ובפרט מה שהבאתי מספר צוואת הריב"ש להיות עם עוד חבר.

אות 233

רלג. ואין חלוק אצלי בין זכר לנקבה, אני רואה התאוה כמו שאני רואה אותך ע"ש.

אין חילוק דהיינו לענין התאוה, אבל בודאי חלוקים הם לגמרי, וכן מבואר במסכת סוכה (ריש נב.) שאפילו לעתיד לבוא בזמן שאין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד (וע"ש מה שהבאתי מהמכתב מאליהו שדחק לפרש שזה רק בגלל שהורגלו בחטא), ויש איסור להסתכל בנשים אפילו בלי תאוה, ור' חיים ויטל כתב שמי שלא ראה צורת נשים מ' יום יכול לראות על כלי אם היה טבול. ועיין בריש ספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האר"י, שכ' (נראה שהמסדר המדפיס הכניס את זה משום צדיק אחר) ז"ל כי העינים הם מבוא אל הצורות המתדמות אל השכל תחלה יצייר הדבר ההוא בדעתו ובשכלו. והנה הצורה ההיא מצטיירת שם. ואם הצורה ההיא מן הדברים פחותים מוגשמים וגסים המתדמים אל השכל יורידוהו ממעלתו, כמו שאסור להסתכל בנשים, שאף שאם לא ידמה בשכלו לעבור עבירה, סוף סוף יצייר בשכלו הצורה ההיא ויהרהר מה שאין ראוי אף אם לא יפעל פעולה רעה. והטעם כי הצורה המצטיירת בשכל תפגום הנשפ או יתקננה וכו' ע"כ. אכן יתכן שרבינו אומר שאפילו נזק כזה מהסתכלות בצורה לא יגיע לו, כי הוא מרומם מכל הצורות של עולם הזה, ויש להבין את זה בכמה דרכים.

אות 234

רלד. אמר רבנו ז"ל שיש צדיקים ששברו התאוות, אך הוא כמו עור שמעבדין אותו ואף על פי שמעבד העור אך נשאר בו קצת ריח שאינו טוב. כמו כן הנמשל שיש ששברו התאוות אבל עדין נשאר קצת שמץ מהם ועדין התאוות כרוכים אחריהם קצתץ גם אמר כבר שצריכים לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור ומהפכין אותו וכו' ע"ש.

עיין ע' תכשיטין של השכינה (רמח"ל, רזין גניזין, בושם לבשמא תכשיטין אלין, עמוד שיד) ז"ל אבל בגין דתסתלק לעילא לאתחברא בבעלה ותהא לרעוא קמיה, תיקונא אחרינא אצטריך, ורזא דא וריח שמניך מכל בשמים. דהא בתר דאתקשטת ההיא כלה, בושם אצטריך לבשמה לה. ואם תאמר אמא דא. אלא תא חזי הא אוקמוה רבנן, בושם שמשיר את השער ומעדן את הבשר (שבת פ:). דהא אע"ג דתכשיטין אתעבידו, עם כל דא ההוא רע לא אתעבר לגמרי, דהא רשימו זעיר אשתאר. רזא דיליה שער מסטרא דעשו דאיהו איש שעיר. ולית תיקונא לאעברא ליה אלא בבושם, דאיהו נהירו דנחית מאי' עילאה, דתמן הרי בשמים אשתכחו. ובזמנא דנחית לתתא אתעבר ההוא שער, ונפל לתתא לעומקא דחשוכא באתר דיליה. בגין כן שמשיר את השער. וכדין ומעדן את הבשר. דהא עד דאינון שערין אשתכחו גרמין חשוכא. ובגין דא לית עינוגא אלא לנשמתא מסטרא דלגו דתמן לית חשוכא. אבל מסטרא דגופא לא. אבל בזמנא דההוא שער אתעבר בחילא דבושם דא, כדין עינוגא אשתכח לגופא נמי. דהא ההוא שער דהוה חפי על עינא אתעבר, ויכיל לאסתכלא לכל סטר לאתענגא בנהורין עליאין. ומעדן את הבשר ודאי. בההוא זמנא אתמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחידו וגו' (ישעיה מ:ה). בשר דייקא רזא דא עינוגא דגופא כמא דאמינא, עכ"ל ע"ש.

חז"ל גילו שמלאכים שבאים לעולם הזה צריכים לטבול יותר מג' מאות פעמים (שפ"ה?) בנהר דינור כדי להסר הריח של עולם הזה כדי שיכולים לשוב למעלה.

אות 238

חיי מוהר"ן רלח: שאלה אותו אמו 'מה מדרגתו בעבודת השם השיב לה מה אני אמר לך אני סר מרע באמת', יש לציין שבספר סדר הדורות חדש האריך לפרש שעיקר הדרך שגילה הבעל שם טוב זה להיות סור מרע ועשה טוב ע"ש, ועי' לקמן אות תמז (וע' בפירוש רמד"ו על איוב הבאתיו בערך אחוריים, וע' בספר אדיר במרום עמ' עו).

רלח: אני חי עכשו רק עם החמה תחיה את בעליה (קהלת ז). ואמר לה עוד, יש אצלי אנשים כאלו שיודעים דברים כאלו שיכולים לחיות בהם בלא אכילה ושתיה וכו' ע"ש.

והנה האריז"ל פירש מש"כ בפרשת עקב (דברים ח:ג) כי לא על הלחם, [אלא] לבדו [רק מהשם יתברך] יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. 'לבדו' בגמטריא מ"ו, שהוא מילוי שם ע"ב, והוא בחי' החכמה.

אות 24

כד: וכן הקשיא המובאה בעץ החיים בתחלתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתרוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקשיא בתחלה עם זה התרוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנס בחקירות של עולם התהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום, ע"כ. [ענין זה קצת דומה לדברי האור החיים הכתובים בספר המדות, נאוף י: לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעל הגברת החפץ ותתהפך הרצון אליו, ע"כ].

כעין זה נמצא בעשרה דברים ששאל אלכנסדרוס מוקדון את זקני הנגד (מסכת תמיד ריש דף לב): אמר להן, שמים נבראו תחלה או הארץ, אמרו שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית וכו' אמר להן אור נברא תחלה או חשך, אמרו לו, מילתא דא – אין לה פתר. ונימרו ליה (זקנים לאלכסנדר): חשך נברא תחלה דכתיב (בראשית א:ב) והארץ היתה תהו ובהו, וחשך, והדר (בראשית א:ג) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. (ומתרצין, אין הכי נמי, דהכי הוי, אבל לא רצו להשיבו דבר, משום ד) דסברי, דלמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מהן, מה לפנים ומה לאחור (ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית). (ושוב מקשינן) אי הכי (גם על שאלתו הקודם:) שמים (נבראו תחלה או הארץ) נמי לא נימרו ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור (ואמאי בזה השיבו לו). (ומתרצין) מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא דקא משייל, כיון דחזו דקמהדר שאיל, סברי לא נימא ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ע"כ. הרי ממש כדברי רבינו כאן ת"ל.

כד – עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה נא שרבינו יסד שם שהאמת אינו אלא אחד.

אות 240

רמ. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק עב שקורין דמב לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם, ע"כ. יש להעיר ש'דמ"ב' הוא השם הס"ה של הע"ב שמות.

רמ: ז"ל ובסעדת שחרית היו מספרין העולם לפניו ז"ל איזה שיחות חולין ולא הוטב הדבר בעיני הרב רבי יחיאל. ובמוצאי שבת נכנס לחדרו של רבנו ז"ל ודבר עמו מזה ואמר לו רבנו ז"ל האתה זוכר כל הספורים וכו' וכו' ע"ש ע"כ. הרי איך שרבינו היה מצרף אותיות של כל הדיבורים לצירופים עליונים (וע' תורה יב ותרה רכה). אכן יש להעיר שהלוא רבי שמעון בר יוחאי השתיק את אמו מלדבר בשבת, ולא בחר לצרף הדיבורים שלה לצירופים עליונים. [ועיין בתנא דבי אליהו רבא פרק כא ז"ל מכאן אמרו יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בני ביתו שלא יצא אחד מהן לידי דבר מכער. ולא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהן מדברים דברים יתרים ויחריש להם. ואם עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם, שנאמר (דברים ד:ט) רק השמר לך ושמר נפש מאד וגו' עכ"ל. ויש לחלק בכמה וכמה דרכים ואכמ"ל.

וע"ע שיחות הר"ן קפא.

הדרך של רבינו הוא תמימות ופשיטות, ולכאורה טענת ר' יחיאל צודקת, שמפאת קדושת שבת היו צריכים להיזהר מדבר דברי חולין ובפרט בשולחנו של רבינו. ואולי יש הוכחה מזה שכיון שרבינו הדגיש שהעיקר בשבת הוא להיות בשמחה גדולה, על כן מותר קצת לדבר שיחת חולין וכדומה, ועדיין צ"ת.

אות 241

רמא: שמעתי בשמו שאמר מתי יש לי התבודדות ואמר שבשעה שכל העולם עומדים סביביו והוא יושב בתוכם אז יש לו התבודדות ע"ש.

עיין בספר חרדים (דף ע"ב ע"א – חק לישראל פרשת שמות יום ג') שכז"ל כשאני בין העם כיון שאין רואה סתר לבבי אלא הוא לבדו ועוד אין משגיח תמיד בי להטיב לי רק הוא לבדו ואין מי שיוכל להציל אותי מצרתי זולתו לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים כי כלם כאין נגדו ואני והוא לבדו עומדים, והיינו דכתיב (מלכים ב:ה) חי השם אשר עמדתי לפניו, וכתיב (בראשית י) התהלך לפני, עכ"ל.

ועיין שם דף מח ע"א (חק לישראל מקץ יום ב) את האלקים התהלך נח, שהיינו שהיה מתבודד עם יוצרו ואין לו חברה עם בני אדם, אי נמי מרוב הרגלו בהתבודדות, אף שהיה בתוך בני אדם לא היו מטרידין דעתו, כי היו כלא היו בעיניו, והיינו דאמר המשורר, בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכוף ראש וקומה, כלומר ואין חברתם מטרדת אותי להתפרד מחשבתי ממך, כי כל העולם עדרי צאן והוא יתברך הרועה לבדו ומשגיח על כל פרטי ופרטי וכל פרטי אין לו להשגיח אלא על הרועה כי הכל שוין לפניו ואין יתרון לזה מזה, והיינו דאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב) ה' רועי לא אחסר כי איני חסר כי כלנו שוין, וכמו כן הוא רועה אותי בפרטות כמו לשאר ברואיו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, ואין מי שיוכל להזיקני בלא רשותך, ומי שמכה היא רצועה ושבט שהרועה מכה אותי בה, על דרך (ישעיה י) הוי אשור שבט אפי, וכתיב (שמואל ב:טז) ה' אמר לו קלל את דוד, ואם כן שבטך ומשענתך המה ינחמוני, ע"כ.

ובספר צוואת הריב"ש (אות סג) כז"ל לפעמים כשהוא דבוק יכול להתבודד עצמו אפילו בבית שיש בני אדם, עכ"ל.

רמג בהשמטות: 'שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו לשון הרע, מאחר שבאו הדבורים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי. ושאלתי אותו: הלא אמרו רבותינו ז"ל ברית כרותה ללשון הרע וכו' השיב: וכי משום הא הוא חיוב גדול על הכל שלא לעמד בזה. הינו, כי אעפ"כ יש אחד שיכול לעמד בזה, כי אצלו נעשה מלשון הרע ענין אחר לגמרי ע"ש.

והנה דבר פלא זה באמת מבואר להדיא בספר אדיר במרום על האזנים של ארך אנפין, ע"ש עמ' קעא ז"ל שהאזנים סתומות בא"א מפני שאינו עומד להשתנות בהנהגתו לפי התחתונים. כי הסדר זה הוא בז"א, שיש בו חסד ודין לפעול שניהם בזמניהם. אך פעולות הא"א כבר שמעת שהוא להחזיר הדין לחסד, ולא יפעול דין לעולם. אלא אדרבה, הכל תלוי אם יתגלה הא"א או לא יתגלה, כי כל פעם שהוא מתגלה ממתק וכו' אך ודאי שמי שיזכה שיגיע אל האוזן ההיא גילוי האוזן, מיד יהיה הקול נידון לטובה ומתקבל לרצון, אפילו היו עליו קטרוגים הרבה שלא לקבל וכו' (עמ' קעב) אבל בא"א אינו כך, כי אין פקיחת אזניו אלא לטובה וכו' ע"ש.

אות 251

רנא. ולא מבעיא ישראל קדושים אלא כל האומות העולם כלם אני יכול להחזירם להשם יתברך, והייתי יכול להוליכם סמוך לדת ישראל. אך דיו לעבד להיות כרבו, ע"כ.

כתוב בדברי הימים (ב:ו:לג) ואתה תשמע מן השמים ממכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך וליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי. הרי המושג הזה שהגוים יהיו כעם ישראל.

ספר ישמח משה, פרשת יתרו: אמות העולם, אף אם היו מקבלין (-התורה), אין הועלם מתקים בקבלתן, והא דחזר ה' יתברך על כל אמה ולשון, לא שיקבלו הם לבד, רק שיקבלו גם כן בדרך טפל, כמו שיהיה לעתיד כמו דכתיב (ישעיה יד:א) וספחו על בית ישראל, והינו לשון טפל, וכמו שפרש רש"י במספחת, כמו 'ספחני נא' (שמואל א:ב:לו), כי התורה אי אפשר להקבים בם לבד, כי הם אינם ממנה, ע"כ.

אות 252

רנב. אמר שאצלו הרצוא אינו שום עבודה אצלו, ועקר העבודה והיגיעה אצלו היא בחינת השוב וכו' ע"ש.

עיין בפירוש מהרח"ו לספר יצירה (א:ח) שכז"ל כי רצו"א חשבון נוריאל (כמו שאיתא בזוהר, הובא בליקוטי מוהר"ן תורה יג) מצד המלכות, ושו"ב חשבון של שד"י בסוד מט"ט מצד הז"א, והוא סוד יחוד קב"ה ושכינתיה, עכ"ל. הרי שבחי' שוב יותר גבוה מבחי' רצוא.

אות 257

רנז. אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

עיין מש"כ לעיל אות קצא - ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

אות 266

רסו. כל מה שמשיח יעשה טובות אני יכול לעשות רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני איני יכול לגמור עדיין ע"ש. ע' מש"כ במסכת פאה (ירושלמי פ"ח) על טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין.

כבר מבואר במקום אחר שנשמת רבינו הוא מחלק נשמת אדם הראשון שפרח ממנו טרם שחטא. והרי הרמח"ל כותב (אדיר במרום תקפט-תקצ, מכון רמח"ל. שפט – ספינר) ז"ל וזה הכלל יהיה בידיך: כל מה שיעשה אחר כך בימי מלך המשיח, היה יכול אדה"ר לעשותו ביום שנברא. כי רק זה היה פרי חטאתו – להאריך עליו הזמן וכו' עכ"ל. וכיון שרבינו הרי לו נשמת אדה"ר ממילא מבואר שהיה לו הכח של משיח.

רסז (כז): שמעתי בשמו שאמר, שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחידה דרוח, וכן כיוצא בזה בכלם; והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ע"כ. ע' בזה בספר קנאת ה"צ להרמח"ל ח"ב פרק עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר שלכאורה יוצא שרבינו השיג להיות המעטר להמשיח (וכמו שהאבות ודוד המלך בעצמם הם יהיו מעטרים למשיח ע”ש. ודו”ק בסיפורי מעשיות, למשל לענין הקבצן החרש שמגלה את הגנני ואכמ”ל), ובזה יש להבין מה שסבא אמר (ישראל סבא פרק רק בטחון) שמשיח יהיה תלמיד של רבינו. וכן ע"ש בספר קה"צ בפרק הקלקול על ידי חטא אדה"ר והתיקון ע"י התורה ובית המקדש, שכתוב שם שאותו חלק של היחידה שיהיה מעטר להמשיח, פרח ונמלט בחטא אדם הראשון, שזה ידוע לנו על נשמת רבינו הקדוש.

[והנה בענין שורש נשמת רבינו הקדוש עיין בשער הגלגולים הקדמה ז' שבו מבואר השורש של נשמות בחי' ינוקא, ובחינות נשמות חדשות, ואיזה נשמות יכולים בחייהם להשיג תכלית נשמה לנשמה דאצילות, כי יש שנמנע מהם לגמרי, ויש שיכולים רק בקושי על ידי הפקדת נשמתם והחלפה בעת השינה, ויש שמקבלים הרוח רק בגיל י"ג והנשמה מבן כ', שבודאי רבינו השיגה בעוד בקטנותו, ואכמ"ל. אכן צ"ע ממה שרבינו גילה בשיחות הר"ן (קסה) שכל אחד יכול לבוא למדרגתו להיות כמוהו ממש, שלכאורה לפי דברי האריז"ל הנ"ל ממש אי אפשר שסתם בן אדם – ורובא דרובא דבני אדם – ישיג מעלות הנר"נ, ובפרט כפי מה שרבינו גילה שהוא השיג יחידה שביחידה, שזה בעצמו צע"ג מדברי האר"י, וכל שכן פלא מופלא מאד להגיד שכל בן אדם יכול להשיגה. ולכאו' מוכרחין לומר שהכמוני ממש, זה רק לענין דברים מסויימים בשיעור קומתו ז"ל, ולכאו' לא תהיה רק בעיבור נשמת רבינו בעצמו, כמבואר בשער הגלגולים כי כן הדרך שכל דור יש כמו משה ואהרן וכו', כי נתעברין בתוך הצדיקים, אכן גם מבואר שם בריש הספר שהחלק שמתעבר זה רק דרגות שהצדיק כבר עבר עליהם. ובכל הענין הזה יכולים לפלפל הרבה ואכמ"ל. וע"ע בפירוש מה שאי' בתוספתא סוף מסכת כריתות שמלמד שמשה ואהרן היו שקולין זה כזה, שעל כרחך זה לא שיקול ממש, ולכן הוא לא נמנה במשנה שם, ועיין בזה במש"כ בס"ד בערך מסורה בברסלב סוף אות א'. ויש להעיר שרבינו גם כן אמר (בשיחות קסג) 'ואתם ורבי יעקב יוסף אם תרצו אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי' הרי שודאי יש חילוק בין הכמוני ממש שכל אחד יכול, ולהכמוני הזה, או על כל פנים בדרך להשיגו. ובספר ימי מוהרנ"ת (אות סד) ז"ל מהתסלקות פלא וחדוש נורא כזה אשר לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו כאשר אמר בפרוש כנרשם במקום אחר (לעיל אות רמו), ע"כ. וע”ע בעמוד הצדיק מר' יצחק בריטר ז”ל 1080 בספר זה, שכז”ל אין להאדם להשתדל להיעשות זה הצדיק, ואין לו לחשוב כי כל מי שרוצה ליטול את הכתר הזה נוטל, כי זהו ענין של מפורסם של שקר שהובא בלקוטי מוהר"ן, כי אם כל אחד צריך לקבל מזה הצדיק הנתגלה בכמה דורות, ע”כ. והרי מבואר לכאו' שצריכים לפרש יותר על דרך מש"כ בערך מסורה בברסלב אות ז, שהאדם ישיג מה שישיג לפי נשמתו, אבל לא יכנס לענין של רבינו].

שוב מצאתי יסוד דברי רבינו הקדוש בדברי האר”י (שער הגלגולים הקדמה לו ד”ה ונחזור לענינינו) שכז”ל לפי שהיה ר' עקיבא יכול להשיג יותר ממשה לסבת הנז”ל, כי הוא מקין ומשה מן הבל וכו' אין בו יכולת להשיג רק עד כתרי אותיות וכו'. האמנם אחר כך משה רבינו ע”ה השיג הכל על ידי מעשיו העצומים עכ”ל הרי מבואר שעל ידי הגדלת המעשה אדם יכול לבוא להשיג אפילו למה שלא היה ראוי לו להשיג לפי שורש נשמתו. ואין כאן מקום להאריך בזה עוד].

אות 267

חיי מוהר"ן רסז (גדלת נוראות השגתו כז): שמעתי בשמו שאמר שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחיד דרוח, וכן כיוצא בכלם, והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה, עכ"ל.

והנה ידוע מהאריז"ל שאפילו משיח לא ישיג יחידה עד אחר שיצליח לגאול את עם ישראל [וכן בפשטות אפילו בהשגת חיה לא תהיה שינה, כמו דוד המלך שלא היה יושן יותר מששים נשימות]. ואולי רבינו כיוון שהשיג תכלית יחידה שביחידה בעולם הבריאה או כדומה, אבל לא משמע כן מדבריו. וכן עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, סוף תקון נד (עמ' שסב) שכז"ל ומשה אף על גב דלא זכה אלא לחיה, אבל סטרא דא (של היחידה) נמי הוה קאי עלה למפרק להו לישראל, עכ"ל.

ויש להעיר שעיקר מה שצריכים להבין מדבריו, זה לא הענין שהוא ז"ל זכה למדרגה כזו שלא היה אמור להיות נזכה עד ביאת גואל, כי לא נמנע מהצדיק לזכות מה שהוא יזכה, אכן מה שצריך ביאור הוא איך העולם כמנהגו נוהג לאחר שהיה רבינו חי בו בהשגת יחידה שביחידה. עיין בספר עמק המלך (א:ד) ז"ל וממנו (-מהכתר), באה סוד יחידה לכל צדיק אחרי מותו, בגן עדן, כי העולם הזה אי אפשר לו לסבלו מפני רוב קדושתו ע"ש, ושם בהקדמה שניה פרק ה' ז"ל 'נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל, דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא הוא עתיקא קדישא, וכלא אחיד דא בדא', והוא הקצה האחרון צרור החיים, י"ג נהרי אפרסמונא דכיא, שיזכה אל סודותיה הלומד החכמה הזאת. כשילך מעולם הזה להשיג סוד יחידה, המתקשרת בשאר פרצופי הנשמה, וחפפת עליה, מה שאי אפשר לו לקבלה בעולם הזה, כנודע בחטא אדם הראשון שנתכפפה קומתו, ופרחה ממנו יחידה, שאין עולם הזה יכול לסבלה, עכ"ל. ועיין בספר נפש החיים שער ב' פרק יז, ואביא כל דבריו אגב, כי יש בו הרבה מראה מקומות והוא מפרש את הדבר בפשיטות מה שהרבה מתחילים לא יודעים וטועים בהם.

אמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד''הר השיגה ולבחי' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה. וכמבואר למבין בע''ח סוף שער המוחין שאד''הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי''ז שם. וזהו עיקר כוונתם ז''ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד''הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי' היא סוד כ''י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ''ג ע''ב ע''ש). וע' זוהר שמות י''ב א' ובפ' שלח קע''ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו'. ובפ' שמיני ל''ט ב' ואת כל נפש החיה כו'. וע' ס''פ ואתחנן במתני'. וע' רמב''ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד''הר מובן לחיות לעולם. כי היא החכמ' תחי' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ''ש האר''י ז''ל בפט''ו ובריש פ' כ''א ובפ' ל''ה מהגלגולים. ומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אדם הראשון כמ''ש בז''ח תרומה ל''ה ע''ג ושם בשה''ש נ''ד ע''ד ע''ש וברע''מ קדושים פ''ג ובמתניתין ס''פ ואתחנן כמו שפירשם האריז''ל בפ' בראשית בדרוש אדה''ר ובגלגולים פי''ח ע''ש וכמ''ש שם פל''ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ''ש בפי''ט מהגלגולים וכמ''ש בזוהר ויגש ר''ט ריש ע''ב א''ל קב''ה כו' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי' אי''ה שיערה עלינו רוח ממרום והוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ''ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל''ב). ואז המחשבה מושגת עכ''פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו. וזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ''ב א' אורייתא כו' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא:

והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ''ל דאצילות לזא' נקרא' כנ''י:

הגהה: ונקראת בתו''הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע''ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין. רז''ל דרשו אביו ואמו כו' אמו זו כ''י. וע' זוהר במדבר קי''ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר''מ ע''ב וברע''מ תצא רע''ז ב' ובסוף האד''ז רצ''ו א' ובז''ח רות נ''ט ב'. וע' בע''ח שער המלכי' ריש פ''ז ובפע''ח שער עולם העשי' פ''ב ובשע' הק''ש פ''ה ובשער העמידה סוף פט''ז. והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע''ח שער ר''ח פ''ג. ולכן כלל ישראל יחד נקראין איב

רין דשכינתא. ע' זוהר פנחס רל''א ב' ושם רל''ח ריש ע''ב ורנ''ב סוף ע''ב. וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ''א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ''י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז''ש אהבת כלולתיך ר''ל כלילות. וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז''ל (ב''ר פ''ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב''ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית''ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז''ל (שבת קמ''ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז''ל צריכה תלמוד:

והנה ראית בדבריו שהעולם לא היה יכול לסבול את חנוך לאחר שהוא השיג מעלה זו, וכן אליהו נסתלק. אז איך העולם התקיים עם רבינו. ולכאורה צריכים לומר שרבינו גם כן השיג את המעלה איך לעשות צמצום על אורו, וכמו שכתוב בספר חיי מוהר"ן (אות רצד) ז"ל שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה, עכ"ל [– אלא שצ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו. וע"ע אות שג, שכמה מאנ"ש היו מופקדים להסתכל ברבינו תמיד, ואילו האריז"ל הזהיר את מהרח"ו על שלושה פעמים לא להסתכל עליו מחמת השראת השכינה, ומהרח"ו ניזק בעיניו]. ואולי זה נכלל בכוונת רבינו במה שאמר שיש מדרגות שאי אפשר להשיגם בלי מחלוקת (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה סא:ד שיש צדיקים שיש עליהם מחלקת בבחינת והוא חטא רבים נשא).

ועיין שם עוד בספר נפש החיים שער א' פרק טו ופרק טז, ואביא דרך אגב הרבה מדבריו מטעם הנ"ל.

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית''ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה''ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע''ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האלקים כידוע שכל ג' עולמות בי''ע. מבחי' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור (הג"ה הרמח"ל כותב שזה רק בעולם הבריאה). כמ''ש בע''ת שער הצלם פ''א. ובריש שער ציור. עולמות אבי''ע. בהקדמת הרח''ו ז''ל. ובשער השמות פ''א. וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע''מ נשא קכ''ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב''נ כו'. ובז''ח רות ס''ד ע''ג ואי זכי כו' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו'. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב''נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע''ש.. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה''ק. וכמ''ש בס''ת לך לך ע''ט ב' נשמה אתערת לאינש בבינה ובז''ח רות ס''ד א' ואתער בי' בחכמתא עלאה כו'. ועיין בע''ח שער מוחין דקטנות פ''ג ז''ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע''כ. ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין:

וז''ש הכתוב (איוב ל''ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר''ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר''ל נשימת פיו יתב' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה''ק:

ומ''ש בזוהר והמקובלים ז''ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז''ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז''ל על בחי' ג''ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית. וכ''כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר''א ז''ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג''ר של הרוח במוחין שלו כמ''ש לפנינו אי''ה:

וע"ש עוד מזה בריש פרק טז.

והנה מבואר שמשה רבינו ע"ה זכה שנכנס בו הנשמה לגמרי, לא רק ניצוצין, והרי משה רבינו לא נסתלק מן העולם משום זה כמו חנוך ואליהו כמו שכתוב בשער ב' כנ"ל, ואולי זה הענין שכתבנו שמעלה זו שזוכים לגמרי להכניס את החיה או יחידה לגמרי בתוך הגוף, זאת אומרת שבעל הנשמה זו מצמצם את אורו נגד העולם. והאמת נראה כן, כי הלוא מבואר שזאת הנשמה הוא ממש חלק אלוה, ולכן לרוב צדיקים זה רק מתנוצץ להם מרחוק, ואם כן אפילו הצדיקים שזוכים לזה בגופם ממש, הרי זה רק בבחינת מה שהם קשורים בה, כי היא אלוקות והם בני אדם נבראים, ומשה רבינו שנקרא איש האלקים, שהוא היה האיש שבו ממש היה שורה נשמה אלוקית, ואם כן מהותו היה לצמצם את האלקות, והיעבתוהק"א.

אכן האמת נראה לעניות דעתי שיש טעות חמורה מאד בדברי הנפש החיים, שהוא הבין שנפש רוח נשמה דאצילות שהיה לאדה"ר כמש"כ האריז"ל הם ממש אצילות, דהינו אלוקות ח"ו, ולכן משה נקרא איש האלקים כי ממש אלקות בתוך גופו, ולא רק שאסור להגיד דבר כזה שנברא יהיה בורא, אלא בכלל אינו מובן איך יתכן דבר כזה שהאדם יהיה שניהם ויתחלק באמצע. ותמוה לי מאד איך הבין וכתב דברים כאלו. ומה שהביא מהעץ חיים שלמעלה שמנשמה ולמעלה הוא אלקות, זה רק במאורות, דהינו בספירות ולא ח"ו בנשמות חלילה (ומעניין שעמדתי על טעות החמורה הזו דוקא בלמדי לקוטי מוהר"ן תורה יז, שהצדיק מראה בספרים שלהם היפך אמונתם, והוא פלאי. כי בדבר שזדו עליהם, מה שהמתנגדים העלילו לא לעשות יותר מדי עסק כביכול מהצדיק שלא לעשותו אותו אלוה, שהוא חשש כמעט להיפוך מדברי חז"ל שהזהירו אדרבה שיהא מורא רבך כמורא שמים, ומנא בדו להם חששות כאלו, אלא שבמומם פסלו, כי הן הם שאוחזים שנשמת הצדיק הוא אלקות ח"ו. ולאחר עוד עיון בדבריו נראה שודאי הוא דייק לכתוב גם כן שזה רק במאורות כן, אלא שהוא קבע שמשה רבינו השתלט על כל הבי"ע ובזה הוא עלה להיות איש אלקים. ואילו היה אומר מצד צדיק גוזר או שאר פירוש ניחא, אבל הוא קבע שכאילו נשמתו עוד יותר וממש אלקות, ואין זה אלא תימא חמורה כנ"ל. ובכלל מכאן רואים איך שהוא ז"ל בא למסכנתו שלימוד תורה עוד יותר מתפילה והכל, כי הוא קבע שנשמת אדם בשורשו הוא ממש אלקות ח"ו והתורה נמשך ישר להאדם משורש נשמתו, אפילו שלא זוכים אלא לנפש או רוח שרק מתנוצץ לו התנוצצות של הנשמה להאיר לו את התורה כמו שהוא מאריך לבאר כאן, אבל זה בא ישירות משורש נשמתו שהוא ממש אלקות ח"ו, ולכן בודאי אין דבר יותר בטוח ויותר חזק. אבל ברגע שמבינים שאדם ונשמתו הם נבראים יש מאין ואינם אלקות ח"ו, הרי האדם תלוי עכשיו וצריך עוד לקבל את התורה מהשם יתברך, ואכן הרבה עדיף לא להתקשר קודם להשם יתברך בתפילה וכמו שר' חיים וויטל כותב מהאריז"ל החילוק בין אחרית הדורות לבין התנאים, ועוד שאר ענינים של חשיבות התפילה על הכל.).

אלא פירושו שנפש ר"נ בני אדם מעולם אצילות, מקבילות לאצילות, ואמנם אינם אלא תולדות זו"נ ומתחת לאצילות. וכן יש להבין ממש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (תט-תי) ז"ל ותבין שהנשמות יוצאות מבריאה. אך נשמה לנשמה דאצילות נקראת בת חורין, והיא כמעט השראת השכינה עצמה וכו' ע"ש (וכעין לשון זה תמצא בספר קיצור הכוונות לרמח"ל, בסוף הספר בפרק כוונה כללית עמ' קצז-ח ז"ל בהילכ קודש הקדשים בו תלוי היחוד, כי גם הרוח שבו הוא סתום הרבה, שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו, אע"פ שהוא נפרד ע"ש). הרי שהרמח"ל כותב שהחלק הכי עליון של הנשמה שהיא נשמה לנשמה דאצילות הרי היא כמעט השראת השכינה – דהיינו לא ממש נכנס כלל למלכות דאצילות. וע"ש שהמשיך ז"ל ושרשה למעלה – בסוד לבושי שאר הספירות דאצילות וכו' ע"ש, היינו שיש לנשמה שרשים באלהות, אבל בע"כ היא עצמה אינה אלא נברא.

וכן יש לראות בעוד כמה מקומות ברמח"ל, ע' בפירוש מ"א דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמ' ריח-) ז"ל והנה כאן שולטות נשמותיהם של ישראל בסוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם" [ובלקוטי מוהר"ן יז:ו דיבר מענין זה, והמה היוצרים יושבי נטעים על המלך במלאכתו, ע"ש אלא שצ"ב מש"כ שם באות ח' כותב אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות. ים – הינו המ"ם הוא ארבעה עולמות, יו"ד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות ע"ש הרי שקבע שנשמות ישראל הם למעלה אפילו מעולם אצילות, אלא שזה גופא סתירה מיניה וביה כי אז איך הוא בריה – בריאה קלה שבים, ובאמת מבאור מדברי רבינו בעצמו שאין הכוונה אלא שהם בדרגה הכי גבוה של הברואים – כמו שכתוב שם ז"ל שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה כן הנשמה וכו' עכ"ל הרי מדוייק שאכן הנשמה ודאי שייך להנבראים אלא שהוא צף למעלה כי היא חשובה ומעולה בכל הבריאה. ובפשטות הכוונה שנשמות ישראל מושרשים למעלה מעולם האצילות, וכמבואר בקל"ח פתחי חכמה, פתח מב. (ויתכן שהד' עולמות שהנשמה גבוה מהם אינם אלא הד' עולמות של עשיה ויצירה, שכל אחד מהם כלול מד' עולמות. ויש לציין שבאמת בבחינת היחוד הכללי, הנשמות למרות שהם נפרדים נבראים יש להם יחוד עד אין סוף ותכלית כמבואר בכוונה הכללי שגילה הרמח"ל בספר קיצור הכוונות, ועיין שם שכתב על היכל קודש הקדשים שבעולם הבריאה: שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו אע"פ שהוא נפרד עכ"ל, והוא קצת פלא, כי בכל מקום כתב שאין שום הערכה ושיווי בין בורא לנברא. ואכן כן כתב בספר אדיר במרום וביתר ביאור (עמ' תח, מכון רמח"ל) ז"ל כי הנה הנשמות הן נקראות 'חלק אלוה ממעל', והן יותר מן המלאכים, כידוע. והן נגזרות מצד העצמות במציאותו כנ"ל, וכך הן צריכות להדבק בו, וזה סוף תענוגן. אך האמת הוא ג"כ, שבהיותן בסוד זה לא היו יכולות להיות בעלי בחירה, כי לא יפול בהן שינוי לפי מציאות זה, אלא השוואה בלא שום חילוף, כמו שיהיה לנצחיות לעתיד לבוא. ולכן הוצרך שיתפשטו במדרגה מקרית להן, שלא תהיינה שם לעולם. אך לעשות זה הוצרך שיוכן הדבר במאורות תחילה, ולכן הוצרך שיהיו המאורות מתלבשים במלאכים. ועיקר ענין זה הוא במט"ט, שנאמר בו 'כי שמי בקרבו' (שמות כג:כא). וכן מתפשט גם כן בשאר המלאכים. ואז ניתנה הנשמה תחת המלאכים, והוחק לה להיות מתלבשת בגוף, אמנם לא לקבע וכו' וכו' והנה אחר שעשתה הנשמה את שלה בגרותה זה, אז תשוב למקור העצמי בסוד העדן. ועם כל זה לא לעולם, כי אם לע"ל תהיה בסוד עדן לעולם, אך עתה איננו אלא לפרקים וכו' ע"ש כל דה"ק. והנה לפני זה הרמח"ל ביאר שני מציאות של הספירות, מציאות א' העצמי, שאינו מושג, והוא סוד עדן. ומציאות ב' הוא המצטייר לפי בחינת העין הרואה, והוא נקרא נהר והוא סוד ההשגה באמת ע"ש. והרי מבואר שהנשמות הם מבחי' מציאות א' של הספירות, ומובא שם לשונו בדרך ה' (ד:ב:יב) 'מעין המציאות האמיתי שלו ית' ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו'. ומשמע מדבריו שמה שהנשמה בחי' נפרד זה אינו אלא מקרית לזמן מסויים שהנשמות מצומצמות תחת המלאכים. ולפי זה שוב מתברר שהנשמות באמת מעלתם, בשרשם הנצחי, גבוה ממציאות ב' של הספירות. ועוד עין בספר אדיר במרום (עמ' תקיג, מכון רמח"ל) ז"ל סוד כל ענין הספירות הוא התורה, וזה ענין קידום התורה לכל. כי מה שהוקבע בנטיית הרצון (-כתר עליון, בריש ראשית כל המציאות אחר האין סוף ב"ה) היה דוקא ענין התורה, ובסודה היה הכל הולך ונעשה. והיא עצמה ענין האומה הקדושה, שנאמר בה (זוהר ח"א כד.) ישראל עלה במחשבה, כי בסוד המחשבה הזאת (-של חו"ב שלפני הצמצום) הם נמצאו ליסוד ושורש אל כל המציאות. וזה ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם (בראשית רבה ח:ב) וכו' ע"ש, והרי להדיא ששורש ישראל הוא למעלה מעולם האצילות.

ויש להזכיר עוד נקודה שמבחינתה נשמות ישראל הם הכי מעולים, והיא שכל העולמות מתנהגים כרצונם, כמבואר בכמה מקומות, למשל באוצרות הרמח"ל עמוד רל). ועמש"כ על לקוטי מוהר"ן תורה מט.] וזה אלקי ישראל, וכל השמות הנקראים כאן אלקי ישראל מורים שהם הולכים על ענין הנשמות וכו' וכו' כך כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה, וזה "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר וכו' וכו' וזה נקרא שם, כי זה שמו של הקב"ה, שכל צורה מן הצורות האלה הגשמיות מראה אחת מן הכחות העליונים, אך לא שהם כך, אלא שהם משל אל החות ההם וכו' וכו' נמצא לפי זה כל הנבראים אינם אלא לבושים שלובשים האורות עליונים על עצמם וכו' עכ"ל.

וכן ע"ש במאמר סעודת ליל טו"ב בשבט (אוצרות רמח"ל עמוד רמא-ב, רמד) שכנסת ישראל היא עוד למטה מהשכינה.

והרמח"ל כותב בפירוש (פירוש הזוהר ריש משפטים, גנזי עמ' רעט) ז"ל והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל [!!!!!!] אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה" עכ"ל. הרי הרמח"ל כותב בפירוש שאין האדם משיג רוח הקודש מצד שורש נשמתו שהוא אצילות-אלוקות- כי אין הנשמה אלא נברא ולא בורא ח"ו, וגבוה ולמעלה שהיא בשורשו אין ערך בינה לבין הבורא אותה, ועיין שם באריכות איך שיש בחי' נשמתא דצדיק, שהוא אלקות מבחי' השכינה עצמה, והוא מחבר אל הבת יחידה, וממנו הרוח הקודש עיין שם באריכות ביאור הדבר הנפלא והנורא הזה.

וכן עיין שם (גנזי רמח"ל) במאמר סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא, רסב. ושם (עמ' רסג) מאמר סוד דמות אדם הכללי ז"ל יש ג' נוקבין, דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר וכו' ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים, עכ"ל.

הרי מבואר שמצד שורש הנשמה, אפילו יחידה דאצילות אינה ממש אצילות אלא נברא, רק שיש בחי' נשמתא דצדיק בסוד כלת משה, שהיא התפשטות של השכינה ומתחבר להבת יחידה (ואפילו מי שאין לו אלא נשמה פחותה יכול לזכות לרוח הקודש דרך מלבושים שמתלבשים נשמות יותר גדולות בו עד היחידה, ואז מתחבר נשמתא דצדיק כמבואר שם) וממנו יש רוה"ק ונותן כח להזדווג עם השכינה גופא.

ולפי הטעות החמורה המבואר למעלה, ממילא מובן איך באים למסקנות שח"ו כל התפילות אינו שוה לחידוש אחד של תורה וכו' כידוע בשיטתיה של הנפש החיים, כי לפי הטעות החמורה הנ"ל הרי האדם בעצמו ממש בשורשו אלקות, ואילו התפילה הוא רק תשוקתו להשם. ואילו לפי האמת כל סיכוי של האדם הנברא לזכות לאלקות בעיקר אינו אלא דרך תפילה, ועוד הרי התפילה בעצמה היא השכינה.

וכן מבואר מה שהמתנגדים מאשימים את החסידים שעושים יותר מדי ענין מהצדיק ואפילו אומרים שח"ו עושים מהצדיק ע"ז, כי זה ממש בחי' כל הפוסל במומו פוסל, כי זה הטעות החמורה הנ"ל שלהם כנ"ל שהאדם בעצמו בשרש נשמתו הוא כבר אלקות ח"ו, ואדרבה רק החסידים אמונתו נכון בטוח בה' בוראם ויוצרם כי הם אינם אלא בני המקום ב"ה.

]שוב הראו לי מש"כ הגר"א בסוף פירושו לספרא דצניעותא ז"ל כי קודם שחטא אדם הראשון היה גופו בסוד כתנות אור, ששורשם מהאור של עולם הבריאה, ולאחר שחטא אדה"ר נעשה גופו בסוד כתנות עור

ועל כל פנים מזה מובן יותר מה שרבינו אמר ניצחתי ואנצח, כי מאחר שהשיג את היחידה ונשאר חי וקיים בעולם, אז בודאי הוא כבר שינה לגמרי את כל מהות העולם לחלוטין.

ועוד יש לפרש בזה המשך הלשון בחיי מוהר"ן רסז – והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ואמר: נמצא, שאני יודע 'מעט' וכו' ע"ש. שמאחר שהשיג היחידה, הרי השיג המעט שנחסר למשה רבינו משער החמישים כמו שאמרו רז"ל עה"פ ותחסרהו מעט מאלקים.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

אמר: אני אשיר שיר לעתיד שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים (אמר המעתיק: עי' בלקוטי מוהר"ן בהתורה בא אל פרעה חלק א' סימן ס"ד, ובלקוטי תנינא בהתורה תקעו תוכחה סימן ח), עכ"ל.

עיין יחזקאל ב:י.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים אות לח הביא מהשל"ה פרשת ואתחנן וז"ל לכן אחלק לו ברבים, רצה לומר שיקח שכר כנגד כלם... ואת עצומים יחלק, פרוש הוא יקבל חלקו מהקב"ה ממש. ושאר הצדיקים יקבלו על ידיו (ע"כ). ותראה בעיניך שיש לבאר שזה (זה) מאמר רבנו ז"ל שיש לו נגון לשיר, אשר יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים (ושזה ענין מה שאמרו חז"ל שר לא נאמר אלא ישיר) כי כבר נודע ומובן... שכל שכר המקוה להצדיקים הוא באמצעות הנגון שיתער לעתיד, ע"כ.

בענין שצדיק יכול ליתן עולם הבא, עיין חיי מוהר"ן רח"צ ומש"כ בתענית דף כט..

פעם אחד הרים ידיו עד כתפיו והורידם מכתפיו ולמטה ואמר כל [הצדיקים] הם אצלי מכאן ועד כאן, הינו מכתפיו ולמטה וכו' ע"ש.

עיין במסכת נדה (כד:) אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון וכו' וכו' ע"ש.

אות 268

רסח. אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי וכו' עיין שם. עיין מש"כ לקמן אות תצט.

ערב. פעם אחת יצא מפיו הקדוש על עצמו ואמר בזו הלשון, אני סבא דסבין וכו' ע"ש. שמעתי, סבא הוא רבינו נחמן, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה לאחרונה רבים התחילו לאמר שמזה מוכח שרבינו הוא אותו סבא דסבין שדיבר עם רשב"י בזוהר (והוא היחיד שקרא לרבי שמעון, שמעון סתם וכו', עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה יג). ולא נראה לי כלל. ובתיקונים חדשים של הרמח"ל מפורש שסבא דסבין הוא אדם הראשון (ועל זה טוענים שהלוא רבינו הוא החלק מנשמת אדם שפרח ולא חטא), והוא כן קורא לרמח"ל רבי רבי, כמו כל הנשמות והמלאכים. ובעיקר מצינו בזוהר שסבא דסבין הוא כינוי לאריך אנפין, וכמבואר טעם הכינוי בספר אדיר במרום. ולכן נראה שכל נשמה שהוא מקביל לבחי' זו של אריך אנפין יהיה נקרא סבא דסבין. (וכעין זה לקמן באות תקסג, שבימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה וכו' ע"ש, ולכן בקל יש להבין שבימי רבינו הוא הנקרא סבא דסבין, ובימי רשב"י היה נשמה אחרת. וכן עיין בפירוש הרמח"ל על סבא דמשפטים (נדפס בספר גנזי רמח"ל) שמה שכתוב בזוהר שהאבות גלגולים של אדם הראשון, אין הכוונה גלגולים ממש, אלא מקבילות לאותם בחינות, עיין שם).

אות 273

רעג. שלא התחיל לעשות שום דבר בעולם קדם שידע הסוד, ע"ש. כל זה רק לענין הנהגות ועסקי העולם, אבל לענין מצות פשוט וברור שצריכים נעשה ונשמע, קודם לעשות באמונה ואחר כך זוכים לדעת הסוד (ע' למשל לקוטי מוהר"ן תורה צא).

בריש ספר שבחי הר"ן מסופר ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

והנה המסתכל בכתבי ובכוונות האריז"ל יראה גודל הענין לטחון האוכל דק היטב היטב. וצריך לומר או שרבינו השיג כוונות אחרות כפי רצונו דוקא לבלוע, או שמעשה זה של הבליעה היה עוד בקטנותו קודם שבא למנוע את עצמו מלעשות שום דבר בלי לדעת סודו. אי נמי, כאן הסוד ברור וידוע לכל יודעי ספר, ורבינו דוקא בחר לא לעשות דרך הסוד, והוא יוצא מן הכלל.

אות 275

חיי מוהר"ן רה"ע (לה): העולם סוברים שכשיבוא משיח לא ימותו, לא כן הוא אפלו משיח בעצמו גם הוא ימות, ואמר זאת ברבים, ע"כ.

ע' תנא דבי אליהו רבא פרק ה' ז"ל אבל לאחר השעה כשיגיע ימות בן דוד ויתבטל מלאך המות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל אמות העולם אומרים 'אשרי העם שככה לו' וגו' (תהלים קמד:טו), שעלה גורל טוב בחלקו וכו' שנאמר (ישעיה כה:ח) 'בלע המות לנצח' וגו' אלו ימות בן דוד. ואמות העולם יהיו צועקין מבחוץ וכו' ע"כ.

ע' בספר אדיר במרום עמ' קצז-ח (ספינר. עמ' שטו מכון רמח"ל) שכז"ל והנה מיד בביאת המשיח יעשה תיקון א', והוא … ולכן באותו זמן יהיה חלוק בין ישראל לאומות העולם, שלישראל אין מיתה, ואומות העולם יש מיתה וכו' ע"ש. וי"ל שהרמח"ל קובע לאלו שילודו אחר ביאת משיח (אכן כמדומני שבמגילת סתרים משמע שאפילו בדורות הבאים יהיה מיתה), ועל כל פנים מבואר ברמח"ל שיש הדרגה בעתים, עד שבסוף אפילו האומות לא ימותו. ועוד י"ל ואכ"מ כי אין לנו עסק בעתידות.

אות 28

כח. ספר עמם מגדל צערו ויסורים שלו הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת, כי היה מלא יסורים רבים ועצומים מאד מבית ומחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר, מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושות לירד על לחייו ותכף ומיד נשמטו מלפניו וכו' ע"ש.

בספר כוכבי אור, באבניה ברזל שיחות וסיפורים אות לב (הוספות חיי מוהר"ן רלט), משמע שהבכיה הזו נתהוה מעוד סיבה, ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א) שאינו מסתכל על עצמו. ב) מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג) על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי, אדרבה! תהיו אתם דינים, לה חבל על הילד, ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת, עכ"ל.

ויש לעיין בענין הבכיה של רבינו, כי הלוא אצל דוד המלך ע"ה כאשר נפטר לו הילד, והאריז"ל גילה שאותו ילד היה לו נשמת נחמיה התרשתא, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך וכו' (שמואל ב:יב:כ-כג), ויאמרו עבדיו אליו מה הדר הזה אשר עשיתה, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי וכו' ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד וכו'. אכן עיין שם ברד"ק שכז"ל כי קטן הוא, לא בן דעת שיבכה אדם על אבדתו, כי הנה דוד בכה על אמנון (ב:יג:לו), ועל אבשלום (ב:יט:א), ולא היתה בכיתו להשיבם (- כמו שטען כאן, האוכל להשיבו), אלא דרך צער ואבל, ע"כ. אכן קשה על הרד"ק שהרי היה סיבה של צער גדול מחמת גודל נשמתו, כמו שגילה האריז"ל, וכמו שרבינו בכה על שלמה אפרים. ונלע"ד ליישב שדוד המלך בכה על הילד חי, אולי יחננו ה', ונכלל בכיתו הוא על עוצם הצער של הגזירה שהילד ימות. ואחר שנתקיים הגזירה במיתת הילד, לא נותר לו אלא לקבל גזירת המקום באהבה.

אות 281

רפא.

(מא) שנת תקס"ט במוצאי שבת ענה ואמר אם היה בא אצלנו נשמה גדולה אף על פי כן היינו נראים כחשובים. ובאמת אינם חולקים עלי אלא צירו לעצמם איזה אדם, כמובא במקום אחר (בשיחות הר"ן קפב) וכו' וכו' והוא יושב בביתו. וכבר היה כן שהיו חולקים על אחד ובנה לו מגדל גבוה וישב בתוכו. והם היו נלחמים עליו והיו שולחים ורובים לו חצים ואש. אבל לא היו יכולים לעשות כלום.

אך שיש אבנים טובות שהם גדלים מאוירים ואדים. והיה אבן טוב שהיה גדל באויר, אך עדין לא היה לו כל השלמות לגמרי, ועל ידי שהיו רובים החצים אליו כנ"ל, על ידי זה השליכו האבן טוב ונפל על המגדל. והאבן הטוב הזה היה של חן, ותכף שנפל על המגדל אזי תכף נפלו לפניו ואמרו יחי המלך יחי המלך.

אך הנשמות קטנות כמותכם שנופלים על ידי המלחמות הם בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש", ונקרא שפיכה מחמת שעדין אין להם כל השלמות ונופלים קדם שנשלמים. אבל הנשמה גדולה הנ"ל אבן הטוב הנ"ל הבחינה של חן היו לו בשלמות. אך שאר השלמות עדין לא היו לו ועל ידי החכם נשלם:

הרי דוקא אלו שהיו מתנגדים על רבינו, כאשר פתאום נופלים תחת השפעת החן, הן הם אלו שאומרים יחי המלך.

ועיין בהוספות אות רפו, שבנוגע למחלקת הזה רבינו אמר, "כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני."

על כל פנים, אם נגיד שהנשמה הגדולה שירד זה סבא ישראל וקבלתו את הפתק מן השמים, הרי מבואר שאף שהיה לו שלמות בענין החן עדיין היה צריך להשתלם בשאר ענינים על ידי החכם.

אות 287

הוספות אות רפז** ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. צריך עיון, עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

יש דיבור במסורה בברסלב מרבינו, והובא במכתבים של שארית ישראל - והובא בשיח שרפי קודש (א:תקב) ז"ל:

הִנֵּה רָאִיתִי בְּמִכְתָּב הָעִתִּים מוּזֶעט הַנִּקְרָא יוּד מַה שֶּׁעַתָּה נִתְעוֹרְרוּ בְּחוּץ לַמְּדִינָה לַעֲשֹוֹת בָּאֲוִיר סְפִינָה עַל 500 אִישׁ וְלֵילֵךְ בְּשָׁעָה 150 וֶוערְסְט מַה שֶּׁזֶּה מִן הַסִּימָנִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל רַבֵּנוּ זְצַ"ל זִי"עַ קוֹדֶם בִּיאַת הַגּוֹאֵל וְאָמַר בִּלְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ עֶס וֶועט זַיין אַ סַאךְ מַאשִׁינֶען אִין עֶס וֶועט זַיין אַ מַאשִׁין צוּ פָארְן אִין דֶּער לוּפְטְן אִין אַ יוּד וֶועט זַיין אֵיינְג פַארְן דַּאוֶוענְן, וֶועט עֶר זִיךְ אוֹיף זֶעצְן נָאךְ פַארְן דַּאוֶוענְן קֵיין יְרוּשָׁלַיִם פְרֶעגְן מָשִׁיחַ הַקָּדוֹשׁ אַ עֵצָה וִויא אֲזוֹי צוּ דַאוֶוענְן אִין וֶועט נָאךְ צוּרִיק קוּמֶען צוּם דַּאוֶוענְן אַ הֵיים. וְיָדוּעַ מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי נַפְתָּלִי זְצַ"ל שֶׁבְּאִם יִשְׁמַע מִזֶּה הַמַּאשִׁין אָז הָיָה מְרַקֵּד בִּכְלֵיזֶמֶר בְּהַשּׁוּק. (שָׁם צד).

וקצת פלא למה דוקא צריך להגיע אישית למשיח, ולא מספיק לדבר אליו בטלפון - ואפילו בווידיו טשאט. ואם תאמר אדרבה זה הוכחה שמשיח יהיה מהכת של הקנאים הקיצונים ולא יחזיק אפילו טלפון פשוטה, אז מה עם הרוח הקודש?

ואולי אם לא יגיע אישי אין סיכוי שיוכל לדבר עם המשיח, והרי המשיח יהיה מלך על כל העולם, ומי יכול סתם להתקשר ולדבר אליו, רק עם יבוא אישי אז יש סיכוי, ודוחק.

ונראה לענ"ד פשוט כי צריכים לקבל מאור פניו. (וכן אחד מהכוחות המיוחדות של משיח זה הריח, ועוד לא שמענו על ריח מרחוק, רק בקרוב, אישית).

במעשה הלחם הסודי, הוא זכה לשני דברים לאכול בחינת המן, ואז הוא זכה להתגלות נוראה מאד, שלכאורה היה הרבה הרבה יותר חשובה מסתם אכילת המן, הגם שאכילת המן היה גם כן חשוב, אבל לא בכלל ברמה לההתגלות שהוא זכה אחר כך. ולפי זה נמצא למוד, שהצדיק הזה היה כבר ראוי לההתגלות הזה לפני כן - ובסתמא לא בא על מדרגה כזו בבת אחת, ועל כרחך לאט לאט הוא זכה למדריגות עצומות, ולא ראה ההתגלות עליהם כמו שהיה באמת ראוי, עד שהוא זכה לנהר דינור ואכילת המן, ואז פתאום הוא זכה לההתגלות שהיה כבר ראוי לו.

מעשה הלחם, עיין ספר אדיר במרום (עמ' תנז, מכון רמח"ל) ז"ל ותורתך בתוך מעי (תהלים מ:ט), ודבר זה נתבאר במקום אחר, איך בחינת תרי"א (תור"ה) איברים נמצאים בסוד הבני מעיים, שבכח זה יכול המזון להתברר לצורך כל התרי"ג איברים של הגוף כידוע בסוד עיכול המזון. ושני איברים מן התרי"ג נמצאים בפה בסוד פה וגרון, והמאכל נכנס בדרך אלה הב', שהם כנגד: 'אנכי ולא יהיה לך' שניתנו מפי הגבורה (שמות רבא לג:ז, וכן ביחוד היראה מבואר שתורה, נשלם לתרי"ג על ידי אנכי ולא יהיה), ואחר כך נשלם הבירור בשאר המעיים, עכ"ל.

אות 290

רצ. שמעתי מפיו הקדוש שאמר אני יכול עכשו לומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום (ברכות נח). רק שאין לי החוץ, וחצי דבר איני רוצה לומר. פרוש כי בן עזאי אמר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום חוץ מן הקרח הזה, ואמר הוא זכרונו לברכה שיש לו כח לומר זאת שהם דומין לפניו כנ"ל, רק שאין לו החוץ לומר עליו חוץ מזה והבן. גם נראה מכונתו שיש לו בזה ענין. רק שאין יכול לגמר המאמר הנ"ל בשלמות על כן אינו רוצה לאמרו: עכ"ל.

ע' בקידושין (כ. וש"נ) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא וז"ל רש"י שם: אמר אביי הריני כבן עזאי. כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר (בכורות כח.) כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה: עכ"ל. הרי אביי לא היה לו את ה"חוץ מזה" והסתפק לומר סתם שהוא כבן עזאי. וי"ל שאכן אביי באמת לא אמר דברי בן עזאי, אלא שהוא כבן עזאי, וכן הוא מה שאמר רבינו. (ועיין בערכין ל: שלאחר שאביי אמר הכי ושאלו בטעם שמקילין בפדיון עבד עברי, ודחו הטעם שנתן, ואז רב נחמן בן יצחק נתן טעם, והגמרא מסיימת, אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני, ע"כ). [ועיין בעירובין דף סה. אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, דהיינו שאפילו בעבודה קלה כזה לא יהיה לו יישוב הדעת כראוי ללמוד, והרי זה כמו בן עזאי שלא רצה להתחתן עם בת רבי עקיבא אפילו בתנאי שלא אחראי].

וע"ע בשער הגלגולים הקדמה לד.

רצ. – בסוף ההשמטות – עם דבר אחד הצלחתי וכו' – עמש"כ בשיחות הר"ן אות קסו.

אות 294

רצד. שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה, עכ"ל צ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו, עמש"כ לעיל בחיי מוהר"ן אות רסז.

רח"צ. אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן, ע"כ.

[אכן עיין בתוספות שם ד"ה דאייתיה, שקשה מהגמרא בסנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא, ופירשו שהועיל תפילת אביו רק משום שכבר קיבל את עונשו בעולם הזה בכך שנהרג במיתה משונה, עיין שם. ואילו מדברי רבינו משמע שזה כח ששייך לפעול על כל אדם, וצריך עיון. ועיין לעיל קצא שרבינו אמר מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, ועל כרחך שזה כח יותר מסתם זכות אב שאינו מזכה בנו.]

וכעין זה עיין במסכת תענית דף כט. שרבן גמליאל הבטיח לשר רומי חלק בעולם הבא, ועסקו בזה המפרשים, במירא דכיי (ד"ה א"ל) כתב שסמך על כך שהקב"ה 'צון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט) והיה בטוח בזכויותיו שהקב"ה ישמע לו. והיה סבור עוד, שאף אם הקב"ה לא יתן לנכרי עולם הבא מחמת זכות המצוה, ינכה הקב"ה מזכויותיו של רבן גמליאל ויתנם לאותו נכרי. ומעין זה תירץ בעיון יעקב (ד"ה אישתבע). ועיין שם תירוץ נוסף (מתיבתא).

ועיין ספר המדות, צדיק כו, הצדיק יכול להעלות מתים – למדרגה גדולה, עכ"ל, וציינו שם למסכת ברכות (יח:) אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוהו ללוי. ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת הביא על זה ז"ל ושמעתי מעשה כזאת באריכות על הבעל שם טוב ז"ל, מה שהבטיח לאחד שיעשה למענו בעלמא דקשוט, וגיסו הרב רבי גרשון ז"ל מקיטוב ידע מזה ההבטחה, ובכן לקח תקיעת כף מזה האיש – שאחרי פטירתו יבוא ויספר לו מה שנעשה אתו שם, ונפטר לבית עולמו, ואחר כך בא לרבי גרשון הנ"ל וספר לו שאמר הבעש"ט עליו, ארויף ארויף ארויף [שיעלה, שיעלה, שיעלה] – והרימוהו למעלה למעלה, ונתודע להבעל שם טוב שהמת גילה הדבר לגיסו רבי גרשון, והקפיד מאד על זה שהוא מגלה וכו', ואמר, אראפ אראפ אראפ [שירד, שירד, שירד] – והורידוהו למטה למטה, ובא המת בבכיה לרבי גרשון על מה שרגם לו. ובקש רבי גרשון מהבעש"ט ז"ל בעדו – כי הוא לא אשם בדבר, וחזר ואמר ארויף ארויף ארויף – ומיד העלוהו שוב למעלה למעלה וכו'), ע"כ.

ועיין בספר המדות, צדיק נד, הצדיק בדבורו יכול לפסוק לזה גן עדן ולזה גיהנם, ע"כ. וציינו שם למסכת סנהדרין (קד:) אמר רב יהודה אמר רב, בקשו (אנשי כנסת הגדולה) עוד למנות אחד (שאין לו חלק לעולם הבא, והוא שלמה המלך, שנאמר עליו שנשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים – מהרש"א). באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה וכו' וכו' יצאה בת קול ואמרה (איוב לד:לג) 'המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר', ופרש"י ז"ל 'המעמך ישלמנה' וכי עליכם לשלם תשלומי עונשו לאדם, 'כי מאסת' שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא. 'כי אתה תבחר ולא אני', וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי שיש לו חלק ומי אין לו חלק, הלא בי הדבר תלוי, עכ"ל.

ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת, הביאו עוד ציטוטים מספר המדות – (צדיק נג) 'קרבת הצדיקים טוב בעולם הזה ובעולם הבא', וכן שם (צדיק סה), 'על ידי הקבלת פני הרב לא יראה שחת', וכן שם (צדיק קז), 'לפעמים על ידי נחת רוח אחד ומעט שעושים לצדיק, על ידי זה זוכים לעולם הבא'.

אות 301

שא. אני ידעתי היצר הרע שלכם, אלו היו לוקחין מכם היצר הרע, היו הולכין ומקלחין צנורות מלאים דם, וכל העולם היה מלא דם וכו' ע"כ.

הראה לי בשם ר' יוסף גי'קטיליה ז"ל למה צער התשובה דומה בבחרות – למחתך בשר מגוף החי, פירוש, בהיות יצר הרע חזק בגוף בזמן הבחרות והוא מחובר ומדובק בכל איברי הגוף חיבור חזק ואמיץ, ואם בא לחזור בתשובה באותו הזמן ולהרחיק יצר הרע מגופו, הרי הוא כמחתך קצת בשרו, מאחר שיצר הרע מדובק בו דבוק חזק, וזו היה התשובה המעולה לפי שהוא בצער גדול ובקושי, ועל זה אמרו חז"ל (אבות ספ"ה) לפום צערא אגרא, ע"כ.

אות 302

שב. בהשמטות: שמעתי בשמו, שפעם אחת דברו מגדלת הרב המפרסם מוה"ר שלום זצ"ל מפארואבישט, ענה רבנו ז"ל ואמר: לעתיד לבוא יראו החלוק בין גדלתו ובין גדלת ר' שמואל איזיק ז"ל וכו' הר' יודל ור' שמואל איזיק ז"ל, ע"ש.

ויש להעיר שלקמן באות שיב, כתוב: עם הקטן שבאנשי שלומנו יהיה נעשה עמו בעולם מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים של עכשו, ע"כ. וכן באות שיד: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ. ולפ"ז לכאורה לא רק שיראו החלוק מהר' שמואל איזיק אלא אפילו מהקטן שבאנ"ש. אלא שיש להעיר שלכאורה יש קצת סתירה בין אות שיב, שכתב אפילו מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים, ואילו באות שיד, כתוב בדרך של צדיק גדול. ומבואר הדבר שיש בזה הרבה חילוקים ובחינות. ולכן י"ל דוקא כיוון בר' שמואל איזיק שהיה לו כבר איזה עבודה בדומה לה"ר שלום, עליו אמר רבינו שנראה החילוק. [ועיין במסכת ברכות (ט:) שיש ענין לראות מלכי עכו"ם כדי שיכיר ההבדל ביניהם למלכי ישראל, והרי אפילו הפחות שביהודים מעולה הרבה ממלך עכו"ם, ומברך שלא עשני גוי, ומכוון אפילו על הגוי הכי מעולה ומרומם, אלא ע"כ שיש ענין להכיר בענין המלכות של מלכים].

וכן עיין לקמן אות תקיח ז"ל שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו'. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל ע"ש. הרי שי"ל שרבינו דוקא תפס אנשים שקנו מקומם כצדיקים גמורים ולא רק זמני לעתים.

אות 303

שג. אמר לענין מי שזכה להיות אצלו, שבכל פעם ופעם שזכה האדם להיות בביתו וכל הסתכלות והסתכלות שזכו להסתכל עליו הכל אינו נאבד לעולם, ע"כ.

עיין בשיח שרפי קודש ב-תשלה כשהתאונן פעם רבי נחמן מטולטשין לפני מוהרנ"ת באמרו חבל שלא זכיתי אף אני להכיר את רבנו, אמר לו מוהרנ"ת בגערה, וכי מי הכיר את רבנו, יוסף פרוניק? יוסף זה היתה פרנסתו מזכיון העברת נוסעים על הגשר מעבר הנהר שבצד עיר רייריד לצד השני הקרוב לעיר ברסלב, והוא גם העביר את רבנו, והתפאר בזה, ורצה מוהרנ"ת ז"ל להדגיש שעקר הכרת רבנו אינה בראיתו גרידא, אלא כפי ידיעתו את רבנו בעומק וקיום עצותיו וכו', עכ"ל.

והרי קיום דבריו של רבינו זה גופא להסתכל עליו כפשוטו.

ועיין כוכבי אור, סיפורים נפלאים מרבנו ז"ל, הובא גם שש"ק א-תקסז ז"ל רבנו ז"ל אמר לר' ליפא קוק מיך אן [תסתכל עלי] ומה שאיני אומר זאת להם (והראה בידו על ר' נתן ורבי נפתלי ז"ל) כי הם רואים אותי בכל פעם, ע"כ.

ועיין בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, סוף פרק כד, ז"ל פעם אחת חששתי אני חיים בעיני, וישבתי קרוב לב' חדשים חולה מן העינים, ושאלתי למורי זלה"ה, ואמר לי על שלא כוונתי בליל שבת בקידוש וכו' ואח"כ שאלתי לו יותר סיבת הדבר, ואמר לי שגם היה בו מציאות אחר, שפעם א' הייתי מסתכל בהרב זלה"ה בשעת התפלה, שהוא היה מכוון כוונות עליונות, ויש שם קדושה רבה מאוד והשראת השכינה מאוד, ולא היה ראוי להסתכל בו. ואמר לי, לפחות לא אסתכל בו בג' זמנים אלו – כשהיה אומר ק"ש, וכשהיה אומר ב"כ, וכשהיה אומר קדושה מעומד. כי באלו המקומות הם כוונות גדולות. וביום א' שמנעתי מלהסתכל בו בג' זמנים אלו, ונתרפא עיני מיד ברגע ההוא, עכ"ל.

ועיין מש"כ באות רסז – שהשיג יחידה בתכלית, שעל כרחך היה מסתיר עצמו הרבה ע"ש.

ד”ש: 'אני עושה תשובה בשבילכם' – ע' יומא (פו:) תניא היה ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו, ע"כ. ובספר חרדים (סז.) כתב הטעם ז"ל 'כי גורם שכלן יהרהרו בתשובה' ע"ש (וע' בכרך ה' מאומן, בפרק דרך חדש שהוא דרך ישן – שפחה כי תירש גבירתה, הבאתי כל דבריו), וע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה סו – הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל ע”ש (ועיין בתורה ח – שהצדיקים ממשיכים רוח החיים אל החסורונות ובזה מכפרין העוונות). ובספר חסד לאברהם (פרשת נשא ד"ה איש) כתב שהצדיקים אף על פי שאינם חוטאים מכל מקום עושין תשובה עבור בני ישראל, כי מחמת שהמה כוללים עצמם עם בני ישראל בתשובה על ידי זה נמחל לכל בני ישראל, וזה פירוש הפסוק (שופטים ד:ה) והיא יושבת תחת תמר דבורה וכו'.

וע"ע בליקוטי הלכות (או"ח הלכות דברים הנוהגים בסעדה ד:יד) ז"ל ועקר התקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדברים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך עד ששב מעצמו לה' יתברך ע"ש ומה שהארכנו להסביר בזה בפרק מסורה בברסלב.

והנה יש לחקור בזה התשובה בכמה אופנים, למשל איתא בברכות (יט.) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה ע"ש. ולפי זה מי שרבינו הבטיח שיעשה תשובה עבורו, בודאי הוא בחזקת שעשה כבר עבורו את התשובה (והרי גם את העבירה רבינו כבר חשך ממנו את הידים והרגלים...). אלא שרבינו כבר צוה לא להרהר על אף יהודי.

בספר אבני זכרון (אות שפז) ז"ל בשם אדמו"ר מלובלין שפרש הפסוק [ויאמר נתן אלא דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות – שמואל ב:יב:יג)] כמו שדרשו חז"ל (פסחים כב:) את ה' אלקיך (דברים י:כ) לרבות תלמידי חכמים. כן 'גם' שהוא לשון רבוי כאן פרוש על תלמידי חכמים וצדיקים, שיש כח בידם להעביר חטאים מן אדם, ומחבר לטהור טהור כמוהו, ע"כ. ועיין בבעל הטורים במדבר יט:ט וכשם שאפר פרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. וקבורת משה מול בית פעור מכפרת על מעשה פעור, סוטה יד..

אות 305

שה. שמעתי שפעם אחת עמד בערב ראש השנה אחר הסליחות ואמר, אנשים אחרים היו מרצים שיהיה להם ראש השנה כמו ערב ראש השנה שהיה לכם. ואמר בזו הלשון: "אנדערע וואלטן זיך גיווינטשן אזוי א ראש השנה וכו', עכ"ל.

הנה יש מסורה בברסלב שרבינו כבר מעביר את אנשיו בליל ראשון של ראש השנה, ואכן יש שמועה, שעוד לא הצלחתי לאמת ולוודאות מקורו, שרבינו כבר מעביר אנשיו בברכו הראשון (ולא משמע כן מספר ימי שמואל, שמלבד מה שרבינו היה מאריך מאד בתפילת ערבית, שיכולים לדחות שזה היה בשביל שאר כל העולם, הרי כותב שחסידי ברסלב נהגו לא לרקוד באותו עת, כי הוא עוד שעת דין, וצריכים לדחות שאע"פ שהיו בטוחים שכבר נעברו, כיון שרבינו עוד היה עוסק בשביל כל העולם לא היה ראוי לרקודים). ואם כן הוא, הרי יוצא שהדין על אנשיו כבר היה מלפני ערבית, ורבינו מצליח להעבירם בברכו. והוא פלא גדול, שהדין כבר יהיה בערב ראש השנה (והרי להלכה בפירוש שכ"ט אלול נחשב לשנה שעברה למנין המלך ולענין נדרים וכדומה. ועיין במסכת בכורות משנה ט:ה שלש גרנות למעשר בהמה וכו' רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול, ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי, מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול, ע"כ.).

אכן מלשון רבינו כאן נוכל כבר לחושש שבאמת בערב ראש השנה בשביל אנ"ש יש בחי' ראש השנה ממש של כל העולם. ויש סיפורים מחברים שעוררו אותי בענין זה עד שמצאתי הנ"ל.

אות 312

שיב. עמש"כ אות שב.

ואגב פה ארשום נקודה חשובה במעלת חסידי ברסלב אפילו על אדמו"ר חשובים.

סיפר על ר' ישראל קרדונר ז"ל "רבי ישראל (קרדונר) עליו השלום, הוא התחיל לשתות בבית ורקד בבית... ואני (סבא) ראיתי שבכל רגע שעובר יותר... הוא יוצא מן העולם... לעולם אחר..."

והנה מובא שהדברי חיים מצאנז קודם שהתחיל לשתות בפורים הוא פנה להשם ויתברך ואמר (ואני כותב מזכרוני הקלוש רק תמצית הענין) גלוי וידוע לפניך גודל צחות ויוקר המוחין שיש לי עכשיו והנני הולך לאבדן בשתית יין כדי לקיים המצוה וכו'.

הרי שהדברי חיים היה שותה במסירת נפש, כי השתיה היה מאבד את המוחין של גדלות שהיה לו.

ואילו ר' ישראל קרדונר בשתית היין היה רק עולה מעלה מעלה!

אכן שוב מצאתי בספר שיח שרפי קודש ג:קלט ז"ל אמר מוהרנ"ת: סדר העבודה בעבודת השם יתברך ביום הפורים קשה עלי הרבה יותר מסדר העבודה ביום הכפורים, כי ביום הכפורים נמצאים בבית הכנסת כל היום ועוסקים אך בתפלות ובקשות, מה שאין כן ביום הפורים שצריך להרבות בשכרות, בשמחה ובאכילה וכו', ובדרך זה לעבד את ה' הרי שקשה הדבר יותר ויותר. "די עבודה פון פורים אי זמיר אסאך שווערער וויא די עבודה פון יום כפור", עכ"ל.

והנה ידוע שהספר הנ"ל משובש מאד ובפרט בענין חומרות יתירות וכדומה, אז יש חשש גדול אם זה נעתק נכון, אם רבי נתן בכלל אמר את זה, או מה באמת אמר. אכן אם נקבל שרבי נתן אמר את זה, היה נראה שבענין השמחה רבי ישראל קרדונר – שהיה מכונה ישראל טשאק על שם השמחה שלו, ואמרו שאפילו אם היה חי בתקופה של רבינו היה נחשב כחידוש, אז לפי השש"ק היה משמע שרבי ישראל קרדונר עלה אפילו על רבי נתן בענין השמחה. (וכן מצינו שרבי ישראל קרדונר היה רוקד כמעט כל הלילה של כל ליל שבת, כמו שרבינו גילה שליל שבת הוא כמו חתונה, ולא מצינו הנהגה זו בתמידית אצל רבי נתן). ואולי יש לדחוק, שהשתיה הוא הדבר האחרון של פורים, כי קודם מקפידים לקיים כל מצות היום כראוי, ורק אחר כך יכולים לשתות עד דלא ידע, והקושי של רבי נתן היה רק בכל קיום מצות היום עד השתיה, וכיון שהגיע לשתות – עזב כל הדאגות וכדומה ורק שמח ועלה ועלה ועלה.

אות 314

שיד. הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ.

עמש"כ אות שב. ועמש"כ בספר המידות, תפלה א.

אות 315

שטו. ענה ואמר אפלו אם עוברים כמה שנים ואינו נעתק ועולה ממדרגתו למדרגה עליונה ממנה ביראת שמים, רק הוא עומד במדרגתו הראשונה כבתחלה, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה, אם הוא מקרב לצדיק האמתי, ההתקרבות בעצמו הוא טוב בלי שעור וער (ואם לא היה מקרב להצדיק היה גרוע עוד יותר ויותר), עכ"ל.

עיין בספר המדות, צדיק קצח. לפעמים יש אחד שמקרב בהתקרבות גדול לצדיק ואינו מרגיש בעצמו שום יראת שמים, ידע כי אם לא היה מקרב לא היה ראוי לחיות כלל, ע"כ.

ועי' בסיפורים מר' שמואל הורוויץ, בסוף אות ג' ז"ל ופעם אחת סיפר ר' אברהם עם אנ"ש מקדושת ארץ ישראל, ואמר אתם חושבים שאני אומר רק שיש שם אנשים יראי שמים ולהם מועיל ארץ ישראל, יש שם גם חפשים (ואפיקורסים) וגם להם מועיל ארץ ישראל (שאינם כמו שהיו בחוץ לארץ), ע"כ.

ועיין בליקוטי מוהר"ן קמג, כאשר האדם עושה עצת הצדיק ולא מצליח.

אות 319

שיט. רבינו אמר שהוא יעשה אותנו כתות כתות, יש בזה רמז על הפתק הקדוש, כי מה שרבינו אמר כתות יכול להיות כטות, דהיינו פעמים כט -- נח, כפול עשר (כטות כטות, אז בראשונה רק כופלים את המספר, ובשני כופלים פי עשר, כי כולם בחכמה עשית - י' ספירות) = פתק!

עיין במסכת ברכות (סג:) הסכת (-ושמע ישראל – דברים כז:ט) עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדר' יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיה ג:לו) חרב אל הבדים ונאלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד מעוסקים בתורה, ולא עוד מ שטפשים וכו' ע"ש.

וזה המילה, הסכת, מלשון כסות, שכבר מבואר אצלנו שהוא בחי' תיקון הברית, כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אות 320

שכ. אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה, בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם (כמבאר בליקוטי מוהר"ן תורה קכג), מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר, ע"כ.

יש פה כמה נקודות שמבוארים יותר במקומות אחרים, ענין (שיחות הר"ן נא) גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות, גם בתמימות אסור להיות שוטה וכו' ע"ש.

ענין – (שיחות הר"ן סז) כי המשגע אם היה שומע וצית לדבר אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משגע כלל.

מי שיכול ללמוד, עיין שיחות הר"ן עו, שיכולים להיות איש כשר בלי כל הלימוד, אכן לכאורה בדיעבד גדול, ובמקום אחר כתב שלהיות בעל השגה צריך להיות למדן.

עיין בספר משלי (כו:ט-י) חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים (פרש"י כחוח שהוא נדבק ביד שכור, כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל, להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב. וזהו המשל:). רב מחולל כל (פרש"י הקב"ה ברא את הכל, וזן את הכל ככסיל כחכם, אין אנו צריכין לשום חכמה) ושכר כסיל ושכר עוברים (פרש"י לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלים בקיאים, ולא ישכור אלא העוסקים במלאכות, אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה).

והנה בזה הם צודקים, שמוכח שלא צריכים לשום חכמה, וכמבואר הרבה בדברי רבינו ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא מד ותנינא יט, אכן אין זה להקל כמו הכסיל, אלא לחייב את כל אחד לעבוד את השם בכל היכולת שיש לו. ובתורה סב:ב כז"ל כי האמת מה שהגביל הש"י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו וכו' ע"ש. ועיין בתורה ס:ד ז"ל כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו, נמצא שיראתו על ידי השכל, ע"כ צריך שתהי' היראה מליאה בכל הג' מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה' ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתהי' נמשכת בכל חלקי הלימוד וכו' ע"ש. ובלקוטי מוהר"ן תנינא לט – וראוי לנו לומר זאת בבכיה בדמעות שליש, לבכות ולהתגעגע לבקש ולהתחנן לפניו ית' מתי נזכה לזה שיהיה לנו זה הדעת וכו' עיין שם. ובמק"א כתבתי על זה בס"ד.

אות 325

שכה. כששאלתיו אם אדבר עם בני אדם, השיב לי "שמוס יא (-כן תדבר). שאלתיו: איך ווייס אבער ניט וואס יענעם גייט אפ (-אבל איני יודע מה עובר עליו). השיב לי: דוא דארפס ניט וויסן (-אינך צריך לדעת). שאלתיו: וואס העלף איך אים (-מה אני עוזר לו). השיב: וואס האט דאס צו דיר (-מה זה נוגע אליך). והבנתי כונתו שרצונו לומר: דוא פועלסט יא (-אתה כן פועל), ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נו שכל אחד יש לו מלכות וצריך להתשתמש במלכות שלו להוכיח וכו', ובאות ג' שם כז"ל אך איך אפשר לו להזהיר ולהוכיח אותם, כי אניו יודע מה שצריך להם, וגם אינם אצלו להוכיח אותם, וע"כ צריכין לזה דעת, כדי לידע איך להוכיחם וכו' ע"ש. וצריך לומר שתוכחה הוא יותר מסתם לדבר מהתכלית. אי נמי יש לפרש שמבואר בתורה נו שם שעל ידי עסק התורה פועל להוכיח אותם, ולכן רבינו סמך שרבי נתן ידבר איתם תורה ועל ידי זה יוכיח אותם. ואע"פ שרבינו סיים מה זה נוגע לך, והרי אם זה מבחינת תוכחה הרי ודאי נוגע לו כמבואר בתורה נו, י"ל שאפילו לפי תורה נו האדם אינו יודע בדיוק מה פעל, כי מבואר שם שהתורה הולכת ומוכיחם, אפילו שהוא רחוק מהם.

אות 330

של: 'אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, עם כן לא היה צריך אותך' – הביטוי הזה שאז הש"י היה עובד את עצמו, מצאנו בס' אמתחת בנימין (על קהלת בפסוק וזרח השמש, והובא בספר בעל שם טוב א'קג, ושם ציינו לע"ע א'תרז-א'תרח, ובאות תתפט).

אם הקב"ה היה רוצה שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך ע"ש.

כעין זה תמצא ברמח"ל בספר דעת תבונות ח"ב אות ס: שכדי שיהיה הכח הזה לנברא הזה, צריך שיהיה לו הבחירה, מצד מה שיהיה לו כח להחזיק המניעה ההיא גם כן. שאם לא כן, אם ירצה בכך (-להסיר את המניעה), לא היה נקרא שיהיה הנברא מסיר המניעה, אלא שרצונו יתברך עצמו היה מסיר המניעה. ואז היה הכל אחד – אם לא היה משים אפילו מתחילה את המניעה הזאת ע"ש.

וע"ע באדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' רצ) ז"ל הב"ה רצה להיות נלחם דוקא, כדי שיתוקנו כל הדברים במדרגותיהם. כי מה שנעשה בדרך נס שלא כסדר הבריאה, לא יוכל לתקן תיקון גמור, אלא לפי שעה, כדי שאחר כך יעשה התיקון הגמור. אבל התיקון הגמור הוא, שכל המדרגה ומדרגה לפי ענין מציאותה טבעה תתוקן היטב, עכ"ל.

אות 332

שלב. אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים. לכאורה יש שני דרכים לפרש את זה, א' שרבינו הקדוש עובד ופועל לטהר את עם ישראל על ידי כל מיני תיקונים שהוא עושה. ואכן יש לפרש שהכוונה כמו טהרה במקוה ממש. וע' בערך הרמח"ל שכתב לשון מעין זה על המקוה. ויש להעיר שמצינו שבבית המקדש הים של שלמה היה עומד על י"ב פרות כנגד י"ב שבטי ישראל, הרי שיש דרך טהרה דרך שורש נשמות ישראל.

והנה זה שרבינו מטהר מכל הכתמים, כל, זה הכמות, וגם באיכות, שמטהר לגמרי בשורשו, וגם במהירות, כמו התיקון הכללי שיסד, שתוך כמה דקות ספורות עבר הכתם. ואכן רבינו נולד בשנת תקל"ב, ושנתיים אחר כך גילו חומר הנקיון החזקה של קלור chlorine bleach, כי עד אז היה להם איזה סוג חומר שלקח חדשים של עיבוד, ושנתיים אחר לידת רבינו כבר היה להם חומר חזק כזה שמיד מנקה נקיון חזק.

(והנה עוד חומר גילו – hydrogen peroxide, בשנת תקפ"ח, והתחילו לנקות איתו עד שנת תרמ"ב, אבל לא יצא לשימוש עולמי עד שנות תר"צ-. והנה סבא ישראל היה מפליג במספר שנות חייו, כי לכאורה לידתו היה בשנת תרנ"ז ונפטר בשנת תשנ"ה, שזה שנתיים פחות ממאה שנים, אך נשמע מסבא ישראל כמה פעמים הפלגות, והשם יודע כוונתו, ואכן נוכל להבין מזה שחייו שייכים לשנים הקדומים, וקבלת הפתק היתה בשנת תרפ"ב, והוא עוד גילוי יותר חזק ויותר מהר לנקיון).

אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים – יש פה השמטה ז"ל אמר המעתיק: פעם אחת התפאר עצמו ואמר בדרך צחות בזה הלשון (ווער ס'ע רירט זיך אן אין מיר מיט א פינגער, ווער ער זיך שוין מיט גיין זיבען וואסערן ניט אפ וואשין) מי שיגע עצמו בי אפלו בעצבע, הוא כבר יעבר אפלו שבעה מימות מבלי להרטב, ע"כ.

ואולי י"ל כי איך עוברים מים בלי להרטב? אלא הכוונה שיעבר על גשר, כי רבינו הוא הגשר שצריכים לעבר עליו בעולם הזה.

ולפי זה, רבינו הוא הנהר וגם הגשר, ודו"ק. נהר גשר ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

חבר אחד רצה לפרש שהדרך לעבור בלי להרטב הוא כמו בקריעת ים סוף.

ואפשר ששני הדרכים נכונים, עיין בסוף ספר שבחי הר"ן המשל שאחד נהג בחכמה ועבר המדינה בלי שיבינו וכו' ואחד תפסו אותו ועינו אותו וכו' ע"ש.

אות 34

לד: בענין הסגלה להתמדה שלא לדבר על שום אחד מישראל. עיין שיחות הר"ן אות צא.

לד: בענין לימוד זכות על רשע, ע' מש"כ בס"ד על ספר המדות, הרחקת רשעים אות יז.

לד: אפילו בפושעי ישראל על כרחך יש לו נקודה טובה, ע' בכללים ראשונים של הרמח"ל (שהולכים עם דעת תבונות), אות לב, ענין שתי נוקבין לאה ורחל, הוא כי שני שרים יש לישראל: א' – שורש כללי לכל האומה, לרעים ולטובים, מצד היותם ישראל. ודבר זה משתרש בשרשים גבוהים בבחינת שרשי ההארות העליונות, שאינם עשויים אלא בשביל ישראל, וכו' ע"ש. ונראה שלזה השורש צריכים להשיג עבור פושעי ישראל.

אות 340

שמ. אלו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלה, היו כלם בטלים בבטול גמור וכו' ע"ש.

עיין באדיר במרום (עמ' צט, מכון רמח"ל) וצריך שתדע, כי כל הדברים למעלה נעשים בשיר. וכל המאורות בצאתם מן המקור, יוצאים בשיר. כי שיר הוא התדבקות המאורות ברוב הנועם והחדוה. ויש המשוררים ויש המקשיבים. והיינו, כי כל מי שהוא מוכן, הוא מתדבק בשיר ההוא, ומתדבק למעלה. והוא מ"ש בתוספתא: פתיחן אודנין. וכל אחד משורר לפי בחינתו. ותמיד יש אלה השירים, כי יש תמיד השפעות חדשות. אך בשעה שאורות של התורה מתפשטים, הם עצמם משוררים השיר שלהם, וסודו: רינה של תורה (שמות רבה מז:ה) וכו' וכו' לכן בהמשך מאורות התורה הם שולטים על הכל, וכל שאר השירים נשתקים מפני השירה. כי כולם צריכים ליתקן בכמה מקומות, אך זה במאורות היוצאים בכח: בסוד סיני ומשה כנ"ל, ע"ש.

אות 342

שמב. 'אמר בדברי רבותינו זכרונם לברכה מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו, כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא, ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלמוד והתורה שלו, וכפי אותה ההתחלה מזה המקרא כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו וכו' אבל וכו' יכול להתחיל מכל מקום וכו', עכ"ל.

כי 'פתח' שהוא באמת לשון רבותינו ז"ל בתלמוד ובזוהר הרבה – פתח רבי פלוני, 'פתח' עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי פתח יפתח מכל מקום.

עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא קיח.

אות 343

שמג. ובאמת חדושים של גמרא פרוש (רש"י ו) תוספות הם קלים מאד וצריך להיות בקי בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, עכ"ל.

קשה דקי"ל דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות (רש"י מסכת שבת קלב. ד"ה עקיבא עצם כשעורה הלכה). ואולי הכוונה שעל ידי בקיאות בהי"ג מדות יכולים להבין ולברר את התורה שבעל פה ממקורו.

אות 345

שמה. ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו, ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו. וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהוחוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נו - יש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה ובאתכסיא על הכל. ומבואר הדבר (וכן להדיא בחיי מוהר"ן אות כד) שרבינו כוון על עצמו. וע' חיי מוהר"ן (אות כד) שרבינו אמר שבאתגליא יש לו ממשלה על כל פנים על חסידיו, אז לכאו' צריכים לומר שמה שרבינו כותב שיש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, לאו דוקא שבאתגליא אין לו שום ממשלה כלל, אלא ממשלה קטנה.

ועיין בשיחות הר"ן קצח ז"ל כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו'. אבל עכשו, על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו, אך אעפ"כ וכו' עיין שם.

אות 353

שנג. והתחיל לחשב, הבעל שם טוב ז"ל מבינה, והמגיד ז"ל מחכמה, אף על פי שבינה למטה מחכמה אף על פי כן [-הבעל שם טוב (כך נלע"ד)] היה אומר תורה מאותה הבינה שהוא למעלה מחכמה. רבי ברוך ז"ל מבינה שהיא למטה מאותה החכמה, ע"כ.

בכתבי האר"י ידוע שפרצופי חכמה ובינה כוללים השתלשלות של עוד שני פרצופים, ישראל סבא ותבונה. והרי בינה-אימא למעלה מהחכמה שהוא ישראל סבא.

ועיין ברש"י פרשת דברים (א:יג) ז"ל ונבונים, מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו, הוא מחזר ומביא משלו, ע"כ.

דברי רש"י יכולים לפרש שאותו בינה הוא מלמעלה למטה, דהיינו כאשר עלה כל כך בחכמה שיכול להורידו למטה. ולא שהבינה בעצמה חשובה יותר מחכמה. אכן ראיתי עכשיו מובא מספר בינה לעיתים, דרוש א' לפורים, שמפרש את הפסוק (ישעיה ה:כא) הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים, ז"ל כי המחזיק עצמו לחכם בפני וכו' אבל בהיות נגד פניו ובעיניו נבונים, שהם ממדרגה יותר גדולה מחכמים כנודע, כי הבינה יותר מהחכמה, זה הוא רחוק, עכ"ל. ולכאורה מש"כ כנודע, הכוונה לרש"י הנ"ל.

ר' אברהם בן הר"ן כותב כמה וכמה פעמים שרבינו בחי' בינה. ועיין מה שהבאתי בריש דברים על רש"י הנ"ל מר' שמשון מאסטרופוליא, ששאול זכה למדרגה זו, ודוד המלך שהיה רק במלכות ביקשה מהשם יתברך אח"ת שאלתי עיין שם.

אות 355

שנה. כי ספריו הם שמירה גדולה בבית לשמר גם העשירות וממון האדם מכל ההזקות, עיין שם.

והנה כמה פעמים שמענו על נסים שכל הבית או רכב נשרף חוץ מספרי רבינו, ואף על פי שזה בודאי נס גדול (ודלא כספר רזיאל שרבינו הראה על זה שהוא בעצמו נשרף), איך לא שמר את כל הבית? עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן קמג.

אות 363

שסג. קודם שנתקרבתי וכו' שיתקרב אליו איש וכו' ואז היה יכול לבאר כתבי האר"י ז"ל עד שאפלו נערים יודעי ספר היו יכולין ללמד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל, עכ"ל. והמשמעות שזה התקיים עם התקרבותו של רבי נתן.

והנה עיין במכתב שכ' רבי אברהם קליסקר לבעל התניא (אגרות חסידים לארץ ישראל, מכתב סד) ז"ל לא מצאתי קורת רוח ממה דעייל כת"ה בחמה דנרתקה, דהיינו להלביש דברי הרה"ק ממעזריטש שהן המה דברי הרה"ק הבעש"ט בתוך דברי קדוש האר"י ז"ל. הגם שהגם שהכל הולך אל מקום א', לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובפרט מפני הסכנה שבעוונותינו הרבים שהגשם יורד ונוקב ולא אכשור דרא, אשר על כן ותבחר לשון ערומים וממילא אתגליין ולהבינו דרכי היראה והאהבה וכו' עיין שם. אכן מדברי רבינו כאן, וכן ממה שאמר על תורה ו' (חיי מוהר"ן אות ב) תאמרו לי איך מרמז בהתורה הנ"ל כל הכונות של אלול, וכן עוד כמה דוגמאות כאלו, מוכח שכבר יכולים לפרש את דברי רבינו על פי כתבי האר"י.

אות 364

שסד. פעם אחת דברתי עמו מענין קבלת האר"י ז"ל, ואמר שקבלת האריז"ל הוא לגמרי אחד עם קבלה שחבר מורנו הרב משה קורדובירו ז"ל. אחר כך איזה שנים שוב נזדמן שדברתי עמו מענין הקבלה שגלה הארי"ז ז"ל, ואמר שהקבלה שלו היא רחוק ונשגב מאד מהקבלה של בעל הפרדס ז"ל. ועמדתי מרעיד ושאלתי אותו באימה, הלא שמעתי מפיכם פעם אחד שבאמת הכל אחד. השיב, מסתמא אם אמרתי כך ידעתי מה שאמרתי. והדברים סתומים וחתומים לכאורה. אך מי שיש לו לב להבין יכול להבין מרחוק שהכל נון ודבריו חיים וקימים והכל אמת ויציב ונכון וקים וישר. כי באמת בודאי הכל אחד בפנימיות האמונה באמת לאמתו. אך עף על פי כן דרכי התגלות הסודות של האריז"ל הוא רחוק ונשגב מאד מדרכי הפרדס, אף על פי שבאמת לאמתו הכל אחד. ואי אפשר להאריך בענין זה כי כבוד אלקים הסתר דב ר והמשכילים יבינו, עכ"ל.

בענין החילוק בין הרמ"ק להאריז"ל. עיין קל"ח פתחי חכמה, פתח יז. ומאמר הויכוח אותיות פג-ד. ומן הסתם רבי נתן לא היה לא גישה לכתבי הרמח"ל. ויתכן שאפילו אם היה לו, היה משאיר את הדברים סתומים, ואכמ"ל. ומכאן רואים שהרמח"ל יש לו מקום חשוב למלאות הרבה מהסתימות שרבינו השאיר, ואכמ"ל.

בעיקר הסביר שהרמ"ק דיבר רק בכללות והאריז"ל גילה ענין הפרצופים שכבר מפרש היטב בפרטיות עיין שם.

והנה הרבה מקבלת האריז"ל סובב על ענין שבירת הכלים, שבעיקר מבוסס על פרשת ואלה המלכים אשר מלכו, ומיתת אותם המלכים היא השבירה, ואילו הרמ"ק בפרדס רימונים פירש שהמיתה היתה העלם עולם הדין.

ויש לראות רמז בזה מה שידוע בברסלב שרק על ידי הנפילות ושבירות זוכים לקום למעלות עליונות יותר. וכמו שרבי נתן אמר (כוכבי אור, שיחות וספורים כרך ג' – נז) שואל, עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה, ע"כ.

שוב ראיתי בריש הקדמת ספר עמק המלך (ד:) שכז"ל ומקצתם היו מרכיבים דברי הר"מ קורדואירו עם דברי האר"י עונם גדול מנשוא כי לא לתוה"ו בראה לשבת יצרה בעולם התיקון, ע"ש (הבאתי קצת מדבריו בשיחות הר"ן לב).

אות 368

שסח. ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו, ע"ש.

עיין שיחות הר"ן עג ז"ל מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין, ע"ש ומש"כ שם.

אות 370

חיי מוהר"ן שע: אבל נתן יש לו חלק גדול יותר וכו' שאם לא היה הוא לא היה לכם אפלו עלה אחד מהספר, ע"ש. יש רמז לזה במשנה באיזה מקומן שאומרים בשחרית, 'אם לא נתן – לא עכב', דהינו כל התורות שגילה רבינו לא היו נשארים לנו להתעכב.

שעא (לג): אמר לי האתה תהיה במרה שחורה? אתה מחיב להיות בשמחה תמיד [בפרוש אמר לי כן] ("דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין"), עכ"ל.

והנה צע"ג אצלי איך תרגם מהיידיש "משנה פרייליך" להיות בשמחה תמיד, לכאורה צריך להיות משונה שמח.

ועוד צע"ק על הדיבור, כי מצינו כמה וכמה פעמים שרבינו צוה להיות בשמחה, אבל בשום מקום לא השתמש בלשון חובה, רק שמצוה ועצה וראוי וכדומה.

אות 374

חיי מוהר"ן שעד – נסיעתו לארץ ישראל לו – עיין בזה בלקוטי מוהר"ן תנינא קב.

שמעתי בשמו שאמר שכל ההשגות הגבוהות שהוא משיג אינם חושבים אצלו כל כך, רק העקר כשזוכה להכניס איזה דבור בתוך העולם. כי בכל דבור ודבור הוא מדבר בפני העולם תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים, ע"כ.

אולי יש בזה מה שמבואר מהאריז"ל שעליה הששי לתורה היא המעולה מכולם כי הוא בסוד יסוד שהוא מגולה, והשלישי שני לו, כי הוא בסוד תפארת שבו ב' שלישים מגולים. וכל שאר טפלים אליהם. וכן מצינו בעוד מקומות יתרון החסדים המגולים מעל המכוסים. עיין בלקוטי תורה, פרשת וישב, דרוש גלות מצרים ז"ל והנה צריך לבאר קושיא א', שנראה לפום ריהטא, כי אם כן מצרים היא יותר עליונה, כי היא בגרון של ז"א, וארץ ישראל שהיא רחל יותר למטה, ואם כן איך אמר הכתוב 'עלו זה בנגב', וכן אמר רדו שמה. והענין, דע, כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר בסוד יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה, נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקרא אור. וזהו סוד שביארנו, עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו', כי אדרבה מקום מגולה נקרא עליה, ומקום הסתום נקרא ירידה, שהוא מניעות אור וכו' עיין שם (וזה נוגע גם למש"כ במסכת מגילה בענין מעלת מרדכי).

אות 40

מ. אם אפשר שיהיה הצדיק גדול במעלה, עף על פי שאין רואין ממנו יגיעות ועבדות באתגליא וכו' ע"ש.

עיין לעיל אות טו לענין ארץ ישראל, ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז, לענין שניהם.

אות 402

תב. יש מדרגות שאי אפשר להשיג כי אם על ידי מחלקת, וביאר שם שזה כמו המים שמרים את העץ. ויתכן בזה, כי רבינו אמר שהשיג תכלית יחידה שביחידה, וכבר הקשינו על זה שהרי בזוהר הקודש כתוב שעולם הזה אי אפשר סתם להכיל היחידה, ולכן חנוך הסתלק. ועל כרחך צריכים לומר שרבינו היה יכול להלביש ולהסתיר את עצמו, וכל עוד שרוצים להשיג בדרגות ובחינות כאלו שהם בתכלית יחוד השם כאשר העולם עדיין לא ראוי, אי אפשר אלא כאשר מוקף במריבה ומחלקת בחי' פירוד, חושך וענן סביבו, ועל ידי זה נותן את האפשרות שהעולם ישאר כהוויתו ולא יעכב אותו להשיג את תכלית היחוד.

ועוד נראה כי השמים הוא אש ומים שני הפכים, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה פ בענין יוסף ובחי' שלום שהוא התחברות החסדים וגבורות, אלא שצריכים מסירות נפש כדי להשיג את זה כמבואר שם, אכן כן הוא המציאות שזה שני הפכים ביחד. ולכן העובד את השם שצריך להגיע לזה בודאי ימצא את עצמו בתוך מחלקת, אלא שמצד העובד יהיה בשלום עם זה. וכן יש לעיין בתורה נו שרבינו גילה שהדעת והשלום הכי גבוה הוא במחלקת לשם שמים, ושם מדובר כאשר שני הצדדים הם לשם שמים, אכן י"ל שאפילו אם רק צד אחד הוא לשם שמים, לזה הצד יהיה לו דעת גבוה ושלום, וצ"ע.

אות 403

תג. אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל וכו'. כל ענין שלי הוא רק ראש השנה, ע"ש. שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. ראש השנה זה נ נח.

שלי בגמטריא נן יוד סמך נן (ניסן – עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מט, שגם ניסן בחי' ראש השנה).

עיין לקמן אות תקעט ז"ל ודברו אז מכל הצדיקים ומה היה עבודתם, ונשא רבנו ז"ל עיניו למעלה וסים: אבל מה הוא הענין שלי זה, זה אינו יודע שום אדם. ובלשון אשכנז: "האבער וואס מיין זאך איז דאס וויסט קיינער ניט". אחר כך אמר להאיש הנ"ל אספר לך מהו החולאת שלי וכו' ע"ש. וצע"ק שהלוא כאן גילה בפירוש שכל הענין (-יש שדקדקו שאמר ענין, דהיינו שבכל ענין וענין) שלו הוא ראש השנה.

אות 405

תה. ענה ואמר, הראש השנה שלי הוא חדוש גדול וכו', ע"כ.

שלי בגמטריא נן יוד סמך נן (ניסן – עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מט, שגם ניסן בחי' ראש השנה).

אות 407

תז. מספרי החקירות וכו'. בספר עבודת הקודש ג:יב להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך (ישעיה מב:ז) כי ידיעת רצונו המשג בנבואה הוא סבת החפשיות והחרות משעבוד הזמן וקורותיו שהוא המסגר. מבית כלא, הם פתויי השכל והקשיו ומופתיו, שהם מונעים השלמות מבעליו, והפתפתים אחריו בחקירותיו הם היושבים בחשך, כי אור האמת לא ישג כלל כי אם מפי האמת, ומאורו יאירו וישפעו הדברים הרצויים לו ואין תחתבולה להגיע אליהם ולדעתם כי אם בנבואה, ע"כ.

תז. השמטה לענין הרמב"ם עמש"כ בחלק ה' מאומן בערכו.

ואמר מה שכתוב שם בספריהם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשלש מרבע?", אמר רבנו ז"ל: אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, עכ"ל.

שמעתי (התחלת הרעיון והוספתי) מי.ב. שמשולש זה יה"ו, כי כל דרכיהם הוא נגד האמונה, שהיא השכינה, ה' אחרונה, ורבינו אמר, אני מאמין וכו', כי על ידי האמונה נשלם שם השם בד' אותיותיה. [ועד"ז י"ל בעוד כמה דרכים, למשל, עיין בשער הכוונות, ענין הציצית דרוש ג', שמוחין דאבא יש ד' אותיות הוי"ה ואילו של אימא רק ג', ולפי זה לעשות משלוש ארבע, זה לעשות מוחין של אבא ממוחין של אימא].

וזה גם כן הענין של להביא את השיר פשוט כפול משולש – נ נח נחמ - למרובע – נחמן. כי כבר מבואר אצלינו כמה פעמים שנח"מ זה מקום קשה של דינים, בחי' צ"ח קללות וצ"ח דיינים, בחי' המשפט של אלו הצדיקים שניסו לשם שמים לעסוק בפיליסופיה רחמנא ליצלן. והתיקון שלהם רק על ידי רבינו הקדוש, השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא שיר האמונה, נ נח נחמ נחמן מאומן. [ואכן גם המרובע – נחמן, בחי' דין, כי מלבד הצ"ח קללות שבפרשת כי תובא, יש המ"ט שבתורת כהנים, כמובא ברש"י ריש פרשת נצבים (פסוק יב), ועם הכולל, הרי נחמ"ן].

ויש להעיר עוד שבאמת בשם הוי"ה יש רק ג' אותיות, כי הה' כפולה בו. ועיין בפי' הראבד"ד לספר יצירה (א:ב) כי יש ג' אמות אמ"ש – אויר מים אש, כאשר תמזגו קצתן בקצתן יתהווה מהם יסוד רביעי הנקרא עפר וזהו טעות הפיליסופים באמרם שיש ד' יסודות ואינו אלא ג' העפר נתהווה מהג', ע"ש. הרי א"ש כמין חומר לשון רבינו שדוקא בענין זה לעשות משלוש ארבע סותרים הטעות של הפילוסיפים והמורה נבוכים.

אות 408

תח. כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבאר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעינים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת שהיא כנגד כל ספרי אמת שקבלנו וכו' ע"ש.

כעת ראיתי בריש ספר הרזים ז"ל ומה מאד הפליא החכם השלם רבינו משה ז"ל בפירוש הדמיון הזה וכו' וכו' כידוע מדבריו בספרו הנכבד המפורסם במורה [נבוכים] אעפ"י שפנימיות פסוק זה רומז לענין נכבד ועליון שבעליונים וכו' וכו' וכו' וגם רבינו משה ז"ל כבר הביא ראיה בספרו הנכבד מפסוקים אלה שהגלגלים בעלי נפש ודעה ומכירים את בוראם ומשתוקקים למניעם תנועתם הסבובית, מה שאין צריך עתה להאריך בו והוא אמת, אולם כוונתינו בזה גבוה מכוונתו כגובה שמים על הארץ, ואל יחשדני שומע ויחשביני כמפליג וכו' וכו' אעפ"י שאנחנו מודים לרב ז"ל בקצת דברים ממה שכתב באותו פרק בענין הגלגלים והתחלתם ובפרק אחר במספרם וכו' ע"ש.

אות 409

תט. ואמר שיכולין להכיר בהפנים של האדם אם למד (מורה נבוכים) כלומ שהפנים של זה הלומד זה הספר נשתנה להרע. כי בודאי הוא אובד צלם אלקים פנים דקדשה על ידי זה ,ע"כ.

שמעתי מש.א.ד. לפרש כי בספר מורה נבוכים הוא התרחק מכל תיאור אנתרופומורפי – דמוי אדם – של ה'. במקום לראות בה' ישות בעלת תכונות יזיות או רגשות, הוא מתאר במונחים של תארי שלילי, קובע מה ה' אינו, ולא מה שכן הוא. ולכן מובן שהלומד בו מאבד הצלם אלקים שהוא כולו ענין של מדותיו יתברך.

אות 410

תי: ... אשר כל ההקדמות שלהם לקחו מאריסטו היון ימח שמו ונמח זכרו, ושאר האפיקורסים המפרסמים שהיו קצתם קדם חכמי התלמוד וקצתם בימיהם... וכל מקום שזכרו רבותינו ז"ל אפיקורס, כונתם על מי שנמשך לדרכיהם ולסברותיהם. אשר על כן גם שאר רשעים גמורים שיש להם כפירה כל שהוא נקרא גם כן אפיקורוס, כי תולין הקלקלה במקלקל. כי היה פילוסוף אחד ששמו הרע היה אפיקורוס כשמו כן הוא ימח שמו וזכרו, ודעתו הרעה מפרסם בספריהם הרעים, עכ"ל.

והנה בפרשת דברים (ג:יד) כתיב יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב עד גבול הגשורי והמעכתי - ותרגם אונלקוס והמעכתי - ואפקירוס. והנה בפרשת אמור (כב:כד) אונקלוס תרגם ומעוך - ודי מריס. והיה נראה בזה שהשם האמיתי של המעכתי היה אפקירוס (כמו שמצינו למשל שאונקלס מתרגם כל פעם צוען מצרים - טנס דמצרים - עיין במדבר יג:כב), ואם כן האיש הזה שפירוש שמו הוא מעיכה וכתישה (ובפרט בביצים רחמנא ליצלן מפגמי הברית כאלו), היה חי עוד הרבה לפני תקופת חז"ל (וכן בדברים ג:טו ובהרבה מקומות בתנ"ך התרגום של המעכתי הוא אפקירוס, אכן בסוף פרשת וירא, ראומה פילגש נחור הולידה את מעכה, ושם התרגום הוא מעכה, הרי שזה היה שמו העצם). ואולי אחר כך בזמן תקופת חז"ל היה עוד אחד שהיה נקרא על שמו, וכשמו כן הוא שהיה פגום בברית קודש. אכן קצת קשה בכלל על דברי רבי נתן, כי מאחר שרואים שכן הוא פירוש המילה של אפיקורס, מנא ליה להוקים שהיה איש אחד בשם זה ועל שמו חז"ל קראו כל הכופרים, אולי חז"ל קראו כל האפקירוסים בשם זה כי מתאים להם מאד, ולאו דוקא שהיה אחד אב לכולם. וצריך לומר שמסורה בידו היתה.

(ועיין במסכת נדה (מח:) אפקריסותן, פרש"י מעפורת, והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת ע"כ. ובמסכת מועד קטן כב: ואפיקרסותו אינה מעכבת – שאבל לא צריך לקרוע אותו, ומבואר שם כמה פירושים איזה מלבוש הוא, יש אומרים סודר על הראש ותלוי על כתפו, והערוך (ערך אפיקרסין) פירש, שהוא לבוש תחתון הפתוח בכתפיו, וכשלובשו קושרו. והמאירי פירש שהוא מלבוש שעשוי להתכסות בו לצניעות בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים, ועוד פירושים ע"ש)

והרע"ב במסכת אבות על המשנה ודע מה שתשיב לאפיקורוס (ב:יד) כז"ל לשון הפקר, שמבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. אי נמי, משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה, עכ"ל.

אות 411

תיא. גם שמעתי מפיו הקדוש שכשעוסקים בספרים אלו הוא כמו מי שהולך במדבר שמם שאין לו עם מי לפגע, כך כשנכנסין בספרים אלו הנ"ל אין מוצאין בהם דבר קדשה, והוא כמו הולך במדבר שמם שאין מוצאין עם מי לפגע, ע"כ.

עיין בתהלים פרק מג, כי אתה אלקי מעוזי למה זנחתני למה קדר אתהלך בלחץ אויב, ובתרגום: למה חקיר איזיל, הרי שתרגם את ההליכה הקדרה שהוא בחי' הליכה בחקירה.

אות 412

תיב. וזה שהוא ז"ל בעצמו היה מעין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל במדבר שהוא מקום הס"א. ואיתא בזהר הקדוש (שמות קנז.) שבשביל זה הלכו ישראל במדבר, כי הם דרכו על הס"א בהליכתם שם. ובכונה זו הוא מעין בהם בספרים אלו שהם בחינת מדבר, והבן, ע"ש.

עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' תצא, שגילה מהות וגנות חכמה חיצוניות, וכתב ז"ל ואת מאן דאשתדל בהו דאתמר בה לא תלמד לעשות (דברים יח:ט) אבל אתה למד וכו' (שבת עה.). דדא מאן דאשתדל בהו לתפסא בהו ס"מ ונוקבא ככלבין דמתפסן בשלשלאה דעל צואריהון. ודא מאן דלא נטיל רגלוי מאוריתא, אלא קביע בה ודאי, ותב ותפס באלין כלבין. אבל מאן דאתפי אבתריהו ושביק אוריתא, אשתביק מסטר קדישא לגמרי, עכ"ל.

אות 420

תכ. שטוב מאד מי שזוכה לכנס ולטיל עצמו באמונה, ושם יש היכלות וחדרים, והוא נכנס ומטיל עצמו מחדר לחדר ומפלטין לפלטין. ויש שם דרכים כבושים נפלאים מאד, ומשם נכנסין ומטילין בבטחון וכו' ואחר כך נכנסין יותר ויותר, אשרי הנכנס ומטיל שם, עכ"ל.

ענין לטיל מהיכל להיכל, עיין ריש ספר המדות, ערך אמת אות א'. ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רמה, שכתב כעין מש"כ כאן לענין התורה.

אות 421

תכא. שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם (-הגוים), כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים וכו' ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה על ידי זה הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל. (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה (איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד (איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ. ועמש"כ על זה בשיחות הר"ן קנב.

תכד (יח). בענין השמטות שיש ספרי מקבלים שסוברים ענין זה כמבאר בספרים, אמר רבנו ז"ל שאינו כן וכו'. וגם דעת האר"י ז"ל אינו מסכים כלל לענין השמטות וכו', עכ"ל. ועיין בהשמטות כאן ז"ל ועין בספר שבחי האר"י ז"ל הגדול המחבר לספר לקוטי הש"ס, וזה לשונו שם בדף לא. לאפוקי מהסוברים שיש שמטות ומקדם היה שמיטת החסד ועכשו הוא שמיטת הפחד, כל זה אינו אמת. ושמע מרבו, והוא הביא מדעתו סברת השמטות, והאמת אינו כך, וכו' כנ"ל, עכ"ל.

ועיקר הענין נמצא בשער מאמרי רשב"י בביאור האדרא רבא קדישא דף קלה, עיין שם באריכות:

ז"ל את שבתותי תשמורו ואמר ושמרו בני ישראל (דף ל"ז ע"א) את השבת לעשות את השבת הרי כי בכל פסוק תמצא מוזכרים שתי שבתות ביחד ובכלל הדבר הוא להודיעך ענין טעות אחד נפל בפי קצת המקובלים כמו ספר קנה וספר בעל התמונה האומרי' כי שבע שמיטות יהיו בעולם וכל שבעה אלף שנה הם שמיטה אחת וכבר עברה שמיטה ראשונה ואנחנו עתה בשמיטה הב' הרומזת אל ספירת הגבורה וכיוצא בזה האריכו בדברים אשר לא כן ועתה אודיעך כי אין להאמין בדברים האלו וסיבת מי שהביאם לידי טעות הזה יתבאר בדברינו אלה. דע כי כאשר האציל המאציל העליון את העשר ספירות דאצילות הנה בתחילה האציל את השלש ראשונות אשר כבר ידעת כי אז הוא סוד שבת העליון. אבל כאשר האצילם לא היו בתיקון גמור כפי הצורך ולכן לא עלה בחשבון ומספר יום השבת הזה הנז' ואח"ך בשבוע השנית שהם שבעה ימים אחרים האציל שבעה מלכי' הנרמזים בפסוק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וביום השבת שבסוף השבוע הזאת נאצל המלך השמיני הנקר' הדר ושם אשתו מהיטבאל כו' ולסיבת אשר שלשה הראשונות לא היו מתוקנות לכן אלו השבעה מלכים לא יכלו לסבול אור המאציל ולכן היו כולם בחינת דינין ומתו ונתבטלו האמנם כשיצא המלך השמיני הנקרא הדר יצא יותר מתוקן מכולם כמבואר אצלנו והמלך הזה הוא בסוד היסוד הנקר' הדר כמבואר בלשון האדרא בדקמ"ב ע"א ובג"ד ובכולהו כתרים כו'. ואתבסמו תיקוני נוקבא בהאי אמה דאקרי חסד הה"ד ואלה המלכים כו' ויציאת המלך הזה היה ביום שבת השני ואח"ך נתקנו השלש הראשונות הנז"ל כנז' באדרא. ואז יצאו בשבוע השלישית שבעה ספירות תחתונות. אשר הם נקראים אצלנו בשם חסד גבורה ת"ת כו' עד ספירת המלכו' ואז ביום השבת השלישי יצתה (ד"ש ע"ג) המלכות ונמצא כי המלך השמיני שהוא נקרא הדר העליון והוא ממש יסוד נאצל בשבת שניה והוא קדם אל החסד אשר נקרא עתה אצלנו בשם ספירת החסד. ואח"כ ביום שבת השלישית נאצלה המלכות. וכבר אמרנו לעיל כי השבת העליון מכולם אשר בו נאצלו שלשה הראשונות בלי תיקון לא עלה בחשבון ונמצאו שתי שבתות אחד שבו נאצל הד"ר העליון ואחד שבו נאצלה מלכות האחרונה משבעה ספירות שנאצלו אחרי הדר העליון ואלו הם סוד שתי שבתות הנז"ל בפ' את שבתותי תשמורו ובפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת ובזה תבין טעות המקובלים הנז' כי הם קבלו מרבותם הקדמונים ז"ל כי השבעה ספירות האלו שאנו קוראים אותם חסד וגבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות אשר הם סוד שבעה אלפי שני דהוי עלמא הנה הם נאצלו אחר השבעה מלכים הראשונים הנקראים מלכי אדום ומזה טעו לומר דאם כן נמצא כי גם בז' מלכים הראשונים הנקרחים מלכי אדום היה בהם המשך שבעה אלפים שנה אחרים כמו שהיו באלו השבעה ספירות האחרות ונמצא כי כבר אנו עתה בשמיטה שניה ומזה הוסיפו עוד לטעות ולו' שכיון שיש שתי שמיטות אם כן כך יתגלגל העולם עד תשלום שבע שמיטות ואין הדבר כן. אמנם השבעה מלכים דאדום לא נמשכו רק יום שבת אחד בלבד. (ע"ב) ותכף בשבוע השנית נאצלו שבעה ספירות האחרות כנז' שהיו מתוקנות וכנגד אלו השבעה ספירות ימשך העולם שבעה אלפים שנה ואין עוד כי השבעה מלכים ראשונים אין כנגדם בחינת עולם בפני עצמו כי לא היו מתוקנים והראיה לזה כי הנה הן עצמם חזרו אח"ך ונתקנו ע"י אלו השבעה ספירות אחרות ונתבסמו כמ"ש בדף קל"ב ע"ב וז"ל וכד אתא האי דיוקנא אתגלפו כולהו ואתחזרו לקיומא אחרא מנהון אתבסמו כו'. ונמצא כי לבחינת שתי שבתות הנז' שבהם נאצלו הדר ומלכות כנז' טעו המקובלים לכנותם ולקרותם בשם שתי שמיטות ולא כן הוא ודי בזה, עכ"ל.

עיין אגרות פתחי חכמה ודעת לרמח"ל סי' כג (שערי רמח"ל עמ' שפ) ז"ל ועכשיו יבין עליית הגוף – איך הוא עתיד להתעלות מעילוי לעילוי. הנה כל סדר שנסדר אחר הצמצום הכל נדרש בסוד ע"ס, ולכן נאמר שקיום כל דבר הוא ע"י ע"ס. כי אין שום דבר נמדד אלא במדה זאת. וע"כ גם מצבי האדם בזמניו נדרשים כן בע"ס, והוא מה שהזכיר בעל ברית מנוחה העליות עד אלף העשירי, וחתם בו. ומכאן יראה אגב אמיתת הרח"ו זללה"ה שגמר לטעות סברת התחדשות העולם בז' שמיטות, כי הרי ספר הנ"ל הוא ספר נכבד ויקר מאד, ונאמן בכל דבריו, מפרש סוף העילוי עד אלף העשירי, כמבואר שם בהקדמתו, ע"ש.

עיין שרשי המצוות לרמח"ל, כלל ל"ב ז"ל עוד מתיקוני השנה, שלא לעורר דין כלל על כן שמטת כספים, והעיקר כי המלכות נקשרת בגבורה ומשם כל החשך, על כן בשנה שבסודה, צריך לעשות הפך זה ולהגביר הרחמים תגבורת גדול ואז נתקנת תיקון עצום. ועוד מגיע הענין לתיקון השמיטה הכללית, שהיא שמטת הגבורה כמבואר במקומו, עכ"ל, ובהערות שם כבר ציין לדברי הרמח"ל באגרת הנ"ל והניח בצע"ג. וע"ש כלל מ"ח עמ' קיב ז"ל ונמצאו שכל מה שנמצא בהנהגה מעניני הקליפות ושליטותיהם, שרש כלו בספירות, הוא התלהטות המלכות הקדושה בדינים החזקים בסוד השמטה כמבואר במ"א, ע"כ.

עיין הקדמה שלישית לספר עמק המלך פ"ה ז"ל לאפוקי מהסוברים שיש שמיטות (ספר התמונה תמונה שלישית. וכן עיין בהקדמת הקנה עמ' ה'-), שקודם היו שמיטות החסד ועתה שמיטות הפחד, כל זה אינו אמת, ושמעו מרבם שברא הקב"ה עולמות קודם לזה העולם והחריבן, והוסיפו הם מדעתם סברת השמיטות, והאמת אינו כך, עכ"ל. וכן שם בשער ו' – עולם התוהו, פרק מו, ז"ל ולקצת מקובלים נפל טעות, שכתבו שלפני העולם הזה היה עולם אחד, והיה סוד שמיטת החסד, ועתה זה העולם השני הוא שמיטת הפחד, וכן יחדש הא-ל יתעלה עולמות עד שיכלו שבע שמיטות. והם טעו מחמת ששמעו מרבם שהיה עולם אחר קודם לזה העולם, ולא חששו לשאול לרבם מה היה טבעו של אותו עולם, למה החריבו וחזר ובנאו פעם שנית, אלא תכף אמרו מדעתם שהקב"ה יחדש שבע פעמים עולמות, והועלם שעבר היה סוד שמיטת החסד, וכעת אנו עומדים בזה העולם שהוא סוד שמיטת הפחד. ולא כן דברי מורנו ורבנו האר"י זלה"ה, שאמר שמתחילה בנה הקב"ה עולם אחד ומלכו בו שבעה מלכים שהם: הדעת, חג"ת, והנצח וההוד ביחד וכו', עכ"ל.

המגלה עמקות מביא בכמה מקומות ששמיטה זו שאנחנו בו הוא מפחד יצחק.

ספר הדע"ה של הלשם (ח"ב דרוש ג' נעף ז' דף כה:) ודע כי כל מה שאמרנו כאן מענין סוף כל התיקונים שהוא עד אלף העשירי, כי משם ולמעלה הוא בעולמות דא"ס כנזכר, הנה אין זה סתירה כלל (-היינו לאפוקי מהרמח"ל שכתב שהוא ראיה מוכרחת, השם יסלח לי שהבאתיו) לענין השמיטות הנמצא בדברי הראשונים ספר התמונה והקנה והרמב"ן והמערכת והרקאנטי והציוני ורבינו בחיי והרדב"ז וכן הרמ"ק ז"ל בפרדס בשער הנתיבות פ"ב ובשער פרטי השמות פ"ג האמינן ג"כ בזה, אמנם בספר שיעור קומה מיאן בזה הרבה וכן בדברי הרח"ו ז"ל בלק"ת פ' קדושים, אך הגר"א ז"ל לא דחה דברי הראשונים כלל ועשה סמוכות לדבריהם, ואמר בתיקונים תיקון ל"ו זה לשונו: מכאן משמע כדברי הראשונים דשבע שמיטות ואנן בשניה, עכ"ל (הגר"א). וכן נמצא ג"כ בדברי רבינו עזרא רבו של הרמב"ן בביאורו לשיר השירים המיוחס להרמב"ן, והוא לרבינו עזרא כנודע, ע"ש בתרי"ג מצות במצות יובל. והנה ראיתי בספר אחד שסתר את כל דברי הראשונים מספר ברית מנוחה במה שחתם את כל העליות רק באלף העשירי וכנ"ל. אך באמת אין סתירה מדברי הברית מנוחה כלל ולא קשה כלל, כי אלו הג' אלפים שהם ח' ט' י' הנה הם מהג"ר, והם בסוד מוחין וכו' וכו' והברית מנוחה מדבר מהז"ת והמוחין שהוא הקטנות וגדול דכל שמיטה ושמיטה וכו' וכו', עד כאן דברי הלשם. וכעין זה רצה אחד בדורנו ליישב, נדפסו בדבריו בהקדמה לספר ברית מנוחה הוצאה חדשה מהדורא מקוצרת, שהסדר של ברית מנוחה איירי בסדר תיקון המבואר ברש"ש (נהר שלום דף יג סע"א) פרצוף הימים שהוא בדרך עשיריות דהיינו משנה לשנה עד עשר שנים, וכן מעשר לעשר עד מאה, וממאה למאה עד אלף, ולכן אחר שית אלפי שנין ממשיך ועולה עד עשרת אלפים. אך המהלך שכתבו הראשונים שיהיו עליות משמיטה לשמיטה עד יובל, איירי בסדר תיקון פרצוף הזמנים שהוא בדרך של שמיטות ויובלות כמבואר, ע"כ.

ופליאה גדולה שתירוצים כל כך פשוטים לא ידעו הרמח"ל ורבינו הקדוש, לדעתם המשובשת.

ואולי הדרך הנכון ליישב מקום הטעות, שיתכן שענין השמיטות והיובל הוא שייך דייקא לנשמות, כי כן חירות הנפש תלוי בשבע ובשמיטה, ולכן יתכן שאותם הצדיקים ידעו בנפשם השמיטות שהיו עוברים על נשמתם, וטעו לחשוב שהוא ענין כללי בהנהגת כל העולם.

ועוד עיין בספר תורה אור למהר"ם פאפריש בכמה מקומות, ובעיקר בפרשת משפטים כא:ו, שהביא דברי האריז"ל שביטל סברת השמטות והיובלות, ואחר כך (בדילוג) כותב ז"ל אבל אני מאמין בענין השמטות, כי לא לחנם נכתב כל סדר קבלתם שכמעט הכל סובב על יסוד הזה, וכן הקדוש קנה, וה"ר משה ליאון בעל לבנת ספיר, ור' יצחק בעל ספר מאירת עינים, והרמב"ן, כלם הסכימו ע"ז, ואם היה רבינו יצחק לוריא ז"ל בחיים, הייתי שואלו ילמדנו רבינו מאמר ן' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה הנאמר באדרא (אדרא רבה קלו.), שהוא על היובל הגדול, כל כל דור נ' שנה, ונ' אלף דור הם מ"ט שמטות, ודבר צוה לאלף דור כתיב. וכו' וכו' וכו' ואיני רואה מקום הזק לאמונת התורה באמונת השמטו, כי מה לי שאני מאמין שיתחדש היום ה' אלפים שנה ות"כ, או אם נתחדש היום י"א אלפים שנה, שהרי סוף סוף יצא מיש לאין וסוף יחזור הכל אל האין הראשון שיצא ממנו, ודי בזה עתה, עכ"ל.

שיחות קכב – לא לדחוק את השעה. חיי רכב – אם היו מפצירים לא עבר על דעתם.

מסכת ברכות דף סד. אמר ר' אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו מרדרבה ורב יוסף וכו' ע"ש.

אגדת בראשית (מ"ו) [מ"ז] נביאים. ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב:יג). זש"ה לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כו:כ), לך הסתכל בחדרי לבך, וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין, ואין חדריך אלא כליות, שנאמר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ:כז). ואם באו עליך יסורים אל תפתח את פיך, ותקרא תגר אחר מידת הדין, אלא וסגור דלתיך בעדך (ישעיה שם), למה חבי כמעט רגע. שאין היסורין מתעכבין בעולם, עוברין הן, שנאמר עד יעבור זעם. ד"א לך עמי, בשעה שאתה רואה שעה חצופה, אל תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, לך עמי וגו', התסכלו לי כביכול, בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם, נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו' (איכה ב:ג), אף עתם לך עמי וגו', שכל מי שעמד נגד השעה נפל בידה, וכל מי שנתן מקום לשעה, נפלה בידו, נבות וכו' וכו' אברהם וכו' וברח מנמרוד מלך הכשדים וכו' ונפלה בידו שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ויאמרו ראה ראינו וגו' וכו, יוסף וכו' בשעה שהיו מוכרין אותו לישמעאלים, ולא היה יכול למור אחיכם אני, אלא שתק ונתן מקום לשעה וכו' וכו'. יעקב וכו' וברח מפני עשו וכו' עיין שם.

תנחומא ויצא ה: בשעה שאתה רואה השעה חצופה, לא תעמד כנגדה אלא תן לה מקום שנאמר (ישעיה כו:כ) לך עמי בא בחדריך... שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו... ודוד נתן מקום לשעה שנאמר (שמואל א:כ:א) ויברח דוד מנויות, וכתיב (תהלים ג:א) בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב (תהלים נז:א) בברחו מפני שאול במערה. וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו הנה [נא] ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל.... נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה, שאמר לו אחאב (מלכים א:כא:ב-ג) תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, מה עשה אמר: חלילה לי מה' וגו', מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר (מלכים א:כא:יג) ויעדהו אנשי בליעל את נבות נגד העם וגו', ויסקלהו באבנים וימת.

תנחומא ויחי ו: ויהי אחרי הדברים (בראשית מח:א) מה כתיב למעלה מן הענין 'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' (בראשית מז:כז), למי שהשעה עומדת לו, והנביא צווח 'לך עמי בא בחדריך' וגו' (ישעיה כו:כ), אמר הקב"ה, אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה, נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה 'כי סקל נבות וימת' (מלכים א:כא:טו).

משלי כא:ה מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ [פרש"י ז"ל דוחק את השעה] אך למחסור.

אות 430

תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין (יג: - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין, ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה.

אות 431

תלא. ואפלו בעבודת השם צריכין לפעמים זאת לבלי להכריח עצמו יותר מדי וכו' ע"ש.

ענין שלא להתעקש עיין בספר מי השילוח פרשת מצורע ד"ה דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש כי יהי' כו', מה שנאמר בזה דברו אל בני ישראל משא"כ בכל טומאת הגוף שנצטוו עליהם שלא נאמר כן וכו' כי הנגעים מורים על חסרון בשורש הנקודה הישראלית ח"ו וכו' כי שם ישראל מורה לדביקות בהש"י כמו שמבואר ישר אל, אבל אבות הטומאות האלה אין להם שייכות לשם ישראל ולדבקות הש"י וכו' וכו' ואח"כ נאמר פרשת טומאת זב ונאמר בה דברו אל בני ישראל, כי הענין הזה מורה לברי לבב ועשים מעשים יקרים מאוד רק שנמצא בו טעות כחוט השערה [-והשוה זה למה שרבינו אמר לעיל באות תל, שמוכרח שיהיה איזה דבר לא טוב, על כן אי אפשר לו להכריח ע"ש] והוא כענין שנתבאר על רחבעם עיי"ש כי מזה פשטה הגמרא (סנהדרין) שרחבעם הי' זב ממה שנאמר בו (מלכים א) התאמץ לעלות במרכבה, והענין בזה כי באמת המלוכה הוא שייכת רק לזרע בית דוד, ורק שהוא היה רוצה לתקוף בחוזק קודם זמן, כי אז הי' ברצון הש"י ליתנה לירבעם לפי שעה, וע"י שהתאמץ לכך בא לו עונש הזיבה, כי זה ענין הזב שהדבר בעצמו הוא טוב רק שצריך להיות בעתו היינו לקיים מצות פ"ו (-דו"ק בזה כי זוב אינו ש"ז ואכמ"ל), וחטאו אינו רק שדוחה את הזמן, והענין שיש מן וכי יטהר עד מזובו מ"ט תיבות כנגד כל שערי הקדושה שבמ"ט ימי ספירה מפסח ועד שבועות, ועל תיבה שייך ליום מנינו, עכ"ל.

אות 432

תלב. אמר שמה שהמלמדים דוחקים את התינוק ביותר, על ידי זה אינו יודע התינוק כלל, רק צריכין להיות אמן גדול בזה ללמד את התינוק בהדרגה בלי איום הרבה ובלי דחק יותר וכו' וכו' ע"ש.

עיין באיגרת הגר"א ז"ל ואל יכביד עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם, כי אם בישוב ובנחת, עכ"ל.

הרי לענין חינוך הילדים, אכן כאשר האדם לומד בעצמו נראה שעיקר היישוב הוא שהלימוד יהיה בדחילו ורחימו, ודו"ק.

אות 434

תלד. מה שהיה יכול לעשות מיד עשה תכף וכו' ע"ש. כעין זה יש להביא סמוכין ממה שמצינו בגמרא (בכורות יג.) שדבר שיש לו רק קצת הלכות מביאים אותו מיד, כדי שאחר כך ימשיכו באריכות במה שיש להאריך.

תלד: ואמר אם היה אפשר לגמר כתיבת ספר האלף בית ביום אחד הייתי חפץ מאד בזה, ע"כ. וי"ל כמו שמובא כמה פעמים בספרי רבינו כי היום הוא המידה, כמו שכתוב ומדת ימי (תהלים לט, לקוטי מוהר"ן לג, נו), ולכן ראוי היה ליכתב כל ספר המדות ביום אחד. ופעם באומן חלקו את הספר לכמה חברים שכל אחד יכתבו חלק כדי שכל הספר יהיה כתוב ביום אחד, לקיים חפצו של רבינו. וכן מדת, שהיא מילת מדה סמוכה ל'ימי", מדה של ימי, “מדה" ע"ה בגמטריא נ, "ימי" בגמטריא נח עם האותיות (נחמ בגמטריא זמן, נחמ שנית, ע' דבה”י א:יב:כג – לעת יום ביום, ודניאל ז:יב זמן ועידן, בחינת (קהלת ג) לכל זמן ועת, ן מאומן בגמטריא מקום ע”ה). כי באמת נ נח הוא הדרך לזכות "להמדות" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אות 435

תלה. וצוה עלי וקבע לי שעורים גדולים בכל יום, והזהיר אותי שבכל יום אראה לדבר עם בני אדם איזה שיחות וספורים לפקח דעתי. ואף על פי שלא היה היום מספיק לי לגמר השעורים שצוה עלי, אף על פי כן אמר שזה מכרח לפקח דעתי בכל יום על ידי שיחה עם בני אדם איזה שעה ביום וכו' עיין שם.

ולכאורה מבואר מאליו שרק מי שעמוס בלימוד צריך לקיים עצה זו לפקח דעתו, אבל מי שעוסק בעסקיו אין לו שום ענין בזה.

והנה ידוע בעולם בשם הגר"א שפירש המשנה באבות כדברי רבינו. כי אחד מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהן הוא במעוט שיחה, ובפשטות הכוונה הוא לשלול הרבה שיחה, שצריכים למעט בשיחה, והגר"א פירש שהוא ענין חיובי, לחייב על כל פנים קצת שיחה לפקח את הדעת כמו שגילה רבינו.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה לד רבינו גילה את הענין של שיחת חברים, כי כל אחד יש לו נקודה להאיר. ולא מבואר עד כמה צריכים לעסוק בזה, ורבי נתן כתב במקום אחר שלפעמים אין חברים וצריכים לקיים וקנה לך חבר, שהקנה והעט הוא החבר, ורבינו גילה בהשמטה שלפני ליקוטי מוהר"ן תנינא שכל עבודת השם מתחיל באחד היה אברהם, ועל כרחך לפעמים לא יהיו חברים, ואי אפשר לקיים ענין שיחות חברים כל יום. אבל ענין זה לדבר עם בני אדם סתם לפקח את הדעת, שפיר שייך תמיד, ורבנו צוה מוהרנ"ת שיעשה כן כל יום (ואילו היה חיוב לעשות שיחת חברים כל יום, לא הול"ל אלא לחזק אותו שיקיים שיחת חברים, ועל כרחך הרבה ימים יהיו בלי שיחת חברים, ובאותם הימים עדיין צריך שיחה עם בני אדם כן שהם, לפקח את הדעת).

מעלת התבודדות

אות 436

תלו:

כשהודיע לי רבנו ז"ל ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו דברתי עמו, הלא האדם הוא בעל בחירה. ולא השיב לי בפרוש רק כלאחר יד, כאומר אף על פי כן. כלומר אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות, אף על פי כן צריכין לנהג כך. ואנכי לא יכלתי לשאל יותר כי ידעתי כי קשיא זו יכולין להקשות גם על כל התפלות וכו' ע"ש.

ולכאורה אינו קושיא כל עיקר, כי התפלה הוא חלק מהבחירה [ואדרבה עיקר הבחירה הוא התפלה, וכמו שכבר פרסמתי לשון הרמח"ל בדעת תבונות ח"ב אות ז: אין הבחירה אלא לבחור לבקש הטוב מן הקב"ה או שלא לבקש אותו] – דהיינו כן להתפלל או לא להתפלל, ובכמות ואיכות התפילה, כמה כוונה ולב ובכיה וכו', וכולי האי ואולי האדם זוכה להנצל משקר והבל של העולם הזה ולעלות מעלה מעלה בהכרת האמת של מציאות התורה הקדושה. וזה הבחירה של האדם לעשות את זה, ועם כל הלב ונפש.

ולכאורה הקושיא הוא רק לפי עוצם הגלות שנסתר מדעת האדם יסוד התפלה, והרי הם נאבקים יום יום לעשות איך שהוא רצון השם במיטב יכולתם כפי מיעוט שכלם, ולכן כאשר שומעים שעל ידי תפילה יכולים לנצח, הרי זה פליאה גדולה, שלכאורה זה ביטול כל מאבק הבחירה. אכן האמת הוא פשוט כנ"ל, שיסוד התפילה הוא רק ההתחלה, שמשם מתחילה עיקר המאבק של הבחירה. שהשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד מלכותו.

ובאמת כעין מש"כ כבר מבואר בספרי ברסלב, ע"ש.

שוב ראיתי בספר שערי אורה, פרק י' על הכתר ועת רצון, נזהר מהשאלה זו. והרמח"ל ממש יישב הענין בספר אדיר במרום (עמ' שמא, מכון רמח"ל) ז"ל כי הוצרך שיהיה חוק זה שיתגלה לפעמים סוף הרצון להתגבר בכחו, עד שלפי הסדרים האלה סוף סוף ישוב כל הרע לטוב. ואל תקשה שאם כן אין תיקון הבחירה שלם, יען הוא נצרך סוף סוף לחסד ולכחו. כי האמת הוא שעם כל זה אין דבר בחסד, אלא שהמאציל ית"ש הכין כבר מצוות שכחם יהיה לגלות הנהגת א"א בזמן הצריך (כמבואר בשערי אורה הנ"ל). ונמצא שגילוי א"א לא יהיה בחסד, אלא שהמעשה עצמו הוא כמו חסד, דהיינו שאינו לפי ההכנה, אלא בתגברות כח סוף הרצון, והבן היטב, עכ"ל.

אות 44

מד. כי באמת המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו כנ"ל. רק מחמת שהמחשבה מתנענעת וחושבת תמיד ואינה נחה לעולם וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תרכו, מכון רמח"ל) ז"ל וינחהו בגן עדן (בראשית ב:טו), בסוד מנוחה, כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה. וכשירדו ממדריגתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה – כי עכ"פ לא יעשה האדם אלא מה שהב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיו מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אח"כ ענין אחר בעיניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם, כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהב"ה רוצה, עכ"ל.

ועיין בריש ספר שיחות הר"ן (אות ב) עצה על זה, ומה שהבאתי שם מהרמח"ל – שהוא שייך לענין הנ"ל.

ואמר שהמחשבה נבראת שלא תהיה נחה לעולם, והוא כמו האינו נח שבאבן השעות (שקורין אום רוה) [שעון] שאינו נח לעולם:

עיין בהקדמה של ר' נפתלי הרץ לספר ברית עולם ח"ב ז"ל והנה האלקים עשה בטבע מוח האדם ועשתנותיו, אשר לא ינוחו ולא יוכלו לעמוד על מעמד ומצב אחד, רק תמיד יתחלפו מענין לענין באותו ענין, ותמיד יפסקו המשך רעיונותיו הטובים על ידי רעיון זר המפסיק ביניהם. והנה הרעיון המפסיק נקרא בשם חרב שחותך ומפסיק רעיונותיו ומפריד ביניהם, והחרב הזה הוא חרב המתהפכת, שתמיד מתהפך מענין לענין ולא ינוח כנ"ל, וזהו להט החרב המתהפכת, כי שכמו שיש בעולם כרובים ולהט החרב, כן יש באדם ג"כ כרובים ולהט החרב, והם הם ב' עניינים שביארנו וכו' ע"ש.

אות 441

תמא. תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלתם התעוררות הלב, העקר הוא האמירה בפה. רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא, ע"כ. ועיין לקמן אות תקח, ובשיחות הר"ן עד-עה.

יש לפרש בזה על דרך צחות מה שקי"ל (שולחן ערוך, אורח חיים א:ד) טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה, דהיינו שעל ידי שמרבים בלא כוונה משיגים את הטוב מעט עם כוונה. ועמש"כ על שמע ישראל (דברים ו:ד).

עיין במסכת עירובין (נג:) רבא אמר (-לענין לימוד תורה בפה מלא) מהכא (תהלים כא) תאות לבו נתתו לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתתה לו בזמן שארשת שפתחיו בל מנעת סלה, ע"כ.

עיין הקדמת ליקוטי מוהר"ן ז"ל ובה' בטחנו שכל מי שישים עינו ולבו היטב לדברי קודש הנאמרין בספר הקדוש הזה – יתלהב לבו ויפתחו עיניו ויכסוף וישתוקק מאוד לעבודתו יתברך, עד אשר ישוב אל ה' באמת בכל לבבו ונפשו ומאודו, ע"כ.

ועיין בספר המדות, שמחה יח: על ידי תנועות הגוף בא התלהבות הלב, ע"כ.

בפרפראות לחכמה רפה:א ז"ל ובתוך שיחתו הקדושה ענה אד לפניו בלשון צער וגניחה, האיך לוקחין לב כזה, גער בו מהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו (-עיין שם היידיש), כי הבחירה חפשית אצל כל אדם, וכל אחד אפילו הגרוע שבגרועים יש בכחו לזכות למדריגה הגדולה שבגדולות, ע"כ.

עיין במסילת ישרים סוף פרק ז, ז"ל ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב) כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, (שם פד, ג) צמאה נפשי לאלקים וגו'. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (שם סג, ב) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (שם יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, עכ"ל.

והמשכיל על הדבר ישים לבו לעסוק דוקא בדיבורי חשק וכיסופים להשם יתברך, ובפרט שזה דרך חזקה להביא הגאולה כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה לא. ומה יפה לקבוע כמה דקות או יותר כל יום לעסוק בזה.

עבודת השם

אות 444

תמד. השיב לי מה לחשש ולדאג, מאחר שיש לך על מי לסמך שוב אין אתה מתירא כלל. פרוש מאחר שיש דעה שמכשיר ואתה סומך על אותה דעה אין להתירא עוד כלל (אמר המעתיק, זה פשוט שעל דעה שאינה מסכמת להלכה בודאי אין לסמך, רק רצונו לומר שלא לחשש חששות יתרות בענין זה), עכ"ל.

הנה לפי הערת המעתיק מבואר שלא יקח איזה דעת יחיד לפסוק כמוהו. והרי מצינו דעות שבשעת הדחק יכולים לסמוך אפילו על דעת יחיד, ויש דברים שלעולם הולכים לקולא אפילו אם יש רק דעת יחיד, ועיין בזה בט"ז יורה דעה יז:טו, ואם כן כל שכן כאשר מבררים סוגיא ויש שיקול ככה וככה, שיכולים לסמוך על איזה צד.

אות 446

תמו: 'חזרתי ושאלתי אותו הלא יש גלגולים, ואולי יצטרך לו להתגלגל עוד פעם אחת בזה העולם, ואם כן מה פעל במה שנפטר עכשו מצרות עולם הזה. השיב, אם ירצה יוכל להתעקש ולטען שם שאינו רוצה בשום אפן להתגלגל וילך עוד הפעם בזה העולם. שאלתי אותו וכי יועיל זה מה שלא ירצה להתגלגל. השיב, בודאי יועיל אם יתעקש ויטען עשו עמי וכו' עכ"ל. [עיין במסכת מועד קטן כח. שרב נחמן אמר שלא היה רוצה לחזור לעולם הזה, והפירוש שהבאתי].

והנה הדבר תמוה, שהגם שהמת יוכל להתעקש ולטען, אבל מנא ידיע ליה להמת שיכול להתעקש, כי הלוא רואים פה איך שרבי נתן כותב "ולקחתי זאת בדעתי היטב וקשרתי אותו במחי לזכר זאת היטב היטב אולי אזכה לזכר זאת בעלמא דאתי לטען כך ...” הרי שלא פשוט בכלל שהמת יזכה ידע לטעון כך, אז מה התשובה של רבינו. אם לא שנדחוק שרבינו היה נותן את העצה הזו להמת.

אכן יותר נראה שרבינו רק תירץ כן ליתן את העצה לרבי נתן, דבאמת הקושיא מעיקרא כבר מתורץ בכתבי אר"י בשער הגלגולים (הקדמה ד) ז"ל ויש בזה מקום שאלה, כי כפי הנראה לכאורה, שיותר טובה הוא ליכנס לגיהנם (צע"ק כי מהרח"ו כותב כמה פעמים -ומהם בהקדמה ט- שתלמיד חכם אינו יכול ללכת לגיהנם וע"כ חייב להתגלגל) למרק תכף כל עונותיו, ולא לחזור בכמה גלגולים. והנלע"ד חיים לתרץ, כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעים, וירבה בעבירות על הזכיות, ולכן בראותיו שכבר השלים אותם המצות המועטות המוכרחות לו כפי שרש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגיהנם, ומתמרקין עונותיו, ונשארים זכיותיו שלימים, כי חפץ חסד הוא. אמנם הצדיק שעונותיו מועטים מזכיותיו, הם מתמרקים על ידי כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכיותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא ע"ד מ"ש רז"ל (מכות כג:) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, עכ"ל. הרי מבואר שצדיק אין לו מה לדאוג בחזרה לעולם, שהוא קרוב לשכר. ואילו הרשע בין כך ובין כך השי"ת נותן לו כעצת רבינו שמורידו מיד לגיהנם. אכן רבינו נתן את העצה אפילו לצדיק כמו רבי נתן, כי ידוע שרבינו מובטח מהשי"ת שכל אנשיו מקבלים תיקונם מושלם בעולם הזה, ועל כן אין כדאי להם לירד שוב בגלגול, ודו"ק.

וע' בשער הגלגולים (הקדמה ח) שכז"ל הנשמות יתגלגלו לכמה סבות: הראשונה הוא לפי שעבר על איזו עבירה מעבירות שבתורה, ובא לתקן. הב' הוא, לתקן איזו מצוה שחסר ממנו. השלישית היא, שבא לצורך אחרים להדריכם ולתקנם. והנה הראשונה היא קרוב לחטא, כיון שבתחלה חטא. והב' הוא רחוק מלחטא. והשלישית ודאי שלא יחטא, ע"כ. ובהקדמה יא (סוד"ה ודע כי האדם) כתב שמי שמתגלגל מפני חוסר מצוה שהיה יכול לקיימם אפשר שיחטא ויבואו על ידו עבירות רבות, ע"כ. וע"ש שיכולים להשלים מצוה על ידי עיבור. ואכמ"ל.

בזה שרבי נתן התחזק לזכור את העצה הזו, מבואר שהיה בטוח שזה יכול לקרה לו, שיצטרך לבוא בגלגול להשלים צלמו. וקשה שהרי מובא (מכתבי שמואל ב:יט) שרבינו ז"ל אמר, פעלתי אצל השם יתברך שלא יקח מהעולם מאנשי קודם שיסיימו עבודתם, ע"כ. וא"כ לכאורה לא יחסר להם שום אבר. ואולי רבינו עוד לא פעל או גילה את זה שלא יקחו מאנשיו טרם פקידתם. ועוד י"ל ואכמ"ל.

אות 447

תמז. משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו ששמעתי בשם רבי יודל, ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמוד 148) מובא בשם הנועם אלימלך ז"ל הסבה שכל האנשים צועקים אלי, ושוטחים לפני את בקשותיהם, האחד מבקש רפואה לבנו החולה, והשני מבקש פרנסה, היא מפני שחטאתי, והכרעתי את כל העולם לכף חובה, לכן צועקים אלי: ,מלך, תן פרנסה', ,מלך, תן בנים', מפני שדברים אלו נלקחו מאתנו בגללך, ואתה גרמת שהם יחסרו לנו, עכ"ל.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול עכ"ל. פה רבינו הדגיש את העשה טוב. והנה יתכן שזה כולל גם כן סור מרע, שהוא גם כן מהעסק של עבודתו יתברך, וממילא כל הרע שבו יתבטל ויפול. אבל לכאורה יותר נראה שרבינו הדגיש את העשה טוב לחלוטין, וממילא יזכה לא רק לסור מרע ולהסיר כל הרע, וצריך עיון.

ע' לעיל אות רלח, שרבינו אמר לאמו שהענין שלו הוא סור מרע. ואפילו אם ניקח את הצד השני הנ"ל שרבינו אמר שהעיקר הוא עשה טוב וממילא יזכה גם להיות סור מרע, נוכל לומר שכך רבינו הקדוש הדריך לאחרים, אבל הוא בעצמו לקח בעיקר את הסור מרע. וכן מצינו למשל לגבי שברון לב, שרבינו לקח את זה לעצמו, ואילו לאחרים הזהיר אותם לא ללכת דרכו.

והנה עיין בספר אדיר במרום (עו-) שגילה שהעיקר הוא להקדים הסור מרע ורק אחר כך עשה טוב. רק לפני החטא היה להיפוך. וצריכים למימר שעכשיו הבעש"ט (הבאתי המ"מ לעיל רלח) ורבינו החזירו את זה.

שוב מצאתי במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים (עמ' ריח) שכז"ל הנה ידוע פי' הפסוק שבהמשכת אלהות בעשיית הטוב ממילא יתפרדו כל פועלי און. והגם דכתיב סור מרע תחילה, ואחר כך ועשה טוב, ידוע שיש ב' מיני רע, הא' רע גמור, עבירות וחטאים דאורייתא ודרבנן, צריך לשוב מהם בחרטה ועזיבה גמורה וחלוטה טרם הכנסו לעבודת השם יתברך, ומבלעדי החרטה והעזיבה לא תהי' שום התחלה בעבודת ה' כאמור, ולרשע אמר אלקים וגו', אבל הרע שבטבע במדות ודומיהן שאינם באים לידי מעשה אינם מחיצה מפסקת כל כך שלא יוכל להתחיל בעבודת ה' קודם שיהפכם לקדושה, אלא מחמת המשכת אלהות בעשות הטוב ממלא נופלים ויתפרדו כל פועלי האון, עכ"ל.

תמז. אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת, וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך איז הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול "דוא טוא אין יודישקייט, גטס וועט בלייבן או שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן, ע"כ.

עין במסכת תמיד (כח.) תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעול םנחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ( משלי כד:כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. והמפרש (במקום רש"י) כז"ל עליהם תבא ברכת טוב, טובה וברכה באה לעולם, כשטובה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם, עכ"ל.

אות 448

תמח. שפעם אחת היה בדרך והתפלל שחרית ונפל על פניו וכו'. שמעתי, משמע מכאן שאפילו חוץ מבית הכנסת נפל על פניו. ועמש"כ בפנים סוף ערך תיקון הראש והסוף

ואגב, במגלה עמוקות, מהדורא תנינא פרשת וישלח עמ' קטו: כז"ל במלת ויעבור נרמז מה שאיתא בזהר פרשת ויקהל (רב: י"ג מכילין דרחמי) שצריך לומר אחר תפלת י"ח שלש עשרה מדות שהוא 'ויעבור', ואף היחיד צריך לומר י"ג מדות, עיין שם.

אות 450

תנ:

תקס"א אחר שבועות בסמוך ספר זאת: מעשה באחד מאנשי שלומנו היה הולך כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא, והיה רוצה לדבר עמו מזה ולא אסתיעא מלתא. ומי ידע מזה כי מי הוא נביא שידע מחשבתו וכו' ואזי בשבועות חלם לו שבאו וכו' וספר לי אותו האיש הנ"ל שבא עכשיו את המחשבה שהולך עמה האיש מאנשי שלומנו הנ"ל עיין שם.

הרי שרבינו לא ידע כלל מאותו המחשבה, ואדרבה אמר שהיה צריך נביא לדעת ממנה. רק שגילו לו בחלום. ועיין בשיחות הר"ן קפד שרבינו היה יודע כל מה שעבר על האדם תיכף וכו', וע"כ אין הכוונה אלא לרשימת עבירות וכדומה כמש"כ שם.

אות 453

תנג. אמר, כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה, עכ"ל. עיין מש"כ בהלכות עשיית עבירה.

יש להעיר שהלוא רבינו אמר שהבחירה כבר בידו. ועוד יש להעיר שהרי מצינו במשה רבינו שלא ינק מהנשים מצריות כי פה העתידה לדבר עם השכינה, וכבר הערנו בזה במקום אחר שלכאורה מזה מוכרח שגם המשיח לא יהיה בעל תשובה עם עבירות חמורות כאלו. אם לא נדחיק, שרק עד מדרגת חיה יש את העיכוב, אבל במדרגת יחידה כבר הכל בתכלית היחוד, וצ"ע.

ועוד יש להעיר מהגמרא (שבת קיח:) והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו? אמרו להו: מימי לא נתסכלתי במילה שלי, ברבי, מילתא אחריתי הוה ביה (-אולי הכוונה בניתוסף למידה הנ"ל שהיה נמצא גם אצל רבי יוסי), שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עכ"ל. ויש להעיר שבשלמא כמה לשונות של התפארות שם וכמה מקומות "מימי" הכוונה כפשוטו שזכו שאף פעם נכשלו בזה, אבל כאשר אמרו שהטעם שזכו, בגלל שבימי, האם זאת אומרת שאם נכשלו פעם אחת לא היו זוכים לזה, אפילו שעשו תשובה והכל? ואם כן כמו כן אצל רבינו הקדוש – רבי נחמן, אם חס ושלום היה חוטא, אפילו שהיה עושה תשובה והיה כמקדם, אבל לא היה עומד באותו תואר וזכות (אם לא שנדחיק כנ"ל שיש תשובה בדרגה של יחידה שמתקן בשורש לגמרי), וצריך עיון.

רק אחר כך הייתי עושה תשובה. ראיתי אצל אחד, אולי זה היה ר' שלום מפארואבישט ז"ל שאמר שאין לו זמן לעסוק בתשובה כי יש לו עבודה אצל השם יתברך יותר חשובה ואין לו פנאי. וצריכים לעיין בדיוק בלשונו. ובאמת כן ראינו אצל יוסף הצדיק, אף על פי שיצא ממנו עשר טיפות שכבת זרע לבטלה שגרמו לעשרה הרוגי מלכות, לא מצינו שיוסף היה עוסק בתשובה על זה, וכמו שמצינו אצל ראובן למשל, ואדרבה יוסף המשיך לנהוג במלכות. אכן על כל פנים ואופן בודאי על החטא שחטא חייב לעשות תשובה, וכוונת הצדיק הנ"ל לא לאפוקי עצם התשובה על חטאים, רק ריבוי העסק. ואכן משה רבינו נקרא מרא דתשובה.

אות 455

תנה. מבואר שהצדיקים אמיתים עושים ישועות גדולות דרך נס בלי שידעו שזה בא מהם, ובאים המפרסמים של שקר ומראים שכאילו הם עשו את הנס והישועה.

ומעניין שאהרן פץ ז"ל סיפר (סרט 1 נסיעה ב' לאמריקה 1) איך שהתחילו להפיץ קמיעות נ נח באמריקה, שבאו לביתו של איש אחד שהיה משותק ר"ל, וסבא אמר למאיר ימיני לכתוב עבורו קמיע ושיגידו נ נח נחמ נחמן מאומן עד שיקום בריא, וכך עשו, והיו אומרים נ נח ומצוים אותו לקום, וכבר ראו שרגליו התחילו לנדד, והיו בהלם ואמרו זה לזה אם ככה זה עובד וכו', ובא אשתו של המשותק ואמרה, לא, אם הוא יקום בריא זה לא מהפתק זה מהרבי יואל מסטמר, והם אמרו, אם ככה זה, אין לנו עסק פה, ועזבו. ולכאורה לפי דברי רבינו כאן, העיקר שהיה להם לרפאות הבן אדם, יהיה מה שיהיה, אפילו אם העולם יחזיק בשקר.

יש פה ענין עמוק בדרך והלכת בדרכיו, כי כך הקב"ה מנהיג את העולם בענוותנותו, שנותן לבריותיו להרגיש ולחשוב שהם פועלים ועושים, ואינו אלא הכל ממנו יתברך. ותימה הדבר למה לא תהיה בכלל האיסור לפני עור, שמטעים את הבריות להחשיב את השקר ודרכי השקר. ועיין בזה ברש"י בריש התורה עה"פ (א:כו) נעשה אדם, ז"ל אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן וכו' עיין שם. הרי לענין מדת הענוה כך מתנהגין, ודו"ק היטב עומק הענין.

אות 458

תנח. אמר מי שבקי בזהר הקדוש כל דברי הזהר הם אחד. הינו להמשיך שפע, להמשיך משח רבות קדשא, ולקשר העולמות. ולפעמים מחבר שני דברים אלו, ולפעמים שני דברים אחרים כפי הענין, ע"כ.

מש"כ ולפעמים מחבר שני דברים אלו, אין הכוונה לאלו השני דברים של המשכת השפע וקישור העולמות, כי אלו תמידיים ולא רק לפעמים, אלא הכוונה ב"אלו" היינו איזה מושגים בעלמא, לפעמים אלו ולפעמים אלו – אחרים.

אות 465

תסה. אמר רצונו שכל אנשי שלומני לא יהיה אחד מהם מלמד, וכמה פעמים דבר מזה וכו' עיין שם.

עיין מש"כ שיחות רמא.

גם אמר שטוב לענין פרנסה לדור בעיר גדולה. ואמר בדרך צחות שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין דבר שאין לו מקום, נמצא שכל אדם יש לו שעה. וכשעוסק במשא ובמתן יכול להיות שבאותו השעה שיש לו ירויח ממון הרבה מאחר שאותה השעה היא שלו. על כן יכול להיות שיזמין לו השם יתברך איזה הצלחה גדולה בעסק שלו שהוא עוסק, ויכול להרויח באותה השעה שלו רוח גדול. אבל כשהוא מלמד, אזי כשמגיע לו השעה שלו וכו' וכו'. וכן אין לך דבר שאין לו מקום, וכשהוא דר בעיר גדולה ששם מצויים עסקים גדולים, אזי יכול להזדמן לו איזה דבר גדול שיתעשר בו כי שם הוא מקומו, כי אין לך דבר שאין לו מקום. אבל בעיר קטנה שם יזדמן איזה דבר שבוש ופחות להרויח בו, כי הכל לפי המקום, כי אין לך דבר שאין לו מקום כנ"ל, עכ"ל.

לכאורה מבואר שיש שני תנאים, עסקי האיש, ומקומו.

והנה צ"ע במצבינו היום, שכל היכא שהאדם נמצא הוא יכול להיות מקושר לכל שוקי העולם הכי גדולים, האם זה מכשיר התנאי להיות במקום עיקר גדול. וכבר מצאנו כמה דברים שנראה שנשתנה המציאות מהזמן שבו היה חי רבינו, עיין בשיחות הר"ן רכא – היה מתלוצץ מאד מהלוחות וכו' שכותבים המארעות והשנויים כגון קר וחם וכו' ומש"כ שם.

ואכן אפילו אם נאמר כן, עכ"ז צריך התנאי שהוא מקושר לעסקים והשוקים האלו.

מדברי רבינו כאן על המעלה לעסוק בעסקים ולהיות בעיר גדול, יש ללמוד לענין עסקי עבודת השם. שאם האדם עוסק בחיצוניות התורה, כאשר יהיה לו סיעתא דשמיא ויזכה לחדש חידושים ולעמוד טוב על לימודו, הרי זה זכיה קטנה לעומת מה שיכול לזכות אם היה עוסק בפנימיות התורה ותפילה והתבודדות, שאז כאשר יזכה, יפתחו לו סודות ונפלאות השם. ולפי זה נפתח מובן אחר ועמוק במה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקצא) לא להיות חסיד בעיר קטנה. ובאמת רבינו אמר את זה ביחד עם ענין המלמד כאן ז"ל שלשה דברים אינם חשובים בעיניו שוחט ומלמד וחסיד בעיר קטנה! ע"כ, אכן שם המשיך ז"ל שבנקל לו להכשל בגאות חס ושלום, ע"כ, אבל כל זה בסוגריים, ויתכן שהוא הוספת המעתיק (וכמו שהוסיף לענין כן להתפלל לא להתפלל – בכוונה), וצריך עיון.

אות 468

תסח. ענה ואמר זאת הוא קנאה גדולה בודאי, שיש צדיק גדול שעוסק בעבודת השם ביגיעות ועבודות גדולות כמה שנים בגוף ונפש, ולא ינוח כלל מעבודתו יתברך וסובל כמה צרות ויסורין, ואחר כך בא רך בשנים והשיג במעט זמן כל ההשגה והמדרגה שזכה הצדיק הנ"ל שעבד כמה שנים. וכמו שמצינו במדרש (קהלת רבה פרשה ה) שרבי בון עבד לשלשים [עשרים ושמונה] שנה מה שעבד תנא אחר בכמה שנים. (ואין אני יודע כונת הדברים. כי מקדם אמר שבודאי אי אפשר שיהיה פתאום נעשה צדיק גדול בלי יגיעות וטרחות ועבודות, אף על פי שהוא בן צדיק ובן גדולים. וספר משל נאה על מפרסם אחד רך בשנים שנתפרסם פתאום, ובודאי לא כל הרוצה לטל את השם יטל. המשל היה מענין האיש שנתגדל בוואליחאי אצל היעדניראל שגדלו פתאום, וכונתו היה להכעיס להאחרים שהיה להם גדלה יתרה וכו'), ע"כ.

לכאורה יש ליישב בקלות, שלצדיק גדול עם נשמה גדולה, בודאי יעבוד הרבה ויטרח ויגע עד שישיג כל המעלות של הצדיק הקטן ממנו, אבל בשביל הצדיק הגדול זה יהיה רק ההתחלה, ודרוש ממנו להשיג הרבה יותר.

ואולי יש ליישב עוד, שאף על פי שהכל תלוי ביגיעה, עם כל זה יש הרבה לתלות בס"ד, למשל אם יש סיעתא דשמיא מיד יבחור לעבוד על המדה שבאמת צריך להתיחס עליה מיד, ואילו בלי הסיוע, יתכן שיבזבז הרבה זמן בנסיון לתקן שאר מידות עד שיבין או עד שיגיע להמדה הנכונה. וכן בכל דבר, עם סיעתא דשמיא יכול לרוץ מנקודה לנקודה כל פעם קולע מיד אל השערה, עולה בזריזות מחיל אל חיל, ובלי הס"ד כל דרגה יכול לקחת המון זמן עד שיבחנו וישיג איך לתקנו וכו'.

אות 478

תעח. אמר ספר רזיאל אינו מאדם הראשון, ולא זהו הספר שנתן המלאך לאדם הראשון, ואין בו כח להציל משרפה ע"ש.

בהקדמה של המוציא לאור הראשון של ספר סודי רזיי, ר' שלום וייס, והוא בדברים אחדים של ההוצא חדשה, כתב על ספר רזיאל המלאך שנדפס באמסטרדם בשנת תס"א ז"ל ובאצם זה ספר (זה) של רבינו (-בעל הרוקח) שהעתיקו מתחילתו שמתחיל כמו זפר זה, ברוך חכם הרזים, והעתיק עד אות נ. וכן השמיט מה שכתב רבינו באמצע וז"ל: ואחרי כן אכתוב לך סוד המרכבה כפי אשר קבלתי מרבינו יהודה החסיד כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל החסיד, וגם קבלתי אני מפי אבי מורי הרב רבי יהודה אני אלעזר הקטן וכו' עכ"ל, עכ"ל. וכן מביא שם עשרה עדים נאמנים מגדולי האחרונים שכתבו בפירוש שיסוד ספר זה הוא מבעל הרוקח. כגון מהר"י עמדין זצ"ל, והגר"א מוילנא ושאר אחרונים.

ובענין מה שהפתק הקדוש, לפי כמה דעות, נשרף, במקום אחר הסברנו שמן הסתם הפת"ק (בגמטריא שרף) מבחי' ספר הנשרף של רבינו.

אות 479

חיי מוהר"ן תעט (שלא להתעקש וכו' אות לו) אמר שעל ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד וכו' למשיחו וכו' למי שמשיח ומספר מזה ע"ש. וסיפור השלם של דיבור זה נמצא באבניה ברזל (סעיף נג, שיח שרפי קודש א-תקמח) מעשה מבת רבנו ז"ל וכו' היתה חולה מאד וכו' ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל וכו' ועושה חסד – השם יתברך עושה חסד למשיחו, למי שמשיח ומספר מהם לדוד ולזרעו עד עולם, זהו רבנו ויוצאי חלצו, שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום. וספר לה אז רבנו ז”ל מעשה מהרב המהרש”א, ונתרפאה, ע”כ. הרי שרבינו חידש עוד יותר מהבעש"ט שהחסד ימשך להמספר והמשיח בעצמו, ולא רק להשומעים שהם מזרע דוד.

והנה מצאתי בספר אהל יששכר (על האדמו"ר ישכר דוב בעריש הכהן מוואלבארז – ובספר מביאים כמה פעמים דיבורים מרבינו. ורואים שהיה נשפע מברסלב, למשל ע' שם בסדר הזמנים, נחמת ציון וירושלים שאלה רביעית, שמפרש איך שהתמיד על השגות הקודמות שתמיד באים להשגות יותר גדולות וצריכים לעשות תשובה וכו' וזה הענין מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה ו'. עמ' נט-ס) שפעם היה חולה, וביקש לשמוע סיפורי צדיקים וכו' והלה החל לספר מעשי הבעש"ט זי"ע, ותך כדי הסיפורים ניכר היה בהאדמו"ר שחלה הטבה רבה במצבו, וכשהוקל לו סח לסובבים אותו: דעו לכם כי נתגלה לי משמים (ספר חיי מוהר"ן?!!) אשר הסיפור בשבחו של הבעש"ט הוא סגולה לישועה, שבחי הבעש"ט הוא החלק השני של תהלים ועצתי אמונה לכל הדורות כשיחלה חלילה אדם מישראל הרי אם יוכל הוא עצמו לקרוא את סיפורי הצדיקים מה טוב, ואם לאו יקריאו לפניו פרק בבקר ופרק בערב, וכך גם קיימו אצל האדמו"ר ועד שהחלים לגמרי היו קוראים בכל יום באזניו מ"שבחי הבעש"ט" “קהל חסידים" ועוד, ע"ש.

הרי האדמו"ר הנ"ל פירש עוד שועושה חסד למשיחו, המשיח מהבעש"ט שהוא בחי' משיח.

אות 481

תפא. הלבנה באתה בקבלנא לפני החמה וכו' והיתה החמה מפיסתה שתעשה לה מלבוש וכו' ע"ש. עיין בסיפור של הבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, שבאמת החמה עשתה מלבוש ללבנה ע"ש.

תפב (לט) פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו'. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס, והלא אף על פי כן בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא זכרונו לברכה בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך אי אפשר עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס. יהי רצון שנזכה מהרה לכל זה באמת ובשלמות: ע"כ.

ע' מש"כ בהקדמה אות י'. ונראה לעניות דעתי בהבנת הענין והשער להשגת לשמה, כי הוא דבר מצוי בעולם כאשר רואים משהו נפלא ביותר, זה יכול להיות שקיעת החמה מדהימה, או ציור, או מכונה בנויה בחכמה עצומה, עד שהאדם נשאר בלי נשימה ממש, ונשאר מהומם, וזה המצב הוא בעצמו בחינת התבטלות נקיה וגם שירה ליוצר הדבר. והתבטלות הזה הוא נקיה בלי שום נגיעת עצמי. וזה בקיצוניות, משל להבין, אמנם בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה קצת הוא קונה ומרכיש לעצמו מהביטול הזה. וככל מה שהאדם זוכה להיות בביטול הזה, הרי הוא נקי מנגיעת עצמו, ועבודתו תהיה שלא על מנת לקבל פרס.

והמשכיל יבין בזה עצה נכונה ועצומה בעבודת השם, לצאת מהמוחין דקטנות, שיביא את מוחו ודמיונו להתפעלות עצומה מאד, שממש יאיר לעצמו תוקף עצומה של גדלות השם יתברך ושל רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן עד שישאר ממש מהומם ומבוטל, ואולי בזה הוא יזכה להתחיל ליכנס קצת לעבודת השם באמת.

וזה מה שרבינו כיוון שאין תשובה על השאלה זו רק להתחזק מאד ויגיעה בעבודת השם, כי זה בעצמו ההתבטלות, ומה שרבינו לא אמר בפירוש שהאדם צריך להביא את עצמו להביטול כנ"ל, כי באמירת הדברים הנ"ל חל הרבה בילבול, כי איך ידע האדם מה הוא באמת התפעל בביטול להשם יתברך, ואפילו אם הצליח לבטל את עצמו באיזה מידה, איזה חלק היה לו יד בזה ויגיע שכרו, ועוד שהרי להבדיל אפילו גוים ואפיקורסים משיגים ונהנים מכמה סוגי ביטול הנ”ל, ואם כן רואים שעדיין הביטול הזה הוא כפי מידת האדם המתבטל. ובהכרח כדברי רבינו הקדוש שסוף ותכלית הדבר צריכים לברוח מכל החשבונות בענין זה, ועם כל זה נראין דברי בעזה"י שמי שלבו שלם בתשובת רבינו פה, ואינו מחפש את החשבונות, רק מוכן ליגע בעבודת השם עד שיאיר ה' לו ממרום, בודאי הוא יכול כבר להשיג קצת הבנת הענין כנ"ל (והרי הדבר תלוי במעגל האמונה כאשר ביארתי בס”ד בהקדמה), ודו”ק.

תפד (מא). שמעתי מפיו הקדוש שאמר: שהוא יצר הרע גדול אצל הלומדים להמציא חדשות, הינו מה שכל אחד רוצה דיקא להמציא דין חדש - עיין שם (תקכא (עח)) כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב ואתם רשאים לחדש בתורה. ובעזה"י אביא משש"ק מה שרבינו צוה לרבי נתן לחדש כל יום, ופעם כמעט עבר היום וכו'.

תפה (בגמטריא תהלים) [כשאומרים טוב מזמור תהלים הרי הוא כמו משקה טעים], עכ"ל.

אין זה סתם ידיעה, אלא יש בו מסר למעשה בהנהגה ["פוליטקל" כמו מחאת כפים בתפלה וכדומה], להתיחס נכון לתפילה, כמו התם בסיפורי מעשיות משנים מקדמוניות מחכם ותם, שהתם היה עושה הנעלים, דהינו התפילות, בכלל לא בשלמות, ועם כל זה היה משבחם מאד כמבואר שם באריכות, וכן על כל הדברים שהיה מבקש מאשתו וכו' עיין שם. כן צריכים לחיות את המצות, כמו להבדיל בתענוגים ותאוות עולם הזה אנשים גונחים ונאנקים, או אה, ומשבחים וכו' על כל הנאה קלה עוברת וריקה, כן להבדיל צריכים לנהוג בדברים רוחנים.

אות 489

תפט. שמעתי שפעם אחת נכנס אחד אצלו, ואמר לו: בזו השעה היה אצלי השר של יון והשר של צרפת ובקשו אותי ושאלו מי מהם יכבש, והשבתי להם מי שיחזיק יותר עם ישראל הוא יכבש, ע"כ.

ידוע שהצדיקים עסקו מאד בענין זה, ואכמ"ל.

סבא ישראל אמר: כשרבנו הקדוש היה בארץ ישראל היה מלחמות של נפוליון. נפוליון היה רוצה להרג את כל היהודים, ורבנו הקדוש דבר אתו, עם נפוליון, איזה דבורים, ע"כ.

ובשבחי הר"ן הבאתי הסיפור המלא שמצאתי באלון של חב"ד.

אות 490

תצ. זכר נא הפחד שיהיה לך בעת שיוליכוך להבית עלמין ותשאר שם לבדך. והכל יפרדו ממך ותהיה נשאר מנח בין המתים, הלא עכשו אתה מתירא לצאת יחיד בלילה ומה תעשה אז.

עיין בספר חרדים ע"א ע"ב (חק לישראל פרשת ויחי יום א') ז"ל איך לא תתבודד עמו יתברך והנה אתה רוב זמנך יחיד בבטן אמך יחיד בעת תישן הגוף יחידי והנשמה יחידה הגוף בקבר בדד והנשמה בדד בגן עדן כל צדיק מדור לפי כבודו ובגהינם ודאי כיון דרשעים בחשך ידמו נמצאו לבדם לכן שמע בקולי לך עמו תמיד ולא תפרד רגע וכו' ע"ש.

אות 492

תצב. תצ"ב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכאן כתוב: כן אתם נדמה לכם שצריכין דוקא לומר לרפואתכם דברים כבדים, ואין אתם מאמינים שבדבר קל שאני מצוה לכם לעשות יהיה לכם רפואה שלמה, רפואת הנפש באמת, עכ"ל.

וסבא ישראל אמר: נ נח נחמ נחמן מאומן, זה דבר קל, וזה עיקר הכל.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן, תורה פו, שכל מה שחסר האמונה צריכים עבודות יותר קשה בעבודת השם, וכל מה שהאמונה כראוי העבודה קל ביותר.

אות 499

תצט. פעם אחת ספר מענין הבטחון ואמר שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו, כמו שמספרין מכמה צדיקים גדולים שהיו לפנינו, כגון הבעל שם טוב זכרונו לברכה, והצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זכרונו לברכה, וכיוצא בהם שבכל יום ויום היו מפזרים כל הממון שהיה בידם ולא הניחו אצלם שום ממון מיום לחברו. וכו' וכו' אבל יש מעלה גבוה יתרה ביותר דהינו שהצדיק האמתי יחזיק אצלו הממון, וזה קשה יותר. הינו כי עבודה זו גבוהה וכבדה ביותר, ע"ש.

לכאורה גם הנועם אלימלך בעצמו מודה לזה, עיין בספרו בפרשת לך לך (יג:כ) ואברם כבד מאד כו׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר "וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף. וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", ע"כ.

ולכאורה המשך דבריו שם הוא הסבר עבודת הצדיק כאשר קיבל השפעות של גשמיות ז"ל "וילך למסעיו" פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות, עכ"ל.

ועיין לעיל אות רסח ז"ל אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה, נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפלו אם אקבל סך עצום בפעם אחד, אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך, כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו, עכ"ל.

אות 50

אות נ' (ונמצא גם בסיפורים מר' שמואל הורוויץ אות א, ובשיח שרפי קודש ב:קכב) ז"ל סיפרו לפני רבינו ז"ל שהרב הצדיק מוואלטישסק (שהיה מחותנו של רבינו ז"ל) שאמר שארבעים שנה כבר כוסף ומשתוקק לעלות לארץ ישראל, ואמר הרה"צ מחמעלניק ז"ל (שהי' ג"כ מחותנו של רבינו ז"ל) למה צריכים כ"כ לכסוף, אם רוצים ליסע רק פותחים התיבה שמונה המעות, ולוקחים מעות ונוסעים. ואמר רבינו ז"ל שזה יסע ויבא לארץ ישראל, וזה לא, כי העיקר הוא הרצון והכיסופין, ע"כ.

בסוף ספר שיחות מתוך חיי הסבא (עמ' תמ) סבא ישראל אמר למישהו שביקש סגולה לעלות לארץ ישראל "תעלה! זה הסגולה!" ע"כ. ויש לעיין אם זה דבר כללי לימינו, שהיום כבר צריכים ליסע מיד (וכמו שסבא ישראל אמר שהיום כבר יש לצעוק בחוץ, עיין חיי מוהר"ן כג), או שסבא הכיר באותו האיש פרטי שלא היה הדבר תלוי אלא שיעלה.

אות 501

תקא. מכבר אמר שחפץ מאד שיהיה לנו פרנסה. אף על פי שבטחון גם כן טוב מאד, אעפ"כ טוב מאד כשזוכין שיש לו מעמד פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת וכו' וכו' ואף על פי כן אמר שהעקר הוא בטחון וכו' ע"ש.

עיין מה שביארנו בזה בס"ד בספר שיחות הר"ן אות רלה.

אות 502

תקב. איך המקבלים מבקשים ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו' שיש בזה עבודה ושכל איך וכו' ע"ש. עיין לקוטי הלכות, מתנה ב:ב.

יש גם כן ביאור כזה מר' נפתלי רופשיץ וראיתי אותו מובא (ספר אור גנוז) בשם ר' ברוך בזה"ל: פעם אחת כשהגיע ר' ברוך ממזיבוז בברכת המזון אל המילים "לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והקדושה והרחבה" חזר עליהן שלוש פעמים ברגש רב, וכשגמר לברך שאלה אותו בתו, "אבא, למה התפללת כל כך שלא תצטרך לקבל מתנות מידי אדם, הלא אין לך פרנסה אחרת אלא זו, שהבאים אליך נותנים לך את מתנותיהם ברצון?" "דעי בתי" השיב, "שיש שלושה מינים של מביאים ממון לצדיק, האחד אומר לעצמו: רצוני ליתן לו משהו במתנה, הריהו אדם שנותן מתנות לצדיק, עליו נאמר 'אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם', אחד אומר: מה שאני נותן לאיש החסיד יגמול לי ה', זה מבקש ריבית מן השמים, עליו נאמר: 'ולא לידי הלואתם', אבל יש גם כאלה היודעים: ממון זה נותן לי ה' כדי למסרו לידי צדיק, ואין אני אלא שליח, עליו נאמר: 'לידך' הם משמשים את ד' היד המלאה הפתוחה" עכ"ל.

והנה ר' ברוך פירש את הבקשה הזו לזכות שהנותנים יהיו ממש בבחינת ידי השם. ואילו רבינו הקדוש רימז שלא צריכים להיות תלוי במהות הנותנים, אלא שיכולים לזכות לשכל כזה שמכל מי שתקבל לא תהיה הקבלה בבחינת מתנת בשר ודם אלא מידי השם.

אות 51

נא. בענין אסור גלוח הזקן: ויוכל למצא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום אסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עברה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל וכו' ע"ש.

ראשית כל, ברוך השם קיימתי בזה מה שראוי עלי כבעל מחבר ספר לצעק על זה. אכן צריך ביאור מה הכוונה בזה שכל מחבר ספר ראוי לצעק על זה, האם למשל מי שמחבר ספר חידושים על הש"ס ראוי לו להוסיף איזה עמוד מוקדש לזה?

אות 518

תקיח. שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו'. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל.

עמש"כ לעיל אות שב.

עוד שמעתי בשמו בענין זה שאמר שעקר הוא הלב של ההתחלה, כי אז בהתחלת עבודת ה' מתלהב הלב מאד להשם יתברך וכו' עיין שם.

עיין בספר נועם אלימלך, פרשת חיי שרה (ענין הג') ז"ל והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות 'אין לך חסידות כתחילתו', כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואומץ רב בכל התאמצות האפשרו. וזה שפירש רש"י ז"ל 'בת ק' כבת כ' לחטא', ר"ל כמו כשהיתה בת כ' כשאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשה וכו' וכו' ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל, כך כשהיתה בת קו"ף היתה ג"כ במדריגה זאת, ע"כ.

אות 52

נב. מעשה מהדרשן שהיה אוכל הרבה בשולחן של הבעל שם טוב, ובשביל ליצנות הפצירו אותו שיאמר לפניהם תורה, וז"ל והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר, וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כךהתסכל הבעל שם טוב וכו' ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו ז"ל ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה (איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד (איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ. ועיין מש"כ על זה בשיחות הר"ן קנב.

אות 521

תקכא. ואמר אתם יכולים להשיג בכח המדמה שלכם מה שאני יכול להשיג בשכל, ע"כ. עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו, שרבינו כתב שם שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, וביארתי שם בס"ד שעכ"ז יש ענין של רוח נבואה ששייך להשיג בלי למדנות, ולכאורה זה הדבר המבואר כאן.

צ"ע כי משמע מזה שהשגות של רבינו הם כמקיפים קרובים להם, ואילו במקום אחר אמר שאפילו השיחות חולין שלו יהיה השיג עבורם בעולם הבא, וכן במקום אחר אמר שהשגות של הצדיקים בעולם הזה יכולים להיות הרבה גבוהים אפילו מהשגות של אנשים בעולם הבא, ועוד דיבורים כאלו. ולכאורה צריכים לאמר שבכח המדמה יש הרבה מדרגות, כמו שחלום הוא אחד מששים של נבואה, ולכן בדמיון בעלמא יש יכולת להשיג מה שרבינו יכול להשיג בשכל, אבל לא בדמיון חזק שהוא מקיף קרוב להשכל.

אות 526

תקכו. איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, הינו שאין לו התעוררות הלב לתפלה ועבודה, השיב לו רבנו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי'נאף אשה חסר לב' (משלי ו) וכו' ע"ש. – עיין שיחות הר"ן רמט על מקובל גדול שהיה איש רע.

ועיקר הענין שקבלה בגמטריא נאוף, י"ל על פי המבואר בספר ברית מנוחה ובספר עמק המלך (וכמדומני שגם בעל התניא כתב על זה), שבעולם אצילות ולמעלה כל האורות באהבה רבה ומזדווגים זה עם זה, מה שאי אפשר להתנהג כן בעולמות הפירוד של הנבראים.

אכן עיין במסכת סנהדרין צט: ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, ופרש"י ז"ל לומד תורה לפרקים – ואינו לומד תדיר תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו, ע"כ. הרי לפי זה יש לפרש שגם הסיפור הראשון שמי שאינו ראוי ללמוד קבלה הוה בחי' נואף ח"ו, קשור בטעם הסיפור השני שהוא ענין לימוד מנומר בלי קביעות, שהלומד קבלה ואינו ראוי, הרי אין לו קביעות בשכינה הקדושה, וע"כ לפעמים ימשיך ויקשר למקומות לא טובים.

אות 527

תקכז. לענין הקצים, שיש כמה גדולים שמחשבין קצים ואומרים שראוי שיבוא משיח באותו הקץ שהם אומרים וכו' ורבנו ז"ל לא היה מסכים על זה כלל, ומאר שבכל זמן שאומרים איזה קץ, אז בודאי לא יבוא משיח בשום אפן באותו הקץ שהם אומרים. וכבר מבאר בזהר הקדוש (זהר חדש בראשית יב) שמקלל מאד כל המחשבי קצין, כי אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת (סנהדרין צז.), ע"ש.

והנה לפי ראשית הדברים חשבתי שאולי יש לחלק בין קץ העתידה לבוא לבין חקיקת הוכחה שהקץ הוא עכשיו ממש, אכן כיון שסיים בתליית הדבר על הסח הדעת, לכאורה אי אפשר לחלק, כי כל מה שעוסק בקביעת זמן ביאת משיח הרי שם דעתו עליו. אלא אם כן באמת כבר התחיל הבאתו בב"א.

ועוד יש לחקור בזה, אם ניתן לחשוב תקופת כמה שנים שבהם יבוא גואל. ושני משלים בימינו, א' שרוצים להוכיח שהקץ יבוא בשנת שפ"ת, אע"פ שכבר עבר שנת שפ"ת, מ"מ עדיין נשארו כמה צירופים של שפ"ת. וכן שמעתי רמז, כי חז"ל אמרו אד"ם, אדם דוד משיח, והרי דוד התחיל למלוך על ירושלים בשנת בתתצ"א, ועוד בתתצ"א שנה, הוא השנה התשפ"ב. אכן אין החשבון מוכרח להיות כפי אותה שנה שדוד התחיל למלוך בירושלים, יכול להיות שהחשבון מחצי שנותיו, והיינו שנה שלאחריה, ולפי זה יהיו עוד שנתיים, ויכול להיות באיזה שנה אחרת של ימי חייו או לשנת פטירתו, וכפיהם יהיו עוד כמה שנים לחשבון. האם חשבונות כלליות כאלו ששייכים לכמה שנים, והרי בכל שנה לא יהיו סמוכים לגמרי בדעתם שהיא השנה, האם חשבונות כאלו גם כן חשובים כביטול ההסח הדעת.

אות 53

נג. שחלם לו באשר שהיו משיחים שהרפואה היא מהשם יתברך לבד כי אני ה' רופאך. ורק השם יתברך יכול לרפאות, ואמרו מי יודע שהשם יתברך רוצה, ונעה אחד משנינו (רבי נתן ורבי נפתלי) ולא רצה להגיד מי האחד, כ'י א'ני י' ר'ופאך מורה על זה, כי הוא ראשי תבות א'מן כ'ן י'הי ר'צון כנדפס בלקוטי תנינא סימן מב, ע"כ.

ענין זה של הכפילות של אני י' עם אמן כן יהי רצון, י"ל שכן מצינו בענין הרפואה של עיני ז"א. וז"ל הספר אדיר במרום (עמ' תק, מכון רמח"ל) והנה א"א תמיד רואה ז"א, והוא המיתוק העושה תמיד. ואז ז"א אינו חוזר ורואה אותו, אלא פונה להנהגת עצמו. אבל כשצריך לעשות זה התיקון, אז הוא עצמו יחזור לידבק בא"א, וההתדבקות כפול. וגם תדע שכל פעם שז"א רואה איזה מדריגה מא"א, הוא רצון ומיתוק אליו. אבל בהביטו בעין עצמו, אז הוא יותר מיתוק מפני כפל ההתקשרות, וכו' ע"ש בזוהר ובספר הנ"ל כל ענין הבטת עיני ז"א בעיני א"א שע"י בא החלב מאימא לרחוץ עיניו מהדינים.

מובא בספרים שהראשי תיבות של: אני י' רופאך, איר, שהוא חודש מאי, ורמז שהחודש הזה מסוגל לרפואה (וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רעז). והנה מאי, באנגלית פירושו, יהי רצון.

אות 534

תקלד. רבי שמעון פעל אצל רבנו ז"ל שיזכה לשמש אותו אחר מותו כמו ששמש אותו בחייו, ע"כ. עמש"כ בערך היכל.

ע' כתובות דף קג. ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר וכו' וכו' יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי ... סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר (רש"י: שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו), כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה, אמרי שמע מינה לההוא עלמא הוא דקאמר, והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי להו ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהני לוה, ע"כ.

אות 536

תקלו. פעם אחת עמדו לפניו אנשיו, ובא ערל אחד מהאנשי חיל וכו' ודפק על החלון ושאל יש כן אחד וכו' השיבוהו לאו וכו' אחר אחר איזה שעה חזר ודפק וכו' כך הוא היצר הכרע שלכם, שבתחלה בא ודופק על האדם ושכפונין ערף ממנו ומשיבין אין כאן אחד מחילותיו ומסלקין אותו ואז הולך לו, ואף על פי כן אחר כך חוזר וכו' וצריכים לגרשו בכל פעם עד שיסתלק לגמרי. ועין במקום אחר מזה (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח) שצריכין להיות עקשן גדול כנגדו פעם אחר פעם ואפלו מאה פעמים ויותר, ואז אם יהיה חזק כנגדו כמה וכמה פעמים יזכה לסלקו לגמרי, ע"כ.

בספר חסידים (סימן צג, חק לישראל פרשת קרח, יום ה') כז"ל הן כל אלה יפעל א"ל פעמים שלש עם גבר, כיון ששמר אדם עצמו מן העבירה וכפה יצרו פעם ראשונה שניה שלישית מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא שומרו, ע"כ. ועיין במסכת יומא (לח:) דבי ר' שילא אמרי כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא שנאמר (שמואל א:ב:ט) רגלי חסידיו ישמר – פרש"י ז"ל משנהג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב) פעמים, ישמור אותו מן החטא, ע"כ (ולעיל מיניה פרש ז"ל שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, סופי חסידיו ישמור, ע"כ).

ויש לחלק בין עבירה להרהור עבירה.

וכעין זה מצאנו בנטילת ידים שחרית, עיין בריש שער הכוונות ד"ה ועתה נבאר סדר נט"י ז"ל ולא תרחצם יחד ג"פ כל יד, אלא פעם אחת ביד זו, ופעם אחרת ביד הב' בסרוגין, כי על ידי כן רוח הטומאה, הנקרא שיבת"א בת מלך היא, ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם, ואם לאו אינה נעתקת, וכן נמצא בזוהר בכ"י, עכ"ל.

אות 543

תקמג. ופעם אחת קרא אותנו עצים יבשים וכו' ע"ש. ובלקוטי הלכות (חושן משפט א', כח והרשאה ד:יג) ז"ל שלא יהיו עצים יבשים חס ושלום וכו' ע"ש.

אל תהיו עצים יבשים! הראשי תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אות 546

תקמו. דבר לענין מלחמות המלכים שנלחמים אחד בחברו על איזה נצחון ושופכין דם הרבה בחנם וכו'. ואמר שכבר נתבטלו כמה שטותים מן העולם וכו' ועדין טעות זה ומבוכה זו של מלחמות לא נתבטלו. והיה מתלוצץ מן חכמיהם, ואמר בלשון ליצנות שהם חכמים גדולים וחושבים וחוקרים בחכמת איך לעשת כלי זין נפלא שיוכל להרג אלפים נפשות בפעם אחת (-עיין בשיחות הר"ן אות ה' – התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם, כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר ענינ חדושים שלהם וכו' שהכל מלמעלה וכו' ע"ש), וכי יש שטות יותר מזה לאבד ולהרג נפשות רבות בחנם, ע"כ.

עיין בקהלת (ח:ח) ואין משלחת במלחמה, פירש המצודת דוד (שלא כפרש"י) ז"ל הנשק המוכן בעת המלחמה אין מועיל להציל מן המות, ע"כ.

אות 547

תקמז. ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון, ע"ש.

עיין במסכת בבא מציעא (מב.) מאי הוה ליה למיעבד (-מה היה לו לעשות שמירה יותר טובה) אמר רבא אמר רבי יצחק אמר קרא (במעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים) 'וצרת הכסף בידך', אף על פי שצרורים יהיו בידך. ואמר רבי יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו (פרש"י ז"ל לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר, יהא מזומן לו, ע"כ), שנאמר וצרת הכסף בידך, ע"כ. והנה מימרא השניה של רבי יצחק פרש"י שהוא ענין שיהא מזומן לעשות סחורה, וצריך עיון קצת, דאם כן איך למדו את זה ממעות מעשר שני שאינם מזומנים לעשות סחורה איתם. ויתכן שרבינו למד מזה כפשוטו, שיהיה ממשמש בהם בידו תמיד.

אות 555

תקנה. השם יתברך אוהב אדם מרקח "גאט האט ליעב א גיפרעגילטן מענטשן", ע"ש. הרי שרבי נתן תרגם – גיפרעגילטן - מרקח, ולכאורה זה מה שאנחנו אומרים היום מטגן יותר מדויק, וכן שמענו כמה פעמים מסבא ישראל שהיה אומר שרבינו אוהב חסיד מטוגן, כי לכאורה עיקר המשמעות של מרקח הוא שיש לו כמה גוונים וידיעות בכל מיני מקצאות ואולי אפילו מנוסה בחיים. ומטוגן משמע יותר הענין שטעם וסבל ועבר עליו הרבה. ולכאורה רבינו אמר את המשפט ביידיש, אז הכי מכוון לתרגם מטוגן. וצע"ק למה רבי נתן תרגם מרקח.

והחברים כבר עמדו על זה ש"מטוגן" בגמטריא נ נח. ומצאתי שורש לזה בתורה הקדושה, כאשר הש"י הראה את עצמו למשה רבינו בסנה, ושואלים המפרשים למה דוקא בסנה, והוא להראות הענין של עמו אנכי בצרה, ויותר עמוק להראות שזה מה שהש"י אוהב, מטוגן, וזה מה שמשה אומר מיד כאשר ראה את הסנה בוער באש (פרשת שמות) אסורה נא..., נא זה לא מבושל, הפסח (גמטריא נחמן) אסור לאכול נא, ועשו בקש הלעיטני נא, דוקא רצה נא, לא מבושל, אבל רבינו אוהב שיהיה הנ"א מטוגן בנח, ננח!

והנה במשנה של איזהו מקומן שאומרים בשחרית – לומדים שהפסח (נחמ"ן כנ"ל) – "ואינו נאכל אלא צלי" הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נחמן. כי רבינו אוהב מטוגן!

וע"ע מש"כ בערך מנחה, על הקרבן מנחה ועל הטיגון במחבת.

אות 558

תקנח. שהקלפות של המקרות של האיש הולכים אליה, ומזה בא מראין שלהם רחמנא לצלן, ע"כ.

עיין ספר המדות ערך בנים א:כט, וערך נאוף א:יז.

אות 559

תקנט. שבכל פסיעה שהאדם הולך ממקום למקום, הוא בא בכל פעם בעולמות אחרים (הובא בהלכות תחומין הלכה ב), ע"כ. ובזה יש הבנה חדשה בענין שכר פסיעות.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכד - שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום, שצריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וכו' ולא ימתין ולא יזוז ממקומו וכו' כי כשיזוז ממקומו, יכול להיות שיפסק וכו' ע"ש (ורמז לזה כתבתי במסכת יבמות דף יד.).

וכן מצינו שרבינו אמר על עצמו (חיי מוהר"ן קכא) בכל פסיעה ופסיעה של נסיעתי אני מכריע את כל העולם כלו לכף זכות (וכן בחיי מוהר"ן קנה). חיי מוהר"ן רי – בענין נסיעתו יש סודות נוראות בכל פסיעה ופסיעה וכו'מכל שכן בנסיעה האחרונה הזאת שנסע להסתלק שם אשר לא יכלה רעיון סודות נפלאות עצומות ונסתרות רבות שהיה בכל פסיעה ופסיעה ובכל ענין וסבה של עניני הסתלקותו. חיי מוהר"ן רצא – ואמר שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ואמרו לו הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכין קודם ששוכרין העגלה לנסע. השיב בודאי גם זה בכלל, כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה.

ועיין בחיי מוהר"ן אות סה, סיפור מצדיק שהיה לו עבודה ללכת בביתו אנה ואנה כך וכך פעמים, ופעם אחת חיסר והלך פחות פסיעות, ועי"ז נפל לעצבות. ושם הפסיעות היו הלוך ושוב, ולא להגיע לאיזה מקום אחר, ויש לעיין אם זה אותו ענין שרבינו גילה כאן בענין ההולך ממקום למקום. ועיין בליקוטי מוהר"ן צב – על ידי מה שאדם נע ונד בתוך ביתו יכול להחיות מתים. ועיין בשיחות הר"ן אות רפ – שיש נשמות נדחות שאינם יכולים להתעלות כי אם על ידי מה שהצדיק נע ונד. ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד בדרך, אבל אף על פי כן הוא נע ונד בביתו, הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד, עכ"ל.

אות 568

תקסח. עקר התקוה על ידי בחינת למעלה מהזמן שמשיגים הצדיקים שהם בבחינת משיח. כאשר הבנתי מפיו הקדוש שמאר סמוך להסתלקותו שהוא הולך עתה עם המאמר שגלה (לקוטי מוהר"ן תנינא סא) על פסוק אני היום ילדתיך וכו' שהוא עוסק ביגיות גדולות כל כל לקרב נפשות רבות להשם יתברך, ועדין לא עלתה בידו כרצונו, והמחלוקות והמניעות בגשמיות וברוחניות מתגברין ומתפשטין מאד מאד בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, עד אשר כשל כח הסבל, ורבים נכשלו ונפלו על ידי זה וכו' הינו שהשם יתברך יעזרו לדלג על הכל, וסוף כל סוף יתגלה האמת, וכלנו נשוב להשם יתברך באמת, והימים הראשונים יפלו, כי כל הזמן יתבטל, ויכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן, ושם יתתקן הכל וכו' (הלכות מילה והלכות עבדים הלכה ד אות יז ע"ש), עכ"ל.

הרמח"ל מבאר איך שכל התיקון תלוי ברוחו של משיח (וכתב שכל התיקון היה אמור להיות ביום אחד על ידי אדה"ר, אבל חטאו גרם לאריכת הזמן), ולא שהימים הראשונים יפלו, אלא שיתהפכו לטוב. וזה לשונו בספר אדיר במרום (עמ' תקפט-, מכון רמח"ל. שפט-, ספינר): כל מיני קלקול שבעולם – כולם תולדות השבירה הם. ובעולם מתגברים תולדותיה יותר. ורוחו של משיח הוא בחינת עומדת לטהר כל העולמות כלם מכל חשך שבהם, כי הלא זה צריך ליעשות על ידי בני האדם. ותבין למה צריך שיבא משיח קודם אלף השביעי, כי ההכנות היותר גדולות הצריכות לימצא בעולמות – כולם תלוים בזה הרוח. וכו' וכו' ויש בו כח להעביר כל הפגמים בסוד סליחה. וכו' וכו' כי כל התיקונים הצריכים ליעשות מבני האדם, שכלם הולכים להעביר סוד התהו ובהו, וכלם תלוים ברוח הזה וכו' וכו' ונמצא שאע"פ שאנו אחר חטא אדם הראשון, אעפ"כ למעלה נעשה התיקון בדרך שהיה צריך ליעשות למטה ג"כ קודם חטאו. וזה סוד גדול לתקן קלקולי הגלות עצמם, שאחר כך בבוא הגאולה יתהפך הרע עצמו לטוב. כי הגלות היה באמת רק רע, אפילו שתבוא הגאולה הלא היה כחולה שנתרפא. שעל כל פנים החולי היה רע, אלא שאחר כך עבר הרע ובא הטוב. אבל הב"ה רוצה שאפילו הגלות יהיה טוב. ואז ככל קלוקלי הגלות הוא ממציא כנגדם תיקונים גדולים בבחינת גילוי היחוד העליון, עד שיהיה רווח אח"כ מהגלות עצמו וכו' וכו' ובכח רוחו של משיח לגלות היחוד העליון כבראשונה וכו' ע"ש.

תקסט – איש אחד התלונן על עצמו לרבינו כמה גרוע הוא, ורבינו ענה לו בחכמה אז אין עם מי לדבר כלל, ואז האיש כבר התחיל לדון את עצמו לכף זכות.

ועל פי זה כתב מוהרנ"ת את הקטע בלקוטי הלכות יורה דעה ב', הלכות ראשית הגז ד:ד פירוש הפסוק (עמוס ט:ז) הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, שהשם יתברך כאילו השוה את עם ישראל להיות ממש כגוים, כדי שעל כרחך מזה יהיה בולט וברור שאינו כן, וכל הטוב שיש על כל פנים לישראל אפילו במצבם הכי גרוע. – שוב ראיתי שרבי נתן בעצמו שם (אות ו) מביא את הקטע הנ"ל להורות שממנו למד לדרוש כן. ברוך שכוונתי....

אות 577

תקעז. שמעתי שאמר לאחד שיהדר שיהיה לו כוס נאה ויקרה לקדוש וזה מסגל לעשירות. ואמר לו אז כי כוס גמטריא אלקים. ואלקים הוא בחינת יראה. ויראה היא בחי' אשה. ואמרו רז"ל (בבא מציעא נט) אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו, ע"כ.

מצינו בגמרא שקידוש מעשרת, ומביאה סיפור שאשה דייקא מסרה נפשה קצת על מצות קידוש, ועי"ז נתעשרו, וסיפור שעל ידי קצת מסירת נפש חיתן בנו בעשירות.

מסכת מגילה סוף כז: שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים וכו' ולא ביטלתי קידוש היום, אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום, תנא כשמתה הניחה לו ג' מאות גרבי יין כשמת הוא ניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. רב הונאה והא אסר ריתא (-חגר עצמו במין גמי) וקאי קמיה דרב, אמר ליה מאי האי, א"ל לא הוה לי חמרא לקידושא ומשכנתיה להמיינאי (-חגורה) ואתאי ביה קידוש, א"ל יהא רעוא דתיטום (-תתכסה) בשיראי (-משי), כי איכלל רבה בריה רב הונא איניש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי וכו' ע"ש.

תקעט ז"ל ודברו אז מכל הצדיקים ומה היה עבודתם, ונשא רבנו ז"ל עיניו למעלה וסים: אבל מה הוא הענין שלי זה, זה אינו יודע שום אדם. ובלשון אשכנז: "האבער וואס מיין זאך איז דאס וויסט קיינער ניט". אחר כך אמר להאיש הנ"ל אספר לך מהו החולאת שלי וכו' ע"ש. וצע"ק שהלוא לעיל באות תג גילה בפירוש שכל הענין (-יש שדקדקו שאמר ענין, דהיינו שבכל ענין וענין) שלו הוא רק ראש השנה. ודוחק לפרש שעוד לא גילה הענין של ראש השנה שלו אז, וגם דוחק לפרש שמה הענין של רבינו בראש השנה לא ידוע.

אות 588

תקפח. אחד מאנשי שלומנו היה קובל ומתנצל לפניו ז"ל באשר שיש לו צער גדול מזה שאין לו מקום מיחד לעבודת ה', כי ביתו קטן וצר מאד, ובכל פעם יושבין שם עכו"ם כמו שרגילין בבית המזיגה, ועל ידי זה דעתו מבלבלת מאד. השיב לו רבנו ז"ל מסתמא אם היה השם יתברך יודע שכל בחירתך ועבודתך תלוי בזה שיהיה לך מקום מיחד, מסתמא היה נותן לך מקום מיחד, ועכשו בודאי מסתמא אתה יכול להיות איש כשר גם בבית זה. עוד דבר עמו כדברים האלה, ע"כ.

שאלתי את המפרסם מ.ס. ע"ה בענין הבטחון שמובא שצדיקים המשיכו כל מיני השפעות בכח הבטחון, והלוא אמונתינו אומרת שהכל לטובה, אז איך היו בטוחים שהש"י ישפיע להם אותם דברים לעומת האמונה שאפילו בלי אותם הדברים מצבם הכי טוב. ושאלתי עוד, הרי מצינו שהאבות חששו שמא יגרום החטא שלא יתקיים אפילו מה שהבטיח השם יתברך במפורש. והוא ענה לי שעל דבר שידעו שהם צריכים בשביל עבדותם בעבודת השם, על דבר כזה בטחו שבודאי השם יתברך יביא להם. אכן איך באמת יודעים מה רצון השם שתעבוד אותו. וכאן רבינו קבע לאותו אדם שכיון שלא היה לו חדר מיוחד מסתמא רצון השם היה שיעבדוהו בלי החדר. וי"ל שצדיקים ידעו מה באמת כל בחירתם היתה תלויה בה שיבטחו שהשם יתברך יתננה.

עיין בליקוטי מוהר"ן רכה שבטחון הוא על ידי שכל, ואולי זה הענין שצריכים עליו שכל.

אכן באמת חז"ל בזוהר ובגמרא כבר הורו, לפחות במקרה וסיבה אחד שבה יש לבטוח, וז"ל הגמרא (ברכות ו:) אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב''ה משאיל בו שנאמר {ישעיה נ-י} מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו יבטח בשם ה' מאי טעמא משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח, ע"כ.

ועיין שם במפרשים, וראיתי שיש שדייקו מלשון רש"י שמדובר רק לענין השכמה ע"ש. ויש לאמר שזה קאי רק לענין מצוה דרבים כמו תפילת שחרית בציבור בבית הכנסת. ועכ"פ אפילו אם נאמר שהולך על כל המצות, זה יהיה תנאו, שכבר התנהג באותו מצוה והקב"ה כביכול מחכה לו שיעשה עוד.

שוב מצאתי בפירוש מנחה קטנה על ספר שמואל עה"פ ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את ערלתיהם וכו' (א:יח:כז) ז"ל יש מקשים איך סכן דוד עצמו להכות מאה פלשתים וזה בשביל תועלת המועיל להתחתן במלך... ואפשר לומר שכיון שנמשח דוד למלך אין כבודו להתחתן כי אם בבת מלך, וכיון שאי אפשר לבא למדרגה זו כי אם על ידי מאה ערלות פלשתים, היה מבטח שה' יסכים על ידו, כדי שישא אשה הראוי למלך, ע"כ (ובחז"ל במשנת רבי אליעזר פ"ז כתוב על זה, גבורתו היה לבטח על הקב"ה, אימתי בשעה שארס את מיכל, מה שאול מחשב ואומר, ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש (פסוק כא), אין חפץ למלך במהר ומתן (פסוק כה). ואם תאמר שלא חש, והלא קדם לכאן היה מבקש להרגו, אף על פי כן בטח בהקב"ה והלך לו, שנאמר וילך דוד הוא ואנשיו (ויכו) בפלשתים, ע"כ).

ועיין בימי מוהרנ"ת פב ז"ל ועקר גדל עצם היסורים שלי בזה שהגיעו עד הנפש היה מחמת שלא היה לי שום חדר מיחד בשביל לעסק בו בהתבודדות, אשר זה היה מכרח לי מאד מאד, אבל לא זכיתי לזה, וגם בהיותי בנעמירוב לא היה לחד מיחד כרצוני, אף עף על פי כן מחמת שישבתי בבית אבי זקני ז"ל שהיה בית גדול מרוח, מצאתי שם ברב פעמים מקום מיחד, אבל בכאן שישבתי בשכנות היה קשה לי למצא מקום מיחד, והיו לי יסורים גדולים מזה, ואעפ"כ היו לי כמה עצות בזה בעזרת השם יתברך, כאשר כבר דברנו מזה הרבה, אך איש כמוני בודאי היה צריך חדר מיחד בפרט שהייתי צריך בכל פעם לעסק בכתיבת דבריו הקדושים וכו' שלזה צריכים בודאי חדר מיחד, אבל לא זכיתי לזה עדין, וישבתי בבית המדרש ולמדתי בתמימות פוסק ושאר ספרי קדש, ונעלם ממני ולא ידעתי שעדין אפשר גם עתה להאיר באיזה נפשות ישראל לעוררם לעבודת השם באמת כפי מה שקבלתי ממנו ז"ל וכו' ע"ש.

והנה מש"כ "איש כמוני", אולי זה בא לאפוקי מאיש הנ"ל שרבינו אמר לו שמסתמא אין בחירתו תלויה בזה שיהיה לו חדר מיחד, ולעומת זאת רבי נתן מעיד על עצמו, שהוא בודאי היה צריך, ועכ"ז לא זכה לה מיד, ולקח לא עוד הרבה זמן עד שזכה לזה, וקודם זכה במקצת, שעשה מחיצה בתוך הבית, אבל זה לא היה מספיק, ואז התחיל לעסק לבנות לו חדר מיחד, עיין כל זה בסימן צד שם, וכז"ל וזה היה לי לישועה גדולה ונפלאה בלי שעור, ואז ראיתי בחוש כמה וכמה צריכין לקוות לה' ולבלי להתיאש מישועתו בשום דבר, אף על פי שרואין שעוברין ימים ושנים הרבה והישועה רחוקה, אף על פי כן צריכין לקוות ולחזר ולקוות עד ישקיף וירא ה' משים ע"ש.

והרי אף על פי שידע שמכרח לו, ובסוף באמת זכה להחדר, אבל לקח זמן וכו'. ואכמ"ל.

ועיין בעקידת יצחק שער כו ז"ל וזו היא מדה שלמה בכל כיוצא בזה, כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות – יבטח בשם ה', וישען באלקיו יגמר בעדו על ידי התפלה והתחנה אליו יתברך. והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו, ע"ש.

במסכת סוטה במשנה מח. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אני אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' (-ופירש המהרש"א שאנשי אמנה הם בבחי' חסידות). פירש רש"י ז"ל אנשי אמנה, בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון, עכ"ל. [ביאר בתפארת ציון, שבזמן בית המקדש היתה הנהגת הקב"ה בהתגלות, והיו עשרה ניסים קבועים במקדש, ולכן היה בכחם לעלולת בבטחונם עד כדי כך שלא יהיה להם הבדל אם יש להם פת בסלם למחר או לא (-לקמן מח: משמע שאפילו אנשי אמנה יש להם לפחות לאותו יום). אך לאחר החורבן, הקב"ה מנהיג את העולם בהסתר פנים, ואין בכח האדם להתגבר בבטחונו עד כדי כך שיצייר לעצמו שיהיה עזרו יש מאין, ע"כ]. ובגמרא דף מח: ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה עיין שם. ופרש"י ז"ל שמאמינים בהקדוש ברוך הוא, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים, עכ"ל.

תהלים קיט:קטז סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי.

תהלים קיב:ז-ח משמועה רעה לא יירא נכון לבו (-פרש"י ז"ל נאמן לבו ליוצרו) בטח בה. סמוך לבו (פרש"י ז"ל נשען ובטוח על הקדוש ברוך הוא) עד אשר יראה בצריו.

בביאור הגר"א בספר ישעיה עה"פ הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד (יב:ב) כז"ל הינו על דרך מה שנאמר (בראשית טו:ו) 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'. ולכאורה קשה, מאי רבותיה קא משמע לן גבי אברהם שהאמין, הלא מלתא זוטרתיה לגביה. הענין הוא, לפי שמצינו גבי יעקב אף על פי שהבטיח לו הקב"ה 'ושמרתיך בכל אשר תלך' (בראשית כח:טו), אף על פי כן 'ויירא יעקב מאד' (בראשית לב:ח), שמא יגרם החטא (ברכות ד.), אבל אברהם לפי שחשב ההבטחה הזאת מצד הצדקה ולא מצד הדין לכן לא היה מתירא שמא יגרם החטא, כי 'חסד ה' מעולם ועד עולם' (תהלים קג:יז) אף אם יחטא. וזה שאומרים 'עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך' (תפילת נשמת) ולא מצד מעשינו, ואם כן 'אל תטשנו ה' אלקינו לנצח' אף כי חטאנו, וידוע ש'א-ל' הוא חסד. וזה שאמר 'הנה א-ל' שהוא מדת החסד, 'ישועתי' ולא מצד מעשי, 'אבטח ולא אפחד' שמא יגרם החטא חס ושלום, עכ"ל.

וצ"ב שפירש שאברהם אבינו קיבל הבטחה והאמין בה מצד חסדו ולכן לא דאג שמא יגרם החטא, ואחר כך פירש בנשמת, אף בלי הבטחה, רק מצד עד הנה היה חסד, יש לקוות שימשיך אפילו אם יחטא, ואחר כך פירש הפסוק בישעיה ולא הזכיר שום הבטחה ולא אפילו ענין של 'עד הנה'.

אות 594

תקצד. ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטיל דרך כל התורות שלי כדרך ההולך ומטיל בהיכלות ובנינים נפלאים ונוראים וכו' ע"ש. עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה רמה.

תקצד. גאוה טו. – אתה חושב עבור המעשים טובים שלך, רק בשביל שאני רוצה כך, ע"ש. עיין ספר המדות ערך גאוה אות טו - אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ.

תקצד. וספר זאת לענין התחזקות שגם הצדיק הגדול מאד נפל בדעתו כמה פעמים כל כך עד שנדמה שאבדה תקותו חס ושלום, עד שהכרח להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בזה שעל כל פנים לא יהיה ממנו ולא כלום, ע"ש.

מענין שמשה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובבחי' מה, יכולים לנקוד את השם משה עם שורק בסוף, שתיקרא: משהו. (ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב, שמשה רבינו היה מקשר א"ע עם כל ישראל אפילו עם הפחות שבפחותים, ויש עוד כמה השוואות).

ואז ספר לי מצדיק אחד גדול שכמה פעמים היה חושב בדעתו ואפלו אם יהיה נעשה ממני חס ושלום אפר תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' על כל פנים אין ואפס לא יהיה ממני וכו' והנראה מדבריו שכמה וכמה פעמים החיה עצמו בזה וכו'.

ועכ"ז עיין בשיחות הר"ן אות מח - עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס וכו' בלא עולם הבא וכו' ע"ש.

אות 602

תרב. וכי שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם, ע"ש.

עמש"כ בליקוטי הלכות, הלכות שבועות ב:יז.

ועיין מש"כ בישעיה כו:ז שלכאורה מבואר ברש"י שהצדיק עוד צריך למצוא הדרך לקבל שכרו.

וכי שיך שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם. אך הצדיק הגדול מוליכין אותו אחר מותו דרך הגיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע (זהר ויקרא רכ:, וע"ע בישעיה עה"פ תראינה ארץ מרחקים לג:יז רש"י הביא מתרגום יונתן, תסתכל ותחזי בנחתי ארע גיהנם, ע"כ, ולעיל מיניה פרש"י ז"ל מלך ביפיו תחזינה עיניך, לך הצדיק אני אומר שתזכה לראות זיו שכינתו של מקום, ע"כ), נמצא שהצדיק הגדול הוא עובד את ה' גם אחר מותו וכו' וכו'.

וזה שהיה רבן יוחנן בן זכאי מתירא ומסתפק אם יוליכו אותו בגן עדן או בגיהנם כי היה חושש שיוליכו אותו דרך הגיהנם בשביל להעלות נשמות כנ"ל. (אמר המעתיק עין בהרי"ף לעין יעקב מפרש גם כן באפן זה) כל זה שמעתי בשמו, אך בענין רבן יוחנן בן זכאי נסתפקו השומעים בפרושו על פי ההקדמה הנ"ל אם הכונה שרבן יוחנן בן זכאי היה בוכה פן יוליכו אותו דרך הגן עדן מחמת שאינו גדול במעלה כל כך שיוכל לילך לגיהנם להעלות משם נשמות, נמצא שהפרוש הוא בהפך מפרוש הפשוט, או שהפרוש כפשוטו שהיה מתירא שלא יוליכו אותו לגיהנם הינו בשביל להעלות נשמות כנ"ל ואף על פי כן היה מתירא מאד ובוכה על זה, כי אף על פי שהיה צדיק גדול אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול כשצריך לילך לגיהנם בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים, ע"כ.

עיין במגלה עמוקות קיא: שב' דרכים יש לגן עדן, האחד דרך גיהנם, כמ"ש (שמואל א:ב:ו) מוריד שאול ויעל, שמשם עולין לגן עדן, כמ"ש (משלי יד:יב) יש דרך ישר לפני איש, שהוא הולך לגן עדן, אבל אחרית דרכו מות, שצריך לילך דרך גיהנם, אשר על זה אמר דוד (תהלים טז:י) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, תפלתו היתה שלא ילך בזה הדרך, וז"ש אחר כך (תהלים טז:יא) תודיעני אורח חיים, ודרך שני יש עולין למעלה מיד, ועל זה אמר שלמה (קהלת ג:כא) מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה מיד, או אם היא רוח הבהמה שהיא יורדת למטה שהוא דרך שאול. והנה בכל מקום שתלך הנשמה, העמיד הקב"ה אדם אחד מזה העולם, ועל זה אמר אנא אלך מרוחך כנגד קרח ועדתו שהוא ממונה על רוחות, ואנא מפניך הוא אתמר על שר הפנים שלמעלה שהיה גם כן בן אדם מעולם הזה, וכו' עיין שם באריכות.

ועל כל פנים לפי המגלה עמוקות עדיף לא ללכת כלל דרך גיהנם, ועל כן דוד המלך היה מתפלל להינצל מדרך זה, ולא התפלל שיהיה לו כח או כדומה, רק שלא לילך דרך גיהנם כלל. ואולי יש לדחות דמצינו כמדומני אצל ר' לייב שרה'ס, או מצדיק אחר שהיה עוסק כל ימיו בפדיון שבוים, ולא הסכים ליכנס לחלקו בגן עדן עד שנפדו כל הנשמות מגיהנם. והרי יש עוד דרכים להעלות הנשמות מגיהנם בלי לראות פניו.

אות 604

תרד. אמר שאצלו איש ואשה שוין, הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה רק הכל שוה אצלו בעיניו כאלו רואה איש, ע"כ. וכן כתוב בספר שבחי הר"ן ח"א סוף אות טז, ובעיקר באות יח.

ואמר שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך וכו' ע"ש. עמש"כ בשבחי הר"ן אות יח.

אות 607

תרז. שיך למאמר שמי שנכתב בקדשה (ליקוטי מוהר"ן תנינא לב). זה המאמר נאמר על פי שאלה ששאל המגיד מטיראוויצע את רבנו ז"ל, באשר שהאבות ושאר הצדיקים הקדמונים בודאי חברו ספרים הרבה, והיכן הם אלו הספרים, והשיב לו רבנו ז"ל ענין הנאמר במאמר הנ"ל ששם מתרץ הדבר היטב עין שם, ע"כ.

מבואר שאבדת הספרים קדושים פועלת לסלק ספרים של טומאה. והנה היום יש כמה ספרי ברסלב שהם תחת ידי אנשים פרטים שלא נותנים להעולם לראות אותם. וי"ל שגם זה פועל שיש ספרים של טומאה שהם תחת שליטה של ממשלות שלא נותנים להעולם לראות אותם. ודוגמא לזה ראיתי עכשיו ספר שהוחרם על ידי הCIA ורק לפני כמה שנים הוכרחו להוציאו, ועכ"ז לא שחררו אלא כעשרים אחוז מהספר. וזה הספר מקשר הרבה עניני ע"ז עם המזלות ויישובי בני אדם עתיקות. וזה הספר טוען הכפירה שחז"ל הזכירו שהכופרים טוענים שהמבול היה עקב דבר טבעי שחוזר לעולם כל 6,500 שנה. ויש בו ידיעות שלא היו ידועים לעולם המדעי עד לאחר כמה שנים שנדפס. ומי יודע מה כתוב שם שראו צורך להחרימו.

בענין הספרים הקדושים של הקדמונים וגניזתם, עיין בהקדמה ראשונה של ספר עמק המלך, שמזכיר כמה וכמה מהם ואיך שגנזו אותם במערות, והחשש שלא יטעו בהם, וגם חשו לכבוד מלכו של עולם, ע"ש.

הוספות לחיי מוהר"ן

אות 8

ח. אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדין מעולם, כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיי וכו' עיין שם.

במסכת עבודה זרה ריש ג. היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ע"ש. הרי שהגמרא תפסה שלשון וחי בהם משמעותה החיים הכי גבוהים שיכול להיות.

שעקר החיים כשזוכין לידע ממנו יתברך ולהשיג השגת התורה השגה אמתיות, כי הם עקר החיים באמת, כמו שכתוב (דברים ל) כי הוא חייך, אבל אין כל החיים שוין, וגם אצלו בעצמו ז"ל היה חלוק בין החיים של הזמן הקדם לחיים של עכשו, עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה ע"ש.

עמש"כ בהקדמה לספר חיי מוהר"ן.

אות 83

פג. החזיון של תורה כ. באר מרים בגמטריא 493, וכן ברוך (בן) נריה. והוא לא מצא מנוחה זו נבואה כי עם ישראל לא היו ראוים, אבל נפשו קבל בשלל.

ספורים חדשים – פה

תקס"ט א' דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית וכו' עיין שם.

מעולם לא הבנתי איך ולמה סיפור זה שייך ומיוחד לחנוכה. ועכשיו תשפ"ה עלה על דעתי שאולי רבינו יסד בזה נטע של קדושה לעומת השקר שנוהגים הנוצרים בתקופה זו עם האורח שלהם והמתנות שלו.

רבינו סיפר מעשה איך שאורח מעולם העליון נתן לבעל הבית לבוש נשמה מגן עדן. ויש להשוות את זה למה שהובא בחיי מוהר"ן אות תן, שאחד מאנ"ש היה הולך עם מחשבה של עולם הבא. ויש גם לעיין בזה, כי ידוע מהספרים הקדושים בענין הארבע שנכנסו לפרדס, שצריכים לצאת בשלום, וכאן האיש הזה קיבל את הלבוש שכאילו תמיד היה בגן עדן, ולכאו' צריכים לחלק ולאמר שלהכנס ממש בנפש ורוח צריכים לצאת, אבל הנשמה, שבין כך ובין כך שייך למעלה כמבואר בספרים (כי הרוח עולה ויורד, והנפש קבוע למטה), שייך להיות תמיד לבוש בלבוש של גן עדן.

הדפיסו סיפור מסבא ישראל: פעם יעקב עלה עם סבא במעלית וסבא הצביע אל המראה על השתקפותו ושאל, 'מי זה?', 'זה אתם סבא', הוא ענה. 'ומי זה?' הצביע סבא על עצמו, 'זה גם אתם', 'אז איך זה שאני גם שם וגם כאן', ע"כ.

לענין שני מחשבות ביחד, עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רלג.

אות 85

פה. תקס"ט א' דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית, עיין שם כל הסיפור הנפלא.

מעולם לא ידעתי לפרש איך ולמה סיפור זה מיוחד לחנוכה. ופתאום השנה נפל ברעיוני שאולי רבינו הקדים רפואה למכה, ונטע שורש של קדושה בתקופה זו, של אורח קדוש והשגות שהוא מביא לעומת ענין סנטא.

ואגב ענין זה, יש לציין הסיפור שהיה בליל 'ניטל', מובא בספר שש"ק ב:רפא ז"ל

בְּלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהֶעְתִּיק רַבֵּנוּ מוֹשָׁבוֹ מִזְּלָאטִיפָּאלִי לָעִיר בְּרֶסְלֶב, וּבָאוּ מִבְּנֵי הָעִיר לְקַבֵּל פָּנָיו בָּאוּ גַּם הַחַזָן יוֹסֵף, שֶׁכִּנּוּ אוֹתוֹ "יוֹסֵף הַחַזָן" וְסִיַּע לְרַבֵּנוּ בְּדִירָתוֹ, כִּי רָצָה לְהַחְנִיף לְרַבֵּנוּ, מִשּׁוּם שֶׁתּוֹשָׁבֵי הָעִיר לֹא אָהֲבוּ אוֹתוֹ. אוּלָם רַבֵּנוּ לֹא קֵרְבוֹ, וּבְלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן בָּאוּ תּוֹשָׁבִים מִבְּנֵי הָעִיר אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ, הָיָה בֵּינֵיהֶם גַּם הַחַזָּן "יוֹסְל חַזָּן", וְרָצָה לְזַמֵּר לִפְנֵי רַבֵּנוּ אֶת הַזֶּמֶר: "מְנוּחָה וְשִׂמְחָה". לִפְנֵי שֶׁהִתְחִיל, פָּתַח רַבֵּנוּ אֶת פִּיו וְהִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵי הָעוֹלָם אֶת הַתּוֹרָה, "אַקְּרוּקְּתָא" שֶׁבְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" סִימָן ג' הַמַּתְחֶלֶת: "הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נִגּוּן מִמְּנַגֵּן רָשָׁע וְכוּ'", וְתֵכֶף סָתַם הַחַזָּן אֶת פִּיו. וְרַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן, בְּסַפְּרוֹ מַעֲשֶׂה זֶה דִּיֵּק וְאָמַר, שֶׁעַל-כֵּן לֹא הִתְחִיל רַבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ בְּמַעֲלַת הַמְנַגֵּן הַכָּשֵׁר, אֶלָּא הִתְחִיל הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַמְנַגֵּן הָרָשָׁע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב הַחַזָּן שֶׁעָלָיו מִתְכַּוֵּן רַבֵּנוּ, שֶׁהוּא מְנַגֵּן כָּשֵׁר, וּמִשּׁוּם הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה בְּהֶכְרַח לִפְתֹּחַ בִּשְׁלִילַת הַחַזָּן, כְּדֵי שֶׁיִּסְתֹּם פִּיו. אַחַר-כָּךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בִּסְעֻדַּת הַמְּלַוֶּה מַלְכָּה, הִתְחִיל לָשִׁיר לְלֹא רְשׁוּת רַבֵּנוּ, אֶת הַזֶּמֶר: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַתֵּבוֹת: "חָלְפָה עוֹנַת מִנְחָתִי" טָעָה וְאָמַר "עוֹנַת מִטָּתִי..." וְאָמַר עַל זֶה רַבֵּנוּ: "הוּא מְגַלֶּה מַה שֶּׁהוּא..." "עֶר זָאגְט אוֹיס וָואס עֶר אִיז..." וּמֵרוֹב בּוּשָׁה, שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בָּרַבִּים, עָקַר דִּירָתוֹ מִבְּרֶסְלֶב וְנָפַל מִדֶּרֶךְ הַיַּהֲדוּת, עַד שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְאַחַר-כָּךְ חָזַר לַיַּהֲדוּת עַל-יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לִפְנֵי רַבֵּנוּ בְּלֵיל "נִיטְל", שֶׁסִּפֵּר אֶחָד לִפְנֵי רַבֵּנוּ מֵהַחָגָא שֶׁל הַנּוֹצְרִי הַנִּקְרָא "סָארָאג סְוַועטְיֶיע", "חַג הָאַרְבָּעִים", שֶׁפַּעַם יָשְׁבוּ אַרְבָּעִים אֲנָשִׁים בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַה לֶּאֱכֹל, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, שֶׁמָּצְאוּ שְׁלשָׁה כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְהִסְפִּיק לֶחֶם מוּעָט זֶה לְכָל הָאַרְבָּעִים אִישׁ הַנַּ"ל, אוּלָם זֶה שֶׁסִּפֵּר זֹאת לְרַבֵּנוּ הָפַךְ הַנַּ"ל, דְּהַיְינוּ: שֶׁסִּפֵּר, שֶׁהָיוּ אַרְבָּעִים לְחָמִים עִם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים, וְנַעֲשָׂה צְחוֹק גָּדוֹל, וְאָז נַעֲנָה רַבֵּנוּ וְאָמַר: "יוֹסְל כְּבָר חָזַר" "יוֹסְל הָאט זִיךְ שׁוֹין אוּמְגִיקֶערְט", וְאָז חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְחָזַר לְדֶרֶךְ הַיַּהֲדוּת.

[ואולי יש בבדיחה הזו מענין מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה יז, שעל ידי כתב הצדיק שמגיע לרחוק, אנשים שטמונים בתוך הטומאה מוציאים היפוך אמונתם הכוזבת, ועל ידי חוזרים בתשובה ויש גרים].

סיפר על אחד שהנשמה שלו נתלבש בלבוש מן הגן עדן ע"ש. עמש"כ במשלי עה"פ (ג:כג) אז תלך לבטח דרכך.

פה – מעשה של ליל ראשון של חנוכה מלבוש של גן עדן: ומצא שם ספר והיו בו צרופי אותיות אז"ח הוא ד' וכו' עכ"ל. ותימה איך אז"ח הוא ד'? וי"ל אז"ח בגמטריא חמש עשרה כמנין אותיות של השיר פשוט כפול משולש מרובע. וזה א"ז,שהוא בחי' השיר כידוע, וח' הוא עוד למעלה, בחי' למנצח על השמינית (תהלים ו, יב), ואז יש עשור, עשרה מיני נגינה, שהם ד' כנ"ל.

פה - מעשה של לבוש גן עדן: והיו בו צרופי אותיות וכו' והיה מציר בהספר (וכן באילן) כלים ובתוך הכלים היו אותיות, גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולים לעשות על ידם אלו הכלים:

ע' קל"ח פתחי חכמה כג:ב – לפיכך נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, שהתורה מצד סודותיה היא נקראת דפתראות ופנקסאות, לדעת איך עושים חדרים, איך עושה פשפשים, כמ"ש במדרש (ריש בראשית רבה). אך מלבד זה יש עוד ענין כלי אומנתו ממש לעשות הפעולה, והוא בבחינתה זאת של הצירוף, כמו השמות – שפעולתם נראית איך שהיא נעשית מיד בהזכיר אותם, או בשאר דרכי השימוש בהם. ונמצא הכל בתורה, בין המחשבות ועריכת הדברים, דהיינו בסודות של המלות, בין בוציאתם אל הפועל, דהיינו בצירופי שמותיה הקדושים, עכ"ל.

פה - המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

עיין לקמן אות שיא אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג, ע"כ.

אות 86

פו. חלם לו שהיה קבוץ אחד של יהודים עם מנהיג אחד שהיה גדול מאד בעולם. וגזרו גזרה להרג את כל היהודים, והמנהיג נפל על עצה שצריכין לשנות עצמו לערל. והלך וקרא לאמן וגלח לו הזקן עם הפאות. ואחר כך נתברר שהוא שקר וכו' ע"ש.

עיין במסכת מעילה (יז.) שפעם אחת גזרה שמד מלכות הרשעה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי [- ברוב מקומות רש"י פירש שגלח השערות שמצד פניו והשאיר שלאחריו, אבל בבא קמא כתב רש"י בשם תשובת הגאונים שגילח השער שמעל האוזן. ויש דיון גדול במפרשים על התספורת זה, יש שקבעו שהוא איסור דאורייתא ויש שכתבו שהיה מותר לקרובי מלכות ואכמ"ל] והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית, אמר ליבטל ובטלוה, וכו', ע"ש שהוא שיכנע אותם לבטל כל הגזרות, אבל בסוף הכירו בו שהוא יהודי והחזירום, ואז החכמים שלחו את רבי שמעון בר יוחאי והוא הצליח לבטל הגזירות. וציינו שם לספר ילקוט מנחם, שהרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב אמר שנשמת רבי ראובן בן איטרובלי היה צריך לירד בזמנו לעולם הזה בענן כדי לקבל תיקון שיכול לכנוס בשער של המצוה דלא תקיפו פאת ראשכם ע"ש.

אות 87

פז: האדם גדול גופו היה מלוקט ממקומות המטנפים שקבל על עצמו לתקן, ולכן לא היו שואלים בשלומו. והנה יש לעיין, האדם הגדול הזה איך בכלל היה עובד את השם מתוך הטינופת, ויש לדחות ע"פ הספר חסידים, שמתוך הדחק מותר להרהר בדברי תורה אפילו במקומות המטונפים. ועיין במסכת ברכות (כד:) והאמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה, לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך, ואולי הצדיק היה בבחי' מהלך, ודו"ק.

ויש לעיין, דהנה מצינו לשון הספרים הקדושים שיש אנשים שנפלו לעומק הטומאה, בעשרה כתראה וכו', אז לכאו' תהיה אסור לדבר עמהם דברי קדושה. ובאמת כן מצינו שרבינו לא דבר עם המשכילים באומן מעניני תשובה ומעניני קדשה כלל כלל לא, רק אדרבה תמיד היה מדבר עמהם שיחת חלין וספורים בעלמא (חיי מוהר"ן בסוף, סימן תריג). אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה עח, שדיבור הוא כמו האמא שהולכת עם בנה אפילו במקום הטנפת, ומשמע שאפילו בעומק הטומאה יש לדבר דברי קדושה, אולי לא שלום שהוא שם של השם, אבל דברי קדושה מותרים. וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' כב) שכז"ל כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הס"א אינו יכול לתקן התיקון הצריך, עכ"ל. ולאידך גיסא ידוע מה שרבי נתן כתב שהצדיק שלח לפעמים את אנשיו למקומות שפלות מאד שהוא בעצמו לא ראוי ליכנס שמה, אכן שם התיקון נעשה כל כולו על ידי הצדיק, ואילו האדם הגדול הנ"ל משמע שהוא בעצמו היה מתקן.

ואולי י"ל שבפנים היה לו מחיצה, רק כלפי חוץ כולל אחרים חוץ ממנו שם היה בחי' מקומות המטונפים מחמת גופו.

אות 91

צא: מה שהשלכתי את ראשי אם היה אדם שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה כלה אם היה משליך את ראשו במרירות כזה בודאי היו מוחלין לו ע"ש.

בסוף כוכבי אור נדפס מתוך רשימותיו של הרה"ח ר' שלמה וועקסלר ז"ל, ע"ש אות ג' ז"ל עוד סיפר (ר' אברהם): פעם א' הביאו התלמידים לפני רבינו ז"ל להתקרב סופר אחד, ואמר לו רבינו ז"ל: שלום עליכם! ובנתינת ידו הק' תיכף הרגיש מי הוא, כמובא בשיחות הר"ן בפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', שנודע לו כל מה שעבר האיש הזה. ואח"כ אמר רבינו ז"ל להחסידים: מה הבאתם לי כאן איש שעבר ח' מאות פעמים על כל התורה כולה?! ונתפלאו מזה. ואחר זה ביום המחרת נתגלה קלונו ברבים ושאמר רבינו ז"ל האמת, ע"כ.

אות 92

צב. והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה.

כן כתוב בשבחי הר"ן (ח"א אות טז), ע"ש ועמש"כ בפרשת בהעלותך (במדבר יא:ד).

אות 93

צג. יום שני כ"ד איר תק"ע באומין, ספר לי חלום שחלם לו באותו הלילה. וראה בחלום שהיתה חתנה והלך גם כן אל החתנה והיה יודע שם החתן. והסתכל וראה שם אדם מעולם הבא הינו אדם מת. ויתפלא מאד ואמר בדעתו הלא אם יראו אותו העולם יהיה רעש גדול מאד. והיה יודע שם זה המת גם כן, ואמר שהשמות אלו של החתן ושל המת אינם שמות העצם רק הם שמות ממש שמרמזים למה שמרמזים כמו כל שמות הקדושים. אחר כך ראו גם העולם את המת הנ"ל ודברתי עמהם הלא זהו מת, ואמרו אף על פי כן, ולא היה אצלם שום חדוש כלל. אחר כך הוטב בעיני לילך שם לאיזה בית הכנסת באשר שמשם יהיה טוב יותר להסתכל על החתנה, וסבבתי שם (כזה) והיה מורה בעצבע איך היה מסבב, ובאתי אל הבית הכנסת והיו מזמרים שם (הינו במקום החפה) להחתן בזו הלשון: "איין בחור איז דער. איין חתן איז דער" בחור אחד הוא זה, חתן אחד הוא זה. וגם ידעתי את הנגון והיה נגון יפה, נגון של שמחה. והייתי מסתכל שם מן הבית הכנסת הנ"ל, אחר כך גם שם לא הוטב בעיני והלכתי לביתי. ובאתי לביתי ומצאתי שהחתן הוא שוכב על הארץ ונערתי אותו, הלא מזמרים לך כל כך וכו' כנ"ל ואתה שוכב כאן. (והדברים סתומים מאד, ואחר כך אמר רבנו ז"ל בעצמו שהוא פלא ששם היו מזמרים לו כל כך וכאן הוא שוכב. והדבר סתום ונעלם מאד) ואמר שבחלום נראה לו שהמקום ששם בית הכנסת יש לו שם אחר והמקום שהלך שם לביתו יש לו שם אחר (ואמר שידע ושכח, ואני מספק אם על הנגון אמר שידע ושכח אם על אלו השמות של המקומות אמר שידע ושכח, אבל שמות הנ"ל של החתן והמת אמר שהוא יודע אותם עדיין) ואמר שיש עוד בזה דברים שראה בחלום הנ"ל, עכ"ל.

והנה לקמן באות קצז, רבי נתן מביא שיחה ארוכה של רבינו שממנו נמשך לספר מהחלום הנ"ל, כי קודם רבינו דיבר על איך שיש לו רצון להשליך את העולם ולא לעסוק לקרבם, ונמשך לגלות שעיקר העבודה הוא הבחירה, לדעת במה לבחור, ועל זה היה לו יסורון איך לבחור, אם לעסוק בעיקר בעזרת החיים או המתים, ומזה רבינו המשיך לגלות בחירתו להיות באומן ולהיות קבור שם, ואחר כך סיפר החלום הנ"ל.

הרי שיש סמיכות גדול לפרש שהחלום קשור מאד למקום קבורתו ולענינים הנ"ל. ואולי נוכל לפרש שבית הכנסת זה בחינת ארץ ישראל, ושם בארץ ישראל רבינו נתגלה בשם החדש שלו, נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא שם ממש המרמז למה שמרמז לא סתם שם העצם. ולאחר פטירת תלמידו היקר, וגם הוא בעיקר בחתונה באומן, אבל קמו אנשים שטענו, ששניהם אחד, חתן אחד הוא זה, והיה נדמה שיותר טוב לראות את החתונה משם בארץ ישראל, אבל בסוף לא הוטב בעיניו, והרי רבינו עוד נשאר שוכב באומן. ועוד לא נגמר, כי יש עוד דברים בחלום, כי עיקר החלום של רבינו ושל כולנו להביא את הציון לארץ ישראל בב"א.

ועוד צריך הרבה עיון בכל זה, וכתבתי רק לפתוח את הרעיון.

אות 96

צו. שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר ועבר לפני בית אחד ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מא ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר ע"ש.

בזה יש ראיה מוכחת שרבינו כן מסכים במה שהולך עכשיו באומן, כי הרבה מקטרגים שעושים עירור ועלילה שכאילו חס ושלום שזה לא לפי רוח רבינו הקדוש. אז עד שלא ימצאו מקום אחר בעולם יש את השמחה הזו בראש השנה נדע בבירור שדוקא באומן מתנהג כרצון רבינו, ושם בוחר להיות.

אות 98

צח. והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט [סוג צבע]) ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו, והפאקיסט היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להתראות בו כמו באספקלריא ממש, והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו וכו' ע"ש.

יש לפרש שהשחור הוא ענין של ענוה.

וביאור עומק הענין נלע"ד כי על ידי ענוה והתבטלות להאין סוף זוכים לשמחה [לקוטי מוהר"ן תורה סה: על ידי הבטול שנתבטל אל התכלית, והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה הוא כלי אל חדושין דאוריתא עכ"ל], ושמחה הוא שלמות היראה כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה ה', ותורה כב), כי היראה הוא הכלי וזה עול גדול וכבד ועל ידי ענוה נחלץ מזה, כי לא הוא צריך להיות הכלי אלא הכל מאתו יתברך. וזה מה שמכוונים בשמע-אחד אשמח עד. כי אז מכוונים ממש לביטול לאין סוף, וזה בחי' עד מלשון עדי וכתר בחי' אשת חיל עטרת בעלה, שהוא תכלית היחוד אין סוף בנפרדים.

וזה ליראה את ה"א לא שאתה ירא, ויראה מילתא זוטרתא למשה ענו, אלא ליתן את היראה, שרואים בך את כל המידות שמהותן בגדרותיהם הם בבחינת יראה.

ובענין ענוה עיין עוד לקוטי מוהר"ן תורה ד', וסיפורי מעשיות המעשה של מלך ענו.

אות intro

הקדמה, סוף קטע הראשון: “ואמר בפה מלא שאין מי שיודע ממנו כי אם אנכי מעט" ע"כ. והנה הדיבור הזה נמצא רק בספר חכמה ובינה (אות כא , הובא כמה פעמים בשיח שרפי קודש) לדעת ממני יודעים נתן ונפתלי מעט – וויסן פון מיר ווייסט נתן נפתלי אביסעל עכ"ל ובספר ישראל סבא (פרק למעלה מהטבע) סבא ישראל הציע שני דרכים להבין את זה, א' שרבי נתן ידע ממנו, אבל נפתלי רק קצת, או שגם ידיעת רבי נתן היה קצת. אלא שאפילו בצד הראשון סבא קובע שלא היה הידיעה שלימה בכלל. ופה בהקדמה של חיי מוהר"ן לכאו ' מבואר להדיא שרבי נתן תפס את הדרך השני עיקר, שהוא לא זכה לדעת מרבינו רק מעט, כמו שמוכרח לפרש על רבי נפתלי.

וקראתי שם החבור הזה בשם חיי מוהר"ן מחמת שרבו מספר מחייו הקדושים וכו' ע"ש באריכות מהות השבח של חיי רבינו . ויש להעיר כי רבינו בעצמו פירש המעלה של "חיי" בליקוטי מוהר"ן סו:ג ז"ל וזה פירש (תהלים קמו) אהללה ה' בחיי, היינו כשאין נצרך לבריות, וזה בחיי, בחיי דייקא , היינו שאני חי מחיים שלי, שאינו נצרך לחיות שום אדם ע"ש [ועיין בגור אריה על רש"י (בראשית כט:יא ) בביאור ענין עני חשוב כמת ז"ל לפי שאי לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד ואינם צריכים לזולתם, והענין אין לו חיות מצד עצמו רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת וכו' וזהו שאמר (משלי טו:כז ) ושונא מתנות יחיה, כי אחר שהוא שונא להיות חי מאחרים – אם כן יש לו חיות מעצמו, לפי שאינו מקבל החיות מאחרים. שאין ענין החיות רק החיות מעצמו, שלכך נקרא המעין שהוא נובע מעצמו ואין מקבל מאחר 'מעיין חיים' (-על פי שיר השירים ד:טו), מפני שהוא מעצמו נובע, וזהו החיים, עכ"ל. והנה רבינו הוא הנחל נובע מקור חכמה, חכמה בחי' חיים כמו שכתוב החכמה תחיה בעליה) . וצ"ל שענין זה לא נצרך לבריות, הוא בכלל השבח שמוהרנ"ת כן הזכיר.

ועוד עיין באות ח' – שעקר החיים כשזוכין לידע ממנו יתברך וןלהשיג השגת התורה השגה אמתיות, כי הם עקר החיים באמת, כמו שכתוב (דברים ל) כי הוא חייך, אבל אין כל החיים שוין , וגם אצלו בעצמו ז"ל היה חלוק בין החיים של הזמן הקדם לחיים של עכשו , עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה ע"ש.

אות ח

ח. אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדין מעולם, כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיי וכו' עיין שם.

במסכת עבודה זרה ריש ג. היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ע"ש. הרי שהגמרא תפסה שלשון וחי בהם משמעותה החיים הכי גבוהים שיכול להיות.

שעקר החיים כשזוכין לידע ממנו יתברך ולהשיג השגת התורה השגה אמתיות, כי הם עקר החיים באמת, כמו שכתוב (דברים ל) כי הוא חייך, אבל אין כל החיים שוין , וגם אצלו בעצמו ז"ל היה חלוק בין החיים של הזמן הקדם לחיים של עכשו , עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה ע"ש.

עמש"כ בהקדמה לספר חיי מוהר"ן.

אות טו

טו. שאלתי אותו, מה כונתכם במה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך, ושזה עקר נצחון המלחמה? וגער בי וענה ואמר, כונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות, ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון וכו' כונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם ע"ש .

עיין נפלאות בזה בספר ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז .

טז : אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, ע"ש.

ע' בקל"ח פתחי חכמה, פתח ל, עמוד צא: לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא" ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו – הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מגובל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר. אלא כל מה שאנו אומרים – אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן וכו' (וכן עיין כעי"ז בלקוטי מוהר"ן תורה נב, מאין נמשך הטעות שהעולם מחויב המציאות, אחר בריאת ישראל עיין שם).

יח . מאמר אמצעותא דעלמא (לק"מ כד) נאמר בקיץ וכו' ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעין להבין כלל מה הוא אומר עיין שם.

עיין בשבחי הר"ן ח"ב סוף יח ז"ל ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור, רק לבסוף סים : כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דגמתו , ע"כ.

אות י

י. הכלל שכל דבר שרוצ ה לעשות קשה עליו מאד ומכרח לעשות במסירת נפש, ע"ש. ולאידך גיסא רבינו גילה באות צ ז"ל ואחר כך עזרני השם יתברך כי הוא יתברך עוזר לי תמיד עכ"ל.

והנה כמו שהיה קשה לרבינו, כן מצינו (שיחות הר"ן קפה) שכל מה שצוה לעשות היה קשה מאד על האדם לעשות, ע"ש.

יב . ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ. עיין מש"כ במסכת יומא דף עה :. ובמסכת מועד קטן דף כ: רמז בעלמא לזה כמובא שם שידיעה ביום טוב ושבת אינו נחשב שמועה קרובה.

והנה מצאנו להיפוך, שיצחק אבינו לא התאבל על יוסף כיון שידע ברוח הקודש שיוסף היה חי (רש"י עה"פ ויבך אתו אביו, וישב לז:לה ז"ל יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי, עכ"ל). ויש לומר שהכל להקל, ואכן יש לחלק בכמה דרכים, ואכמ"ל.

יג . וספר שבתו הקטנה שנפטרה באה אליו בקובלנא רבה, כי בני ביתו היו עוסקים ברפואתה עם נכרי אחד שהיה עוסק בלחשים וסגלות . ואמר רבנו ז"ל שאף על פי שעכשו אינם שכיחים מכשפים, אבל זה העכו"ם היה מכשף גמור וכו' עיין שם.

במסכת גיטין דף מה. בנות רב נחמן היו בחשן קדרא בידייהו (מגיסין הקדרה הרותחת בידיהן) על ידי (או נראה כאילו עושין את זה, על ידי) כישוף.

אות יד

יד. ואחר כך ספר לנו שזאת הלילה הוא היארצייט של אמו , כי היה אז י"ט אדר והוא שכח ולא הדליק נר ולא אמר קדיש, ואז היתה שנה מעברת וכו' ובתוך כתיבת זאת התורה באה אמו אצלו והזכירה אותו היארצייט. ותכף קרא מנין ולמד משניות ואמר קדיש והדליק נר בשבילה. ובבקר קרא גם כן מנין לחדרו שיש שם ופרס על שמע בעצמו ואמר ברכו וקדשה ואחר כך כל הקדישים וכו' וכו' ואחר כך למד משניות ואמר עוד קדיש דרבנן, עיין שם.

משמע קצת שלא היה צם, ותמוה שהרי היה רגיל לצום כל כך אז למה לא יצום כאשר יש מצוה מיוחדת לצום . ודוחק לומר שמה ששכח מהיארצייט ולא הזכירו תענית, מחמת שבין כך ובין היה תמיד בתענית, כי אם באמת קיבל על עצמו לצום על אמו , בודאי לא היה שוכח.

ועל כל פנים מפורש שלא היה שליח ציבור בשנת אבלות על אמו .

טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו '.

וספר שבחי הר"ן (אות לד) שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קעט ) קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף . ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תז , מכון רמח"ל ) ז"ל וזה סוד גדול, איך האדם מן הפעם הראשונה שנברא, בסוד זה נברא, שלא לעמוד באותה המדריגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך לעלות אל מדריגה אחרת. ולכן היה ראוי להיות מיתה, כי לא כמיתה הנמצאת עתה בצער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהוא הסתלקות ממדריגה למדריגה , עכ"ל.

עיין בספר ברית מנוחה, דרך אהבה נקוד הראשון שכז"ל והמאור הרביעי הנעלם לעולם הוא עולה, ולעולם אינו עומד ואינו מתעכב במקום אחד, ואם היה מתעכב בשום מקום היה העולם נהפך, והגלגלים ממקומם מתנועעים, כי בהדר שמתפשט ממנו בעלותו כל הדברים עומדים, ועל כן נקראת המנוחה הזאת ברית עולם, הוא הברית שכרת הקב"ה עם ישראל עמו, ומה כרת עמהם, שכמו שהמאור הזה עולה ואינו עומד, ואם היה עומד העולם היה נהפך והגלגלים מתנועעים, כן ישראל כל הימים שיעלה המאור הזה ולא יעמד, שגם הם לא ירדו ממעלתם, ולא יכרת זכרם, עכ"ל.

לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל. קצת רמז שזה בחינת ארץ ישראל מהמשנה ריש פ"ט דמנחות (פג:) כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.

אות כ

כ. – ענין תורה כט – כסף נבחר לשון צדיק, סופי תיבות פרנק, עמש"כ שם.

כג . ומהרנ"ת זצ"ל בשמעו איך שמגלה לפניו ענין הזה שעשה מדעתה דנפשה , ומה שזוכין עי"ז , וגם מעצם הרגשתו בנעימות הדברים הקדושים האלה, נתבטל מגשמיותו, ויצעק בקול ואמר, גיוואלד ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה מה הם חושבים לנפשם. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי, רצה באמת לרוץ ולצעק כנ"ל. ומיד חטף אותו אדמו"ר זצ"ל בבגדו, ואמר לו עמד כי תפעל כלל " שטייא דוא וועסט ניט פועלין ", עכ"ל.

בסוף ספר שיחות מתוך חיי הסבא (עמ' תמג ) סבא ישראל אמר על זה: "אז היה ככה, אבל עכשיו אפשר לרוץ ולצעוק!"

כד: וכן הקשיא המובאה בעץ החיים בתחלתו שרוצה בעל ה"שערי גן עדן" לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתרוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקשיא בתחלה עם זה התרוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנס בחקירות של עולם התהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום, ע"כ. [ענין זה קצת דומה לדברי האור החיים הכתובים בספר המדות , נאוף י: לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעל הגברת החפץ ותתהפך הרצון אליו, ע"כ].

כעין זה נמצא בעשרה דברים ששאל אלכנסדרוס מוקדון את זקני הנגד (מסכת תמיד ריש דף לב ): אמר להן, שמים נבראו תחלה או הארץ, אמרו שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית וכו' אמר להן אור נברא תחלה או חשך, אמרו לו, מילתא דא – אין לה פתר. ונימרו ליה (זקנים לאלכסנדר): חשך נברא תחלה דכתיב (בראשית א:ב) והארץ היתה תהו ובהו, וחשך, והדר (בראשית א:ג) ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ( ומתרצין , אין הכי נמי, דהכי הוי, אבל לא רצו להשיבו דבר, משום ד) דסברי , דלמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מהן, מה לפנים ומה לאחור (ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית). (ושוב מקשינן ) אי הכי (גם על שאלתו הקודם:) שמים (נבראו תחלה או הארץ) נמי לא נימרו ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור ( ואמאי בזה השיבו לו). ( ומתרצין ) מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא דקא משייל, כיון דחזו דקמהדר שאיל, סברי לא נימא ליה דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ע"כ. הרי ממש כדברי רבינו כאן ת"ל.

כד – עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה נא שרבינו יסד שם שהאמת אינו אלא אחד.

כז . וגם הזכיר מה שאמרו רבותינו ז"ל (נדה כה:) דרוסת איש וכו' מה שעשתה ענוה עקב לסלותא , עכ"ל הנדפס בפנינו, וטעות הוא, כי המראה מקום של מסכת נדה אינו שייך אלא למעלה לענין סנדל, וענין דרוסת איש, שהוא סוגיא במסכת כתובות לא נתברר לי איך קשורה לפה. ומה שעשתה ענוה וכו' נמצא בתנחומא ד, שיר השירים א, ירושלמי שבת א.

אות כח

כח. ספר עמם מגדל צערו ויסורים שלו הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת, כי היה מלא יסורים רבים ועצומים מאד מבית ומחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר, מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושות לירד על לחייו ותכף ומיד נשמטו מלפניו וכו' ע"ש.

בספר כוכבי אור, באבניה ברזל שיחות וסיפורים אות לב (הוספות חיי מוהר"ן רלט ), משמע שהבכיה הזו נתהוה מעוד סיבה, ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א) שאינו מסתכל על עצמו. ב) מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג) על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי, אדרבה! תהיו אתם דינים, לה חבל על הילד, ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת , עכ"ל.

ויש לעיין בענין הבכיה של רבינו, כי הלוא אצל דוד המלך ע"ה כאשר נפטר לו הילד, והאריז"ל גילה שאותו ילד היה לו נשמת נחמיה התרשתא , ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך וכו' (שמואל ב:יב:כ-כג), ויאמרו עבדיו אליו מה הדר הזה אשר עשיתה , בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי וכו' ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד וכו '. אכן עיין שם ברד"ק שכז"ל כי קטן הוא, לא בן דעת שיבכה אדם על אבדתו, כי הנה דוד בכה על אמנון ( ב:יג:לו ), ועל אבשלום ( ב:יט:א ), ולא היתה בכיתו להשיבם (- כמו שטען כאן, האוכל להשיבו), אלא דרך צער ואבל, ע"כ. אכן קשה על הרד"ק שהרי היה סיבה של צער גדול מחמת גודל נשמתו, כמו שגילה האריז"ל , וכמו שרבינו בכה על שלמה אפרים. ונלע"ד ליישב שדוד המלך בכה על הילד חי, אולי יחננו ה', ונכלל בכיתו הוא על עוצם הצער של הגזירה שהילד ימות. ואחר שנתקיים הגזירה במיתת הילד, לא נותר לו אלא לקבל גזירת המקום באהבה.

לד: בענין הסגלה להתמדה שלא לדבר על שום אחד מישראל. עיין שיחות הר"ן אות צא.

לד: בענין לימוד זכות על רשע, ע' מש"כ בס"ד על ספר המדות , הרחקת רשעים אות יז .

לד: אפילו בפושעי ישראל על כרחך יש לו נקודה טובה, ע' בכללים ראשונים של הרמח"ל (שהולכים עם דעת תבונות), אות לב, ענין שתי נוקבין לאה ורחל, הוא כי שני שרים יש לישראל: א' – שורש כללי לכל האומה, לרעים ולטובים, מצד היותם ישראל. ודבר זה משתרש בשרשים גבוהים בבחינת שרשי ההארות העליונות, שאינם עשויים אלא בשביל ישראל, וכו' ע"ש. ונראה שלזה השורש צריכים להשיג עבור פושעי ישראל.

אות מ

מ. אם אפשר שיהיה הצדיק גדול במעלה, עף על פי שאין רואין ממנו יגיעות ועבדות באתגליא וכו' ע"ש.

עיין לעיל אות טו לענין ארץ ישראל, ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז , לענין שניהם.

אות מד

מד. כי באמת המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו כנ"ל. רק מחמת שהמחשבה מתנענעת וחושבת תמיד ואינה נחה לעולם וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תרכו, מכון רמח"ל ) ז"ל וינחהו בגן עדן (בראשית ב:טו), בסוד מנוחה, כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה. וכשירדו ממדריגתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם , ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום . וזה – כי עכ"פ לא יעשה האדם אלא מה שהב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיו מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אח"כ ענין אחר בעיניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם, כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהב"ה רוצה, עכ"ל.

ועיין בריש ספר שיחות הר"ן (אות ב) עצה על זה, ומה שהבאתי שם מהרמח"ל – שהוא שייך לענין הנ"ל.

ואמר שה מחשב ה נבראת שלא תהיה נחה לעולם, והוא כמו האינו נח שבאבן השעות (שקורין אום רוה ) [שעון] שאינו נח לעולם :

עיין בהקדמה של ר' נפתלי הרץ לספר ברית עולם ח"ב ז"ל והנה האלקים עשה בטבע מוח האדם ועשתנותיו , אשר לא ינוחו ולא יוכלו לעמוד על מעמד ומצב אחד, רק תמיד יתחלפו מענין לענין באותו ענין, ותמיד יפסקו המשך רעיונותיו הטובים על ידי רעיון זר המפסיק ביניהם. והנה הרעיון המפסיק נקרא בשם חרב שחותך ומפסיק רעיונותיו ומפריד ביניהם, והחרב הזה הוא חרב המתהפכת, שתמיד מתהפך מענין לענין ולא ינוח כנ"ל, וזהו להט החרב המתהפכת, כי שכמו שיש בעולם כרובים ולהט החרב, כן יש באדם ג"כ כרובים ולהט החרב, והם הם ב' עניינים שביארנו וכו' ע"ש.

אות נא

נא. בענין אסור גלוח הזקן: ויוכל למצא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמתית , שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום אסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עברה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל וכו' ע"ש.

ראשית כל, ברוך השם קיימתי בזה מה שראוי עלי כבעל מחבר ספר לצעק על זה. אכן צריך ביאור מה הכוונה בזה שכל מחבר ספר ראוי לצעק על זה, האם למשל מי שמחבר ספר חידושים על הש"ס ראוי לו להוסיף איזה עמוד מוקדש לזה?

אות נב

נב. מעשה מהדרשן שהיה אוכל הרבה בשולחן של הבעל שם טוב, ובשביל ליצנות הפצירו אותו שיאמר לפניהם תורה, וז"ל והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר, וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כךהתסכל הבעל שם טוב וכו' ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו ז"ל ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה ( איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד ( איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען ) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ. ועיין מש"כ על זה בשיחות הר"ן קנב.

נג . שחלם לו באשר שהיו משיחים שהרפואה היא מהשם יתברך לבד כי אני ה' רופאך. ורק השם יתברך יכול לרפאות, ואמרו מי יודע שהשם יתברך רוצה, ונעה אחד משנינו (רבי נתן ורבי נפתלי) ולא רצה להגיד מי האחד, כ'י א'ני י' ר'ופאך מורה על זה, כי הוא ראשי תבות א'מן כ'ן י'הי ר'צון כנדפס בלקוטי תנינא סימן מב , ע"כ.

ענין זה של הכפילות של אני י' עם אמן כן יהי רצון, י"ל שכן מצינו בענין הרפואה של עיני ז"א. וז"ל הספר אדיר במרום (עמ' תק, מכון רמח"ל ) והנה א"א תמיד רואה ז"א, והוא המיתוק העושה תמיד. ואז ז"א אינו חוזר ורואה אותו, אלא פונה להנהגת עצמו. אבל כשצריך לעשות זה התיקון, אז הוא עצמו יחזור לידבק בא"א , וההתדבקות כפול. וגם תדע שכל פעם שז"א רואה איזה מדריגה מא"א , הוא רצון ומיתוק אליו. אבל בהביטו בעין עצמו, אז הוא יותר מיתוק מפני כפל ההתקשרות, וכו' ע"ש בזוהר ובספר הנ"ל כל ענין הבטת עיני ז"א בעיני א"א שע"י בא החלב מאימא לרחוץ עיניו מהדינים.

מובא בספרים שהראשי תיבות של: אני י' רופאך, איר, שהוא חודש מאי, ורמז שהחודש הזה מסוגל לרפואה (וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רעז ) . והנה מאי, באנגלית פירושו, יהי רצון.

נח: 'שאל האיש השליח להבעל שם טוב ז"ל איך ששמעתי מכם שכשאדם עושה תשובה שלמה בודאי לא ימות קודם זמנו. וזה האיש החוה כמדמה שעשה תשובה שלמה באמת, והוא איש כשר באמת, וכו ', ע"כ. ע"ע בספר המדות ערך אמת אות ז ז"ל על ידי אמת לא ימות קדם זמנו, ע"כ.

סא . בענין מה שהשאיר מותר מעותיו על האכסניא עמש"כ במקומו – בסיפור יא מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו .

אות ערב

ערב. פעם אחת יצא מפיו הקדוש על עצמו ואמר בזו הלשון, אני סבא דסבין וכו' ע"ש . שמעתי, סבא הוא רבינו נחמן, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן . והנה לאחרונה רבים התחילו לאמר שמזה מוכח שרבינו הוא אותו סבא דסבין שדיבר עם רשב"י בזוהר (והוא היחיד שקרא לרבי שמעון, שמעון סתם וכו ' , עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה יג ). ולא נראה לי כלל. ובתיקונים חדשים של הרמח"ל מפורש שסבא דסבין הוא אדם הראשון (ועל זה טוענים שהלוא רבינו הוא החלק מנשמת אדם שפרח ולא חטא), והוא כן קורא לרמח"ל רבי רבי , כמו כל הנשמות והמלאכים. ובעיקר מצינו בזוהר שסבא דסבין הוא כינוי לאריך אנפין, וכמבואר טעם הכינוי בספר אדיר במרום. ולכן נראה שכל נשמה שהוא מקביל לבחי' זו של אריך אנפין יהיה נקרא סבא דסבין . (וכעין זה לקמן באות תקסג , שבימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה וכו' ע"ש, ולכן בקל יש להבין שבימי רבינו הוא הנקרא סבא דסבין , ובימי רשב"י היה נשמה אחרת . וכן עיין בפירוש הרמח"ל על סבא דמשפטים (נדפס בספר גנזי רמח"ל ) שמה שכתוב בזוהר שהאבות גלגולים של אדם הראשון, אין הכוונה גלגולים ממש, אלא מקבילות לאותם בחינות, עיין שם ).

רעג . שלא התחיל לעשות שום דבר בעולם קדם שידע הסוד, ע"ש. כל זה רק לענין הנהגות ועסקי העולם, אבל לענין מצות פשוט וברור שצריכים נעשה ונשמע, קודם לעשות באמונה ואחר כך זוכים לדעת הסוד (ע' למשל לקוטי מוהר"ן תורה צא).

בריש ספר שבחי הר"ן מסופר ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו '. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

והנה המסתכל בכתבי ובכוונות האריז"ל יראה גודל הענין לטחון האוכל דק היטב היטב. וצריך לומר או שרבינו השיג כוונות אחרות כפי רצונו דוקא לבלוע, או שמעשה זה של הבליעה היה עוד בקטנותו קודם שבא למנוע את עצמו מלעשות שום דבר בלי לדעת סודו. אי נמי, כאן הסוד ברור וידוע לכל יודעי ספר, ורבינו דוקא בחר לא לעשות דרך הסוד, והוא יוצא מן הכלל.

חיי מוהר"ן רה"ע (לה): העולם סוברים שכשיב וא משיח לא ימות ו, לא כן הוא אפלו מ שיח בעצמו גם הוא ימות, ואמר זאת ברבים, ע"כ.

ע' תנא דבי אליהו רבא פרק ה' ז"ל אבל לאחר השעה כשיגיע ימות בן דוד ויתבטל מלאך המות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל אמות העו ל ם אומרים 'אשרי העם שככה לו' וגו' (תהלים קמד:טו ), שעלה גורל טוב בחלקו וכו' שנאמר (ישעיה כה:ח ) 'בלע המות לנצח' וגו' אלו ימות בן דוד. ואמות העולם יהיו צועקין מבחוץ וכו' ע"כ.

ע' בספר אדיר במרום עמ' קצז -ח ( ספינר . עמ' שטו מכון רמח"ל ) שכז"ל והנה מיד בביאת המשיח יעשה תיקון א', והוא … ולכן באותו זמן יהיה חלוק בין ישראל לאומות העולם, שלישראל אין מיתה, ואומות העולם יש מיתה וכו' ע"ש. וי"ל שהרמח"ל קובע לאלו שילודו אחר ביאת משיח (אכן כמדומני שבמגילת סתרים משמע שאפילו בדורות הבאים יהיה מיתה) , ו ע ל כל פנים מבואר ברמח"ל שיש הדרגה בעתים, עד שבסוף אפילו האומות לא ימותו . ועוד י"ל ואכ"מ כי אין לנו עסק בעתידות.

רפא.

( מא ) שנת תקס"ט במוצאי שבת ענה ואמר אם היה בא אצלנו נשמה גדולה אף על פי כן היינו נראים כחשובים. ובאמת אינם חולקים עלי אלא צירו לעצמם איזה אדם, כמובא במקום אחר (בשיחות הר"ן קפב ) וכו' וכו' והוא יושב בביתו. וכבר היה כן שהיו חולקים על אחד ובנה לו מגדל גבוה וישב בתוכו. והם היו נלחמים עליו והיו שולחים ורובים לו חצים ואש. אבל לא היו יכולים לעשות כלום .

אך שיש אבנים טובות שהם גדלים מאוירים ואדים. והיה אבן טוב שהיה גדל באויר , אך עדין לא היה לו כל השלמות לגמרי, ועל ידי שהיו רובים החצים אליו כנ"ל, על ידי זה השליכו האבן טוב ונפל על המגדל. והאבן הטוב הזה היה של חן, ותכף שנפל על המגדל אזי תכף נפלו לפניו ואמרו יחי המלך יחי המלך .

אך הנשמות קטנות כמותכם שנופלים על ידי המלחמות הם בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש", ונקרא שפיכה מחמת שעדין אין להם כל השלמות ונופלים קדם שנשלמים. אבל הנשמה גדולה הנ"ל אבן הטוב הנ"ל הבחינה של חן היו לו בשלמות. אך שאר השלמות עדין לא היו לו ועל ידי החכם נשלם :

הרי דוקא אלו שהיו מתנגדים על רבינו, כאשר פתאום נופלים תחת השפעת החן, הן הם אלו שאומרים יחי המלך.

ועיין בהוספות אות רפו, שבנוגע למחלקת הזה רבינו אמר, "כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני."

על כל פנים, אם נגיד שהנשמה הגדולה שירד זה סבא ישראל וקבלתו את הפתק מן השמים, הרי מבואר שאף שהיה לו שלמות בענין החן עדיין היה צריך להשתלם בשאר ענינים על ידי החכם.

רצ . שמעתי מפיו הקדוש שאמר אני יכול עכשו לומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום (ברכות נח). רק שאין לי החוץ, וחצי דבר איני רוצה לומר. פרוש כי בן עזאי אמר כל חכמי ישראל דומין עלי כקלפת השום חוץ מן ה קרח הזה , ואמר הוא זכרונו לברכה שיש לו כח לומר זאת שהם דומין לפניו כנ"ל, רק שאין לו החוץ לומר עליו חוץ מזה והבן. גם נראה מכונתו שיש לו בזה ענין. רק שאין יכול לגמר המאמר הנ"ל בשלמות על כן אינו רוצה לאמרו: עכ"ל.

ע' בקידושין (כ. וש"נ ) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא וז"ל רש"י שם: אמר אביי הריני כבן עזאי . כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר (בכורות כח.) כל חכמי ישראל לפני כ קליפת ה שום חוץ מן הקרח הזה: עכ"ל. הרי אביי לא היה לו את ה"חוץ מזה" והסתפק לומר סתם שהוא כבן עזאי . וי"ל שאכן אביי באמת לא אמר דברי בן עזאי , אלא שהוא כבן עזאי , וכן הוא מה שאמר רבינו. (ועיין בערכין ל: שלאחר שאביי אמר הכי ושאלו בטעם שמקילין בפדיון עבד עברי, ודחו הטעם שנתן, ואז רב נחמן בן יצחק נתן טעם, והגמרא מסיימת, אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני, ע"כ). [ועיין בעירובין דף סה. אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי, דהיינו שאפילו בעבודה קלה כזה לא יהיה לו יישוב הדעת כראוי ללמוד, והרי זה כמו בן עזאי שלא רצה להתחתן עם בת רבי עקיבא אפילו בתנאי שלא אחראי].

וע"ע בשער הגלגולים הקדמה לד.

רצ . – בסוף ההשמטות – עם דבר אחד הצלחתי וכו' – עמש"כ בשיחות הר"ן אות קסו .

רצד . שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה , עכ"ל צ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו, עמש"כ לעיל בחיי מוהר"ן אות רסז .

רח"צ . אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך ע"ה לומר שמונה פעמים אבשלום בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן, ע"כ.

[אכן עיין בתוספות שם ד"ה דאייתיה , שקשה מהגמרא בסנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא, ופירשו שהועיל תפילת אביו רק משום שכבר קיבל את עונשו בעולם הזה בכך שנהרג במיתה משונה, עיין שם. ואילו מדברי רבינו משמע שזה כח ששייך לפעול על כל אדם, וצריך עיון. ועיין לעיל קצא שרבינו אמר מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, ועל כרחך שזה כח יותר מסתם זכות אב שאינו מזכה בנו.]

וכעין זה עיין במסכת תענית דף כט . שרבן גמליאל הבטיח לשר רומי חלק בעולם הבא, ועסקו בזה המפרשים, במירא דכיי (ד"ה א"ל) כתב שסמך על כך שהקב"ה ' צון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט ) והיה בטוח בזכויותיו שהקב"ה ישמע לו. והיה סבור עוד, שאף אם הקב"ה לא יתן לנכרי עולם הבא מחמת זכות המצוה , ינכה הקב"ה מזכויותיו של רבן גמליאל ויתנם לאותו נכרי . ומעין זה תירץ בעיון יעקב (ד"ה אישתבע ). ועיין שם תירוץ נוסף (מתיבתא).

ועיין ספר המדות , צדיק כו , הצדיק יכול להעלות מתים – למדרגה גדולה, עכ"ל, וציינו שם למסכת ברכות ( יח :) אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוהו ללוי. ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת הביא על זה ז"ל ושמעתי מעשה כזאת באריכות על הבעל שם טוב ז"ל, מה שהבטיח לאחד שיעשה למענו בעלמא דקשוט , וגיסו הרב רבי גרשון ז"ל מקיטוב ידע מזה ההבטחה, ובכן לקח תקיעת כף מזה האיש – שאחרי פטירתו יבוא ויספר לו מה שנעשה אתו שם, ונפטר לבית עולמו, ואחר כך בא לרבי גרשון הנ"ל וספר לו שאמר הבעש"ט עליו, ארויף ארויף ארויף [שיעלה, שיעלה, שיעלה] – והרימוהו למעלה למעלה , ונתודע להבעל שם טוב שהמת גילה הדבר לגיסו רבי גרשון, והקפיד מאד על זה שהוא מגלה וכו ', ואמר, אראפ אראפ אראפ [שירד, שירד, שירד] – והורידוהו למטה למטה , ובא המת בבכיה לרבי גרשון על מה שרגם לו. ובקש רבי גרשון מהבעש"ט ז"ל בעדו – כי הוא לא אשם בדבר, וחזר ואמר ארויף ארויף ארויף – ומיד העלוהו שוב למעלה למעלה וכו'), ע"כ.

ועיין בספר המדות , צדיק נד, הצדיק בדבורו יכול לפסוק לזה גן עדן ולזה גיהנם, ע"כ. וציינו שם למסכת סנהדרין (קד:) אמר רב יהודה אמר רב, בקשו (אנשי כנסת הגדולה) עוד למנות אחד (שאין לו חלק לעולם הבא, והוא שלמה המלך, שנאמר עליו שנשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים – מהרש"א ). באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה וכו' וכו' יצאה בת קול ואמרה (איוב לד:לג ) ' המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר', ופרש"י ז"ל ' המעמך ישלמנה ' וכי עליכם לשלם תשלומי עונשו לאדם, 'כי מאסת' שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא. 'כי אתה תבחר ולא אני', וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי שיש לו חלק ומי אין לו חלק, הלא בי הדבר תלוי, עכ"ל.

ובקונטרס התקשרות לצדיק האמת, הביאו עוד ציטוטים מספר המדות – (צדיק נג ) 'קרבת הצדיקים טוב בעולם הזה ובעולם הבא', וכן שם (צדיק סה), 'על ידי הקבלת פני הרב לא יראה שחת', וכן שם (צדיק קז ), 'לפעמים על ידי נחת רוח אחד ומעט שעושים לצדיק, על ידי זה זוכים לעולם הבא'.

אות פג

פג. החזיון של תורה כ. באר מרים בגמטריא 493, וכן ברוך (בן) נריה. והוא לא מצא מנוחה זו נבואה כי עם ישראל לא היו ראוים , אבל נפשו קבל בשלל.

ספורים חדשים – פה

תקס"ט א' דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית וכו' עיין שם.

מעולם לא הבנתי איך ולמה סיפור זה שייך ומיוחד לחנוכה. ועכשיו תשפ"ה עלה על דעתי שאולי רבינו יסד בזה נטע של קדושה לעומת השקר שנוהגים הנוצרים בתקופה זו עם האורח שלהם והמתנות שלו.

רבינו סיפר מעשה איך שאורח מעולם העליון נתן לבעל הבית לבוש נשמה מגן עדן. ויש להשוות את זה למה שהובא בחיי מוהר"ן אות תן, שאחד מאנ"ש היה הולך עם מחשבה של עולם הבא. ויש גם לעיין בזה, כי ידוע מהספרים הקדושים בענין הארבע שנכנסו לפרדס, שצריכים לצאת בשלום, וכאן האיש הזה קיבל את הלבוש שכאילו תמיד היה בגן עדן, ולכאו ' צריכים לחלק ולאמר שלהכנס ממש בנפש ורוח צריכים לצאת, אבל הנשמה, שבין כך ובין כך שייך למעלה כמבואר בספרים (כי הרוח עולה ויורד, והנפש קבוע למטה), שייך להיות תמיד לבוש בלבוש של גן עדן.

הדפיסו סיפור מסבא ישראל: פעם יעקב עלה עם סבא במעלית וסבא הצביע אל המראה על השתקפותו ושאל, 'מי זה?', 'זה אתם סבא', הוא ענה. 'ומי זה?' הצביע סבא על עצמו, 'זה גם אתם', 'אז איך זה שאני גם שם וגם כאן', ע"כ.

לענין שני מחשבות ביחד, עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רלג .

אות פה

פה. תקס"ט א' דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית , עיין שם כל הסיפור הנפלא.

מעולם לא ידעתי לפרש איך ולמה סיפור זה מיוחד לחנוכה. ופתאום השנה נפל ברעיוני שאולי רבינו הקדים רפואה למכה, ונטע שורש של קדושה בתקופה זו, של אורח קדוש והשגות שהוא מביא לעומת ענין סנטא .

ואגב ענין זה, יש לציין הסיפור שהיה בליל 'ניטל', מובא בספר שש"ק ב:רפא ז"ל

בְּלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהֶעְתִּיק רַבֵּנוּ מוֹשָׁבוֹ מִזְּלָאטִיפָּאלִי לָעִיר בְּרֶסְלֶב, וּבָאוּ מִבְּנֵי הָעִיר לְקַבֵּל פָּנָיו בָּאוּ גַּם הַחַזָן יוֹסֵף, שֶׁכִּנּוּ אוֹתוֹ "יוֹסֵף הַחַזָן" וְסִיַּע לְרַבֵּנוּ בְּדִירָתוֹ, כִּי רָצָה לְהַחְנִיף לְרַבֵּנוּ, מִשּׁוּם שֶׁתּוֹשָׁבֵי הָעִיר לֹא אָהֲבוּ אוֹתוֹ. אוּלָם רַבֵּנוּ לֹא קֵרְבוֹ, וּבְלֵיל שַׁבָּת הָרִאשׁוֹן בָּאוּ תּוֹשָׁבִים מִבְּנֵי הָעִיר אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ, הָיָה בֵּינֵיהֶם גַּם הַחַזָּן "יוֹסְל חַזָּן", וְרָצָה לְזַמֵּר לִפְנֵי רַבֵּנוּ אֶת הַזֶּמֶר: "מְנוּחָה וְשִׂמְחָה". לִפְנֵי שֶׁהִתְחִיל, פָּתַח רַבֵּנוּ אֶת פִּיו וְהִתְחִיל לוֹמַר לִפְנֵי הָעוֹלָם אֶת הַתּוֹרָה, " אַקְּרוּקְּתָא " שֶׁבְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" סִימָן ג' הַמַּתְחֶלֶת : "הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נִגּוּן מִמְּנַגֵּן רָשָׁע וְכו ּ'", וְתֵכֶף סָתַם הַחַזָּן אֶת פִּיו. וְרַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן, בְּסַפְּרוֹ מַעֲשֶׂה זֶה דִּיֵּק וְאָמַר, שֶׁעַל-כֵּן לֹא הִתְחִיל רַבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ בְּמַעֲלַת הַמְנַגֵּן הַכָּשֵׁר, אֶלָּא הִתְחִיל הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַמְנַגֵּן הָרָשָׁע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב הַחַזָּן שֶׁעָלָיו מִתְכַּוֵּן רַבֵּנוּ, שֶׁהוּא מְנַגֵּן כָּשֵׁר, וּמִשּׁוּם הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה בְּהֶכְרַח לִפְתֹּחַ בִּשְׁלִילַת הַחַזָּן, כְּדֵי שֶׁיִּסְתֹּם פִּיו. אַחַר-כָּךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בִּסְעֻדַּת הַמְּלַוֶּה מַלְכָּה, הִתְחִיל לָשִׁיר לְלֹא רְשׁוּת רַבֵּנוּ, אֶת הַזֶּמֶר: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַתֵּבוֹת : "חָלְפָה עוֹנַת מִנְחָתִי" טָעָה וְאָמַר "עוֹנַת מִטָּתִי ..." וְאָמַר עַל זֶה רַבֵּנוּ: "הוּא מְגַלֶּה מַה שֶּׁהוּא..." "עֶר זָאגְט אוֹיס וָואס עֶר אִיז ..." וּמֵרוֹב בּוּשָׁה, שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בָּרַבִּים, עָקַר דִּירָתוֹ מִבְּרֶסְלֶב וְנָפַל מִדֶּרֶךְ הַיַּהֲדוּת, עַד שֶׁנִּשְׁתַּמֵּד רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְאַחַר-כָּךְ חָזַר לַיַּהֲדוּת עַל-יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לִפְנֵי רַבֵּנוּ בְּלֵיל "נִיטְל", שֶׁסִּפֵּר אֶחָד לִפְנֵי רַבֵּנוּ מֵהַחָגָא שֶׁל הַנּוֹצְרִי הַנִּקְרָא " סָארָאג סְוַועטְיֶיע ", "חַג הָאַרְבָּעִים", שֶׁפַּעַם יָשְׁבוּ אַרְבָּעִים אֲנָשִׁים בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַה לֶּאֱכֹל, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, שֶׁמָּצְאוּ שְׁלשָׁה כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְהִסְפִּיק לֶחֶם מוּעָט זֶה לְכָל הָאַרְבָּעִים אִישׁ הַנַּ"ל, אוּלָם זֶה שֶׁסִּפֵּר זֹאת לְרַבֵּנוּ הָפַךְ הַנַּ"ל, דְּהַיְינוּ: שֶׁסִּפֵּר, שֶׁהָיוּ אַרְבָּעִים לְחָמִים עִם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים, וְנַעֲשָׂה צְחוֹק גָּדוֹל, וְאָז נַעֲנָה רַבֵּנוּ וְאָמַר: "יוֹסְל כְּבָר חָזַר" "יוֹסְל הָאט זִיך ְ שׁוֹין אוּמְגִיקֶערְט ", וְאָז חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְחָזַר לְדֶרֶךְ הַיַּהֲדוּת.

[ואולי יש בבדיחה הזו מענין מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה יז , שעל ידי כתב הצדיק שמגיע לרחוק, אנשים שטמונים בתוך הטומאה מוציאים היפוך אמונתם הכוזבת, ועל ידי חוזרים בתשובה ויש גרים].

סיפר על אחד שהנשמה שלו נתלבש בלבוש מן הגן עדן ע"ש. עמש"כ במשלי עה"פ ( ג:כג ) אז תלך לבטח דרכך.

פה – מעשה של ליל ראשון של חנוכה מלבוש של גן עדן: ומצא שם ספר והיו בו צרופי אותיות אז"ח הוא ד' וכו' עכ"ל. ותימה איך אז"ח הוא ד'? וי"ל אז"ח בגמטריא חמש עשרה כמנין אותיות של השיר פשוט כפול משולש מרובע. וזה א"ז,שהוא בחי' השיר כידוע, וח' הוא עוד למעלה, בחי' למנצח על השמינית (תהלים ו, יב ), ואז יש עשור, עשרה מיני נגינה, שהם ד' כנ"ל.

פה - מעשה של לבוש גן עדן: והיו בו צרופי אותיות וכו' והיה מציר בהספר (וכן באילן) כלים ובתוך הכלים היו אותיות, גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולים לעשות על ידם אלו הכלים:

ע' קל"ח פתחי חכמה כג:ב – לפיכך נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, שהתורה מצד סודותיה היא נקראת דפתראות ופנקסאות , לדעת איך עושים חדרים, איך עושה פשפשים, כמ"ש במדרש (ריש בראשית רבה). אך מלבד זה יש עוד ענין כלי אומנתו ממש לעשות הפעולה, והוא בבחינתה זאת של הצירוף, כמו השמות – שפעולתם נראית איך שהיא נעשית מיד בהזכיר אותם, או בשאר דרכי השימוש בהם. ונמצא הכל בתורה, בין המחשבות ועריכת הדברים, דהיינו בסודות של המלות, בין בוציאתם אל הפועל, דהיינו בצירופי שמותיה הקדושים, עכ"ל.

פה - המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו ', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

עיין לקמן אות שיא אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג , ע"כ.

אות פו

פו. חלם לו שהיה קבוץ אחד של יהודים עם מנהיג אחד שהיה גדול מאד בעולם. וגזרו גזרה להרג את כל היהודים, והמנהיג נפל על עצה שצריכין לשנות עצמו לערל. והלך וקרא לאמן וגלח לו הזקן עם הפאות. ואחר כך נתברר שהוא שקר וכו' ע"ש.

עיין במסכת מעילה ( יז .) שפעם אחת גזרה שמד מלכות הרשעה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי [- ברוב מקומות רש"י פירש שגלח השערות שמצד פניו והשאיר שלאחריו, אבל בבא קמא כתב רש"י בשם תשובת הגאונים שגילח השער שמעל האוזן. ו יש דיון גדול במפרשים על התספורת זה, יש שקבעו שהוא איסור דאורייתא ויש שכתבו שהיה מותר לקרובי מלכות ואכמ"ל] והלך וישב עמהם, אמר להם, מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית , אמר ליבטל ובטלוה, וכו ', ע"ש שהוא שיכנע אותם לבטל כל הגזרות, אבל בסוף הכירו בו שהוא יהודי והחזירום, ואז החכמים שלחו את רבי שמעון בר יוחאי והוא הצליח לבטל הגזירות. וציינו שם לספר ילקוט מנחם, שהרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב אמר שנשמת רבי ראובן בן איטרובלי היה צריך לירד בזמנו לעולם הזה בענן כדי לקבל תיקון שיכול לכנוס בשער של המצוה דלא תקיפו פאת ראשכם ע"ש.

פז: האדם גדול גופו היה מלוקט ממקומות המטנפים שקבל על עצמו לתקן, ולכן לא היו שואלים בשלומו. והנה יש לעיין, האדם הגדול הזה איך בכלל היה עובד את השם מתוך הטינופת, ויש לדחות ע"פ הספר חסידים, שמתוך הדחק מותר להרהר בדברי תורה אפילו במקומות המטונפים. ועיין במסכת ברכות (כד:) והאמר רב הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה, לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך, ואולי הצדיק היה בבחי' מהלך, ודו"ק .

ויש לעיין, דהנה מצינו לשון הספרים הקדושים שיש אנשים שנפלו לעומק הטומאה, בעשרה כתראה וכו ', אז לכאו ' תהיה אסור לדבר עמהם דברי קדושה. ובאמת כן מצינו שרבינו לא דבר עם המשכילים באומן מעניני תשובה ומעניני קדשה כלל כלל לא, רק אדרבה תמיד היה מדבר עמהם שיחת חלין וספורים בעלמא (חיי מוהר"ן בסוף, סימן תריג ). אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה עח , שדיבור הוא כמו האמא שהולכת עם בנה אפילו במקום הטנפת , ומשמע שאפילו בעומק הטומאה יש לדבר דברי קדושה, אולי לא שלום שהוא שם של השם, אבל דברי קדושה מותרים. וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' כב ) שכז"ל כי זהו כלל גדול: בעוד שהאדם תוך תגבורת הס"א אינו יכול לתקן התיקון הצריך, עכ"ל . ולאידך גיסא ידוע מה שרבי נתן כתב שהצדיק שלח לפעמים את אנשיו למקומות שפלות מאד שהוא בעצמו לא ראוי ליכנס שמה, אכן שם התיקון נעשה כל כולו על ידי הצדיק, ואילו האדם הגדול הנ"ל משמע שהוא בעצמו היה מתקן.

ואולי י"ל שבפנים היה לו מחיצה, רק כלפי חוץ כולל אחרים חוץ ממנו שם היה בחי' מקומות המטונפים מחמת גופו.

צא: מה שהשלכתי את ראשי אם היה אדם שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה כלה אם היה משליך את ראשו במרירות כזה בודאי היו מוחלין לו ע"ש.

בסוף כוכבי אור נדפס מתוך רשימותיו של הרה"ח ר' שלמה וועקסלר ז"ל, ע"ש אות ג' ז"ל עוד סיפר (ר' אברהם): פעם א' הביאו התלמידים לפני רבינו ז"ל להתקרב סופר אחד, ואמר לו רבינו ז"ל: שלום עליכם! ובנתינת ידו הק ' תיכף הרגיש מי הוא, כמובא בשיחות הר"ן בפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', שנודע לו כל מה שעבר האיש הזה. ואח"כ אמר רבינו ז"ל להחסידים : מה הבאתם לי כאן איש שעבר ח' מאות פעמים על כל התורה כולה?! ונתפלאו מזה. ואחר זה ביום המחרת נתגלה קלונו ברבים ושאמר רבינו ז"ל האמת, ע"כ.

אות צב

צב. והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה.

כן כתוב בשבחי הר"ן (ח"א אות טז ), ע"ש ועמש"כ בפרשת בהעלותך (במדבר יא:ד ).

אות צג

צג. יום שני כ"ד איר תק"ע באומין , ספר לי חלום שחלם לו באותו הלילה. וראה בחלום שהיתה חתנה והלך גם כן אל החתנה והיה יודע שם החתן. והסתכל וראה שם אדם מעולם הבא הינו אדם מת. ויתפלא מאד ואמר בדעתו הלא אם יראו אותו העולם יהיה רעש גדול מאד. והיה יודע שם זה המת גם כן, ואמר שהשמות אלו של החתן ושל המת אינם שמות העצם רק הם שמות ממש שמרמזים למה שמרמזים כמו כל שמות הקדושים. אחר כך ראו גם העולם את המת הנ"ל ודברתי עמהם הלא זהו מת, ואמרו אף על פי כן, ולא היה אצלם שום חדוש כלל. אחר כך הוטב בעיני לילך שם לאיזה בית הכנסת באשר שמשם יהיה טוב יותר להסתכל על החתנה , וסבבתי שם (כזה) והיה מורה בעצבע איך היה מסבב, ובאתי אל הבית הכנסת והיו מזמרים שם (הינו במקום החפה) להחתן בזו הלשון: "איין בחור איז דער . איין חתן איז דער " בחור אחד הוא זה, חתן אחד הוא זה. וגם ידעתי את הנגון והיה נגון יפה, נגון של שמחה. והייתי מסתכל שם מן הבית הכנסת הנ"ל, אחר כך גם שם לא הוטב בעיני והלכתי לביתי. ובאתי לביתי ומצאתי שהחתן הוא שוכב על הארץ ונערתי אותו, הלא מזמרים לך כל כך וכו' כנ"ל ואתה שוכב כאן. (והדברים סתומים מאד, ואחר כך אמר רבנו ז"ל בעצמו שהוא פלא ששם היו מזמרים ל ו כל כך וכאן הוא שוכב. והדבר סתום ונעלם מאד) ואמר שבחלום נראה לו שהמקום ששם בית הכנסת יש לו שם אחר והמקום שהלך שם לביתו יש לו שם אחר (ואמר שידע ושכח, ואני מספק אם על הנגון אמר שידע ושכח אם על אלו השמות של המקומות אמר שידע ושכח, אבל שמות הנ"ל של החתן והמת אמר שהוא יודע אותם עדיין) ואמר שיש עוד בזה דברים שראה בחלום הנ"ל, עכ"ל.

והנה לקמן באות קצז , רבי נתן מביא שיחה ארוכה של רבינו שממנו נמשך לספר מהחלום הנ"ל, כי קודם רבינו דיבר על איך שיש לו רצון להשליך את העולם ולא לעסוק לקרבם, ונמשך ל גלות שעיקר העבודה הוא הבחירה, לדעת במה לבחור, ועל זה היה לו יסורון איך לבחור, אם לעסוק בעיקר בעזרת החיים או המתים, ומזה רבינו המשיך לגלות בחירתו להיות באומן ולהיות קבור שם, ואחר כך סיפר החלום הנ"ל.

הרי שיש סמיכות גדול לפרש שהחלום קשור מאד למקום קבורתו ולענינים הנ"ל. ואולי נוכל לפרש שבית הכנסת זה בחינת ארץ ישראל, ושם בארץ ישראל רבינו נתגלה בשם החדש שלו, נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא שם ממש המרמז למה שמרמז לא סתם שם העצם. ולאחר פטירת תלמידו היקר , וגם הוא בעיקר בחתונה באומן, אבל קמו אנשים שטענו, ששניהם אחד, חתן אחד הוא זה, והיה נדמה שיותר טוב לראות את החתונה משם בארץ ישראל , אבל בסוף לא הוטב בעיניו, והרי רבינו עוד נשאר שוכב באומן. ועוד לא נגמר, כי יש עוד דברים בחלום, כי עיקר החלום של רבינו ושל כולנו להביא את הציון לארץ ישראל בב"א.

ועוד צריך הרבה עיון בכל זה, וכתבתי רק לפתוח את הרעיון.

אות צו

צו. שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר ועבר לפני בית אחד ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מא ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר ע"ש.

בזה יש ראיה מוכחת שרבינו כן מסכים במה שהולך עכשיו באומן, כי הרבה מקטרגים שעושים עירור ועלילה שכאילו חס ושלום שזה לא לפי רוח רבינו הקדוש. אז עד שלא ימצאו מקום אחר בעולם יש את השמחה הזו בראש השנה נדע בבירור שדוקא באומן מתנהג כרצון רבינו, ושם בוחר להיות.

אות צח

צח. והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט [סוג צבע]) ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו, והפאקיסט היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להתראות בו כמו באספקלריא ממש, והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו וכו' ע"ש.

יש לפרש שהשחור הוא ענין של ענוה.

וביאור עומק הענין נלע"ד כי ע ל ידי ענוה והתבטלות להאין סוף זוכים לשמחה [לקוטי מוהר"ן תורה סה: על ידי הבטול שנתבטל אל התכלית, והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה הוא כלי אל חדושין דאוריתא עכ"ל] , ושמחה הוא ש למות ה יראה כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה ה', ותורה כב ) , כי היראה הוא הכלי וזה עול גדול וכבד ועל ידי ענוה נחלץ מזה, כי לא הוא צריך להיות הכלי אלא הכל מאתו יתברך. וזה מה שמכוונים בשמע-אחד אשמח עד. כי אז מכוונים ממש לביטול לאין סוף, וזה בחי' עד מלשון עדי וכתר בחי' אשת חיל עטרת בעלה, שהוא תכלית היחוד אין סוף בנפרדים.

וזה ליראה את ה"א לא שאתה ירא, ויראה מילתא זוטרתא למשה ענו, אלא ליתן את היראה, שרואים בך את כל המידות שמהותן בגדרותיהם הם בבחינת יראה.

ובענין ענוה עיין עוד לקוטי מוהר"ן תורה ד', וסיפורי מעשיות המעשה של מלך ענו.

קא . מבואר באריכות ענין עולם התוהו, שחסיד ר' מנחם מנדל מויטפסק נשלח לחו"ל להביא מעות ארץ ישראל ונפטר בדרך, והתחיל להתגעגע מאד לסע לרבו וכו' והתחילו לשחוק ממנו ופלדחותו מזה וכו' ונתלהב בהשתוקקות נמרצץ וכו' וחזרו למנעו ולדחותו וכו' חזר ונתעורר בהתעוררות רב וגדול מאד ואמר שאינו שומע כלל שום דבר כי הוא רוצה דיקא מאד לנסע לרבו ולהפקיר הכל בשביל זה, וכל מה שאנשיו מנעו אותו בדברים וטענות ואמתלאות איך אפשר לעשות דבר כזה באמצע עסק כזה, לא שמע לדבריהם וכו' וכשראו שאין יכולים למנעו בדברים וטענות עמדו ומרדו בו ואמרו שאינם רוצים לצית אותו בדבר זר כזה, וגער עליהם שיעשו כרצונו דיקא . והם לא רצו לשמעו, והתחיל לכעס עליהם מאד על שאינם רוצים לצית אותו כי הוא הבעל הבית שלהם ומחיבים לשמע לו ככל אשר יאמר. בתוך כך הודיעו לו האמת שהוא כבבר מת ושכל אלו שנוסעין עמו הם מלאכי חבלה וכו' ענה ואמר עתה בודאי אני חפץ דיקא שתוליכו אותו מיד לרבי וכו' עיין שם באריכות.

ונראה שהרבה פעמים זה בדיוק כן עם היצר הרע, שכאילו מיעץ לנו וממשיך אותו שטוב לנו איזה תאוה וכדומה, וכאשר זוכים להתגבר ולמנוע ללכת בדרכו, הוא ממשיך בזה, וכן חוזר כמה פעמים, עד שהאדם מחליט שבשום אופן יעשה דברים כאלה, ואז היצר הרע מגלה פניו, דהיינו שאז היצר הרע אינו עובד איתו כאילו שזה דבר יפה לעשות וטוב לו לעשות, אלא שעל כרחך הוא חייב לעשות, ואז יש מלחמה, והאיש צריך להיות הבעל הבית וכו '.

וזה כמו שאמרו חז"ל שהיום אומר לו עשה כך וכו ', ובתחילה היצר הרע כמו אורח וכו '.

אות קב

קב. שמעתי בשמו שספר, בירושלים יש בית הכנסת שמביאין לשם כל המתים שבעולם, ותכף שמת אחד בעולם מביאין לשם תכף אותו המת, ושם דנין אותו היכן יהיה מקומו, כי יש מתים בארץ ישראל שנושאין אותן לחוץ לארץ וכן להפך כמובא (זהר תרומה קמא.) וכו' ע"ש.

עיין בפרקי דרבי אליעזר פל"ד ז"ל רבי חנינא אומר כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ נפשותם נאספות לארץ שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע חוץ לארץ וכו ', ע"ש.

ועיין במכתבי ר' ישראל קארדונר ברסלבר עמ' צג ז"ל כי תדעו שאור רביה"ק זורח מכאן ג"כ ויש בזה סתרי נסתרות איך שנשמת הצדיק באה תיכף אחר הסתלקותו לא"י כמבואר בכמה מקומות ממדרשי חז"ל ומדברי רביה"ק נראה ג"כ איזה רמזים מזה וכמו שאמר אחר הסתלקותו של הר' הקדוש מבא"ד זיע"א שרצו אנ"ש להעלים ממנו, ואמר הוא ז"ל איך אתם רוצים להעלים ממני שכבר יודעים מזה בא"י, וכמו שסיפר המעשה הנדפס בחיי מוהר"ן מהבית הכנסת שיש בירושלים עיין שם, עכ"ל ע"ש. [יש איזה הקלטה ששואלים את סבא, הלוא אמרת שרבינו כאן, וסבא עונה, כן אבל אנחנו לא זוכים לראות אותו. ויתכן שעל ענין זה התכוון, ושכל עוד שכולם לא זוכים לבוא בסוד השם, אפילו אלו שכן זכו (-עיין במכתב של ר' ישראל קרדונר הנ"ל " מחצדי חקלא שבין אנ"ש" שיודעים השייכות הגדול בין רבינו ורשב"י) צריכים לנסוע לאומן.]

קיג . ובא אליו הרב מורנו ר' צבי אריה ז"ל בעצמו ואמר לו עדין אין אתם מאמינים לי שאני רואה, אתן לכם מופת חותך שאני רואה, והתחיל עוד הפעם לומר תורה ולהוכיח לו שהוא רואה, ואז השיב לו רבנו ז"ל, הרב"ה צפו לדרש במעשה מרכבה ולא ראו אותה מימיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כד:), ע"כ.

עמש"כ במסכת מגילה שם (כד:) שהפירוש הפשוט שם הוא שאע"פ שלא ראו, אבל עם כל זה הצליחו להתבוננן בו ולהשיג כפי יכולתם, וכן הבאתי משיחות וסיפורים (מג) שרבינו אמר שיכולים לפרש הזוהר בפירוש אמיתי בלי רוח הקודש. ולפי זה נראה שרבינו לא היה דוחה אותו שהיה אומר דברי טעות, אלא שדבריו לא היו מוכיחים שבאמת ראה, רק זכה לאיזה השגות מרחוק . ושם הארכתי קצת יותר.

קטו . סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקדוש, ונשפך על הארץ, ומזגו לו כוס אחר, וקדש עליו. ואחר כך אמר היום נטענו שם ברסלביר חסידים וכו' ע"ש.

י"ל ששפיכת היין בחי' הנאמר בדם, על הארץ תשפכנו כמים, והרי זה בחי' אזיל סומקא ואתי חוורא – בחי' חרולים בגמטריא ברסלב. עמש"כ עה"פ כסו פניו חרלים (משלי כד:לא ).

ואחר כך בערב התפאר שלא התשמש עדין בזכות אבות, ומה שהיה בארץ ישראל היה אדרבא טובה להם, ע"כ.

מה שהיה בארץ ישראל – שבחי הר"ן ב:כא ז"ל השם יתברךיודע שכל ימי חיי עדין לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות, רק מחמת ההכרח מכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת למען זכות זקני וכו' עיין שם.

עיין במסכת סנהדרין פא. דרש רב אחא בר' חנינא מא דכתיב אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות (-גרסת הגר"א – בשביל) אבותיו, ע"כ.

קכו . לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל. רק באלו השבתים הנ"ל. אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו, עכ"ל.

אחד פרסם חלום ( 1/15/2019 ) שאביו היה בדרך לסעודה שלישית של רבינו, ואביו אמר לו ש בסעודה שלישית רבינו מדבר מכל מה שהאנשים שלו עוברים בעולם הזה, זו התורה שלו .

ו יש להתבונן על זה ש דוקא אז בסעדה שלישית רבינו מדבר על אנשיו. ו נראה ש זה עוד סמך למה שרואים הרבה אצל רבינו ( עמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ו, ושם נאמר) כמה הוא רצה שכל אחד יהיה אחראי על עצמו, עצמאי, ואפילו כאשר רבינו צוה על דברים הוא לא רצה שסתם יקבלו את זה, על אף שהעיקר זה תמימות ופשיטות, ולזרוק את כל החכמות וכל מה שרבינו אומר בודאי לקפוץ לעשות ולקיים בלי שום חכמות, אבל עם כל זה האדם צריך להשלים את האמונה עם דעת, ושוב להעלות את האמונה שלו עוד יותר גבוה, וזה עבודת החיים שכל אחד צריך לעשות בעצמו לבד ואף אחד יכול לעזור לו בזה, ולכן אפילו מה שרבינו מצוה האדם צריך לקבל את זה בדרך שירים האמונה והדעת שלו, ולכן כאשר רבינו אמר לרבי נתן להיות רב, רבי נתן העז לשאול את רבינו אם זה האמת, ושוב להעז ביותר לשאול אם זה האמת לאמיתו, ואז רבינו שמח והזהיר אותו להתרחק ממנו. רבינו לא רוצה לעשות ממנו חס ושלום קופים ורובוטים. ולכן בשלש סעדות הזמן הכי מעולה הוא נתן לכל אחד את המקום שלו, ובגן עדן מתפאר דייקא בזה הזמן על אנשיו.

קכז : מסופר איך שרבינו נסע בערב שבת סמוך לשבת והסוסים לא רצו ללכת במהירות והיה פחד גדול שלא יבוא לידי חלול שבת . והנה מצינו שרבינו השתמש בקפיצת הדרך , ויש לראות מסיפור זה שלא תמיד משתמשים עם קפיצת הדרך אפילו כאשר יש סכנת חילול שבת .

קלב . בעת נסיעתו לארץ ישראל נסע דרך ניקולאייב וחורסן לאדעס , ושבת בחג שבועות בחורסאן וכו' שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה, ע"ש.

חורסן , חורסאן , בחי' הרסן, בחינת הר סיני (שהיה במדבר סין) . כי המסתכל בדרך נסיעתו לכאורה זה היה לגמרי חוץ מדרכו, אז מן הסתם שמא קא גרים לה, שרבינו בחר דייקא להיות שם בשביל שבועות.

קלג . ומאר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק רבי ישעיה וכו' על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו ז"ל ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו, עכ"ל.

צריך עיון קצת, כי הלוא בתחילה רבינו רצה ללכת רק לירושלים , עיין שבחי הר"ן ח"ב אות יד: ודבר רבנו ז"ל עם החכם וכו' שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, עכ"ל.

אולי י"ל שרבינו חשש מתחילה שלא יזכה להגיע לירושלים, אכן אילו היה מגיע לירושלים היה פועל תיקונים עוד יותר נוראים ולא היה צריך להעמיד אפן להיות בדיבורים עם זקנו. ואולי היה משיג דרך להיות בקשר ישירות עם אבי משפחתו – דוד המלך ע"ה הקבור בירושלים.

אות קלה

קלה. שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קדשת שבת לקדשת יום טוב וכו' ע"ש. ועיין מש"כ במסכת ברכות דף נז . על העומד ערום בחלום בבבל.

נלע"ד שיש לפרש בזה גודל ההשגה שאברהם אבינו זכה על ידי רצונו החזק להכניס אורחים בצל האמונה, כי מצינו (בראשית יח:א ) בריש פרשת וירא אליו וכו' פרש"י ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים, עכ"ל. ולכאורה הכוונה שהמלאכים היו אמורים לבוא, אבל בגלל צערו של אברהם, הש"י הביא אותם בדמות אנשים. הרי אברהם אבינו זכה להשגת המלאכים בתוך לבוש שהוא מעלה עוד הרבה יותר גדול כנ"ל.

והנה עוד זאת, שאילו המלאכים היו באים אליו כהוויתן לא היה נתקיים בזה כל הבחינות של מעשה אבות סימן לבנים שגילו חז"ל דייקא על מעשה הכנסת אורחים של זה. ועיין שם בפסוק ( יח:ד ) יקח נא מעט מים וכו' רש"י כז"ל על ידי שליח, והקב"ה שלם לבניו על ידי שליח וכו ', ע"כ. וק"ק הלוא אברהם אבינו היה עוסק תמיד בהכנסת אורחים בעצמו, ולכאו ' הפעם זה נקבע לדורות, אולי בגלל שזה היה פעם ראשונה אחר המילה א"נ ש המלאכים היו מכוונים כן.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תקכא , מכון רמח"ל ) שעד הגדלות האדם יונק מבחי ' י"ה, בחי' חו"ב , מבחי ' תורה, והם מתקנים אותו מבחוץ, ורק בגדלותו נעשה בר מצוה, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, מתלבש במוחין , ויש לו עבודת המצות של זו"נ – ו"ה . וכז"ל שאף על פי שנראה שיותר גדולה היא הארה זאת, מהארת המצוה שהיא בהתלבשות, עם כל זה אם תחשוב הכנת הז"א בגדלותו, תראה איך יותר יועילו הרבה ההארות של ההתלבשות בזמן ההוא, מן הארות האלה הבאות בגילוי בזמן הקטנות. וזה ממש בחינת זמן הגלות שאין מזכירים ו"ה כי אם י"ה, כי הי"ה פועל בסוד יניקה מבחוץ, עכ"ל.

אות קלו

קלו. ושם ראה את הצדיק המפרסם מורנו הרב מנחם מענדל מוטפסק וגלה לו ששם "אתה" מסגל על הים כמובא בספרו סימן רנו (עיין המראה מקומות שכתבתי שם) כמו שכתוב (תהלים פט) בשוא גליו אתה תשבחם. ויש עוד בזה לספר מה ששמעתי בשמו ואיני זוכר עתה וכו '. אמר המעתיק שמעתי מאיש אחד ששמע מרבי שמעון שהפרוש הוא כך, ש"אתה" ראשי תבות אל"ף תי"ו ה"א, על כן צריכין לכתב חמשה מכתבין שקורין קוויטליך [פתקים] ועל כל קוויטל יכתב וכו' ע"ש.

יש להעיר ש"אתה" בגמטריא רבנו נחמן. גם אתה, בא"ת ב"ש אותיות תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עוד יש לציין לדברי הספר קרנים, בריש ליקוטי שושנים שבסוף הספר, איך שמלאך אחד עם השם "אתה" מציל הצדיקים מהר"ע שבגיהנם . והראה איך שזה מרומז בפסוק, גם כי אלך בגיא צלמות (בגמטריא פת"ק חדרים בגיהנם שאינם כל כך רע) לא אירא ר"ע כי את"ה עמדי, ע"ש.

ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה קוויטליך שכתוב בהם ורב חסד לתוך הים :

במסכת סוכה נג : דוד המלך חשש לכתוב שם ולזרקו לתהום משום איסור מחיקת שם, ורק משום פיקוח נפש התיר. ויש לדון אם הסגולה הזו הוא רק משום פיקוח נפש, או דילמא אין 'ורב חסד' נחשבת לשם השם.

בחלק ה' מאומן הבאתי בערך מחלקת בענין המוציא שם רע שאמרו להשפולה זיידא , ובכלל דבריהם אמרו שרבינו: זרק אבן למרקולס בעת נסעו לארץ הקדושה על הים, ע"כ.

קמ . ועל כן לא היה יכול ה בעל שם טוב זכרונו לברכה לבוא לארץ ישראל כי לא היה יכול לירד לתוך קטנות כזה , עיין שם.

מסופר על הבעל שם טוב שטרם שהפליג לים לארץ ישראל, אמר ל אדל בתו ול משמשו ר' הירש כי יכול לפרוש מטפחתו על המים ולעבור את הים הגדול בדרך זו. אבל בתנאי שבכל עת ישוו במחשבתם שם אחד ללא הרף . אדל הסכימה, אבל ר' הירש הסתפק ביכלתו . ומבואר שהבעל שם טוב לא היה אפילו ללכת רק עם בתו בלי שמש. אכן גם רבינו לקח שמש איתו . הרי שאין זה הנקודה.

אות קמא

קמא. בהשמטות: כמדמה שאמר אז, שהוא זכה מה שלא זכו תנאים ואמוראים, ודבר אחד גלה וכו' עכ"ל.

עיין לקמן אות קפט מההשמטות בענין גבוה יותר מרבי שמעון.

עיין בספר עמק המלך, הקדמה שלישית פ"ב ד"ה ונחזור לעניינינו, שהאריז"ל העיד על עצמו ז"ל מוסרים לי רזי וגנזי התורה אשר לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה, ע"כ. ושם פ"ו ד"ה וכל הדברים הביא ממרן ר' יוסף קארו שהעיד על האריז"ל ז"ל אין זה כי אם נשמה אחת מהנביאים הראשונים, שאפילו תנא אחד לא היה יכול לומר שאמר הוא, ע"כ.

ועיין בספר ויקהל משה, שנשמת האריז"ל יותר גבוה מנשמת רבי עקיבא.

ועם כל זה יש להעיר שהאבודרהם קבע סדר לקיצוץ הצפרנים , ובספר ליקוטי ש"ס האריך לבאר ענין הסדר עיין שם. אכן בספר פרי עץ חיים כתב ז"ל ך- לא היה חושש לזה מורי זלה"ה , ע"כ. ובספר שער הכוונות כז"ל והיה קוצצן כסדרן ולא היה חוש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז ' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים , ע"כ. וראיתי שמביאים שהיה לועג על זה. ופעם ראיתי שאמר שבדורות האלו כבר אין נפקא מינה. ודו"ק .

וכן מצינו שהאריז"ל היה יושן ביום [-ועל כל פנים היו מגלים לו רזי תורה בחלום], ובפשטות זה ודאי מטעם ירידת הדורות, כי מעיקר דין המציאות אין לישון ביום כלל, ואין ספק שרבי עקיבא היה יותר קרוב ליעקב אבינו שלא ישן כל אותם שנים שהיה לומד תורה בישיבת עבר. [ובספר המידות, שנה ב:א מי שהוא מקדש יותר הוא רחוק מהשנה יותר, ע"כ].

קמד . פעם אחת אחר שבא מארץ ישראל היה המגיד מטירהאוויצע זכרונו לברכה אצלו על שבת במעדוועדיווקע ואמר רבנו זכרונו לברכה אז תורה על פסוק (תהלים כ"ד): "זה דור דורשיו" שכפי הדור כן הוא הדורשים שלו וכו' למשל אתם הוא הדור ואני הדורש שלכם , ע"כ.

מצינו (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות יג ) ש רבי נתן אמר, מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו כשיהיה שוכב על הארץ וכו ', מזה אינו מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש. רק מי שחושב היטב וכו' וכו' בשביל זה האיש חברתי את ספרי וכו' ע"ש .

אלא על ידי הפתק הקדוש כל העולם נעשה דורו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן

אות קמה

קמה. לעשות מהתורה תפלה. כמבואר גם בליקוטי מוהר"ן תנינא כה.

בזה אתי שפיר מה דאיתא במדרש שוחר טוב תהלים כה, שבשעת מתן תורה נעקר הר המוריה ובא להר סיני, ועיין בזה באריכות בספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' פז -ח , ופירש שם המדרש רבה (ברשאית סח:ב ), אשא עיני אל ההורים – למלפני ולמעבדני, דהיינו ענין של לימוד ושל עבודה זו תפילה, ולפי רבינו צריכים ממש לבנות את התפלה מעל להתורה .

קמו. בענין קושיות על השם יתברך – עיין לעיל אות ל, מ, קיח , ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נב ומש"כ שם.

קנב. שמעתי בשמו שאמר לאחד שמי שהיה בעל מחלקת בלגלול העבר אזי כשנתגלגל נעשה אטר יד וכו' ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה ( איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד ( איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען ) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ [תורה סו סוף אות א. והמשמעות שם כי אטר יד הוא כמו תלמיד שמקבל פי שנים מרבו, ומבואר שם שיד ימין בחי' בכח, ויד שמאל בחי' בפועל, ומתחילה הם ביחד, וצריכים לחלקם, הרי בחי' מחלקת] . ויש להעיר שר' ברוך היה ידוע אודות הכעס הקדוש שלו וכו '.

בענין אם אין יכולים לומר תורה אז הוא כבר לא אדמו"ר, עיין חיי מוהר"ן תכא , ז"ל שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם (-הגוים), כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים וכו' ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה על ידי זה הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל. (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) ע"ש.

ועיין בספר חיי מוהר"ן נב מעשה מהדרשן שהיה אוכל הרבה בשולחן של הבעל שם טוב, ובשביל ליצנות הפצירו אותו שיאמר לפניהם תורה, וז"ל והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר, וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כךהתסכל הבעל שם טוב וכו' ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו ז"ל ע"ש.

עיין בספר עמק המלך, שער תיקוני התשובה פ"ג ז"ל ומרנו ורבנו האר"י זלה"ה מסר סימן לתלמידיו שיכירו נפשות האלו (-של החוטאים הגדולים, ובכללם התתקע"ד דורות ע"ש), ואמר: כשתראו בני אדם שהם עזי פנים ואין להם בושה מבני אדם, תדעו נאמנה, בבירור, שקודם זה הגלגול היו גלגול בהמה, חיה, ועוף טמא, וכמו שלהם אין בושה, גם להם אין בושה, והם הולכים אחר לימודם הראשון, עכ"ל.

קנג . עיין בזה בחיי מוהר"ן אות רטו .

והתפאר בעצמו שהוא עתה בשמחה גדולה, ואמר שהוא ביראה ובשמחה. ואמר בלשון אשכנז: איך בין היינט פרום פריילך , עכ"ל, ובספר חיי מוהר"ן רטו ז"ל שהוא עתה יראה שקורין פרום, ושמח, ע"כ.

[עיין במאור ושמש פרשת ויחי ז"ל וזהו שאמר להם יעקב אבינו 'שמעון ולי אחים כלי חמס מכרותיהם' שהם תמיד ביראה גדולה, ועל ידי כן היו בכעס על עצמם כנזכר לעיל, ויקרא בלשון אשכנז – פרום, ועל ידי כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנזכר לעיל, והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, וזהו 'בסודם אל תבוא נפשי' שאין רצוני בהם בהנהגתם, לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה, והגם שמקהילים את עצמם לפעמים ביחד – גם כן הוא במרה שחורה, ואינם אז בשמחה כדמבעיא להוי , וזה 'ובקהלם אל תחד כבודי, פירוש תחד הוא לשון שמחה וחדוה וכו' עיין שם].

עיין לקמן אות קנה שרבינו אמר לר ' נתן שהעיקר הוא השמחה, ועל ידי השמחה מעלין את היראה, ועמש"כ שם.

קנד . שמעתי שאמר, שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ע"ש. עיין לקמן אות קסו .

קנה. ובתחלה שאל אותי: האתה שמח בשבת? השבתי: אני לפעמים נתעורר עלי איזה יראה בשבת שקורין (פרום). ואמרתי לו בזה הלשון: איך בין אמאל פרום. והשיב: לא כך הוא, העקר הוא שמחה: ואז הוכיח אותי הרבה להיות בשמחה דיקא בשבת. ואז אמר כל הענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן יז הנ"ל מענין מעלת השמחה בשבת. ונכלל שם שגם היראה עקר עליתה על ידי השמחה של שבת דיקא , הינו שעקר הוא רק השמחה בשבת. ו א ז דיקא עולה היראה שהוא בחינת מ ה שקורין פרום, ע"ש.

עיין לעיל אות קנג , שרבינו היה בשמחה גדולה ואמר על עצמו שהוא ירא ושמח, ע"ש. והרי הקדים יראה לשמחה.

ועיין באבניה ברזל, אות כח ז"ל מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום (הוא רק ירא) לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך , און פרום אויך (העיקר הוא רק שמחה ויראה גם), עכ"ל. ומסתימת הציטוט משמע שמדבר אפילו לימות החול, ואילו כאן בשיחות הר"ן מפורש שמדובר דייקא בשבת קודש.

עיין בשיח שרפי קודש ג- קלד ז"ל מוהרנ"ת ז"ל לא היה נוהג לזמר בלילה שבת את הזמר הנקרא " דער פרומער נגון " המושר בפי אנ"ש על זמר "מעין עולם הבא", בהטעימו שמחמת קדשת ומעלת שמחת שבת, אינו חפץ לזמר נגוני התעוררות אלא רק נגוני שמחה וחדוה, אולם בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין דביקות והתעוררות, אז היה מזמרו, ע"כ.

דבר זה תמוה מאד, כי הלוא רבינו בעצמו היה נוהג לזמרו, ותמוה מאד שרבי נתן לא יעשה מה שראה הנהגתו של רבינו (שיחות קסט – "ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם" ע"ש) . ועוד קשה כי רבינו גילה בתורה רכו ז"ל יש נגונים של יללה ועצבות שהם מבחינת הסטרא אחרא, ודרך בני אדם למשך אחר נגונים האלה, וכשמזמרין הנגונים האלה בשבת, על ידי זה מעלין אותם, ע"כ. הרי שלפי רבינו יש ענין אפילו לשיר נגונים עצובים, ואיך ימנע לשיר שירי דבקות.

שיחות הר"ן אות קנו. ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר להמתים השו כנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא שבאים אליו, לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו וכו' וכו' ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמ' 293) כז"ל רבי משה טיטלבום מאוהל, בעל "ישמח משה" זכה גם הוא להצלה בזכות רבי אלימלך. היה זה כאשר בנו ר' אליעזר ניסן חלה וכו' הוא שגר שני שליחים אל קברו של רבי אלימלך בליז'נסק וכו' שכאשר יבואו אל בית החיים, יגידו: "אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה, שתלך ותודיע לנשמת רבי אלימלך, כי באנו אל הציון שלו להתפלל לרפואת החולה". "כאשר תעשו כך", הסביר, "ירוצו בודאי כל הנשמות הנמצאות שם להודיע לרבי הקדוש, כדי לזכות בשתי הפרוטות לעלוי נשמתן", ע"כ. הרי שהישמח משה לא ידע להחזיק את הנועם אלימלך בדרגה הזה שגילה רבינו כאן.

והנה יש ללמוד מדברי רבינו שאין חשש של דורש אל המתים אפילו לאדם רגיל שאינו בבחינת צדיק, כי אם לא כן איך נתן עצה כזו לכל אדם איך להזמין ולהיות בטוחים שנשמות המת שם. ואין ההיתר מוגבל רק לצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם, אלא אפילו לכל מת, והאיסור אינו אלא על הדורש דרך טומאה , וכלשון השולחן ערוך (יו"ד קעט:יג ) ז"ל דורש אל המתים (דברים יח:יא ) זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטמאה, עכ"ל (ועיין שם סעיף יד ברמ"א שיש מתירין אפילו להשביע את המת, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו) .

והנה עיין בספר המדות ערך צדיק ח"ב יט . כשהולכין על קברי צדיקים, צריך לזה זכות, שיוכל לאסף רוחו ונשמתו לקבר, שיהיה כאלו הוא חי, כי אם אין זכות, אזי רוחו ונשמתו עולין למעלה לתוך שאר הצדיקים, ע"כ. ולכאורה מדובר בצדיק שאינו במעלה של יוצא מחדר לחדר, ולכן אינו כאלו חי, עד שיכולים לאסף רוחו ונשמתו לקבר.

ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם אתה (-לכאורה צריך להיות: את, וכן לקמן לתקן ללשון נקבה) תבוא אצל הדלת ותצעק, אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?!

ק"ק מהמדרשים בענין אשת עבדיה, שבא הנוש ה לקחת שני ילדיה (מלכים ב:ד:א) , עיין בזוהר חדש לח:, וביותר אריכות עיין בתרגום של תוספתא שהביא הרד"ק ז"ל מאתן ושתין וחמשא זמנין צוחת אתת עובדיה כהאי גונא , ולא הוה משגח ולא ידע מה למעבד, עד דאזלא לבי קבריה וצוחא , דחלא דה' דחלא דה', ואשתמע לה קלא מביני מתיא (-קול נשמע מבין המתים) , מאן הדין דחלא דה' דקא בעית ? ארבעה איקרו דחלא דה', אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה. אותיבה ואמרה, לא בעינא אלא האי דכתיב ביה דחלא דה' לחדא . וכד אודעוה קבריה הוה קא מתפלשה בקבריה וקא צוחא ואמרה, מרי מרי היכא רוחציך לי בשעתא וכו' עיין שם.

ואם אלישע היה שם סתם כמו שהיה בבית בחיותו, למה היתה צריכה לצעוק כל כך, ולמה יסתפקו למי היא מכוונת. ואולי י"ל שהיה מניעות מהס"א .

שיחות הר"ן קנו: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר ע"ש. והנה צ"ע בדיוק הגדר שהצדיק תמיד שם, כי מצינו בכתבי האריז"ל שבשבתות ויו"ט הצדיק לא נמצא בקברו, ועוד מצינו בהאריז"ל הקפדה שכאשר באים לקבר של צדיק שצריכים להמשיך לתוך הצדיק את הנר"נ שלו (וע' משנת חסידים, מס' היחודים א:ב). וי"ל שרבינו מכוון להקיסטא דחיי , וע' בלקוטי תורה (איוב יד:כב ) ובטעמי המצות (פרשת ויחי) של האריז"ל שמקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש בקבר, ובשביל זה יש מצוה לעשות ציון על הקבר, וקצת קשה א"כ למה האריז"ל אומר שאין שום ענין בשבת וכו ', או שרבינו כוון רק לצדיקים גבוהים מאד במעלה שלא עליהם כוון האריז"ל (או שהאריז"ל אמר לא פלוג לכבודן, כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהסתיר ענין ביאתו לעולם אחר פטירתו).

ואולי משום דמצינו בחז"ל במיתת צדיקים דשבק חיים לכל חי, ואיתא בזוהר דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי , וצדיק גדול כזה, שבאמת מושג בכל מקום, הרי ההגשה לקברו אפילו בלי שום המשכת נר"ן , כבר נעשה בזה התחברות מספיקה. ובשבת י"ל שהצדיק לא מרוצה להתחבר בכה"ג .

והנה בסוף תשפ"ד שמעתי בשם ש"ט שהיה עם סבא ישראל באומן, והוא טוען שסבא "אמר לא ללכת לרבנו בראש השנה עצמו, כי זה מפריע לצדיקים. ראש חודש וראש השנה, הוא אומר לא ללכת בראש השנה, כי הייתי איתו באומן, הוא אמר מפורש לא ללכת לרבנו, זה מפריע לו, הוא מתעסק עכשיו עם העולם, רק ערב ראש חודש. אז אין ענין ללכת בראש חודש, הוא לא נמצא שם, הוא אמר לי מפורש 'רבנו לא נמצא איתנו בראש השנה עצמו'. אותו דבר בראש חודש – צדיקים פועלים על כל העולם, ע"כ. והדברים מוזרים ואי אפשר לקבלם כפשוטן, כי איך תפילה אצלם מפריע להם, אפילו שיהיו עסוקים במה שהם עסוקים. ואם יבוא מיליארדי אנשים על הציון, זה כבר יהיה הפרעה לצדיק ח"ו. ואם זה הפרעה לאליהו הנביא להגיע להרבה בריתות בכל העולם בבת אחת. אכן לפי מש"כ יש לפרש שלא דייק במה שאמר כי הוא מתעסק עכשיו, אלא הטעם הוא שבאלו הימים אין הצדיק מרוצה להתחבר בכה"ג .

ועיין בשש"ק ד-תרכו, מוהרנ"ת אמר שלולא המתנגדים היה הולך לציון רבנו ביום ראש השנה להתפלל שם ( רש"ש בשם ר"מ טשנסטחובער ששמע מרבי אברהם בן ר' נחמן), ע"כ. ואולי מה שסבא אמר שזה מפריע לרבינו, הוא כוון למה שרבי נתן אמר – לולא המתנגדים, ודו"ק .

והנה מענין לענין אביא כאן חידוש בטעם שקברי צדיקים אינם מטמאים, ולכן מיושב כמה קושיות על שיטה זו, ומבואר כוונת הטענה של למה נגרע.

בפרשת בהעלותך (במדבר פרק ט:ו) כאשר בני ישראל נצטוו להביא קרבן פסח כתוב: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל.

וכבר עמדו על זה בספרים הקדושים מה הענין של טענה זו "למה נגרע" הלוא פטורים הם, ולא מצינו כמעט דבר דומה לזה.

ולולא דמסתפינא נראה לפרש שהאנשים אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, משמעו גם בלשון תמיהה, כי לפי ר' עקיבא מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו, ולפי ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, והרי צדיקים כאלו אינם מטמאים. וכבר הביאו כמה פוסקים את זה לראיה מוכחת שבאמת אפילו צדיקים גדולים מטמאים, ואכמ"ל בדבריהם.

והנראה לעניות דעתי שצדיקים במיתתן נקראים חיים (והתורה אסרה – ויקרא כא:יא 'ועל כל נפשת מת לא יבא'. וע' רמב”ן ריש פרשת חקת , וצוין שם: רקאנטי מ,א . זהר בראשית נג :, זהר וישלח קסח .. תוספות ב”מ קיד: ד”ה מהו. כתובות קג : ד”ה אותו היום, תוס ' יבמות סא ., וע' בפנים יפות פח: ובכלי חמדה ריש פ' חקת ), ומבואר בכתבי האריז"ל שמי שבא לקבר של צדיק צריך להמשיך נפש ורוח הצדיק לתוך גוויתו , ואכן מצינו ברבינו נ נח נחמ נחמן מאומן שאפילו אחר פטירתו הוא תמיד יהיה נמצא אצל גופו, שלא יהיה אלא כאדם ההולך מחדר לחדר, וכל מי שיבוא לקברו ויקרא לו הרי ישמע. ולשונו (שיחות הר"ן קנו) משמע שכן הוא אצל כל צדיק, שכל צדיק גדול יש בחי' כזו, ויש לעיין בזה בגדרי האריז"ל הנ"ל, ואכמ"ל.

ועל כל פנים ניתן מקום לומר שאפילו הצדיק מצד גוויתו הרי הוא כמת וטמא, אלא מצד עוצם כח נפש ורוח הצדיק מחיים את הגוויה באופן שעל כרחך אין הגוויה חשוב מת, ולא חל טומאה עליה.

ולפי זה י"ל שעל כרחך לא פלוג שאפילו צדיקים מטמאים מצד גוויתן , אכן יהיה ספק או אסור להביא קרבן על טומאה זו, ולא יהיה איסור לכהן להתקרב כיון שבאמת הצדיק הוא חי, ודו"ק .

ולכן התורה אומרת שהיו טמאים לנפש אדם, בחי' אדם השלם, והם אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, כנ"ל וגם בלשון תמיה , כי באמת אינם טמאים כל עיקר, כי אין הצדיק מת וטמא אלא חי.

ולכן למה נגרע להפסיד את שום מצוה מזה, כי לעולם לא מפסידים מהצדיק.

שיחות קנז. ואמר שכפי רבוי התורות שאמר על זה כבר היה ראוי להתרפא אך החסרון הוא מחמת חסרון אמונה של השומעים וכו ', ע"כ.

כמו שבמתן תורה נתרפאו . וכן כתיב רפאות תהיה לשריך (משלי ג:ח), וכן מבואר בתורה עד שכיון שבא לחכמה נתרפא.

ועיין באוהב ישראל (ליקוטים חדשים משפטים) ז"ל יש לומר 'והסרתי מחלה מקרבך' (שמות כג:כה ), עד דרך אומרו (ישעיה יב:ו ) בקרבך קדוש, הינו שהשכינה ברוך הוא שורה בתוך גופו של אדם (ראה תענית יא:), ומזה בא לו רפואה. וזה אומרו 'והסרתי מחלה' על ידי 'מקרבך' הינו ממה ששורה בקרבך, ממנו יבוא לך רפואה, ע"כ.

קנח : ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש וכו ' ע " ש .

ע ' בספר שבחי בעל שם טוב אות עח שכז " ל שמעתי מהרב דק " ק פולנאה שהבעש " ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו , והיה מדבר חוץ לשיטה (נלע"ד על פי המבואר בהחוברת דרך אמונה, שהבעל שם טוב לימד את עצמו לראות בכל דבר האלקות , מה השם יתברך אומר לו, ולכן כאשר היה מדבר עם בני אדם היה מדבר כפי מה שהיה צריך לאמר להשם יתברך, וזה היה יוצא חוץ מהשיטה של מה האנשים היו מבינים, עד שזכה לדבר גם שניהם כאחת). ולמד אותו רבו שלו הידוע שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים , והראה לו חכמה, ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו . והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים , עכ " ל .

ובספר דברי משה (פ' וירא ופ' חיי) כז"ל שמעתי מפי קדוש הבעל שם טוב ז"ל על מאמר רז"ל (סוכה כא :) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, והוא כי עיקר שלימות כל צדיק וצדיק הוא שלא יפסק הדביקות שלו מאתו אפילו רגע אחת, גם בכל דיבוריו כאשר יצטרך לדבר עם בני אדם דברים הצריכים לעניני העולם, יראה שידבר בענין של איפסק הדביקות חלילה כו ', וזהו שכוונו רז"ל שצריך ללמוד לדבר שיחת חולין המוכרחים לדיבורו, שלא יפסק הדבקות כנ"ל, עכ"ל.

ואילו רבינו כיוון לא רק שלא יפסק הדבקות, אלא שעוד יהיה לומד ועובד השם ממש.

ועמש"כ באריכות בזה בלקוטי מוהר"ן תורה רלג (שאי אפשר שני מחשבות בבת אחת) .

וע"ע בליקוטי מוהר"ן תורה נד, שרבינו גילה שם הענין להבין שכל מחשבה דיבור ומעשה הם רמזים מהשם יתברך, ועכ"ז הזהיר לא לעסוק יותר מדי מזה, כי א' זה מקום מסוכן, ב' עיקר עבודת השם יותר גבוה.

קס . ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם וכו' ופיס אותו בחכמתו , ואמר לו: כך הדרך, שמכבידין התענית באמצע השבוע. הלא תראה ביום מחר יקל עלי ע"ש. [ויש מי שהעיר שיום רביעי בחי' נצח].

מובא שהרב מבראד היה מתענה תמיד משבת לשבת, והיה צריך לטעום משהו ביום ד', עיין כל הסיפור בספר האחים הקדושים (עמוד 400-). (יום רביעי הוא בחי' מלכות, זוה"ק דף כ., זוהר תניינא מאמר ה).

קסא . פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן חלב ומשקאות חמין וכיוצא והוא לא הכין לעצמו כלל וכו' ע"כ.

ולקמן אות רסה הערנו שהרי רבינו הקפיד שלא יאכלו מאכלים מזיקים אפילו ביום שבת, ובזה שלא הכין לעצמו אוכל הראוי אחר התענית הרי כאילו אוכל דברים מזיקים, וע"כ שגם זה היה בכלל קבלת התענית.

שיחות הר"ן קסג : ספר לי איש אחד מזלאטיפאלע שבהיות יושב רבנו ז"ל בזלאטיפאלע וכו' והלך עמו חוץ לעיר וכו' אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין " מאגילא ," שהיה סמוך לעיר. ושאל אותו מה זאת, וספר לו האיש ענין אותו המאגילא , ואמר לו שילך עמו לשם וכו ', ע"ש.

והנה פה רבי נתן השמיט הרבה, ממש פלא, כי עכשיו ישבתי עם חבר נחמן יצחק נ"י שגידל באוקרינא כגוי, והוא סיפר לי שכולם שם יודעים מה זה, ופירושו הפשוט, קבר, ויש כמעט אצל כל עיר ועיר דבר כזה ( mohyla ). והענין הוא שבנו ערימה עגולה להדמות לנחש, ראשו אצל זנבו, ושם קברו, ולפעמים גם הרגו ילדים במיוחד, או מה שבא להם, ועל פי רוב שרפו את הגופים וקברו אותם שם. וזה היה כמין תקרובת להנחש . וכל פעם שעשו את זה באותו מקום, עד שהערמה עלה בגובה. ועם כל זה לא אמור להיות הר בכלל, אכן יתכן שזה עשו אותו מתחילה על הר. ומצאנו כתבה ותמונות של כלי כסף עם צורות של סוסים שמצאו במאגילא שסמוך לזלאטיפאלע . והחבר הנ"ל חושש שיתכן מאד שהנהרגים והקבורים שם היו כוזרים.

ועל כל פנים מבואר שזה לא היה סתם התבודדות רגילה, אלא תיקון מיוחד במינו.

אכן עיין במבוא משך הנחל לספר ביאור הלקוטים עמ' כו -ז שרבינו היה מרבה להתבודד דוקא ביער גרעקוב הקרוב לאומן – ובקמיע מר' נפתלי כ"ץ היה כתוב בו "לך לאומאן יער גרעקוב כי שם מקומך" ומשמע שזה היה דוקא מקום של הקליפות וכו ', ודוקא שם רבינו היה מתבודד.

קסג , קסה : כל אחד ואחד … כמוני ממש. ע' מש"כ בחיי מוהר"ן אות רסז .

קסה . בכל פעם שהיה מספר מעצם הפלגת מעלתו ומדרגתו הגבוה מאד מאד , היה אומר בכל פעם, אבל מאד יגעתי על זה וכו' ועקר ספורו בפנינו דברים כאלו היה בשביל קנאת סופרים כדי שנהיה מקנאים עצמנו במעלתו הגדולה כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע וכו' ולעבד ה' כמותו ע"ש.

עמש"כ בערך מסורה בברסלב (אות כ') שהיה לרבינו עוד דרך כללי וראשי לכל ההתנהגות, ובו הוא היה הפטרון והראש אפילו לאלו שנפלו לגמרי מכל ע' פנים של התורה, ולכאורה לכאלו אנשים אי אפשר לפרש שהתפארותו היה בשביל קנאת סופרים [ואף על פי שרבי נתן כתב בפירוש "בפנינו" לכאורה אין הכוונה שרק לפניהם התפאר, אלא שהתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפניהם היה כך, והתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפני אחרים היה כפי רוחם וכדלקמן ] . אלא י"ל שהיה לחזק אותם שידעו ויאמינו שיש להם על מי לסמוך. ויודע אני בעצמי, שלהיות כמו רבינו לא באמת עולה על לבי – רק בשביל שרבינו אמר שיכולים – אז כיון שהוא אמר הוא יודע מה שאמר, אבל הלואי שאזכה להיות אפילו כחסידיו הנאמנים שלא נגעו אפילו באצבעות רגליו. ואדרבה מזה גופא אני ואנשים כמוני מקבלים חיזוק עצום בכל ההתפארות שרבינו גילה על עצמו, כי בזה אנו יודעים ומאמינים עוד יותר שיש לנו על מי לסמוך , ולא לסור ממנו כלל, ולהתחזק בכל דבריו. ועוד שכל פעם שרבינו התפאר הוא גילה בזה נוראות בתכלית אותו דבר, אין דוגמתו. ורבי נתן בעצמו כתב כעין טעמים האלו בחיי מוהר"ן (אות קב) ז"ל וספר זאת לענין עצם כח הצדיק האמת להציל אנשיו בעלמא דקשוט , ע"כ.

בספר חסידים סי' תקכג – אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה בי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (שמואל ב:כב:כב) כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי , ע"כ.

קסה . האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי?! והקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד על זה. ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש. כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת. וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים שהעקר תלוי רק ביגיעות ועבודות וכו' ( שמ ) , עכ"ל.

מבואר הדבר שהעיקר תלוי ביגיע, וטעות לומר שהוא רק מצד הנשמה, אבל בודאי זה וזה גרם, כי הצדיק בגלל נשמתו היה משתדל יותר, ומסוגל יותר, והיה ראוי יותר, אלא שעם כל זה, העיקר הולך אחר היגיעה והעבודה, וק"ל . וכן תמצא בספר עזרא בפירושו של ר’ משה דוד וואלי ז"ל, שבתחילת פרק ז (פסוק ו) הוא מפרש מעלתו של עזרא הסופר שהיה מפני שרש נשמתו ופי שנשמתו היתה מתוקנת בתיקון השלם, ואילו אחר כך (פסוק י) הוא כז"ל טעם בסמוך למה עזרא הסופר זכה שתשרה עליו השראה כל כך יקרה וחשובה. והוא, לפי שטרח הרבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפום צערא אגרא, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וזהוא שאמר: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורה ה’ ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. והסוד הוא, שטרח הרבה מאד להמשיך את האורות של היסוד והת"ת דאינו רזא "דחוק ומשפט", ולכן נמשכו לו לשרות עליו בקביעות ולהיות הוא דוגמתן למטה, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, עכ"ל. והרי מבואר שזה וזה גרם לו, מצד נשמתו היה כבר מוכשר לזה, והוא קיים תפקידו בפעולה שלים ביגיעה וטירחא , וזכה.

בהקדמה לספר עמק המלך יצא להוכיח שכמה ספרים לא נכתבו על יסוד אמת, והביא פירוש מאחד על מה שאיתא בריש ספרא דצניעותא , שרבי יהודה שאל: אי כלילין הני (-ה' פרקים של ספרא דצניעותא ) מכלהו עדיפי , אמר רבי שמעון: הכי הוא למאן דעאל ונפיק, למאן דלא עאל ונפיק לאו הכי, ע"כ. ופירוש בעל הספר ההוא על לשון 'לא דמי מאן דעאל ' בעולם הזה בסודות וחידושי רזין דאורייתא, מעולם הנשמות קודם בריאתו, עד שמפני זה זכה דנפק בחידושי רזין דאורייתא לעולם הבא, למאן דלא עאל ונפיק ולא הביא עמו לא לעולם הזה ולא לעולם הבא, וסברתו בזה, שזאת הסיבה למי שמתגלים לו שערי החכמה, ולמי שנשאר יתום ממנה, ע"כ הוא הביא דעת אותו הספר, ומה שהבנתי בזה, שכאילו הכל נפסק מראש, שרק נשמה שבא לעולם הזה עם הסודות יכול לזכות לעסוק בהם בעולם הזה, אבל נשמה שלא בא לעולם הזה עם סודות לא יכול לזכות להם בעולם הזה.

ועל זה כתב ז"ל אבל מעיד אני עלי שמים וארץ כי הוא נשאר יתום מזה הסוד, ואין דעתינו להאריך בענין הזה, אין כאן מקומו, יבוא ביאורו בספר גן המלך, חלק שני מזה הספר, רק צריכין אנו 'למודעי' חלק קטן ממנו, כדי שנבטל דבריו. הגם כי מי שיש לו עינים בראשו ומוח בקדקדו , יודע שענין זה אינו תלוי בבחירה, מאחר שתורתנו מוכרחת ואין זה דרך האר"י זלה"ה ודרך תורתנו הקדושה, ואינו צריך לפירוש על זה במקצת, ע"כ.

ולז"ל בשלמות את דבריו, ומה שנראה לענ"ד שהוא שולל פירוש אותו ספר כי אותו פירוש שולל את הבחירה, ודרך האר"י ודרך התורה הוא דוקא בדרך בחירה, וכל אחד שבא לעולם, איך שבא, יכול לזכות לסודות התורה.

אכן עיין שם להלן שכז " ויש גם כן קצת בני אדם שנשמתם היא מעולם התוהו, ואינם מסוגלים לסודות האר"י זלה"ה , ויש לנו ראיה מרבי יוסף קארו ז"ל וכו' ע"ש.

קסו . שמענו בשמו שאמר, העולם סוברים שמחמת שאני נכד הבעל שם טוב ז"ל מחמת זה זכיתי למדרגתי. לא כן הוא, רק עם דבר אחד הצלחתי. ועל ידי זה זכיתי לעלות למה שזכיתי, ע"ש. [ועיין לעיל אות קנד – שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו].

והנה בכוכבי אור (בסוף מעשה מעני וחוזה בכוכבים) כז"ל ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת, עכ"ל. ולא הבנתי מי אמר את זה , אכן מלשון המובא בהשמטות לחיי מוהר"ן סוף אות רצ , משמע שרבינו הקדוש בעצמו אמר את זה . וקשה ש הרי איתא בשער הגלגולים על עוד כמה צדיקים שנשמתם מחלק שפרחה מאדם הראשון קודם שאכל . ועוד הרי רבינו הקפיד על אלו שתלו גדולתו על עילוי נשמתו, ואף ש יכולים לחלק לא נראה. ובפשטות הכוונה למה שרבינו אמר בעצמו כמה פעמים שהוא זכה לכל מה שזכה על ידי ההתבודדות שלו עם השם יתברך בתמימות ופשיטות מפרש שיחתו לפני השם יתברך. וכן הלשון שם (לקוטי מוהר"ן תורה כה) שלא באו למדרגתם רק על ידי הנהגה זו, ע"ש. וכן עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ק ז"ל ספרו לי שאמר שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם על ידי התבודדות, והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפרסמים אמתיים ואמר, שכלם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות וכו' ע"ש.

[ואולי י"ל שכל ענין אדם הראשון קודם החטא היה תמימות ופשיטות, ובמקום אחר הבאתי מספר אדיר במרום ומספר בלבבי משכן אבנה על הקדמות הרש"ש מהות העבודה הזו בלי חב"ד, ואכמ"ל].

קסז . לענין מה שאמרו רז"ל (ברכות נה : כתובות סב.) 'אנחה שוברת גופו של אדם', ספר שאצלו היה כך ממש. כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה, ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו, כי גופו היה משתבר ממש מחמת אנחתו, ע"כ.

עיין שם במסכת שאנחה שוברת חצי גופו של אדם, הני מילי מילתא חדתי אבל במה שהורגל בו אינו אלא מחליש כחו קצת. ואכן אצל רבינו שהיה תמיד מחדש את עצמו לגמרי, הרי היה מתאנח על דבר חדש.

קעב . הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית, ע"כ. יש בזה רמז גם להשגת נ נח נחמ נחמן מאומן, כי מספר שערות, זה בחי' של מספר הגמטריא , מספר הבחינות שבונים ומקימים איזה דבר. וטלית הוא בחי' כסות, וכמו שכתוב בתורה כי היא כסותה, ומובא בשם הגר"א ש'כסותה', הכסות של הנשמה, זה הסוד של תיקון הברית (ובספר אדיר במרום עמ' עד כז"ל בסוד לבושי הנשמות שלהן שהוא היסוד ע"כ), והרי כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכסותה ענינה דבור, כמפורש בספר חרדים (דף עב. מובא בחק לישראל פרשת שמות יום ד'), וא"ש. וכן רבי נתן בלקוטי הלכות מרבה להראות איך שהציצית יש להם הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

בספר עמק המלך, הקדמה שלישית פ"ד כתב על האריז"ל ז"ל והיה מספר לתלמידיו כי על כל סוד וסוד שגילו לו מן השמים, היה בוכה דמעות כמספר שער זקנו, וכן כשרוצה לגלות סוד אחד לתלמידיו, אינם רוצים ליתן לו רשות, עד שהוא מתפלל תפילות אין מספר, ובוכה דמעות הרבה כשערות ראשו, עכ"ל.

קעג -ד: ע"ש איך שרבינו היה עולה ועולה כל פעם, בעליה כל כך שהיה מתביש ממדרגתו הקודם. וזה חידוש ורום מעלת רבינו מה שזכה יותר מכל הצדיקים, דיעו ' בספר עבודת ישראל (פ' שמיני, הובא בספר בעש"ט א'קו ) ז"ל אני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם, והרגלתי את עצמי לעבודת השם יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ושאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר, והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד אותיות א' ב' או סדור או חומש, מדי יום בומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד ב' פרשיות, וכיוצא בו, מה שאין כן כשהולך ומתגדל ולומד בעצמו גמרא עם פרש"י ותוספות עם הפוסקים, והוא מפלפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו, אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה , הוא גדול אלף אלפים פעמים מכל המדריגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח , עכ"ל.

והנה התשובה שהוא קיבל מהבעש"ט לא הסתפק בו מוהר"ן, כי אילו מוהר"ן היה תמיד עולה כל כך עד שהוא ממש הרגיש והתבייש ממה שהיה קודם, והוא פלאי.

והנה בדברי העבודת ישראל יכולים לומר שמי שזוכה לבחי' זו של 'ראות עיני השכל' הוא יכול לראות היטב איך שהוא מתקדם, ויתכן לומר שבעל ראות עיני השכל יכול להתבייש ממדרגות קדומות אפילו לפי תשובת הבעש"ט . ובודאי אפילו בכה"ג היה חידוש גדול מי שהיה זוכה לבחינה כזו, ועם כל זה אינו נראה כן מדברי רבינו כלל, אלא שרבינו ממש היה עולה כל כך, עד שהרגיש כל כולו בושה ממדרגתו הקדומה.

קעה . ואני יכול לעשות אפילאציע (ערעור מבית דין לבית דין וכו') עד העשרים וארבעה בתי דינים, דהינו שאני יכול לומר שאינו נראה לי המשפט של בית דין זה ואני רוצה לדון בבית דין אחר. וכן מבית דין לבית דין עד כלם ומסתמא מועיל בודאי, כי על כל פנים בין ובין כך נמשך ונדחה המשפט, וכשנמשך קל יותר הדבר. כי בתוך כך עושה אותו האדם איזה מצוה וכיוצא, ואפלו אם אינו מועיל אני יכול לעשות וכו' ע"ש.

עיין סנהדרין צה . אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי , בת דינא בטל דינא. ופרש"י כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת, עכ"ל.

והנה לכאורה ענין זה לעשות אנדענסעניא , דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו, הוא כי הכ"ד בתי דינים הם כ"ד צירופי אדנ"י שבמצח ז"א, ושם כח הדין מתחזק, ואילו במצח הרצון של א"א כלהו משתככין קמיה . ולשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רטו : אך דע, שיש פדיון אחד שכולל את כל העשרים וארבעה בתי דינין ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים ולזה הפדיון צריך עת רצון בחינת התגלות הרצון כמו בשבת במנחה וכו' אך אפלו הצדיקים לא כל אחד יודע זה הפדיון ולא נמצא כי אם חד בדרא שידע זה הפדיון וכו' ע"ש. ואילו כאן בענין אנדענסעניא רבינו אמר: לא ידע עדין מזה שום אדם. ולכאורה מבואר שענין האנדענסעניא עוד למעלה מהפדיון שכולל כל הכ"ד . ואף על פי שאותו פדיון הכולל כל הכ"ד גם כן כבר פועל במצח הרצון של א"א. וא"כ יש להבין שמה שרבינו אמר כאן: לשלח הדבר להקיסר בעצמו, היינו עוד למעלה מאריך אנפין. ויתכן שזה הענין שמצינו בספר אדיר במרום, כאשר מפרש את סדר הדין של הבתי דינים במצח, ומסביר שם איך הדין נחתם ויוצא לפועל על ידי שהשכינה מתלבשת במלאכים, שזה נקרא מסירת פתקין , הוא כותב ז"ל (עמ' תד -ה, מכון רמח"ל )כי עד שלא נמסרו הפתקין נקל הוא להחזיר הגזירה, אבל אחר שנמסרו, הוא קשה מאד וכו' ולהחזירו הנה צריך כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו, וקשה לעשות זאת הפעולה. ואעפ"כ בקושי גדול תוכל להמצא , עכ"ל. ויתכן שלזה כוון רבינו, שיודע לעשות אפילו את זה.

והנה הרמח"ל ממשיך שם "אך בגליוי הרצון וכו '" ש בגילוי מצח רצון א"א יש בחי' דינא יתיב, שהדין עומד במקומו ואינו מתפשט וכותב , (עמ' תו) "אף שכבר נתעורר התולדה לצאת, הנה יהיה שב להיות יושב במקומו, בלא גילוי כלל . ואז אף על פי שנתעוררה המחשבה והתחילה הטפה להנתן , תשב במקומה ושם תבלע שנית ולא תמשך למטה ע"ש כל דה"ק שמסביר הענין של הסרת כח הצמצום ע"ש.

וצ"ע בהבנת דבריו אם ההמשך בא להסביר הפעולה הזאת של " האי"ן המבליע הדבר בשרשו", כי כן הוא כותב לשון בליעה, אבל לעומת זה יש לדייק קצת מלשונו שכתב "אך", שמשמע קצת שהוא דרך אחרינא . ויתכן שאלו השני דרגות שפירט רבינו. כי מה שהרמח"ל המשיך להסביר איך שבכח רצון מצח א"א דינא יתיב, זה הדרגה שכיוון עליה רבינו בתורה רטו , שהוא פדיון הכולל כל הכ"ד וצריך עת רצון, שהוא מצח א"א. ואילו "כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו" הוא עוד למעלה מזה , וקשה הדבר לעשותו בכלל, ורק רבינו ידע לשלוח להקיסר עצמו.

קעו . קדם ארץ ישראל אמר, אינייכול לישן מחמת שקדם השנה באים ועומדים לפני כל הששים רבוא אותיות של התורה, ע"כ ( רא"ק ציין לאות צ – דע שכל אדם קדם השנה הוא רואה כל הנשמות של המתים של קרובים שלו או אותן שהם משרשו, כמו שקדם המיתה וכו' ע"ש. ולאות צא – וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיו התורה וכו' ע"ש. ולאות קפה – ואמר רבנו ז"ל שהוא יודע כל שרשי נשמות ישראל. ומתחלה אמר שיודע אותם מתורה שבכתב וכו' ע"ש).

מזכיר לי הדרגה של רבי מאיר, שאף על פי שצריכים לכתוב את המגילה מן הכתב, לרבי מאיר היה מותר אפילו בעל פה, כי היה בדרגה של "עפעפיך יישירו נגדך", עיין במסכת מגילה יח :, שהוא ענין שהתורה היה ממש תמיד לפני עיניו.

קעט . קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף . ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו.

בספר מגלה עמוקות, אופן יב , יד שהסתלקותו של משה היה כדי שישיג מה שלא היה יכול בעודו בחיים. וכן באופן ט' כז"ל כי כל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג השגת, ע"כ.

[ועיין שם באופן יב ז"ל לכן בשביל צו את יהושע וחזקהו, בשביל זה רב לך, אי אפשר לך עתה להשיג יותר, כי יהושע לא נקרא רק בן נון בחיר"ק , מלשון בין תבין אשר לפניך (משלי כג:א ), נ' שערי בינה ולא יותר, ע"ש. והוא פלא שקטנות התלמיד יעכב השגות הרב, ועכ"פ היה דין מיוחד למשה ויהושע, ואין ללמוד לאחריני ].

בספר נזר ישראל טשורסקוב כז"ל מה עשה אלישע בנגיעה שנגעו עצמות המת בעצמותיו (מלכים ב:יג:כא) הוא, כאשר השליכוהו לקבר בנוסם מפני הגדוד, קם האיש וחי, אם כן אם יכל אלישע אחרי מותו להחיות את המת, למה לא החיה את עצמו, למה לא קם בעצמו מקברו ויחי (-ותמוה השאלה מאד, כידוע שאין חבוש מתיר עצמו, חוץ משאר דחויים), מכאן שאלו באמת יכול היה להשיג גדלות רבה יותר בחייו, היה עושה כן, אלא שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן , ועל כן העדיף אלישע להחיות את האחר, ואלו הוא עצמו נשאר מת, שכן אז משיג הוא יותר גדלות מאשר בחייו, ע"כ.

להפשיט גופו כדי להמשיך להעלות. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט.

קפא. שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון אני יודע חכמות שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחכמות שאני יודע היו יכולים לחיות על ידי התענוג של השגת החכמות האלו לבד בלי שום אכילה ושתיה. והיה כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמע חכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעצם הפלגת מתיקת נעימת עריבת החכמות שהייתי מגלה , ע"כ .

צע"ק כי כלל יש שהקב"ה יהיב חכמה לחכימא, ואיך יבוא לגלות חכמה למי שאינו חכם. וכי למדן גדול יכול למסור חידושיו העמוקים למי שאינו בקי בלימוד. ולהבדיל, וכי יכולים למסור חידושים במתמטיקה וקוונטים פסיקה למי שבכלל לא יודע ענינים אלו ואין לו שכל מיוחד. (ובמגילת סתרים גם כן כתוב שהמשיח יתן נאומים לכל העולם ויגלה להם דברים נפלאים, אבל שם יכול להיות בהדרגה, שילמד אותם לאט לאט כפי שכלם, מה שאין כן לשון רבינו כאן משמע שמיד הוא יקח אותם לרמה גבוה כזה שמיד יהיו בטלים וכו'). [ועיין ביחוד היראה עמ' שה ז"ל כין אין החכמה מאירה כי אם בסוד הישיבות וכו' שהוא בית קיבול, וכו' ואם לאו אי אפשר לקבל החכמה, עכ"ל, ואכן שם מבואר שמי שהוא ירא באמת מיד מקבל החכמה].

ואולי יש חכמות פשוטות שהם ממש מול עינינו ולא ידענו מהם.

ואולי החכמות האלו הם ממש בבחי' החכמה תחיה את בעליה, שהשכל בא עם החכמה, וממילא מובן שמיד יהיו בטלים להחכמה. [אבל אין לפרש שרבינו בעצמו היה נותן להשומעים חכמה, וכמו שמצינו שאמר לרבי נתן – אתה תחשוב שזה ממך וכו ', וכן מצינו בעלמא בסיפורי צדיקים, כי אין הלשון כאן משמע כן כלל, רק שרבינו היה מגלה החכמה, ומהחכמה יהיו בטלים].

אך איני יכול לגלותם לבני אדם כי תמיד כשאני מתחיל לדבר עם אחד אני חפץ לשמע ולקבל ממנו דברים עליונים (שנט), ע"כ. [שנט – רא"ק ציין לאות צט – שהמדבר עם חביר ו מקבל אור חוזר, עיין שם, ולא נראה שיש לו שום שייכות לכאן].

עיין חיי מוהר"ן רמ (ומה שציינתי שם) , מה שרבינו גילה סודות גדולות מהשיחת חולין שהיה מדברים אצלו ב שבת קודש.

קפד: שמעתי בשמו שאמר שתכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו (כמנהג העולם בשעת נתינת שלום) אז תכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש. ואמר רמז על זה "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא כא ) שתכף כשפושט "יד ליד" דהינו נתינת שלום, שוב "לא ינקה רע" כי תכף נתגלה לו הכל:

גם כבר שמעתי קצת מזה. ועשה זאת כלאחר יד והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא מתחלה ועד סוף כל מה שעשה ועבר וכו '. ואמר שבלתי ידיעה בדרך השגה, יכולים גם כן להבין ולידע על פי חכמה. עיין שם.

ממה שאמר שיכולים לדעת כל זה גם על ידי חכמה, לכאורה מבואר הענין שאין הידיעה הזו על כל סיפורי חיי האדם, אלא מה שנרשם תוצאות של עבירות ומדות רעות.

בחיי מוהר"ן אות תנ , תקס"א אחר שבועות בסמוך ספר זאת: מעשה באחד מאנשי שלומנו היה הולך כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא, והיה רוצה לדבר עמו מזה ולא אסתיעא מלתא . ומי ידע מזה כי מי הוא נביא שידע מחשבתו וכו' ואזי בשבועות חלם לו שבאו וכו' וספר לי אותו האיש הנ"ל שבא עכשיו את המחשבה שהולך עמה האיש מאנשי שלומנו הנ"ל עיין שם.

הרי שרבינו לא ידע כלל מאותו המחשבה, ואדרבה אמר שהיה צריך נביא לדעת ממנה. רק שגילו לו בחלום.

קפה. וכל מה שצוה לעשות וכו' היה כבד מאד על האדם וכו' ע"ש. י"ל כי הציווי הרי הוא מכניס ומקשר את האדם לרבינו, ולרבינו בעצמו היה קושי גדול על כל דבר כמבואר בחיי מוהר"ן אות י' ע"ש.

דיבור זה של רבינו הוא עוד מראה קצת על ענינו בבחינת עתיק, עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח.

התבודדות ולימוד שולחן ערוך הם הנהגות כלליות ע"ש. בספר השתפכות הנפש (אות לא ואות סא ) כתב ששינהם תלוים זה בזה, ולפי מה שביאר מובן שאינם ממש תלוים בזה, וק"ל .

קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ.

עיין ספר המ י דות, הרהורים אות ז: מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ויש ליתן רמז לדברי רבינו במה שאמר רבי יוחנן (סוף מסכת מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-במוצאי שבת הנוסח גדולתו) של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, ע"ש. הרי כל מה שאנו יודעים מהשם יתברך הכל רק על ידי אמונה, הרי שכל מקום שאתה מוצא גבורתו – שאתה מאמין בהשם יתברך, שאם אתה מוצא ענוותנותו – זה הצדיק שהוא הענו של השם יתברך.

קצח . כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו '. אבל עכשו , על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו, אך אעפ"כ וכו' עיין שם.

עיין בספר חיי מוהר"ן שמה ז"ל ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו , ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו . וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהו חוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם.

קצט . אמר: אין מי שיוכל להבין בהספר (הינו בספר לקוטי מוהר"ן) כי אם מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור, עכ"ל. ובמקום אחר רבינו גילה שרק מי ש זכה לתיקון הברית בשלמות יכול להבין את תורת הצדיק. ואכן אין הכוונה אלא לתכלית הכוונה, אבל בודאי כל אחד מבין מה שהוא צריך כפי מדרגתו, כמבואר בסוף הספר, שמי שאין יכול למצא עצמו בדברי תורתו הוא אפיקורס, ע"ש.

שיחות הר"ן ריא : תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא. וכפי מה שצריכין להאנשים השומעים וכו' עיין שם באריכות. וזה דבר ידוע ומוכר בתורת רבינו איך שכל אחד רואה במה שהוא לומד ממנו את מה שקורה אז בחייו.

והנה האמת הוא שכך היה צריך להיות בכל מקצות התורה, שכל מה שהאדם לומד היה צריך לראות בו קורות חייו, וזה לשון הבעל שם טוב (אגרת ב' לבנו): ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל. ולכאורה זה מענין מה שכתב רבינו בספר המדו (דעת יד) שיכולים לדעת איך להתנהג על ידי פתיחת ספר עמש"כ שם. אכן כפי מה שכתב הבעל שם טוב, זה בתנאי שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, ואילו סגולת התורה של רבינו הקדוש פועל בכל אחד ואחד אפילו בהרחוקים והמנותקים רחמנא ליצלן, הרי שהתורה של רבינו בבחינת דבקות תמידית לה' יתברך.

ריט . והיה רגיל להזכיר כמה פעמים גדל עצם נפלאות הטובה שעשה לנו משה רבנו עליו השלום, שנתן לו את התורה ופת ח בה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וגלה לנו האמונה הקדושה בלי שום חכמות וחקירות, ע"כ.

רבינו שבח את פתיחת התורה משום שקובע האמונה בפשיטות, אכן עיקר הטעם שהתורה פתחתה כך אינה אלא משום שרצה לקבוע זכותם של בני ישראל לארץ ישראל כמבואר ב רש"י בהתחלת התורה ז"ל לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב:ב ) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא:ו ), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו ', ע"ש (וירשת הארץ היא משכר המצות וחושבה כמצוה , ועיין מזה באריכות ברא"ם ויפ"ת ) ורבינו בעצמו מביא את במ"א . הרי מבואר שעיקר התורה הוא המצות, ואפילו כל ענין של התחלת התורה במעשה בראשית אינה אלא להקים זכותם של בני ישראל בארץ ישראל מקום המצות.

ולכאורה מבואר מזה גודל חשיבות עם ישראל, שהם חשובים אפילו יותר מהמסר שרבינו שבח, ודו"ק .

רכ . ענין האפיקורסות שמתפשט. עיין לעיל לה ומשכ"ש . ולעיל קכו .

שיחות הר"ן רכא . היה מתלוצץ מאד מהלוחות שלנו או שלהם להבדיל, שכותבים המ א רעות והשנויים כגון קר וחם וכו '. ועל פי הרב אינם מכונים דבריהם כלל. ענה ואמר אם כן שיודעין, יאמרו נא השנויים שיש בעולם בכל יום ויום בעצמו. כיכמעט בכל יום ויום משתנים בעולם וכו' וכו' ומי יוכל לכון ולידע זאת? מה רבו מעשי ה' וכו' על פי חכמות חיצוניות שלהם כל השנויים הנעשים ביום אחד וכו' עיין שם.

והנה היום כבר אומרים השנויים בכל העולם בכל שעה, ובהרבה אחוזים צודקים – לא מחמת שמנחשים מה יהיה נגזר, אלא מחמת שיש להם כלים בכל העולם ובשמים למדוד האויר וכדומה עד שהם יכולים לראות מה הולך ולאיפה הולך ובאיזה מהירות הולך וכו' וכו '.

ולפי זה מבואר לכאורה שאנחנו בעידן חדש לגמרי מאותו עידן של רבינו. וצ"ע אם כן גם לעוד הרבה ענינים של חכמות חיצוניות, כמו ברפואה, אולי יש מקום לסמוך על כמה מהכלי מדידה שלהם [אכן הרופאים עצמם ראינו עין בעין היום כמה צדקו דברי חז"ל שטוב שבהם לגיהנם , כי ראינו במחלת השקרונה איך שהתנהגו בשקר וברשעות ובאכזריות וברציחה ממש] , ודבר זה לא יפתר בעצה אחת לכולם, לא ישתוו הדעות בזה, כל אחד כפי האמת שלו. ואכמ"ל.

וכן עיין מש"כ בענין הצלחה בעיר גדול מקום העסקים הגדולים, אם זה שייך היום – חיי מוהר"ן תסה .

שיחות הר"ן רכה. וכן פעם אחת ראה ספר אחד שמלקט מכתבי האר"י ז"ל שאינם מצויים שמדבר מהשתלשלות והמדרגות שקדם האצילות שהוא עולם המלבוש וכו' כמו שכתוב בספר ויקהל משה וכו '. ודבר עמי מזה ונפלאתי מאד עד זה מה שיש למוד בקבלה גם למעלה מאצילות ונדמה לי שאין גבוה יותר, ושחק, ע"כ .

הלשון צ"ע קצת, כי מצד אחד מבואר שרבי נתן הכיר טוב את עולם המלבוש וספר ויקהל משה (ועיין בעלים לתרופה סד, אכן נכתב בתקצ"ב ) ואם כן מה זה שנפלאה לו. ואחד תירץ שנפלאה לו שיש למוד באלו הדברים, אכן גם זה נראה דוחק, כי הרי ידע שיש ספר שמורה עליהם , אכן י"ל שעד שלא ידע שהאריז"ל בעצמו גילה ולימד מהם לא החשיב אותו כלימוד אלא השגה פרטי . ונראה יותר, שאף על פי שידע מהם לא היו רמיא על דעתיה , ובפרט מחמת הנ"ל שלא ידע שהאריז"ל דיבר מהם , ורק כאשר הוא שמע רבינו מדבר מהם אז התחיל להבין בפועל יותר בהתפעלות עליהם.

ואכן בשער ההקדמות, בדרושי א"ק כתוב להדיא כי א"ק הוא בחי' זו"ן , מ"ה וב"ן , בערך הקודם, עכ"ל, והרש"ש הביא את זה ובונה על זה (רחובות הנהר דף ג ע"ב).

בספר לקוטי תורה, שכל כתבי האריז"ל , פרשת בראשית ד"ה למה התחילה התורה בב' כז"ל ולפי שלפני א' אין רשות לדבר, שהיא נוגע במה שלמעלה ובמה שלמטה. וא' נגד עולם אצילות שהיא עולם הראשון, והיה מקום לאדם לחשוב קודם לזה מה היה, לכן התחיל התורה בב ', שהוא נגד עולם הבריאה, שהוא עולם הב', להורות כי זאת התורה הוא מעולם הבריאה, לכן אמר הלשון ברא, כי בזה העולם יש רשות לדבר, ולכן התחיל התורה בב ', ולפי שבעולם האצילות אין לנו רשות לדבר, וכ"ש בשלמעלה הימנו, לכן התורה שהיא נגד עולם הראשון עולם אצילות, אין שייך בו רק מחשבה, ע"ש.

ובשטחיות נראה כאילו סותר א"ע מיניה וביה, שבתחילה כותב שרק למעלה מהא' אסור, ולכן לא התחיל עם א' כי היו שואלים מה לפניה, שמשמע שבא' עצמו יש רשות, ואחר כך כותב שבא' גופא אין רשות. וי"ל שגם בריש דבריו שכאילו מותר בא', עם כל זה לא שייך דיבור רק מחשבה כמו שסיים לבאר. אכן כל הדברים האלו תמוהים מאד, כי הלוא כל כתבי האריז"ל מדברים על עולם אצילות ואפילו למעלה. וע"כ כוונתו אינו לשטחיות הלימוד. ובלימוד אמיתי כזה אין שייך דיבור באצילות, רק מחשבה, ולמעלה מעולם אצילות אסור אפילו מחשבה, אבל יתכן שעל כל פנים לימוד שטחי אפילו בדיבור תהיה מותר, ועל כן מותר ללמוד מענין עולם המלבוש וכדומה. וקצת ראיה לדברי מסוף דבריו שם ז"ל והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב, אז ראה – מחשבה. ויספרה – הרהור. הכינה – דיבור. וגם חקרה – מעשה. אח"כ ויאמר לאדם, עכ"ל. הרי שלאחר כל הד' עולמות יש בחי' אמירה בעלמא שמספרת מכל מה שלפניה, ודו"ק .

ובעיקר הגדר מה כן מותר ומה אסור, ומה שבאמת מרבים ללמוד מעולמות שהם בחי' כתר, הרמח"ל ביאר היטב בספר אדיר במרום עיין שם (ובספר זה הרמח"ל גילה יותר למעלה מכולם).

וכונתו היה כמו כן אפלו בידיעת האמת למעלה למעלה יש עוד גבוה מעל גבוה בלי שעור וערך וכו ', כי לגדלתו אין חקר, וענין זה אי אפשר לבאר בכתב, ע"כ.

עיין בספר עמק המלך (שער ו' – עולם התוהו – פרק כט ) ז"ל הגם שיש דוגמת אחרת יותר גבוה מזה, כמו שנמצא בזוהר תרומה, שאומר: שמתוך דבריו משמע למבינים שאויר קדמון עם כל מה שבתוכו הוא בערך מלכות לגבי הגליפו , שהוא סוד אין סוף המוקף הנקרא גליפו והמלבוש, לערך זעיר, ואין לנו רשות לדבר למעלה מזה, עכ"ל.

רכח . שמעתי בשמו שאמר: בודאי נמצאים כשרים אף על פי שאין להם התבודדות. אבל אני קורא אותם " פלייטיס " מבהלים ומבולבלים. ופתאם כשיבוא משיח ויקרא אותם יהיו מעורבבים ומבולבלים. אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחר השנה שדעתו נוחה ומיושבת היטב כן תהיה דעתנו נוחה ומיושבת עלינו בלי מהומה ובלבול , ע"כ.

צ"ב רבינו אמר שהוא קורא אותם מבהלים , משמע שעכשיו הם מבהלים , ואמר כאשר יבוא משיח ויקרא אותם, יהיו מבולבלים, משמע שרק אז. ולכאורה הענין שעמוק בעיקר עצמיותם הם מבוהלים, ויש על זה הרבה כיסוים בהנהגתם, אבל לפני משיח העצמיות מופיע בכל תוקף.

שיחות הר"ן רלב : העקר הוא הדיבור ע"ש . יש להביא סמוכין לזה מהמדרש רבה (ויצא פרשה עא ) אמר רבי יצחק רחל היתה עקרו של בית, כמה שנאמר, ורחל עקרה, עקרה רחל, ע"כ. וידוע שרחל מכוונת כנגד הדיבור ולאה מכוונת כנגד המחשבה. הרי מבואר שהדיבור עיקר.

במקום אחר הארכתי קצת כי מבואר שעיקר מציאות העולם שאנו נמצאים הוא בבחינת הז ' הבלים של הפה העליון, עיין בזה באריכות בספר אדיר במרום (פרק כ – עמ' תרעה, מכון רמח"ל ). שמחמת סתימת הפה היה שבירה וכו ', ולכן בודאי העיקר הוא הדיבור.

וע"ע בריש ספר לקוטי תורה של כתבי האריז"ל שהאריך לבאר כל מעשה בראשית שבתחילה נבראו אדם דבריאה ואדם דעשיה , וז"ל חוץ מיצירה, שעלה תחלה במחשבה, להיות העשיה נקבה ליצירה, וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מלכות שביצירה, והעון גרם לירד, ע"ש באריכות. הרי שהעיקר הוא בחי' יצירה שהוא בחי' דיבור.

ויש עוד כמה הוכחות שעולה על מחשבתי, ובעזה"י אכתבם בהזדמנות.

גם ספר לי האיש הנ"ל שרבנו צוה לו שיהיה לו התבודדות שתי שעות ביום. שעה אחת שילך וישתוקק ויכין עצמו לדבר ויערך לבו לכך, אחר כך ידבר שעה אחת, ע"כ.

בעזה"י עוד אזכה להרחיב דיבור על ענין הכנה.

רבינו הראה ענין התבודדות ממש"כ ויצא יצחק לשוח בשדה, ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת חיי שרה, שדרש כמה אופנים בתיבת לשוח , וביניהם דרש שהוא נוטריקון שעתים וחצי, וכתב שוח בגמטריא מט"ט שר היצירה (-וידוע שעולם יצירה כנגד הדיבור), שהוא העבד שיצא לקראת יצחק רבקה (= תפל"ה ) עיין שם. עוד כתב שם ז"ל ' לשוח בשדה' מכאן נרמז סוד אדם שלם ר"ל – אל"ף דל"ת מ"ם הוא בגימטריא תרכ"ה מנין שו"ח בשד"ה וכו' עיין שם שזה מנין אברים החיצונים והפנימים עם כל גידים של האדם.

רלג . ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש , וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן. על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, עף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל. ואמר: שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו וכו' וכו '. וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מוכרח לי. אמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם. כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה. וגם כי לא היה מוכרח ביותר. ענה ואמר (בלשון תמה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?! ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפלו על דברים קטנים מאיד אחד ממז'בוז '. והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך, וכן מבאר באלף בית עין שם (תפלה אות לז ), עכ"ל.

וכן ראיתי סיפור מובא על ר' פנחס קוריצר ז"ל שפעם ראו אחר שסיים שמונה עשרה שמעו שהוא ביקש מהשם יתברך למצוא שפחה עוזרת בבית. ומבין חסידיו היו מקובלים גדולים ולא מצאו ידיהם למה יכול להתכוון בזה, ושאלו אותו, וענה להם כפשוטו שאשתו צריכה עוזרת בבית כי קשה עליה וכו' ועל כל דבר צריכים לבקש מהשם יתברך.

וברוך השם שזכינו לדיבור חשוב זה מרבינו הקדוש להאיר לנו את האמת ודרך האמת, כי כבר מצאתי מפרשים שהסתבכו בזה רחמנא ליצלן, משום דאיתא במסכת ברכות ריש דף סא . ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ. והנה רבו המפרשים, ובאמת יש לפרש שאין זה ציווי אלא הנחה, שלהיות שהלקים בשמים ואתה על הארץ, כל מה שתדבר לעולם יחשב רק מעט. ועיין במפרשים כמה דרכים בזה, המהרש"א פירש שהוא קשור למה שמבואר למעלה, ליזהר מלערער על קורות חייו שהרי הכל לטובה. ובחידושי הרא"ה (ד"ה ולעולם) ביאר שאפילו אדם שיודע שהוא צדיק גמור לא יתפאר בכך, אלא יהא נראה בעיניו שעדיין לא הגיע אפילו לחלק אחד ממה שמחויב לעשות, וזה הכוונה שיהיו דבריו מועטין , שירגיש הוא שפל. וכעין זה פירש בספר מעון ברכות, שהאדם שהגיע למדרגה עליונה ראוי לו לעמוד לפני המקום ולהתפלל בענוה וכניעה וכו '. וכן זוכרני שהריז'נער תירץ את דרכו על פי הפסוק הזה, שכאשר יש לאדם הכרה שהאלקים בשמים והאדם על הארץ, אז אדם כזה עליו לצמצם דבריו.

אמנם בפירוש מאמר זו גם ראיתי שכמה הוציאו מזה כמה מסכנות לא טובות רחמנא ליצלן, כאילו חס ושלום לא להתפלל הרבה , ומובא מספר בן יהוידע (ד"ה לעולם): שהתפילה שאם מתפלל על צרכיו אין בה צורך כי הקב"ה יודע הנסתרות ויודע העתידות ויודע מה שצריך לאדם יותר ממה שיודע האדם על עצמו, והצורך בתפילה הוא כדי שיתברר על ידה אמונת האדם בהשגחה העליונה [וחלילה לומר כדבריו, והרי רבינו כבר גילה שהתפילה גם כן עושה הכלים שבהם השם יתברך מוריד השפע, בסוד אני], כי כשהוא מתפלל לה' על צרכיו, נמצא שמאמין הוא שהכל מסור בידו יתרך, ואפילו הטבע, והכל נעשה בהשגחתו, ולכן אין להאריך בפרטי בקשתו [-ואילו הזוהר הקדוש הקפיד שיפרט בדיוק ומפורסם דבר זה אפילו בספר בית הלוי כאשר העמלקים באו ללחום וכו']. ועל זה הזהיר שיהיו דבריו מועטים. ומה שבמואר ליעל (נ.) שירחיב את פיו בבקשתו כמו שנאמר (תהלים פא:יא ) הרחב פיך ואמלאהו , זה רק בדברי תורה, אבל על צרכיו יקצר, והקב"ה יתן כל הפרטים הצריכים לו, אפיל ושלא פירש אותם בתפילתו, עד כאן ראיתי מובא מדבריו. השם יצילנו, ויכפר בעדו כי לא זכה לדעת מרבינו כל כך (וכמו שמבואר אצלנו על פירושו במסכת סנהדרין על מה שכתוב אדם לעמל יולד). ודברי רבינו הקדוש ברורים מיללו, ומאירים לנצח.

שוב ראיתי פירוש שני מהספר בן יהוידע הנ"ל שגם כן עדיף לא להזכירו, אמנם בסוף הוא כותב שנראה לו שכל הקפידא היא בתפילה בקול, אך בלחש מותר להאריך, ואם כן יתכן שזה מוסב גם על הפירוש הראשון שלו הנ"ל. וזה ממתיק קצת.

רלה . כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מד שרבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר וכו' ע"ש.

עיין במסכת פסחים (צא:) א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול, ופרש"י ז"ל ידקדקו בו, משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם, עכ"ל.

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד ) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש. [ והשתא דאתית להכי, נראה כאילו הדקדוקים הם מאת ה', שאדם מדביק עצמו להשם, וממילא בא לדייק. כי ודאי השם יתברך מדייק בהשגחה בתכלית הדיוק].

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו .) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי . אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין , ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו . יומא חד עאל למתא , אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גרי צ ין דלישין במשחא , טעם מנייהו , אמר ואלין ממה אתעבידו , אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה . בגין ההוא דעתא , מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין , דנפקין מההוא כללא , ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו . וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו '. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל- תלא , מכון רמח"ל ) בענין ראית העינים , ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ו באשר משפטו שם פעלו (יבמות עח ).

וי"ל בזה לשון חז"ל בריש פ"ו דמסכת אבות, ומלבשתו ענוה ויראה, כי יש דרך להשיג ענוה על ידי הליכה והנהגה תמידית של ענוה כמפורש באגרת הרמב"ן, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ וכו' ע"ש. והרי בזה האדם עוסק ללבוש את מדת הענוה. אכן על ידי לימוד תורה לשמה זוכה שהענוה מלבשתו – השראה של ענוה ויראה. ואז הלומד, מכח עוצם ההשראה יבוא לקיים כל דקדוקי הליכות ודרכי ההנהגה של ענוה ויראה.

רלה . שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת ( קיח :) אמר רב נחמן תיתי ( תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה , אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש.

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה , שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט , ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכ תבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה , ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט ) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא ) שיהיה לאדם פרנסה , כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ .

בענין אישה חומרה בפסח איך להתנהג וכו' וכו' כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרו אפלו בפסח, וכו' וכו' בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים וכו' וכו' ע"ש.

כבר הזכרתי לעיל שר' ישראל קרדונר שמר הרבה חומרות בפסח. ובספר מגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא, סוף ד"ה ומה שאמר, כז"ל וקיים אברהם כל החומרות של אחרונים בפסח, ע"ש לעיל שתיאר הזהירות והזריזות של אברהם אבינו להישמר מחמץ.

רלז . אמר שצריך להזהר מאד לבלי להוציא מפיו דבור של רשעות חס ושלום אפלו בדרך ליצנות וכו' ואין בלבו כלל לעשות זאת, אף על פי כן זה הדבור מזיק לו מאד ויכול להכריחו ח"ו אחר כך לעשות זאת שהוציא מפיו וכו' ע"ש.

עיין באגרא דפרקא (עם ביאור הצבי והצדק, עמ' 157) ז"ל ותעיין בזה בספרי תלמידי הבעש"ט , ועיין בספר חסידים (סי' תע"ט ותרל"ז – ( רלז !)) הזהיר שלא יוציא אדם מפיו שום דבר לא טוב אפילו דרך גוזמא, שכל דבור בודאי לא יצא לריק, עכ"ל.

רמא . שמעתי בשמו שהקפיד מאד על המלמדים שלומדים בעיר אחרת חוץ לביתם וקרא אותם בלשון גנאי גדול. ואמר שהמלמד שלומד חוץ לביתו דומה אצלו כמו שפחה כנענית, ע"כ [-רבינו בכלל לא רצו שאנשיו יהיו מלמדים, עיין לעיל רמ , ובספר חיי מוהר"ן תסה , תקצא ].

עיין במסכת גיטין ו: בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן (יואל ד:ג) ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו, וכתב ליה בלא שירטוט.

פרש"י ז"ל שהיו משתהין בארץ ישראל ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה, שנקל בעיניהם ילדים וילדות, ע"כ.

ותוספות פירשו ז"ל לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה, בשביל מזונות, ועוד כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד, עכ"ל.

ועמש"כ שם.

רמג . בענין שיר השירים שכולל כל הרפואות, עמש"כ בהקדמה לשיר השירים.

רמז. אמר: כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר. כי כשאחד יש לו מעט מעות הוא יכול להחזיק המעות אצלו סמוך לבשרו. אבל כשיש לו הרבה מעות, המעות שלו מנח בתבה . נמצא שהכבוד שהוא העשירות רחוק ממנו ביותר. וכן כשיש לו עוד יותר עשירות אזי מעותיו וסחורותיו מנחים בחנות וכיוצא ורחוק ממנו עוד יותר. וכשיש לו עוד יותר ויותר עשירות אזי הונו ועשירות שלו מנח במקומות ועירים אחרים רחוק עוד יותר ויותר ממנו וכו' ע"ש.

והנה כבוד ועשירות מבואר בכמה מקומות הם בחי' הנפש (עיין ליקוטי מוהר"ן נט) , ועיין בפירוש הרע"ב על המשנה במסכת אבות ב:ז מרבה נכסים מרבה דאגה ז"ל וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן, עכ"ל.

רמז. כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר וכו' וכו' אבל תורה ומעשים טובים כל מה שיש לו יותר הם סמוכים אליו ביותר, ע"ש. ע' ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע' ז"ל כל מי שגדול יותר, צריך לבקש מבקשו ברחוק מקום יותר וכו' ע"ש. ונראה שזה הולך ביחד עם מה שרבינו גילה כאן והרי כל מי שגדול יותר צריך להביא ממרחק שיהיה תחת ידו וסמוך לו.

רמח . אמר: טוב היה להאדם שיבחר לו איזה מקום וישב שם יומם ולילה ויעסק בתורה ותפלה ועבודת ה'. וכשצריך לאכל ירוץ לתוך איזה בית ויקח שם בחפזון איזה חתיכת לחם וכיוצא להעביר רעבונו, ואחר כך יחזר לעבודתו, ע"כ.

עיין במסכת עירובין דף נד. א"ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי, ע"כ, יש לפרש על פי דברי רבינו הנ"ל. אכן מבואר שם בסוף העמוד אפילו יותר ז"ל אמר רב הונא מ"ד חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו וכו ', ופרש"י שדורסת ואוכלת, מיד לאחר הריגתה, שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין , וכן שאר עינוגין . שמסרחת , בטיט, היינו נמי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו, עכ"ל ואחר כך כתב שנראה לו לפרש בדרך אחר לפי שמצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן ע"ש. והמהרש"א יישב שאכן ודאי דרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלם ומלבושיהם במתכוין , אבל שלא במתכוין לעתים אינם מקפידים על כך משום טרדתם בתורה ע"ש. ועיין מש"כ בערך בגדים, שנראה שרבינו העדיף לענין אוכל וביגוד שלא נבחר בדרך גדולה וכבוד.

רמט . אחד עמד לפניו בכפר ושמו וכו '. וההי מקבול גדול ולמדן. אבל דרכו היה שהיה בכעס תמיד וכו' וכו' איש רע וכו '. עיין חיי מוהר"ן תקכו .

רנה. ענין בלבול העצה, י"ל שזה בבחינת הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק , כי כן מצינו בכמה מקומות שרבינו מתיחס דייקא לבחי' עתיק (עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא מח, בענין הגשר, ובעוד כמה מקומות בס"ד).

רנח . הוכיח אותנו מאד לעשות מצוות הרבה וכו' עיין שם.

עיין בתיקוני זוהר דף ג: זכאה איהו מאן דתקין לה כרסיא (-שמתקן את הכסא שהיא השכינה) בצלותא דיליה בפקודין דיליה , ע"כ ובמפרשים כתוב דהיינו מצות מעשיות. ובלדיהן אין התפלה נשמעת.

רנט. צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו , נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש.

עיין ליקוטי מהור"ן תורה עו מעלת התקרבות לצדיקים לבל יהיה בבחי' צמאון בלא זמן ושכל.

רסה . הזהיר מאד לבלי לאכל בצלים חיים כלל וכו' ואפלו בשבת. והלעיג על האומרים שבשבת מצוה לאכל דבר המזיק וכו' ע"ש. [והא דא מר ר' יוחנן משמיה ד ר' יהודה בר' אילעי (פסחים קיד.) אכול בצל ושב בצל (פירש רשב"ם אכול בצל או ירקות, ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך, ע"כ) צ"ל בצל מבושל].

הרי שאין אומרים בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע, כי ההיזק קבוע, וכעין זה עיין במסכת ברכות סוף פרק שביעי (נא:) שאין לברך ברכת המזון על כוס של פורענות, ע"ש.

ועיין ביורה דעה רלד:ס אמרה קונם פרות העולם עלי, או אפלו פרות מדינה אחת, או אפלו אסרה עליה פרות של איש אחד לבדו, הוי ענוי נפש וכו ', רלד:סא אפלו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם, הוי ענוי נפש! עכ"ל. וכ' הבאר היטב (אות נב) ז"ל פי' הט"ז היינו ליום א' דאם לא כן לא הוי נדר כלל וכו' ע"ש. אות נג ז"ל רע, פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאם לא כן למה יקרא עינוי נפש, ט"ז, עכ"ל.

הרי מבואר שבמניעת אכילת בצל חי בשבת יש עינוי נפש, והבעל ואב מותרים להפר נדר בשבת להתיר אכילתו, ואם כל זה, רבינו אומר לא לאכלו.

ויש להעיר ממה שכתוב לעיל באות קסא ז"ל פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן וכו' ע"ש הרי שרבינו בעצמו אכל בדרך מסכן, אכן כל ענין התענית היה סכנה וכך קיבל על עצמו (וגילה בליקוטי מוהר"ן תורה קכג שאין העבודות וסגופים שקורין האריוואני מזיקים כלל ע"ש, ואיני יודע עם תעניתים בכלל).

רסח : "אֵיכָה נֶחֱרָב הָאוּלָם" וְכו ּ'. " עַד אָן יִצְעַק בַּשְּׁבִי" וְכו ּ'. ע"ש. לפנינו נמצא בסדר הפוך.

רסט . לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו ', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין , ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

נלע"ד שענין זה קשור מאד למה שרבינו גילה באות ב', למסור המעשה דיבור ומחשבה להשם יתברך, שהכל יהיה כרצונו.ו בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד והלאה ועמ' תטז-תיז .

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שי ש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא ) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס : אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל (וע' שו"ת רמ"ע מפאנו סג הבאתיו במסכת שבת דף קכז , ומה שדייקתי שם, כל ימי הייתי מצטער משמע שהיה לו מסירת נפש אפילו כאשר היה עם הארץ ) . ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו ' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג :) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן , ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס , שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים , ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס , הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם. וקצת סמוכין לדברינו ממה שמצינו שר' עקיבא ממש בחי' יוסף (ז"ל הרמח"ל בתקונים חדשים, תקון ארבע עשר: אבל יוסף אצטריך לה לאשתכחא תמן, בגין לאפקא לון ולאשלמא לון באתריהו כדקא יאות. ודא בעקיבא בן יוסף, בן יוסף ממש ע"ש), והנה יוסף נפטר בן מאה ועשר שנים (ויחי נ:כב) ואמרו חז"ל (ברכות נה .) שנפטר מוקדם מכל השבטים מחמת שהנהיג רבנות, (ובגמרא כת"י חילק בין בצנעא ובין בפרהסיא . וע' בריש פ”ו דכתובות בבושת ופגם האשה), ואיתא בפרקי דר"א (פרק לט) שעבור זה יוסף הקדים למות עשר שנים. והנה ר' עקיבא חי ק"כ שנה מלאים, סימן שלא ניכשל ברבנות.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס , אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו , ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג :) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א , וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח :, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס , אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו) , ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן , שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

רעג . כח הנגון . עיין מסכת פסחים קיז . מזמור לדוד מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה וכו' ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וכו' ע"ש.

רעט – כשכבר רע מאד מתבטלים לגמרי וכו' סוגרין הפה והעינים עיין שם. יש לפרש על פי המבואר בספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל (פתח מט ולפניה) שעולמות בריאה יצירה ועשיה אינם אלא לבושים לאצילות, רק שניתן להם ממשלה לעצמן, ואז מזה יוצא הרע עיין שם. וידועה שבריאה זה עולם המחשבה ויצירה דיבור ועשיה מעשה, והרי כדי לסתום את הרע יש לקחת את השליטה העצמאי של העולמות האלו ולהחזיר אותם להיות רק מלבושים לאצילות, וזה פועלים בהביטול הזה.

עוד נראה בזה שהוא כענין מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה סט ד"ה ודע שלפעמים אף שנוטל ממנו ממון, עכ"ז לא יזיק לבניו, ולא יחסר אור נפשה, כי ברוחניות הנפש מרגשת הכאב והצער הגדול שיש לה, כשזה הגזלן שהוא כמו רוצח נפשות ממש, בא לחסר אורה ולגזול נפש בניה, וע"כ היא מצמצמת אורה, וממשכת ומכווצת עצמה, ומקבצת לעצמה חלקי נפשה, כדי שזה הגזלן לא יוכל לינק ממנה ולחסר אורה וכו ', ע"ש.

רעט . יסוד זה שגילה רבינו כאן מרומז יפה במגילת איכה ( ה:יח ) עבדים משלו בנו – פרק אין מידם, על ידי אין, התבטלות פרק מעליו שעבודם.

רפ . לענין מה שהצדיקים הם נעים ונדים בדרך וכו'נע ונד בביתו. הינו, מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מ – כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה. ועיין תורה צב, והמראה מקומות שם.

עיין מש"כ במסכת יומא דף יט ..

רפד. שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, וכל העולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות וכו' ע"ש.

עיין רש"י במסכת יומא בענין הקטרת המעשרת ( כו . ד"ה לא שכיחא ) ז"ל ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, עכ"ל. הרי שדעת רש"י שרחוק או נמנע מהמציאות שכולם יהיו עשירים. ואילו בתוספות ישנים שם מפרש שבאמת יכולים, כי גם יכולים להשיג עשירות על ידי עולות נדבה.

רצג . שכמו שהקול מעורר הכונה, כן להפך, הכונה מעורר הקול, שכשמתפלל בכונה ונזהר להכניס כל לבו ומחשבתו בתוך דבורי התפלה, אזי ממילא יתעורר קולו להתפלל בקול כראוי. וכן נראה בחוש כמה פעמים, עכ"ל.

מעין הענין הזה עיין בשיח שרפי קודש ( ה:פט ) ז"ל היה פעם מוהרנ"ת ז"ל עם כמה מאנ"ש אצל הצדיק רבי גדליה מליניץ זצ"ל, והתפללו כדרכם בכחות ובצעקות. אמרו אלו מהמתפללים כהערה לצעקותיהם: הרי אמרו רז"ל המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמונה. כששמע מוהרנ"ת הערתם זאת, נענה ואמר אחר כך: מתדמים הם לרבנו? רבנו התפלל אכן בשקט כי היה בחינת שמן בחשאי, (אבל הם) טוב יותר היה שיקרעו את גרונם בתפלתם בצעקות כמו שאני קורע אותו, ע"כ.

ועיין בריש שער הכוונת ז"ל גם מעולם לא התפלל תפילתו בקול רם, אפילו סדר התפילה של מיושב, כגון הזמירות וכיוצא בהם. להורות הכנעה ואימה ויראה לפני השם יתברך. ואמנם ביום שבת, היה מרים ומגביה קולו בנעימה בתפילה דמיושב , יותר מעט ממה שהיה עושה בחול. ואף זה לא היה עושה, אלא מפני כבוד השבת, עכ"ל.

ועיין בספר חסידים סי' לו ז"ל ברוב השתיקה יהיה המורא, הירא מאלקים השומעו ורואהו ויודעו וחוקרו והוא שותק מיראתו הוא המוסיף על המורא ואם מתנשא ומגביה קולו מפסיד את המורא כי שכח שהוא עומד לפני האלקים , הרי הוא כסומא העומד לפני המלך שמרבה דבריםואינו ירא ממנו לפי שאינו רואה מי שיש לו לירא ממנו, והמרבה לשתוק מחמת המורא לא במהרה הוא חוטא, עכ"ל.

סבא ישראל אמר ליעקב שילוח, למה אתה לא מרים את הקול שלך? בתפילה צריכים לצעוק. כתוב 'בקול רשע גדול... משבחים ואומרים'.

ועיין מש"כ לעיל אות טז .

רצו. בשעת התפלה צריכין לקשר עצמו להצדיקים שבדור, כמובא בסימן ב' ובסימן ט' בלקוטי מוהר"ן ח"א ובשאר מקומות, על כן הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה, הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו, ע"כ.

ועיין שיח שרפי קודש ו-רנו שגם לפני לימוד תורה צריך להתקשר לצדיק כנ"ל, ובאמת יש להתקשר בכל העתים . ובסר היום כתוב: יאמר: הרי מקשר את עצמי בתפילתי להצדיקים וכו' וציין שם בסוגריים למה שהאריז"ל צוה מהרח"ו להתדבק לצדיקים קודם התפילה, ע"ש. ובודאי עיקר הענין הוא לענין התפילה, אבל בודאי יש ענין לכל דבר כנ"ל.

והיום כבר נהגו לאמר: לכל הצדיקים אמיתיים וכו '.

בלילה ראיתי אחד שכתב גירסא , הריני מקשר את עצמי להשם יתברך ולכל הצדיקים. וזה ודאי אינו נכון לפי המסורה, אלא שיש לדון שדילמא הגירסא של המסורה הוא כאשר באים להתפלל או לעשות מצוה, שאז צריכים להתקשר להצדיק ולבוא עם הצדיק להתקשר להשם יתברך, אבל יתכן שאם בא סתם להתקשר להצדיק, הרי גם יש לו להתקשר להשם יתברך. אכן לא נראה לחלק כך. כי גם לענין התפילה רבינו גילה בספר המדות (תפילה עו ) צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא ע"ש, אז למה באמת לא תקנו לאמר כן לפני התפילה. ולכן נראה שב ו דאי אין לאמר כן. וטעם הדבר נלע"ד הוא כמו האיסור הנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים כז:יא ) תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפלין בפניו, ע"כ (ובשולחן ערוך הרב סימן כד הביא מספר ארחות חיים סי' כו , ז"ל שלא ישוה עצמו לרבו, ונראה כעזות פנים שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו', עכ"ל) . ועיין בקיצור הכוונות של הרמח"ל בכוונה כללית, שגילה שני סדרי יחודים של התפילה יתירה מהסדר שגילה האריז"ל , והסדר השני הוא התקשרות לצדיקים, וכתב שם (עמ' קצט ) ז"ל הנה החיבור של נשמה וגוף נעשה על ידי האבות ונביאים ובעלי חלומות ויוסף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף וכו ', ע"ש. ועוד כתב שם (עמ' רב) ז"ל והנה כבר יש מציאות זה שהשכינה מקושרת עם האבות תמיד וכו' ע"ש. ולכן בודאי זה חוצפה ויהורא לעשות התקשרות להשם יתברך מול הזכרת והתקשרות להצדיקים שעל ידם עיקר ההתקשרות והיחוד. ולכן קודם כל עושים התקשרות להצדיקים , ואחר כך מתקשרים איתם להשם יתברך. אלא שבכללי יש הסדר הראשון של יחוד התפילה שגילה האריז"ל , וזאת אומרת, שלעולם יש ענין של מציאות השם יתברך, ושויתי השם לנגדי תמיד, ויש להתפלל תמיד אפילו בלי התקשרות להצדיקים , אלא כאשר רוצים להתפלל באמת, ולהתקשר להשם יתברך באמת, אז צריכים להתקשר להצדיקים כנ"ל , ואז לאמר: הריני מדביק רוחי בבורא יתברך כדי שמחמת הדבקות יצאו הדיבורים מעצמם מפי, ולהתפלל . ובאמת יש מדרגה להיות תמיד עם הצדיקים וכמובא בספר חיי מוהר"ן תקנג ז"ל על הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד זכרונו לברכה מסתכל ראה כל השבעה רועים, וע"ש מש"פ .

רחצ . למה אתם תולים הכבדת החולאת במצוות , טוב וראוי יותר שתתלו בעברות , ע"כ .

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה עד ז"ל וסימן שידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא , ואם הוא בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר, תפלה. כשאין בו בטול תפלה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה): איזהו יסורין של אהבה, כל שאין בו בטול תפלה, שנאמר (תהלים סו:כ ) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. ותפלה הוא בחי' פנים, כמו שכתוב (ישעיה לח): ויסב חזקיה פניו ויתפלל וכו' ע"ש.

רבינו בעצמו תלה מיתת בנו על מצוה שעשה [ועיין לקמן] , וכן רבינו אמר שהוא לא יכול להגיד למישהו למסור נפשו על משהו כי יתכן שיצא איזהו משהו לא טוב מזה וכו ', וכן יש כמה וכמה וכו '. אלא שכאשר האדם אינו ברור לו , ואפילו אם יודע אלא שיש אפשרות להאשים את העבירה , אפילו רק באתגליא , אז רבינו מורה לנו שבודאי זה מה שמוטל לעשות .

והנה ידוע שכאשר עושים טוב היצר הרע והס"מ מתגברים כנגדו, ולכאורה יכולים לתלות בזה, שאין הכוונה שהדבר טוב עשה ההיזק, אלא שלא היה מספיק זכויות להגן בעד הרע שהתעורר.

ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה קפז .

שא. שמעתי בשמו שאמר שעקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף לקום בחצות לילה. ובקיץ בעת שהלילה קצר מאד (שאז אין עומדין בחצות (בחוץ לארץ) כמבאר במקום אחר) אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר, ע"כ.

הנה תינח לעבודת השם, שכך יש לנהוג, אבל הקושיא במקומה עומדת, מתי ואיך נעשה התיקונים הגדולים הנצרכים בעולם שבחצות לילה רחל משפעת להעולם . וגם יש זווג יעקב ולאה וכו '.

ולכאורה העיקר הוא ארץ ישראל, וכל העולם מקבל ממנה. ועיין בזה בספר אדיר במרום עמ' קצא ( ספינר ) ז"ל וגם אפרש לך איך יהיה שבשעה שהוא לילה לחצי העולם הוא יום לחציו האחר וכך להיפך. אך סוד הענין הוא, כי המאציל ב"ה סידר הדברים בסוד עליון ותחתון. אך אין התחתון מקבל אלא מסוף העליון. ותראה שהנוקבא מקבלת השפע ביום ומחלקת בלילה, ונמצא שביום נוטלת היא, ובלילה נוטלין הענפים. ולכן הי"ב שעות הם עצמן אותן של היום ושל הלילה. והיינו כי היום אשר לחלק הב' מן העולם, בזמן שהוא לילה לחלק העליון אינו אלא התפשטות היום שהיה בחלק העליון. וכל שעה צריכה להתפשט בעליון ובתחתון. ואין ההנהגה אלא בי"ב תיקוני הדיקנא כנ"ל, אלא שהם עצמם מתפשטין בעליון ובתחתון. והתפשטם מן העליון לתחתון, הוא הלילה בעליון, וכך להיפך, והבן היטב, עכ"ל.

ולכאורה מה שכתב 'וכך להיפך', אינו השוואה גמורה, כי בודאי לעולם השפע דקדושה מתחלת בחצי העליון.

שז -שח. שז : ענה ואמר: הלא אדרבא השם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם! ואמר בזה הלשון אדרבא דער אייבערשטער פירט היינט שעניר דיא וועלט (מובא גם כן בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות לג). שח: השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר , ע"כ. שעניר , בגמטריא נון נון חית. דיא - שיר מרובע של י' מיני נגינה.

ע' בספר דעת תבונות לרמח"ל סי' מח: ואמנם בהיות הכוונה התכליתית רק גילוי היחוד, ולא העלמו , וכמו שביארנו לעיל, כי אין ההעלם הזה אלא אמצעי כדי לבא אל הסוף הזה של הגילוי, על כן אף על פי שהסתיר פניו לחדש בו דבר הנהגת הטוב ורע הזאת, שב על כל פנים והשקיף במדת טובו, ולפי חק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין, וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה וכו' ע"ש.

שח. אל תאמר שהימים הראשונים טובים מאלו וכו' ע"ש באריכות. עמש"כ במסכת ראש השנה דף כה:.

אות קנא

קנא. ואז אמר בראש השנה שאחריו מיד שהוא ראש השנה תקס"ז, התורה פתח רבי שמ עון (ס') שמדברת מספורי מעשיות וכו '. ואז באותו יום כפור היתה השרפה ר"ל פה ברסלב בעת תפלת כל נדרי, בשעה שהתחיל החזן הפיוטים שאחר ערבית שהיא יעלה וכו ', ונתפזרנו כלנו להציל ביתו וכו' ואז במוצאי יום כפור אמר רבנו ז"ל שבאותו יום כפור רצה לפעל דבר אצל השם יתברך , והיה לו כמה טענות על זה שאלו היו נכתבים היו נכתבים כמה בוגין ( גליונות ) ועשיתי לי סדר גדול על הנ"ל. אך על ידי השרפה נתבלבל הדבר וכו' ע"ש.

וצ"ע שהרי אע"פ שאנו מחזיקים שרבינו עלה על כל הצדיקים, לא מצינו שיהיה נביא ממש, ואדרבה בתורה תנינא ח:ח רבינו כתב בפירוש שלא נמצא רוח נבואה עכשיו רק בחינ ה ממנו, ולכאורה זה הדרגה שהשם יתברך יחזר ויאמר לו התורה כמו לפני משה רבנו הוא תכלית ורום מעלת הנבואה מה שלא זכה שום נביא חוץ ממשה רבינו, ואפילו אם רבינו היה בא להתפלל לזכות לזה, ומשמע מדבריו שהיה לו טענות למעשה שבאמת ראוי שיזכה לזה, איך בא לקפוץ על כל העשר מדרגות של נבואה.

ולכאורה כמו שרבינו אמר שזכה לתכלית יחידה שביחידה, שלכאורה צריכים לומר שמדובר באיזה עולם תחתון ששם שייך דבר כזה בלי ביטול כל העולם הגשמי, ועמש"כ שם, ועל כל פנים איך שהוא זכה לזה, כן שייך הבחי ' זו שישמע מפי הש"י את כל התורה.

קנד : ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהינו חדוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי כלה ע"ש.

ע' במדרש (הובא בשיח שרפי קודש ב:קמד) אלו היה ראובן יודע שיכתב בתורה "וישמע ראובן ויצלהו מידם" היה לוקח את יוסף על כתפו ומביאו אל יעקב אבינו.

אכן יש להעיר מהגמרא סוף מסכת סוכה, שלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם היצר הרע שלהם כהר גבוה, ויתמהו איך הצליחו להתגבר עליה.

אות קנו

קנו. אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא, ע"כ.

בכוכבי אור (שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל ו) כתוב ואמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון און פאר וואס האב איך מיך ירופען אייזיק (ולמה קראתי לעצמי אייזיק) וכו' ולא סים (והר' אברהם ז"ל הסביר, כי כל אייזיק נקרא גם כן יצחק ופחד יצד זה ראש השנה, ורקבנו זצוק"ל אמר כי כל ענין שלו הוא רק ראש השנה), עכ"ל.

והנה יצחק היה עולה תמימה ואסור לצאת מארץ ישראל.

אות קנח

קנח. כי יש אנשים פשוטים שאוכלים בשביל שיהיה להם כח ללמד, ויש אנשים שגבוהים במעלה והם לומדים כדי שיהיה להם דעת איך לאכל, ע"ש.

בספר נתיב מצותיך, אמונה שביל ו אות ו' כז " ומבואר בינוקא הקדוש קודש קדשים חכימין קדישין תבעו נהמא בלא קרבא או נהמא דקרבא , דהא פתורא לא אסתלק בלא קרבא , שהשאלה היה אם רוצין לאכול הלחם בלא מלחמה של הלחם ובשלחן יתחדש חדושי התךורה ויעלו הכל, כי יש צדיקים שאינם יודעים מיחודים ואוכ ל ין לשם שמים ואחר כך מחדשין חידושי התורה על השלחן ומעלין הכל ופתורא הוא דמאני קרבא , או נהמא דקרבא שלא תאכלו הלחם עד שתקשר הלחם בשורשו וכשתאכלו הלחם והיין בשעת אכילה בעצמה תנענעו השרשים ותמשיכו שפע ואור עםאכילות הלחם והיין בעצמו, ולדרך זה צריכין לפרש סוד לחם ויין כדי שידע לקשר בשעת אכילת הלחם בשורש של הלחם עד שפתח הינוקא וביא סוד הלחם וכו' ע"ש.

קסג . שמעתי שאמר לר ' שמואל מטעפליק בזאסלאב , אני אומר לך כדי שתדע שאני יודע מה שיהיה אחר כך, יש שלשה דברים שנים הם אחד, ואחד הוא אחד (כלומר שני דברים מאלו השלשה הם אחד, והאחד הנשאר הוא אחד), וכשיהיו השני דברים, לא יהיה הדבר האחד,וכשיהיה הדבר האחד, לא יהיו השנים. ואמר אני רוצה יותר וכו' ונשכח איך אמר שהוא רצונו, אם רוצה יותר שיהיו השנים או להפך, עכ"ל.

מזה שכתב ששמע את זה שרבינו אמר את זה לר ' שמואל, משמע שזה אינו אותו הדיבור שכתוב במעשה הלחם, וצ"ע.

קסה . מאגרת כתיבת יד רבנו ז"ל שכתב לאחיו וכו' והיה לי צער גדול מזה איך מלאו לבם האנשים הרשעים האלה, והעזו פניהם כל כך נגדך, ותמה אני איך לא נמצא טוב לעמת רע לעמד כנגדם לבער הרע, ע"כ.

ראיתי צורך להעיר בזה דבר פשוט, כאשר אנשים עושים דברים רעים, ויש יכולת לעצור אותם, לא עת האסף המקנא הוא חלילה לדון לכוף זכות להצדיק את הרשע, וחייבים להתערב ולהוכיח את הרשע למה תכה.

ותראה שריש לקיש שאמר (שבת יא) החושד בכשרים לוקה בגופו , מסופר במסכת סנהדרין ( כו .) שהצטרף לר ' חייא בר זרנוקי ור"ש בן סוחרין שהלכו לעבר שנה בעסיא , ובדרך ראו אנשים שהיה נראה שהיו עוברים על התורה, והרבנים שהיו הולכים לעבר השנה דנו לכף זכות, אבל ריש לקיש התרעם עליהם, וקרא להרבנים חשודים על השביעית, והובא שם מספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע (כלל ג באר מים חיים אות י) שהיה קשה לו למה ריש לקיש לא דן אותם לכף זכות, וביאר שכאשר הכף חובה יותר מכריע מהכף זכות אין לדודו לכף זכות וכו '. וצע"ג על דבריו, כי מעשים שחז"ל הביאו הם להיפוך ממש, שצריכים ודבר גדול הוא לדון לכף זכות אפילו כאשר היא רחוקה מהדעת לגמרי. ואילו מה שמסופר במסכת סנהדרין אינו קשיא בכלל, כי אדרבה, ריש לקיש רצה שיוכיחו העוברי עבירה בשעת מעשה, ואם לא יצליחו להפרישם מעבירה על כל פנים חייבים למחות, כל עוד שאין סכנה ממש, והרבנים לא רצו אלא לדון לכף זכות, ולכן שפיר קרא עליהם שהם חשודים על השביעית.

קסז . ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג, כל העולם יגעים וטורחים בשבילך וכו ', ע"ש (וע' שיחות הר"ן אות ש' שהכל בשביל הבחירה, ועי' לקוטי מוהר"ן תורה נד, ותנינא תורה נד, שהכל רמזים מהשם יתברך). עיין פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמוד רעז ) שכז"ל ואז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא, שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש.

ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קטז , שאע"פ שאיש כשר נראה בדיוק כמו שאר אנשים הוא ענין אחר לגמרי (וכן עיין לעיל אות טו ואות מ).

וְאָמַר אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר מָה אַתָּה דּוֹאֵג, כָּל הָעוֹלָם יְגֵעִים וְטוֹרְחִים בִּשְׁבִילְךָ, זֶה נוֹסֵעַ לִבְּרֶעְסְלָא , וְזֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן הַכֹּל בִּשְׁבִילְךָ (אולי נאבד לי פה חידוש).

נראה לענ"ד שכן לענין אשה צנועה, כי אע"פ שכל פריצה בענין הצניעות היא מאוסה מאד, וכמו שרבינו כבר האריך וקבע שעיקר החרפה והבזיון היא דייקא בענין זה, עם כל זה הלוא הרי זה כח גדול שהשם יתברך נתן לאשה ואינה לריק חס ושלום, אלא שכל הנשים בעולם שנתפסים בהבל היופי ושקר של עולם הזה, הן הן טורחים להראות את כח זו, וממילא האשה הצנועה חפשי מליכנס ומללכלך את עצמה בזה, ודוק.

חיי מוהר"ן קעא . עוד היה לו ספר אחד שהוא גבוה עוד יותר ויותר אפלו מהספר הנשרף, והוא ספר הגנוז. ואמר שאפלו גופו סלק כשכתבו, ואותו הספר לא שזפתו עין. ואמר שהוא בחינת רזין דרזין וכו' עיין שם.

ולעולם היה קשה לי, שהלוא חנוך ואליהו עלו לשמים עם הגוף שלהם. אלא די"ל שזה היה הזדככות הרבה יותר ממה שאפשר בידי אדם, רק מתנת אלקים.

שוב מצאתי בספר ניצוצי שמשון פרשת אחרי ז"ל שאליהו וחנוך לא עלו רק לעולם המלאכים, אבל נדב ואביהו עלו עד עולם האצילות קרוב להקב"ה במאד , על כן לא יכלו לעלות עם גופם, והוצרכו למות שישאר הגוף כאן, עיין שם. ולפי זה י"ל גם לענין ספר הגנוז שזה לימוד מעולם האצילות שבשבילה צריכים התפשטות מהגוף [וכמו ערום של אדם וחוה לפני החטא, שבאמת היה להם לבוש אלא שהיה בבחי' אצילות כמבואר באריכות בספר אדיר במרום].

ולפי זה אתי שפיר גם מה שדנתי במקום אחר (ליקוטי נ נח חלק ה' מאומן, פרק מה הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן) בדברי האריז"ל שמשה רבינו לא זכה להיות כמו מלאך כמו שזכה חנוך. והארכתי בזה, כי לכאורה בסוף משה רבינו זכה לעלות עוד יותר, עיין שם.

אלא שלפי זה יש בלבול גדול בכל בחירתנו, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות, אבל הלוא על כל פנים יש כללים, כמו תלמוד תורה כנגד כולם, ולעומת זה גדול המעשה, וכוליה . אבל איך ידע מה תכלית הטוב, כי לפי המבואר יתכן שדבר אחד טוב מאד, עד כדי כך שיהפוך להיות מלאך, ולעומת זה אם יהיה לו עוד מסירת נפש יתירה יבחור במשהו אחר ויקח אותו אפילו יותר למעלה. ובאמת מצינו שהתנאים אמרו לא בשמים היא, שזה ממש כעין דברינו, שמן השמים הראו להם מעלת דבר אחד, והם רצו יותר גבוה.

קפה כי נוסע כאן נחמן ונתן ואם כן הכל שלנו... אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן. ודבר אז מענין קידוש, ע"ש. במקום אחר כתבתי על זה. נחמן נתן בגמטריא מחרת, בסוד מחרת יום הכיפור שנקרא שם ה'. ואחד העיר שהגמטריא של "איש אחד איש אחד" הנאמר בשליחות המרגלים לארץ ישראל, הוא: נחמן נתן. ובגמטריא תרח"ם – ע' בשיח שרפי קודש ( ב:רצט ) כשספרו לרבנו מה שאמר הרה"צ מבארדיטשוב זצ"ל שבשנת תק"ע תהיה שנת הגאולה, ורמז לדבר תק"ע בשופר גדול לחרותנו, אמר רבנו: תרח"ם גם היא שנה – תרחם איז אויך א יאר . ומזה סמכו על התכלת שהתגלה באותה שנה.

קפט , שלב. ועכשו יש נחל נובע מקור חכמה (משלי י"ח) שאפלו העיר וקדיש צריך גם כן לקבל משם , כצפור השותה מהמעין הנובע, והבן . גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, ע"כ.

ויש להעיר שלכאורה לענין טהרה נחל יותר מעולה מנהר, אז למה התפאר רבינו שהוא נהר המטהר, ושינה ממה שגילה על עצמו שהוא נחל. אלא די"ל גם נהר יכול להיות מעולה כמו נחל (יורה דעה רא:ב ), רק שמספק אם רבו הנוטפים על הזוחלים מחמירים לא לטבול בו, אבל היכא שידוע שעקר גדולו הוא ממקום מקורו, אז יש לו דין מעין ממש. ולכן לקח התואר נהר שיש בו יותר משמעות של נקיות אפילו בגשמי.

ויש להעיר עוד שהביטוי הזה "מטהר מכל הכתמים" מצאנו בספר קיצור הכוונות להרמח"ל, כוונות לקבלת שבת, לטבילת המקוה , וז"ל והוא טובל שם ונטהר מכל הפגמים עכ"ל.

בענין שיהיה צדיק יותר גבוה מהתנאים עיין לעיל אות קמא מהשמטות.

קצא . ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

[במסכת סנהדרין קד. ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא עיין שם, שבזכות הבן האב זוכה לעולם הבא, אבל הבן אינו זוכה על ידי אביו. ועל כרחך שזה באבא בעלמא, מה שאין כן כח הצדיק. ועמש"כ לקמן אות רחצ .]

ולאידך גיסא, עיין לקמן אות רנז : אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

קצד . אמר, מי שמגלה חכמה חדשה בעולם, הינו איזה חכמה חיצונה מחכמות חיצוניות של זה העולם לסוף אין אחריתו טוב ויש לו מפלה על ידי אותו החמכה בעצמה שגלה וכו' וכו' גם בעניני התורה הקדושה שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים הוגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות וכו' וכו '. ע"ש.

ויש להעיר שאכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל (שקלים יד., תענית ח., יבמות קכא :, ב"ק נ.) גם בצד הקדושה שהקב"ה מדקדק עם החסידים כחוט השערה, ודייקא בהענין שלהם, בנקודת החסידות שלהם, נלקו . וכמו למשל נחוניא חופר שיחין , בנו נפטר בצמא.

הרי יתכן שכן הענין של הממציא חדשות, אף כי החדשות הם בחכמה חיצוניות, של מידה ותשמישיה לא בעצם החכם, עם כל זה, כיון שהגיעו להרעיון , להוליד רעיון חדש באותו חכמה, הרי תפסו באותו ענין, ונפלו תחתיה .

קצד – שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שר וצים דיקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה וכו' עיין שם. ועם כל זה מובא בשיח שרפי קודש ב- תרט שרבינו צוה את מוהרנ"ת שישתדל לחדש איזה חידוש בכל יום, וכך נהג, ופעם עבר היום ולא חידש משהו, והתפלל על זה וסחט איזה חידוש מהאצבע הקטנה עיין שם. ועיין בחיי מוהר"ן אות תקכא , ואמר, כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב, ואתם רשאים לחדש בתורה, ע"כ.

חיי מוהר"ן קצה: 'רק בעניני חיצוניות הינו בעניני מאכלים על זה אנו צריכין שמירה שלא נכשל ח"ו' ע' בספר אדיר במרום (עמ' פג) ז"ל ותדע שהנה הס"א אוחזת בבשר האדם. אך אעפ:כ אין לה רשות להכנס שם, אלא אם ניתן לה רשות דרך הפה, שמוציא מפיו דברים לא טובים. כי ודאי הפה הוא מקום הכניסה בגוף, ואי אפשר להכנס אלא בה, ע"כ.

אות קצו

קצו. כשאני עושה תשובה הוא טובה גדולה יותר מעניני תשובה שלכם, כי אני עושה תשובה בפשיטות, שאני מתחרט מאד ומתביש מאד ואני מקבל עלי שלא לעשות עוד בשום אפן, ע"כ.

בספר שמואל ( ב:יב:יג ) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' [ס – פרשה חדשה] ויאמר נתן אלא דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. בספר דברי אליהו (תהלים לב:ה ) – פסקא באמצע פסוק, ומשמעו כי חסר כאן דברים מה שהיה דוד רוצה עוד לומר. ויש לומר כי דוד המלך עליו השלום היה רוצה לומר כל סדר הודוי וכו' וכו' והנה דוד המלך ע"ה אמר הודוי בלב נשבר כל כך, עד שבתבת חטאתי לבד כבר כלה כח המקטרג, ועל כן הפסיקו נתן הנביא באמצע הודוי ולא הניחו לגמרי, ע"כ. ( ועיין בספר בית יעקב (פרשת פנחס) בענין שמיד אחר שדוד המלך אמר חטאתי נתבשר מהנביא גם ה' העביר חטאתך, ופירש כי דוד המלך ע"ה אמר חטאתי ועשה עמי כרצונך ואקבל באהבה כי צדיק אתה ה', ואילו רוב בני אדם מכוונים בוידוי שמהראוי שהשם יתברך ימחול . )

קצו. ואמר שעשה תשובה על זה הדבור שיצא מפיו על העגלה כשנסע עמי מענין רבי נחמן נתן כנזכר לעיל, ואמר שזה מעשה בעל דבר כדי שיהיה קשה וכבד ביותר אחר כך, ע"כ. לכאורה הטעם שיהיה קשה וכבד ביותר על פי ספר המדות , ערך תשובה סב – מי שמגלה סודותיו, אז קשה לדבר הזה להתקיים, ע"כ.

קצז . ואמר כי כנגד רצון השם יתברך אינו נמצא אצלו שוב כבדות ויגיעה בשום עבודה ובשום ענין שבעולם. ואפלו כל היסורין שבעולם רחמנא לצלן כפי מה שהוא יודע מיסורין וכו' היה מקבל בנקל אם היה יודע שזה רצון הבורא יתברך בודאי. כי מאחר שהוא רצון הבורא יתברך הוא מרצה על הכל, ואין שום דבר ולא שום יסורין כבד עליו כלל כלל לא. אבל עקר היגיעה והיסורין שלו היא בבחינה הנ"ל בבחינת הוסיף משה יום אחד מדעתו וכו' ע"ש.

כעין זה עיין בספר דעת תבונות אות קע ז"ל והנה גם זה יוליד לצדיקים זכות יותר, כי אלמלא תמיד היה האדון ב"ה מעונה את הצדיקים לבד – היה נסיון , אך לא כל כך גדול, כי על כל פנים היו מתנחמים לדעת שהם ודאי צדיקים, כיון שהם מעונים, וכל בן שכל היה בוחר באלה היסורים , שודאי אינם אלא יסורי הצדיקם, כי הרשעים אינם מיוסרים. אמנם רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש וכו' עיין שם באריכות.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רנ ז"ל היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער ויסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת כנ"ל, עיין שם.

ויש לציין גם כן למה שרבינו קבע בשיחות הר"ן מט ז"ל בענין קדוש השם שאמרו רז"ל (כתובות לג:) אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו ', אמר שאינו חיוב כי אף על פי כן יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפלו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם וכו' עיין שם. והרי לפי מה שרבינו העיד על עצמו שכל היסורים שבעולם – כפי מה שהוא יודע מה זה יסורים וכו ', הרי פשוט היה לו שכיון שיודע שזה רצון השם יכול לעמוד בהם.

ר . בענין הדברים שהוא עושה לפעמים דברים שהם בעיני האדם פליאות גדולות מאד, והעולם מטעין עצמם בענינים שלו שהוא עושה. כי כל אחד מטעה עצמו וחושב בדעתו שבשביל זה עשה זאת, וזה מטעה עצמו בטעות אחר. וכו' וכו '. ענה ואמר טוב מאד כשמוסרין את השוטה לתוך העולם, כי כל אחד משטה את אחד והאחד הוא עצמו, הינו שהוא טועה ומשטה את עצמו, ומי שנשמר שלא להטעות את עצמו אזי הוא מטעה את כל העולם, ע"ש.

יתכן שיסוד דבר זה הוא ענין אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים (קהלת ז:כט), עיין בספר אדיר ברמום (עמ' תרכח -ט, מכון רמח"ל ), שיש עדיין ללכת בדרך הישר, בסוד הזיווגים של גילוי היחוד, רק צריך סיוע גדול בכח חזק (-וכמו שכתב לעיל, עמ' תרכו-ז שלעת עתה אחר החטא דרך המנוחה נסגרה לגמרי, כי על כל פנים יצטרך פקיחות עינים של עול תורה, וחשבונות לשמור הדרך), ודו"ק .

חיי מוהר"ן רב: יש כמה תורות שנעשים על ידי חטאים וכו' (נדרים כב :) אלמלי לא חטאו ישראל לא היה להם רק הספר תורה וספר יהושע. כי שארי נביאים וכתובים לא נעשו רק על ידי שחטאו ישראל והצרכו להוכיחם כמו שפרש"י שם וכו' ע"ש.

ע' ספר אדיר במרום (עמוד ל') שבאמת כל התרי"ג מ צות היו שייכים לבהמות לולא החטא וכו' ע"ש.

עיין בקונטרס הוספות לספר חיי מוהר"ן אות מח, הבאתיו בריש פרשת נצבים, שאם היו לומדים לשמה, בקדושה ובטהרה וביראה, והיו עושים מתורות תפילות, היו יכולים להסתפק בפחות, ע"ש, ומה שפרשתי שם, שלכן פרשיות שבסוף התורה קצרות, כי כולם מלאים מיראת השם וכו' ע"ש.

עוד יש להעיר, שכמו שהנביאים הוסיפו ספריהם על התורה, והכל מחמת החטאים, כן חז"ל הוסיפו דינים עם תורות שלמות מחמת החטאים, וכמו שמצינו בפרה אדומה (פרה פרק ג), שכדי להוציא מלבן של צדוקים, גזרו לעשות דוקא בטבול ים, ועל כן גזרו כל מיני גזירות של חומרות יתרות.

רח . במה יש לאלו הקלי עולם איזה שיכות והתקרבות אליו מאחר שבאמת הם רחוקים ומקדשתו מאד מאד בלי שעור ובלשון אשכנז וכו ', והשיב לו רבנו ז"ל, במה יש לכם שיכות והתקרבות אצלי, הלא אתם אצלי רק כמו נוצות של הבגד שכשנופח עליהם מיד פורחין ונסתלקין מעליו, ע"ש.

ובאמת המרחק הוא הרבה יותר גדול, כי הרב והתלמיד הם כמו שמש ולבנה, ולפי חכמה חיצונית, יקח יותר מס"ד מיליון לבונות למלאות השמש. וגם לפי המשקל הרי רוב המא"ס שבכל הגלקסי הוא מהשמש. וס"ד מיליון פעמים משקל נוצה אחד, כבר משקל של ששה אנשים.

רטו . ליל שבת נחמו תק"ע באומין אחר קדוש וכו' וכו '. עיין ביותר אריכות בספר שיחות הר"ן אות קנג .

ובענין ירא ושמח, עיין מש"כ שם בשיחות הר"ן אות קנה.

חיי מוהר"ן רטז : על ענין חכמת השיר והמליצה הנקרא בלשונם פאזיא , אמר מי שאינו יכול פא זיא [הינו למאס תבאות המשגל כראוי] אינו יכול פאזיא ע"ש.

פאזיא קרוב מאד ל- פז"ק . גם פא – קרוב לענין לרוק בביזוי. עיין מה שהבאתי בזה בליקוטי מוהר"ן יא:ג .

אות רכב

רכב. שבודאי באמת אין חפץ בשום אפן את הדאקטיר , רק שהוא מכרח להסכים לקרא דאקטיר מחמת העולם שאומרים להביא ד אקטיר ואינו יכול לשנות דעתם. כי כן היה דרכו, אף על פי שהוא ידע בעצמו שדבר זה אין טוב לפניו, אף על פי כן אם היו אנשים מפצירים לעשות אותו הדבר לא עבר על דעתם. וכן היה בכמה דברים. והוא בעצמו חשב פעם אחד כמה דברים שעשה בשביל רצון אנשים שהפצירו בו לעשות אף על פי שידע בעצמו שלא יועיל וכו עיין שם.

עיין בשיח שרפי קודש ב:קמג שרבינו לא נתן שם לבתו חיה עד שהפצירו, ובאותו ערב בא הידיעה על פטירת אמו . ועיין ענין שלא להתעקש לקמן בהקדמה לאות תל.

ועיין מש"כ במלכים ב:ב:יז-יח ויפצרו בו עד בש ויאמר שלחו וכו' הלוא אמרתי אליכם אל תלכו.

רכג . סמוך להסתלקותו נכנס אליו רבי מאיר ותפסו בבגדו של צמר ואמר ברמיזה, אה מה חזק וכו ', ע"כ.

צריכים לברר באיזה שנה החסידים החליפו ללבוש בגדי משי שלא יסתפקו באיסור ש ע טזנז . וידעתי מסיפור מפורסם על רבי עקיבא איגר שזה כבר היה בימיו והודה להם. ואולי כבר נהגו החסידים באותו עת, וחסידי ברסלב לא נהגו כן, או שרבי מאיר הזה לא נהג כן, וזה מה שרבי נתן מדגיש כאן, ודו"ק .

חיי מוהר"ן רכה: שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם . עיין בחלק ה' מאומן ערך גיהנם, שהוא בגמטריא נ נח, ועמש"כ שם. ועיין עוד שם בחלק ה' מאומן, ב ערך תפילה – פרק הרחב פיך ואמלאהו , כבר כתבנו בס "ד שפאות עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן , אי נמי, הפאות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (וחבר אחד ר.א . דרש בפה-אות, אפילו אמר אות אחת של קדושה, וכן פה-אות בגמטריא הפאות כנ"ל . ר' שלמה קרליבך אמר שהפאות מקשרים המוח והלב ) . וע' לקמן אות רחצ איך שדוד המלך הוציא את אבשלום מכל השבעה מדורי גיהנם וכו '. וע' בעירובין דף יט שאברהם אבינו מציל מגיהנם כל מי שלא שיקר בבריתו ולבוא על נכרית (והנה הברית הוא סוף הגוף, כידוע בסוד שד"י שאמר לעולמו די, וכן הפאות הם הסוף הקצה של הראש) . וע' בספר ברית מנוח, דרך האהבה, נקוד התשיעי ז"ל וכל אדם מישראל שנמול בבשרו וכל מה שעשה אמת שיתן דין ומשפט, ויבא באלו האשות אשר זכרתי למעלה. ועוד כאשר אחד מבני ישראל כשנכנס במקום זה, מפני רב חבה יוצא אש מלפני המציאות, ומקרר האשות לבל יתלהט בתקף האשות, ויושב שם שנים עשר חודש לא בגן עדן ולא בגיהנם , ועל כן אמרו שאין מבני ישראל יורש גיהנם ולא על צד אחר שתחשב וכו' ע"ש. וע' בפירוש לספר ברית מנוחה למהרח"ו ( רמ"ק - פרק יד) שכז"ל וכל מי שנימול יוצא אש מן האצילות, והוא אש המקרר את ז' מיני אש אלו וממתקן ושם נידון, אמנם הגיהנם האמיתי הוא למטה בקליפות כנודע, ושם הוא גיהנם לאומות העולם ולפושעי ישראל שלא נימולו, ע"כ.

בספר ברית מנוחה, דרך השכל, שמות של שרי המשמרות השומרים משמרות כחות השם וכו' מספר לט ז"ל והממנה על יציאות הנפש שלא תכנס לגיהנם והוא מן כת השורפים וזה שמו נרגסיא"ל גבור מאד, ע"כ. נרגסיא"ל בגמטריא נ נח נחמ נחמן. אכן הבטחת רבינו להוציא, ואילו המשמעות של כח מלאך זו שלא יכנס כל עיקר. ועיין לקמן בענין אברהם אבינו שאינו מניח ליכנס, ורבינו מציל אפילו לאלו שכבר נכנסו, וי"ל שזה בכח מאומן.

וע"ע בריש ספר אדיר במרום באריכות שמסביר מש"כ שם בעמוד כ' ז"ל ועל כן בעלות רבי שמעון בר יוחאי זללה"ה לאימא בסוד המערה כנ"ל, היה צריך להוציא כל נשמות ישראל מאחיזת התהום שהוא הגיהנם , עכ"ל.

למה צריכים הבטחת רבינו ולא מספיק לסמוך על אברהם אבינו.

בעולם מספרים מעשה מבחור שרצה ליכנס לישיבת בריסק, ושאל אותו הראש ישיבה א.י. למה הוא הולך לאומן, והזכיר את ההבטחת רבינו, אז הראשי ישיבה שאלו אותו מ ה חסר בהבטחת אברהם אבינו, והבחור ענה לו בחכמתו , שעדיף לו להימשך על ידי הפאות. ויש להבין דבריו בכמה דרכים.

אכן יותר נראה שהבטחת רבינו קאי אפילו על אלו שאינם בכלל הבטחת אברהם אבינו, כי מבואר במ ד רש רבה (וירא פרשת מח) א"ר לוי לעתיד לבוא א ב רהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו ומניחן עליהן, ומירדן לגיהנם , הדא הוא דכתי (תהלים נה:כא ) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, ע"כ. הרי מבואר שאברהם אבינו לא נותן ליהודי נימול אפילו ליכנס לגיהנם , ורק אם חטאה יותר מדאי אז מורידו לגיהנם . ועל אלו שהם כבר בגיהנם ר"ל קיימא הבטחת רבינו – שבהפאות יוציא אותו, יוציא דייקא , כי כבר עבר את שמירת אברהם אבינו מבחוץ, וכבר ירד לגיהנם .

ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת וירא שהביא מדרש (וכן כתוב בהקמת פירוש הרוקח עה"ת ) אברהם יושב על פתח גן עדן וכל הנימול מוליכהו לגן עדן, ואליעזר עבד אברהם יושב על פתח גיהנם , וכל הבועל ארמית והמושך ערלתו מגרר הוא אותו לגיהנם , ' קדקד שער מתהלך באשמיו ' (תהלים סח:כב ), וכדאיתא ברבה (פרשת צו ט:ה אלו בני אדם שנוהגים היתר בשפחות הקב"ה תולה אותם בקדקדיהם לעתיד לבא), ע"כ.

והנה מבואר בזה שאלו שלא זוכים להינצל מגיהנם על ידי אברהם, הם דייקא נתלים בקדקדיהם – שזה בחי' תליה בפאות, כמו שמצינו (ירמיה מח:ה-מה ) ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון (והוא כענין חזון בלעם – במדבר כד:יז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ק"ר-ק"ר בחי' מצפ"ץ, שם אלקים מלא ביו"ד, שעל הפאות), ואיתא בכוונות, דרושי ויעבר, דרוש ז' , כל א"ל הוא ה"ן וכו' ונמשכין משני פאתי הראש, הרי הם ד' א"ל העולים בג י' קדקד וכו ', ע"ש. ולכן אתי שפיר שדייקא אלו שנתלו בפאות שלהם, רבינו יפלטם וימלטם בפאות.

בתנחומא (לך לך כ) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה:יד), למי שאין בו חק ברית מילה, עיין שם. חק בגמטריא נ נח.

אות רכה

רכה. בסוגריים: (וכן אפלו אלו שלא זכו להכיר את רבנו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש ויסמכו עליו, וילמדו ספריו הקדושים וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם אשרי חלקם, ולא יאשמו כל החוסים בו וכו' ע"ש.

עיין במכתבי ר' שמשון ברסקי, מכתב צא, ז"ל באמת אם אינם יודעים מדעתו הקדושה, אפילו אם היו נקראים כמה שנים " ברסלבר חסיד" וגם יסעו לאומין , אין שום ממש וכוח בהתקרבות! כי עיקר בההתקרבות אל הצדיק תלוי בהרגשת דעתו הקדושה! ע"ש.

ועיין בליקוטי הלכות, חושן משפט א', הלכות מכירה אות ו' ז"ל כי בודאי אין החפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקדש שלו וכו' ע"ש.

ועיין בשיח שרפי קודש ( ב:תשלה ) ז"ל כשהתאונן פעם רבי נחמן מטולטשין לפני מוהרנ"ת באמרו חבל שלא זכיתי אף אני להכיר את רבנו, אמר לו מוהרנ"ת בגערה, וכי מי הכיר את רבנו 'יוסף פרוניק '? יוסף זה היתה פרנסתו מזכיון העברת נוסעים על הגשר מעבר הנהר שבצד עיר רייריד לצד השני הקרוב לעיר ברסלב, והוא גם העביר את רבנו, והתפאר בזה, ורצה מוהרנ"ת ז"ל להדגיש שעקר הכרת רבנו אינה בראיתו גרידא, אלא כפי ידיעתו את רבנו בעומק וקיום עצותיו וכו ', ע"כ.

ועיין בליקוטי הלכות, יורה דעה ב', בהלכות שבועות ב' – בסוף יש הלכות כבוד רבו ות"ח , אות כ', ז"ל וכל מי שנקרא על שם הצדיק הוא נכלל בו ועל ידי זה הוא נכלל בשם ה', וכו' וכו ', ועל כן עקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על ידי בחינת בטול הגאות והכבוד שהם בחינת שם ולבטל עצמו וכבודו ושמו נגד שם כבוד מלכותו כי ענוה גדולה מכלם. וכן אי אפשר להתקרב להצדיק והרב האמת כי אם על ידי שמבטל שמו וכבודו בתכלית הבטול ואז יזכה להכלל בשם הצדיק וכו' ע"ש.

והנה אחר שהערכתי כל הנ"ל אחשוב בס"ד לעשות סדר בדברים. והוא כי העיקר הוא להיות כלול בשם הצדיק. אלא שצריכים באמת להיות כלול בשם הצדיק, ולא סתם שיהיה נקרא "נ נח", וזה תלוי בענוה ובביטול כבודו כמו שהבאתי מליקוטי הלכות, הלכות כבוד רבו ות"ח . וזה בחי' תמימות ופשיטות, שאי ן צריכים שום חכמות כלל, אפיל ו מי שיודע חכמות באמת כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה מד (ושם הבאתי עוד כמה מקומות שרבינו דיבר על זה), הרי שהעיקר בזה הוא ענוה וביטול, בשלילות הכבוד. ומצד שני מצינו בדברי רבינו שבודאי צריכים לעבוד את השם יתברך עם שכל, כמש"כ להדיא בליקוטי מוהר"ן תורה ס:ו שעבודת השם בלי שכל הוא מוחין דקטנות בלי חיות ואינה יכולה לעלות (ועיין לק"מ רנה מאמין בצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל וכו'), ובבחינה זו צריכים לחפש את רוח הצדיק ודעתו הקדוש שגנוז בספריו (כמבואר בלק"מ תורה קצב).

אלא שלפי דברינו צריכים לדחוק מש"כ ר' שמשון שלא הזכיר הענין של ענוה וביטול שעל ידם יכולים באמת להיות נכלל בשם הצדיק, אפילו בלי לדעת השכל הנמצא בספריו, וי"ל שכיון שבאמת אי אפשר להאדם לדעת ולשער כמה זכה לבטל כבודו ולהתבטל לצדיק, ע"כ צריכים לקבוע במה שכן יכולים קצת לשער, והוא הרגשת דעתו הקדושה.

וע' בתורה נט, יד ושם, השם הוא בחי' כבוד, ויד שהוא המשפט והוא הריבוע בגו העיגולא , והוא עיקר הכח כמבואר שם, ושרשו בחכמה ככתוב שם. וצריכים לדחוק שזה רק בשרשו, אבל למעשה העיקר הוא הס' שזה למעשה להלכה מה שמבטל את האיסור.

ויש להדגיש לאידך גיסא, שצריכים להגיע לאומן, וידוע שסבא ישראל גילה לאחד מי היה בגלגול הקודם, והוא שאל את סבא אם היה ברסלבר למה היה צריך לבוא בגלגול, הלוא רבינו פעל שלא לוקחים מאנשיו קודם גמר תיקונם, וסבא אמר לו על שלא היה באומן. ולכאורה צריכים לאמר שהיה לו את האפשרות. וגם לכאורה צריכים לאמר שהסכים לבוא בגלגול כדי להגיע לאומן, דאם לאו הלוא רבי נתן קיבל מרבינו שיש להתעקש וכו '.

אות רכו

רכו. שמעתי מרבי נפתלי שאמר באומין : כצאתי את העיר אפרש את כפי. כצאתי את ע"ה בגמטריא כתיב נ נח נחמ נחמן מאומן. העיר בגמטריא נחמן מאומן. אפרש את כפי בגמטריא הפתקא יד"א (ישראל דוב אודסר ) נ נח נחמ נחמן מאומן.

כצאתי את העיר אפרש את כפי: בגמטריא לכתב נ נח נחמ נחמן מאומן נחמן מאומן פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה שמעתי מעמוס לוי איך שרואים בין הי"א שורות של הפתק כדמות עשר אצבעות, וגם סבא הראה לו כעין זה לענין קשירת רצועת התפילין של יד על הזרוע [ועכשיו שמעתי ממוריס נ"י שהרבה פעמים סבא אמר להחברים לשים לב – שהשורה ראשונה היא למעלה ואחר כך יש חמש זוגות, והיה חוזר על זה כל פעם] . ואתי שפיר שהפתק שחתום מאומן, מרומז במה שרבינו אמר שביציאתו מאומן יפרוש כפיו.

רל . ספר רבי נפתלי שאמר רבנו ז"ל שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו יראת שמים והיה להם התבודדות וכו ', ע"ש.

והנה מצאנו אצל רבינו וגם אצל רבי ישראל קרדונר ועוד שהקפידו מאד להסתר מהעולם יציאתם לעשות התבודדות, וכאן רבינו אמר דווקא שהבני הנעורים ילכו ביחד, ועל כרחך יש בזה כמה בחינות, ואכמ"ל.

ועיין בערך התבודדות מש"כ בסכנות שיש בהתבודדות, ובפרט מה שהבאתי מספר צוואת הריב"ש להיות עם עוד חבר.

רלג . ואין חלוק אצלי בין זכר לנקבה, אני רואה התאוה כמו שאני רואה אותך ע"ש.

אין חילוק דהיינו לענין התאוה , אבל בודאי חלוקים הם לגמרי, וכן מבואר במסכת סוכה (ריש נב.) שאפילו לעתיד לבוא בזמן שאין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד (וע"ש מה שהבאתי מהמכתב מאליהו שדחק לפרש שזה רק בגלל שהורגלו בחטא) , ויש איסור להסתכל בנשים אפילו בלי תאוה, ור' חיים ויטל כתב שמי שלא ראה צורת נשים מ' יום יכול לראות על כלי אם היה טבול. ועיין בריש ספר תורת נתן לר ' נתן שפירא תלמיד האר"י, שכ ' (נראה שהמסדר המדפיס הכניס את זה משום צדיק אחר) ז"ל כי הע י נים הם מבוא אל הצורות המתדמות אל השכל תחלה יצייר הדבר ההוא בדעתו ובשכלו. והנה הצורה ההיא מצטיירת שם. ואם הצורה ההיא מן הדברים פחותים מוגשמים וגסים המתדמים אל השכל יורידוהו ממעלתו, כמו שאסור להסתכל בנשים, שאף שאם לא ידמה בשכלו לעבור עבירה, סוף סוף יצייר בשכלו הצורה ההיא ויהרהר מה שאין ראוי אף אם לא יפעל פעולה רעה. והטעם כי הצורה המצטיירת בשכל תפגום הנשפ או יתקננה וכו' ע"כ. אכן יתכן שרבינו אומר שאפילו נזק כזה מהסתכלות בצורה לא יגיע לו, כי הוא מרומם מכל הצורות של עולם הזה, ויש להבין את זה בכמה דרכים.

רלד . אמר רבנו ז"ל שיש צדיקים ששברו התאוות, אך הוא כמו עור שמעבדין אותו ואף על פי שמעבד העור אך נשאר בו קצת ריח שאינו טוב. כמו כן הנמשל שיש ששברו התאוות אבל עדין נשאר קצת שמץ מהם ועדין התאוות כרוכים אחריהם קצתץ גם אמר כבר שצריכים לנקות הגוף מתאוות כמו שמעבדין העור ומהפכין אותו וכו' ע"ש.

עיין ע' תכשיטין של השכינה ( רמח"ל , רזין גניזין , בושם לבשמא תכשיטין אלין, עמוד שיד) ז"ל אבל בגין דתסתלק לעילא לאתחברא בבעלה ותהא לרעוא קמיה , תיקונא אחרינא אצטריך , ורזא דא וריח שמניך מכל בשמים. דהא בתר דאתקשטת ההיא כלה, בושם אצטריך לבשמה לה. ואם תאמר אמא דא. אלא תא חזי הא אוקמוה רבנן, בושם שמשיר את השער ומעדן את הבשר (שבת פ:). דהא אע"ג דתכשיטין אתעבידו , עם כל דא ההוא רע לא אתעבר לגמרי, דהא רשימו זעיר אשתאר . רזא דיליה שער מסטרא דעשו דאיהו איש שעיר. ולית תיקונא לאעברא ליה אלא בבושם, דאיהו נהירו דנחית מאי' עילאה , דתמן הרי בשמים אשתכחו . ובזמנא דנחית לתתא אתעבר ההוא שער, ונפל לתתא לעומקא דחשוכא באתר דיליה . בגין כן שמשיר את השער. וכדין ומעדן את הבשר. דהא עד דאינון שערין אשתכחו גרמין חשוכא . ובגין דא לית עינוגא אלא לנשמתא מסטרא דלגו דתמן לית חשוכא . אבל מסטרא דגופא לא. אבל בזמנא דההוא שער אתעבר בחילא דבושם דא, כדין עינוגא אשתכח לגופא נמי. דהא ההוא שער דהוה חפי על עינא אתעבר, ויכיל לאסתכלא לכל סטר לאתענגא בנהורין עליאין . ומעדן את הבשר ודאי. בההוא זמנא אתמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחידו וגו' (ישעיה מ:ה). בשר דייקא רזא דא עינוגא דגופא כמא דאמינא , עכ"ל ע"ש.

חז"ל גילו שמלאכים שבאים לעולם הזה צריכים לטבול יותר מג' מאות פעמים (שפ"ה?) בנהר דינור כדי להסר הריח של עולם הזה כדי שיכולים לשוב למעלה.

חיי מוהר"ן רלח : שאלה אותו אמו 'מה מדרגתו בעבודת השם השיב לה מה אני אמר לך אני סר מרע באמת', יש לציין שבספר סדר הדורות חדש האריך לפרש שעיקר הדרך שגילה הבעל שם טוב זה להיות סור מרע ועשה טוב ע"ש , ועי' לקמן אות תמז (וע' בפירוש רמד"ו על איוב הבאתיו בערך אחוריים, וע' בספר אדיר במרום עמ' עו ).

רלח : אני חי עכשו רק עם החמה תחיה את בעליה (קהלת ז). ואמר לה עוד, יש אצלי אנשים כאלו שיודעים דברים כאלו שיכולים לחיות בהם בלא אכילה ושתיה וכו' ע"ש.

והנה האריז"ל פירש מש"כ בפרשת עקב (דברים ח:ג) כי לא על הלחם , [אלא] לבדו [רק מהשם יתברך] יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. 'לבדו' בגמטריא מ"ו, שהוא מילוי שם ע"ב, והוא בחי' החכמה.

רמ . הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק עב שקורין דמב לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם, ע"כ. יש להעיר ש'דמ"ב ' הוא השם הס"ה של הע"ב שמות.

רמ : ז"ל ובסעדת שחרית היו מספרין העולם לפניו ז"ל איזה שיחות ח ו לין ולא הוטב הדבר בעיני הרב רבי יחיאל. ובמוצאי שבת נכנס לחדרו של רבנו ז"ל ו ד בר עמו מזה ואמר לו רבנו ז"ל האתה זוכר כל הספורים וכו' וכו' ע"ש ע"כ. הרי איך שרבינו היה מצרף אותיות של כל הדיבורים לצירופים עליונים (וע' תורה יב ותרה רכה). אכן יש להעיר שהלוא רבי שמעון בר יוחאי השתיק את אמו מלדבר בשבת, ולא בחר לצרף הדיבורים שלה לצירופים עליונים. [ועיין בתנא דבי אליהו רבא פרק כא ז"ל מכאן אמרו יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בני ביתו שלא יצא אחד מהן לידי דבר מכער. ולא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהן מדברים דברים יתרים ויחריש להם. ואם עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם, שנאמר (דברים ד:ט) רק השמר לך ושמר נפש מאד וגו' עכ"ל. ויש לחלק ב כמה וכמה דרכים ואכמ"ל.

וע"ע שיחות הר"ן קפא.

הדרך של רבינו הוא תמימות ופשיטות, ולכאורה טענת ר' יחיאל צודקת, שמפאת קדושת שבת היו צריכים להיזהר מדבר דברי חולין ובפרט בשולחנו של רבינו. ואולי יש הוכחה מזה שכיון שרבינו הדגיש שהעיקר בשבת הוא להיות בשמחה גדולה, על כן מותר קצת לדבר שיחת חולין וכדומה, ועדיין צ"ת .

רמא : שמעתי בשמו שאמר מתי יש לי התבודדות ואמר שבשעה שכל העולם עומדים סביביו והוא יושב בתוכם אז יש לו התבודדות ע"ש.

עיין ב ספר חרדים ( דף ע"ב ע"א – חק לישראל פרשת שמות יום ג' ) שכז"ל כשאני בין העם כיון שאין רואה סתר לבבי אלא הוא לבדו ועוד אין משגיח תמיד בי להטיב לי רק הוא לבדו ואין מי שיוכל להציל אותי מצרתי זולתו לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים כי כלם כאין נגדו ואני והוא לבדו עומדים, והיינו דכתיב (מלכים ב:ה) חי השם אשר עמדתי לפניו, וכתיב (בראשית י) התהלך לפני, עכ"ל.

ועיין שם דף מח ע"א (חק לישראל מקץ יום ב) את האלקים התהלך נח, שהיינו שהיה מתבודד עם יוצרו ואין לו חברה עם בני אדם, אי נמי מרוב הרגלו בהתבודדות, אף שהיה בתוך בני אדם לא היו מטרידין דעתו, כי היו כלא היו בעיניו, והיינו דאמר המשורר, בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכוף ראש וקומה, כלומר ואין חברתם מטרדת אותי להתפרד מחשבתי ממך, כי כל העולם עדרי צאן והוא יתברך הרועה לבדו ומשגיח על כל פרטי ופרטי וכל פרטי אין לו להשגיח אלא על הרועה כי הכל שוין לפניו ואין יתרון לזה מזה, והיינו דאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב ) ה' רועי לא אחסר כי איני חסר כי כלנו שוין , וכמו כן הוא רועה אותי בפרטות כמו לשאר ברואיו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, ואין מי שיוכל להזיקני בלא רשותך, ומי שמכה היא רצועה ושבט שהרועה מכה אותי בה, על דרך (ישעיה י) הוי אשור שבט אפי, וכתיב (שמואל ב:טז) ה' אמר לו קלל את דוד, ואם כן שבטך ומשענתך המה ינחמוני, ע"כ.

ובספר צוואת הריב"ש (אות סג ) כז"ל לפעמים כשהוא דבוק יכול להתבודד עצמו אפילו בבית שיש בני אדם, עכ"ל.

רמג בהשמטות: 'שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו לשון הרע, מאחר שבאו הדבורים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי. ושאלתי אותו: הלא אמרו רבותינו ז"ל ברית כרותה ללשון הרע וכו' השיב: וכי משום הא הוא חיוב גדול על הכל שלא לעמד בזה. הינו, כי אעפ"כ יש אחד שיכול לעמד בזה, כי אצלו נעשה מלשון הרע ענין אחר לגמרי ע"ש.

והנה דבר פלא זה באמת מבואר להדיא בספר אדיר במרום על האזנים של ארך אנפין, ע"ש עמ' קעא ז"ל שהאזנים סתומות בא"א מפני שאינו עומד להשתנות בהנ ה גתו לפי התחתונים. כי הסדר זה הוא בז"א , שיש בו חסד ודין לפעול שניהם בזמניהם. אך פעולות הא"א כבר שמעת שהוא להחזיר הדין לחסד, ולא יפעול דין לעולם. אלא אדרבה, הכל תלוי אם יתגלה הא"א או לא יתגלה, כי כל פעם שהוא מתגלה ממתק וכו' אך ודאי שמי שיזכה שיגיע אל האוזן ההיא גילוי האוזן, מיד יהיה הקול נידון לטובה ומתקבל לרצון, אפילו היו עליו קטרוגים הרבה שלא לקבל וכו' (עמ' קעב ) אבל בא"א אינו כך, כי אין פקיחת אזניו אלא לטובה וכו' ע"ש.

אות רמו

רמו. תאמרו לה שיש לה אבא שהוא כזה חדוש לא היה ולא יהיה, ע"ש. עמש"כ לקמן אותר רסז , בענין כמוני ממש.

רנא . ולא מבעיא ישראל קדושים אלא כל האומות העולם כלם אני יכול להחזירם להשם יתברך, והייתי יכול להוליכם סמוך לדת ישראל. אך דיו לעבד להיות כרבו, ע"כ.

כת ו ב בדברי הימים ( ב:ו:לג ) ואתה תשמע מן השמים ממכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך וליראה אתך כע מ ך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי. הרי המושג הזה שהגוים יהיו כעם ישראל.

ספר ישמח משה, פרשת יתרו: אמות העולם, אף אם היו מקבלין (-התורה), אין הועלם מתקים בקבלתן, והא דחזר ה' יתברך על כל אמה ולשון, לא שיקבלו הם לבד, רק שיקבלו גם כן בדרך טפל, כמו שיהיה לעתיד כמו דכתיב (ישעיה יד:א ) וספחו על בית ישראל, והינו לשון טפל, וכמו שפרש רש"י במספחת, כמו 'ספחני נא' (שמואל א:ב:לו), כי התורה אי אפשר להקבים בם לבד, כי הם אינם ממנה, ע"כ.

רנב . אמר שאצלו הרצוא אינו שום עבודה אצלו, ועקר העבודה והיגיעה אצלו היא בחינת השוב וכו' ע"ש.

עיין בפירוש מהרח"ו לספר יצירה ( א:ח ) שכז"ל כי רצו"א חשבון נוריאל (כמו שאיתא בזוהר, הובא בליקוטי מוהר"ן תורה יג ) מצד המלכות, ושו"ב חשבון של שד"י בסוד מט"ט מצד הז"א , והוא סוד יחוד קב"ה ושכינתיה , עכ"ל. הרי שבחי' שוב יותר גבוה מבחי ' רצוא.

רנז . אף על פי שאתם אנשים כשרים אבל לא כך רציתי וכו' אך אני מנחם עצמי במעט אנשים שיש לי שם בעולם הבא, הינו אותן אנשים מאנשי שלומנו שכבר נפטרו, שאלו כבר הם מאנשיו בודאי. וכן שמעתי בעצמו שאותן שנפטרו כבר הם בודאי מאנשיו כי אותן שהם בחיים עדין הם בסכנה גדולה, אבל אלו שנפטרו כבר הם מאנשיו בודאי, עכ"ל.

עיין מש"כ לעיל אות קצא - ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם, אין לכם לחוש כלל וכו' ע"ש.

רסו . כל מה שמשיח יעשה טובות אני יכול לעשות רק שהחילוק היא שמשיח יגזור אמר ויקום אבל אני איני יכול לגמור עדיין ע"ש. ע' מש"כ במסכת פאה (ירושלמי פ"ח) על טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין.

כבר מבואר במקום אחר שנשמת רבינו הוא מחלק נשמת אדם הראשון שפרח ממנו טרם שחטא. והרי הרמח"ל כותב (אדיר במרום תקפט-תקצ , מכון רמח"ל . שפט – ספינר ) ז"ל וזה הכלל יהיה בידיך: כל מה שיעשה אחר כך בימי מלך המשיח, היה יכול אדה"ר לעשותו ביום שנברא. כי רק זה היה פרי חטאתו – להאריך עליו הזמן וכו' עכ"ל. וכיון שרבינו הרי לו נשמת אדה"ר ממילא מבואר שהיה לו הכח של משיח.

רסז ( כז ): שמעתי בשמו שאמר, שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה . כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחידה דרוח , וכן כיוצא בזה בכלם ; והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ע"כ. ע' בזה בספר קנאת ה"צ להרמח"ל ח"ב פרק עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר שלכאורה יוצא שרבינו השיג להיות המעטר להמשיח (וכמו שהאבות ודוד המלך בעצמם הם יהיו מעטרים למשיח ע”ש. ודו”ק בסיפורי מעשיות, למשל לענין הקבצן החרש שמגלה את הגנני ואכמ”ל), ובזה יש להבין מה שסבא אמר (ישראל סבא פרק רק בטחון) שמשיח יהיה תלמיד של רבינו. וכן ע"ש בספר קה"צ בפרק הקלקול על ידי חטא אדה"ר והתיקון ע"י התורה ובית המקדש, שכתוב שם שאותו חלק של היחידה שיהיה מעטר להמשיח , פרח ונמלט בחטא אדם הראשון, שזה ידוע לנו על נשמת רבינו הקדוש.

[והנה בענין שורש נשמת רבינו הקדוש עיין בשער הגלגולים הקדמה ז' שבו מבואר השורש של נשמות בחי' ינוקא, ובחינות נשמות חדשות, ואיזה נשמות יכולים בחייהם להשיג תכלית נשמה לנשמה דאצילות , כי יש שנמנע מהם לגמרי, ויש שיכולים רק בקושי על ידי הפקדת נשמתם והחלפה בעת השינה, ויש שמקבלים הרוח רק בגיל י"ג והנשמה מבן כ', שבודאי רבינו השיגה בעוד בקטנותו, ואכמ"ל. אכן צ"ע ממה שרבינו גילה בשיחות הר"ן ( קסה ) שכל אחד יכול לבוא למדרגתו להיות כמוהו ממש, שלכאורה לפי דברי האריז"ל הנ"ל ממש אי אפשר שסתם בן אדם – ורובא דרובא דבני אדם – ישיג מעלות הנר"נ , ובפרט כפי מה שרבינו גילה שהוא השיג יחידה שביחידה, שזה בעצמו צע"ג מדברי האר"י, וכל שכן פלא מופלא מאד להגיד שכל בן אדם יכול להשיגה. ולכאו ' מוכרחין לומר שהכמוני ממש, זה רק לענין דברים מסויימים בשיעור קומתו ז"ל, ולכאו ' לא תהיה רק בעיבור נשמת רבינו בעצמו, כמבואר בשער הגלגולים כי כן הדרך שכל דור יש כמו משה ואהרן וכו ', כי נתעברין בתוך הצדיקים, אכן גם מבואר שם בריש הספר שהחלק שמתעבר זה רק דרגות שהצדיק כבר עבר עליהם. ובכל הענין הזה יכולים לפלפל הרבה ואכמ"ל. וע"ע בפירוש מה שאי' בתוספתא סוף מסכת כריתות שמלמד שמשה ואהרן היו שקולי ן זה כזה, שעל כרחך זה לא שיקול ממש, ולכן הוא לא נמנה במשנה שם, ועיין בזה במש"כ בס"ד בערך מסורה בברסלב סוף אות א'. ויש להעיר שרבינו גם כן אמר (בשיחות קסג ) 'ואתם ורבי יעקב יוסף אם תרצו אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי' הרי שודאי יש חילוק בין הכמוני ממש שכל אחד יכול, ולהכמוני הזה , או על כל פנים בדרך להשיגו. ובספר ימי מוהרנ"ת (אות סד) ז"ל מהתסלקות פלא וחדוש נורא כזה אשר לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו כאשר אמר בפרוש כנרשם במקום אחר (לעיל אות רמו), ע"כ. וע”ע בעמוד הצדיק מר' יצחק בריטר ז”ל 1080 בספר זה, שכז”ל אין להאדם להשתדל להיעשות זה הצדיק, ואין לו לחשוב כי כל מי שרוצה ליטול את הכתר הזה נוטל, כי זהו ענין של מפורסם של שקר שהובא בלקוטי מוהר"ן, כי אם כל אחד צריך לקבל מזה הצדיק הנתגלה בכמה דורות, ע”כ. והרי מבואר לכאו ' שצריכים לפרש יותר על דרך מש"כ בערך מסורה בברסלב אות ז, שהאדם ישיג מה שישיג לפי נשמתו, אבל לא יכנס לענין של רבינו].

שוב מצאתי יסוד דברי רבינו הקדוש בדברי האר”י (שער הגלגולים הקדמה לו ד”ה ונחזור לענינינו ) שכז”ל לפי שהיה ר' עקיבא יכול להשיג יותר ממשה לסבת הנז”ל , כי הוא מקין ומשה מן הבל וכו' אין בו יכו ל ת להשיג רק עד כתרי אותיות וכו '. האמנם אחר כך משה רבינו ע”ה השיג הכל על ידי מעשיו העצומים עכ”ל הרי מבואר שעל ידי הגדלת המעשה אדם יכול לבוא להשיג אפילו למה שלא היה ראוי לו להשיג לפי שורש נשמתו. ואין כאן מקום להאריך בזה עוד].

חיי מוהר"ן רסז (גדלת נוראות השגתו כז ): שמעתי בשמו שאמר שהשיג יחידה בתכלית מדרגה עליונה. כי זה ידוע, שנפש דנשמה גבוה יותר מיחיד דרוח , וכן כיוצא בכלם , והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה, עכ"ל.

והנה ידוע מהאריז"ל שאפילו משיח לא ישיג יחידה עד אחר שיצליח לגאול את עם ישראל [וכן בפשטות אפילו בהשגת חיה לא תהיה שינה, כמו דוד המלך שלא היה יושן יותר מששים נשימות] . ואולי רבינו כיוון שהשיג תכלית יחידה שביחידה בעולם הבריאה או כדומה, אבל לא משמע כן מדבריו. וכן עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, סוף תקון נד (עמ' שסב) שכז"ל ומשה אף על גב דלא זכה אלא לחיה, אבל סטרא דא (של היחידה) נמי הוה קאי עלה למפרק להו לישראל, עכ"ל.

ויש להעיר שעיקר מה שצריכים להבין מדבריו, זה לא הענין שהוא ז"ל זכה למדרגה כזו שלא היה אמור להיות נזכה עד ביאת גואל, כי לא נמנע מהצדיק לזכות מה שהוא יזכה, אכן מה שצריך ביאור הוא איך העולם כמנהגו נוהג לאחר שהיה רבינו חי בו בהשגת יחידה שביחידה . עיין בספר עמק המלך ( א:ד ) ז"ל וממנו (-מהכתר), באה סוד יחידה לכל צדיק אחרי מותו, בגן עדן, כי העולם הזה אי אפשר לו לסב ל ו מפני רוב קדושתו ע"ש , ושם בהקדמה שניה פרק ה' ז"ל ' נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל, דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא הוא עתיקא קדישא, וכלא אחיד דא בדא ', והוא הקצה האחרון צרור החיים, י"ג נהרי אפרסמונא דכיא , שיזכה אל סודותיה הלומד החכמה הזאת. כשילך מעולם הזה להשיג סוד יחידה, המתקשרת בשאר פרצופי הנשמה, וחפפת עליה, מה שאי אפשר לו לקבלה בעולם הזה, כנודע בחטא אדם הראשון שנתכפפה קומתו, ופרחה ממנו יחידה, שאין עולם הזה יכול לסבלה, עכ"ל . ו עיין בספר נפש החיים שער ב' פרק יז , ואביא כל דבריו אגב, כי יש בו הרבה מראה מקומות והוא מפרש את הדבר בפשיטות מה שהרבה מתחילים לא יודעים וטועים בהם.

אמנם עוד יש לאלוה מלין לפני העובד אלהים בקדושה. בבחי' יותר פרטית. והוא בבחי' שורש הנשמה היא נשמתא לנשמתא הנזכר בזוהר: ונקראת חיה. ואד''הר השיגה ולבחי ' היחידה הנכללת בה סוד עולם אדם קדמאה. וכמבואר למבין בע ''ח סוף שער המוחין שאד''הר זכה לבחי' חיה יחידה האמיתים במקומם העיקרי. וע' ריש גלגולים ובפי''ז שם. וזהו עיקר כוונתם ז''ל שדרשו בפסוק תוצא הארץ נפש חיה אפי' נפשו של אד''הר אפי' נפשו של משיח. כי זאת הבחי ' היא סוד כ''י ארץ החיים העליונה. (היינו שרש יסור העפר מהד' יסודין שרשין קדמאין אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא כ''ג ע''ב ע''ש ) . וע' זוהר שמות י''ב א' ובפ ' שלח קע ''ו ב' רזא וכתיב תוצא הארץ נפש חיה וכו '. ובפ ' שמיני ל''ט ב' ואת כל נפש החיה כו '. וע' ס''פ ואתחנן במתני'. וע' רמב ''ן בפסוק נעשה אדם. כי רוח ה' דיבר בו. ולכן היה אד''הר מובן לחיות לעולם. כי היא החכמ ' תחי ' בעליה. ולכן נקראת חיה. וזהו תוצא הארץ נפש חיה. ובחטאו נסתלקה הימנו. וע' מ''ש האר''י ז''ל בפט''ו ובריש פ' כ''א ובפ ' ל''ה מהגלגולים. ומאז לא זכה עליה שום אד' בעודו בזה העולם. וחנוך כשהגיע לזאת המדרגה וירש מעלתו של אד ם הר אשון כמ ''ש בז''ח תרומה ל''ה ע''ג ושם בשה''ש נ''ד ע''ד ע''ש וברע''מ קדושים פ''ג ובמתניתין ס''פ ואתחנן כמו שפירשם האריז ''ל בפ ' בראשית בדרוש אדה''ר ובגלגולים פי''ח ע''ש וכמ ''ש שם פל ''ה. לא הוה יכיל עלמא למסבלי' והוכרח להסתלק מזה העולם. וכן אליהו נסתלק מזה העולם כשהשיג קצת מאותה הזיהרא עלאה כמ ''ש בפי''ט מהגלגולים וכמ ''ש בזוהר ויגש ר''ט ריש ע''ב א''ל קב''ה כו ' ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני נשא. ואנחנו מקוים להשיגה אחר התחי ' אי''ה שיערה עלינו רוח ממרום והוא בחי' שורש המחשבה של אדם. כי בחי' המחשבה הוא כשמדבק מחשבתו לחשוב איזה ענין פרטי. והוא בחי' נשמה כמ ''ש ונשמת שדי תבינם (איוב ל''ב ) . ואז המחשבה מושגת עכ ''פ להאדם עצמו המחשב. אבל שורש מקור מוצא כללית כח המחשבה. הוא טמיר ונעלם לגמרי שאינו מושג גם להאדם עצמו מאין תמצא. והוא בחי' שורש נשמתו. וזאת הבחינה הנעלמה. הוא בחי' צרופי האותיות של התיבה. שהוא שורש נשמת האותיו ' וכח רוחניותיהם בשרשם העליון. ואמיתת מהות סדרי צרופם בשרש' העליון אינו מושג לנו עתה. אחר שאין אנחנו משיגי' עתה. בחי' שורש הנשמה. ואחר התחי ' נתבונן בינה בסוד סדרי צרופי האותיו ' בשורש קדושתם. והוא שאמרו בזוה' בהעלותך קנ ''ב א' אורייתא כו ' ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא לנשמתא דאורייתא:

והוא בחי' שורש נשמות כלל ישראל יחד. מ''ל דאצילות לזא ' נקרא' כנ ''י:

הגהה: ונקראת בתו'' הק אל אלהי הרוחות לכל בשר ע' זוהר קרח קע ''ו ב' ויאמרו אל אלהי הרוחות כו ' דאיהו אתר דנשמתין וכו' תמן סלקין ומתמן אתיין . רז''ל דרשו אביו ואמו כו ' אמו זו כ''י . וע' זוהר במדבר קי''ט א' ובריש פ' פנחס ושם ר''מ ע''ב וברע''מ תצא רע''ז ב' ובסוף האד''ז רצ ''ו א' ובז''ח רות נ''ט ב'. וע' בע ''ח שער המלכי' ריש פ''ז ובפע ''ח שער עולם העשי' פ''ב ובשע ' הק ''ש פ''ה ובשער העמידה סוף פט''ז . והוא ענין הכתוב העמוסים מני בטן וגו'. וע' בפע ''ח שער ר''ח פ''ג . ולכן כלל ישראל יחד נקראין איב

רין דשכינתא . ע' זוהר פנחס רל ''א ב' ושם רל ''ח ריש ע''ב ורנ ''ב סוף ע''ב . וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו ' זכרתי לך כו ' לכתך אחרי במדבר כו '. כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ''א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ ''י {מכנסת ישראל} . ולזה נקראת ירושלים של מעלה ז''ש אהבת כלולתיך ר''ל כלילות. וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז''ל ( ב''ר פ''ד ובתנחומא בחקתי ) מיום שברא הקב''ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית ''ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין . והוא שאמרו ז''ל (שבת קמ ''ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי . ושיחתם ז''ל צריכה תלמוד:

והנה ראית בדבריו שהעולם לא היה יכול לסבול את חנוך לאחר שהוא השיג מעלה זו, וכן אליהו נסתלק. אז איך העולם התקיים עם רבינו. ולכאורה צריכים לומר שרבינו גם כן השיג את המעלה איך לעשות צמצום על אורו, וכמו שכתוב בספר חיי מוהר"ן (אות רצד) ז"ל שמעתי בשמו שאמר שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביות, אך הוא מעלים היראה שלו בכונה , עכ"ל [ – אלא שצ"ע שלפי יחידה שביחידה לכאורה לא היו יכולים לעמוד בכל העולם כולו . וע"ע אות שג , שכמה מאנ"ש היו מופקדים להסתכל ברבינו תמיד, ואילו האריז"ל הזהיר את מהרח"ו על שלושה פעמים לא להסתכל עליו מחמת השראת השכינה, ומהרח"ו ניזק בעיניו ] . ואולי זה נכלל בכוונת רבינו במה שאמר שיש מדרגות שאי אפשר להשיגם בלי מחלוקת (וע' בלקוטי מוהר"ן תורה סא:ד שיש צדיקים שיש עליהם מחלקת בבחינת והוא חטא רבים נשא) .

ועיין שם עוד בספר נפש החיים שער א' פרק טו ופרק טז , ואביא דרך אגב הרבה מדבריו מטעם הנ"ל.

אמנם בחינת הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית ''ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ואדה''ר קודם החטא זכה לעצמותה ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו. לבד משרע''ה שזכה לעצמותה תוך גופו ולכן נקרא איש האל קים כידוע שכל ג' עולמות בי''ע . מבחי ' הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור ( הג"ה הרמח"ל כותב שזה רק בעולם הבריאה) . כמ ''ש בע ''ת שער הצלם פ''א . ובריש שער ציור. עולמות אבי''ע . בהקדמת הרח''ו ז''ל . ובשער השמות פ''א . וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי'. וע' רע''מ נשא קכ ''ג ב' ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב''נ כו '. ובז''ח רות ס''ד ע''ג ואי זכי כו ' כדין נחתא עלי' רבו יתיר מלעילא כו '. אתער עלי' מלעילא אתערו קדישא ושרי' עלי' דב''נ וסחרא לי' מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי' מאתר עלאה הוא ומאי שמי' נשמה שמיה ע''ש .. והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתוה ''ק. וכמ ''ש בס''ת לך לך ע''ט ב' נשמה אתערת לאינש בבינה ובז''ח רות ס''ד א' ואתער בי' בחכמתא עלאה כו '. ועיין בע ''ח שער מוחין דקטנות פ''ג ז''ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו ' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו ' ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע''כ . ועיין להלן הענין בשורשו העליון. ותבין:

וז ''ש הכתוב (איוב ל''ב ) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר''ל שבחי' הרוח הוא מתשלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר''ל נשימת פיו יתב ' אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית ' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ' בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התוה ''ק:

ומ ''ש בזוהר והמקובלים ז''ל שבחי' הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז''ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז''ל על בחי' ג''ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע לא על בחי' הנשמה העקרית . וכ ''כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר''א ז''ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא . והכל א' שבחי' התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. היא היא הג ''ר של הרוח במוחין שלו כמ ''ש לפנינו אי''ה :

וע"ש עוד מזה בריש פרק טז .

והנה מבואר שמשה רבינו ע"ה זכה שנכנס בו הנשמה לגמרי, לא רק ניצוצין , והרי משה רבינו לא נסתלק מן העולם משום זה כמו חנוך ואליהו כמו שכתוב בשער ב' כנ"ל, ואולי זה הענין שכתבנו שמעלה זו שזוכים לגמרי להכניס את החיה או יחידה לגמרי בתוך הגוף, זאת אומרת שבעל הנשמה זו מצמצם את אורו נגד העולם. והאמת נראה כן, כי הלוא מבואר שזאת הנשמה הוא ממש חלק אלוה, ולכן לרוב צדיקים זה רק מתנוצץ להם מרחוק, ואם כן אפילו הצדיקים שזוכים לזה בג ו פם ממש, הרי זה רק בבחינת מה שהם קשורים בה, כי היא אלוקות והם בני אדם נבראים, ומשה רבינו שנקרא איש האלקים , שהוא היה האיש שבו ממש היה שורה נשמה אלוקית, ואם כן מהותו היה לצמצם את האלקות , והיעבתוהק"א .

אכן האמת נראה לעניות דעתי שיש טעות חמורה מאד בדברי הנפש החיים, שהוא הבין שנפש רוח נשמה דאצילות שהיה לאדה"ר כמש"כ האריז"ל הם ממש אצילות, דהינו אלוקות ח"ו, ולכן משה נקרא איש האלקים כי ממש אלקות בתוך גופו, ולא רק שאסור להגיד דבר כזה שנברא יהיה בורא, אלא בכלל אינו מובן איך יתכן דבר כזה שהאדם יהיה שניהם ויתחלק באמצע. ותמוה לי מאד איך הבין וכתב דברים כאלו. ומה שהביא מהעץ חיים שלמעלה שמנשמה ולמעלה הוא אלקות , זה רק במאורות, דהינו בספירות ולא ח"ו בנשמות חלילה (ומעניין שעמדתי על טעות החמורה הזו דוקא בלמדי לקוטי מוהר"ן תורה יז , שהצדיק מראה בספרים שלהם היפך אמונתם, והוא פלאי. כי בדבר שזדו עליהם, מה שהמתנגדים העלילו לא לעשות יותר מדי עסק כביכול מהצדיק שלא לעשותו אותו אלוה, שהוא חשש כמעט להיפוך מדברי חז"ל שהזהירו אדרבה שיהא מורא רבך כמורא שמים, ומנא בדו להם חששות כאלו, אלא שבמומם פסלו, כי הן הם שאוחזים שנשמת הצדיק הוא אלקות ח"ו. ולאחר עוד עיון בדבריו נראה שודאי הוא דייק לכתוב גם כן שזה רק במאורות כן, אלא שהוא קבע שמשה רבינו השתלט על כל הבי"ע ובזה הוא עלה להיות איש אלקים. ואילו היה אומר מצד צדיק גוזר או שאר פירוש ניחא, אבל הוא קבע שכאילו נשמתו עוד יותר וממש אלקות , ואין זה אלא תימא חמורה כנ"ל. ובכלל מכאן רואים איך שהוא ז"ל בא למסכנתו שלימוד תורה עוד יותר מתפילה והכל, כי הוא קבע שנשמת אדם בשורשו הוא ממש אלקות ח"ו והתורה נמשך ישר להאדם משורש נשמתו, אפילו שלא זוכים אלא לנפש או רוח שרק מתנוצץ לו התנוצצות של הנשמה להאיר לו את התורה כמו שהוא מאריך לבאר כאן, אבל זה בא ישירות משורש נשמתו שהוא ממש אלקות ח"ו, ולכן בודאי אין דבר יותר בטוח ויותר חזק. אבל ברגע שמבינים שאדם ונשמתו הם נבראים יש מאין ואינם אלקות ח"ו, הרי האדם תלוי עכשיו וצריך עוד לקבל את התורה מהשם יתברך, ואכן הרבה עדיף לא להתקשר קודם להשם יתברך בתפילה וכמו שר' חיים וויטל כותב מהאריז"ל החילוק בין אחרית הדורות לבין התנאים, ועוד שאר ענינים של חשיבות התפילה על הכל.).

אלא פירושו שנפש ר"נ בני אדם מעולם אצילות, מקבילות לאצילות, ואמנם אינם אלא תולדות זו"נ ומתחת לאצילות. וכן יש להבין ממש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום ( תט-תי ) ז"ל ותבין שהנשמות יוצאות מבריאה. אך נשמה לנשמה דאצילות נקראת בת חורין, והיא כמעט השראת השכינה עצמה וכו' ע"ש (וכעין לשון זה תמצא בספר קיצור הכוונות לרמח"ל , בסוף הספר בפרק כוונה כללית עמ' קצז -ח ז"ל בהילכ קודש הקדשים בו תלוי היחוד, כי גם הרוח שבו הוא סתום הרבה, שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו, אע"פ שהוא נפרד ע"ש) . הרי שהרמח"ל כותב שהחלק הכי עליון של הנשמה שהיא נשמה לנשמה דאצילות הרי היא כמעט השראת השכינה – דהיינו לא ממש נכנס כלל למלכות דאצילות . וע"ש שהמשיך ז"ל ושרשה למעלה – בסוד לבושי שאר הספירות דאצילות וכו' ע"ש, היינו שיש לנשמה שרשים באלהות , אבל בע"כ היא עצמה אינה אלא נברא.

וכן יש לראות בעוד כמה מקומות ברמח"ל , ע' בפירוש מ"א דספר יצירה (אוצרות רמח"ל עמ' ריח-) ז"ל והנה כאן שולטות נשמותיהם של ישראל בסוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם" [ ובלקוטי מוהר"ן יז:ו דיבר מענין זה, והמה היוצרים יושבי נטעים על המלך במלאכתו, ע"ש אלא שצ"ב מש"כ שם באות ח' כותב אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות. ים – הינו המ"ם הוא ארבעה עולמות, יו"ד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות ע"ש הרי שקבע שנשמות ישראל הם למעלה אפילו מעולם אצילות, אלא שזה גופא סתירה מיניה וביה כי אז איך הוא בריה – בריאה קלה שבים, ובאמת מבאור מדברי רבינו בעצמו שאין הכוונה אלא שהם בדרגה הכי גבוה של הברואים – כמו שכתוב שם ז"ל שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה כן הנשמה וכו' עכ"ל הרי מדוייק שאכן הנשמה ודאי שייך להנבראים אלא שהוא צף למעלה כי היא חשובה ומעולה בכל הבריאה. ובפשטות הכוונה שנשמות ישראל מושרשים למעלה מעולם האצילות, וכמבואר בקל"ח פתחי חכמה, פתח מב . (ויתכן שהד' עולמות שהנשמה גבוה מהם אינם אלא הד' עולמות של עשיה ויצירה, שכל אחד מהם כלול מד' עולמות. ויש לציין שבאמת בבחינת היחוד הכללי, הנשמות למרות שהם נפרדים נבראים יש להם יחוד עד אין סוף ותכלית כמבואר בכוונה הכללי שגילה הרמח"ל בספר קיצור הכוונות , ועיין שם שכתב על היכל קודש הקדשים שבעולם הבריאה: שכמעט שהוא מבחינת האלהות עצמו אע"פ שהוא נפרד עכ"ל, והוא קצת פלא, כי בכל מקום כתב שאין שום הערכה ושיווי בין בורא לנברא . ואכן כן כתב בספר אדיר במרום וביתר ביאור (עמ' תח , מכון רמח"ל ) ז"ל כי הנה הנשמות הן נקראות 'חלק אלוה ממעל', והן יותר מן המלאכים, כידוע. והן נגזרות מצד העצמות במציאותו כנ"ל, וכך הן צריכות להדבק בו, וזה סוף תענוגן. אך האמת הוא ג"כ, שבהיותן בסוד זה לא היו יכולות להיות בעלי בחירה, כי לא יפול בהן שינוי לפי מציאות זה, אלא השוואה בלא שום חילוף, כמו שיהיה לנצחיות לעתיד לבוא. ולכן הוצרך שיתפשטו במדרגה מקרית להן, שלא תהיינה שם לעולם. אך לעשות זה הוצרך שיוכן הדבר במאורות תחילה, ולכן הוצרך שיהיו המאורות מתלבשים במלאכים. ועיקר ענין זה הוא במט"ט , שנאמר בו 'כי שמי בקרבו' (שמות כג:כא ). וכן מתפשט גם כן בשאר המלאכים. ואז ניתנה הנשמה תחת המלאכים, והוחק לה להיות מתלבשת בגוף, אמנם לא לקבע וכו' וכו' והנה אחר שעשתה הנשמה את שלה בגרותה זה, אז תשוב למקור העצמי בסוד העדן. ועם כל זה לא לעולם, כי אם לע"ל תהיה בסוד עדן לעולם, אך עתה איננו אלא לפרקים וכו' ע"ש כל דה"ק . והנה לפני זה הרמח"ל ביאר שני מציאות של הספירות, מציאות א' העצמי, שאינו מושג, והוא סוד עדן. ומציאות ב' הוא המצטייר לפי בחינת העין הרואה, והוא נקרא נהר והוא סוד ההשגה באמת ע"ש. והרי מבואר שהנשמות הם מבחי ' מציאות א' של הספירות, ומובא שם לשונו בדרך ה' ( ד:ב:יב ) 'מעין המציאות האמיתי שלו ית ' ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו'. ומשמע מדבריו שמה שהנשמה בחי' נפרד זה אינו אלא מקרית לזמן מסויים שהנשמות מצומצמות תחת המלאכים. ולפי זה שוב מתברר שהנשמות באמת מעלתם, בשרשם הנצחי, גבוה ממציאות ב' של הספירות . ועוד עין בספר אדיר במרום (עמ' תקיג , מכון רמח"ל ) ז"ל סוד כל ענין הספירות הוא התורה, וזה ענין קידום התורה לכל. כי מה שהוקבע בנטיית הרצון (-כתר עליון, בריש ראשית כל המציאות אחר האין סוף ב"ה) היה דוקא ענין התורה, ובסודה היה הכל הולך ונעשה. והיא עצמה ענין האומה הקדושה, שנאמר בה (זוהר ח"א כד.) ישראל עלה במחשבה, כי בסוד המחשבה הזאת (-של חו"ב שלפני הצמצום) הם נמצאו ליסוד ושורש אל כל המציאות. וזה ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם (בראשית רבה ח:ב) וכו' ע"ש, והרי להדיא ששורש ישראל הוא למעלה מעולם האצילות.

ויש להזכיר עוד נקודה שמבחינתה נשמות ישראל הם הכי מעולים, והיא שכל העולמות מתנהגים כרצונם, כמבואר בכמה מקומ ות, למשל באוצרות הרמח"ל עמוד רל ) . ועמש"כ על לקוטי מוהר"ן תורה מט . ] וזה אלקי ישראל, וכל השמות הנקראים כאן אלקי ישראל מורים שהם הולכים על ענין הנשמות וכו' וכו' כך כל הנבראים כולם הם ממש שמו של הקב"ה, וזה "כל הנקרא בשמי". וזה בבחינת השראת הצורה על החומר שפירשתי למעלה, שאז חוזרים כולם להיות רק שמו של הקב"ה. ואז בבחינה זאת נרשמים למעלה בשכינה עצמה בסוד ספר וכו' וכו' וזה נקרא שם, כי זה שמו של הקב"ה, שכל צורה מן הצורות האלה הגשמיות מראה אחת מן הכחות העליונים, אך לא שהם כך, אלא שהם משל אל החות ההם וכו' וכו' נמצא לפי זה כל הנבראים אינם אלא לבושים שלובשים האורות עליונים על עצמם וכו' עכ"ל.

וכן ע"ש במאמר סעודת ליל טו"ב בשבט (אוצרות רמח"ל עמוד רמא -ב, רמד ) שכנסת ישראל היא עוד למטה מהשכינה.

והרמח"ל כותב בפירוש (פירוש הזוהר ריש משפטים, גנזי עמ' רעט ) ז"ל והוא סוד "ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות , יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל [!!!!!!] אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של משה נשרשת הרבה בענין זה, והוא סוד "איה השם בקרבו את רוח קדשו", שפי' בתיקונים (תיקון סט): השם – אותיות משה" עכ"ל. הרי הרמח"ל כותב בפירוש שאין האדם משיג רוח הקודש מצד שורש נשמתו שהוא אצילות-אלוקות- כי אין הנשמה אלא נברא ולא בורא ח"ו, וגבוה ולמעלה שהיא בשורשו אין ערך בינה לבין הבורא אותה, ועיין שם באריכות איך שיש בחי' נשמתא דצדיק , שהוא אלקות מבחי ' השכינה עצמה, והוא מחבר אל הבת יחידה, וממנו הרוח הקודש עיין שם באריכות ביאור הדבר הנפלא והנורא הזה.

וכן עיין שם (גנזי רמח"ל ) במאמר סוד המרכבה דמות האדם והיחוד, עמ' רסא , רסב . ושם (עמ' רסג ) מאמר סוד דמות אדם הכללי ז"ל יש ג' נוקבין , דהיינו שכינה, שהיא מלכות שבמאורות, כנסת ישראל, שהיא כללות הנפרדים שנקשרים בה, ועמה מזדווגים הזכר וכו' ואמנם עוד בחינה שלישית יש, ונקרא "כלת משה", והוא התפשטות מן השכינה עצמה, והיא עשויה להזדווג בה הנשמות, שהם נעשים זכרים לגבה. ובכנסת ישראל נכללין כל ישראל בדוד: ולצורך כלת משה נכללים כל ישראל במשה, והוא מזדווג עמה. והוא סוד הג' נשים שהזכירו בספר התיקונים, עכ"ל.

הרי מבואר שמצד שורש הנשמה, אפילו יחידה דאצילות אינה ממש אצילות אלא נברא, רק שיש בחי' נשמתא דצדיק בסוד כלת משה, שהיא התפשטות של השכינה ומתחבר להבת יחידה (ואפילו מי שאין לו אלא נשמה פחותה יכול לזכות לרוח הקודש דרך מלבושים שמתלבשים נשמות יותר גדולות בו עד היחידה, ואז מתחבר נשמתא דצדיק כמבואר שם) וממנו יש רוה"ק ונותן כח להזדווג עם השכינה גופא.

ולפי הטעות החמורה המבואר למעלה, ממילא מובן איך באים למסקנות שח"ו כל התפילות אינו שוה לחידוש אחד של תורה וכו' כידוע בשיטתיה של הנפש החיים, כי לפי הטעות החמורה הנ"ל הרי האדם בעצמו ממש בשורשו אלקות , ואילו התפילה הוא רק תשוקתו להשם. ואילו לפי האמת כל סיכוי של האדם הנברא לזכות לאלקות בעיקר אינו אלא דרך תפילה, ועוד הרי התפילה בעצמה היא השכינה.

וכן מבואר מה שהמתנגדים מאשימים את החסידים שעושים יותר מדי ענין מהצדיק ואפילו אומרים שח"ו עושים מהצדיק ע"ז, כי זה ממש בחי' כל הפוסל במומו פוסל, כי זה הטעות החמורה הנ"ל שלהם כנ"ל שהאדם בעצמו בשרש נשמתו הוא כבר אלקות ח"ו, ואדרבה רק החסידים אמונתו נכון בטוח בה' בוראם ויוצרם כי הם אינם אלא בני המקום ב"ה.

] שוב הראו לי מש"כ הגר"א בסוף פירושו לספרא דצניעותא ז"ל כי קודם שחטא אדם הראשון היה גופו בסוד כתנות אור, ששורשם מהאור של עולם הבריאה, ולאחר שחטא אדה"ר נעשה גופו בסוד כתנות עור

ועל כל פנים מזה מובן יותר מה שרבינו אמר ניצחתי ואנצח, כי מאחר שהשיג את היחידה ונשאר חי וקיים בעולם, אז בודאי הוא כבר שינה לגמרי את כל מהות העולם לחלוטין.

ועוד יש לפרש בזה המשך הלשון בחיי מוהר"ן רסז – והוא השיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה. ואמר: נמצא, שאני יודע 'מעט' וכו' ע"ש. שמאחר שהשיג היחידה, הרי השיג המעט שנחסר למשה רבינו משער החמישים כמו שאמרו רז"ל עה"פ ותחסרהו מעט מאלקים .

נ נח נחמ נחמן מאומן!

אמר: אני אשיר שיר לעתיד שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים (אמר המעתיק: עי' בלקוטי מוהר"ן בהתורה בא אל פרעה חלק א' סימן ס"ד, ובלקוטי תנינא בהתורה תקעו תוכחה סימן ח), עכ"ל .

עיין יחזקאל ב:י.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים אות לח הביא מהשל"ה פרשת ואתחנן וז"ל לכן אחלק לו ברבים, רצה לומר שיקח שכר כנגד כלם... ואת עצומים יחלק, פרוש הוא יקבל חלקו מהקב"ה ממש. ושאר הצדיקים יקבלו על ידיו (ע"כ). ותראה בעיניך שיש לבאר שזה (זה) מאמר רבנו ז"ל שיש לו נגון לשיר, אשר יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים (ושזה ענין מה שאמרו חז"ל שר לא נאמר אלא ישיר) כי כבר נודע ומובן... שכל שכר המקוה להצדיקים הוא באמצעות הנגון שיתער לעתיד, ע"כ.

בענין שצדיק יכול ליתן עולם הבא, עיין חיי מוהר"ן רח"צ ומש"כ בתענית דף כט ..

פעם אחד הרים ידיו עד כתפיו והורידם מכתפיו ולמטה ואמר כל [הצדיקים] הם אצלי מכאן ועד כאן, הינו מכתפיו ולמטה וכו' ע"ש.

עיין במסכת נדה (כד:) אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון וכו' וכו' ע"ש.

רסח . אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי וכו' עיין שם . עיין מש"כ לקמן אות תצט .

אות שא

שא. אני ידעתי היצר הרע שלכם, אלו היו לוקחין מכם היצר הרע, היו הולכין ומקלחין צנורות מלאים דם, וכל העולם היה מלא דם וכו' ע"כ.

הראה לי בשם ר' יוסף גי'קטיליה ז"ל למה צער התשובה דומה בבחרות – למחתך בשר מגוף החי, פירוש, בהיות יצר הרע חזק בגוף בזמן הבחרות והוא מחובר ומדובק בכל איברי הגוף חיבור חזק ואמיץ, ואם בא לחזור בתשובה באותו הזמן ולהרחיק יצר הרע מגופו, הרי הוא כמחתך קצת בשרו, מאחר שיצר הרע מדובק בו דבוק חזק, וזו היה התשובה המעולה לפי שהוא בצער גדול ובקושי, ועל זה אמרו חז"ל (אבות ספ"ה ) לפום צערא אגרא, ע"כ.

אות שב

שב. בהשמטות: שמעתי בשמו, שפעם אחת דברו מגדלת הרב המפרסם מוה"ר שלום זצ"ל מפארואבישט , ענה רבנו ז"ל ואמר: לעתיד לבוא יראו החלוק בין גדלתו ובין גדלת ר' שמואל איזיק ז"ל וכו' הר' יודל ור' שמואל איזיק ז"ל, ע"ש.

ויש להעיר שלקמן באות שיב , כתוב: עם הקטן שבאנשי שלומנו יהיה נעשה עמו בעולם מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים של עכשו , ע"כ. וכן באות שיד: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ. ולפ"ז לכאורה לא רק שיראו החלוק מהר' שמואל איזיק אלא אפילו מהקטן שבאנ"ש. אלא שיש להעיר שלכאורה יש קצת סתירה בין אות שיב , שכתב אפילו מה שלא נעשה עם הגדול שבמפרסמים, ואילו באות שיד, כתוב בדרך של צדיק גדול. ומבואר הדבר שיש בזה הרבה חילוקים ובחינות. ולכן י"ל דוקא כיוון בר' שמואל איזיק שהיה לו כבר איזה עבודה בדומה לה"ר שלום, עליו אמר רבינו שנראה החילוק. [ועיין במסכת ברכות (ט:) שיש ענין לראות מלכי עכו"ם כדי שיכיר ההבדל ביניהם למלכי ישראל, והרי אפילו הפחות שביהודים מעולה הרבה ממלך עכו"ם, ומברך שלא עשני גוי, ומכוון אפילו על הגוי הכי מעולה ומרומם, אלא ע"כ שיש ענין להכיר בענין המלכות של מלכים].

וכן עיין לקמן אות תקיח ז"ל שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו '. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל ע"ש. הרי שי"ל שרבינו דוקא תפס אנשים שקנו מקומם כצדיקים גמורים ולא רק זמני לעתים.

שג . אמר לענין מי שזכה להיות אצלו, שבכל פעם ופעם שזכה האדם להיות בביתו וכל הסתכלות והסתכלות שזכו להסתכל עליו הכל אינו נאבד לעולם, ע"כ.

עיין בשיח שרפי קודש ב-תשלה כשהתאונן פעם רבי נחמן מטולטשין לפני מוהרנ"ת באמרו חבל שלא זכיתי אף אני להכיר את רבנו, אמר לו מוהרנ"ת בגערה, וכי מי הכיר את רבנו, יוסף פרוניק ? יוסף זה היתה פרנסתו מזכיון העברת נוסעים על הגשר מעבר הנהר שבצד עיר רייריד לצד השני הקרוב לעיר ברסלב, והוא גם העביר את רבנו, והתפאר בזה, ורצה מוהרנ"ת ז"ל להדגיש שעקר הכרת רבנו אינה בראיתו גרידא, אלא כפי ידיעתו את רבנו בעומק וקיום עצותיו וכו ', עכ"ל.

והרי קיום דבריו של רבינו זה גופא להסתכל עליו כפשוטו.

ועיין כוכבי אור, סיפורים נפלאים מרבנו ז"ל, הובא גם שש"ק א- תקסז ז"ל רבנו ז"ל אמר לר ' ליפא קוק מיך אן [תסתכל עלי] ומה שאיני אומר זאת להם (והראה בידו על ר' נתן ורבי נפתלי ז"ל) כי הם רואים אותי בכל פעם, ע"כ.

ועיין בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, סוף פרק כד, ז"ל פעם אחת חששתי אני חיים בעיני, וישבתי קרוב לב' חדשים חולה מן העינים , ושאלתי למורי זלה"ה , ואמר לי על שלא כוונתי בליל שבת בקידוש וכו' ואח"כ שאלתי לו יותר סיבת הדבר, ואמר לי שגם היה בו מציאות אחר, שפעם א' הייתי מסתכל בהרב זלה"ה בשעת התפלה, שהוא היה מכוון כוונות עליונות, ויש שם קדושה רבה מאוד והשראת השכינה מאוד, ולא היה ראוי להסתכל בו. ואמר לי, לפחות לא אסתכל בו בג' זמנים אלו – כשהיה אומר ק"ש, וכשהיה אומר ב"כ, וכשהיה אומר קדושה מעומד. כי באלו המקומות הם כוונות גדולות. וביום א' שמנעתי מלהסתכל בו בג' זמנים אלו, ונתרפא עיני מיד ברגע ההוא, עכ"ל.

ועיין מש"כ באות רסז – שהשיג יחידה בתכלית, שעל כרחך היה מסתיר עצמו הרבה ע"ש.

ד”ש: 'אני עושה תשובה בשבילכם' – ע' יומא (פו:) תניא היה ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו, ע"כ . ובספר חרדים ( סז .) כתב הטעם ז"ל 'כי גורם שכלן יהרהרו בתשובה' ע"ש (ו ע' בכרך ה' מאומן, בפרק דרך חדש שהוא דרך ישן – שפחה כי תירש גבירתה , הבאתי כל דבריו ), וע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה סו – הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל ע”ש (ועיין בתורה ח – שהצדיקים ממשיכים רוח החיים אל החסורונות ובזה מכפרין העוונות) . ובספר חסד לאברהם (פרשת נשא ד"ה איש) כתב שהצדיקים אף על פי שאינם חוטאים מכל מקום עושין תשובה עבור בני ישראל, כי מחמת שהמה כוללים עצמם עם בני ישראל בתשובה על ידי זה נמחל לכל בני ישראל, וזה פירוש הפסוק (שופטים ד:ה) והיא יושבת תחת תמר דבורה וכו '.

וע"ע בליקוטי הלכות ( או"ח הלכות דברים הנוהגים בסעדה ד:יד) ז"ל ועקר התקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדברים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך עד ששב מעצמו לה' יתברך ע"ש ומה שהארכנו להסביר בזה בפרק מסורה בברסלב.

והנה יש לחקור בזה התשובה בכמה אופנים, למשל איתא בברכות ( יט .) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה ע"ש. ולפי זה מי שרבינו הבטיח שיעשה תשובה עבורו, בודאי הוא בחזקת שעשה כבר עבורו את התשובה (והרי גם את העבירה רבינו כבר חשך ממנו את הידים והרגלים...). אלא שרבינו כבר צוה לא להרהר על אף יהודי.

בספר אבני זכרון (אות שפז) ז"ל בשם אדמו"ר מלובלין שפרש הפסוק [ויאמר נתן אלא דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות – שמואל ב:יב:יג)] כמו שדרשו חז"ל (פסחים כב :) את ה' אלקיך (דברים י:כ) לרבות תלמידי חכמים. כן 'גם' שהוא לשון רבוי כאן פרוש על תלמידי חכמים וצדיקים, שיש כח בידם להעביר חטאים מן אדם, ומחבר לטהור טהור כמוהו, ע"כ. ועיין בבעל הטורים במדבר יט:ט וכשם שאפר פרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. וקבורת משה מול בית פעור מכפרת על מעשה פעור, סוטה יד..

אות שה

שה. שמעתי שפעם אחת עמד בערב ראש השנה אחר הסליחות ואמר, אנשים אחרים היו מרצים שיהיה להם ראש השנה כמו ערב ראש השנה שהיה לכם. ואמר בזו הלשון: " אנדערע וואלטן זיך גיווינטשן אזוי א ראש השנה וכו ', עכ"ל.

הנה יש מסורה בברסלב שרבינו כבר מעביר את אנשיו בליל ראשון של ראש השנה, ואכן יש שמועה, שעוד לא הצלחתי לאמת ולוודאות מקורו, שרבינו כבר מעביר אנשיו בברכו הראשון (ולא משמע כן מספר ימי שמואל, שמלבד מה שרבינו היה מאריך מאד בתפילת ערבית, שיכולים לדחות שזה היה בשביל שאר כל העולם, הרי כותב שחסידי ברסלב נהגו לא לרקוד באותו עת, כי הוא עוד שעת דין, וצריכים לדחות שאע"פ שהיו בטוחים שכבר נעברו, כיון שרבינו עוד היה עוסק בשביל כל העולם לא היה ראוי לרקודים ). ואם כן הוא, הרי יוצא שהדין על אנשיו כבר היה מלפני ערבית, ורבינו מצליח להעבירם בברכו. והוא פלא גדול, שהדין כבר יהיה בערב ראש השנה (והרי להלכה בפירוש שכ"ט אלול נחשב לשנה שעברה למנין המלך ולענין נדרים וכדומה. ועיין במסכת בכורות משנה ט:ה שלש גרנות למעשר בהמה וכו' רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול, ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי, מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול, ע"כ.).

אכן מלשון רבינו כאן נוכל כבר לחושש שבאמת בערב ראש השנה בשביל אנ"ש יש בחי' ראש השנה ממש של כל העולם. ויש סיפורים מחברים שעוררו אותי בענין זה עד שמצאתי הנ"ל.

אות שטו

שטו. ענה ואמר אפלו אם עוברים כמה שנים ואינו נעתק ועולה ממדרגתו למדרגה עליונה ממנה ביראת שמים, רק הוא עומד במדרגתו הראשונה כבתחלה , ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה , אם הוא מקרב לצדיק האמתי, ההתקרבות בעצמו הוא טוב בלי שעור וער (ואם לא היה מקרב להצדיק היה גרוע עוד יותר ויותר), עכ"ל.

עיין בספר המדות , צדיק קצח . לפעמים יש אחד שמקרב בהתקרבות גדול לצדיק ואינו מרגיש בעצמו שום יראת שמים, ידע כי אם לא היה מקרב לא היה ראוי לחיות כלל, ע"כ.

ועי' בסיפורים מר' שמואל הור וויץ , בסוף אות ג' ז"ל ופעם אחת סיפר ר' אברהם עם אנ"ש מקדושת ארץ ישראל, ואמר אתם חושבים שאני אומר רק שיש שם אנשים יראי שמים ולהם מועיל ארץ ישראל, יש שם גם חפשים (ואפיקורסים) וגם להם מועיל ארץ ישראל (שאינם כמו שהיו בחוץ לארץ), ע"כ.

ועיין בליקוטי מוהר"ן קמג , כאשר האדם עושה עצת הצדיק ולא מצליח.

שיט . רבינו אמר שהוא יעשה אותנו כתות כתות , יש בזה רמז על הפתק הקדוש, כי מה שרבינו אמר כתות יכול להיות כטות , דהיינו פעמים כט -- נח, כפול עשר ( כטות כטות , אז בראשונה רק כופלים את המספר, ובשני כופלים פי עשר, כי כולם בחכמה עשית - י' ספירות) = פתק!

עיין במסכת ברכות ( סג :) הסכת (-ושמע ישראל – דברים כז:ט ) עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדר' יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיה ג:לו) חרב אל הבדים ונאלו , חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד מעוסקים בתורה, ולא עוד מ שטפשים וכו' ע"ש.

וזה המילה, הסכת, מלשון כסות, שכבר מבואר אצלנו שהוא בחי' תיקון הברית, כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

שכ . אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה, בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם (כמבאר בליקוטי מוהר"ן תורה קכג ), מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר, ע"כ.

יש פה כמה נקודות שמבוארים יותר במקומות אחרים, ענין (שיחות הר"ן נא) גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות, גם בתמימות אסור להיות שוטה וכו' ע"ש.

ענין – (שיחות הר"ן סז ) כי המשגע אם היה שומע וצית לדבר אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משגע כלל.

מי שיכול ללמוד, עיין שיחות הר"ן עו , שיכולים להיות איש כשר בלי כל הלימוד, אכן לכאורה בדיעבד גדול, ובמקום אחר כתב שלהיות בעל השגה צריך להיות למדן.

עיין בספר משלי ( כו:ט-י ) חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים ( פרש"י כחוח שהוא נדבק ביד שכור, כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל, להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב. וזהו המשל:). רב מחולל כל ( פרש"י הקב"ה ברא את הכל, וזן את הכל ככסיל כחכם, אין אנו צריכין לשום חכמה) ושכר כסיל ושכר עוברים ( פרש"י לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלים בקיאים, ולא ישכור אלא העוסקים במלאכות, אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה).

והנה בזה הם צודקים, שמוכח שלא צריכים לשום חכמה , וכמבואר הרבה בדברי רבינו ו עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא מד ותנינא יט , אכן אין זה להקל כמו הכסיל, אלא לחייב את כל אחד לעבוד את השם בכל היכולת שיש לו. ובתורה סב:ב כז"ל כי האמת מה שהגביל הש"י לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו וכו' ע"ש. ועיין בתורה ס:ד ז"ל כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו, נמצא שיראתו על ידי השכל, ע"כ צריך שתהי' היראה מליאה בכל הג' מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה' ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתהי' נמשכת בכל חלקי הלימוד וכו' ע"ש. ובלקוטי מוהר"ן תנינא לט – וראוי לנו לומר זאת בבכיה בדמעות שליש, לבכות ולהתגעגע לבקש ולהתחנן לפניו ית ' מתי נזכה לזה שיהיה לנו זה הדעת וכו' עיין שם. ובמק"א כתבתי על זה בס"ד.

אות שיא

שיא. אמר אני יכול לעשות כלפי נפלאים מאד רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג , ע"כ. עיין לעיל אות פה, המעשה של א' חנוכה, כז"ל והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשות על ידם אלו הכלים וכו ', ע"ש. ועוד כתב שם ז"ל עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים ע"ש.

שיב . עמש"כ אות שב.

ואגב פה ארשום נקודה חשובה במעלת חסידי ברסלב אפילו על אדמו"ר חשובים.

סיפר על ר' ישראל קרדונר ז"ל "רבי ישראל ( קרדונר ) עליו השלום, הוא התחיל לשתות בבית ורקד בבית... ואני (סבא) ראיתי שבכל רגע שעובר יותר... הוא יוצא מן העולם... לעולם אחר... "

והנה מובא שהדברי חיים מצאנז קודם שהתחיל לשתות בפורים הוא פנה להשם ויתברך ואמר (ואני כותב מזכרוני הקלוש רק תמצית הענין) גלוי וידוע לפניך גודל צחות ויוקר המוחין שיש לי עכשיו והנני הולך לאבדן בשתית יין כדי לקיים המצוה וכו '.

הרי שהדברי חיים היה שותה במסירת נפש, כי השתיה היה מאבד את המוחין של גדלות שהיה לו.

ואילו ר' ישראל קרדונר בשתית היין היה רק עולה מעלה מעלה!

אכן שוב מצאתי בספר שיח שרפי קודש ג:קלט ז"ל אמר מוהרנ"ת : סדר העבודה בעבודת השם יתברך ביום הפורים קשה עלי הרבה יותר מסדר העבודה ביום הכפורים, כי ביום הכפורים נמצאים בבית הכנסת כל היום ועוסקים אך בתפלות ובקשות, מה שאין כן ביום הפורים שצריך להרבות בשכרות, בשמחה ובאכילה וכו ', ובדרך זה לעבד את ה' הרי שקשה הדבר יותר ויותר. "די עבודה פון פורים אי זמיר אסאך שווערער וויא די עבודה פון יום כפור", עכ"ל.

והנה ידוע שהספר הנ"ל משובש מאד ובפרט בענין חומרות יתירות וכדומה, אז יש חשש גדול אם זה נעתק נכון, אם רבי נתן בכלל אמר את זה, או מה באמת אמר. אכן אם נקבל שרבי נתן אמר את זה, היה נראה שבענין השמחה רבי ישראל קרדונר – שהיה מכונה ישראל טש א ק על שם השמחה שלו, ואמרו שאפילו אם היה חי בתקופה של רבינו היה נחשב כחידוש, אז לפי השש"ק היה משמע שרבי ישראל קרדונר עלה אפילו על רבי נתן בענין השמחה. (וכן מצינו שרבי ישראל קרדונר היה רוקד כמעט כל הלילה של כל ליל שבת, כמו שרבינו גילה שליל שבת הוא כמו חתונה, ולא מצינו הנהגה זו בתמידית אצל רבי נתן). ואולי יש לדחוק, שהשתיה הוא הדבר האחרון של פורים, כי קודם מקפידים לקיים כל מצות היום כראוי, ורק אחר כך יכולים לשתות עד דלא ידע, והקושי של רבי נתן היה רק בכל קיום מצות היום עד השתיה, וכיון שהגיע לשתות – עזב כל הדאגות וכדומה ורק שמח ו עלה ועלה ועלה .

אות שיד

שיד. הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד כמו של עכשיו, ע"כ.

עמש"כ אות שב. ועמש"כ בספר המידות, תפלה א.

אות שכה

שכה. כששאלתיו אם אדבר עם בני אדם, השיב לי "שמוס יא (-כן תדבר). שאלתיו: איך ווייס אבער ניט וואס יענעם גייט אפ (-אבל איני יודע מה עובר עליו). השיב לי: דוא דארפס ניט וויסן (-אינך צריך לדעת). שאלתיו: וואס העלף איך אים (-מה אני עוזר לו). השיב: וואס האט דאס צו דיר (-מה זה נוגע אליך). והבנתי כונתו שרצונו לומר: דוא פועלסט יא (-אתה כן פועל), ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נו שכל אחד יש לו מלכות וצריך להתשתמש במלכות שלו להוכיח וכו ', ובאות ג' שם כז"ל אך איך אפשר לו להזהיר ולהוכיח אותם, כי אניו יודע מה שצריך להם, וגם אינם אצלו להוכיח אותם, וע"כ צריכין לזה דעת, כדי לידע איך להוכיחם וכו' ע"ש. וצריך לומר שתוכחה הוא יותר מסתם לדבר מהתכלית. אי נמי יש לפרש שמבואר בתורה נו שם שעל ידי עסק התורה פועל להוכיח אותם, ולכן רבינו סמך שרבי נתן ידבר איתם תורה ועל ידי זה יוכיח אותם. ואע"פ שרבינו סיים מה זה נוגע לך, והרי אם זה מבחינת תוכחה הרי ודאי נוגע לו כמבואר בתורה נו, י"ל שאפילו לפי תורה נו האדם אינו יודע בדיוק מה פעל, כי מבואר שם שהתורה הולכת ומוכיחם , אפילו שהוא רחוק מהם .

של: 'אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, עם כן לא היה צריך אותך' – הביטוי הזה שאז הש"י היה עובד את עצמו, מצאנו בס' אמתחת בנימין (על קהלת בפסוק וזרח השמש, והובא בספר בעל שם טוב א'קג , ושם ציינו לע"ע א'תרז-א'תרח , ובאות תתפט ).

אם הקב"ה היה רוצה שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך ע"ש.

כעין זה תמצא ברמח"ל בספר דעת תבונות ח"ב אות ס: שכדי שיהיה הכח הזה לנברא הזה, צריך שיהיה לו הבחירה, מצד מה שיהיה לו כח להחזיק המניעה ההיא גם כן. שאם לא כן, אם ירצה בכך (-להסיר את המניעה), לא היה נקרא שיהיה הנברא מסיר המניעה, אלא שרצונו יתברך עצמו היה מסיר המניעה. ואז היה הכל אחד – אם לא היה משים אפילו מתחילה את המניעה הזאת ע"ש.

וע"ע באדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' רצ ) ז"ל הב"ה רצה להיות נלחם דוקא , כדי שיתוקנו כל הדברים במדרגותיהם. כי מה שנעשה בדרך נס שלא כסדר הבריאה, לא יוכל לתקן תיקון גמור, אלא לפי שעה, כדי שאחר כך יעשה התיקון הגמור. אבל התיקון הגמור הוא, שכל המדרגה ומדרגה לפי ענין מציאותה טבעה תתוקן היטב, עכ"ל.

אות שלב

שלב. אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים. לכאורה יש שני דרכים לפרש את זה, א' שרבינו הקדוש עובד ופועל לטהר את עם ישראל על ידי כל מיני תיקונים שהוא עושה. ואכן יש לפרש שהכוונה כמו טהרה במקוה ממש. ו ע' בערך הרמח"ל שכתב לשון מעין זה על המקוה . ויש להעיר שמצינו שבבית המקדש הים של שלמה היה עומד על י"ב פרות כנגד י"ב שבטי ישראל, הרי שיש דרך טהרה דרך שורש נשמות ישראל.

והנה זה שרבינו מטהר מכל הכתמים, כל, זה הכמות, וגם באיכות, שמטהר לגמרי בשורשו, וגם במהירות, כמו התיקון הכללי שיסד, שתוך כמה דקות ספורות עבר הכתם. ואכן רבינו נולד בשנת תקל"ב, ושנתיים אחר כך גילו חומר הנקיון החזקה של קלור chlorine bleach , כי עד אז היה להם איזה סוג חומר שלקח חדשים של עיבוד, ושנתיים אחר לידת רבינו כבר היה להם חומר חזק כזה שמיד מנקה נקיון חזק.

(והנה עוד חומר גילו – hydrogen peroxide , בשנת תקפ"ח, והתחילו לנקות איתו עד שנת תרמ"ב, אבל לא יצא לשימוש עולמי עד שנות תר"צ-. והנה סבא ישראל היה מפליג במספר שנות חייו, כי לכאורה לידתו היה בשנת תרנ"ז ונפטר בשנת תשנ"ה, שזה שנתיים פחות ממאה שנים, אך נשמע מסבא ישראל כמה פעמים הפלגות, והשם יודע כוונתו, ואכן נוכל להבין מזה שחייו שייכים לשנים הקדומים, וקבלת הפתק היתה בשנת תרפ"ב, והוא עוד גילוי יותר חזק ויותר מהר לנקיון ).

אמר אני נהר המטהר מכל הכתמים – יש פה השמטה ז"ל אמר המעתיק: פעם אחת התפאר עצמו ואמר בדרך צחות בזה הלשון ( ווער ס'ע רירט זיך אן אין מיר מיט א פינגער , ווער ער זיך שוין מיט גיין זיבען וואסערן ניט אפ וואשין ) מי שיגע עצמו בי אפלו בעצבע , הוא כבר יעבר אפלו שבעה מימות מבלי להרטב , ע"כ.

ואולי י"ל כי איך עוברים מים בלי להרטב ? אלא הכוונה שיעבר על גשר, כי רבינו הוא הגשר שצריכים לעבר עליו בעולם הזה.

ולפי זה, רבינו הוא הנהר וגם הגשר, ודו"ק . נהר גשר ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

חבר אחד רצה לפרש שהדרך לעבור בלי להרטב הוא כמו בקריעת ים סוף.

ואפשר ששני הדרכים נכונים, עיין בסוף ספר שבחי הר"ן המשל שאחד נהג בחכמה ועבר המדינה בלי שיבינו וכו' ואחד תפסו אותו ועינו אותו וכו' ע"ש.

שמ . אלו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלה, היו כלם בטלים בבטול גמור וכו' ע"ש.

עיין באדיר במרום (עמ' צט , מכון רמח"ל ) וצריך שתדע, כי כל הדברים למעלה נעשים בשיר. וכל המאורות בצאתם מן המקור, יוצאים בשיר. כי שיר הוא התדבקות המאורות ברוב הנועם והחדוה . ויש המשוררים ויש המקשיבים. והיינו, כי כל מי שהוא מוכן, הוא מתדבק בשיר ההוא, ומתדבק למעלה. והוא מ"ש בתוספתא : פתיחן אודנין . וכל אחד משורר לפי בחינתו. ותמיד יש אלה השירים, כי יש תמיד השפעות חדשות. אך בשעה שאורות של התורה מתפשטים, הם עצמם משוררים השיר שלהם, וסודו: רינה של תורה (שמות רבה מז:ה ) וכו' וכו' לכן בהמשך מאורות התורה הם שולטים על הכל, וכל שאר השירים נשתקים מפני השירה. כי כולם צריכים ליתקן בכמה מקומות, אך זה במאורות היוצאים בכח: בסוד סיני ומשה כנ"ל, ע"ש.

שמב . 'אמר בדברי רבותינו זכרונם לברכה מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו, כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא, ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלמוד והתורה שלו, וכפי אותה ההתחלה מזה המקרא כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו וכו' אבל וכו' יכול להתחיל מכל מקום וכו ', עכ"ל.

כי 'פתח' שהוא באמת לשון רבותינו ז"ל בתלמוד ובזוהר הרבה – פתח רבי פלוני, 'פתח' עם האותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ולכן בודאי פתח יפתח מכל מקום.

עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא קיח .

אות שמג

שמג. ובאמת חדושים של גמרא פרוש (רש"י ו) תוספות הם קלים מאד וצריך להיות בקי בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, עכ"ל.

קשה דקי"ל דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות (רש"י מסכת שבת קלב . ד"ה עקיבא עצם כשעורה הלכה). ואולי הכוונה שעל ידי בקיאות בהי"ג מדות יכולים להבין ולברר את התורה שבעל פה ממקורו.

אות שמה

שמה. ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו , ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו . וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהוחוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם.

ו עיין בליקוטי מוהר"ן תורה נו - יש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה ובאתכסיא על הכל. ומבואר הדבר (וכן להדיא בחיי מוהר"ן אות כד) שרבינו כוון על עצמו. וע' חיי מוהר"ן (אות כד) שרבינו אמר שבאתגליא יש לו ממשלה על כל פנים על חסידיו, אז לכאו ' צריכים לומר שמה שרבינו כותב שיש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, לאו דוקא שבאתגליא אין לו שום ממשלה כלל, אלא ממשלה קטנה.

ועיין בשיחות הר"ן קצח ז"ל כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו '. אבל עכשו , על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו, אך אעפ"כ וכו' עיין שם.

שנג . והתחיל לחשב, הבעל שם טוב ז"ל מבינה, והמגיד ז"ל מחכמה, אף על פי שבינה למטה מחכמה אף על פי כן [-הבעל שם טוב (כך נלע"ד)] היה אומר תורה מאותה הבינה שהוא למעלה מחכמה. רבי ברוך ז"ל מבינה שהיא למטה מאותה החכמה, ע"כ.

בכתבי האר"י ידוע שפרצופי חכמה ובינה כוללים השתלשלות של עוד שני פרצופים, ישראל סבא ותבונה. והרי בינה-אימא למעלה מהחכמה שהוא ישראל סבא.

ועיין ברש"י פרשת דברים ( א:יג ) ז"ל ונבונים, מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו, הוא מחזר ומביא משלו, ע"כ.

דברי רש"י יכולים לפרש שאותו בינה הוא מלמעלה למטה, דהיינו כאשר עלה כל כך בחכמה שיכול להורידו למטה. ולא שהבינה בעצמה חשובה יותר מחכמה. אכן ראיתי עכשיו מובא מספר בינה לעיתי ם , דרוש א' לפורים, שמפרש את הפסוק (ישעיה ה:כא) הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים, ז"ל כי המחזיק עצמו לחכם בפני וכו' אבל בהיות נגד פניו ובעיניו נבונים, שהם ממדרגה יותר גדולה מחכמים כנודע, כי הבינה יותר מהחכמה, זה הוא רחוק, עכ"ל. ולכאורה מש"כ כנודע, הכוונה לרש"י הנ"ל.

ר' אברהם בן הר"ן כותב כמה וכמה פעמים שרבינו בחי' בינה. ועיין מה שהבאתי בריש דברים על רש"י הנ"ל מר' שמשון מאסטרופוליא , ששאול זכה למדרגה זו, ודוד המלך שהיה רק במלכות ביקשה מהשם יתברך אח"ת שאלתי עיין שם.

אות שנה

שנה. כי ספר יו הם שמירה גדולה בבית לשמר גם העשירות וממון האדם מכל ההזקות , עיין שם.

והנה כמה פעמים שמענו על נסים שכל הבית או רכב נשרף חוץ מספרי רבינו, ואף על פי שזה בודאי נס גדול ( ודלא כספר רזיאל שרבינו הראה על זה שהוא בעצמו נשרף), איך לא שמר את כל הבית? עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן קמג .

שסג . קודם שנתקרבתי וכו' שיתקרב אליו איש וכו' ואז היה יכול לבאר כתבי האר"י ז"ל עד שאפלו נערים יודעי ספר היו יכולין ללמד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל, עכ"ל. והמשמעות שזה התקיים עם התקרבותו של רבי נתן.

והנה עיין במכתב שכ' רבי אברהם קליסקר לבעל התניא (אגרות חסידים לארץ ישראל, מכתב סד) ז"ל לא מצאתי קורת רוח ממה דעייל כת"ה בחמה דנרתקה , דהיינו להלביש דברי הרה"ק ממעזריטש שהן המה דברי הרה"ק הבעש"ט בתוך דברי קדוש האר"י ז"ל. הגם שהגם שהכל הולך אל מקום א', לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובפרט מפני הסכנה שבעוונותינו הרבים שהגשם יורד ונוקב ולא אכשור דרא , אשר על כן ותבחר לשון ערומים וממילא אתגליין ולהבינו דרכי היראה והאהבה וכו' עיין שם. אכן מדברי רבינו כאן, וכן ממה שאמר על תורה ו' (חיי מוהר"ן אות ב) תאמרו לי איך מרמז בהתורה הנ"ל כל הכונות של אלול, וכן עוד כמה דוגמאות כאלו, מוכח שכבר יכולים לפרש את דברי רבינו על פי כתבי האר"י.

שסד . פעם אחת דברתי עמו מענין קבלת האר"י ז"ל, ואמר שקבלת האריז"ל הוא לגמרי אחד עם קבלה שחבר מורנו הרב משה קורדובירו ז"ל. אחר כך איזה שנים שוב נזדמן שדברתי עמו מענין הקבלה שגלה הארי"ז ז"ל, ואמר שהקבלה שלו היא רחוק ונשגב מאד מהקבלה של בעל הפרדס ז"ל. ועמדתי מרעיד ושאלתי אותו באימה, הלא שמעתי מפיכם פעם אחד שבאמת הכל אחד. השיב, מסתמא אם אמרתי כך ידעתי מה שאמרתי. והדברים סתומים וחתומים לכאורה. אך מי שיש לו לב להבין יכול להבין מרחוק שהכל נון ודבריו חיים וקימים והכל אמת ויציב ונכון וקים וישר. כי באמת בודאי הכל אחד בפנימיות האמונה באמת לאמתו. אך עף על פי כן דרכי התגלות הסודות של האריז"ל הוא רחוק ונשגב מאד מדרכי הפרדס, אף על פי שבאמת לאמתו הכל אחד. ואי אפשר להאריך בענין זה כי כבוד אלקים הסתר דב ר והמשכילים יבינו, עכ"ל.

בענין החילוק בין הרמ"ק להאריז"ל . עיין קל"ח פתחי חכמה, פתח יז . ומאמר הויכוח אותיות פג-ד. ומן הסתם רבי נתן לא היה לא גישה לכתבי הרמח"ל. ויתכן שאפילו אם היה לו, היה משאיר את הדברים סתומים, ואכמ"ל. ומכאן רואים שהרמח"ל יש לו מקום חשוב למלאות הרבה מהסתימות שרבינו השאיר, ואכמ"ל.

בעיקר הסביר שהרמ"ק דיבר רק בכללות והאריז"ל גילה ענין הפרצופים שכבר מפרש היטב בפרטיות עיין שם.

והנה הרבה מקבלת האריז"ל סובב על ענין שבירת הכלים, שבעיקר מבוסס על פרשת ואלה המלכים אשר מלכו, ומיתת אותם המלכים היא השבירה, ואילו הרמ"ק בפרדס רימונים פירש שהמיתה היתה העלם עולם הדין.

ויש לראות רמז בזה מה שידוע בברסלב שרק על ידי הנפילות ושבירות זוכים לקום למעלות עליונות יותר. וכמו שרבי נתן אמר (כוכבי אור, שיחות וספורים כרך ג' – נז ) שואל, עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה, ע"כ.

שוב ראיתי בריש הקדמת ספר עמק המלך (ד:) שכז"ל ומקצתם היו מרכיבים דברי הר"מ קורדואירו עם דברי האר"י עונם גדול מנשוא כי לא לתוה"ו בראה לשבת יצרה בעולם התיקון , ע"ש (הבאתי קצת מדבריו בשיחות הר"ן לב).

אות שסח

שסח. ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו , ע"ש.

עיין שיחות הר"ן עג ז"ל מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין , ע"ש ומש"כ שם.

חיי מוהר"ן שע : אבל נתן יש לו חלק גדול יותר וכו' שאם לא היה הוא לא היה לכם אפלו עלה אחד מהספר, ע"ש. יש רמז לזה במשנה באיזה מקומן שאומרים בשחרית, 'אם לא נתן – לא עכב', דהינו כל התורות שגילה רבינו לא היו נשארים לנו להתעכב.

שעא (לג): אמר לי האתה תהיה במרה שחורה? אתה מחיב להיות בשמחה תמיד [בפרוש אמר לי כן] ("דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין"), עכ"ל.

והנה צע"ג אצלי איך תרגם מהיידיש "משנה פרייליך " להיות בשמחה תמיד, לכאורה צריך להיות משונה שמח.

ועוד צע"ק על הדיבור, כי מצינו כמה וכמה פעמים שרבינו צוה להיות בשמחה, אבל בשום מקום לא השתמש בלשון חובה, רק שמצוה ועצה וראוי וכדומה.

חיי מוהר"ן שעד – נסיעתו לארץ ישראל לו – עיי ן בזה בלקוטי מוהר"ן תנינא קב.

שמעתי בשמו שאמר שכל ההשגות הגבוהות שהוא משיג אינם חושבים אצלו כל כך, רק העקר כשזוכה להכניס איזה דבור בתוך העולם . כי בכל דבור ודבור הוא מדבר בפני העולם תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים, ע"כ .

אולי יש בזה מה שמבואר מהאריז"ל שעליה הששי לתורה היא המעולה מכולם כי הוא בסוד יסוד שהוא מגולה, והשלישי שני לו, כי הוא בסוד תפארת שבו ב' שלישים מגולים. וכל שאר טפלים אליהם. וכן מצינו בעוד מקומות יתרון החסדים המגולים מעל המכוסים. עיין בלקוטי תורה, פרשת וישב, דרוש גלות מצרים ז"ל והנה צריך לבאר קושיא א', שנראה לפום ריהטא , כי אם כן מצרים היא יותר עליונה, כי היא בגרון של ז"א, וארץ ישראל שהיא רחל יותר למטה, ואם כן איך אמר הכתוב 'עלו זה בנגב', וכן אמר רדו שמה. והענין , דע, כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר בסוד יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה, נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקרא אור. וזהו סוד שביארנו, עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו ', כי אדרבה מקום מגולה נקרא עליה, ומקום הסתום נקרא ירידה, שהוא מניעות אור וכו' עיין שם (וזה נוגע גם למש"כ במסכת מגילה בענין מעלת מרדכי).

אות תא

תא. הצדיק נקרא אילן. עיין רש"י פרשת שלח, במדבר יג:כ היש בה עץ פרש"י אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו, עכ"ל

תב . יש מדרגות שאי אפשר להשיג כי אם על ידי מחלקת, וביאר שם שזה כמו המים שמרים את העץ. ויתכן בזה, כי רבינו אמר שהשיג תכלית יחידה שביחידה, וכבר הקשינו על זה שהרי בזוהר הקודש כתוב שעולם הזה אי אפשר סתם להכיל היחידה, ולכן חנוך הסתלק. ועל כרחך צריכים לומר שרבינו היה יכול להלביש ולהסתיר את עצמו, וכל עוד שרוצים להשיג בדרגות ובחינות כאלו שהם בתכלית יחוד השם כאשר העולם עדיין לא ראוי, אי אפשר אלא כאשר מוקף במריבה ומחלקת בחי' פירוד, חושך וענן סביבו, ועל ידי זה נותן את האפשרות שהעולם ישאר כהוויתו ולא יעכב אותו להשיג את תכלית היחוד.

ועוד נראה כי השמים הוא אש ומים שני הפכים, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה פ בענין יוסף ובחי' שלום שהוא התחברות החסדים וגבורות, אלא שצריכים מסירות נפש כדי להשיג את זה כמבואר שם, אכן כן הוא המציאות שזה שני הפכים ביחד. ולכן העובד את השם שצריך להגיע לזה בודאי ימצא את עצמו בתוך מחלקת, אלא שמצד העובד יהיה בשלום עם זה. וכן יש לעיין בתורה נו שרבינו גילה שהדעת והשלום הכי גבוה הוא במחלקת לשם שמים, ושם מדובר כאשר שני הצדדים הם לשם שמים, אכן י"ל שאפילו אם רק צד אחד הוא לשם שמים, לזה הצד יהיה לו דעת גבוה ושלום, וצ"ע.

אות תג

תג. אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל וכו '. כל ענין שלי הוא רק ראש השנה, ע"ש. שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. ראש השנה זה נ נח.

שלי בגמטריא נן יוד סמך נן (ניסן – עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מט, שגם ניסן בחי' ראש השנה).

עיין לקמן אות תקעט ז"ל ודברו אז מכל הצדיקים ומה היה עבודתם, ונשא רבנו ז"ל עיניו למעלה וסים : אבל מה הוא הענין שלי זה, זה אינו יודע שום אדם. ובלשון אשכנז: "האבער וואס מיין זאך איז דאס וויסט קיינער ניט". אחר כך אמר להאיש הנ"ל אספר לך מהו החולאת שלי וכו' ע"ש. וצע"ק שהלוא כאן גילה בפירוש שכל הענין (-יש שדקדקו שאמר ענין, דהיינו שבכל ענין וענין) שלו הוא ראש השנה.

אות תה

תה. ענה ואמר, הראש השנה שלי הוא חדוש גדול וכו ', ע"כ.

שלי בגמטריא נן יוד סמך נן (ניסן – עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מט, שגם ניסן בחי' ראש השנה).

תז . מספרי החקירות וכו '. בספר עבודת הקודש ג:יב להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך (ישעיה מב:ז ) כי ידיעת רצונו המשג בנבואה הוא סבת החפשיות והחרות משעבוד הזמן וקורותיו שהוא המסגר. מבית כלא, הם פתויי השכל והקשיו ומופתיו, שהם מונעים השלמות מבעליו, והפתפתים אחריו בחקירותיו הם היושבים בחשך, כי אור האמת לא ישג כלל כי אם מפי האמת, ומאורו יאירו וישפעו הדברים הרצויים לו ואין תחתבולה להגיע אליהם ולדעתם כי אם בנבואה, ע"כ.

תז . השמטה לענין הרמב"ם עמש"כ בחלק ה' מאומן בערכו.

ואמר מה שכתוב שם בספריהם "וכי אפשר שיהיה נעשה מהמשלש מרבע?", אמר רבנו ז"ל: אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות מהמשלש מרבע, כי דרכי השם נעלמות, עכ"ל.

שמעתי (התחלת הרעיון והוספתי) מי.ב . שמשולש זה יה"ו , כי כל דרכיהם הוא נגד האמונה, שהיא השכינה, ה' אחרונה, ורבינו אמר, אני מאמין וכו ', כי על ידי האמונה נשלם שם השם בד' אותיותיה. [ ועד"ז י"ל בעוד כמה דרכים, למשל, עיין בשער הכוונות, ענין הציצית דרוש ג', שמוחין דאבא יש ד' אותיות הוי"ה ואילו של אימא רק ג', ולפי זה לעשות משלוש ארבע, זה לעשות מוחין של אבא ממוחין של אימא].

וזה גם כן הענין של להביא את השיר פשוט כפול משולש – נ נח נחמ - למרובע – נחמן. כי כבר מבואר אצלינו כמה פעמים שנח"מ זה מקום קשה של דינים, בחי' צ"ח קללות וצ"ח דיינים, בחי' המשפט של אלו הצדיקים שניסו לשם שמים לעסוק בפיליסופיה רחמנא ליצלן. והתיקון שלהם רק על ידי רבינו הקדוש, השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא שיר האמונה, נ נח נחמ נחמן מאומן. [ואכן גם המרובע – נחמן, בחי' דין, כי מלבד הצ"ח קללות שבפרשת כי תובא, יש המ"ט שבתורת כהנים, כמובא ברש"י ריש פרשת נצבים (פסוק יב ), ועם הכולל, הרי נחמ"ן ].

ויש להעיר עוד שבאמת בשם הוי"ה יש רק ג' אותיות, כי הה' כפולה בו. ועיין בפי' הראבד"ד לספר יצירה ( א:ב ) כי יש ג' אמות אמ"ש – אויר מים אש, כאשר תמזגו קצתן בקצתן יתהווה מהם יסוד רביעי הנקרא עפר וזהו טעות הפיליסופים באמרם שיש ד' יסודות ואינו אלא ג' העפר נתהווה מהג ', ע"ש. הרי א"ש כמין חומר לשון רבינו שדוקא בענין זה לעשות משלוש ארבע סותרים הטעות של הפילוסיפים והמורה נבוכים.

תח . כמבואר בספרים שצועקים מרה על שאמר שבארבעה פרקים הראשונים שלו מבאר כל מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אוי לעינים שכך רואות, אוי ללב שנכנס בו שום סברא רעה כזאת שהיא כנגד כל ספרי אמת שקבלנו וכו' ע"ש.

כעת ראיתי בריש ספר הרזים ז"ל ומה מאד הפליא החכם השלם רבינו משה ז"ל בפירוש הדמיון הזה וכו' וכו' כידוע מדבריו בספרו הנכבד המפורסם במורה [נבוכים] אעפ"י שפנימיות פסוק זה רומז לענין נכבד ועליון שבעליונים וכו' וכו' וכו' וגם רבינו משה ז"ל כבר הביא ראיה בספרו הנכבד מפסוקים אלה שהגלגלים בעלי נפש ודעה ומכירים את בוראם ומשתוקקים למניעם תנועתם הסבובית , מה שאין צריך עתה להאריך בו והוא אמת, אולם כוונתינו בזה גבוה מכוונתו כגובה שמים על הארץ, ואל יחשדני שומע ויחשביני כמפליג וכו' וכו' אעפ"י שאנחנו מודים לרב ז"ל בקצת דברים ממה שכתב באותו פרק בענין הגלגלים והתחלתם ובפרק אחר במספרם וכו' ע"ש.

תט . ואמר שיכולין להכיר בהפנים של האדם אם למד (מורה נבוכים) כלומ שהפנים של זה הלומד זה הספר נשתנה להרע. כי בודאי הוא אובד צלם אלקים פנים דקדשה על ידי זה ,ע"כ.

שמעתי מש.א.ד . לפרש כי בספר מורה נבוכים הוא התרחק מכל תיאור אנתרופומורפי – דמוי אדם – של ה'. במקום לראות בה' ישות בעלת תכונות יזיות או רגשות, הוא מתאר במונחים של תארי שלילי , קובע מה ה' אינו, ולא מה שכן הוא. ולכן מובן שהלומד בו מאבד הצלם אלקים שהוא כולו ענין של מדותיו יתברך.

תי : ... אשר כל ההקדמות שלהם לקחו מאריסטו היון ימח שמו ונמח זכ ר ו, ושאר האפיקורסים המפרסמים שהיו קצתם קדם חכמי התלמוד וקצתם בימיהם... וכל מקום שזכרו רבותינו ז"ל אפיקורס, כונתם על מי שנמשך לדרכיהם ולסברותיהם. אשר על כן גם שאר רשעים גמורים שיש להם כפירה כל שהוא נקרא גם כן אפיקורוס, כי תולין הקלקלה במקלקל. כי היה פילוסוף אחד ששמו הרע היה אפיקורוס כשמו כן הוא ימח שמו וזכרו, ודעתו הרעה מפרסם בספריהם הרעים, עכ"ל .

והנה בפרשת דברים ( ג:יד ) כתיב יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב עד גבול הגשורי והמעכתי - ותרגם אונלקוס והמעכתי - ואפקירוס . והנה בפרשת אמור ( כב:כד ) אונקלוס תרגם ומעוך - ודי מריס. והיה נראה בזה שהשם האמיתי של המעכתי היה אפקירוס (כמו שמצינו למשל שאונקלס מתרגם כל פעם צוען מצרים - טנס דמצרים - עיין במדבר יג:כב ), ואם כן האיש הזה שפירוש שמו הוא מעיכה וכתישה (ובפרט בביצים רחמנא ליצלן מפגמי הברית כאלו), היה חי עוד הרבה לפני תקופת חז"ל (וכן בדברים ג:טו ו בהרבה מקומות בתנ"ך התרגום של המעכתי הוא אפקירוס , אכן בסוף פרשת וירא, ראומה פיל ג ש נחור הולידה את מעכה, ושם התרגום הוא מעכה, הרי שזה היה שמו העצם) . ואולי אחר כך בזמן תקופת חז"ל היה עוד אחד שהיה נקרא על שמו, וכשמו כן הוא שהיה פגום בברית קודש. אכן קצת קשה בכלל על דברי רבי נתן, כי מאחר שרואים שכן הוא פירוש המילה של אפיקורס, מנא ליה להוקים שהיה איש אחד בשם זה ועל שמו חז"ל קראו כל הכופרים, אולי חז"ל קראו כל האפקירוסים בשם זה כי מתאים להם מאד, ולאו דוקא שהיה אחד אב לכולם. וצריך לומר שמסורה בידו היתה.

(ועיין במסכת נדה (מח:) אפקריסותן , פרש"י מעפורת , והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להן מעפורת ע"כ . ובמסכת מועד קטן כב : ואפיקרסותו אינה מעכבת – שאבל לא צריך לקרוע אותו, ומבואר שם כמה פירושים איזה מלבוש הוא, יש אומרים סודר על הראש ותלוי על כתפו, והערוך (ערך אפיקרסין ) פירש, שהוא לבוש תחתון הפתוח בכתפיו, וכשלובשו קושרו. והמאירי פירש שהוא מלבוש שעשוי להתכסות בו לצניעות בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים, ועוד פירושים ע"ש )

והרע"ב במסכת אבות על המשנה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ( ב:יד ) כז"ל לשון הפקר, שמבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. אי נמי, משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה, עכ"ל.

תיא . גם שמעתי מפיו הקדוש שכשעוסקים בספרים אלו הוא כמו מי שהולך במדבר שמם שאין לו עם מי לפגע, כך כשנכנסין בספרים אלו הנ"ל אין מוצאין בהם דבר קדשה, והוא כמו הולך במדבר שמם שאין מוצאין עם מי לפגע, ע"כ.

עיין בתהלים פרק מג, כי אתה אלקי מעוזי למה זנחתני למה קדר אתהלך בלחץ אויב, ובתרגום: למה חקיר איזיל , הרי שתרגם את ההליכה הקדרה שהוא בחי' הליכה בחקירה.

תיב . וזה שהוא ז"ל בעצמו היה מעין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל במדבר שהוא מקום הס"א . ואיתא בזהר הקדוש (שמות קנז.) שבשביל זה הלכו ישראל במדבר, כי הם דרכו על הס"א בהליכתם שם. ובכונה זו הוא מעין בהם בספרים אלו שהם בחינת מדבר, והבן, ע"ש.

עיין בתקונים חדשים של הרמח"ל, תקון ע' תצא, שגילה מהות וגנות חכמה חיצוניות, וכתב ז"ל ואת מאן דאשתדל בהו דאתמר בה לא תלמד לעשות (דברים יח:ט ) אבל אתה למד וכו' (שבת עה .). דדא מאן דאשתדל בהו לתפסא בהו ס"מ ונוקבא ככלבין דמתפסן בשלשלאה דעל צואריהון . ודא מאן דלא נטיל רגלוי מאוריתא , אלא קביע בה ודאי, ותב ותפס באלין כלבין. אבל מאן דאתפי אבתריהו ושביק אוריתא , אשתביק מסטר קדישא לגמרי, עכ"ל.

תטז . פעם אחת דברנו עמו וגלה לנו שיש מופת על חדוש העולם, כי אם לא כן חס ושלום היכן היה מקום להחזיק את כל באי עולם וכו' ע"ש. לעולם לא הבנתי ההוכחות האלו, כי לטענה הא' יש לומר שהרגו זה את זה במלחמות או מגפות וכדומה. והטענה הב' הלוא הבני אדם באו מן הארץ והאדמה עצמה, אז במיתתם הם לא מוסיפים כלום ממה שהיה, ואדרבה, הרי שאכלו מפרי האדמה כל חייהם וחסרו ממנה. ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מהשבעה בעטלירס , יום חמישי שאחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרבה, כי יש לו חתיכת מדינה שהיא מוציאה פרות הרבה, ואחר כך כשמחשבין את הפרות שהוציאה המדינה, רואין שהמדינה אינה מחזקת מקום כל כך כמו הפרות, כי אין בה מקום כל כך להחזיק כל כך פרות, נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרבה, ע"ש. הרי שמן הטבע לא יוציא הארץ יותר ממה שיכול להחזיק. אכן על זה י"ל שזה רק לשנה אחת , אבל בכל שנה יתוסף.

תכ . שטוב מאד מי שזוכה לכנס ולטיל עצמו באמונה, ושם יש היכלות וחדרים, והוא נכנס ומטיל עצמו מחדר לחדר ומפלטין לפלטין. ויש שם דרכים כבושים נפלאים מאד, ומשם נכנסין ומטילין בבטחון וכו' ואחר כך נכנסין יותר ויותר, אשרי הנכנס ומטיל שם, עכ"ל.

ענין לטיל מהיכל להיכל, עיין ריש ספר המדות , ערך אמת אות א'. ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רמה, שכתב כעין מש"כ כאן לענין התורה.

תכא . שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם (-הגוים), כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים וכו' ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה על ידי זה הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל. (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה ( איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד ( איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען ) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ. ועמש"כ על זה בשיחות הר"ן קנב.

תכד ( יח ). בענין השמטות שיש ספרי מקבלים שסוברים ענין זה כמבאר ב ספרים, אמר רבנו ז"ל שאינו כן וכו '. וגם דעת האר"י ז"ל אינו מסכים כלל לענין השמטות וכו ', עכ"ל. ועיין בהשמטות כאן ז"ל ועין בספר שבחי האר"י ז"ל הגדול המחבר לספר לקוטי הש"ס, וזה לשונו שם בדף לא. לאפוקי מהסוברים שיש שמטות ומקדם היה שמיטת החסד ועכשו הוא שמיטת הפחד, כל זה אינו אמת. ושמע מרבו, והוא הביא מדעתו סברת השמטות, והאמת אינו כך, וכו' כנ"ל, עכ"ל.

ועיקר הענין נמצא בשער מאמר י רשב"י בביאור האדרא רבא קדישא דף קלה, עיין שם באריכות:

ז"ל את שבתותי תשמורו ואמר ושמרו בני ישראל (דף ל"ז ע"א) את השבת לעשות את השבת הרי כי בכל פסוק תמצא מוזכרים שתי שבתות ביחד ובכלל הדבר הוא להודיעך ענין טעות אחד נפל בפי קצת המקובלים כמו ספר קנה וספר בעל התמונה האומרי' כי שבע שמיטות יהיו בעולם וכל שבעה אלף שנה הם שמיטה אחת וכבר עברה שמיטה ראשונה ואנחנו עתה בשמיטה הב' הרומזת אל ספירת הגבורה וכיוצא בזה האריכו בדברים אשר לא כן ועתה אודיעך כי אין להאמין בדברים האלו וסיבת מי שהביאם לידי טעות הזה יתבאר בדברינו אלה. דע כי כאשר האציל המאציל העליון את העשר ספירות דאצילות הנה בתחילה האציל את השלש ראשונות אשר כבר ידעת כי אז הוא סוד שבת העליון . אבל כאשר האצילם לא היו בתיקון גמור כפי הצורך ולכן לא עלה בחשבון ומספר יום השבת הזה הנז ' ואח"ך בשבוע השנית שהם שבעה ימים אחרים האציל שבעה מלכי' הנרמזים בפסוק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וביום השבת שבסוף השבוע הזאת נאצל המלך השמיני הנקר' הדר ושם אשתו מהיטבאל כו ' ולסיבת אשר שלשה הראשונות לא היו מתוקנות לכן אלו השבעה מלכים לא יכלו לסבול אור המאציל ולכן היו כולם בחינת דינין ומתו ונתבטלו האמנם כשיצא המלך השמיני הנקרא הדר יצא יותר מתוקן מכולם כמבואר אצלנו והמלך הזה הוא בסוד היסוד הנקר' הדר כמבואר בלשון האדרא בדקמ"ב ע"א ובג"ד ובכולהו כתרים כו '. ואתבסמו תיקוני נוקבא בהאי אמה דאקרי חסד הה"ד ואלה המלכים כו ' ויציאת המלך הזה היה ביום שבת השני ואח"ך נתקנו השלש הראשונות הנז"ל כנז' באדרא. ואז יצאו בשבוע השלישית שבעה ספירות תחתונות. אשר הם נקראים אצלנו בשם חסד גבורה ת"ת כו ' עד ספירת המלכו' ואז ביום השבת השלישי יצתה (ד"ש ע"ג) המלכות ונמצא כי המלך השמיני שהוא נקרא הדר העליון והוא ממש יסוד נאצל בשבת שניה והוא קדם אל החסד אשר נקרא עתה אצלנו בשם ספירת החסד. ואח"כ ביום שבת השלישית נאצלה המלכות. וכבר אמרנו לעיל כי השבת העליון מכולם אשר בו נאצלו שלשה הראשונות בלי תיקון לא עלה בחשבון ונמצאו שתי שבתות אחד שבו נאצל הד"ר העליון ואחד שבו נאצלה מלכות האחרונה משבעה ספירות שנאצלו אחרי הדר העליון ואלו הם סוד שתי שבתות הנז"ל בפ ' את שבתותי תשמורו ובפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת ובזה תבין טעות המקובלים הנז ' כי הם קבלו מרבותם הקדמונים ז"ל כי השבעה ספירות האלו שאנו קוראים אותם חסד וגבורה ת"ת נצח הוד יסוד מלכות אשר הם סוד שבעה אלפי שני דהוי עלמא הנה הם נאצלו אחר השבעה מלכים הראשונים הנקראים מלכי אדום ומזה טעו לומר דאם כן נמצא כי גם בז' מלכים הראשונים הנקרחים מלכי אדום היה בהם המשך שבעה אלפים שנה אחרים כמו שהיו באלו השבעה ספירות האחרות ונמצא כי כבר אנו עתה בשמיטה שניה ומזה הוסיפו עוד לטעות ולו' שכיון שיש שתי שמיטות אם כן כך יתגלגל העולם עד תשלום שבע שמיטות ואין הדבר כן. אמנם השבעה מלכים דאדום לא נמשכו רק יום שבת אחד בלבד. (ע"ב) ותכף בשבוע השנית נאצלו שבעה ספירות האחרות כנז' שהיו מתוקנות וכנגד אלו השבעה ספירות ימשך העולם שבעה אלפים שנה ואין עוד כי השבעה מלכים ראשונים אין כנגדם בחינת עולם בפני עצמו כי לא היו מתוקנים והראיה לזה כי הנה הן עצמם חזרו אח"ך ונתקנו ע"י אלו השבעה ספירות אחרות ונתבסמו כמ"ש בדף קל"ב ע"ב וז"ל וכד אתא האי דיוקנא אתגלפו כולהו ואתחזרו לקיומא אחרא מנהון אתבסמו כו '. ונמצא כי לבחינת שתי שבתות הנז ' שבהם נאצלו הדר ומלכות כנז' טעו המקובלים לכנותם ולקרותם בשם שתי שמיטות ולא כן הוא ודי בזה , עכ"ל.

עיין אגרות פתחי חכמה ודעת לרמח"ל סי' כג (שערי רמח"ל עמ' שפ ) ז"ל ועכשיו יבין עליית הגוף – איך הוא עתיד להתעלות מעילוי לעילוי. הנה כל סדר שנסדר אחר הצמצום הכל נדרש בסוד ע"ס, ולכן נאמר שקיום כל דבר הוא ע"י ע"ס. כי אין שום דבר נמדד אלא במדה זאת. וע"כ גם מצבי האדם בזמניו נדרשים כן בע"ס , והוא מה שהזכיר בעל ברית מנוחה העליות עד אלף העשירי, וח ת ם בו. ומכאן יראה אגב אמיתת הרח"ו זללה"ה שגמר לטעות סברת התחדשות העולם בז' שמיטות, כי הרי ספר הנ"ל הוא ספר נכבד ויקר מאד, ונאמן בכל דבריו, מפרש סוף העילוי עד אלף העשירי, כמבואר שם בהקדמתו, ע"ש.

עיין שרשי המצוות לרמח"ל , כלל ל"ב ז"ל עוד מתיקוני השנה, שלא לעורר דין כלל על כן שמטת כספים, והעיקר כי המלכות נקשרת בגבורה ומשם כל החשך, על כן בשנה שבסודה, צריך לעשות הפך זה ולהגביר הרחמים תגבורת גדול ואז נתקנת תיקון עצום. ועוד מגיע הענין לתיקון השמיטה הכללית, שהיא שמטת הגבורה כמבואר במקומו, עכ"ל, ובהערות שם כבר ציין לדברי הרמח"ל באגרת הנ"ל והניח בצע"ג . וע"ש כלל מ"ח עמ' קיב ז"ל ונמצאו שכל מה שנמצא בהנהגה מעניני הקליפות ושליטותיהם , שרש כלו בספירות, הוא התלהטות המלכות הקדושה בדינים החזקים בסוד השמטה כמבואר במ"א , ע"כ.

עיין הקדמה שלישית לספר עמק המלך פ"ה ז"ל לאפוקי מהסוברים שיש שמיטות (ספר התמונה תמונה שלישית . וכן עיין בהקדמת הקנה עמ' ה'- ), שקודם היו שמיטות החסד ועתה שמיטות הפחד, כל זה אינו אמת, ושמעו מרבם שברא הקב"ה עולמות קודם לזה העולם והחריבן, והוסיפו הם מדעתם סברת השמיטות, והאמת אינו כך, עכ"ל. וכן שם בשער ו' – עולם התוהו, פרק מו, ז"ל ולקצת מקובלים נפל טעות, שכתבו שלפני העולם הזה היה עולם אחד, והיה סוד שמיטת החסד, ועתה זה העולם השני הוא שמיטת הפחד, וכן יחדש הא-ל יתעלה עולמות עד שיכלו שבע שמיטות. והם טעו מחמת ששמעו מרבם שהיה עולם אחר קודם לזה העולם, ולא חששו לשאול לרבם מה היה טבעו של אותו עולם, למה החריבו וחזר ובנאו פעם שנית, אלא תכף אמרו מדעתם שהקב"ה יחדש שבע פעמים עולמות, והועלם שעבר היה סוד שמיטת החסד, וכעת אנו עומדים בזה העולם שהוא סוד שמיטת הפחד. ולא כן דברי מורנו ורבנו האר"י זלה"ה , שאמר שמתחילה בנה הקב"ה עולם אחד ומלכו בו שבעה מלכים שהם: הדעת, חג"ת , והנצח וההוד ביחד וכו ', עכ"ל.

המגלה עמקות מביא בכמה מקומות ששמיטה זו שאנחנו בו הוא מפחד יצחק.

ספר הדע"ה של הלשם ( ח"ב דרוש ג' נעף ז' דף כה:) ודע כי כל מה שאמרנו כאן מענין סוף כל התיקונים שהוא עד אלף העשירי, כי משם ולמעלה הוא בעולמות דא"ס כנזכר, הנה אין זה סתירה כלל (-היינו לאפוקי מהרמח"ל שכתב שהוא ראיה מוכרחת, השם יסלח לי שהבאתיו ) לענין השמיטות הנמצא בדברי הראשונים ספר התמונה והקנה והרמב"ן והמערכת והרקאנטי והציוני ורבינו בחיי והרדב"ז וכן הרמ"ק ז"ל בפרדס בשער הנתיבות פ"ב ובשער פרטי השמות פ"ג האמינן ג"כ בזה, אמנם בספר שיעור קומה מיאן בזה הרבה וכן בדברי הרח"ו ז"ל בלק"ת פ' קדושים, אך הגר"א ז"ל לא דחה דברי הראשונים כלל ועשה סמוכות לדבריהם, ואמר בתיקונים תיקון ל"ו זה לשונו: מכאן משמע כדברי הראשונים דשבע שמיטות ואנן בשניה , עכ"ל ( הגר"א ). וכן נמצא ג"כ בדברי רבינו עזרא רבו של הרמב"ן בביאורו לשיר השירים המיוחס להרמב"ן , והוא לרבינו עזרא כנודע, ע"ש בתרי"ג מצות במצות יובל. והנה ראיתי בספר אחד שסתר את כל דברי הראשונים מספר ברית מנוחה במה שחתם את כל העליות רק באלף העשירי וכנ"ל. אך באמת אין סתירה מדברי הברית מנוחה כלל ולא קשה כלל, כי אלו הג' אלפים שהם ח' ט' י' הנה הם מהג"ר , והם בסוד מו ח ין וכו' וכו' והברית מנוחה מדבר מהז"ת והמוחין שהוא הקטנות וגדול דכל שמיטה ושמיטה וכו' וכו ' , עד כאן דברי הלשם. וכעין זה רצה אחד בדורנו ליישב, נדפסו בדבריו בהקדמה לספר ברית מנוחה הוצאה חדשה מהדורא מקוצרת, שהסדר של ברית מנוחה איירי בסדר תיקון המבואר ברש"ש (נהר שלום דף יג סע"א ) פרצוף הימים שהוא בדרך עשיריות דהיינו משנה לשנה עד עשר שנים, וכן מעשר לעשר עד מאה, וממאה למאה עד אלף, ולכן אחר שית אלפי שנין ממשיך ועולה עד עשרת אלפים. אך המהלך שכתבו הראשונים שיהיו עליות משמיטה לשמיטה עד יובל, איירי בסדר תיקון פרצוף הזמנים שהוא בדרך של שמיטות ויובלות כמבואר, ע"כ.

ופליאה גדולה שתירוצים כל כך פשוטים לא ידעו הרמח"ל ורבינו הקדוש, לדעתם המשובשת.

ואולי הדרך הנכון ליישב מקום הטעות, שיתכן שענין השמיטות והיובל הוא שייך דייקא לנשמות, כי כן חירות הנפש תלוי בשבע ובשמיטה, ולכן יתכן שאותם הצדיקים ידעו בנפשם השמיטות שהיו עוברים על נשמתם, וטעו לחשוב שהוא ענין כללי בהנהגת כל העולם.

ועוד עיין בספר תורה אור למהר"ם פאפריש בכמה מקומות, ובעיקר בפרשת משפטים כא:ו , שהביא דברי האריז"ל שביטל סברת השמטות והיובלות, ואחר כך (בדילוג) כותב ז"ל אבל אני מאמין בענין השמטות, כי לא לחנם נכתב כל סדר קבלתם שכמעט הכל סובב על יסוד הזה, וכן הקדוש קנה, וה"ר משה ליאון בעל לבנת ספיר, ור' יצחק בעל ספר מאירת עינים , והרמב"ן, כלם הסכימו ע"ז, ואם היה רבינו יצחק לוריא ז"ל בחיים, הייתי שואלו ילמדנו רבינו מאמר ן' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה הנאמר באדרא (אדרא רבה קלו.), שהוא על היובל הגדול, כל כל דור נ' שנה, ונ' אלף דור הם מ"ט שמטות, ודבר צוה לאלף דור כתיב. וכו' וכו' וכו' ואיני רואה מקום הזק לאמונת התורה באמונת השמטו, כי מה לי שאני מאמין שיתחדש היום ה' אלפים שנה ות"כ , או אם נתחדש היום י"א אלפים שנה, שהרי סוף סוף יצא מיש לאין וסוף יחזור הכל אל האין הראשון שיצא ממנו, ודי בזה עתה, עכ"ל.

שלא להתעקש על שום דבר

שיחות קכב – לא לדחוק את השעה. חיי רכב – אם היו מפצירים לא עבר על דעתם.

מסכת ברכות דף סד. אמר ר' אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו מרדרבה ורב יוסף וכו' ע"ש.

אגדת בראשית (מ"ו) [מ"ז] נביאים. ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב:יג ). זש"ה לך עמי בא בחדריך וגו' (ישעיה כו:כ ), לך הסתכל בחדרי לבך , וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין , ואין חדריך אלא כליות, שנאמר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ:כז). ואם באו עליך יסורים אל תפתח את פיך, ותקרא תגר אחר מידת הדין, אלא וסגור דלתיך בעדך (ישעיה שם), למה חבי כמעט רגע. שאין היסורין מתעכבין בעולם, עוברין הן, שנאמר עד יעבור זעם. ד"א לך עמי, בשעה שאתה רואה שעה חצופה, אל תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, לך עמי וגו', התסכלו לי כביכול, בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם, נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו' (איכה ב:ג), אף עתם לך עמי וגו', שכל מי שעמד נגד השעה נפל בידה, וכל מי שנתן מקום לשעה, נפלה בידו, נבות וכו' וכו' אברהם וכו' וברח מנמרוד מלך הכשדים וכו' ונפלה בידו שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ויאמרו ראה ראינו וגו' וכו , יוסף וכו' בשעה שהיו מוכרין אותו לישמעאלים, ולא היה יכול למור אחיכם אני, אלא שתק ונתן מקום לשעה וכו' וכו '. יעקב וכו' וברח מפני עשו וכו' עיין שם.

תנחומא ויצא ה : בשעה שאתה רואה השעה חצופה, לא תעמד כנגדה אלא תן לה מקום שנאמר (ישעיה כו:כ ) לך עמי בא בחדריך... שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו ... ודוד נתן מקום לשעה שנאמר (שמואל א:כ:א) ויברח דוד מנויות, וכתיב (תהלים ג:א) בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב (תהלים נז:א ) בברחו מפני שאול במערה. וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו הנה [נא] ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל.... נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה, שאמר לו אחאב (מלכים א:כא :ב-ג) תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, מה עשה אמר: חלילה לי מה' וגו', מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר (מלכים א:כא:יג) ויעדהו אנשי בליעל את נבות נגד העם וגו', ויסקלהו באבנים וימת.

תנחומא ויחי ו: ויהי אחרי הדברים (בראשית מח:א ) מה כתיב למעלה מן הענין 'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' (בראשית מז:כז ), למי שהשעה עומדת לו, והנביא צווח 'לך עמי בא בחדריך' וגו' (ישעיה כו:כ ), אמר הקב"ה, אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה, נבות לא נתן מקום לשעה, לכך כתיב ביה 'כי סקל נבות וימת' (מלכים א:כא:טו).

משלי כא:ה מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ [ פרש"י ז"ל דוחק את השעה] אך למחסור.

אות תל

תל. אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך וכו' גם אני יודע שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה, וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי, על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו, פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו וכו' ע"ש.

הנה דברי רבינו הקדוש פה הם ממש כמו שמצינו ברש"י סוף פרק שני של מסכת ערכין ( יג : - הבאתי הלשון בערך שיר חדש – שירה חדשה) שהגמרא שם אומרת שבימות המשיח הכנור יהיה של שמונה נימין , ורק לעולם הבא יהיה של עשר ויהיה נקרא שיר חדש לשון זכר, ובפירוש רש"י ז"ל כך תשועות הללו (אפילו של ימות המשיח, הם בחי' נקבה כי) סופן לילד צרות, אבל שיר של עולם הבא לשון זכר שאינו יולד, עכ"ל.

ולפי זה, לענין השיר חדש שגילה רבינו הקדוש בפתק, נ נח נחמ נחמן מאומן, היה ראוי שיצוה דייקא עליו (אכן היה לרבינו עוד הרבה טעמים שלא גילה כמש"כ כאן). אכן מה ששייך לעולם הבא הוא כולו רצון בלי שום כפיה.

ובשיחות הר"ן (קפה) רבינו גילה שכל הנהגה שהוא מצוה הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים ולעתיד לבוא, ע"כ. הרי שבדבר הצואה היה לו התוקף של עולם הבא, רק עם כל זה, כאשר היא פועלת בזמנינו על כרחך יהיה משהו לא טוב מתגלגל ממנו כפי גשמיות העולם. ולפי זה י"ל גם לענין השיר חדש שגילה רבינו, שכל עוד ששרים אותו בעולם הזה בזמנינו עוד יתגלגל מהישועות שלו איזה צרות רחמנא ליצלן. אי נמי, הגם שיש בכל ציווי תוקף המגיע ומועיל ומתקן אפילו לעתיד לבוא, אינו לגמרי בשלמות של עולם הבא, ואילו השיר חדש, שהוא לגמרי בחינת עולם הבא, כי על כן נקרא שיר חדש, ולא שירה חדשה כנ"ל, אין שייך אחריו שום צרה כלל, אפילו כאשר שרים אותו בעביות עולם הזה.

תלא . ואפלו בעבודת השם צריכין לפעמים זאת לבלי להכריח עצמו יותר מדי וכו' ע"ש.

ענין שלא להתעקש עיין בספר מי השילוח פרשת מצורע ד"ה דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש כי יהי' כו ', מה שנאמר בזה דברו אל בני ישראל משא"כ בכל טומאת הגוף שנצטוו עליהם שלא נאמר כן וכו' כי הנגעים מורים על חסרון בשורש הנקודה הישראלית ח"ו וכו' כי שם ישראל מורה לדביקות בהש"י כמו שמבואר ישר אל, אבל אבות הטומאות האלה אין להם שייכות לשם ישראל ולדבקות הש"י וכו' וכו' ואח"כ נאמר פרשת טומאת זב ונאמר בה דברו אל בני ישראל, כי הענין הזה מורה לברי לבב ועשים מעשים יקרים מאוד רק שנמצא בו טעות כחוט השערה [- והשוה זה למה שרבינו אמר לעיל באות תל, שמוכרח שיהיה איזה דבר לא טוב, על כן אי אפשר לו להכריח ע"ש] והוא כענין שנתבאר על רחבעם עיי"ש כי מזה פשטה הגמרא (סנהדרין) שרחבעם הי' זב ממה שנאמר בו (מלכים א) התאמץ לעלות במרכבה, והענין בזה כי באמת המלוכה הוא שייכת רק לזרע בית דוד, ורק שהוא היה רוצה לתקוף בחוזק קודם זמן, כי אז הי' ברצון הש"י ליתנה לירבעם לפי שעה, וע"י שהתאמץ לכך בא לו עונש הזיבה, כי זה ענין הזב שהדבר בעצמו הוא טוב רק שצריך להיות בעתו היינו לקיים מצות פ"ו (- דו"ק בזה כי זוב אינו ש"ז ואכמ"ל), וחטאו אינו רק שדוחה את הזמן, והענין שיש מן וכי יטהר עד מזובו מ"ט תיבות כנגד כל שערי הקדושה שבמ"ט ימי ספירה מפסח ועד שבועות, ועל תיבה שייך ליום מנינו, עכ"ל.

תלב . אמר שמה שהמלמדים דוחקים את התינוק ביותר, על ידי זה אינו יודע התינוק כלל, רק צריכין להיות אמן גדול בזה ללמד את התינוק בהדרגה בלי איום הרבה ובלי דחק יותר וכו' וכו' ע"ש.

עיין באיגרת הגר"א ז"ל ואל יכביד עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם, כי אם בישוב ובנחת, עכ"ל.

הרי לענין חינוך הילדים, אכן כאשר האדם לומד בעצמו נראה שעיקר היישוב הוא שהלימוד יהיה בדחילו ורחימו, ודו"ק .

אות תלד

תלד. מה שהיה יכול לעשות מיד עשה תכף וכו' ע"ש. כעין זה יש להביא סמוכין ממה שמצינו בגמרא (בכורות יג .) שדבר שיש לו רק קצת הלכות מביאים אותו מיד, כדי שאחר כך ימשיכו באריכות במה שיש להאריך.

תלד : ואמר אם היה אפשר לגמר כתיבת ספר האלף בית ביום אחד הייתי חפץ מאד בזה , ע " כ . וי " ל כמו שמובא כמה פעמים בספרי רבינו כי היום הוא המידה , כמו שכתוב ומדת ימי ( תהלים לט , לקוטי מוהר " ן לג , נו ), ולכן ראוי היה ליכתב כל ספר המדות ביום אחד . ופעם באומן חלקו את הספר לכמה חברים שכל אחד יכתבו חלק כדי שכל הספר יהיה כתוב ביום אחד , לקיים חפצו של רבינו . וכן מדת , שהיא מילת מדה סמוכה ל ' ימי ", מדה של ימי , “ מדה " ע " ה בגמטריא נ , " ימי " בגמטריא נח עם האותיות ( נחמ בגמטריא זמן , נחמ שנית , ע ' דבה”י א : יב : כג – לעת יום ביום , ודניאל ז : יב זמן ועידן , בחינת ( קהלת ג ) לכל זמן ועת , ן מאומן בגמטריא מקום ע”ה ). כי באמת נ נח הוא הדרך לזכות " להמדות " עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן .

אות תלה

תלה. וצוה עלי וקבע לי שעורים גדולים בכל יום, והזהיר אותי שבכל יום אראה לדבר עם בני אדם איזה שיחות וספורים לפקח דעתי. ואף על פי שלא היה היום מספיק לי לגמר השעורים שצוה עלי, אף על פי כן אמר שזה מכרח לפקח דעתי בכל יום על ידי שיחה עם בני אדם איזה שעה ביום וכו' עיין שם.

ולכאורה מבואר מאליו שרק מי שעמוס בלימוד צריך לקיים עצה זו לפקח דעתו, אבל מי שעוסק בעסקיו אין לו שום ענין בזה.

והנה ידוע בעולם בשם הגר"א שפירש המשנה באבות כדברי רבינו. כי אחד מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהן הוא במעוט שיחה, ובפשטות הכוונה הוא לשלול הרבה שיחה, שצריכים למעט בשיחה, והגר"א פירש שהוא ענין חיובי, לחייב על כל פנים קצת שיחה לפקח את הדעת כמו שגילה רבינו.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה לד רבינו גילה את הענין של שיחת חברים, כי כל אחד יש לו נקודה להאיר. ולא מבואר עד כמה צריכים לעסוק בזה, ורבי נתן כתב במקום אחר שלפעמים אין חברים וצריכים לקיים וקנה לך חבר, שהקנה והעט הוא החבר, ורבינו גילה בהשמטה שלפני ליקוטי מוהר"ן תנינא שכל עבודת השם מתחיל באחד היה אברהם, ועל כרחך לפעמים לא יהיו חברים, ואי אפשר לקיים ענין שיחות חברים כל יום. אבל ענין זה לדבר עם בני אדם סתם לפקח את הדעת, שפיר שייך תמיד, ורבנו צוה מוהרנ"ת שיעשה כן כל יום (ואילו היה חיוב לעשות שיחת חברים כל יום, לא הול"ל אלא לחזק אותו שיקיים שיחת חברים, ועל כרחך הרבה ימים יהיו בלי שיחת חברים, ובאותם הימים עדיין צריך שיחה עם בני אדם כן שהם, לפקח את הדעת).

מעלת התבודדות

תלו:

כשהודיע לי רבנו ז"ל ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו דברתי עמו, הלא האדם הוא בעל בחירה. ולא השיב לי בפרוש רק כלאחר יד, כאומר אף על פי כן. כלומר אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות, אף על פי כן צריכין לנהג כך. ואנכי לא יכלתי לשאל יותר כי ידעתי כי קשיא זו יכולין להקשות גם על כל התפלות וכו' ע"ש.

ולכאורה אינו קושיא כל עיקר, כי התפלה הוא חלק מהבחירה [ואדרבה עיקר הבחירה הוא התפלה, וכמו שכבר פרסמתי לשון הרמח"ל בדעת תבונות ח"ב אות ז: אין הבחירה אלא לבחור לבקש הטוב מן הקב"ה או שלא לבקש אותו] – דהיינו כן להתפלל או לא להתפלל, ובכמות ואיכות התפילה, כמה כוונה ולב ובכיה וכו ', וכולי האי ואולי האדם זוכה להנצל משקר והבל של העולם הזה ולעלות מעלה מעלה בהכרת האמת של מציאות התורה הקדושה. וזה הבחירה של האדם לעשות את זה, ועם כל הלב ונפש.

ולכאורה הקושיא הוא רק לפי עוצם הגלות שנסתר מדעת האדם יסוד התפלה, והרי הם נאבקים יום יום לעשות איך שהוא רצון השם במיטב יכולתם כפי מיעוט שכלם, ולכן כאשר שומעים שעל ידי תפילה יכולים לנצח, הרי זה פליאה גדולה, שלכאורה זה ביטול כל מאבק הבחירה. אכן האמת הוא פשוט כנ"ל, שיסוד התפילה הוא רק ההתחלה, שמשם מתחילה עיקר המאבק של הבחירה. שהשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד מלכותו.

ובאמת כעין מש"כ כבר מבואר בספרי ברסלב, ע"ש.

שוב ראיתי בספר שערי אורה, פרק י' על הכתר ועת רצון, נזהר מהשאלה זו. והרמח"ל ממש יישב הענין בספר אדיר במרום (עמ' שמא, מכון רמח"ל ) ז"ל כי הוצרך שיהיה חוק זה שיתגלה לפעמים סוף הרצון להתגבר בכחו , עד שלפי הסדרים האלה סוף סוף ישוב כל הרע לטוב. ואל תקשה שאם כן אין תיקון הבחירה שלם, יען הוא נצרך סוף סוף לחסד ולכחו . כי האמת הוא שעם כל זה אין דבר בחסד, אלא שהמאציל ית"ש הכין כבר מצוות שכחם יהיה לגלות הנהגת א"א בזמן הצריך (כמבואר בשערי אורה הנ"ל). ונמצא שגילוי א"א לא יהיה בחסד, אלא שהמעשה עצמו הוא כמו חסד, דהיינו שאינו לפי ההכנה, אלא בתגברות כח סוף הרצון, והבן היטב, עכ"ל.

תמא . תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלתם התעוררות הלב, העקר הוא האמירה בפה. רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא, ע"כ. ועיין לקמן אות תקח , ובשיחות הר"ן עד- עה .

יש לפרש בזה על דרך צחות מה שקי"ל (שולחן ערוך, אורח חיים א:ד) טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה, דהיינו שעל ידי שמרבים בלא כוונה משיגים את הטוב מעט עם כוונה. ועמש"כ על שמע ישראל (דברים ו:ד).

עיין במסכת עירובין ( נג :) רבא אמר (-לענין לימוד תורה בפה מלא) מהכא (תהלים כא ) תאות לבו נתתו לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתתה לו בזמן שארשת שפתחיו בל מנעת סלה, ע"כ.

עיין הקדמת ליקוטי מוהר"ן ז"ל ובה' בטחנו שכל מי שישים עינו ולבו היטב לדברי קודש הנאמרין בספר הקדוש הזה – יתלהב לבו ויפתחו עיניו ויכסוף וישתוקק מאוד לעבודתו יתברך, עד אשר ישוב אל ה' באמת בכל לבבו ונפשו ומאודו, ע"כ.

ועיין בספר המדות , שמחה יח : על ידי תנועות הגוף בא התלהבות הלב, ע"כ.

בפרפראות לחכמה רפה:א ז"ל ובתוך שיחתו הקדושה ענה אד לפניו בלשון צער וגניחה, האיך לוקחין לב כזה, גער בו מהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: גם אתה יש לך לב כזה, אלא שאין אתה מלבב אותו (-עיין שם היידיש), כי הבחירה חפשית אצל כל אדם, וכל אחד אפילו הגרוע שבגרועים יש בכחו לזכות למדריגה הגדולה שבגדולות, ע"כ.

עיין במסילת ישרים סוף פרק ז, ז"ל ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב , ב) כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, (שם פד, ג) צמאה נפשי לאלקים וגו'. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (שם סג , ב) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (שם יא, י) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג , עכ"ל .

והמשכיל על הדבר ישים לבו לעסוק דוקא בדיבורי חשק וכיסופים להשם יתברך, ובפרט שזה דרך חזקה להביא הגאולה כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה לא. ומה יפה לקבוע כמה דקות או יותר כל יום לעסוק בזה.

עבודת השם

אות תמד

תמד. השיב לי מה לחשש ולדאג , מאחר שיש לך על מי לסמך שוב אין אתה מתירא כלל. פרוש מאחר שיש דעה שמכשיר ואתה סומך על אותה דעה אין להתירא עוד כלל (אמר המעתיק, זה פשוט שעל דעה שאינה מסכמת להלכה בודאי אין לסמך, רק רצונו לומר שלא לחשש חששות יתרות בענין זה), עכ"ל.

הנה לפי הערת המעתיק מבואר שלא יקח איזה דעת יחיד לפסוק כמוהו. והרי מצינו דעות שבשעת הדחק יכולים לסמוך אפילו על דעת יחיד, ויש דברים שלעולם הולכים לקולא אפילו אם יש רק דעת יחיד, ועיין בזה בט"ז יורה דעה יז:טו , ואם כן כל שכן כאשר מבררים סוגיא ויש שיקול ככה וככה, שיכולים לסמוך על איזה צד.

תמו: 'חזרתי ושאלתי אותו הלא יש גלגולים, ואולי יצטרך לו להתגלגל עוד פעם אחת בזה העולם, ואם כן מה פעל במה שנפטר עכשו מצרות עולם הזה. השיב, אם ירצה יוכל להתעקש ולטען שם שאינו רוצה בשום אפן להתגלגל וילך עוד הפעם בזה העולם. שאלתי אותו וכי יועיל זה מה שלא ירצה להתגלגל. השיב, בודאי יועיל אם יתעקש ויטען עשו עמי וכו' עכ"ל. [עיין במסכת מועד קטן כח. שרב נחמן אמר שלא היה רוצה לחזור לעולם הזה, והפירוש שהבאתי].

והנה הדבר תמוה, שהגם שהמת יוכל להתעקש ולטען, אבל מנא ידיע ליה להמת שיכול להתעקש, כי הלוא רואים פה איך שרבי נתן כותב "ולקחתי זאת בדעתי היטב וקשרתי אותו במחי לזכר זאת היטב היטב אולי אזכה לזכר זאת בעלמא דאתי לטען כך ...” הרי שלא פשוט בכלל שהמת יזכה ידע לטעון כך, אז מה התשובה של רבינו. אם לא שנדחוק שרבינו היה נותן את העצה הזו להמת .

אכן יותר נראה שרבינו רק תירץ כן ליתן את העצה לרבי נתן, דבאמת הקושיא מעיקרא כבר מתורץ בכתבי אר"י בשער הגלגולים (הקדמה ד) ז"ל ויש בזה מקום שאלה, כי כפי הנראה לכאורה, שיותר טובה הוא ליכנס לגיהנם ( צע"ק כי מהרח"ו כותב כמה פעמים -ומהם בהקדמה ט- שתלמיד חכם אינו יכול ללכת לגיהנם וע"כ חייב להתגלגל) למרק תכף כל עונותיו, ולא לחזור בכמה גלגולים. והנלע"ד חיים לתרץ, כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעים, וירבה בעבירות על הזכיות, ולכן בראותיו שכבר השלים אותם המצות המועטות המוכרחות לו כפי שרש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגיהנם , ומתמרקין עונותיו, ונשארים זכיותיו שלימים, כי חפץ חסד הוא. אמנם הצדיק שעונותיו מועטים מזכיותיו, הם מתמרקים על ידי כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכיותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא ע"ד מ"ש רז"ל (מכות כג :) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, עכ"ל. הרי מבואר שצדיק אין לו מה לדאוג בחזרה לעולם, שהוא קרוב לשכר. ואילו הרשע בין כך ובין כך השי"ת נותן לו כעצת רבינו שמורידו מיד לגיהנם . אכן רבינו נתן את העצה אפילו לצדיק כמו רבי נתן, כי ידוע שרבינו מובטח מהשי"ת שכל אנשיו מקבלים תיקונם מושלם בעולם הזה, ועל כן אין כדאי להם לירד שוב בגלגול, ודו"ק .

וע' בשער הגלגולים (הקדמה ח) שכז"ל הנשמות יתגלגלו לכמה סבות: הראשונה הוא לפי שעבר על איזו עבירה מעבירות שבתורה, ובא לתקן. הב' הוא, לתקן איזו מצוה שחסר ממנו. השלישית היא, שבא לצורך אחרים להדריכם ולתקנם. והנה הראשונה היא קרוב לחטא, כיון שבתחלה חטא. והב ' הוא רחוק מלחטא. והשלישית ודאי שלא יחטא, ע"כ. ובהקדמה יא ( סוד"ה ודע כי האדם) כתב שמי שמתגלגל מפני חוסר מצוה שהיה יכול לקיימם אפשר שיחטא ויבואו על ידו עבירות רבות, ע"כ. וע"ש שיכולים להשלים מצוה על ידי עיבור. ואכמ"ל.

בזה שרבי נתן התחזק לזכור את העצה הזו, מבואר שהיה בטוח שזה יכול לקרה לו, שיצטרך לבוא בגלגול להשלים צלמו. וקשה שהרי מובא (מכתבי שמואל ב:יט) שרבינו ז"ל אמר, פעלתי אצל השם יתברך שלא יקח מהעולם מאנשי קודם שיסיימו עבודתם, ע"כ. וא"כ לכאורה לא יחסר להם שום אבר. ואולי רבינו עוד לא פעל או גילה את זה שלא יקחו מאנשיו טרם פקידתם. ועוד י"ל ואכמ"ל.

תמז . משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו ששמעתי בשם רבי יודל, ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמוד 148) מובא בשם הנועם אלימלך ז"ל הסבה שכל האנשים צועקים אלי, ושוטחים לפני את בקשותיהם, האחד מבקש רפואה לבנו החולה, והשני מבקש פרנסה, היא מפני שחטאתי, והכרעתי את כל העולם לכף חובה, לכן צועקים אלי: ,מלך, תן פרנסה', ,מלך, תן בנים', מפני שדברים אלו נלקחו מאתנו בגללך, ואתה גרמת שהם יחסרו לנו, עכ"ל.

תמז . אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול עכ"ל. פה רבינו הדגיש את העשה טוב. והנה יתכן שזה כולל גם כן סור מרע, שהוא גם כן מהעסק של עבודתו יתברך, וממילא כל הרע שבו יתבטל ויפול . אבל לכאורה יותר נראה שרבינו הדגיש את העשה טוב לחלוטין, וממילא יזכה לא רק לסור מרע ולהסיר כל הרע, וצריך עיון.

ע' לעיל אות רלח , שרבינו אמר לאמו שהענין שלו הוא סור מרע. ואפילו אם ניקח את הצד השני הנ"ל שרבינו אמר שהעיקר הוא עשה טוב וממילא יזכה גם להיות סור מרע, נוכל לומר שכך רבינו הקדוש הדריך לאחרים, אבל הוא בעצמו לקח בעיקר את הסור מרע. וכן מצינו למשל לגבי שברון לב, שרבינו לקח את זה לעצמו, ואילו לאחרים הזהיר אותם לא ללכת דרכו.

והנה עיין בספר אדיר במרום ( עו -) שגילה שהעיקר הוא להקדים הסור מרע ורק אחר כך עשה טוב. רק לפני החטא היה להיפוך. וצריכים למימר שעכשיו הבעש"ט (הבאתי המ"מ לעיל רלח ) ורבינו החזירו את זה.

שוב מצאתי במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים (עמ' ריח) שכז"ל הנה ידוע פי' הפסוק שבהמשכת אלהות בעשיית הטוב ממילא יתפרדו כל פועלי און. והגם דכתיב סור מרע תחילה, ואחר כך ועשה טוב, ידוע שיש ב' מיני רע, הא' רע גמור, עבירות וחטאים דאורייתא ודרבנן, צריך לשוב מהם בחרטה ועזיבה גמורה וחלוטה טרם הכנסו לעבודת השם יתברך, ומבלעדי החרטה והעזיבה לא תהי' שום התחלה בעבודת ה' כאמור, ולרשע אמר אלקים וגו', אבל הרע שבטבע במדות ודומיהן שאינם באים לידי מעשה אינם מחיצה מפסקת כל כך שלא יוכל להתחיל בעבודת ה' קודם שיהפכם לקדושה, אלא מחמת המשכת אלהות בעשות הטוב ממלא נופלים ויתפרדו כל פועלי האון, עכ"ל.

תמז . אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת, וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך איז הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ויפול " דוא טוא אין יודישקייט , גטס וועט בלייבן או שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן , ע"כ.

עין במסכת תמיד (כח.) תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעול םנחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ( משלי כד:כה ) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ע"כ. והמפרש (במקום רש"י) כז"ל עליהם תבא ברכת טוב, טובה וברכה באה לעולם, כשטובה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם, עכ"ל.

תמח . שפעם אחת היה בדרך והתפלל שחרית ונפל על פניו וכו '. שמעתי, משמע מכאן שאפילו חוץ מבית הכנסת נפל על פניו. ועמש"כ בפנים סוף ערך תיקון הראש והסוף

ואגב, במגלה עמוקות, מהדורא תנינא פרשת וישלח עמ' קטו : כז"ל במלת ויעבור נרמז מה שאיתא בזהר פרשת ויקהל (רב: י"ג מכילין דרחמי ) שצריך לומר אחר תפלת י"ח שלש עשרה מדות שהוא 'ויעבור', ואף היחיד צריך לומר י"ג מדות, עיין שם.

תנ :

תקס"א אחר שבועות בסמוך ספר זאת: מעשה באחד מאנשי שלומנו היה הולך כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא, והיה רוצה לדבר עמו מזה ולא אסתיעא מלתא . ומי ידע מזה כי מי הוא נביא שידע מחשבתו וכו' ואזי בשבועות חלם לו שבאו וכו' וספר לי אותו האיש הנ"ל שבא עכשיו את המחשבה שהולך עמה האיש מאנשי שלומנו הנ"ל עיין שם.

הרי שרבינו לא ידע כלל מאותו המחשבה, ואדרבה אמר שהיה צריך נביא לדעת ממנה. רק שגילו לו בחלום. ועיין בשיחות הר"ן קפד שרבינו היה יודע כל מה שעבר על האדם תיכף וכו ', וע"כ אין הכוונה אלא לרשימת עבירות וכדומה כמש"כ שם.

תנג . אמר, כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה, עכ"ל. עיין מש"כ בהלכות עשיית עבירה.

יש להעיר שהלוא רבינו אמר שהבחירה כבר בידו. ועוד יש להעיר שהרי מצינו במשה רבינו שלא ינק מהנשים מצריות כי פה העתידה לדבר עם השכינה, וכבר הערנו בזה במקום אחר שלכאורה מזה מוכרח שגם המשיח לא יהיה בעל תשובה עם עבירות חמורות כאלו. אם לא נדחיק, שרק עד מדרגת חיה יש את העיכוב, אבל במדרגת יחידה כבר הכל בתכלית היחוד, וצ"ע.

ועוד יש להעיר מהגמרא (שבת קיח :) והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו? אמרו להו: מימי לא נתסכלתי במילה שלי, ברבי, מילתא אחריתי הוה ביה (-אולי הכוונה בניתוסף למידה הנ"ל שהיה נמצא גם אצל רבי יוסי), שלא הכניס ידו תחת אבנטו, עכ"ל. ויש להעיר שבשלמא כמה לשונות של התפארות שם וכמה מקומות "מימי" הכוונה כפשוטו שזכו שאף פעם נכשלו בזה, אבל כאשר אמרו שהטעם שזכו , בגלל שבימי, האם זאת אומרת שאם נכשלו פעם אחת לא היו זוכים לזה, אפילו שעשו תשובה והכל? ואם כן כמו כן אצל רבינו הקדוש – רבי נחמן, אם חס ושלום היה חוטא, אפילו שהיה עושה תשובה והיה כמקדם, אבל לא היה עומד באותו תואר וזכות (אם לא שנדחיק כנ"ל שיש תשובה בדרגה של יחידה שמתקן בשורש לגמרי), וצריך עיון.

רק אחר כך הייתי עושה תשובה. ראיתי אצל אחד, אולי זה היה ר' שלום מפארואבישט ז"ל שאמר שאין לו זמן לעסוק בתשובה כי יש לו עבודה אצל השם יתברך יותר חשובה ואין לו פנאי. וצריכים לעיין בדיוק בלשונו. ובאמת כן ראינו אצל יוסף הצדיק, אף על פי שיצא ממנו עשר טיפות שכבת זרע לבטלה שגרמו לעשרה הרוגי מלכות, לא מצינו שיוסף היה עוסק בתשובה על זה, וכמו שמצינו אצל ראובן למשל, ואדרבה יוסף המשיך לנהוג במלכות. אכן על כל פנים ואופן בודאי על החטא שחטא חייב לעשות תשובה, וכוונת הצדיק הנ"ל לא לאפוקי עצם התשובה על חטאים, רק ריבוי העסק. ואכן משה רבינו נקרא מרא דתשובה .

אות תנה

תנה. מבואר שהצדיקים אמיתים עושים ישועות גדולות דרך נס בלי שידעו שזה בא מהם, ובאים המפרסמים של שקר ומראים שכאילו הם עשו את הנס והישועה.

ומעניין שאהרן פץ ז"ל סיפר (סרט 1 נסיעה ב' לאמריקה 1) איך שהתחילו להפיץ קמיעות נ נח באמריקה, שבאו לביתו של איש אחד שהיה משותק ר"ל, וסבא אמר למאיר ימיני לכתוב עבורו קמיע ושיגידו נ נח נחמ נחמן מאומן עד שיקום בריא, וכך עשו, והיו אומרים נ נח ומצוים אותו לקום, וכבר ראו שרגליו התחילו לנדד , והיו בהלם ואמרו זה לזה אם ככה זה עובד וכו ', ובא אשתו של המשותק ואמרה, לא, אם הוא יקום בריא זה לא מהפתק זה מהרבי יואל מסטמר , והם אמרו, אם ככה זה, אין לנו עסק פה, ועזבו. ולכאורה לפי דברי רבינו כאן, העיקר שהיה להם לרפאות הבן אדם, יהיה מה שיהיה, אפילו אם העולם יחזיק בשקר.

יש פה ענין עמוק בדרך והלכת בדרכיו, כי כך הקב"ה מנהיג את העולם בענוותנותו, שנותן לבריותיו להרגיש ולחשוב שהם פועלים ועושים, ואינו אלא הכל ממנו יתברך. ותימה הדבר למה לא תהיה בכלל האיסור לפני עור, שמטעים את הבריות להחשיב את השקר ודרכי השקר. ועיין בזה ברש"י בריש התורה עה"פ ( א:כו ) נעשה אדם, ז"ל אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן וכו' עיין שם. הרי לענין מדת הענוה כך מתנהגין , ודו"ק היטב עומק הענין.

תנז . החלום ופתרונו על נפילת השניים, עמש"כ במסכת נדה דף סה..

תנח . אמר מי שבקי בזהר הקדוש כל דברי הזהר הם אחד. הינו להמשיך שפע, להמשיך משח רבות קדשא , ולקשר העולמות. ולפעמים מחבר שני דברים אלו, ולפעמים שני דברים אחרים כ פי הענין, ע"כ.

מש"כ ולפעמים מחבר שני דברים אלו, אין הכוונה לאלו השני דברים של המשכת השפע וקישור העולמות, כי אלו תמידיים ולא רק לפעמים, אלא הכוונה ב"אלו" היינו איזה מושגים בעלמא, לפעמים אלו ולפעמים אלו – אחרים.

תסא . אמר מלך גדול מנביא על פי מצוות התורה (עין הוריות יג ), ע"כ. בספר חלקם בחיים דרוש כו : תקשי מאי חזית דעשה פשרה (עיין ברכות י:) באפן זה, להטיל לחזקיהו על ערש דוי ולא לישעיה, וילך חזקיהו לבקר את ישעיה, אינו אלא דאין זה כבוד מלכות שילך לבקר את החולה (אע"פ שהלכה ביורה דעה שלה:ב אפי' הגדול ילך לבקר הקטן ואפילו כמה פעמים וכו') , וכאשר מצאתי הדבר מפרש להרב היפה תאר בבראשית רבה פרק עט, דכתב וזה לשונו, לאו אורחיה דמלך לבקר חולין משום כבוד מלכות, ע"כ. [ ו קצת קשה, שהרי השם יתברך ביקר את אברהם אבינו , וזה אחד מהמקורות להמצוה ].

תסה . אמר רצונו שכל אנשי שלומני לא יהיה אחד מהם מלמד, וכמה פעמים דבר מזה וכו' עיין שם.

עיין מש"כ שיחות רמא .

גם אמר שטוב לענין פרנסה לדור בעיר גדולה. ואמר בדרך צחות שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין דבר שאין לו מקום, נמצא שכל אדם יש לו שעה. וכשעוסק במשא ובמתן יכול להיות שבאותו השעה שיש לו ירויח ממון הרבה מאחר שאותה השעה היא שלו. על כן יכול להיות שיזמין לו השם יתברך איזה הצלחה גדולה בעסק שלו שהוא עוסק, ויכול להרויח באותה השעה שלו רוח גדול. אבל כשהוא מלמד, אזי כשמגיע לו השעה שלו וכו' וכו '. וכן אין לך דבר שאין לו מקום, וכשהוא דר בעיר גדולה ששם מצויים עסקים גדולים, אזי יכול להזדמן לו איזה דבר גדול שיתעשר בו כי שם הוא מקומו, כי אין לך דבר שאין לו מקום. אבל בעיר קטנה שם יזדמן איזה דבר שבוש ופחות להרויח בו, כי הכל לפי המקום, כי אין לך דבר שאין לו מקום כנ"ל, עכ"ל.

לכאורה מבואר שיש שני תנאים, עסקי האיש, ומקומו.

והנה צ"ע במצבינו היום, שכל היכא שהאדם נמצא הוא יכול להיות מקושר לכל שוקי העולם הכי גדולים, האם זה מכשיר התנאי להיות במקום עיקר גדול. וכבר מצאנו כמה דברים שנראה שנשתנה המציאות מהזמן שבו היה חי רבינו, עיין בשיחות הר"ן רכא – היה מתלוצץ מאד מהלוחות וכו' שכותבים המארעות והשנויים כגון קר וחם וכו' ומש"כ שם.

ואכן אפילו אם נאמר כן, עכ"ז צריך התנאי שהוא מקושר לעסקים והשוקים האלו.

מדברי רבינו כאן על המעלה לעסוק בעסקים ולהיות בעיר גדול, יש ללמוד לענין עסקי עבודת השם. שאם האדם עוסק בחיצוניות התורה, כאשר יהיה לו סיעתא דשמיא ויזכה לחדש חידושים ולעמוד טוב על לימודו, הרי זה זכיה קטנה לעומת מה שיכול לזכות אם היה עוסק בפנימיות התורה ותפילה והתבודדות, שאז כאשר יזכה, יפתחו לו סודות ונפלאות השם. ולפי זה נפתח מובן אחר ועמוק במה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן תקצא ) לא להיות חסיד בעיר קטנה. ובאמת רבינו אמר את זה ביחד עם ענין המלמד כאן ז"ל שלשה דברים אינם חשובים בעיניו שוחט ומלמד וחסיד בעיר קטנה! ע"כ, אכן שם המשיך ז"ל שבנקל לו להכשל בגאות חס ושלום, ע"כ, אבל כל זה בסוגריים, ויתכן שהוא הוספת המעתיק (וכמו שהוסיף לענין כן להתפלל לא להתפלל – בכוונה), וצריך עיון.

תסח . ענה ואמר זאת ה וא קנאה גדולה בודאי, שיש צדיק גדול שעוסק בעבודת השם ביגיעות ועבודות גדולות כמה שנים בגוף ונפש, ולא ינוח כלל מעבודתו יתברך וסובל כמה צרות ויסורין , ואחר כך בא רך בשנים והשיג במעט זמן כל ההשגה והמדרגה שזכה הצדיק הנ"ל שעבד כמה שנים. וכמו שמצינו במדרש (קהלת רבה פרשה ה) שרבי בון עבד לשלשים [עשרים ושמונה] שנה מה שעבד תנא אחר בכמה שנים. (ואין אני יודע כונת הדברים. כי מקדם אמר שבודאי אי אפשר שיהיה פתאום נעשה צדיק גדול בלי יגיעות וטרחות ועבודות, אף על פי שהוא בן צדיק ובן גדולים. וספר משל נאה על מפרסם אחד רך בשנים שנתפרסם פתאום, ובודאי לא כל הרוצה לטל את השם יטל . המשל היה מענין האיש שנתגדל בוואליחאי אצל היעדניראל שגדלו פתאום, וכונתו היה להכעיס להאחרים שהיה להם גדלה יתרה וכו') , ע"כ .

לכאורה יש ליישב בקלות, ש לצדיק גדול עם נשמה גדולה, בודאי יעבוד הרבה ויטרח ויגע עד שישיג כל המעלות של הצדיק הקטן ממנו, אבל בשביל הצדיק הגדול זה יהיה רק ההתחלה, ודרוש ממנו להשיג הרבה יותר.

ואולי יש ליישב עוד, שאף על פי שהכל תלוי ביגיעה, עם כל זה יש הרבה לתלות בס"ד, למשל אם יש סיעתא דשמיא מיד יבחור לעבוד על המדה שבאמת צריך להתיחס עליה מיד, ואילו בלי הסיוע, יתכן שיבזבז הרבה זמן בנסיון לתקן שאר מידות עד שיבין או עד שיגיע להמדה הנכונה. וכן בכל דבר, עם סיעתא דשמיא יכול לרוץ מנקודה לנקודה כל פעם קולע מיד אל השערה, עולה בזריזות מחיל אל חיל, ובלי הס"ד כל דרגה יכול לקחת המון זמן עד שיבחנו וישיג איך לתקנו וכו '.

תעח . אמר ספר רזיאל אינו מאדם הראשון, ולא זהו הספר שנתן המלאך לאדם הראשון, ואין בו כח להציל משרפה ע"ש.

בהקדמה של המוציא לאור הראשון של ספר סודי רזיי, ר' שלום וייס, והוא בדברים אחדים של ההוצא חדשה, כתב על ספר רזיאל המלאך שנדפס באמסטרדם בשנת תס"א ז"ל ובאצם זה ספר (זה) של רבינו (-בעל הרוקח) שהעתיקו מתחילתו שמתחיל כמו זפר זה, ברוך חכם הרזים, והעתיק עד אות נ. וכן השמיט מה שכתב רבינו באמצע וז"ל: ואחרי כן אכתוב לך סוד המרכבה כפי אשר קבלתי מרבינו יהודה החסיד כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל החסיד, וגם קבלתי אני מפי אבי מורי הרב רבי יהודה אני אלעזר הקטן וכו' עכ"ל, עכ"ל. וכן מביא שם עשרה עדים נאמנים מגדולי האחרונים שכתבו בפירוש שיסוד ספר זה הוא מבעל הרוקח. כגון מהר"י עמדין זצ"ל, והגר"א מוילנא ושאר אחרונים.

ובענין מה שהפתק הקדוש, לפי כמה דעות, נשרף, במקום אחר הסברנו שמן הסתם הפת"ק (בגמטריא שרף) מבחי ' ספר הנשרף של רבינו.

חיי מוהר"ן תעט (שלא להתעקש וכו' אות לו) אמר שעל ידי שמספרין מ עשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד וכו' למשיחו וכו' למי שמשיח ומספר מזה ע"ש. וסיפור השלם של דיבור זה נמצא באבניה ברזל (סעיף נג , שיח שרפי קודש א-תקמח) מעשה מבת רבנו ז"ל וכו' היתה חולה מאד וכו' ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל וכו' ועושה חסד – השם יתברך עושה חסד למשיחו, למי שמשיח ומספר מהם לדוד ולזרעו עד עולם, זהו רבנו ויוצאי חלצו, שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום. וספר לה אז רבנו ז”ל מעשה מהרב המהרש”א , ונתרפאה , ע”כ. הרי שרבינו חידש עוד יותר מהבעש"ט שהחסד ימשך להמספר והמשיח בעצמו, ולא רק להשומעים שהם מזרע דוד.

והנה מצאתי בספר אהל יששכר (על האדמו"ר ישכר דוב בעריש הכהן מוואלבארז – ובספר מביאים כמה פעמים דיבורים מרבינו. ורואים שהיה נשפע מברסלב, למשל ע' שם בסדר הזמנים, נחמת ציון וירושלים שאלה רביעית, שמפרש איך שהתמיד על השגות הקודמות שתמיד באים להשגות יותר גדולות וצריכים לעשות תשובה וכו' וזה הענין מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה ו'. עמ' נט-ס) שפעם היה חולה, וביקש לשמוע סיפורי צדיקים וכו' והלה החל לספר מעשי הבעש"ט זי"ע, ותך כדי הסיפורים ניכר היה בהאדמו"ר שחלה הטבה רבה במצבו, וכשהוקל לו סח לסובבים אותו: דעו לכם כי נתגלה לי משמים (ספר חיי מוהר"ן?!!) אשר הסיפור בשבחו של הבעש"ט הוא סגולה לישועה, שבחי הבעש"ט הוא החלק השני של תהלים ועצתי אמונה לכל הדורות כשיחלה חלילה אדם מישראל הרי אם יוכל הוא עצמו לקרוא את סיפורי הצדיקים מה טוב, ואם לאו יקריאו לפניו פרק בבקר ופרק בערב, וכך גם קיימו אצל האדמו"ר ועד שהחלים לגמרי היו קוראים בכל יום באזניו מ"שבחי הבעש"ט " “קהל חסידים" ועוד, ע"ש.

הרי האדמו"ר הנ"ל פירש עוד שועושה חסד למשיחו, המשיח מהבעש"ט שהוא בחי' משיח.

תפא . הלבנה באתה בקבלנא לפני החמה וכו' והיתה החמה מפיסתה שתעשה לה מלבוש וכו' ע"ש. עיין בסיפור של הבן מלך ובן שפחה שנתחלפו , שבאמת החמה עשתה מלבוש ללבנה ע"ש.

תפב (לט) פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו '. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס, והלא אף על פי כן בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא זכרונו לברכה בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך אי אפשר עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס. יהי רצון שנזכה מהרה לכל זה באמת ובשלמות: ע"כ.

ע' מש"כ בהקדמה אות י'. ונראה לעניות דעתי בהבנת הענין והשער להשגת לשמה, כי הוא דבר מצוי בעולם כאשר רואים משהו נפלא ביותר, זה יכול להיות שקיעת החמה מדהימה, או ציור, או מכונה בנויה בחכמה עצומה, עד שהאדם נשאר בלי נשימה ממש, ונשאר מהומם, וזה המצב הוא בעצמו בחינת התבטלות נקיה וגם שירה ליוצר הדבר. והתבטלות הזה הוא נקיה בלי שום נגיעת עצמי. וזה בקיצוניות, משל להבין, אמנם בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה קצת הוא קונה ומרכיש לעצמו מהביטול הזה. וככל מה שהאדם זוכה להיות בביטול הזה, הרי הוא נקי מנגיעת עצמו, ועבודתו תהיה שלא על מנת לקבל פרס.

והמשכיל יבין בזה עצה נכונה ועצומה בעבודת השם, לצאת מהמוחין דקטנות , שיביא את מוחו ודמיונו להתפעלות עצומה מאד, שממש יאיר לעצמו תוקף עצומה של גדלות השם יתברך ושל רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן עד שישאר ממש מהומם ומבוטל, ואולי בזה הוא יזכה להתחיל ליכנס קצת לעבודת השם באמת.

וזה מה שרבינו כיוון שאין תשובה על השאלה זו רק להתחזק מאד ויגיעה בעבודת השם, כי זה בעצמו ההתבטלות, ומה שרבינו לא אמר בפירוש שהאדם צריך להביא את עצמו להביטול כנ"ל, כי באמירת הדברים הנ"ל חל הרבה בילבול , כי איך ידע האדם מה הוא באמת התפעל בביטול להשם יתברך, ואפילו אם הצליח לבטל את עצמו באיזה מידה, איזה חלק היה לו יד בזה ויגיע שכרו, ועוד שהרי להבדיל אפילו גוים ואפיקורסים משיגים ונהנים מכמה סוגי ביטול הנ”ל, ואם כן רואים שעדיין הביטול הזה הוא כפי מידת האדם המתבטל. ובהכרח כדברי רבינו הקדוש שסוף ותכלית הדבר צריכים לברוח מכל החשבונות בענין זה, ועם כל זה נראין דברי בעזה"י שמי שלבו שלם בתשובת רבינו פה, ואינו מחפש את החשבונות, רק מוכן ליגע בעבודת השם עד שיאיר ה' לו ממרום, בודאי הוא יכול כבר להשיג קצת הבנת הענין כנ"ל (והרי הדבר תלוי במעגל האמונה כאשר ביארתי בס”ד בהקדמה), ודו”ק .

תפד ( מא ). שמעתי מפיו הקדוש שאמר: שהוא יצר הרע גדול אצל הלומדים להמציא חדשות, הינו מה שכל אחד רוצה דיקא להמציא דין חדש - עיין שם ( תקכא ( עח )) כבר נתתי לכם כח המדמה כשר וטוב ואתם רשאים לחדש בתורה . ובעזה"י אביא משש"ק מה שרבינו צוה לרבי נתן לחדש כל יום, ופעם כמעט עבר היום וכו '.

תפה (בגמטריא תהלים) [כשאומרים טוב מזמור תהלים הרי הוא כמו משקה טעים], עכ"ל.

אין זה סתם ידיעה, אלא יש בו מסר למעשה בהנהגה [" פוליטקל " כמו מחאת כפים בתפלה וכדומה], להתיחס נכון לתפילה, כמו התם בסיפורי מעשיות משנים מקדמוניות מחכם ותם, שהתם היה עושה הנעלים, דהינו התפילות, בכלל לא בשלמות, ועם כל זה היה משבחם מאד כמבואר שם באריכות, וכן על כל הדברים שהיה מבקש מאשתו וכו' עיין שם. כן צריכים לחיות את המצות, כמו להבדיל בתענוגים ותאוות עולם הזה אנשים גונחים ונאנקים, או אה, ומשבחים וכו' על כל הנאה קלה עוברת וריקה, כן להבדיל צריכים לנהוג בדברים רוחנים .

תפט . שמעתי שפעם אחת נכנס אחד אצלו, ואמר לו: בזו השעה היה אצלי השר של יון והשר של צרפת ובקשו אותי ושאלו מי מהם יכבש , והשבתי להם מי שיחזיק יותר עם ישראל הוא יכבש , ע"כ.

ידוע שהצדיקים עסקו מאד בענין זה, ואכמ"ל.

סבא ישראל אמר: כשרבנו הקדוש היה בארץ ישראל היה מלחמות של נפוליון. נפוליון היה רוצה להרג את כל היהודים, ורבנו הקדוש דבר אתו, עם נפוליון, איזה דבורים, ע"כ.

ובשבחי הר"ן הבאתי הסיפור המלא שמצאתי באלון של חב"ד.

תצ . זכר נא הפחד שיהיה לך בעת שיוליכוך להבית עלמין ותשאר שם לבדך. והכל יפרדו ממך ותהיה נשאר מנח בין המתים, הלא עכשו אתה מתירא לצאת יחיד בלילה ומה תעשה אז.

עיין בספר חרדים ע"א ע"ב (חק לישראל פרשת ויחי יום א') ז"ל איך לא תתבודד עמו יתברך והנה אתה רוב זמנך יחיד בבטן אמך יחיד בעת תישן הגוף יחידי והנשמה יחידה הגוף בקבר בדד והנשמה בדד בגן עדן כל צדיק מדור לפי כבודו ובגהינם ודאי כיון דרשעים בחשך ידמו נמצאו לבדם לכן שמע בקולי לך עמו תמיד ולא תפרד רגע וכו' ע"ש.

תצ"א. תצ"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, עיין מש"כ על הפתק הקדוש, על השורה י"ז בתמוז יאמרו שאינך מתענה.

תצב . תצ"ב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכאן כתוב: כן אתם נדמה לכם שצריכין דוקא לומר לרפואתכם דברים כבדים, ואין אתם מאמינים שבדבר קל שאני מצוה לכם לעשות יהיה לכם רפואה שלמה, רפואת הנפש באמת, עכ"ל.

וסבא ישראל אמר: נ נח נחמ נחמן מאומן, זה דבר קל, וזה עיקר הכל.

וע"ע בלקוטי מוהר"ן , תורה פו, שכל מה שחסר האמונה צריכים עבודות יותר קשה בעבודת השם, וכל מה שהאמונה כראוי העבודה קל ביותר.

תצט . פעם אחת ספר מענין הבטחון ואמר שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו, כמו שמספרין מכמה צדיקים גדולים שהיו לפנינו, כגון הבעל שם טוב זכרונו לברכה, והצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זכרונו לברכה, וכיוצא בהם שבכל יום ויום היו מפזרים כל הממון שהיה בידם ולא הניחו אצלם שום ממון מיום לחברו. וכו' וכו' אבל יש מעלה גבוה יתרה ביותר דהינו שהצדיק האמתי יחזיק אצלו הממון, וזה קשה יותר. הינו כי עבודה זו גבוהה וכבדה ביותר , ע"ש.

לכאורה גם הנועם אלימלך בעצמו מודה לזה, עיין בספרו בפרשת לך לך ( יג:כ ) ואברם כבד מאד כו ׳. נ"ל דהצדיק כשנשפע לו שפע מהשי"ת מתירא מזה מאוד ע"ד קטונתי כו ׳, וע"כ הוא מתגבר יותר בעבודת השי"ת, לזה אמר " וישכם אברהם בבוקר", ר"ל דהחסדים נקראים 'בוקר', ולזאת כשהיה מגיע אצלו החסדים גדולים, אז ביותר הגביר לזרז את עצמו והלך למדריגה היותר גבוהה "וחבש חמורו" זה חומר הגוף. וזהו "ואברם כבד מאוד במקנה", ר"ל שהיה לו למשא מה שהשפיע לו השי"ת מקנה "כסף וזהב", ע"כ.

ולכאורה המשך דבריו שם הוא הסבר עבודת הצדיק כאשר קיבל השפעות של גשמיות ז"ל "וילך למסעיו " פירוש לשורשו, וזהו פירוש רש"י ז"ל "שפרע הקפותיו", דהנה אנו מברכים בכל יום 'מלביש ערומים' ו'זוקף כפופים', כי כל אדם מוקף בחיצוניות של עולם הזה, וכשהוא במדריגה גדולה אזי הוא מופשט מחיצוניות של עוה"ז ונשאר ערום, וזה אמרם 'הוי ערום ביראה', עד שמלבישין אותו בחלוקא דרבנן מעולם העליון, וזה שאנו מברכין "מלביש ערומים" אימת? כשהוא "זוקף כפופים", דהיינו שהולך לעולם העליון. וזה פירוש רש"י ז"ל "פרע הקפותיו" מלשון 'ופרע את ראש האשה', דהיינו הקפותיו שמוקף מחיצוניות , עכ"ל .

ועיין לעיל אות רסח ז"ל אמר אני יכול לקבל ממון הרבה בלי שעור, ולא יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה, נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפלו אם אקבל סך עצום בפעם אחד, אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך, כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו , עכ"ל.

תקא . מכבר אמר שחפץ מאד שיהיה לנו פרנסה. אף על פי שבטחון גם כן טוב מאד, אעפ"כ טוב מאד כשזוכין שיש לו מעמד פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת וכו' וכו' ואף על פי כן אמר שהעקר הוא בטחון וכו' ע"ש.

עיין מה שביארנו בזה בס"ד בספר שיחות הר"ן אות רלה .

תקב . איך המקבלים מבקשים ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו' שיש בזה עבודה ושכל איך וכו' ע"ש. עיין לקוטי הלכות, מתנה ב:ב.

יש גם כן ביאור כזה מר' נפתלי רופשיץ וראיתי אותו מובא (ספר אור גנוז) בשם ר' ברוך בזה"ל : פעם אחת כשהגיע ר' ברוך ממזיבוז בברכת המזון אל המילים "לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה והקדושה והרחבה" חזר עליהן שלוש פעמים ברגש רב, וכשגמר לברך שאלה אותו בתו, "אבא, למה התפללת כל כך שלא תצטרך לקבל מתנות מידי אדם, הלא אין לך פרנסה אחרת אלא זו, שהבאים אליך נותנים לך את מתנותיהם ברצון?" "דעי בתי" השיב, "שיש שלושה מינים של מביאים ממון לצדיק, האחד אומר לעצמו: רצוני ליתן לו משהו במתנה, הריהו אדם שנותן מתנות לצדיק, עליו נאמר 'אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם', אחד אומר: מה שאני נותן לאיש החסיד יגמול לי ה', זה מבקש ריבית מן השמים, עליו נאמר: 'ולא לידי הלואתם ', אבל יש גם כאלה היודעים: ממון זה נותן לי ה' כדי למסרו לידי צדיק, ואין אני אלא שליח, עליו נאמר: 'לידך' הם משמשים את ד' היד המלאה הפתוחה" עכ"ל.

והנה ר' ברוך פירש את הבקשה הזו לזכות שהנותנים יהיו ממש בבחינת ידי השם. ואילו רבינו הקדוש רימז שלא צריכים להיות תלוי במהות הנותנים, אלא שיכולים לזכות לשכל כזה שמכל מי שתקבל לא תהיה הקבלה בבחינת מתנת בשר ודם אלא מידי השם.

תקיח . שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים, שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפלו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה, אבל לפעמים נופלים מזה וכו '. מי יתן והיה לבבם זה וכו' עכ"ל.

עמש"כ לעיל אות שב.

עוד שמעתי בשמו בענין זה שאמר שעקר הוא הלב של ההתחלה, כי אז בהתחלת עבודת ה' מתלהב הלב מאד להשם יתברך וכו' עיין שם.

עיין בספר נועם אלימלך, פרשת חיי שרה (ענין הג') ז"ל והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות 'אין לך חסידות כתחילתו', כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואומץ רב בכל התאמצות האפשרו. וזה שפירש רש"י ז"ל 'בת ק' כבת כ' לחטא', ר"ל כמו כשהיתה בת כ' כשאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשה וכו' וכו' ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל, כך כשהיתה בת קו"ף היתה ג"כ במדריגה זאת, ע"כ.

תקכ . והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה וכו' ע"ש. וכן מבואר בכמה מקומות, שאע"פ שרבינו אמר שהמחשבה עולה יותר גבוה מהדיבור, עכ"ז העיקר הוא הדיבור. ודבר זה מובן, כי האדם נברא בצלם ובדמות כל העולמות, ושבירת הכלים שהקדים בריאת האדם, אף על פי שעיקר השבירה היה באור העינים , שרש השבירה כבר בסתימת הפה של אדם קדמון (והרמח"ל בספר אדיר במרום מאריך לפרש ענין השבירה בהתיחסו לאורות הפה), ואם כן אין לך דבר יותר חשוב מלפתוח הפה העליון על ידי אור פתיחת הפה בתפילה ובתורה.

תקכא . ואמר אתם יכולים להשיג בכח המדמה שלכם מה שאני יכול להשיג בשכל, ע"כ. עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו , שרבינו כתב שם שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, וביארתי שם בס"ד שעכ"ז יש ענין של רוח נבואה ששייך להשיג בלי למדנות, ולכאורה זה הדבר המבואר כאן.

צ"ע כי משמע מזה שהשגות של רבינו הם כמקיפים קרובים להם, ואילו במקום אחר אמר שאפילו השיחות חולין שלו יהיה השיג עבורם בעולם הבא, וכן במקום אחר אמר שהשגות של הצדיקים בעולם הזה יכולים להיות הרבה גבוהים אפילו מהשגות של אנשים בעולם הבא, ועוד דיבורים כאלו. ולכאורה צריכים לאמר שבכח המדמה יש הרבה מדרגות, כמו שחלום הוא אחד מששים של נבואה, ולכן בדמיון בעלמא יש יכולת להשיג מה שרבינו יכול להשיג בשכל, אבל לא בדמיון חזק שהוא מקיף קרוב להשכל.

תקכו . איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, הינו שאין לו התעוררות הלב לתפלה ועבודה, השיב לו רבנו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי'נאף אשה חסר לב' (משלי ו) וכו' ע"ש. – עיין שיחות הר"ן רמט על מקובל גדול שהיה איש רע.

ועיקר הענין שקבלה בגמטריא נאוף , י"ל על פי המבואר בספר ברית מנוחה ובספר עמק המלך (וכמדומני שגם בעל התניא כתב על זה), שבעולם אצילות ולמעלה כל האורות באהבה רבה ומזדווגים זה עם זה, מה שאי אפשר להתנהג כן בעולמות הפירוד של הנבראים.

אכן עיין במסכת סנהדרין צט : ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, ופרש"י ז"ל לומד תורה לפרקים – ואינו לומד תדיר תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו, ע"כ. הרי לפי זה יש לפ רש שגם הסיפור הראשון שמי שאינו ראוי ללמוד קבלה הוה בחי' נואף ח"ו, קשור בטעם הסיפור השני שהוא ענין לימוד מנומר בלי קביעות , שהלומד קבלה ואינו ראוי, הרי אין לו קביעות בשכינה הקדושה, וע"כ לפעמים ימשיך ויקשר למקומות לא טובים.

תקכז . לענין הקצים, שיש כמה גדולים שמחשבין קצים ואומרים שראוי שיבוא משיח באותו הקץ שהם אומרים וכו' ורבנו ז"ל לא היה מסכים על זה כלל, ומאר שבכל זמן שאומרים איזה קץ, אז בודאי לא יבוא משיח בשום אפן באותו הקץ שהם אומרים. וכבר מבאר בזהר הקדוש (זהר חדש בראשית יב ) שמקלל מאד כל המחשבי קצין, כי אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת (סנהדרין צז .), ע"ש.

והנה לפי ראשית הדברים חשבתי שאולי יש לחלק בין קץ העתידה לבוא לבין חקיקת הוכחה שהקץ הוא עכשיו ממש, אכן כיון שסיים בתליית הדבר על הסח הדעת, לכאורה אי אפשר לחלק, כי כל מה שעוסק בקביעת זמן ביאת משיח הרי שם דעתו עליו. אלא אם כן באמת כבר התחיל הבאתו בב"א.

ועוד יש לחקור בזה, אם ניתן לחשוב תקופת כמה שנים שבהם יבוא גואל. ושני משלים בימינו, א' שרוצים להוכיח שהקץ יבוא בשנת שפ"ת, אע"פ שכבר עבר שנת שפ"ת, מ"מ עדיין נשארו כמה צירופים של שפ"ת. וכן שמעתי רמז, כי חז"ל אמרו אד"ם , אדם דוד משיח, והרי דוד התחיל למלוך על ירושלים בשנת בתתצ"א , ועוד בתתצ"א שנה, הוא השנה התשפ"ב . אכן אין החשבון מוכרח להיות כפי אותה שנה שדוד התחיל למלוך בירושלים, יכול להיות שהחשבון מחצי שנותיו, והיינו שנה שלאחריה, ולפי זה יהיו עוד שנתיים, ויכול להיות באיזה שנה אחרת של ימי חייו או לשנת פטירתו, וכפיהם יהיו עוד כמה שנים לחשבון. האם חשבונות כלליות כאלו ששייכים לכמה שנים, והרי בכל שנה לא יהיו סמוכים לגמרי בדעתם שהיא השנה, האם חשבונות כאלו גם כן חשובים כביטול ההסח הדעת.

תקלד . רבי שמעון פעל אצל רבנו ז"ל שיזכה לשמש אותו אחר מותו כמו ששמש אותו בחייו, ע"כ. עמש"כ בערך היכל.

ע' כתובות דף קג . ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר וכו' וכו' יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי ... סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר (רש"י: שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו), כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה , אמרי שמע מינה לההוא עלמא הוא דקאמר , והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי להו ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהני לוה , ע"כ.

תקלו . פעם אחת עמדו לפניו אנשיו, ובא ערל אחד מהאנשי חיל וכו' ודפק על החלון ושאל יש כן אחד וכו' השיבוהו לאו וכו' אחר אחר איזה שעה חזר ודפק וכו' כך הוא היצר הכרע שלכם, שבתחלה בא ודופק על האדם ושכפונין ערף ממנו ומשיבין אין כאן אחד מחילותיו ומסלקין אותו ואז הולך לו, ואף על פי כן אחר כך חוזר וכו' וצריכים לגרשו בכל פעם עד שיסתלק לגמרי. ועין במקום אחר מזה (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח) שצריכין להיות עקשן גדול כנגדו פעם אחר פעם ואפלו מאה פעמים ויותר, ו א ז אם יהיה חזק כנגדו כמה וכמה פעמים יזכה לסלקו לגמרי, ע"כ.

בספר חסידים (סימן צג, חק לישראל פרשת קרח, יום ה') כז"ל הן כל אלה יפעל א"ל פעמים שלש עם גבר, כיון ששמר אדם עצמו מן העבירה וכפה יצרו פעם ראשונה שניה שלישית מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא שומרו, ע"כ. ועיין במסכת יומא (לח:) דבי ר' שילא אמרי כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא שנאמר (שמואל א:ב:ט) רגלי חסידיו ישמר – פרש"י ז"ל משנהג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כב ) פעמים, ישמור אותו מן החטא, ע"כ (ולעיל מיניה פרש ז"ל שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, סופי חסידיו ישמור, ע"כ).

ויש לחלק בין עבירה להרהור עבירה.

וכעין זה מצאנו בנטילת ידים שחרית, עיין בריש שער הכוונות ד"ה ועתה נבאר סדר נט"י ז"ל ולא תרחצם יחד ג"פ כל יד, אלא פעם אחת ביד זו, ופעם אחרת ביד הב' בסרוגין , כי על ידי כן רוח הטומאה, הנקרא שיבת"א בת מלך היא, ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם, ואם לאו אינה נעתקת, וכן נמצא בזוהר בכ"י, עכ"ל.

תקמג . ופעם אחת קרא אותנו עצים יבשים וכו' ע"ש. ובלקוטי הלכות (חושן משפט א', כח והרשאה ד:יג) ז"ל שלא יהיו עצים יבשים חס ושלום וכו' ע"ש.

אל תהיו עצים יבשים! הראשי תיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תקמו . דבר לענין מלחמות המלכים שנלחמים אחד בחברו על איזה נצחון ושופכין דם הרבה בחנם וכו '. ואמר שכבר נתבטלו כמה שטותים מן העולם וכו' ועדין טעות זה ומבוכה זו של מלחמות לא נתבטלו . והיה מתלוצץ מן חכמיהם, ואמר בלשון ליצנות שהם חכמים גדולים וחושבים וחוקרים בחכמת איך לעשת כלי זין נפלא שיוכל להרג אלפים נפשות בפעם אחת (-עיין בשיחות הר"ן אות ה' – התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם , כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר ענינ חדושים שלהם וכו' שהכל מלמעלה וכו' ע"ש), וכי יש שטות יותר מזה לאבד ולהרג נפשות רבות בחנם, ע"כ.

עיין בקהלת ( ח:ח ) ואין משלחת במלחמה, פירש המצודת דוד (שלא כפרש"י ) ז"ל הנשק המוכן בעת המלחמה אין מועיל להציל מן המות , ע"כ.

תקמז . ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון, ע"ש.

עיין במסכת בבא מציעא ( מב .) מאי הוה ליה למיעבד (-מה היה לו לעשות שמירה יותר טובה) אמר רבא אמר רבי יצחק אמר קרא (במעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים) 'וצרת הכסף בידך', אף על פי שצרורים יהיו בידך. ואמר רבי יצח ק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו ( פרש"י ז"ל לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר , יהא מזומן לו, ע"כ), שנאמר וצרת הכסף בידך, ע"כ. והנה מימרא השניה של רבי יצחק פרש"י שהוא ענין שיהא מזומן לעשות סחורה, וצריך עיון קצת, דאם כן איך למדו את זה ממעות מעשר שני שאינם מזומנים לעשות סחורה איתם. ויתכן שרבינו למד מזה כפשוטו, שיהיה ממשמש בהם בידו תמיד.

תקנג . הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד ז"ל מסתכל ראה כל השבעה רועים, ע"ש. נראה שהענין בזה מבואר בקיצור הכוונות של הרמח"ל, שגילה שם בסוף עוד שני סדרים של כוונות נוסף על הכוונות שגילה האריז"ל , והסדר השני הוא לעשות כל הבריאה גוף להאלהות (ולא רק ענף כמו שהוא לפי סדר הכוונות על פי האריז"ל ), ודבר זה שייך רק בהתקשרות להצדיקים שהמשיכו אלהותו יתברך בעולם, ובעיקר הם השבעה צדיקים ע"ש. הרי שכדי לחיות בבחינה, וכדי לפעול עוד את עיקר הכוונה שהוא הסדר השלישי לזווג הבריאה הנפרדים עם האלהות , צריך לראות תמיד השבעה צדיקים.

תקנה. השם יתברך אוהב אדם מרקח " גאט האט ליעב א גיפרעגילטן מענטשן ", ע"ש. הרי שרבי נתן תרגם – גיפרעגילטן - מרקח , ולכאורה זה מה שאנחנו אומרים היום מטגן יותר מדויק , וכן שמענו כמה פעמים מסבא ישראל שהיה אומר שרבינו אוהב חסיד מטוגן , כי לכאורה עיקר המשמעות של מרקח הוא שיש לו כמה גוונים וידיעות בכל מיני מקצאות ואולי אפילו מנוסה בחיים. ומטוגן משמע יותר הענין שטעם וסבל ועבר עליו הרבה. ולכאורה רבינו אמר את המשפט ביידיש, אז הכי מכוון לתרגם מטוגן. וצע"ק למה רבי נתן תרגם מרקח .

והחברים כבר עמדו על זה ש"מטוגן" בגמטריא נ נח. ומצאתי שורש לזה בתורה הקדושה, כאשר הש"י הראה את עצמו למשה רבינו בסנה, ושואלים המפרשים למה דוקא בסנה, והוא להראות הענין של עמו אנכי בצרה, ויותר עמוק להראות שזה מה שהש"י אוהב, מטוגן, וזה מה שמשה אומר מיד כאשר ראה את הסנה בוער באש (פרשת שמות) אסורה נא..., נא זה לא מבושל, הפסח ( גמטריא נחמן) אסור לאכול נא, ועשו בקש הלעיטני נא, דוקא רצה נא, לא מבושל, אבל רבינו אוהב שיהיה הנ"א מטוגן בנח, ננח !

והנה במשנה של איזהו מקומן שאומרים בשחרית – לומדים שהפסח ( נחמ"ן כנ"ל) – "ואינו נאכל אלא צלי" הראשי תיבות ע"ה בגמטריא נחמן. כי רבינו אוהב מטוגן!

וע"ע מש"כ בערך מנחה, על הקרבן מנחה ועל הטיגון במחבת.

תקנח. שהקלפות של המקרות של האיש הולכים אליה, ומזה בא מראין שלהם רחמנא לצלן , ע"כ.

עיין ספר המדות ערך בנים א:כט, וערך נאוף א:יז.

תקנט . שבכל פסיעה שהאדם הולך ממקום למקום, הוא בא בכל פעם בעולמות אחרים (הובא בהלכות תחומין הלכה ב), ע"כ. ובזה יש הבנה חדשה בענין שכר פסיעות.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכד - שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום, שצריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וכו' ולא ימתין ולא יזוז ממקומו וכו' כי כשיזוז ממקומו, יכול להיות שיפסק וכו' ע"ש (ורמז לזה כתבתי במסכת יבמות דף יד.).

וכן מצינו שרבינו אמר על עצמו (חיי מוהר"ן קכא ) בכל פסיעה ופסיעה של נסיעתי אני מכריע את כל העולם כלו לכף זכות (וכן בחיי מוהר"ן קנה). חיי מוהר"ן רי – בענין נסיעתו יש סודות נוראות בכל פסיעה ופסיעה וכו'מכל שכן בנסיעה האחרונה הזאת שנסע להסתלק שם אשר לא יכלה רעיון סודות נפלאות עצומות ונסתרות רבות שהיה בכל פסיעה ופסיעה ובכל ענין וסבה של עניני הסתלקותו. חיי מוהר"ן רצא – ואמר שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ואמרו לו הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכין קודם ששוכרין העגלה לנסע . השיב בודאי גם זה בכלל, כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה.

ועיין בחיי מוהר"ן אות סה, סיפור מצדיק שהיה לו עבודה ללכת בביתו אנה ואנה כך וכך פעמים, ופעם אחת חיסר והלך פחות פסיעות, ועי"ז נפל לעצבות. ושם הפסיעות היו הלוך ושוב, ולא להגיע לאיזה מקום אחר, ויש לעיין אם זה אותו ענין שרבינו גילה כאן בענין ההולך ממקום למקום. ועיין בליקוטי מוהר"ן צב – על ידי מה שאדם נע ונד בתוך ביתו יכול להחיות מתים. ועיין בשיחות הר"ן אות רפ – שיש נשמות נדחות שאינם יכולים להתעלות כי אם על ידי מה שהצדיק נע ונד. ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד בדרך, אבל אף על פי כן הוא נע ונד בביתו, הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד, עכ"ל.

תקסז . שעיקר שם עשיה דקדשה הוא צדקה (הלכות צדקה הלכה א), ע"כ. במסכת שבת (קנו.) האי מאן דבצדק (שנולד בו), יהי גבר צדקן, אמר רב נחמן בר יצחק, צדקן במצות, ופירש רש"י ד"ה צדקן במצות, צדקה לעניים, דקרי ליה מצוה (בכל) לשון אגדה, ע"כ. ועל הגליון ציינו לספר ליקוטי אמרים תניא ח"א פרק לז שכתב ז"ל ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצוה מעשיות ועול על כולנה וכו' ע"ש, עכ"ל. וע"ע בתורת חיים, במסכת ע"ז דף ד..

תקסח . עקר התקוה על ידי בחינת למעלה מהזמן שמשיגים הצדיקים שהם בבחינת משיח. כאשר הבנתי מפיו הקדוש שמאר סמוך להסתלקותו שהוא הולך עתה עם המאמר שגלה (לקוטי מוהר"ן תנינא סא ) על פסוק אני היום ילדתיך וכו' שהוא עוסק ביגיות גדולות כל כל לקרב נפשות רבות להשם יתברך, ועדין לא עלתה בידו כרצונו, והמחלוקות והמניעות בגשמיות וברוחניות מתגברין ומתפשטין מאד מאד בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, עד אשר כשל כח הסבל, ורבים נכשלו ונפלו על ידי זה וכו' הינו שהשם יתברך יעזרו לדלג על הכל, וסוף כל סוף יתגלה האמת, וכלנו נשוב להשם יתברך באמת, והימים הראשונים יפלו, כי כל הזמן יתבטל, ויכלל הכל בבחינת למעלה מהזמן, ושם יתתקן הכל וכו' (הלכות מילה והלכות עבדים הלכה ד אות יז ע"ש), עכ"ל.

הרמח"ל מבאר איך שכל התיקון תלוי ברוחו של משיח (וכתב שכל התיקון היה אמור להיות ביום אחד על ידי אדה"ר , אבל חטאו גרם לאריכת הזמן) , ולא שהימים הראשונים יפלו, אלא שיתהפכו לטוב. וזה לשונו בספר אדיר במרום (עמ' תקפט - , מכון רמח"ל . שפט-, ספינר ): כל מיני קלקול שבעולם – כולם תולדות השבירה הם. ובעולם מתגברים תולדותיה יותר. ורוחו של משיח הוא בחינת עו מדת לטהר כל העולמות כלם מכל חשך שבהם, כי הלא זה צריך ליעשות על ידי בני האדם. ותבין למה צריך שיבא משיח קודם אלף השביעי, כי ההכנות היותר גדולות הצריכות לימצא בעולמות – כולם תלוים בזה הרוח. וכו' וכו' ויש בו כח להעביר כל הפגמים בסוד סליחה. וכו' וכו' כי כל התיקונים הצריכים ליעשות מבני האדם, שכלם הולכים להעביר סוד התהו ובהו, וכלם תלוים ברוח הזה וכו' וכו' ונמצא שאע"פ שאנו אחר חטא אדם הראשון, אעפ"כ למעלה נעשה התיקון בדרך שהיה צריך ליעשות למטה ג"כ קודם חטאו. וזה סוד גדול לתקן קלקולי הגלות עצמם, שאחר כך בבוא הגאולה יתהפך הרע עצמו לטוב. כי הגלות היה באמת רק רע, אפילו שתבוא הגאולה הלא היה כחולה שנתרפא. שעל כל פנים החולי היה רע, אלא שאחר כך עבר הרע ובא הטוב. אבל הב"ה רוצה שאפילו הגלות יהיה טוב. ואז ככל קלוקלי הגלות הוא ממציא כנגדם תיקונים גדולים בבחינת גילוי היחוד העליון, עד שיהיה רווח אח"כ מהגלות עצמו וכו' וכו' ובכח רוחו של משיח לגלות היחוד העליון כבראשונה וכו' ע"ש.

תקסט – איש אחד התלונן על עצמו לרבינו כמה גרוע הוא, ורבינו ענה לו בחכמה אז אין עם מי לדבר כלל, ואז האיש כבר התחיל לדון את עצמו לכף זכות.

ועל פי זה כתב מוהרנ"ת את הקטע בלקוטי הלכות יורה דעה ב', הלכות ראשית הגז ד:ד פירוש הפסוק (עמוס ט:ז) הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, שהשם יתברך כאילו השוה את עם ישראל להיות ממש כגוים, כדי שעל כרחך מזה יהיה בולט וברור שאינו כן, וכל הטוב שיש על כל פנים לישראל אפילו במצבם הכי גרוע. – שוב ראיתי שרבי נתן בעצמו שם (אות ו) מביא את הקטע הנ"ל להורות שממנו למד לדרוש כן. ברוך שכוונתי....

חיי מ ו הר"ן תקע"ה: 'ואפילו אם ח"ו יבואו עליו היסורים זוכה על ידי זה וכו '' עמש"כ בלקוטי מוהר"ן טו:א .

תקעז . שמעתי שאמר לאחד שיהדר שיהיה לו כוס נאה ויקרה לקדוש וזה מסגל לעשירות. ואמר לו אז כי כוס גמטריא אלקים. ואלקים הוא בחינת יראה. ויראה היא בחי' אשה . ואמרו רז"ל (בבא מציעא נט) אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו , ע"כ.

מצינו בגמרא שקידוש מעשרת, ומביאה סיפור שאשה דייקא מסרה נפשה קצת על מצות קידוש, ועי"ז נתעשרו , וסיפור שעל ידי קצת מסירת נפש חיתן בנו בעשירות.

מסכת מגילה סוף כז : שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים וכו' ולא ביטלתי קידוש היום, אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום, תנא כשמתה הניחה לו ג' מאות גרבי יין כשמת הוא ניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין. רב הונאה והא אסר ריתא (-חגר עצמו במין גמי ) וקאי קמיה דרב , אמר ליה מאי האי, א"ל לא הוה לי חמרא לקידושא ומשכנתיה להמיינאי (-חגורה) ואתאי ביה קידוש, א"ל יהא רעוא דתיטום (-תתכסה) בשיראי (-משי), כי איכלל רבה בריה רב הונא איניש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי וכו' ע"ש.

תקעט ז"ל ודברו אז מכל הצדיקים ומה היה עבודתם, ונשא רבנו ז"ל עיניו למעלה וסים : אבל מה הוא הענין שלי זה, זה אינו יודע שום אדם. ובלשון אשכנז: "האבער וואס מיין זאך איז דאס וויסט קיינער ניט". אחר כך אמר להאיש הנ"ל אספר לך מהו החולאת שלי וכו' ע"ש. וצע"ק שהלוא לעיל באות תג גילה בפירוש שכל הענין (-יש שדקדקו שאמר ענין, דהיינו שבכל ענין וענין) שלו הוא רק ראש השנה. ודוחק לפרש שעוד לא גילה הענין של ראש השנה שלו אז, וגם דוחק לפרש שמה הענין של רבינו בראש השנה לא ידוע.

תקפח. אחד מאנשי שלומנו היה קובל ומתנצל לפניו ז"ל באשר שיש לו צער גדול מזה שאין לו מקום מיחד לעבודת ה', כי ביתו קטן וצר מאד, ובכל פעם יושבין שם עכו"ם כמו שרגילין בבית המזיגה, ועל ידי זה דעתו מבלבלת מאד. השיב לו רבנו ז"ל מסתמא אם היה השם יתברך יודע שכל בחירתך ועבודתך תלוי בזה שיהיה לך מקום מיחד , מסתמא היה נותן לך מקום מיחד , ועכשו בודאי מסתמא אתה יכול להיות איש כשר גם בבית זה. עוד דבר עמו כדברים האלה, ע"כ.

שאלתי את המפרסם מ.ס. ע"ה בענין הבטחון שמובא שצדיקים המשיכו כל מיני השפעות בכח הבטחון, והלוא אמונתינו אומרת שהכל לטובה, אז איך היו בטוחים שהש"י ישפיע להם אותם דברים לעומת האמונה שאפילו בלי אותם הדברים מצבם הכי טוב. ושאלתי עוד, הרי מצינו שהאבות חששו שמא יגרום החטא שלא יתקיים אפילו מה שהבטיח השם יתברך במפורש. והוא ענה לי שעל דבר שידעו שהם צריכים בשביל עבדותם בעבודת השם, על דבר כזה בטחו שבודאי השם יתברך יביא להם. אכן איך באמת יודעים מה רצון השם שתעבוד אותו. וכאן רבינו קבע לאותו אדם שכיון שלא היה לו חדר מיוחד מסתמא רצון השם היה שיעבדוהו בלי החדר. וי"ל שצדיקים ידעו מה באמת כל בחירתם היתה תלויה בה שיבטחו שהשם יתברך יתננה .

עיין בליקוטי מוהר"ן רכה שבטחון הוא על ידי שכל, ואולי זה הענין שצריכים עליו שכל.

אכן באמת חז"ל בזוהר ובגמרא כבר הורו, לפחות במקרה וסיבה אחד שבה יש לבטוח, וז"ל הגמרא (ברכות ו:) אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית ה כנסת ולא בא יום אחד הקב''ה משאיל בו שנאמר {ישעיה נ-י} מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו יבטח בשם ה' מאי טעמא משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח , ע"כ.

ועיין שם במפרשים, וראיתי שיש שדייקו מלשון רש"י שמדובר רק לענין השכמה ע"ש. ויש לאמר שזה קאי רק לענין מצוה דרבים כמו תפילת שחרית בציבור בבית הכנסת. ועכ"פ אפילו אם נאמר שהולך על כל המצות, זה יהיה תנאו, שכבר התנהג באותו מצוה והקב"ה כביכול מחכה לו שיעשה עוד.

שוב מצאתי בפירוש מנחה קטנה על ספר שמואל עה"פ ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתי ם איש ויבא דוד את ערלתיהם וכו' ( א:יח:כז ) ז"ל יש מקשים איך סכן דוד עצמו להכות מאה פלשתים וזה בשביל תועלת המועיל להתחתן במלך... ואפשר לומר שכיון שנמשח דוד למלך אין כבודו להתחתן כי אם בבת מלך, וכיון שאי אפשר לבא למדרגה זו כי אם על ידי מאה ערלות פלשתים, היה מבטח שה' יסכים על ידו, כדי שישא אשה הראוי למלך, ע"כ (ובחז"ל במשנת רבי אליעזר פ"ז כתוב על זה, גבורתו היה לבטח על הקב"ה, אימתי בשעה שארס את מיכל, מה שאול מחשב ואומר, ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש (פסוק כא ), אין חפץ למלך במהר ומתן (פסוק כה). ואם תאמר שלא חש, והלא קדם לכאן היה מבקש להרגו , אף על פי כן בטח בהקב"ה והלך לו, שנאמר וילך דוד הוא ואנשיו (ויכו) בפלשתים, ע"כ) .

ועיין בימי מוהר נ"ת פב ז"ל ועקר גדל עצם היסורים שלי בזה שהגיעו עד הנפש היה מחמת שלא היה לי שום חדר מיחד בשביל לעסק בו בהתבודדות, אשר זה היה מכרח לי מאד מאד , אבל לא זכיתי לזה, וגם בהיותי בנעמירוב לא היה לחד מיחד כרצוני, אף עף על פי כן מחמת שישבתי בבית אבי זקני ז"ל שהיה בית גדול מרוח, מצאתי שם ברב פעמים מקום מיחד , אבל בכאן שישבתי בשכנות היה קשה לי למצא מקום מיחד , והיו לי יסורים גדולים מזה, ואעפ"כ היו לי כמה עצות בזה בעזרת השם יתברך, כאשר כבר דברנו מזה הרבה, אך איש כמוני בודאי היה צריך חדר מיחד בפרט שהייתי צריך בכל פעם לעסק בכתיבת דבריו הקדושים וכו' שלזה צריכים בודאי חדר מיחד , אבל לא זכיתי לזה עדין, וישבתי בבית המדרש ולמדתי בתמימות פוסק ושאר ספרי קדש, ונעלם ממני ולא ידעתי שעדין אפשר גם עתה להאיר באיזה נפשות ישראל לעוררם לעבודת השם באמת כפי מה שקבלתי ממנו ז"ל וכו' ע"ש.

והנה מש"כ "איש כמוני", אולי זה בא לאפוקי מאיש הנ"ל שרבינו אמר לו שמסתמא אין בחירתו תלויה בזה שיהיה לו חדר מיחד , ולעומת זאת רבי נתן מעיד על ע צמו, שהוא בודאי היה צריך, ועכ"ז לא זכה לה מיד, ולקח לא עוד הרבה זמן עד שזכה לזה , וקודם זכה במקצת, שעשה מחיצה בתוך הבית, אבל זה לא היה מספיק, ואז התחיל לעסק לבנות לו חדר מיחד , עיין כל זה בסימן צד שם, וכז"ל וזה היה לי לישועה גדולה ונפלאה בלי שעור, ואז ראיתי בחוש כמה וכמה צריכין לקוות לה' ולבלי להתיאש מישועתו בשום דבר, אף על פי שרואין שעוברין ימים ושנים הרבה והישועה רחוקה, אף על פי כן צריכין לקוות ולחזר ולקוות עד ישקיף וירא ה' משים ע"ש.

והרי אף על פי שידע שמכרח לו, ובסוף באמת זכה להחדר , אבל לקח זמן וכו '. ואכמ"ל.

ועיין בעקידת יצחק שער כו ז"ל וזו היא מדה שלמה בכל כיוצא בזה, כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות – יבטח בשם ה', וי ש ען באלקיו יגמר בעדו על ידי התפלה והתחנה אליו יתברך. והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו, ע"ש.

במסכת סוטה במשנה מח. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אני אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' (-ופירש המהרש"א שאנשי אמנה הם בבחי' חסידות). פירש רש"י ז"ל אנשי אמנה, בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון, עכ"ל. [ביאר בתפארת ציון, שבזמן בית המקדש היתה הנהגת הקב"ה בהתגלות, והיו עשרה ניסים קבועים במקדש, ולכן היה בכחם לעלולת בבטחונם עד כדי כך שלא יהיה להם הבדל אם יש להם פת בסלם למחר או לא (-לקמן מח: משמע שאפילו אנשי אמנה יש להם לפחות לאותו יום). אך לאחר החורבן, הקב"ה מנהיג את העולם בהסתר פנים, ואין בכח האדם להתגבר בבטחונו עד כדי כך שיצייר לעצמו שיהיה עזרו יש מאין, ע"כ]. ובגמרא דף מח: ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה עיין שם. ופרש"י ז"ל שמאמינים בהקדוש ברוך הוא, לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים, עכ"ל.

תהלים קיט:קטז סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי.

תהלים קיב:ז-ח משמועה רעה לא יירא נכון לבו (- פרש"י ז"ל נאמן לבו ליוצרו) בטח בה. סמוך לבו ( פרש"י ז"ל נשען ובטוח על הקדוש ברוך הוא) עד אשר יראה בצריו .

בביאור הגר"א בספר ישעיה עה"פ הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד ( יב:ב ) כז"ל הינו על דרך מה שנאמר (בראשית טו:ו ) 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'. ולכאורה קשה, מאי רבותיה קא משמע לן גבי אברהם שהאמין, הלא מלתא זוטרתיה לגביה. הענין הוא, לפי שמצינו גבי יעקב אף על פי שהבטיח לו הקב"ה 'ושמרתיך בכל אשר תלך' (בראשית כח:טו ), אף על פי כן 'ויירא יעקב מאד' (בראשית לב:ח ), שמא יגרם החטא (ברכות ד.), אבל אברהם לפי שחשב ההבטחה הזאת מצד הצדקה ולא מצד הדין לכן לא היה מתירא שמא יגרם החטא, כי 'חסד ה' מעולם ועד עולם' (תהלים קג:יז ) אף אם יחטא. וזה שאומרים 'עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך' (תפילת נשמת) ולא מצד מעשינו, ואם כן 'אל תטשנו ה' אלקינו לנצח' אף כי חטאנו, וידוע ש'א -ל' הוא חסד. וזה שאמר 'הנה א-ל' שהוא מדת החסד, 'ישועתי' ולא מצד מעשי, 'אבטח ולא אפחד' שמא יגרם החטא חס ושלום , עכ"ל .

וצ"ב שפירש שאברהם אבינו קיבל הבטחה והאמין בה מצד חסדו ולכן לא דאג שמא יגרם החטא, ואחר כך פירש בנשמת, אף בלי הבטחה, רק מצד עד הנה היה חסד, יש לקוות שימשיך אפילו אם יחטא, ואחר כך פירש הפסוק בישעיה ולא הזכיר שום הבטחה ולא אפילו ענין של 'עד הנה'.

תקצא . שלשה דברים אינם חשובים בעיניו שוחט ומלמד וחסיד בעיר קטנה! ע"כ, אכן שם המשיך ז"ל שבנקל לו להכשל בגאות חס ושלום, ע"כ, אבל כל זה בסוגריים, ויתכן שהוא הוספת המעתיק (וכמו שהוסיף לענין כן להתפלל לא להתפלל – בכוונה), וצריך עיון – עמש"כ לעיל אות תסה .

תקצד . ואני אפתח לך שבילי השכל, ותלך ותטיל דרך כל התורות שלי כדרך ההולך ומטיל בהיכלות ובנינים נפלאים ונוראים וכו' ע"ש. עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה רמה.

תקצד . גאוה טו. – אתה חושב עבור המעשים טובים ש לך, רק בשביל שאני רוצה כך, ע"ש. עיין ספר המדות ערך גאוה אות טו - אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ.

תקצד . וספר זאת לענין התחזקות שגם הצדיק הגדול מאד נפל בדעתו כמה פעמים כל כך עד שנדמה שאבדה תקותו חס ושלום, עד שהכרח להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בזה שעל כל פנים לא יהיה ממנו ולא כלום, ע"ש.

מענין שמשה רבינו שהיה ענו מכל אדם, ובבחי ' מה, יכולים לנקוד את השם משה עם שורק בסוף, שתיקרא: משהו. (ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב , שמשה רבינו היה מקשר א"ע עם כל ישראל אפילו עם הפחות שבפחותים, ויש עוד כמה השוואות).

ואז ספר לי מצדיק אחד גדול שכמה פעמים היה חושב בדעתו ואפלו אם יהיה נעשה ממני חס ושלום אפר תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' על כל פנים אין ואפס לא יהיה ממני וכו' והנראה מדבריו שכמה וכמה פעמים החיה עצמו בזה וכו '.

ועכ"ז עיין בשיחות הר"ן אות מח - עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס וכו' בלא עולם הבא וכו' ע"ש.

תרב . וכי שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם , ע"ש.

עמש"כ בליקוטי הלכות, הלכות שבועות ב:יז.

ועיין מש"כ בישעיה כו:ז שלכאורה מבואר ברש"י שהצדיק עוד צריך למצוא הדרך לקבל שכרו.

וכי שיך שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם . אך הצדיק הגדול מוליכין אותו אחר מותו דרך הגיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע (זהר ויקרא רכ : , וע"ע בישעיה עה"פ תראינה ארץ מרחקים לג:יז רש"י הביא מתרגום יונתן, תסתכל ותחזי בנחתי ארע גיהנם, ע"כ, ולעיל מיניה פרש"י ז"ל מלך ביפיו תחזינה עיניך, לך הצדיק אני אומר שתזכה לראות זיו שכינתו של מקום, ע"כ ), נמצא שהצדיק הגדול הוא עובד את ה' גם אחר מותו וכו' וכו '.

וזה שהיה רבן יוחנן בן זכאי מתירא ומסתפק אם יוליכו אותו בגן עדן או בגיהנם כי היה חושש שיוליכו אותו דרך הגיהנם בשביל להעלות נשמות כנ"ל. (אמר המעתיק עין בהרי"ף לעין יעקב מפרש גם כן באפן זה) כל זה שמעתי בשמו, אך בענין רבן יוחנן בן זכאי נסתפקו השומעים בפרושו על פי ההקדמה הנ"ל אם הכונה שרבן יוחנן בן זכאי היה בוכה פן יוליכו אותו דרך הגן עדן מחמת שאינו גדול במעלה כל כך שיוכל לילך לגיהנם להעלות משם נשמות, נמצא שהפרוש הוא בהפך מפרוש הפשוט, או שהפרוש כפשוטו שהיה מתירא שלא יוליכו אותו לגיהנם הינו בשביל להעלות נשמות כנ"ל ואף על פי כן היה מתירא מאד ובוכה על זה, כי אף על פי שהיה צדיק גדול אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול כשצריך לילך לגיהנם בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים , ע"כ.

עיין במגלה עמוקות קיא: שב' דרכים יש לגן עדן, האחד דרך גיהנם, כמ"ש (שמואל א:ב:ו) מוריד שאול ויעל, שמשם עולין לגן עדן, כמ"ש (משלי יד:יב ) יש דרך ישר לפני איש, שהוא הולך לגן עדן, אבל אחרית דרכו מות, שצריך לילך דרך גיהנם, אשר על זה אמר דוד (תהלים טז:י ) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, תפלתו היתה שלא ילך בזה הדרך, וז"ש אחר כך (תהלים טז:יא ) תודיעני אורח חיים, ודרך שני יש עולין למעלה מיד, ועל זה אמר שלמה (קהלת ג:כא) מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה מיד, או אם היא רוח הבהמה שהיא יורדת למטה שהוא דרך שאול. והנה בכל מקום שתלך הנשמה, העמיד הקב"ה אדם אחד מזה העולם, ועל זה אמר אנא אלך מרוחך כנגד קרח ועדתו שהוא ממונה על רוחות, ואנא מפניך הוא אתמר על שר הפנים שלמעלה שהיה גם כן בן אדם מעולם הזה, וכו' עיין שם באריכות.

ועל כל פנים לפי המגלה עמוקות עדיף לא ללכת כלל דרך גיהנם, ועל כן דוד המלך היה מתפלל להינצל מדרך זה, ולא התפלל שיהיה לו כח או כדומה, רק שלא לילך דרך גיהנם כלל. ואולי יש לדחות דמצינו כמדומני אצל ר' לייב שרה'ס , או מצדיק אחר שהיה עוסק כל ימיו בפדיון שבוים, ולא הסכים ליכנס לחלקו בגן עדן עד שנפדו כל הנשמות מגיהנם . והרי יש עוד דרכים להעלות הנשמות מגיהנם בלי לראות פניו.

אות תרד

תרד. אמר שאצלו איש ואשה שוין , הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה רק הכל שוה אצלו בעיניו כאלו רואה איש, ע"כ. וכן כתוב בספר שבחי הר"ן ח"א סוף אות טז , ובעיקר באות יח .

ואמר שאינו מתירא לא מאשה ולא ממלאך וכו' ע"ש. עמש"כ בשבחי הר"ן אות יח .

תרז . שיך למאמר שמי שנכתב בקדשה (ליקוטי מוהר"ן תנינא לב). זה המאמר נאמר על פי שאלה ששאל המגיד מטיראוויצע את רבנו ז"ל, באשר שהאבות ושאר הצדיקים הקדמונים בודאי חברו ספרים הרבה, והיכן הם אלו הספרים, והשיב לו רבנו ז"ל ענין הנאמר במאמר הנ"ל ששם מתרץ הדבר היטב עין שם, ע"כ.

מבואר שאבדת הספרים קדושים פועלת לסלק ספרים של טומאה. והנה היום יש כמה ספרי ברסלב שהם תחת ידי אנשים פרטים שלא נותנים להעולם לראות אותם. וי"ל שגם זה פועל שיש ספרים של טומאה שהם תחת שליטה של ממשלות שלא נותנים להעולם לראות אותם. ודוגמא לזה ראיתי עכשיו ספר שהוחרם על ידי ה CIA ורק לפני כמה שנים הוכרחו להוציאו, ועכ"ז לא שחררו אלא כעשרים אחוז מהספר. וזה הספר מקשר הרבה עניני ע"ז עם המזלות ויישובי בני אדם עתיקות. וזה הספר טוען הכפירה שחז"ל הזכירו שהכופרים טוענים שהמבול היה עקב דבר טבעי שחוזר לעולם כל 6,500 שנה. ויש בו ידיעות שלא היו ידועים לעולם המדעי עד לאחר כמה שנים שנדפס. ומי יודע מה כתוב שם שראו צורך להחרימו.

בענין הספרים הקדושים של הקדמונים וגניזתם, עיין בהקדמה ראשונה של ספר עמק המלך, שמזכיר כמה וכמה מהם ואיך שגנזו אותם במערות, והחשש שלא יטעו בהם, וגם חשו לכבוד מלכו של עולם, ע"ש.

הוספות לחיי מוהר"ן

אות נ' (ונמצא גם בסיפורים מר' שמואל הורוויץ אות א, ובשיח שרפי קודש ב:קכב) ז"ל סיפרו לפני רבינו ז"ל שהרב הצדיק מוואלטישסק (שהיה מחותנו של רבינו ז"ל) שאמר שארבעים שנה כבר כוסף ומשתוקק לעלות לארץ ישראל, ואמר הרה"צ מחמעלניק ז"ל (שהי' ג"כ מחותנו של רבינו ז"ל) למה צריכים כ"כ לכסוף, אם רוצים ליסע רק פותחים התיבה שמונה המעות, ולוקחים מעות ונוסעים. ואמר רבינו ז"ל שזה יסע ויבא לארץ ישראל, וזה לא, כי העיקר הוא הרצון והכיסופין , ע"כ.

בסוף ספר שיחות מתוך חיי הסבא (עמ' תמ ) סבא ישראל אמר למישהו שביקש סגולה לעלות לארץ ישראל "תעלה! זה הסגולה!" ע"כ. ויש לעיין אם זה דבר כללי לימינו, שהיום כבר צריכים ליסע מיד (וכמו שסבא ישראל אמר שהיום כבר יש לצעוק בחוץ, עיין חיי מוהר"ן כג ), או שסבא הכיר באותו האיש פרטי שלא היה הדבר תלוי אלא שיעלה.

הוספות אות רפז ** ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. צריך עיון, עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות , ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש ה לשון ששה פעמים דייקא , כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

יש דיבור במסורה בברס ל ב מרבינו, והובא במכתבים של שארית ישראל - והובא בשיח שרפי קודש ( א:תקב ) ז"ל:

הִנֵּה רָאִיתִי בְּמִכְתָּב הָעִתִּים מוּזֶעט הַנִּקְרָא יוּד מַה שֶּׁעַתָּה נִתְעוֹרְרו ּ בְּחוּץ לַמְּדִינָה לַעֲשֹוֹת בָּאֲוִיר סְפִינָה עַל 500 אִישׁ וְלֵילֵךְ בְּשָׁעָה 150 וֶוערְסְט מַה שֶּׁזֶּה מִן הַסִּימָנִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל רַבֵּנוּ זְצַ"ל זִי"עַ קוֹדֶם בִּיאַת הַגּוֹאֵל וְאָמַר בִּלְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ עֶס וֶועט זַיין אַ סַאך ְ מַאשִׁינֶען אִין עֶס וֶועט זַיין אַ מַאשִׁין צוּ פָארְן אִין דֶּער לוּפְטְן אִין אַ יוּד וֶועט זַיין אֵיינְג פַארְן דַּאוֶוענְן , וֶועט עֶר זִיך ְ אוֹיף זֶעצְן נָאך ְ פַארְן דַּאוֶוענְן קֵיין יְרוּשָׁלַיִם פְרֶעגְן מָשִׁיחַ הַקָּדוֹשׁ אַ עֵצָה וִויא אֲזוֹי צוּ דַאוֶוענְן אִין וֶועט נָאך ְ צוּרִיק קוּמֶען צוּם דַּאוֶוענְן אַ הֵיים . וְיָדוּעַ מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי נַפְתָּלִי זְצַ"ל שֶׁבְּאִם יִשְׁמַע מִזֶּה הַמַּאשִׁין אָז הָיָה מְרַקֵּד בִּכְלֵיזֶמֶר בְּהַשּׁוּק . (שָׁם צד) .

וקצת פלא למה דוקא צריך להגיע אישית למשיח, ולא מספיק לדבר אליו בטלפון - ואפילו בווידיו טשאט . ואם תאמר אדרבה זה הוכחה שמשיח יהיה מהכת של הקנאים הקיצונים ולא יחזיק אפילו טלפון פשוטה, אז מה עם הרוח הקודש?

ואולי אם לא יגיע אישי אין סיכוי שיוכל לדבר עם המשיח, והרי המשיח יהיה מלך על כל העולם, ומי יכול סתם להתקשר ולדבר אליו, רק עם יבוא אישי אז יש סיכוי, ודוחק.

ונראה לענ"ד פשוט כי צריכים לקבל מאור פניו. (וכן אחד מהכוחות המיוחדות של משיח זה הריח, ועוד לא שמענו על ריח מרחוק, רק בקרוב, אישית).

במעשה הלחם הסודי, הוא זכה לשני דברים לאכול בחינת המן, ואז הוא זכה להתגלות נוראה מאד, שלכאורה היה הרבה הרבה יותר חשובה מסתם אכילת המן, הגם שאכילת המן היה גם כן חשוב, אבל לא בכלל ברמה לההתגלות שהוא זכה אחר כך. ולפי זה נמצא למוד, שהצדיק הזה היה כבר ראוי לההתגלות הזה לפני כן - ובסתמא לא בא על מדרגה כזו בבת אחת, ועל כרחך לאט לאט הוא זכה למדריגות עצומות, ולא ראה ההתגלות עליהם כמו שהיה באמת ראוי, עד שהוא זכה לנהר דינור ואכילת המן, ואז פתאום הוא זכה לההתגלות שהיה כבר ראוי לו .

מעשה הלחם, עיין ספר אדיר במרום (עמ' תנז , מכון רמח"ל ) ז"ל ותורתך בתוך מעי (תהלים מ:ט), ודבר זה נתבאר במקום אחר, איך בחינת תרי"א ( תור"ה ) איברים נמצאים בסוד הבני מעיים, שבכח זה יכול המזון להתברר לצורך כל התרי"ג איברים של הגוף כידוע בסוד עיכול המזון. ושני איברים מן התרי"ג נמצאים בפה בסוד פה וגרון, והמאכל נכנס בדרך אלה הב', שהם כנגד: 'אנכי ולא יהיה לך' שניתנו מפי הגבורה (שמות רבא לג:ז , וכן ביחוד היראה מבואר שתורה, נשלם לתרי"ג על ידי אנכי ולא יהיה), ואחר כך נשלם הבירור בשאר המעיים, עכ"ל.