chayey יד

יד. ואחר כך ספר לנו שזאת הלילה הוא היארצייט של אמו , כי היה אז י"ט אדר והוא שכח ולא הדליק נר ולא אמר קדיש, ואז היתה שנה מעברת וכו' ובתוך כתיבת זאת התורה באה אמו אצלו והזכירה אותו היארצייט. ותכף קרא מנין ולמד משניות ואמר קדיש והדליק נר בשבילה. ובבקר קרא גם כן מנין לחדרו שיש שם ופרס על שמע בעצמו ואמר ברכו וקדשה ואחר כך כל הקדישים וכו' וכו' ואחר כך למד משניות ואמר עוד קדיש דרבנן, עיין שם.

משמע קצת שלא היה צם, ותמוה שהרי היה רגיל לצום כל כך אז למה לא יצום כאשר יש מצוה מיוחדת לצום . ודוחק לומר שמה ששכח מהיארצייט ולא הזכירו תענית, מחמת שבין כך ובין היה תמיד בתענית, כי אם באמת קיבל על עצמו לצום על אמו , בודאי לא היה שוכח.

ועל כל פנים מפורש שלא היה שליח ציבור בשנת אבלות על אמו .

טו: מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו '.

וספר שבחי הר"ן (אות לד) שאם היה יודע שהוא עכשו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד אינו רוצה את עצמו כלל רק בכל פעם הוא עולה ממדרגה למדרגה.

ועיין בשיחות הר"ן (אות קעט ) קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף . ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תז , מכון רמח"ל ) ז"ל וזה סוד גדול, איך האדם מן הפעם הראשונה שנברא, בסוד זה נברא, שלא לעמוד באותה המדריגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך לעלות אל מדריגה אחרת. ולכן היה ראוי להיות מיתה, כי לא כמיתה הנמצאת עתה בצער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהוא הסתלקות ממדריגה למדריגה , עכ"ל.

עיין בספר ברית מנוחה, דרך אהבה נקוד הראשון שכז"ל והמאור הרביעי הנעלם לעולם הוא עולה, ולעולם אינו עומד ואינו מתעכב במקום אחד, ואם היה מתעכב בשום מקום היה העולם נהפך, והגלגלים ממקומם מתנועעים, כי בהדר שמתפשט ממנו בעלותו כל הדברים עומדים, ועל כן נקראת המנוחה הזאת ברית עולם, הוא הברית שכרת הקב"ה עם ישראל עמו, ומה כרת עמהם, שכמו שהמאור הזה עולה ואינו עומד, ואם היה עומד העולם היה נהפך והגלגלים מתנועעים, כן ישראל כל הימים שיעלה המאור הזה ולא יעמד, שגם הם לא ירדו ממעלתם, ולא יכרת זכרם, עכ"ל.

לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל. קצת רמז שזה בחינת ארץ ישראל מהמשנה ריש פ"ט דמנחות (פג:) כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.