chayey 4/קמה

קמה. לעשות מהתורה תפלה. כמבואר גם בליקוטי מוהר"ן תנינא כה.

בזה אתי שפיר מה דאיתא במדרש שוחר טוב תהלים כה, שבשעת מתן תורה נעקר הר המוריה ובא להר סיני, ועיין בזה באריכות בספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' פז -ח , ופירש שם המדרש רבה (ברשאית סח:ב ), אשא עיני אל ההורים – למלפני ולמעבדני, דהיינו ענין של לימוד ושל עבודה זו תפילה, ולפי רבינו צריכים ממש לבנות את התפלה מעל להתורה .

קמו. בענין קושיות על השם יתברך – עיין לעיל אות ל, מ, קיח , ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נב ומש"כ שם.

קנב. שמעתי בשמו שאמר לאחד שמי שהיה בעל מחלקת בלגלול העבר אזי כשנתגלגל נעשה אטר יד וכו' ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה ( איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד ( איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען ) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ [תורה סו סוף אות א. והמשמעות שם כי אטר יד הוא כמו תלמיד שמקבל פי שנים מרבו, ומבואר שם שיד ימין בחי' בכח, ויד שמאל בחי' בפועל, ומתחילה הם ביחד, וצריכים לחלקם, הרי בחי' מחלקת] . ויש להעיר שר' ברוך היה ידוע אודות הכעס הקדוש שלו וכו '.

בענין אם אין יכולים לומר תורה אז הוא כבר לא אדמו"ר, עיין חיי מוהר"ן תכא , ז"ל שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם (-הגוים), כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים וכו' ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה על ידי זה הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל. (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) ע"ש.

ועיין בספר חיי מוהר"ן נב מעשה מהדרשן שהיה אוכל הרבה בשולחן של הבעל שם טוב, ובשביל ליצנות הפצירו אותו שיאמר לפניהם תורה, וז"ל והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר, וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כךהתסכל הבעל שם טוב וכו' ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו ז"ל ע"ש.

עיין בספר עמק המלך, שער תיקוני התשובה פ"ג ז"ל ומרנו ורבנו האר"י זלה"ה מסר סימן לתלמידיו שיכירו נפשות האלו (-של החוטאים הגדולים, ובכללם התתקע"ד דורות ע"ש), ואמר: כשתראו בני אדם שהם עזי פנים ואין להם בושה מבני אדם, תדעו נאמנה, בבירור, שקודם זה הגלגול היו גלגול בהמה, חיה, ועוף טמא, וכמו שלהם אין בושה, גם להם אין בושה, והם הולכים אחר לימודם הראשון, עכ"ל.

קנג . עיין בזה בחיי מוהר"ן אות רטו .

והתפאר בעצמו שהוא עתה בשמחה גדולה, ואמר שהוא ביראה ובשמחה. ואמר בלשון אשכנז: איך בין היינט פרום פריילך , עכ"ל, ובספר חיי מוהר"ן רטו ז"ל שהוא עתה יראה שקורין פרום, ושמח, ע"כ.

[עיין במאור ושמש פרשת ויחי ז"ל וזהו שאמר להם יעקב אבינו 'שמעון ולי אחים כלי חמס מכרותיהם' שהם תמיד ביראה גדולה, ועל ידי כן היו בכעס על עצמם כנזכר לעיל, ויקרא בלשון אשכנז – פרום, ועל ידי כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנזכר לעיל, והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, וזהו 'בסודם אל תבוא נפשי' שאין רצוני בהם בהנהגתם, לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה, והגם שמקהילים את עצמם לפעמים ביחד – גם כן הוא במרה שחורה, ואינם אז בשמחה כדמבעיא להוי , וזה 'ובקהלם אל תחד כבודי, פירוש תחד הוא לשון שמחה וחדוה וכו' עיין שם].

עיין לקמן אות קנה שרבינו אמר לר ' נתן שהעיקר הוא השמחה, ועל ידי השמחה מעלין את היראה, ועמש"כ שם.

קנד . שמעתי שאמר, שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ע"ש. עיין לקמן אות קסו .

קנה. ובתחלה שאל אותי: האתה שמח בשבת? השבתי: אני לפעמים נתעורר עלי איזה יראה בשבת שקורין (פרום). ואמרתי לו בזה הלשון: איך בין אמאל פרום. והשיב: לא כך הוא, העקר הוא שמחה: ואז הוכיח אותי הרבה להיות בשמחה דיקא בשבת. ואז אמר כל הענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן יז הנ"ל מענין מעלת השמחה בשבת. ונכלל שם שגם היראה עקר עליתה על ידי השמחה של שבת דיקא , הינו שעקר הוא רק השמחה בשבת. ו א ז דיקא עולה היראה שהוא בחינת מ ה שקורין פרום, ע"ש.

עיין לעיל אות קנג , שרבינו היה בשמחה גדולה ואמר על עצמו שהוא ירא ושמח, ע"ש. והרי הקדים יראה לשמחה.

ועיין באבניה ברזל, אות כח ז"ל מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום (הוא רק ירא) לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך , און פרום אויך (העיקר הוא רק שמחה ויראה גם), עכ"ל. ומסתימת הציטוט משמע שמדבר אפילו לימות החול, ואילו כאן בשיחות הר"ן מפורש שמדובר דייקא בשבת קודש.

עיין בשיח שרפי קודש ג- קלד ז"ל מוהרנ"ת ז"ל לא היה נוהג לזמר בלילה שבת את הזמר הנקרא " דער פרומער נגון " המושר בפי אנ"ש על זמר "מעין עולם הבא", בהטעימו שמחמת קדשת ומעלת שמחת שבת, אינו חפץ לזמר נגוני התעוררות אלא רק נגוני שמחה וחדוה, אולם בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין דביקות והתעוררות, אז היה מזמרו, ע"כ.

דבר זה תמוה מאד, כי הלוא רבינו בעצמו היה נוהג לזמרו, ותמוה מאד שרבי נתן לא יעשה מה שראה הנהגתו של רבינו (שיחות קסט – "ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם" ע"ש) . ועוד קשה כי רבינו גילה בתורה רכו ז"ל יש נגונים של יללה ועצבות שהם מבחינת הסטרא אחרא, ודרך בני אדם למשך אחר נגונים האלה, וכשמזמרין הנגונים האלה בשבת, על ידי זה מעלין אותם, ע"כ. הרי שלפי רבינו יש ענין אפילו לשיר נגונים עצובים, ואיך ימנע לשיר שירי דבקות.

שיחות הר"ן אות קנו. ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר להמתים השו כנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא שבאים אליו, לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו וכו' וכו' ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמ' 293) כז"ל רבי משה טיטלבום מאוהל, בעל "ישמח משה" זכה גם הוא להצלה בזכות רבי אלימלך. היה זה כאשר בנו ר' אליעזר ניסן חלה וכו' הוא שגר שני שליחים אל קברו של רבי אלימלך בליז'נסק וכו' שכאשר יבואו אל בית החיים, יגידו: "אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה, שתלך ותודיע לנשמת רבי אלימלך, כי באנו אל הציון שלו להתפלל לרפואת החולה". "כאשר תעשו כך", הסביר, "ירוצו בודאי כל הנשמות הנמצאות שם להודיע לרבי הקדוש, כדי לזכות בשתי הפרוטות לעלוי נשמתן", ע"כ. הרי שהישמח משה לא ידע להחזיק את הנועם אלימלך בדרגה הזה שגילה רבינו כאן.

והנה יש ללמוד מדברי רבינו שאין חשש של דורש אל המתים אפילו לאדם רגיל שאינו בבחינת צדיק, כי אם לא כן איך נתן עצה כזו לכל אדם איך להזמין ולהיות בטוחים שנשמות המת שם. ואין ההיתר מוגבל רק לצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם, אלא אפילו לכל מת, והאיסור אינו אלא על הדורש דרך טומאה , וכלשון השולחן ערוך (יו"ד קעט:יג ) ז"ל דורש אל המתים (דברים יח:יא ) זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטמאה, עכ"ל (ועיין שם סעיף יד ברמ"א שיש מתירין אפילו להשביע את המת, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו) .

והנה עיין בספר המדות ערך צדיק ח"ב יט . כשהולכין על קברי צדיקים, צריך לזה זכות, שיוכל לאסף רוחו ונשמתו לקבר, שיהיה כאלו הוא חי, כי אם אין זכות, אזי רוחו ונשמתו עולין למעלה לתוך שאר הצדיקים, ע"כ. ולכאורה מדובר בצדיק שאינו במעלה של יוצא מחדר לחדר, ולכן אינו כאלו חי, עד שיכולים לאסף רוחו ונשמתו לקבר.

ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם אתה (-לכאורה צריך להיות: את, וכן לקמן לתקן ללשון נקבה) תבוא אצל הדלת ותצעק, אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?!

ק"ק מהמדרשים בענין אשת עבדיה, שבא הנוש ה לקחת שני ילדיה (מלכים ב:ד:א) , עיין בזוהר חדש לח:, וביותר אריכות עיין בתרגום של תוספתא שהביא הרד"ק ז"ל מאתן ושתין וחמשא זמנין צוחת אתת עובדיה כהאי גונא , ולא הוה משגח ולא ידע מה למעבד, עד דאזלא לבי קבריה וצוחא , דחלא דה' דחלא דה', ואשתמע לה קלא מביני מתיא (-קול נשמע מבין המתים) , מאן הדין דחלא דה' דקא בעית ? ארבעה איקרו דחלא דה', אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה. אותיבה ואמרה, לא בעינא אלא האי דכתיב ביה דחלא דה' לחדא . וכד אודעוה קבריה הוה קא מתפלשה בקבריה וקא צוחא ואמרה, מרי מרי היכא רוחציך לי בשעתא וכו' עיין שם.

ואם אלישע היה שם סתם כמו שהיה בבית בחיותו, למה היתה צריכה לצעוק כל כך, ולמה יסתפקו למי היא מכוונת. ואולי י"ל שהיה מניעות מהס"א .

שיחות הר"ן קנו: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר ע"ש. והנה צ"ע בדיוק הגדר שהצדיק תמיד שם, כי מצינו בכתבי האריז"ל שבשבתות ויו"ט הצדיק לא נמצא בקברו, ועוד מצינו בהאריז"ל הקפדה שכאשר באים לקבר של צדיק שצריכים להמשיך לתוך הצדיק את הנר"נ שלו (וע' משנת חסידים, מס' היחודים א:ב). וי"ל שרבינו מכוון להקיסטא דחיי , וע' בלקוטי תורה (איוב יד:כב ) ובטעמי המצות (פרשת ויחי) של האריז"ל שמקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש בקבר, ובשביל זה יש מצוה לעשות ציון על הקבר, וקצת קשה א"כ למה האריז"ל אומר שאין שום ענין בשבת וכו ', או שרבינו כוון רק לצדיקים גבוהים מאד במעלה שלא עליהם כוון האריז"ל (או שהאריז"ל אמר לא פלוג לכבודן, כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהסתיר ענין ביאתו לעולם אחר פטירתו).

ואולי משום דמצינו בחז"ל במיתת צדיקים דשבק חיים לכל חי, ואיתא בזוהר דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי , וצדיק גדול כזה, שבאמת מושג בכל מקום, הרי ההגשה לקברו אפילו בלי שום המשכת נר"ן , כבר נעשה בזה התחברות מספיקה. ובשבת י"ל שהצדיק לא מרוצה להתחבר בכה"ג .

והנה בסוף תשפ"ד שמעתי בשם ש"ט שהיה עם סבא ישראל באומן, והוא טוען שסבא "אמר לא ללכת לרבנו בראש השנה עצמו, כי זה מפריע לצדיקים. ראש חודש וראש השנה, הוא אומר לא ללכת בראש השנה, כי הייתי איתו באומן, הוא אמר מפורש לא ללכת לרבנו, זה מפריע לו, הוא מתעסק עכשיו עם העולם, רק ערב ראש חודש. אז אין ענין ללכת בראש חודש, הוא לא נמצא שם, הוא אמר לי מפורש 'רבנו לא נמצא איתנו בראש השנה עצמו'. אותו דבר בראש חודש – צדיקים פועלים על כל העולם, ע"כ. והדברים מוזרים ואי אפשר לקבלם כפשוטן, כי איך תפילה אצלם מפריע להם, אפילו שיהיו עסוקים במה שהם עסוקים. ואם יבוא מיליארדי אנשים על הציון, זה כבר יהיה הפרעה לצדיק ח"ו. ואם זה הפרעה לאליהו הנביא להגיע להרבה בריתות בכל העולם בבת אחת. אכן לפי מש"כ יש לפרש שלא דייק במה שאמר כי הוא מתעסק עכשיו, אלא הטעם הוא שבאלו הימים אין הצדיק מרוצה להתחבר בכה"ג .

ועיין בשש"ק ד-תרכו, מוהרנ"ת אמר שלולא המתנגדים היה הולך לציון רבנו ביום ראש השנה להתפלל שם ( רש"ש בשם ר"מ טשנסטחובער ששמע מרבי אברהם בן ר' נחמן), ע"כ. ואולי מה שסבא אמר שזה מפריע לרבינו, הוא כוון למה שרבי נתן אמר – לולא המתנגדים, ודו"ק .

והנה מענין לענין אביא כאן חידוש בטעם שקברי צדיקים אינם מטמאים, ולכן מיושב כמה קושיות על שיטה זו, ומבואר כוונת הטענה של למה נגרע.

בפרשת בהעלותך (במדבר פרק ט:ו) כאשר בני ישראל נצטוו להביא קרבן פסח כתוב: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל.

וכבר עמדו על זה בספרים הקדושים מה הענין של טענה זו "למה נגרע" הלוא פטורים הם, ולא מצינו כמעט דבר דומה לזה.

ולולא דמסתפינא נראה לפרש שהאנשים אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, משמעו גם בלשון תמיהה, כי לפי ר' עקיבא מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו, ולפי ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, והרי צדיקים כאלו אינם מטמאים. וכבר הביאו כמה פוסקים את זה לראיה מוכחת שבאמת אפילו צדיקים גדולים מטמאים, ואכמ"ל בדבריהם.

והנראה לעניות דעתי שצדיקים במיתתן נקראים חיים (והתורה אסרה – ויקרא כא:יא 'ועל כל נפשת מת לא יבא'. וע' רמב”ן ריש פרשת חקת , וצוין שם: רקאנטי מ,א . זהר בראשית נג :, זהר וישלח קסח .. תוספות ב”מ קיד: ד”ה מהו. כתובות קג : ד”ה אותו היום, תוס ' יבמות סא ., וע' בפנים יפות פח: ובכלי חמדה ריש פ' חקת ), ומבואר בכתבי האריז"ל שמי שבא לקבר של צדיק צריך להמשיך נפש ורוח הצדיק לתוך גוויתו , ואכן מצינו ברבינו נ נח נחמ נחמן מאומן שאפילו אחר פטירתו הוא תמיד יהיה נמצא אצל גופו, שלא יהיה אלא כאדם ההולך מחדר לחדר, וכל מי שיבוא לקברו ויקרא לו הרי ישמע. ולשונו (שיחות הר"ן קנו) משמע שכן הוא אצל כל צדיק, שכל צדיק גדול יש בחי' כזו, ויש לעיין בזה בגדרי האריז"ל הנ"ל, ואכמ"ל.

ועל כל פנים ניתן מקום לומר שאפילו הצדיק מצד גוויתו הרי הוא כמת וטמא, אלא מצד עוצם כח נפש ורוח הצדיק מחיים את הגוויה באופן שעל כרחך אין הגוויה חשוב מת, ולא חל טומאה עליה.

ולפי זה י"ל שעל כרחך לא פלוג שאפילו צדיקים מטמאים מצד גוויתן , אכן יהיה ספק או אסור להביא קרבן על טומאה זו, ולא יהיה איסור לכהן להתקרב כיון שבאמת הצדיק הוא חי, ודו"ק .

ולכן התורה אומרת שהיו טמאים לנפש אדם, בחי' אדם השלם, והם אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, כנ"ל וגם בלשון תמיה , כי באמת אינם טמאים כל עיקר, כי אין הצדיק מת וטמא אלא חי.

ולכן למה נגרע להפסיד את שום מצוה מזה, כי לעולם לא מפסידים מהצדיק.

שיחות קנז. ואמר שכפי רבוי התורות שאמר על זה כבר היה ראוי להתרפא אך החסרון הוא מחמת חסרון אמונה של השומעים וכו ', ע"כ.

כמו שבמתן תורה נתרפאו . וכן כתיב רפאות תהיה לשריך (משלי ג:ח), וכן מבואר בתורה עד שכיון שבא לחכמה נתרפא.

ועיין באוהב ישראל (ליקוטים חדשים משפטים) ז"ל יש לומר 'והסרתי מחלה מקרבך' (שמות כג:כה ), עד דרך אומרו (ישעיה יב:ו ) בקרבך קדוש, הינו שהשכינה ברוך הוא שורה בתוך גופו של אדם (ראה תענית יא:), ומזה בא לו רפואה. וזה אומרו 'והסרתי מחלה' על ידי 'מקרבך' הינו ממה ששורה בקרבך, ממנו יבוא לך רפואה, ע"כ.

קנח : ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש וכו ' ע " ש .

ע ' בספר שבחי בעל שם טוב אות עח שכז " ל שמעתי מהרב דק " ק פולנאה שהבעש " ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו , והיה מדבר חוץ לשיטה (נלע"ד על פי המבואר בהחוברת דרך אמונה, שהבעל שם טוב לימד את עצמו לראות בכל דבר האלקות , מה השם יתברך אומר לו, ולכן כאשר היה מדבר עם בני אדם היה מדבר כפי מה שהיה צריך לאמר להשם יתברך, וזה היה יוצא חוץ מהשיטה של מה האנשים היו מבינים, עד שזכה לדבר גם שניהם כאחת). ולמד אותו רבו שלו הידוע שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים , והראה לו חכמה, ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו . והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים , עכ " ל .

ובספר דברי משה (פ' וירא ופ' חיי) כז"ל שמעתי מפי קדוש הבעל שם טוב ז"ל על מאמר רז"ל (סוכה כא :) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, והוא כי עיקר שלימות כל צדיק וצדיק הוא שלא יפסק הדביקות שלו מאתו אפילו רגע אחת, גם בכל דיבוריו כאשר יצטרך לדבר עם בני אדם דברים הצריכים לעניני העולם, יראה שידבר בענין של איפסק הדביקות חלילה כו ', וזהו שכוונו רז"ל שצריך ללמוד לדבר שיחת חולין המוכרחים לדיבורו, שלא יפסק הדבקות כנ"ל, עכ"ל.

ואילו רבינו כיוון לא רק שלא יפסק הדבקות, אלא שעוד יהיה לומד ועובד השם ממש.

ועמש"כ באריכות בזה בלקוטי מוהר"ן תורה רלג (שאי אפשר שני מחשבות בבת אחת) .

וע"ע בליקוטי מוהר"ן תורה נד, שרבינו גילה שם הענין להבין שכל מחשבה דיבור ומעשה הם רמזים מהשם יתברך, ועכ"ז הזהיר לא לעסוק יותר מדי מזה, כי א' זה מקום מסוכן, ב' עיקר עבודת השם יותר גבוה.

קס . ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם וכו' ופיס אותו בחכמתו , ואמר לו: כך הדרך, שמכבידין התענית באמצע השבוע. הלא תראה ביום מחר יקל עלי ע"ש. [ויש מי שהעיר שיום רביעי בחי' נצח].

מובא שהרב מבראד היה מתענה תמיד משבת לשבת, והיה צריך לטעום משהו ביום ד', עיין כל הסיפור בספר האחים הקדושים (עמוד 400-). (יום רביעי הוא בחי' מלכות, זוה"ק דף כ., זוהר תניינא מאמר ה).

קסא . פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן חלב ומשקאות חמין וכיוצא והוא לא הכין לעצמו כלל וכו' ע"כ.

ולקמן אות רסה הערנו שהרי רבינו הקפיד שלא יאכלו מאכלים מזיקים אפילו ביום שבת, ובזה שלא הכין לעצמו אוכל הראוי אחר התענית הרי כאילו אוכל דברים מזיקים, וע"כ שגם זה היה בכלל קבלת התענית.

שיחות הר"ן קסג : ספר לי איש אחד מזלאטיפאלע שבהיות יושב רבנו ז"ל בזלאטיפאלע וכו' והלך עמו חוץ לעיר וכו' אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין " מאגילא ," שהיה סמוך לעיר. ושאל אותו מה זאת, וספר לו האיש ענין אותו המאגילא , ואמר לו שילך עמו לשם וכו ', ע"ש.

והנה פה רבי נתן השמיט הרבה, ממש פלא, כי עכשיו ישבתי עם חבר נחמן יצחק נ"י שגידל באוקרינא כגוי, והוא סיפר לי שכולם שם יודעים מה זה, ופירושו הפשוט, קבר, ויש כמעט אצל כל עיר ועיר דבר כזה ( mohyla ). והענין הוא שבנו ערימה עגולה להדמות לנחש, ראשו אצל זנבו, ושם קברו, ולפעמים גם הרגו ילדים במיוחד, או מה שבא להם, ועל פי רוב שרפו את הגופים וקברו אותם שם. וזה היה כמין תקרובת להנחש . וכל פעם שעשו את זה באותו מקום, עד שהערמה עלה בגובה. ועם כל זה לא אמור להיות הר בכלל, אכן יתכן שזה עשו אותו מתחילה על הר. ומצאנו כתבה ותמונות של כלי כסף עם צורות של סוסים שמצאו במאגילא שסמוך לזלאטיפאלע . והחבר הנ"ל חושש שיתכן מאד שהנהרגים והקבורים שם היו כוזרים.

ועל כל פנים מבואר שזה לא היה סתם התבודדות רגילה, אלא תיקון מיוחד במינו.

אכן עיין במבוא משך הנחל לספר ביאור הלקוטים עמ' כו -ז שרבינו היה מרבה להתבודד דוקא ביער גרעקוב הקרוב לאומן – ובקמיע מר' נפתלי כ"ץ היה כתוב בו "לך לאומאן יער גרעקוב כי שם מקומך" ומשמע שזה היה דוקא מקום של הקליפות וכו ', ודוקא שם רבינו היה מתבודד.

קסג , קסה : כל אחד ואחד … כמוני ממש. ע' מש"כ בחיי מוהר"ן אות רסז .

קסה . בכל פעם שהיה מספר מעצם הפלגת מעלתו ומדרגתו הגבוה מאד מאד , היה אומר בכל פעם, אבל מאד יגעתי על זה וכו' ועקר ספורו בפנינו דברים כאלו היה בשביל קנאת סופרים כדי שנהיה מקנאים עצמנו במעלתו הגדולה כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע וכו' ולעבד ה' כמותו ע"ש.

עמש"כ בערך מסורה בברסלב (אות כ') שהיה לרבינו עוד דרך כללי וראשי לכל ההתנהגות, ובו הוא היה הפטרון והראש אפילו לאלו שנפלו לגמרי מכל ע' פנים של התורה, ולכאורה לכאלו אנשים אי אפשר לפרש שהתפארותו היה בשביל קנאת סופרים [ואף על פי שרבי נתן כתב בפירוש "בפנינו" לכאורה אין הכוונה שרק לפניהם התפאר, אלא שהתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפניהם היה כך, והתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפני אחרים היה כפי רוחם וכדלקמן ] . אלא י"ל שהיה לחזק אותם שידעו ויאמינו שיש להם על מי לסמוך. ויודע אני בעצמי, שלהיות כמו רבינו לא באמת עולה על לבי – רק בשביל שרבינו אמר שיכולים – אז כיון שהוא אמר הוא יודע מה שאמר, אבל הלואי שאזכה להיות אפילו כחסידיו הנאמנים שלא נגעו אפילו באצבעות רגליו. ואדרבה מזה גופא אני ואנשים כמוני מקבלים חיזוק עצום בכל ההתפארות שרבינו גילה על עצמו, כי בזה אנו יודעים ומאמינים עוד יותר שיש לנו על מי לסמוך , ולא לסור ממנו כלל, ולהתחזק בכל דבריו. ועוד שכל פעם שרבינו התפאר הוא גילה בזה נוראות בתכלית אותו דבר, אין דוגמתו. ורבי נתן בעצמו כתב כעין טעמים האלו בחיי מוהר"ן (אות קב) ז"ל וספר זאת לענין עצם כח הצדיק האמת להציל אנשיו בעלמא דקשוט , ע"כ.

בספר חסידים סי' תקכג – אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה בי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (שמואל ב:כב:כב) כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי , ע"כ.

קסה . האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי?! והקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד על זה. ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש. כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת. וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים שהעקר תלוי רק ביגיעות ועבודות וכו' ( שמ ) , עכ"ל.

מבואר הדבר שהעיקר תלוי ביגיע, וטעות לומר שהוא רק מצד הנשמה, אבל בודאי זה וזה גרם, כי הצדיק בגלל נשמתו היה משתדל יותר, ומסוגל יותר, והיה ראוי יותר, אלא שעם כל זה, העיקר הולך אחר היגיעה והעבודה, וק"ל . וכן תמצא בספר עזרא בפירושו של ר’ משה דוד וואלי ז"ל, שבתחילת פרק ז (פסוק ו) הוא מפרש מעלתו של עזרא הסופר שהיה מפני שרש נשמתו ופי שנשמתו היתה מתוקנת בתיקון השלם, ואילו אחר כך (פסוק י) הוא כז"ל טעם בסמוך למה עזרא הסופר זכה שתשרה עליו השראה כל כך יקרה וחשובה. והוא, לפי שטרח הרבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפום צערא אגרא, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וזהוא שאמר: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורה ה’ ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. והסוד הוא, שטרח הרבה מאד להמשיך את האורות של היסוד והת"ת דאינו רזא "דחוק ומשפט", ולכן נמשכו לו לשרות עליו בקביעות ולהיות הוא דוגמתן למטה, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, עכ"ל. והרי מבואר שזה וזה גרם לו, מצד נשמתו היה כבר מוכשר לזה, והוא קיים תפקידו בפעולה שלים ביגיעה וטירחא , וזכה.

בהקדמה לספר עמק המלך יצא להוכיח שכמה ספרים לא נכתבו על יסוד אמת, והביא פירוש מאחד על מה שאיתא בריש ספרא דצניעותא , שרבי יהודה שאל: אי כלילין הני (-ה' פרקים של ספרא דצניעותא ) מכלהו עדיפי , אמר רבי שמעון: הכי הוא למאן דעאל ונפיק, למאן דלא עאל ונפיק לאו הכי, ע"כ. ופירוש בעל הספר ההוא על לשון 'לא דמי מאן דעאל ' בעולם הזה בסודות וחידושי רזין דאורייתא, מעולם הנשמות קודם בריאתו, עד שמפני זה זכה דנפק בחידושי רזין דאורייתא לעולם הבא, למאן דלא עאל ונפיק ולא הביא עמו לא לעולם הזה ולא לעולם הבא, וסברתו בזה, שזאת הסיבה למי שמתגלים לו שערי החכמה, ולמי שנשאר יתום ממנה, ע"כ הוא הביא דעת אותו הספר, ומה שהבנתי בזה, שכאילו הכל נפסק מראש, שרק נשמה שבא לעולם הזה עם הסודות יכול לזכות לעסוק בהם בעולם הזה, אבל נשמה שלא בא לעולם הזה עם סודות לא יכול לזכות להם בעולם הזה.

ועל זה כתב ז"ל אבל מעיד אני עלי שמים וארץ כי הוא נשאר יתום מזה הסוד, ואין דעתינו להאריך בענין הזה, אין כאן מקומו, יבוא ביאורו בספר גן המלך, חלק שני מזה הספר, רק צריכין אנו 'למודעי' חלק קטן ממנו, כדי שנבטל דבריו. הגם כי מי שיש לו עינים בראשו ומוח בקדקדו , יודע שענין זה אינו תלוי בבחירה, מאחר שתורתנו מוכרחת ואין זה דרך האר"י זלה"ה ודרך תורתנו הקדושה, ואינו צריך לפירוש על זה במקצת, ע"כ.

ולז"ל בשלמות את דבריו, ומה שנראה לענ"ד שהוא שולל פירוש אותו ספר כי אותו פירוש שולל את הבחירה, ודרך האר"י ודרך התורה הוא דוקא בדרך בחירה, וכל אחד שבא לעולם, איך שבא, יכול לזכות לסודות התורה.

אכן עיין שם להלן שכז " ויש גם כן קצת בני אדם שנשמתם היא מעולם התוהו, ואינם מסוגלים לסודות האר"י זלה"ה , ויש לנו ראיה מרבי יוסף קארו ז"ל וכו' ע"ש.

קסו . שמענו בשמו שאמר, העולם סוברים שמחמת שאני נכד הבעל שם טוב ז"ל מחמת זה זכיתי למדרגתי. לא כן הוא, רק עם דבר אחד הצלחתי. ועל ידי זה זכיתי לעלות למה שזכיתי, ע"ש. [ועיין לעיל אות קנד – שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו].

והנה בכוכבי אור (בסוף מעשה מעני וחוזה בכוכבים) כז"ל ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת, עכ"ל. ולא הבנתי מי אמר את זה , אכן מלשון המובא בהשמטות לחיי מוהר"ן סוף אות רצ , משמע שרבינו הקדוש בעצמו אמר את זה . וקשה ש הרי איתא בשער הגלגולים על עוד כמה צדיקים שנשמתם מחלק שפרחה מאדם הראשון קודם שאכל . ועוד הרי רבינו הקפיד על אלו שתלו גדולתו על עילוי נשמתו, ואף ש יכולים לחלק לא נראה. ובפשטות הכוונה למה שרבינו אמר בעצמו כמה פעמים שהוא זכה לכל מה שזכה על ידי ההתבודדות שלו עם השם יתברך בתמימות ופשיטות מפרש שיחתו לפני השם יתברך. וכן הלשון שם (לקוטי מוהר"ן תורה כה) שלא באו למדרגתם רק על ידי הנהגה זו, ע"ש. וכן עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ק ז"ל ספרו לי שאמר שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם על ידי התבודדות, והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפרסמים אמתיים ואמר, שכלם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות וכו' ע"ש.

[ואולי י"ל שכל ענין אדם הראשון קודם החטא היה תמימות ופשיטות, ובמקום אחר הבאתי מספר אדיר במרום ומספר בלבבי משכן אבנה על הקדמות הרש"ש מהות העבודה הזו בלי חב"ד, ואכמ"ל].

קסז . לענין מה שאמרו רז"ל (ברכות נה : כתובות סב.) 'אנחה שוברת גופו של אדם', ספר שאצלו היה כך ממש. כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה, ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו, כי גופו היה משתבר ממש מחמת אנחתו, ע"כ.

עיין שם במסכת שאנחה שוברת חצי גופו של אדם, הני מילי מילתא חדתי אבל במה שהורגל בו אינו אלא מחליש כחו קצת. ואכן אצל רבינו שהיה תמיד מחדש את עצמו לגמרי, הרי היה מתאנח על דבר חדש.

קעב . הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית, ע"כ. יש בזה רמז גם להשגת נ נח נחמ נחמן מאומן, כי מספר שערות, זה בחי' של מספר הגמטריא , מספר הבחינות שבונים ומקימים איזה דבר. וטלית הוא בחי' כסות, וכמו שכתוב בתורה כי היא כסותה, ומובא בשם הגר"א ש'כסותה', הכסות של הנשמה, זה הסוד של תיקון הברית (ובספר אדיר במרום עמ' עד כז"ל בסוד לבושי הנשמות שלהן שהוא היסוד ע"כ), והרי כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכסותה ענינה דבור, כמפורש בספר חרדים (דף עב. מובא בחק לישראל פרשת שמות יום ד'), וא"ש. וכן רבי נתן בלקוטי הלכות מרבה להראות איך שהציצית יש להם הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

בספר עמק המלך, הקדמה שלישית פ"ד כתב על האריז"ל ז"ל והיה מספר לתלמידיו כי על כל סוד וסוד שגילו לו מן השמים, היה בוכה דמעות כמספר שער זקנו, וכן כשרוצה לגלות סוד אחד לתלמידיו, אינם רוצים ליתן לו רשות, עד שהוא מתפלל תפילות אין מספר, ובוכה דמעות הרבה כשערות ראשו, עכ"ל.

קעג -ד: ע"ש איך שרבינו היה עולה ועולה כל פעם, בעליה כל כך שהיה מתביש ממדרגתו הקודם. וזה חידוש ורום מעלת רבינו מה שזכה יותר מכל הצדיקים, דיעו ' בספר עבודת ישראל (פ' שמיני, הובא בספר בעש"ט א'קו ) ז"ל אני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם, והרגלתי את עצמי לעבודת השם יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ושאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר, והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד אותיות א' ב' או סדור או חומש, מדי יום בומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד ב' פרשיות, וכיוצא בו, מה שאין כן כשהולך ומתגדל ולומד בעצמו גמרא עם פרש"י ותוספות עם הפוסקים, והוא מפלפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו, אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה , הוא גדול אלף אלפים פעמים מכל המדריגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח , עכ"ל.

והנה התשובה שהוא קיבל מהבעש"ט לא הסתפק בו מוהר"ן, כי אילו מוהר"ן היה תמיד עולה כל כך עד שהוא ממש הרגיש והתבייש ממה שהיה קודם, והוא פלאי.

והנה בדברי העבודת ישראל יכולים לומר שמי שזוכה לבחי' זו של 'ראות עיני השכל' הוא יכול לראות היטב איך שהוא מתקדם, ויתכן לומר שבעל ראות עיני השכל יכול להתבייש ממדרגות קדומות אפילו לפי תשובת הבעש"ט . ובודאי אפילו בכה"ג היה חידוש גדול מי שהיה זוכה לבחינה כזו, ועם כל זה אינו נראה כן מדברי רבינו כלל, אלא שרבינו ממש היה עולה כל כך, עד שהרגיש כל כולו בושה ממדרגתו הקדומה.

קעה . ואני יכול לעשות אפילאציע (ערעור מבית דין לבית דין וכו') עד העשרים וארבעה בתי דינים, דהינו שאני יכול לומר שאינו נראה לי המשפט של בית דין זה ואני רוצה לדון בבית דין אחר. וכן מבית דין לבית דין עד כלם ומסתמא מועיל בודאי, כי על כל פנים בין ובין כך נמשך ונדחה המשפט, וכשנמשך קל יותר הדבר. כי בתוך כך עושה אותו האדם איזה מצוה וכיוצא, ואפלו אם אינו מועיל אני יכול לעשות וכו' ע"ש.

עיין סנהדרין צה . אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי , בת דינא בטל דינא. ופרש"י כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת, עכ"ל.

והנה לכאורה ענין זה לעשות אנדענסעניא , דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו, הוא כי הכ"ד בתי דינים הם כ"ד צירופי אדנ"י שבמצח ז"א, ושם כח הדין מתחזק, ואילו במצח הרצון של א"א כלהו משתככין קמיה . ולשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רטו : אך דע, שיש פדיון אחד שכולל את כל העשרים וארבעה בתי דינין ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים ולזה הפדיון צריך עת רצון בחינת התגלות הרצון כמו בשבת במנחה וכו' אך אפלו הצדיקים לא כל אחד יודע זה הפדיון ולא נמצא כי אם חד בדרא שידע זה הפדיון וכו' ע"ש. ואילו כאן בענין אנדענסעניא רבינו אמר: לא ידע עדין מזה שום אדם. ולכאורה מבואר שענין האנדענסעניא עוד למעלה מהפדיון שכולל כל הכ"ד . ואף על פי שאותו פדיון הכולל כל הכ"ד גם כן כבר פועל במצח הרצון של א"א. וא"כ יש להבין שמה שרבינו אמר כאן: לשלח הדבר להקיסר בעצמו, היינו עוד למעלה מאריך אנפין. ויתכן שזה הענין שמצינו בספר אדיר במרום, כאשר מפרש את סדר הדין של הבתי דינים במצח, ומסביר שם איך הדין נחתם ויוצא לפועל על ידי שהשכינה מתלבשת במלאכים, שזה נקרא מסירת פתקין , הוא כותב ז"ל (עמ' תד -ה, מכון רמח"ל )כי עד שלא נמסרו הפתקין נקל הוא להחזיר הגזירה, אבל אחר שנמסרו, הוא קשה מאד וכו' ולהחזירו הנה צריך כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו, וקשה לעשות זאת הפעולה. ואעפ"כ בקושי גדול תוכל להמצא , עכ"ל. ויתכן שלזה כוון רבינו, שיודע לעשות אפילו את זה.

והנה הרמח"ל ממשיך שם "אך בגליוי הרצון וכו '" ש בגילוי מצח רצון א"א יש בחי' דינא יתיב, שהדין עומד במקומו ואינו מתפשט וכותב , (עמ' תו) "אף שכבר נתעורר התולדה לצאת, הנה יהיה שב להיות יושב במקומו, בלא גילוי כלל . ואז אף על פי שנתעוררה המחשבה והתחילה הטפה להנתן , תשב במקומה ושם תבלע שנית ולא תמשך למטה ע"ש כל דה"ק שמסביר הענין של הסרת כח הצמצום ע"ש.

וצ"ע בהבנת דבריו אם ההמשך בא להסביר הפעולה הזאת של " האי"ן המבליע הדבר בשרשו", כי כן הוא כותב לשון בליעה, אבל לעומת זה יש לדייק קצת מלשונו שכתב "אך", שמשמע קצת שהוא דרך אחרינא . ויתכן שאלו השני דרגות שפירט רבינו. כי מה שהרמח"ל המשיך להסביר איך שבכח רצון מצח א"א דינא יתיב, זה הדרגה שכיוון עליה רבינו בתורה רטו , שהוא פדיון הכולל כל הכ"ד וצריך עת רצון, שהוא מצח א"א. ואילו "כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו" הוא עוד למעלה מזה , וקשה הדבר לעשותו בכלל, ורק רבינו ידע לשלוח להקיסר עצמו.

קעו . קדם ארץ ישראל אמר, אינייכול לישן מחמת שקדם השנה באים ועומדים לפני כל הששים רבוא אותיות של התורה, ע"כ ( רא"ק ציין לאות צ – דע שכל אדם קדם השנה הוא רואה כל הנשמות של המתים של קרובים שלו או אותן שהם משרשו, כמו שקדם המיתה וכו' ע"ש. ולאות צא – וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיו התורה וכו' ע"ש. ולאות קפה – ואמר רבנו ז"ל שהוא יודע כל שרשי נשמות ישראל. ומתחלה אמר שיודע אותם מתורה שבכתב וכו' ע"ש).

מזכיר לי הדרגה של רבי מאיר, שאף על פי שצריכים לכתוב את המגילה מן הכתב, לרבי מאיר היה מותר אפילו בעל פה, כי היה בדרגה של "עפעפיך יישירו נגדך", עיין במסכת מגילה יח :, שהוא ענין שהתורה היה ממש תמיד לפני עיניו.

קעט . קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף . ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו.

בספר מגלה עמוקות, אופן יב , יד שהסתלקותו של משה היה כדי שישיג מה שלא היה יכול בעודו בחיים. וכן באופן ט' כז"ל כי כל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג השגת, ע"כ.

[ועיין שם באופן יב ז"ל לכן בשביל צו את יהושע וחזקהו, בשביל זה רב לך, אי אפשר לך עתה להשיג יותר, כי יהושע לא נקרא רק בן נון בחיר"ק , מלשון בין תבין אשר לפניך (משלי כג:א ), נ' שערי בינה ולא יותר, ע"ש. והוא פלא שקטנות התלמיד יעכב השגות הרב, ועכ"פ היה דין מיוחד למשה ויהושע, ואין ללמוד לאחריני ].

בספר נזר ישראל טשורסקוב כז"ל מה עשה אלישע בנגיעה שנגעו עצמות המת בעצמותיו (מלכים ב:יג:כא) הוא, כאשר השליכוהו לקבר בנוסם מפני הגדוד, קם האיש וחי, אם כן אם יכל אלישע אחרי מותו להחיות את המת, למה לא החיה את עצמו, למה לא קם בעצמו מקברו ויחי (-ותמוה השאלה מאד, כידוע שאין חבוש מתיר עצמו, חוץ משאר דחויים), מכאן שאלו באמת יכול היה להשיג גדלות רבה יותר בחייו, היה עושה כן, אלא שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן , ועל כן העדיף אלישע להחיות את האחר, ואלו הוא עצמו נשאר מת, שכן אז משיג הוא יותר גדלות מאשר בחייו, ע"כ.

להפשיט גופו כדי להמשיך להעלות. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט.

קפא. שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון אני יודע חכמות שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחכמות שאני יודע היו יכולים לחיות על ידי התענוג של השגת החכמות האלו לבד בלי שום אכילה ושתיה. והיה כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמע חכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעצם הפלגת מתיקת נעימת עריבת החכמות שהייתי מגלה , ע"כ .

צע"ק כי כלל יש שהקב"ה יהיב חכמה לחכימא, ואיך יבוא לגלות חכמה למי שאינו חכם. וכי למדן גדול יכול למסור חידושיו העמוקים למי שאינו בקי בלימוד. ולהבדיל, וכי יכולים למסור חידושים במתמטיקה וקוונטים פסיקה למי שבכלל לא יודע ענינים אלו ואין לו שכל מיוחד. (ובמגילת סתרים גם כן כתוב שהמשיח יתן נאומים לכל העולם ויגלה להם דברים נפלאים, אבל שם יכול להיות בהדרגה, שילמד אותם לאט לאט כפי שכלם, מה שאין כן לשון רבינו כאן משמע שמיד הוא יקח אותם לרמה גבוה כזה שמיד יהיו בטלים וכו'). [ועיין ביחוד היראה עמ' שה ז"ל כין אין החכמה מאירה כי אם בסוד הישיבות וכו' שהוא בית קיבול, וכו' ואם לאו אי אפשר לקבל החכמה, עכ"ל, ואכן שם מבואר שמי שהוא ירא באמת מיד מקבל החכמה].

ואולי יש חכמות פשוטות שהם ממש מול עינינו ולא ידענו מהם.

ואולי החכמות האלו הם ממש בבחי' החכמה תחיה את בעליה, שהשכל בא עם החכמה, וממילא מובן שמיד יהיו בטלים להחכמה. [אבל אין לפרש שרבינו בעצמו היה נותן להשומעים חכמה, וכמו שמצינו שאמר לרבי נתן – אתה תחשוב שזה ממך וכו ', וכן מצינו בעלמא בסיפורי צדיקים, כי אין הלשון כאן משמע כן כלל, רק שרבינו היה מגלה החכמה, ומהחכמה יהיו בטלים].

אך איני יכול לגלותם לבני אדם כי תמיד כשאני מתחיל לדבר עם אחד אני חפץ לשמע ולקבל ממנו דברים עליונים (שנט), ע"כ. [שנט – רא"ק ציין לאות צט – שהמדבר עם חביר ו מקבל אור חוזר, עיין שם, ולא נראה שיש לו שום שייכות לכאן].

עיין חיי מוהר"ן רמ (ומה שציינתי שם) , מה שרבינו גילה סודות גדולות מהשיחת חולין שהיה מדברים אצלו ב שבת קודש.

קפד: שמעתי בשמו שאמר שתכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו (כמנהג העולם בשעת נתינת שלום) אז תכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש. ואמר רמז על זה "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא כא ) שתכף כשפושט "יד ליד" דהינו נתינת שלום, שוב "לא ינקה רע" כי תכף נתגלה לו הכל:

גם כבר שמעתי קצת מזה. ועשה זאת כלאחר יד והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא מתחלה ועד סוף כל מה שעשה ועבר וכו '. ואמר שבלתי ידיעה בדרך השגה, יכולים גם כן להבין ולידע על פי חכמה. עיין שם.

ממה שאמר שיכולים לדעת כל זה גם על ידי חכמה, לכאורה מבואר הענין שאין הידיעה הזו על כל סיפורי חיי האדם, אלא מה שנרשם תוצאות של עבירות ומדות רעות.

בחיי מוהר"ן אות תנ , תקס"א אחר שבועות בסמוך ספר זאת: מעשה באחד מאנשי שלומנו היה הולך כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא, והיה רוצה לדבר עמו מזה ולא אסתיעא מלתא . ומי ידע מזה כי מי הוא נביא שידע מחשבתו וכו' ואזי בשבועות חלם לו שבאו וכו' וספר לי אותו האיש הנ"ל שבא עכשיו את המחשבה שהולך עמה האיש מאנשי שלומנו הנ"ל עיין שם.

הרי שרבינו לא ידע כלל מאותו המחשבה, ואדרבה אמר שהיה צריך נביא לדעת ממנה. רק שגילו לו בחלום.

קפה. וכל מה שצוה לעשות וכו' היה כבד מאד על האדם וכו' ע"ש. י"ל כי הציווי הרי הוא מכניס ומקשר את האדם לרבינו, ולרבינו בעצמו היה קושי גדול על כל דבר כמבואר בחיי מוהר"ן אות י' ע"ש.

דיבור זה של רבינו הוא עוד מראה קצת על ענינו בבחינת עתיק, עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח.

התבודדות ולימוד שולחן ערוך הם הנהגות כלליות ע"ש. בספר השתפכות הנפש (אות לא ואות סא ) כתב ששינהם תלוים זה בזה, ולפי מה שביאר מובן שאינם ממש תלוים בזה, וק"ל .

קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ.

עיין ספר המ י דות, הרהורים אות ז: מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ויש ליתן רמז לדברי רבינו במה שאמר רבי יוחנן (סוף מסכת מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-במוצאי שבת הנוסח גדולתו) של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, ע"ש. הרי כל מה שאנו יודעים מהשם יתברך הכל רק על ידי אמונה, הרי שכל מקום שאתה מוצא גבורתו – שאתה מאמין בהשם יתברך, שאם אתה מוצא ענוותנותו – זה הצדיק שהוא הענו של השם יתברך.

קצח . כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו '. אבל עכשו , על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו, אך אעפ"כ וכו' עיין שם.

עיין בספר חיי מוהר"ן שמה ז"ל ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו , ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו . וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהו חוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם.

קצט . אמר: אין מי שיוכל להבין בהספר (הינו בספר לקוטי מוהר"ן) כי אם מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור, עכ"ל. ובמקום אחר רבינו גילה שרק מי ש זכה לתיקון הברית בשלמות יכול להבין את תורת הצדיק. ואכן אין הכוונה אלא לתכלית הכוונה, אבל בודאי כל אחד מבין מה שהוא צריך כפי מדרגתו, כמבואר בסוף הספר, שמי שאין יכול למצא עצמו בדברי תורתו הוא אפיקורס, ע"ש.

שיחות הר"ן ריא : תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא. וכפי מה שצריכין להאנשים השומעים וכו' עיין שם באריכות. וזה דבר ידוע ומוכר בתורת רבינו איך שכל אחד רואה במה שהוא לומד ממנו את מה שקורה אז בחייו.

והנה האמת הוא שכך היה צריך להיות בכל מקצות התורה, שכל מה שהאדם לומד היה צריך לראות בו קורות חייו, וזה לשון הבעל שם טוב (אגרת ב' לבנו): ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל. ולכאורה זה מענין מה שכתב רבינו בספר המדו (דעת יד) שיכולים לדעת איך להתנהג על ידי פתיחת ספר עמש"כ שם. אכן כפי מה שכתב הבעל שם טוב, זה בתנאי שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, ואילו סגולת התורה של רבינו הקדוש פועל בכל אחד ואחד אפילו בהרחוקים והמנותקים רחמנא ליצלן, הרי שהתורה של רבינו בבחינת דבקות תמידית לה' יתברך.

ריט . והיה רגיל להזכיר כמה פעמים גדל עצם נפלאות הטובה שעשה לנו משה רבנו עליו השלום, שנתן לו את התורה ופת ח בה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וגלה לנו האמונה הקדושה בלי שום חכמות וחקירות, ע"כ.

רבינו שבח את פתיחת התורה משום שקובע האמונה בפשיטות, אכן עיקר הטעם שהתורה פתחתה כך אינה אלא משום שרצה לקבוע זכותם של בני ישראל לארץ ישראל כמבואר ב רש"י בהתחלת התורה ז"ל לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב:ב ) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא:ו ), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו ', ע"ש (וירשת הארץ היא משכר המצות וחושבה כמצוה , ועיין מזה באריכות ברא"ם ויפ"ת ) ורבינו בעצמו מביא את במ"א . הרי מבואר שעיקר התורה הוא המצות, ואפילו כל ענין של התחלת התורה במעשה בראשית אינה אלא להקים זכותם של בני ישראל בארץ ישראל מקום המצות.

ולכאורה מבואר מזה גודל חשיבות עם ישראל, שהם חשובים אפילו יותר מהמסר שרבינו שבח, ודו"ק .

רכ . ענין האפיקורסות שמתפשט. עיין לעיל לה ומשכ"ש . ולעיל קכו .

שיחות הר"ן רכא . היה מתלוצץ מאד מהלוחות שלנו או שלהם להבדיל, שכותבים המ א רעות והשנויים כגון קר וחם וכו '. ועל פי הרב אינם מכונים דבריהם כלל. ענה ואמר אם כן שיודעין, יאמרו נא השנויים שיש בעולם בכל יום ויום בעצמו. כיכמעט בכל יום ויום משתנים בעולם וכו' וכו' ומי יוכל לכון ולידע זאת? מה רבו מעשי ה' וכו' על פי חכמות חיצוניות שלהם כל השנויים הנעשים ביום אחד וכו' עיין שם.

והנה היום כבר אומרים השנויים בכל העולם בכל שעה, ובהרבה אחוזים צודקים – לא מחמת שמנחשים מה יהיה נגזר, אלא מחמת שיש להם כלים בכל העולם ובשמים למדוד האויר וכדומה עד שהם יכולים לראות מה הולך ולאיפה הולך ובאיזה מהירות הולך וכו' וכו '.

ולפי זה מבואר לכאורה שאנחנו בעידן חדש לגמרי מאותו עידן של רבינו. וצ"ע אם כן גם לעוד הרבה ענינים של חכמות חיצוניות, כמו ברפואה, אולי יש מקום לסמוך על כמה מהכלי מדידה שלהם [אכן הרופאים עצמם ראינו עין בעין היום כמה צדקו דברי חז"ל שטוב שבהם לגיהנם , כי ראינו במחלת השקרונה איך שהתנהגו בשקר וברשעות ובאכזריות וברציחה ממש] , ודבר זה לא יפתר בעצה אחת לכולם, לא ישתוו הדעות בזה, כל אחד כפי האמת שלו. ואכמ"ל.

וכן עיין מש"כ בענין הצלחה בעיר גדול מקום העסקים הגדולים, אם זה שייך היום – חיי מוהר"ן תסה .

שיחות הר"ן רכה. וכן פעם אחת ראה ספר אחד שמלקט מכתבי האר"י ז"ל שאינם מצויים שמדבר מהשתלשלות והמדרגות שקדם האצילות שהוא עולם המלבוש וכו' כמו שכתוב בספר ויקהל משה וכו '. ודבר עמי מזה ונפלאתי מאד עד זה מה שיש למוד בקבלה גם למעלה מאצילות ונדמה לי שאין גבוה יותר, ושחק, ע"כ .

הלשון צ"ע קצת, כי מצד אחד מבואר שרבי נתן הכיר טוב את עולם המלבוש וספר ויקהל משה (ועיין בעלים לתרופה סד, אכן נכתב בתקצ"ב ) ואם כן מה זה שנפלאה לו. ואחד תירץ שנפלאה לו שיש למוד באלו הדברים, אכן גם זה נראה דוחק, כי הרי ידע שיש ספר שמורה עליהם , אכן י"ל שעד שלא ידע שהאריז"ל בעצמו גילה ולימד מהם לא החשיב אותו כלימוד אלא השגה פרטי . ונראה יותר, שאף על פי שידע מהם לא היו רמיא על דעתיה , ובפרט מחמת הנ"ל שלא ידע שהאריז"ל דיבר מהם , ורק כאשר הוא שמע רבינו מדבר מהם אז התחיל להבין בפועל יותר בהתפעלות עליהם.

ואכן בשער ההקדמות, בדרושי א"ק כתוב להדיא כי א"ק הוא בחי' זו"ן , מ"ה וב"ן , בערך הקודם, עכ"ל, והרש"ש הביא את זה ובונה על זה (רחובות הנהר דף ג ע"ב).

בספר לקוטי תורה, שכל כתבי האריז"ל , פרשת בראשית ד"ה למה התחילה התורה בב' כז"ל ולפי שלפני א' אין רשות לדבר, שהיא נוגע במה שלמעלה ובמה שלמטה. וא' נגד עולם אצילות שהיא עולם הראשון, והיה מקום לאדם לחשוב קודם לזה מה היה, לכן התחיל התורה בב ', שהוא נגד עולם הבריאה, שהוא עולם הב', להורות כי זאת התורה הוא מעולם הבריאה, לכן אמר הלשון ברא, כי בזה העולם יש רשות לדבר, ולכן התחיל התורה בב ', ולפי שבעולם האצילות אין לנו רשות לדבר, וכ"ש בשלמעלה הימנו, לכן התורה שהיא נגד עולם הראשון עולם אצילות, אין שייך בו רק מחשבה, ע"ש.

ובשטחיות נראה כאילו סותר א"ע מיניה וביה, שבתחילה כותב שרק למעלה מהא' אסור, ולכן לא התחיל עם א' כי היו שואלים מה לפניה, שמשמע שבא' עצמו יש רשות, ואחר כך כותב שבא' גופא אין רשות. וי"ל שגם בריש דבריו שכאילו מותר בא', עם כל זה לא שייך דיבור רק מחשבה כמו שסיים לבאר. אכן כל הדברים האלו תמוהים מאד, כי הלוא כל כתבי האריז"ל מדברים על עולם אצילות ואפילו למעלה. וע"כ כוונתו אינו לשטחיות הלימוד. ובלימוד אמיתי כזה אין שייך דיבור באצילות, רק מחשבה, ולמעלה מעולם אצילות אסור אפילו מחשבה, אבל יתכן שעל כל פנים לימוד שטחי אפילו בדיבור תהיה מותר, ועל כן מותר ללמוד מענין עולם המלבוש וכדומה. וקצת ראיה לדברי מסוף דבריו שם ז"ל והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב, אז ראה – מחשבה. ויספרה – הרהור. הכינה – דיבור. וגם חקרה – מעשה. אח"כ ויאמר לאדם, עכ"ל. הרי שלאחר כל הד' עולמות יש בחי' אמירה בעלמא שמספרת מכל מה שלפניה, ודו"ק .

ובעיקר הגדר מה כן מותר ומה אסור, ומה שבאמת מרבים ללמוד מעולמות שהם בחי' כתר, הרמח"ל ביאר היטב בספר אדיר במרום עיין שם (ובספר זה הרמח"ל גילה יותר למעלה מכולם).

וכונתו היה כמו כן אפלו בידיעת האמת למעלה למעלה יש עוד גבוה מעל גבוה בלי שעור וערך וכו ', כי לגדלתו אין חקר, וענין זה אי אפשר לבאר בכתב, ע"כ.

עיין בספר עמק המלך (שער ו' – עולם התוהו – פרק כט ) ז"ל הגם שיש דוגמת אחרת יותר גבוה מזה, כמו שנמצא בזוהר תרומה, שאומר: שמתוך דבריו משמע למבינים שאויר קדמון עם כל מה שבתוכו הוא בערך מלכות לגבי הגליפו , שהוא סוד אין סוף המוקף הנקרא גליפו והמלבוש, לערך זעיר, ואין לנו רשות לדבר למעלה מזה, עכ"ל.

רכח . שמעתי בשמו שאמר: בודאי נמצאים כשרים אף על פי שאין להם התבודדות. אבל אני קורא אותם " פלייטיס " מבהלים ומבולבלים. ופתאם כשיבוא משיח ויקרא אותם יהיו מעורבבים ומבולבלים. אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחר השנה שדעתו נוחה ומיושבת היטב כן תהיה דעתנו נוחה ומיושבת עלינו בלי מהומה ובלבול , ע"כ.

צ"ב רבינו אמר שהוא קורא אותם מבהלים , משמע שעכשיו הם מבהלים , ואמר כאשר יבוא משיח ויקרא אותם, יהיו מבולבלים, משמע שרק אז. ולכאורה הענין שעמוק בעיקר עצמיותם הם מבוהלים, ויש על זה הרבה כיסוים בהנהגתם, אבל לפני משיח העצמיות מופיע בכל תוקף.

שיחות הר"ן רלב : העקר הוא הדיבור ע"ש . יש להביא סמוכין לזה מהמדרש רבה (ויצא פרשה עא ) אמר רבי יצחק רחל היתה עקרו של בית, כמה שנאמר, ורחל עקרה, עקרה רחל, ע"כ. וידוע שרחל מכוונת כנגד הדיבור ולאה מכוונת כנגד המחשבה. הרי מבואר שהדיבור עיקר.

במקום אחר הארכתי קצת כי מבואר שעיקר מציאות העולם שאנו נמצאים הוא בבחינת הז ' הבלים של הפה העליון, עיין בזה באריכות בספר אדיר במרום (פרק כ – עמ' תרעה, מכון רמח"ל ). שמחמת סתימת הפה היה שבירה וכו ', ולכן בודאי העיקר הוא הדיבור.

וע"ע בריש ספר לקוטי תורה של כתבי האריז"ל שהאריך לבאר כל מעשה בראשית שבתחילה נבראו אדם דבריאה ואדם דעשיה , וז"ל חוץ מיצירה, שעלה תחלה במחשבה, להיות העשיה נקבה ליצירה, וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מלכות שביצירה, והעון גרם לירד, ע"ש באריכות. הרי שהעיקר הוא בחי' יצירה שהוא בחי' דיבור.

ויש עוד כמה הוכחות שעולה על מחשבתי, ובעזה"י אכתבם בהזדמנות.

גם ספר לי האיש הנ"ל שרבנו צוה לו שיהיה לו התבודדות שתי שעות ביום. שעה אחת שילך וישתוקק ויכין עצמו לדבר ויערך לבו לכך, אחר כך ידבר שעה אחת, ע"כ.

בעזה"י עוד אזכה להרחיב דיבור על ענין הכנה.

רבינו הראה ענין התבודדות ממש"כ ויצא יצחק לשוח בשדה, ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת חיי שרה, שדרש כמה אופנים בתיבת לשוח , וביניהם דרש שהוא נוטריקון שעתים וחצי, וכתב שוח בגמטריא מט"ט שר היצירה (-וידוע שעולם יצירה כנגד הדיבור), שהוא העבד שיצא לקראת יצחק רבקה (= תפל"ה ) עיין שם. עוד כתב שם ז"ל ' לשוח בשדה' מכאן נרמז סוד אדם שלם ר"ל – אל"ף דל"ת מ"ם הוא בגימטריא תרכ"ה מנין שו"ח בשד"ה וכו' עיין שם שזה מנין אברים החיצונים והפנימים עם כל גידים של האדם.

רלג . ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש , וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן. על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, עף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל. ואמר: שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו וכו' וכו '. וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מוכרח לי. אמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם. כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה. וגם כי לא היה מוכרח ביותר. ענה ואמר (בלשון תמה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?! ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפלו על דברים קטנים מאיד אחד ממז'בוז '. והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך, וכן מבאר באלף בית עין שם (תפלה אות לז ), עכ"ל.

וכן ראיתי סיפור מובא על ר' פנחס קוריצר ז"ל שפעם ראו אחר שסיים שמונה עשרה שמעו שהוא ביקש מהשם יתברך למצוא שפחה עוזרת בבית. ומבין חסידיו היו מקובלים גדולים ולא מצאו ידיהם למה יכול להתכוון בזה, ושאלו אותו, וענה להם כפשוטו שאשתו צריכה עוזרת בבית כי קשה עליה וכו' ועל כל דבר צריכים לבקש מהשם יתברך.

וברוך השם שזכינו לדיבור חשוב זה מרבינו הקדוש להאיר לנו את האמת ודרך האמת, כי כבר מצאתי מפרשים שהסתבכו בזה רחמנא ליצלן, משום דאיתא במסכת ברכות ריש דף סא . ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ. והנה רבו המפרשים, ובאמת יש לפרש שאין זה ציווי אלא הנחה, שלהיות שהלקים בשמים ואתה על הארץ, כל מה שתדבר לעולם יחשב רק מעט. ועיין במפרשים כמה דרכים בזה, המהרש"א פירש שהוא קשור למה שמבואר למעלה, ליזהר מלערער על קורות חייו שהרי הכל לטובה. ובחידושי הרא"ה (ד"ה ולעולם) ביאר שאפילו אדם שיודע שהוא צדיק גמור לא יתפאר בכך, אלא יהא נראה בעיניו שעדיין לא הגיע אפילו לחלק אחד ממה שמחויב לעשות, וזה הכוונה שיהיו דבריו מועטין , שירגיש הוא שפל. וכעין זה פירש בספר מעון ברכות, שהאדם שהגיע למדרגה עליונה ראוי לו לעמוד לפני המקום ולהתפלל בענוה וכניעה וכו '. וכן זוכרני שהריז'נער תירץ את דרכו על פי הפסוק הזה, שכאשר יש לאדם הכרה שהאלקים בשמים והאדם על הארץ, אז אדם כזה עליו לצמצם דבריו.

אמנם בפירוש מאמר זו גם ראיתי שכמה הוציאו מזה כמה מסכנות לא טובות רחמנא ליצלן, כאילו חס ושלום לא להתפלל הרבה , ומובא מספר בן יהוידע (ד"ה לעולם): שהתפילה שאם מתפלל על צרכיו אין בה צורך כי הקב"ה יודע הנסתרות ויודע העתידות ויודע מה שצריך לאדם יותר ממה שיודע האדם על עצמו, והצורך בתפילה הוא כדי שיתברר על ידה אמונת האדם בהשגחה העליונה [וחלילה לומר כדבריו, והרי רבינו כבר גילה שהתפילה גם כן עושה הכלים שבהם השם יתברך מוריד השפע, בסוד אני], כי כשהוא מתפלל לה' על צרכיו, נמצא שמאמין הוא שהכל מסור בידו יתרך, ואפילו הטבע, והכל נעשה בהשגחתו, ולכן אין להאריך בפרטי בקשתו [-ואילו הזוהר הקדוש הקפיד שיפרט בדיוק ומפורסם דבר זה אפילו בספר בית הלוי כאשר העמלקים באו ללחום וכו']. ועל זה הזהיר שיהיו דבריו מועטים. ומה שבמואר ליעל (נ.) שירחיב את פיו בבקשתו כמו שנאמר (תהלים פא:יא ) הרחב פיך ואמלאהו , זה רק בדברי תורה, אבל על צרכיו יקצר, והקב"ה יתן כל הפרטים הצריכים לו, אפיל ושלא פירש אותם בתפילתו, עד כאן ראיתי מובא מדבריו. השם יצילנו, ויכפר בעדו כי לא זכה לדעת מרבינו כל כך (וכמו שמבואר אצלנו על פירושו במסכת סנהדרין על מה שכתוב אדם לעמל יולד). ודברי רבינו הקדוש ברורים מיללו, ומאירים לנצח.

שוב ראיתי פירוש שני מהספר בן יהוידע הנ"ל שגם כן עדיף לא להזכירו, אמנם בסוף הוא כותב שנראה לו שכל הקפידא היא בתפילה בקול, אך בלחש מותר להאריך, ואם כן יתכן שזה מוסב גם על הפירוש הראשון שלו הנ"ל. וזה ממתיק קצת.

רלה . כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מד שרבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר וכו' ע"ש.

עיין במסכת פסחים (צא:) א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול, ופרש"י ז"ל ידקדקו בו, משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם, עכ"ל.

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד ) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש. [ והשתא דאתית להכי, נראה כאילו הדקדוקים הם מאת ה', שאדם מדביק עצמו להשם, וממילא בא לדייק. כי ודאי השם יתברך מדייק בהשגחה בתכלית הדיוק].

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו .) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי . אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין , ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו . יומא חד עאל למתא , אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גרי צ ין דלישין במשחא , טעם מנייהו , אמר ואלין ממה אתעבידו , אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה . בגין ההוא דעתא , מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין , דנפקין מההוא כללא , ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו . וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו '. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל- תלא , מכון רמח"ל ) בענין ראית העינים , ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ו באשר משפטו שם פעלו (יבמות עח ).

וי"ל בזה לשון חז"ל בריש פ"ו דמסכת אבות, ומלבשתו ענוה ויראה, כי יש דרך להשיג ענוה על ידי הליכה והנהגה תמידית של ענוה כמפורש באגרת הרמב"ן, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ וכו' ע"ש. והרי בזה האדם עוסק ללבוש את מדת הענוה. אכן על ידי לימוד תורה לשמה זוכה שהענוה מלבשתו – השראה של ענוה ויראה. ואז הלומד, מכח עוצם ההשראה יבוא לקיים כל דקדוקי הליכות ודרכי ההנהגה של ענוה ויראה.

רלה . שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת ( קיח :) אמר רב נחמן תיתי ( תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה , אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש.

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה , שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט , ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכ תבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה , ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט ) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא ) שיהיה לאדם פרנסה , כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ .

בענין אישה חומרה בפסח איך להתנהג וכו' וכו' כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרו אפלו בפסח, וכו' וכו' בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים וכו' וכו' ע"ש.

כבר הזכרתי לעיל שר' ישראל קרדונר שמר הרבה חומרות בפסח. ובספר מגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא, סוף ד"ה ומה שאמר, כז"ל וקיים אברהם כל החומרות של אחרונים בפסח, ע"ש לעיל שתיאר הזהירות והזריזות של אברהם אבינו להישמר מחמץ.

רלז . אמר שצריך להזהר מאד לבלי להוציא מפיו דבור של רשעות חס ושלום אפלו בדרך ליצנות וכו' ואין בלבו כלל לעשות זאת, אף על פי כן זה הדבור מזיק לו מאד ויכול להכריחו ח"ו אחר כך לעשות זאת שהוציא מפיו וכו' ע"ש.

עיין באגרא דפרקא (עם ביאור הצבי והצדק, עמ' 157) ז"ל ותעיין בזה בספרי תלמידי הבעש"ט , ועיין בספר חסידים (סי' תע"ט ותרל"ז – ( רלז !)) הזהיר שלא יוציא אדם מפיו שום דבר לא טוב אפילו דרך גוזמא, שכל דבור בודאי לא יצא לריק, עכ"ל.

רמא . שמעתי בשמו שהקפיד מאד על המלמדים שלומדים בעיר אחרת חוץ לביתם וקרא אותם בלשון גנאי גדול. ואמר שהמלמד שלומד חוץ לביתו דומה אצלו כמו שפחה כנענית, ע"כ [-רבינו בכלל לא רצו שאנשיו יהיו מלמדים, עיין לעיל רמ , ובספר חיי מוהר"ן תסה , תקצא ].

עיין במסכת גיטין ו: בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן (יואל ד:ג) ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו, וכתב ליה בלא שירטוט.

פרש"י ז"ל שהיו משתהין בארץ ישראל ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה, שנקל בעיניהם ילדים וילדות, ע"כ.

ותוספות פירשו ז"ל לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה, בשביל מזונות, ועוד כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד, עכ"ל.

ועמש"כ שם.

רמג . בענין שיר השירים שכולל כל הרפואות, עמש"כ בהקדמה לשיר השירים.

רמז. אמר: כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר. כי כשאחד יש לו מעט מעות הוא יכול להחזיק המעות אצלו סמוך לבשרו. אבל כשיש לו הרבה מעות, המעות שלו מנח בתבה . נמצא שהכבוד שהוא העשירות רחוק ממנו ביותר. וכן כשיש לו עוד יותר עשירות אזי מעותיו וסחורותיו מנחים בחנות וכיוצא ורחוק ממנו עוד יותר. וכשיש לו עוד יותר ויותר עשירות אזי הונו ועשירות שלו מנח במקומות ועירים אחרים רחוק עוד יותר ויותר ממנו וכו' ע"ש.

והנה כבוד ועשירות מבואר בכמה מקומות הם בחי' הנפש (עיין ליקוטי מוהר"ן נט) , ועיין בפירוש הרע"ב על המשנה במסכת אבות ב:ז מרבה נכסים מרבה דאגה ז"ל וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן, עכ"ל.

רמז. כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר וכו' וכו' אבל תורה ומעשים טובים כל מה שיש לו יותר הם סמוכים אליו ביותר, ע"ש. ע' ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע' ז"ל כל מי שגדול יותר, צריך לבקש מבקשו ברחוק מקום יותר וכו' ע"ש. ונראה שזה הולך ביחד עם מה שרבינו גילה כאן והרי כל מי שגדול יותר צריך להביא ממרחק שיהיה תחת ידו וסמוך לו.

רמח . אמר: טוב היה להאדם שיבחר לו איזה מקום וישב שם יומם ולילה ויעסק בתורה ותפלה ועבודת ה'. וכשצריך לאכל ירוץ לתוך איזה בית ויקח שם בחפזון איזה חתיכת לחם וכיוצא להעביר רעבונו, ואחר כך יחזר לעבודתו, ע"כ.

עיין במסכת עירובין דף נד. א"ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי, ע"כ, יש לפרש על פי דברי רבינו הנ"ל. אכן מבואר שם בסוף העמוד אפילו יותר ז"ל אמר רב הונא מ"ד חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו וכו ', ופרש"י שדורסת ואוכלת, מיד לאחר הריגתה, שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין , וכן שאר עינוגין . שמסרחת , בטיט, היינו נמי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו, עכ"ל ואחר כך כתב שנראה לו לפרש בדרך אחר לפי שמצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן ע"ש. והמהרש"א יישב שאכן ודאי דרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלם ומלבושיהם במתכוין , אבל שלא במתכוין לעתים אינם מקפידים על כך משום טרדתם בתורה ע"ש. ועיין מש"כ בערך בגדים, שנראה שרבינו העדיף לענין אוכל וביגוד שלא נבחר בדרך גדולה וכבוד.

רמט . אחד עמד לפניו בכפר ושמו וכו '. וההי מקבול גדול ולמדן. אבל דרכו היה שהיה בכעס תמיד וכו' וכו' איש רע וכו '. עיין חיי מוהר"ן תקכו .

רנה. ענין בלבול העצה, י"ל שזה בבחינת הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק , כי כן מצינו בכמה מקומות שרבינו מתיחס דייקא לבחי' עתיק (עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא מח, בענין הגשר, ובעוד כמה מקומות בס"ד).

רנח . הוכיח אותנו מאד לעשות מצוות הרבה וכו' עיין שם.

עיין בתיקוני זוהר דף ג: זכאה איהו מאן דתקין לה כרסיא (-שמתקן את הכסא שהיא השכינה) בצלותא דיליה בפקודין דיליה , ע"כ ובמפרשים כתוב דהיינו מצות מעשיות. ובלדיהן אין התפלה נשמעת.

רנט. צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו , נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש.

עיין ליקוטי מהור"ן תורה עו מעלת התקרבות לצדיקים לבל יהיה בבחי' צמאון בלא זמן ושכל.

רסה . הזהיר מאד לבלי לאכל בצלים חיים כלל וכו' ואפלו בשבת. והלעיג על האומרים שבשבת מצוה לאכל דבר המזיק וכו' ע"ש. [והא דא מר ר' יוחנן משמיה ד ר' יהודה בר' אילעי (פסחים קיד.) אכול בצל ושב בצל (פירש רשב"ם אכול בצל או ירקות, ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך, ע"כ) צ"ל בצל מבושל].

הרי שאין אומרים בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע, כי ההיזק קבוע, וכעין זה עיין במסכת ברכות סוף פרק שביעי (נא:) שאין לברך ברכת המזון על כוס של פורענות, ע"ש.

ועיין ביורה דעה רלד:ס אמרה קונם פרות העולם עלי, או אפלו פרות מדינה אחת, או אפלו אסרה עליה פרות של איש אחד לבדו, הוי ענוי נפש וכו ', רלד:סא אפלו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם, הוי ענוי נפש! עכ"ל. וכ' הבאר היטב (אות נב) ז"ל פי' הט"ז היינו ליום א' דאם לא כן לא הוי נדר כלל וכו' ע"ש. אות נג ז"ל רע, פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאם לא כן למה יקרא עינוי נפש, ט"ז, עכ"ל.

הרי מבואר שבמניעת אכילת בצל חי בשבת יש עינוי נפש, והבעל ואב מותרים להפר נדר בשבת להתיר אכילתו, ואם כל זה, רבינו אומר לא לאכלו.

ויש להעיר ממה שכתוב לעיל באות קסא ז"ל פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן וכו' ע"ש הרי שרבינו בעצמו אכל בדרך מסכן, אכן כל ענין התענית היה סכנה וכך קיבל על עצמו (וגילה בליקוטי מוהר"ן תורה קכג שאין העבודות וסגופים שקורין האריוואני מזיקים כלל ע"ש, ואיני יודע עם תעניתים בכלל).

רסח : "אֵיכָה נֶחֱרָב הָאוּלָם" וְכו ּ'. " עַד אָן יִצְעַק בַּשְּׁבִי" וְכו ּ'. ע"ש. לפנינו נמצא בסדר הפוך.

רסט . לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו ', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין , ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

נלע"ד שענין זה קשור מאד למה שרבינו גילה באות ב', למסור המעשה דיבור ומחשבה להשם יתברך, שהכל יהיה כרצונו.ו בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד והלאה ועמ' תטז-תיז .

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שי ש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא ) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס : אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל (וע' שו"ת רמ"ע מפאנו סג הבאתיו במסכת שבת דף קכז , ומה שדייקתי שם, כל ימי הייתי מצטער משמע שהיה לו מסירת נפש אפילו כאשר היה עם הארץ ) . ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו ' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג :) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן , ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס , שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים , ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס , הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם. וקצת סמוכין לדברינו ממה שמצינו שר' עקיבא ממש בחי' יוסף (ז"ל הרמח"ל בתקונים חדשים, תקון ארבע עשר: אבל יוסף אצטריך לה לאשתכחא תמן, בגין לאפקא לון ולאשלמא לון באתריהו כדקא יאות. ודא בעקיבא בן יוסף, בן יוסף ממש ע"ש), והנה יוסף נפטר בן מאה ועשר שנים (ויחי נ:כב) ואמרו חז"ל (ברכות נה .) שנפטר מוקדם מכל השבטים מחמת שהנהיג רבנות, (ובגמרא כת"י חילק בין בצנעא ובין בפרהסיא . וע' בריש פ”ו דכתובות בבושת ופגם האשה), ואיתא בפרקי דר"א (פרק לט) שעבור זה יוסף הקדים למות עשר שנים. והנה ר' עקיבא חי ק"כ שנה מלאים, סימן שלא ניכשל ברבנות.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס , אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו , ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג :) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א , וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח :, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס , אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו) , ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן , שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

רעג . כח הנגון . עיין מסכת פסחים קיז . מזמור לדוד מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה וכו' ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וכו' ע"ש.

רעט – כשכבר רע מאד מתבטלים לגמרי וכו' סוגרין הפה והעינים עיין שם. יש לפרש על פי המבואר בספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל (פתח מט ולפניה) שעולמות בריאה יצירה ועשיה אינם אלא לבושים לאצילות, רק שניתן להם ממשלה לעצמן, ואז מזה יוצא הרע עיין שם. וידועה שבריאה זה עולם המחשבה ויצירה דיבור ועשיה מעשה, והרי כדי לסתום את הרע יש לקחת את השליטה העצמאי של העולמות האלו ולהחזיר אותם להיות רק מלבושים לאצילות, וזה פועלים בהביטול הזה.

עוד נראה בזה שהוא כענין מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה סט ד"ה ודע שלפעמים אף שנוטל ממנו ממון, עכ"ז לא יזיק לבניו, ולא יחסר אור נפשה, כי ברוחניות הנפש מרגשת הכאב והצער הגדול שיש לה, כשזה הגזלן שהוא כמו רוצח נפשות ממש, בא לחסר אורה ולגזול נפש בניה, וע"כ היא מצמצמת אורה, וממשכת ומכווצת עצמה, ומקבצת לעצמה חלקי נפשה, כדי שזה הגזלן לא יוכל לינק ממנה ולחסר אורה וכו ', ע"ש.

רעט . יסוד זה שגילה רבינו כאן מרומז יפה במגילת איכה ( ה:יח ) עבדים משלו בנו – פרק אין מידם, על ידי אין, התבטלות פרק מעליו שעבודם.

רפ . לענין מה שהצדיקים הם נעים ונדים בדרך וכו'נע ונד בביתו. הינו, מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מ – כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה. ועיין תורה צב, והמראה מקומות שם.

עיין מש"כ במסכת יומא דף יט ..

רפד. שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, וכל העולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות וכו' ע"ש.

עיין רש"י במסכת יומא בענין הקטרת המעשרת ( כו . ד"ה לא שכיחא ) ז"ל ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, עכ"ל. הרי שדעת רש"י שרחוק או נמנע מהמציאות שכולם יהיו עשירים. ואילו בתוספות ישנים שם מפרש שבאמת יכולים, כי גם יכולים להשיג עשירות על ידי עולות נדבה.

רצג . שכמו שהקול מעורר הכונה, כן להפך, הכונה מעורר הקול, שכשמתפלל בכונה ונזהר להכניס כל לבו ומחשבתו בתוך דבורי התפלה, אזי ממילא יתעורר קולו להתפלל בקול כראוי. וכן נראה בחוש כמה פעמים, עכ"ל.

מעין הענין הזה עיין בשיח שרפי קודש ( ה:פט ) ז"ל היה פעם מוהרנ"ת ז"ל עם כמה מאנ"ש אצל הצדיק רבי גדליה מליניץ זצ"ל, והתפללו כדרכם בכחות ובצעקות. אמרו אלו מהמתפללים כהערה לצעקותיהם: הרי אמרו רז"ל המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמונה. כששמע מוהרנ"ת הערתם זאת, נענה ואמר אחר כך: מתדמים הם לרבנו? רבנו התפלל אכן בשקט כי היה בחינת שמן בחשאי, (אבל הם) טוב יותר היה שיקרעו את גרונם בתפלתם בצעקות כמו שאני קורע אותו, ע"כ.

ועיין בריש שער הכוונת ז"ל גם מעולם לא התפלל תפילתו בקול רם, אפילו סדר התפילה של מיושב, כגון הזמירות וכיוצא בהם. להורות הכנעה ואימה ויראה לפני השם יתברך. ואמנם ביום שבת, היה מרים ומגביה קולו בנעימה בתפילה דמיושב , יותר מעט ממה שהיה עושה בחול. ואף זה לא היה עושה, אלא מפני כבוד השבת, עכ"ל.

ועיין בספר חסידים סי' לו ז"ל ברוב השתיקה יהיה המורא, הירא מאלקים השומעו ורואהו ויודעו וחוקרו והוא שותק מיראתו הוא המוסיף על המורא ואם מתנשא ומגביה קולו מפסיד את המורא כי שכח שהוא עומד לפני האלקים , הרי הוא כסומא העומד לפני המלך שמרבה דבריםואינו ירא ממנו לפי שאינו רואה מי שיש לו לירא ממנו, והמרבה לשתוק מחמת המורא לא במהרה הוא חוטא, עכ"ל.

סבא ישראל אמר ליעקב שילוח, למה אתה לא מרים את הקול שלך? בתפילה צריכים לצעוק. כתוב 'בקול רשע גדול... משבחים ואומרים'.

ועיין מש"כ לעיל אות טז .

רצו. בשעת התפלה צריכין לקשר עצמו להצדיקים שבדור, כמובא בסימן ב' ובסימן ט' בלקוטי מוהר"ן ח"א ובשאר מקומות, על כן הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה, הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו, ע"כ.

ועיין שיח שרפי קודש ו-רנו שגם לפני לימוד תורה צריך להתקשר לצדיק כנ"ל, ובאמת יש להתקשר בכל העתים . ובסר היום כתוב: יאמר: הרי מקשר את עצמי בתפילתי להצדיקים וכו' וציין שם בסוגריים למה שהאריז"ל צוה מהרח"ו להתדבק לצדיקים קודם התפילה, ע"ש. ובודאי עיקר הענין הוא לענין התפילה, אבל בודאי יש ענין לכל דבר כנ"ל.

והיום כבר נהגו לאמר: לכל הצדיקים אמיתיים וכו '.

בלילה ראיתי אחד שכתב גירסא , הריני מקשר את עצמי להשם יתברך ולכל הצדיקים. וזה ודאי אינו נכון לפי המסורה, אלא שיש לדון שדילמא הגירסא של המסורה הוא כאשר באים להתפלל או לעשות מצוה, שאז צריכים להתקשר להצדיק ולבוא עם הצדיק להתקשר להשם יתברך, אבל יתכן שאם בא סתם להתקשר להצדיק, הרי גם יש לו להתקשר להשם יתברך. אכן לא נראה לחלק כך. כי גם לענין התפילה רבינו גילה בספר המדות (תפילה עו ) צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא ע"ש, אז למה באמת לא תקנו לאמר כן לפני התפילה. ולכן נראה שב ו דאי אין לאמר כן. וטעם הדבר נלע"ד הוא כמו האיסור הנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים כז:יא ) תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפלין בפניו, ע"כ (ובשולחן ערוך הרב סימן כד הביא מספר ארחות חיים סי' כו , ז"ל שלא ישוה עצמו לרבו, ונראה כעזות פנים שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו', עכ"ל) . ועיין בקיצור הכוונות של הרמח"ל בכוונה כללית, שגילה שני סדרי יחודים של התפילה יתירה מהסדר שגילה האריז"ל , והסדר השני הוא התקשרות לצדיקים, וכתב שם (עמ' קצט ) ז"ל הנה החיבור של נשמה וגוף נעשה על ידי האבות ונביאים ובעלי חלומות ויוסף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף וכו ', ע"ש. ועוד כתב שם (עמ' רב) ז"ל והנה כבר יש מציאות זה שהשכינה מקושרת עם האבות תמיד וכו' ע"ש. ולכן בודאי זה חוצפה ויהורא לעשות התקשרות להשם יתברך מול הזכרת והתקשרות להצדיקים שעל ידם עיקר ההתקשרות והיחוד. ולכן קודם כל עושים התקשרות להצדיקים , ואחר כך מתקשרים איתם להשם יתברך. אלא שבכללי יש הסדר הראשון של יחוד התפילה שגילה האריז"ל , וזאת אומרת, שלעולם יש ענין של מציאות השם יתברך, ושויתי השם לנגדי תמיד, ויש להתפלל תמיד אפילו בלי התקשרות להצדיקים , אלא כאשר רוצים להתפלל באמת, ולהתקשר להשם יתברך באמת, אז צריכים להתקשר להצדיקים כנ"ל , ואז לאמר: הריני מדביק רוחי בבורא יתברך כדי שמחמת הדבקות יצאו הדיבורים מעצמם מפי, ולהתפלל . ובאמת יש מדרגה להיות תמיד עם הצדיקים וכמובא בספר חיי מוהר"ן תקנג ז"ל על הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד זכרונו לברכה מסתכל ראה כל השבעה רועים, וע"ש מש"פ .

רחצ . למה אתם תולים הכבדת החולאת במצוות , טוב וראוי יותר שתתלו בעברות , ע"כ .

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה עד ז"ל וסימן שידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא , ואם הוא בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר, תפלה. כשאין בו בטול תפלה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה): איזהו יסורין של אהבה, כל שאין בו בטול תפלה, שנאמר (תהלים סו:כ ) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. ותפלה הוא בחי' פנים, כמו שכתוב (ישעיה לח): ויסב חזקיה פניו ויתפלל וכו' ע"ש.

רבינו בעצמו תלה מיתת בנו על מצוה שעשה [ועיין לקמן] , וכן רבינו אמר שהוא לא יכול להגיד למישהו למסור נפשו על משהו כי יתכן שיצא איזהו משהו לא טוב מזה וכו ', וכן יש כמה וכמה וכו '. אלא שכאשר האדם אינו ברור לו , ואפילו אם יודע אלא שיש אפשרות להאשים את העבירה , אפילו רק באתגליא , אז רבינו מורה לנו שבודאי זה מה שמוטל לעשות .

והנה ידוע שכאשר עושים טוב היצר הרע והס"מ מתגברים כנגדו, ולכאורה יכולים לתלות בזה, שאין הכוונה שהדבר טוב עשה ההיזק, אלא שלא היה מספיק זכויות להגן בעד הרע שהתעורר.

ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה קפז .

שא. שמעתי בשמו שאמר שעקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף לקום בחצות לילה. ובקיץ בעת שהלילה קצר מאד (שאז אין עומדין בחצות (בחוץ לארץ) כמבאר במקום אחר) אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר, ע"כ.

הנה תינח לעבודת השם, שכך יש לנהוג, אבל הקושיא במקומה עומדת, מתי ואיך נעשה התיקונים הגדולים הנצרכים בעולם שבחצות לילה רחל משפעת להעולם . וגם יש זווג יעקב ולאה וכו '.

ולכאורה העיקר הוא ארץ ישראל, וכל העולם מקבל ממנה. ועיין בזה בספר אדיר במרום עמ' קצא ( ספינר ) ז"ל וגם אפרש לך איך יהיה שבשעה שהוא לילה לחצי העולם הוא יום לחציו האחר וכך להיפך. אך סוד הענין הוא, כי המאציל ב"ה סידר הדברים בסוד עליון ותחתון. אך אין התחתון מקבל אלא מסוף העליון. ותראה שהנוקבא מקבלת השפע ביום ומחלקת בלילה, ונמצא שביום נוטלת היא, ובלילה נוטלין הענפים. ולכן הי"ב שעות הם עצמן אותן של היום ושל הלילה. והיינו כי היום אשר לחלק הב' מן העולם, בזמן שהוא לילה לחלק העליון אינו אלא התפשטות היום שהיה בחלק העליון. וכל שעה צריכה להתפשט בעליון ובתחתון. ואין ההנהגה אלא בי"ב תיקוני הדיקנא כנ"ל, אלא שהם עצמם מתפשטין בעליון ובתחתון. והתפשטם מן העליון לתחתון, הוא הלילה בעליון, וכך להיפך, והבן היטב, עכ"ל.

ולכאורה מה שכתב 'וכך להיפך', אינו השוואה גמורה, כי בודאי לעולם השפע דקדושה מתחלת בחצי העליון.

שז -שח. שז : ענה ואמר: הלא אדרבא השם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם! ואמר בזה הלשון אדרבא דער אייבערשטער פירט היינט שעניר דיא וועלט (מובא גם כן בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות לג). שח: השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר , ע"כ. שעניר , בגמטריא נון נון חית. דיא - שיר מרובע של י' מיני נגינה.

ע' בספר דעת תבונות לרמח"ל סי' מח: ואמנם בהיות הכוונה התכליתית רק גילוי היחוד, ולא העלמו , וכמו שביארנו לעיל, כי אין ההעלם הזה אלא אמצעי כדי לבא אל הסוף הזה של הגילוי, על כן אף על פי שהסתיר פניו לחדש בו דבר הנהגת הטוב ורע הזאת, שב על כל פנים והשקיף במדת טובו, ולפי חק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין, וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה וכו' ע"ש.

שח. אל תאמר שהימים הראשונים טובים מאלו וכו' ע"ש באריכות. עמש"כ במסכת ראש השנה דף כה:.