Emor

יְ רבנו נחכי ְ א 8 פירושים על והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כ"א, י) עַשִירות דקְדשָה, שְנְמֶשָך עַלייָדִי יְרְאֶה וּשָמִירת הַבָּרִית, הוא בַּבְחִינת הארת פָנִים, וזוכין עליידי"זֶה לְהְתְבּוּנָנוּת גִדוּל, שהוּא בַּחִינַת השְנֶת אַלְקוּת (כמבואר בלקוטי מוהר"ן א', ס'). ועל-כן זְכָה הכהן גדוּל לעשירות גְדוּל. כַּמוּ שבַתוּב והבהן הַגֶדוּל מאחָיו ודרשו רַבוּתִינו ז"ל גדלוּהוּ משל אֶחִיו כִּי זְכָה לעשירות דקֶדשָה הַג"ל עלדידי הַיְרְאָה הנִמִשָכַת עלדודי הַדרַת פנים. ועַלדידי עשירוּת הַזֶה זוכין לְהתְבוננוּת הנ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת וְהַכהַן הַגְדוּל מַאֶחָיו אַשָר יוצק עַל ראשו שמֶן הַמִשֶחֶה. זֶה בְּחִינֶת הַתְבּונָנוּת המחין הַנ"ל שהוּא בְּחִינַת שמן משחת קדֶש כמוּבָא שָשְמֶן מִשחֶת קדש זֶה בְּחִינת מחַין הַתְבּוּנָנוּת הַינוּ התְבוּננוּת הַנ"ל. וְזהוּ שהַתוּרה נותְנֶת טעם לְדְבְרִיהָ שָהזְהִיְרֶה לְהַגְדִיל וּלְהְעשִיר אֶת הבהן הַגְדוּל. כַּמו שְ:בַּתוּב וְהַכהַן הַגִּדוּל. מאֶחָיו גִּדְלוּהו משֶל אֶחָיו. והַטעַם אַשָר יוצ על ראשו שָמֶן הַמִשֶחָה ִּי הוא נמשח על ראשו בַּשָמַן משחת קדש שְהוּא ְּחִינַת הַתְבּוּנָנוּת הנ"ל וְהוּא צָריך להמשיף תִּמִיד ּלְהָאיר על ראשו שמ הַמִשחָה הנ"ל בְּחִינת הֶתְבוּננוּת הַנ"ל בְּבְחִינת (קְהְֶלֶת ט) ושָמֶן על ראשף אל יִחְסְר עַל"כַּן הוא זָכָה לעשירות גְדוּל כִּי עלדידי זה זוכין לְהַתְבוּנָנוּת הַנ"ל. וכל הכהֶנים נכלְלִין בַּהְכהַן הַגְדוּל שְהוּא כַּלוּל מהֶם וְַליבּן גָם שָאֶר הַּהָנִים רַבָּם בְּכַלֶם זְכוּ לעשִירוּת גֶדוּל דקדשה. כּי קטרת מעשרת וּמעוּלָם לא שְנָה בָּה אָדֶם כְּרִי שִיִתְעַשָרוּ בָּל הַפּרָנִים. בִּי כַכֶּם זְכו לְעשירוּת הַנ"ל הנמש עַלהידי הַיְרְאֶה שְהוּא בְּחִינַת עבודת הכהנים בִּבִיתההמקדש שעַל"ידי זֶה זוכין לְהְתְבּוּנָנוּת הַנ"ל בְּחִינת שמן משחת קדש כנ"ל. ְעל"כּן הַכהָנִים נתקדשו בַּקְדשֶת הַבְּרִית יור מִכָּל ישראל כ נצָטווּ ות יִתרות בִּקֶדֶשת הַבְּרִיִת יוּתַר משאר ישראל כָּמוּ שִבְּתוּב קדשים יהיו וְכו'. אשָה נְרוּשָה זוּנָה וְחַלְלָה לא יִקְחוּ וכו" וּכמוּ. ש3ַּתוּב ְבָרִים לג) בִּי שמרוּ אֶמְרְתְך וּבְרִיתֶך יִנְצרו בִּי הֶם זוכין לְיִרְאֶה כנ"ל שעַלייְדי זֶה זוכין לשמירת הַבָּרִית כמבאר במאמר הנ"ל שעלידי זה זוכין לְעַשירוּת הַנַ"ל. (לקוטי הלכות - הלכות פדיון פטר חמור ב אות ג) ... פרשת "אמר" 8 ובא השמש וטהר (ויקרא כ"ב, ז) דעת לְנְבון נָחֶל שְזֶה הַפְּסוּק: וּבְא השמש וְטְהֶר וְאַחַר יאכל מן הקדשים, מרמז על בּיאת שמשו בִיומו הֶאחרוּן בַּעֶת פטירֶתו שהוּא בַּחִינת בִּיאֶת השמש של כָּל ימי הייו שיש שעקַר גר טְהְרַתו יִזבָּה רק אחר בּיאת שמשו לְגְמרִי, וּכַעִין שאמרו רַבוּתינו ז"ל (יומא דף פו) שיש כַּמָה וכמה שאף"עלשפי שְעָשו תּשוּבָה וְהְיָה לָהֶם יסורים עַדיִן תשוּבָה ויום כַּפוּר ויסורין תולין עד יום הַמִיתָה שְמכַפר. וליב כָּל מי שָהוּא בַּבְחִינֶה זאת אם יפל חס ושלוּם בַּדְעָתו מחמת זֶה שעובר עַלָיו, לא יזְכָּה גַם אֶחַר יום הַמִיתָה, שְהוּא אחר בִּיאֶת שמשו, לָאָכל מן הקדשים, כִּי ְּוְדַאי הַטמא לְגְמַרִי ולא טבל עַדִין אִין מוּעִיל לו הֶעָרב שָמֶש, רק זה שְהתְיְֶ כָּ יָמִיו בְּבֶל מה שָעָבר ְלָיו והתחזק בַּרְצון וְטְבַל בַּמַקָוָה וְהַתְחִיל בְּכֶל יום ְהַמְהַר עַצָמו וֶכו', אֶף"עַליפִי שא עְלְתָה בְָּדו להטהֶר בשלמות, אף-על-פיהכן לית רעוּתָא מבָא דַאתְאביד ואין רצון טוב שנאבד], מִכָּל שכַן דבור טוב ומעשה טוב, עד שיזבָּה שישלם טהָרתו אֶחַר בּיאת שמשו בִּיומו הָאחְרון, בִּבְחִינת ובא השמש וטהר וְאחַר יאכל מן הַקדשים שהוא חְלְקו הטוב לְעולֶם הַבָּא שִיזְכה אַלְיו תַּכֶף אחֶר בִּיאֶת שמשו ולא צְמְרֶך לְהְתְגִלְגֶל וְלְסְבל מה שְצָריף לסְבל מִי שָלא הָכִין אֶת עַצְמו בְּלֶל בִּימִי חַייו, בִּי אֶז בַּיּים הְאַחַרון מִתְקַבּצִים כָּל מה שֶחְטֶף טוב בְּזֶה הְעוּלֶם בְּכֶל יום ויים וְכָל רצון ורצון טוב שהַיָה לו בְּכָל יים וַייִם כָּל יָמִי חַיִיי, ורק זה הוא תְּקָוַתו וְהַשָאָרתו לְנְצ. וְאֶז ידע ַיְבִין כָּד אֶחָד וְאֶחָד החלוּק שְבִּין מי שְהַשְתְּרַל וְרֶדֶף אחַר הַתְּכְלִית בּרצונות חַזָקים בְּכָל יים אף-על"פי שלא זְכָה אַליו בּשלְמוּת ובין מי שלא השְתְדל כְּלֶל. כָמו שְבַּתוּב (מלָאָבִי ג וֶשַבְתֶם וּרְאִיתֶם בִּין צריק לְרֶשָע וְכוּ', שְיִהיָה חלוק אִפְלוּ בִּין מי ששֶנָה פַרְקו מַאֶה פְעָמִים לָמי שָשְנָה פרק מַאֶה פְעָמים וְאֶחֶר תִַינֶה ט\. מִכָּל שְבַּן וְבֶל שְבַּן בִּין הַמִשְתְדֶל לְאִינו משְתְדֶל. וְהְעַקָר כָּפִי הַתְקְרְבוּתו לְצְדִיקי. אָמַת גִּכְלָלִים בזְקָנִים דקְדשָה הָּסְקִים. לְהַעָלוּת בָּל הגופלים וְהֶרַחוּקים מאד מאד ממקוּמם שָהֶם לֶרצון עַליין, אשרי שִיאחַז בַּהֶם. (לקוטי הלכות - הלכות ברכת השחר ה' - אות מ"ב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כ"ב, ז) ֶה שְנְטְמָא רוצה לְהַטחר צָרִיך טְבִילָה בְּמַקָוֶה, בי לְהַמֶשִיך עָליי קדשָה וְטְחְרָה מִמְקְוָה הְעָלְיוּנֶה, שֶהוּא בְּחִינת מקוָה של שבועות שְהוּא בַּחִינַת. שער

נמצא שכל הקרבנות הם בחי' הארת הרצון היינו בחי' כלליות עשי' ברצון ובתחלה היתה העבודה בבכורות ועשו הי' בכור. ואם היה זוכה להיטיב מעשיו הי' זוכה לעבוד עבודת הקרבנו תכי בוודאי הי' לו בחירה לבחור בטוב. אך אפילו אח"כ כשנטה לדרך אחר ולא רצה לעסוק בעבודה תמה כמו יעקב אחיו אם הי' חפץ עכ"פ באהבת אחיו. והי' מחזיק אותו. והי' נותן לו כל הצטרכותו. הי' זה נחשב ג,כ לעבודת הקרבנות ממש שמחויב הבכור לעבוד כנ,ל. כי מי שמחזיק ת"ח נחשב כאלו הקריב כל הקרבנות כי אכילת הצדיק גדול יותר מקרבנות כ"ש רבינוז"ל בס' הא"ב החדש (אות א' אכילה סי' זיין) כשרז"ל כל המביא דורון לת"ח כאלו הקריב ביכורים וכו' גם איתא (ברכות י) כל המארח ת"ח בתוך ביתו כאלו הקריב תמידין כי ע"י הצדקה שנותן לת"ח ומחזקי אותו עי"ז נכלל עשי' ברצון כנ"ל שזה וממש בחי' קרבנות. אבל עשו לא חפץ בזה אדרבא רדף את יעקב כי לא חפץ בברכה כי לא רצה כלל להתקרב להש"י ולצדיקים. רק כל חפצו ורצונו הי' רק להמשיך לעצמו כל תאוות לבו הרע וע"כ מכר את הבכורה בשביל תאוות אכילה. כ"ש ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדום וכו' כי המעשה הי' דייקא בעת שבא מן השדה הוא עיף. דהיינו שהי' עיף ויגע מזוהמת עבדות השי' שרדף אחר עובדת העוה"ז העשי' הגשמי ולא המשיך עצמו אל הרצון דקדשוה כלל רק אל ההיפך ממנו לתוקף העשי' ורדיפת העוה"ז הגשמי וע"כ הארז"ל הוא עיף מן הרציחה ושאר עבירות שחשבו רז"ל כי כלול בבחי' והוא עיף שהוא בחי' שהמשיך ע"ע הקללה בעצבון תאכלנה בחי' זוהמת הל"ט מלאכות שמשם נמשכין כל העוונות כנ"ל כי הם זוהמת הנחש כנ"ל. ע"כ הכל בכלל והוא עיף כנ"ל ואז אמר ליעקב הלעיטני נא וכו' ובזה הראה רשעותו הגדולה כי לא די שהוא אינו רוצה להחזיק את הת"ח בחי' יעקב אף גם הוא רוצה לגזול את הצדיק ורוצה שהצדיק יטרח בשבילו ח"ו. ויתן לו לאכול למלאות בטנוהרע וע"כ קיים יעקב אבינו עם עקש תתפלת. ואמר לו מכרה כיום את בכורתך לי כי מאחר שאיןחפץ בשום עבודה כלל. ואין אתה רוצה להמשיך עצמך אל הרצן דקדושה ולהחזיק את הת"ח שזהו בחי' עבודת הקרבנות השייך להבכור כנ"ל ואתה אינך חפץ בזהכלל רק כל רצונך הוא להיפוך ממש רק למלאות בטנך ולרדוף אחר זוהמת העשיה גשמיות בחי' והוא עיף ע"כ בוודאי ראוי לך למכור לי הבכורה. כי אין לך עוד שום חלק בהקדושה כלל ואז מכר לו הבכורה הם בחי' רצון בחי' כלליות עשי' ברצון שזהו עירק הברכה שנמשכת מרצון העליון וזה בחי' קרבנות בחי' בכורה. והוא לא חפץ בזה כלל רק אדרבא כל חפצו הי' ח"ו להפוך הרצון לעשי' כי כל הרצונות שלו היו רק אחר תאוות וחמדות העולם העשי' ע"כ לקח יעקב אבינו את הבכרוה ממנו כדין ונתן לו בעדה תאוות אכילה גשמיות של העוה"ז שהוא לחם ונזיר עדשים וכו' ונשאר כ"א בחלקו. כי יעקב קיבל לעצמו כל הטוב שהיה כבוש אצל עשו בגלות שהוא בחי' ניצוצי אור הרצון שהי' אצלו שהוא בחי' בכורה כנ"ל. ויעקב נתן לו האדום האדום הזה שהוא תוקף הדין תוקף העשי' הגשמיות שהוא פסולת האכילה פסולת העשי' הגשמיות שהוא פסולת האכילה פסולת העשי' בחי' אחיזת הס"א וסילק הפסולת ממנו ונתן הכל לעשו ונאשר כל אחד בחלקו אשר בחר לו:

וְזֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת הִתְחַדְּשׁוּת שֶׁזּוֹכִין בְּכָל יוֹם עַל-יְדֵי הַשֵּׁנָּה שֶׁאָז נִתְחַדְּשִׁים הַמֹּחִין בְּתוֹךְ הָאֱמוּנָה וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל בְּהַתּוֹרָה "אַשְׁרֵי הָעָם" ( בְּסִימָן ל"ה), עַיֵּן שָׁם כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ הַנֶּאֱמַר בְּפָרָשִׁיּוֹת הַתְּפִלִּין כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא שֶׁנִּזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, כִּי הוּא יוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשֶֹרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ יָמֵינוּ שֶׁעָבְרוּ בַּחשֶׁךְ וּלְהוֹסִיף מֵעַתָּה תּוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה וַעֲבוֹדָה מֵחָדָשׁ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. 'חַדֵּשׁ' דַּיְקָא שֶׁנִּזְכֶּה לְשָׁנָה חֲדָשָׁה דַּיְקָא, כִּי כָּל שָׁנָה הוּא פָּנִים מְיֻחָד מִשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁל תּוֹרָה כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן צְרִיכִין בְּכָל שָׁנָה לִזְכּוֹת לְפָנִים חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי, לִחְיוֹת מֵעַתָּה חַיִּים חֲדָשִׁים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶׁמַּרְבִּין לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַל חַיִּים כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּכָל תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים וְכוּ', וּכְתוֹב לְחַיִּים וְכוּ', זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה כִּי עִקַּר בְּחִינַת חַיִּים הוּא בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל שֶׁל הַזָּקֵן הָעִוֵּר הַנַּ"ל שֶׁזָּכָה לְתַכְלִית הַזִכָּרוֹן בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁךְ קְדֻשַּׁת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם בְּחִינַת וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה "יוֹם הַזִכָּרוֹן", כִּי עִקַּר קְדֻשָּׁתוֹ מִבְּחִינַת הַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל שֶׁל הַזָּקֵן הַנַּ"ל וְכָל בַּקָּשָׁתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַל הַחַיִּים כַּוָּנָתֵנוּ עַל חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְנִצְחִיִּים, הַיְנוּ בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ לְחַדֵּשׁ חִיּוּתוֹ בְּכָל עֵת, בְּחִינַת חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה, 'חָדָשׁ' דַּיְקָא כַּנַּ"ל: ~ אות כד וְזֶהוּ הַחֶסֶד שֶׁעָשָֹה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ שֶׁקָּ

גם ההלל הוא בחי' שמחה וכמו שאומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. זה בחי' השמחה שממשיכין לחזק כח המלאך לתקן המלאכים שלא יהיו נפגמין השמנים ח"ו ע"י פגם המקרה הבא ח"ו ע"י פגם האכילה שלזה צריכן שמחה כ"ש שם. וזהו בחי' הלל שהוא בחי' שמחה כנ"ל. וזהו בחי' הסעודות שעושין בחנוכה אע"פ שכתב בש"ע שריבוי הסעודות בחנוכה הם סעודות הרשות וכו', הלא מסיק הרמ"א שי"א שיש קצת מצוה בהם. ומסיק והוא העיק, שנוהגים לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם ואז הוי סועדת מצוה. וכךם הוא האמת. כי בודאי כשמרבים בחנוכה בסעודות בשכרות והוללות וכו', בודאי הם גרועים מסעודת הרשות. אבל רוב ישראל הכשרים והיראים נוהגים לספר בהם מתוקף הנס שעשה לנו אז ואיך נמשך לנו הארת הנסים והתשועות האלו בכל שנה ושנה, כאשר מבואר עתה בכל הספרים הקדושים ובפרט בכתבי האר"י ז" שבכל זמן וזמן מזמנים הקדושים נמשך עלינו הארת אותו הנס שהי' בימים ההם כגון בפסח יציאת מצרים וכו'. ובחנוכה הנס של חנוכה וכו'. ועי"ז אנו שמחים בשמחה של מצוה בסעודות האלו ואז הוו בודאי סעודות מצוה בבח'י אין טוב לאדם כ"א לאכול ולשתות ולשמוח בימים טובים כשדרז"ל. כי עיקר תיקון האכילה שהוא תיקון הברית כנ"ל הוא על ידי שמחה כנ"ל:

אות לח גם ההלל הוא בחי' תיקון המשפט שהואעיקר גמר התיקון השצריכין להמשיך כנ"ל. כי תיקון המשפט הוא לידע ולהאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו וכו'. שכל זה נמשך מהרבי עם התלמדיים שהם בחי' הישיבה הק' שעוסקים בלימוד הק' להמשיך אמונה הקדשוה ודרכי התמימות האמתיתי בעולם וכו' וכנ"ל. שעי"ז זוכין לתקון המשפט להשיג בחי' צדיק וטוב לו וכו', שעי"ז ממשיכין בחי' תיקון המשפט בלב כ"א שלא יהרהר ח"ו אחר במדותיו וכו' (וכנ"ל באות ט"ו וכו'). וזה בחי' הלל בחי' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר בחי' חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אשכילה בדרך תמיד וכו', שכל ההוא בחי' תיקון המשפט:

אות לט וזה בחי' משרז"ל שמצות נר חנוכה הוא משתשקע החמה שהוא משעת יציאת הכוכבי םכ"ש בש"ע עד שתכלה רגל מן השוק כי מבואר שם בהתורה הנ"ל על מארז,ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, שהעדר העצה ה בחי' חשכת לילה, והתגלות העצה זה בחי' אור יום בחי' גולה עמוקות מני חשך וכו' ע"ש. כי זה עיקר מעלת שלימות העצות האמתיות של הצדיק שמגלה ומאיר בלב האדם עצות עמוקות מאד מאד מתוך תוקף החשך הגדול המתגבר ומשתטח על האדם בכל פעם להחשיך הכל ח"ו. וזהו בחי' מה שמצות נר חנוכה הוא משתשקע החמה וכו'. כי עקיר התגלות אור העצה הטובה הוא ביום כנ"ל. כי כלליות העצות הטובות הם בחי' תרי"ג מצןות שהם נקראים תרי"ג עטין דאורייתא. וכל מצוות התורה שהם העצות קדושות כ"ש לי עצה ותושי', נצטוה משה ביום כ"ש ביום צוות מלמד שלא נדבר עמו אלא ביום כשרז"ל. גם רוב קיום המצוות הוא רק ביום כגון ציצית ותפילין וכו'. כי עיקר אור יום הוא בחי' אור התורה והמצוות שהם בחי' עצות קדושות אמתיות לזכות להכיר את הבורא ית' על ידם, ע"י האמונה הקדושה שנמשך על ידם כנ"ל, וכשמגיע הלילה כד ליליא פריש גדפהא על עלמא ואור יום מסתלק וחשכת לילה מתחיל להחשיך זה בחי' שנסתלקין אור העצות שמשם החשך כנ"ל. ואז צריכין ישראל להתגבר בכח הצדיקים להאיר אור העצות גם בתוך חשכת לילה דהיינו להמשיך מאור היםו אל הלילה שזהו בחי' הדלקת הנר בלילה. כי כח האש שממנו מדליקין הנרות נמישך מאור יום דהיינו מאור החמה שמשם מקבלת הלבנה ומשם מקבל יסוד האש כחו, כי יסוד האש הוא תחת גלגל הירח כידוע ומשם מקבל כחו והכל נמשך מחום השמש. כי גם הלבנה מקבלת מהשמש. נמצא שכת מאורי האש שמשם מדליקין הנר נמשך ממאורי אור שהם אור החמה והלבנה שכל אורם נמשך מאור התורה והמצוות שהם אורו ית' בחי' כי שמש ומגן ה' אלקים. וכל זההוא בחי' הנ"ל מה שהצדיקים ממשיכין גם בלילה מאור העצות של היום עד שגם בלילה יאירו מעט מעט אור העצות, שמשם הדלקת הנר בלילה, כי הצדיקםי ממשיכין אורו ית' גם בתוקף חשכת לילה בבחי' גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר. וה בחוי' גודל כחו של יעקב אבינו שהוא בחיר שבאבות שהוא דייקא תיקון תפילת ערבי תכ"ש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וכו'. כי יעקב המשיך מאור יום לתוך תוקף חשכת לילה שנוכל להתור עצות עמוקות בתוקף חשכת לילה:

וְאִם אֵין לוֹ בַּת חוֹזֶרֶת הַנַּחֲלָה לְמַעְלָה לְבֵית אָבִיו. זֶה בְּחִינַת חֲזָרַת הַדָּמִים שֶׁעוֹלִין לְמַעְלָה בִּשְׁעַת הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם, וּכְשֶׁזּוֹכִין לָצֵאת מֵהַצָּרָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תּוֹדָה הֲלָכָה בְּחִינַת הוֹלָדָה אָז חוֹזְרִים הַדָּמִים שֶׁהֵם בְּחִינַת מָמוֹן וְהוֹלְכִים כַּסֵּדֶר בְּתוֹךְ הָרַגְלִין וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְהוֹלָדָה חַס וְשָׁלוֹם זֶה בְּחִינַת שֶׁעֲדַיִן נַפְשׁוֹ בִּבְחִינַת צָרָה רַחֲמָנָא לִצְלָן שֶׁאָז הַדָּמִים עוֹלִין לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עָלָיו עֶבְרָה בְּחִינַת כְּאִשָּׁה עֻבָּרָה, כִּי כְּשֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ נִשְׁאֲרוּ הַדָּמִים לְמַעְלָה שֶׁזֶּה בְּחִינַת עִבּוּר בְּלֹא הוֹלָדָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַצָּרוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְעַל כֵּן מְקַבְּלִין בֵּית אָבִיו הַנַּחֲלָה וּמָמוֹן הַיְּרֻשָּׁה כִּי הֵם צְרִיכִין לְתַקֵּן אוֹתוֹ עַל יְדֵי שֶׁמְּקַבְּלִין הַמָּמוֹן שֶׁתִּקּוּנוֹ עַל יְדֵי בְּחִינַת תַּמְכֵי אוֹרַיְתָא וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי בִּתְחִלָּה צְרִיכִין לַחֲזֹר אֶל הָאָב שֶׁמִּשָּׁם שֹׁרֶשׁ הַנַּחֲלָה וְהַדָּמִים וְכוּ'. וְעַל כֵּן טָעֲנוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד אִם אֵין אָנוּ חֲשׁוּבוֹת זֶרַע תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ כִּי זֶה בְּחִינַת יִבּוּם וַחֲלִיצָה. וְזֶה בְּחִינַת הַיִּבּוּם שֶׁל יְהוּדָה עַל פְּגַם עֵר וְאוֹנָן שֶׁהִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם וְכוּ'. כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי הוֹלָדַת הַבָּנִים לְהַכְנִיס הַנְּשָׁמוֹת בְּתוֹךְ גּוּפָם דַּיְקָא כִּי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וּבָא לְצִיּוֹן גֹּאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאוּם ה' וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם וְכוּ' שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת גּוּף בָּנָיו כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּכַּוָּנוֹת עַיֵּן שָׁם. כִּי דַּיְקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט כְּשֶׁהֵם נִמְשָׁכִים לְתוֹךְ גּוּפִים גַּשְׁמִיִּים שֶׁהֵם בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מְשֻׁנּוֹת מְאֹד שֶׁבְּגוּף אֶחָד יֵשׁ כַּמָּה אֵיבָרִים וְכֹחוֹת וְחוּשִׁים וְאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְשִׁנּוּיִים רַבִּים לְאֵין מִסְפָּר וְכָל שֶׁכֵּן בֵּין גּוּף לְגוּף. כְּשֶׁכָּל אֵלּוּ הַגּוּפִים מְבַטְּלִים עַצְמָם לְגַבֵּי הַנְּשָׁמָה וְאוֹמְרִים כֻּלָּם בְּלֵב אֶחָד שְׁמַע יִשְֹרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד וְנִכְלָלִים בְּאַחְדוּתוֹ הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ זֶה עִקַּר הִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁזֶּה יָקָר מְאֹד אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ וְכוּ' בָּא לְזֶה הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף חַס וְשָׁלוֹם הוּא פְּגָם גָּדוֹל וְעָצוּם מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ בָּא לְזֶה הָעוֹלָם שֶׁהוּא מְרֻבֶּה בִּקְלִפּוֹת כַּיָּדוּעַ אֲזַי הֵם נֶאֱחָזִין בָּהּ מְאֹד וּמַמְשִׁיכִין אוֹתָהּ לְתוֹךְ רִבּוּי הַשִּׁנּוּיִים דְּסִטְרָא אָחֳרָא הַנֶּאֱחָזִין בְּהַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁל זֶה הָעוֹלָם וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲלוֹת לְהִכָּלֵל בְּאַחְדוּת הַפָּשׁוּט. כִּי מִזֶּה הָעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהַנֶּפֶשׁ שֶׁתַּעֲלֶה וְתֻכְלַל בְּאַחְדוּת הַפָּשׁוּט כִּי אִם דַּיְקָא כְּשֶׁהִיא בָּאָה בְּתוֹךְ גּוּף גַּשְׁמִי שֶׁאָז נִמְשְׁכָה לְתַכְלִית הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת וְאָז דַּיְקָא תּוּכַל לְהִתְרוֹמֵם לְהִכָּלֵל מִשָּׁם דַּיְקָא בְּאַחְד

וְזֶה שֶׁהִזְכִּירָה הַתּוֹרָה שׁוֹר וַחֲמוֹר. אַף-עַל-פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל שְׁנֵי מִינִים בְּיַחַד אָסוּר לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה. אַךְ עִקַּר הַפְּגָם הוּא בִּבְחִינַת פְּגַם הַבְּרִית פְּגַם הַדַּעַת כַּנַּ"ל. וְאִיתָא שֶׁחַיּוֹת טְהוֹרוֹת הֵם בְּחִינַת מַחֲשָׁבוֹת טְהוֹרוֹת. וְחַיּוֹת טְמֵאוֹת הֵם מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, כִּי יֵשׁ בַּקְּדֻשָּׁה אַרְיֵה שׁוֹר נֶשֶׁר שֶׁהֵם בְּחִינַת מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת, בְּחִינַת תִּקּוּן הַדַּעַת וּכְנֶגֶד כֶּלֶב חֲמוֹר נֵץ וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁחֲמוֹר הוּא כְּנֶגֶד שׁוֹר. וְעִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָלָא שֶׁהוּא בְּחִינַת שׁוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּמֹאל. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁמִּתְחַבְּרִים שׁוֹר וַחֲמוֹר הוּא עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא חַס וְשָׁלוֹם בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית פְּגַם הַדַּעַת עַל-יְדֵי שֶׁיּוֹנֵק חַס וְשָׁלוֹם חֲמוֹר מִשּׁוֹר. אֲשֶׁר עַל-יְדֵי-זֶה עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עִקַּר כֹּחָם מִבְּחִינַת שְׂמֹאל שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת שׁוֹר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן אַף-עַל-פִּי שֶׁכָּל שְׁנֵי מִינִים אָסוּר אַף-עַל-פִּי-כֵן הִזְכִּירָה הַתּוֹרָה שׁוֹר וַחֲמוֹר, כִּי עִקַּר הַפְּגָם הוּא בְּ

וזהו בחי' איסור אותו ואת בנו שלא לשוחטם ביום אחד. כי כמו שבבני אדם צריכין לברר מיום ליום דייקא ומדור לדור קייקא כמו כן בבהמות וחיות וכו' צריכין בירורים חדשים בכל יום ובכל דור ודור כי הכל אחד כי גם הנפשות שבחי הם נפשות אדם שנתגלגלו בהם כנ"ל וע"כ גזר גם עליהם הש"י פור ורבו וכו'. כדי להשלים הבירור בכל יום ובכל דור כנ"ל ועיקר הבירור של נפשות הבהמות הוא ע"י השחיטה כ נ"ל. כי אז דייקא בשעת השחיטה מסתלקת הנפש שבחי ועולה למעלת מחי למדבר כנ"ל. ע"כ צוותה התורה שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד כי הבירור של הבהמה בעצמה ע"י השחיטה והבירור של בנה הם שני בירורים מיוחדים שהם בחי' ימים מויחדים כנ"ל ששינוי הדורות הם בחי' אחת וע"כ בוודאי אסור לשחטם שניהם ביום אחד כי א"א לברר הבירור של שני דורות ביום אחד. ואם חס ושלום ירצה לברר הבירור של שני דורות מיוחדים ביום אחד. תתגבר הסט"א ביותר מבתחילה מאחר שרוצה לברר שלא בזמנו ע"כ מאחר שעיקר התיקון והבירור של החי הוא ע"י השחיטה. ע"כ אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. כי א"א לברר הבירור של שני דורות מיוחדים ביום אחד כי כל יום ויום הוא בחי' דור מויחד כנ"ל:

אות ה

וע"כ עיקר התענית השלם אינו פחות מיום אחד. כמו תענית יוה"כ והתעניתים שגזרו רז"ל שכולם שיעורם יום א' וכן כל התעניתים שמקבלים על עצמן לתשובה כולם שיעורם לא פחות מיום א' כי עיקר תיקון ועליות הנפש הוא ע"י תענית (כמבואר בהתורה הנ"ל) וע"כ שיעור כל תענית הוא לפחות יום א'. כי עיקר התיקון הוא בבחי' הימים ששם עיקר הפגם והתיקון. כי הימים הם בחי' מדות בבחי' ומדת ימי מה הוא כ"ש רבינו ז"ל במ"א (בסי' ל"ג) ושם בבחי' המדות שהם בבחי' הימים שם עיקר כל הפגמים והתיקונים כידוע. וע"כ כ"א ואחד כפי פגמיו ע"י עוונותיו כמו כן הוא צריך להתענות לתשובה. (כמובא בספרים) כדי לתקן ולברר פגמי נפשו דבר יום ביומו. וע"כ שיעור התענית אין פחות מיום כי התיקון והבירור הוא בבחי' יום כנ"ל:

אות ו

וזהו בחי' שקלים שנצטוו בשביל לכפר על עון העגל שכולל כל החטאים כי אז חזרה הזוהמא וכו'. ונצטוו אחר יוה"כ ליתן שקלים לכפרה כ"ש (שמות ל') לכפר על נפשותיכם זה בחי' אגרא דתעניתא צדקתא שעיקר התענית הוא הצדקה של א"י שעל ידי זה מעלין הנפש ומכניעין הגוף וכו' (כמבואר בהתור' הנ"ל) וע"כ אחר יוה"כ שהוא יום תענית הקדוש אח"כ נצטוו על שהקלים שהם נדבת לב בחי' צדקה בחי' אגרא דתעניתא צדקתא והכל כדי לתקן חטא העגל שכולל כל החטאים כדי להכניע החומר והגוף ולתקן ולהעלות את הנפש בחי' לכפר על נפשותיכם. על נפשותיכם דייקא כי השקלים הם בחי' צדקה של א"י שהוא בחי' הבל פה שאין בו חטא של תינוקות של בית רבן שעיקר התעלות הנפש הוא על ידי זה כנ"ל. כי השקלים היו בשביל נדבת המשכן וזה ידוע שהמשכן היה כדי להמשיך ולגלות קדושת א"י שעיקר קדושתה מביהמ"ק שהוא בחי' המשכן כי המשכן וביהמ"ק הם בחי' אחת כשרז"ל אשכחן מקדש דאיקרי משכן. ובכל מקום אשר היה חונה שם המשכן היה שם כל הדינים של קדושת הביהמ"ק לענין הרחקת זרים וטמאים וכו'. כי בהמשכן היה קדושת הביהמ"ק שהוא בחי' קדושת א"י שהוא בחי' הבל הקדוש של תינוקות של בית רבן שהם מקבלים הבל פיהם הקדוש מהמשכן מבית ק"ק ששם עמדו הכרובים שהם אנפי זוטרי בחי' תינוקות (כמובא בהתורה הנ"ל וכ"ש בהתור' אזמר' לאלקי בעודי בסימן רפ"ב) שהתינוקות מקבלין הבל פיהם מהמשכן של כל צדיק וצדיק וכו' ע"כ ע"י הצדקה של השקלים בשביל המשכן שהוא בחי' קדושת א"י בחי' הבל פיהם של תינוקות על ידי זה זוכין להכניע החומר והגוף ולהעלות הנפש כנ"ל שהוא תיקון כל החטאים כנ"ל כי כל החטאים נמשכין מזוהמת הגוף שחזרה ע"י עון העגל כידוע:

אות ז

וע"כ עיקר הכנעת המן עמלק היה ע"י השקלים כשרז"ל רשע כבר קדמו שקליהם לשקליך. כי עמלק הוא הסט"א שמתגברת מאד בכל יום ויום מחדש. וכן בכל דור ודור מחדש. כפי הבירורים שצריכין לברר בכל יום ובכל דור מחדש כמו כן את זה לעומת זה מתגבר עמלק בכל יום ובכל דור מחדש. וע"כ מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות י"ז) מדור דור דייקא. כי בכל דור ודור צריך הש"י ללחום עמו מחדש כנ"ל. וע"כ עיקר הכנעת המן עמלק הוא ע"י תענית שע"כ גזרה אסתר תענית כ"ש (אסתר ד') וצומו עלי וכתבה זכר התענית לדורות כ"ש (שם ט') ודברי מצומות וזעקתם לידע ולהודיע שעיקר הכנעת המן עמלק שהוא הסט"א בכל דור ודור הוא על ידי התענית וכן בימי משה היה הכנעתו ע"י תענית כשרז"ל ומשה אהרן וחור עלו וכו' בתענית היו שרויים וע"כ היה עיקר הכנעת המן עמלק ע"י השקלים כי עיקר התענית הוא הצדקה בחי' אגרא דתעניתא צדקתא וכנ"ל שזהוא בחי' שקלים כנ"ל:

כי עיקר בנין המלכות הוא על ידי בחינת עצו שהם בחינת נ"ה שמשם עיקר בנין המלכות כידוע ועל כן כל מלך יש לו יועצים כי עיקר תקון המלכות הוא על ידי עצות ועל כן נקראים העצות בשם מלכות כמו שכתוב מלכי ישפר עלך שזה בחינות ולא יחצו לשתי ממלכות היינו עצות וכו' (כנ"ל במאמר הנ"ל) כי עיקר בחינת המלכות על ידי עצות כנ"ל. ועל כן חלוקת מלכות בית דוד היה על ידי שנפגם העצות ולא זכה רחבעם לשית עצות בנפשו. ויעזוב עצת הזקנים וישב לעם קשות כעצת הילדים אשר גדלו אתו ועל ידי זה נחלקה מלכות בית דוד. שעל ידי זה נאמר לעתיד ולא יחצו לשתי ממלכות עוד שפירש רבינו במאמר הנ"ל שמרמז על לוקת העצה שנחצה לשתים שאינו ידוע איך לעשות כי הכל אחד כי פגם העצה הוא פגם המלכות כי על ידי חלוקת העצה לשתים על ידי זה נחצה מלכות בית דוד כ"ל. ולעתיד שנזכה למים טהורים ונזכה לעצה שלימ ה אז יתקיים ולא יחצו לשתי ממלכות עוד. דהיינו כפשוטו שתהיה מלכות אחת מלכות בית דוד וגם תהיה העצה שלימה. כי הכל אחד כנ"ל ועל כן היה דוד המלך עליוה שלום מבקש מאד לזכות לעצה שלימה כמו שכתוב (תהלים י"ג) עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'. וכשזוכה לעצה שלימה נאמר אברך ה' אשר יעצני אף לילות וכו' (שם ט"ז) כי עיקר מלכות תלויה בזה בבחינת עצות שלימות כנ"ל. ועל כן כשברח דוד מפני אבשלום בנו בקש גדוד מהשם יתברך סכך נא עצת אחיתופל ה' וכן היה כי עיקר נפילת אבשלום היה על ידי שהשם יתברך בלבל עצתו שנחלקה עצתו לשנים ולא ידע איך לעשות. עד שעשה כעצת חושי הארכי ולא עשה כעצת אחיתופל שהיתה טובה לפניו ועל ידי זה היתה מפלתו. כמו שכתוב וה' צוה להפר עצת אחיתופל הטובה לבעבור וו' כי עיקר המלכות הוא על ידי עצות כנ"ל. ועל כן קודם שמיני עצרת שאז הוא גמר תיקון המלכות כידוע. על כן אנו לוקחין מקודם ערבי נחל שהם בחינת תיקון העצות שנתתקנין על ידי אפיקי מים על ידי בחינת מים טהורים שנתגלין אז בחינת ההוא יומא וישב יצחק ויחפור וכו'. ועל ידי זה אז וזוכין בשמיני עצרת להשלים בחינת תיקון המלכות. כי עיק תקון המלכות דהיינו שיתגלה מלכות יתברך עלינו הוא על ידי התורה שהוא תרי"ג עיטין דאורייא כמו שכתוב לי עצה ותושיה.

וּכְלָלִיּוּת ב' הַשִּׁינִין הֵם ז' רָאשִׁין בְּחִינַת יְסוֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם הַשְּׁבִיעִי, כַּמּוּבָא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מלאפום שֶׁשָּׁם הַנְּקֻדָּה כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא יוּד עַל וָי"ו, בְּחִינַת זַיִן, בְּחִינַת זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וְכוּ', כַּמּוּבָא וְעַל-כֵּן שַׁבָּת לַאו זְמַן תְּפִלִּין ( מְנָחוֹת לו), כִּי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הֵם עַצְמָן אוֹת, דַּיְקָא בְּחִינַת בְּרִית שֶׁשָּׁם הַנְּקֻדָּה וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מְאִירָה הַנְּקֻדָּה מֵעַצְמָהּ מֵחֲמַת קְדֻשַּׁת הַיָּמִים בְּעַצְמָן, כִּי זֶה עִקַּר קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בִּבְחִינַת הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה, כַּמּוּבָא וְגַם יוֹם טוֹב מְקַבֵּל מִשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְעַל-כֵּן בְּשַׁבָּת עוֹלִין כָּל הָעוֹלָמוֹת אֶל הַקְּדֻשָּׁה בִּכְנִיסַת שַׁבָּת, שֶׁזֶּה נַעֲשֶֹה עַל-יְדֵי הֶאָרַת הַנְּקֻדָּה הַנַּ"ל, שֶׁהִיא בְּחִינַת שַׁבָּת, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְקַשְּׁרִין כָּל הַשְּׁבִירוֹת אֶל שֹׁרֶשׁ נְקֻדָּתָם וְנִתְתַּקְּנִין וְזֶה בְּחִינַת עֹנֶג שַׁבָּת, כִּי אָז נִתְבַּטְּלִין אַהֲבוֹת הַנְּפוּלוֹת וְזוֹכִין לְעֹנֶג שַׁבָּת, בְּחִינַת אַהֲבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, בְּחִינַת אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְעַל-כֵּן שַׁבָּת לַאו זְמַן תְּפִלִּין כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת ג' סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת כְּנֶגֶד ג' נְקֻדּוֹת הַנַּ"ל: ~ אות ח וְעַל-כֵּן תְּפִלִּין צָרִיךְ לִנְהֹג

אות ח ועל כן תפילין צריך לנהוג בהם קדושה ואסור לכנוב בהן לבית הכסא (שלחן ערוך סימן ל"ז סעיף ג') ואסור לנהוג בהם קלות ראש וצריכין גוף נקי דוקא שלא יפיח בהן (שם סעיף ה') כי תפילין הוא בחינת אור הנקודה הקדושה כנ"ל שהיא בחינת שבת כנ"ל, ושבת קביעא וקיימא, היינו שבחינת שבת בחינת נקודה הקדושה הנ"ל היא קביעא וקיימא בקדושתה תמיד ואינה משתניתואינה יוצאת לחוץ לעולם, ועל כן אסור לצאת בהן לחוץ דהיינו למקומות שאינם נקיים וכיוצא, כי הם בחינת אור הנקודה הקדושה בעצמה שהיא קבועה בקדושה לעולם בבחינת שבת, בחינת שביתה וקביעות ואינה יוצאת לחוץ לעולם, בבחינת (שמות טז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ועל כן לילה לאו זמן תפילין, כי זאת הנקודה השורה אצל ברית המתגלה בבחינת תפילין כנ"ל, אינה מאירה לחוץ כי אם על ידי בחינת מלכות דהיינו על ידי הדיבור בבחינת (תהלים מט) פי ידבר חכמות, כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל, כי עיקר הארת הנקודה לתקן הכלים הנשברים כמבואר שם ותיקונם על ידי בחינת כלים חדשים, וזה נעשה על ידי הדיבור דייקא שהוא בחינת מלכות פה, כי הדיבור הוא בחינת כלי השפע כמו שכתוב שם היינו בחינת כלים לתקן הנשברים כנ"ל, ועל כן בלילה שאז בחינת מכלות דקדושה בעולמות התחתונים לברר בירורים כמובא על כן אי אפשר שיאיר אז הארת התפילי דהיינו אור הנקודה הנ"ל, כי הנקודה אינה יוצאת לחוץ כנ"ל, רק ביום שאז עולה המלכות עם כל הבירורים אל הקדושה ואזי מאיר אור הנקודה ונעשין תפילין כנ"ל, כי אור הנקודה מאירה רק על ידי בחינת המלכות בבחינת פי ידבר חכמות ומלכות פה כנ"ל:

אות ט וְזֶה בְּחִינַת ג' תְּפִלּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּכָל יוֹם, דְּהַיְנוּ שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית, כְּנֶגֶד בְּחִינַת ג' הַנְּקֻדּוֹת הַנַּ"ל, כִּי הַנְּקֻדּוֹת מְאִירִין עַל-יְדֵי בְּחִינַת תְּפִלָּה בִּבְחִינַת פִּי יְדַבֵּר וְכוּ', כַּמּוּבָא שָׁם, כִּי ג' הַנְּקֻדּוֹת הַנַּ"ל הֵם בְּחִינַת נְקֻדָּה עִלָּאָה וּנְקֻדָּה תַּתָּאָה וּנְקֻדָּה הָאֶמְצָעִית הַמַּמְשֶׁכֶת הַהֶאָרָה מֵעֶלְיוֹנָה לַתַּחְתּוֹנָה וְזֶהוּ בְּחִינַת שַׁחֲרִית, מִנְחָה וְעַרְבִית, כִּי שַׁחֲרִית וְעַרְבִית הֵם בְּחִינַת נְקֻדָּה עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת יוֹם וְלַיְלָה, תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וּתְפִלִּין שֶׁל יַד, כַּמּוּבָא וּמִנְחָה הִיא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָאֶמְצָעִית הַפּוֹתַחַת וּמַמְשֶׁכֶת הַהֶאָרָה מֵעִלָּאָה לְתַתָּאָה, כַּמּוּבָא בְּהִלְכוֹת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁמִּנְחָה הוּא בְּחִינַת פתח, שֶׁהוּא בָּאֶמְצַע בֵּין ב' הַנְּקֻדּוֹת כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן אֵין קְרִיאַת שְׁמַע בְּמִנְחָה רַק בְּשַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כִּי עִקַּר הַנְּקֻדּוֹת הֵם רַק ב' עִלָּאָה וְתַתָּאָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וּתְפִלִּין שֶׁל יַד, וְעַל-כֵּן יֵשׁ בָּהֶם פָּרָשִׁיּוֹת בְּחִינַת מֹחִין וְזֶהוּ בְּחִינַת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית שֶׁהֵם בְּחִינַת נְקֻדָּה עִלָּאָה וְתַתָּאָה, וְעַל-כֵּן יֵשׁ בָּהֶם קְרִיאַת שְׁמַע בְּחִינַת מֹחִין, אֲבָל מִנְחָה הוּא רַק בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַהֶאָרָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָאֶמְצָעִית שֶׁאֵין שָׁם פָרָשִׁיּוֹת כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן אֵין בְּמִנְחָה קְרִיאַת שְׁמַע גַּם כֵּן כַּנַּ"ל לְעִנְיַן קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין, כִּי מִנְחָה הִיא בִּבְחִינַת קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵאָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת דִּינִים, כִּי יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּינִים, בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית כז) וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת לֵאָה, בְּחִינַת ( שָׁם כט) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, כִּי תּוּקְפָא דְּדִינָא דְּמִנְחָה הוּא בְּחִינַת אֲחִיזַת עֵשָֹו, בִּבְחִינַת וַיִּשְׁלַח לְעֵשָֹו מִנְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא, וְלֵאָה הָיָה בָּהּ מִבְּחִינַת דִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל עֵשָֹו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( בְּרֵאשִׁית רַבָּא פֶּרֶק ע) שֶׁלֵּאָה הָיְתָה רְאוּיָה לְעֵשָֹו אֶלָּא שֶׁעַל-יְדֵי בְּכִיָּתָה נִצְּלָה מִמֶּנּוּ נִמְצָא, שֶׁלֵּאָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין, הִיא בְּחִינַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת נְקֻדָּה הָאֶמְצָעִית כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן כָּל תִּקּוּנֵי הַתְּפִלָּה בְּשַׁחֲרִית, כִּי שַׁחֲרִית הוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהוּא הָעִקָּר, כִּי כָּל הג' נְקֻדּוֹת כְּלוּלוֹת בָּהּ כַּנַּ"ל, כִּי אַבְרָהָם תִּקֵּן שַׁחֲרִית, וְאַבְרָהָם הוּא בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת אוֹר הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד, בְּחִינַת אַבְרָהָם, בְּחִינַת ( תְּהִלִּים קי) אַתָּה כֹּהֵן לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם וְעַל-כֵּן עִקַּר תִּקּוּנֵי הַתְּפִלָּה בְּשַׁחֲרִית שֶׁאָז מִתְפַּלְּלִין בִּתְפִלִּין וּמַאֲרִיכִין בְּיוֹתֵר בִּתְפִלָּה, כִּי עִקַּר הַנְּקֻדָּה מֵאִיר בְּשַׁחֲרִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד לְאַבְרָהָם, כִּי הַנְּקֻדָּה הוּא אוֹר הַחֶסֶד כַּנַּ"ל: ~ אות י וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר שֶׁעִקַּר הַתְּפִלָּה ה

אות י וזה בחינת תפלה בצבור שעיקר התפלה הוא בציבור דוקא כי אין ציבור פחות מיו"ד. וכשיש יו"ד אז מאיר אור הנקודה הקדושה שהיא בחינת יו"ד כמו שכתוב שם, ועל כן אז אומרים קדושה, כי אין דבר שבקדושה בפחות מיו"ד (מגילה כג) כי הנקודה נקראת קדש כמו שכתוב שם על פי וגוי קדוש, והוא בחינת יו"ד. ועל כן אין דבר שבקדושה בפחות מיו"ד, וזהו בחינת ג' קדושות קדוש קדוש קדוש בחינת ג' הנקודות הנ"ל שהם נקראין קדוש כנ"ל, וזה בחינת חזרת התפלה על ידי השליח צבור, כי השליח צבור הוא בבחינת צדיק הדור שהוא כלול מכל הציבור, והוא בבחינת נקודה הכללית שכל הנקודות מקבלין ממנו וכמובא בדברי רבינו ז"ל (חלק א' סימן רפ"ב) שהשליח צבור כלול מכל הנקודות טובות שיש בכל הציבור, ועל כן מתחלה מתפללין בלחש כל אחד בפני עצמו, כדי שכל אחד יקבל מיניה וביה, ועל ידי שמתפללין בציבור נכללין זה בזה ומקבלין דין מן דין, וכולם כאחד מקבלין מבחינת נקודה הכללית דהיינו חזרת התפלה על ידי השליח צבור שהוא בחינת נקודה הכללית, ועל כן חוזר התפלה, כדי שיאיר לכל הנקודות, כי נקודה הכללית צריכה להאיר לכל הנקודות, וכולם צריכין לקבל ממנה כמו שכתוב שם, ואזי בחזרת התפלה אומרין קדושה ג' פעמים קדוש קדוש קדוש, דהיינו כליות כל הג' נקודות כנ"ל:

אות יא וזהו בחינת איסור החמור של הוצאת זרע לבטלה ח"ו, על פי מה שכתוב לעיל שהנקודה השורה אצל הברית שלום היא קבועה בקדושה תמיד, ואינה יוצאה לחוץ, וגם אינה מאירה למטה כי אם על ידי בחינת מלכות פה כמו שכתוב לעיל, ועל כן הטפה הקדושה שיוצאת מן היסוד שהיא בחינת אור הנקודה הקדושה הנ"ל, אסור להוציאה לחוץ, כי אם על ידי בחינת מלכות דהיינו בת זוגו ואז נעשה מזה תיקון גדול, דהיינו תיקון השבירות כנ"ל, כי כל הזווגים הקדושים לברר ולתקן בחינת הכלים הנשברים כמובא, ועל כן עיקר הזווג בשבת שאז מאירה הנקודה כנ"ל, אבל כשח"ו מוציא הטפה לבטלה ח"ו, נמצא שח"ו ממשיך אור הנקודה שביסוד לחוץ, וכאילו מחריב את העולם שנותן להם יניקה ח"ו מבחינת אור הנקודה בעצמה שנמשכת לחוץ, והוא מחדש שבירת כלים, כמובא בכתבי האריז"ל, כי לא די שאינו מתקן הכלים הנשברים על ידי אור הנקודה הקדושה כי אם אדרבה שחוזר וממשיך אור הנקודה לחוץ, וחוזרים הכלים להשתבר, מאחר שאין כלים לקבל האור, ועל כן אמרו שהוא כאלו עוקר מזלו ח"ו, כי ח"ו עוקר הנקודה שהיא עיקר שורש חיותו, ועל כן אמרו שאין מועיל לו תשובה, כי אי אפשר לו לשוב, כי להיכן ישוב מאחר שפגם בהנקודה בעצמה, כי כל זמן שנשארה הנקודה קיימת מועיל תשובה, אבל זה שפגם בהנקודה בעצמה וכאלו עוקר נקודתו ח"ו, להיכן ישוב, אבל באמת אף על פי כן אין דבר שעומד בפני התשובה, וכמובא בכל הספרים שאף על פי כן אם יעשה תשובה יתכפר לו בוודאי, אך עיקר תשובתו הוא רק על ידי צדיק הדור שהוא בחינת נקודה הכללית שמשם מקבלין כל הנקודות, וזה מאחר שפגם בנקודה שלו בעצמה על כן מוכרח לקבל אור הנקודה מחדש, וזה אי אפשר כי אם על ידי צדיק הדור שהוא שורש כל הנקודות ועל כן יש לו כח להאיר לו הנקודה מחדש, כי שם שורש כולם כנ"ל, וכן מובן בדברי רבינו במאמר בחצוצרות (סימן ה') על פסוק אוזן שומעת תוכחת חיים, שעיקר תיקון ענין זה הוא על ידי צדיק הדור עיין שם, והנה מאחר שמן הדין אין מועיל לו תשובה, ואף על פי כן יש לו תקנה אם הוא מתחרט ומתחנן לפני המקום ברוך הוא כנ"ל וכמובא, הנה זה הוא רק חסד חנם מלפניו יתברך שיקבל בתשובה מי שאין ראוי לקבל, וזהו בעצמו תיקונו, כי כשזוכה לעורר רחמי השם יתברך עליו לקבלו בתשובה, נמצא שהוא מעורר ומגלה חסד חדש לגמרי מה שלא היה מעולם, כי החסד אשר מעולם אינו ניתן לכפר לו מאחר שאין מועיל לו תשובה, כי מה שמועיל תשובה לכל החטאים הוא רק מצד החסד כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני ב' שנח) שאלו למדת הדין וכו', ומאחר שלזה אין מועיל תשובה נמצא שהחסד אשר מעולם שהוא מחייב שיועיל תשובה לכל החטאים, אינו מועיל לו מאחר שאמרו שאין מועיל לו תשובה ובאמת כך ראוי לו מאחר שפגם בהנקודה, והנקודה הוא אור החסד ומאחר שפגם באור החסד אין לו תשובה, כי שם פגם, על כן כשהשם יתברך רוצה לרקחם עליו הוא עושה עמו חסד חדש שלא היה מעולם, כי עתה הוא יתברך מחדש חסדו לתקן ולמחול אפילו על זה העון גם כן, וזה הוא עיקר תקונו, מאחר שעתה בהכרח נמשך חסד חדש כנ"ל, ועל ידי זה נתתקן, כי חוזר לקבל נקודה חדשה על ידי החסד החדש, כי הנקודה הוא חסד כנ"ל, ומאחר שנמשך עתה חסד חדש, על ידי זה בעצמו מקבל אור הנקודה שהיא חסד, וזהו תיקונו, והבן:

אות יב ועיקר זה בתיקון בשלימות הוא רק על ידי משיח שיבא במהרה בימינו, כי משיח יבא לתקן זה החטא ביותר כמובא בספרים, בבחינת (ישעיה יב) ונפוצות יהודה יקבץ, שיקבץ כל הנדחים והנפזרים בארבע כנפות הארץ, שזהו תיקון ענין זה כמובא בספרים, בבחינת (ישעיה יב) ונפוצות יהודה יקבץ, שיקבץ כל הנדחים והנפזרים בארבע כנפות הארץ, שזהו תיקון ענין זה כמובא, כי משיח הוא בחינת אור החס החדש המתקן הכל, בבחינת (תהלים יח) ועושה חסד למשיחו, וזה בחינת (ישעיה נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, ולשבי פשע דייקא, שהם השבים על חטא הנ"ל שנקרא (שם נז) ילדי פשע זרע שקר וכמו שכתוב בכוונות שמקרא זה מדבר בתיקון ענין זה, ולהם דייקא יבא הגואל צדק, כי כל תיקונם על ידו דייקא כנ"ל, וכשיבא ויתקנם אז יחזור ויאיר בהם הנקודה שהיא כלולה מג' נקודות כנ"ל, וזהו (שם נט) ואני זאת בריתי ~ אותם וכו' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, כי הוא מתגלה בפה כנ"ל, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו', היינו בחינת ג' נקוןדות שהם בחינת ראש תוך סוף כנ"ל, שהם בחינת ג' מדריגות מאב לבן ולבן הבן, שכל אחד מקבל מן העליון ועליון מעליון וכנ"ל, שכל הג' נקודות קשורות זו בזו כנ"ל, וכולם יאירו ויתגלו על ידי משיח כנ"ל, וזהו אמר ה' מעתה ועד עולם, כי גאולה האחרונה היא לעולם ועד, וזה שאומרים אחר כך קדושה דסידרא, דהיינו ג' קדושות, שהם גם כן בחינת הנקודה שכלולה מג' נקודות כנ"ל:

לחון, חס ושלוּם, ואפלו אם יוצאת כַּמוּ שיוצאת תפס אוּתָה מִיד שִזְבר וַיִחַזירגָה אֶל. מְקימָה לְמַחַשָבָה נְקְיָה וּכשָרה. בִּי הַמחֶשְבָה בְּיִד הָאָרֶם תָּמִיד כנ"ל, כּי אי אִפשר שיכנס בְּמחו שני מחשבות בַּשוּם אפֶן. וזה בְּחִינַת עמָר שעורים, הִינוּ שְבְּחִינת שעורים שְהוּא בְּחִינַת כח המדמה כנ"ל שמשם כָּל הַגִּסִיונוּת הַבָּאים על הָאָדָם כַּפִי המחשבות שחושב. וכל אלו הַמַחֶשָבות הם בְּחִינת שערות מוּתְרִי מחין כידוּע. וזֶה בַּחִינת 'שעורים' לְשון שעָרות. וכל אלו הַשעָרוּת שָהֶם הַמוּתְרִי מחִין שְמהֶם כָּל הַהַרְהוּרִים וְהַבַּלְבוּלִים הַבָּאִין מהמדמה שהוא בַּחִינת שעורים כַלֶם הֶם בַּבְחִינַת עמר וּמַדָה. וְזהוּ בְּחִינַת עמָר שעורים שצריכין לידע שָהַמח יש לו מה וּנְבוּל, וָאִין יכול לְכָנם בו יותַר ממחשבֶה אֶחַת בִּשום אפן, כַּמו כַּלִי שְמַחְזְקֶת מִדֶה אֶחַת וְיוּתֶר מִזֶה אי אֶפשָר לְכְנס בֶּה, בּמו כן המח הוא כְּלִי שאי אִפשר לְכָנם בו כּי אם שערה אַחַת שְהִיא מחשְבֶה אֶחַת, וְיותֶר מזֶה אי אִפשָר לְכָנם בו בָּבת אחת, כִּי אינו יכול לְקְבַּל בי אם מִחשְבָה אחַת. רק מִחָמת רהיטת המחין, כִּי המח רין מאד וְאינו נָח לְעוּלֶם והוא כַּמו הָאִינו נָח (שקורין אום רוא שבזייניר) עַלדכן המחשבות רודפין מאד מחשבָה אֶחַר מִחשבֶה, מחֶמת זה טועים הרבה כָּאלוּ אִין הַמַחֶשְבָה בְּיְדֶם, אבֶל בָּאָמַת לא כַן הוא, בִּי אִין יכול לְכָנם בְּהַמחשבָה שְתִי מחַשבוּת בִּיְחָד. וכֶשָיחשב מחשָבֶָה אַחָרֶת בַּוְדַאי תְּרְחֶה הַמִחֶשֶבָה הראשוּנָה בְּלי מַלְחְמָה רק בֶּשָב וְאֶל תַּעֶשָה. וזֶה בְּחִינַת עמר שעורים, שְהַמחשבות, שהֶם בַּחִינת שערוּת, הֶם בּמח בִּבְחִינת. עמר ומדה ואי אִפֶשָר לְכָנם שִתִי מחשבות בַּפעַם אֶחֶת בשום אפן כנ"ל. זה עַקַר הַטְֶחְרָה מזהָמַת מְַריִם שֶהוּא לְהַטְחֶר מפָּנֶם הַבּרִית שְבָּא עליודי פָּם הַמחֶשְבֶה, כִּי עְקַר הַטֶחְרָה עלדידי ששומרין המח כְּחוּט השערה לְבַל תִּצַא חוץ ְגְּבוּל. ואַפלוּ אם כְּבֶר יָצָא כְּמו שְיִצָא בְּקֶל יְכוּלין לְהחְזירוּ | עלדידי חוט השערה, דְהַינוּ ‏ עליידי ששומרין מַעַתֶּה לְהְתְחִיל לחשב מִחֶשְבֶה אֶחְרֶת, בָּ תָּכֶף בְּשָיְתְחִיל כְּחוט הַשְעֶרָה לחשב מִחשְבָה אֶחָרֶת בְּשָרה, תִּהְיָה נִדְחה הַמחֶשָבֶה הַראשינָה מִמִילָא [עלדכן מִתְחִַילִין מוד לסְפר הומים לָעמֶר, כִּי הַיָּמִים הֶם הַחַיוּת של הָאָדֶם, כּי כָּל חיותו נִכַלֶל בּימים ּבזמן שָהֶם כָּל יָמִי חַייו. וְעְקַר הַחִיוּת הוא הַחְכְָמָה

שבמח, כָּמו ש3תוּב (קְהֶלֶת ז): "הַחְכְמָה תִּחַיָה וְכו'". ועלדכן בַּכָל יום יש בו חְכָמַה וְשכַל שהוא חַיוּתו ְכַמְבאֶר בָּל זה בְּדברִיי ז"ל בְּמָקוּם אֶחָר, עַליכֶּן צְרִיכִין לְסְפר הַיָמִים לֶעמַר שתְכֶף כְּשְבָּא הַיום צֶרִיכין לְסְפְרו וְלְמנותוּ לְעמַר. לידע שהַיום, שְהוּא הַחִיוּת, שהוא הַחְכְמָה שָבְּמחַ שמשם כָּל המחשבות הֶם בַּבְחִינת עמֶר ומדה בַּבְחִינת עמר שעורים שאין שני שעָרות שהם שני מחשבות יכולין לְכָנם בַּפַעַם אחַת, כַּמוּ שִבְּתוּב (איוב לח) "מי פלג לשטף תִּעְָלָה וזֶה: "שָבַע שִבָּתוּת תְּמִימות. תְּהְיִינָה", | שֶצרִיכִין לספר מִתְּחְלַת הַיום כָּדִי שִיּהְיוּ תְּמִימִים, הִַינו שצְריכִין לזֶהֶר מִתְּחְלַת הַיוּם. שְיְהְיָה תָּמִים בלו עלדידי שסופרו לְעמר, שעליידי זה ממשיף על עצמו קֶדשֶת הְעמָר וְהַמְרָה של הַמחשְבָה, שעַלייְרִי זֶה יכול לְדְחוּת כָּל המחשבות רַעות כנ"ל, שעָלדידי זֶה עַקַר קֶדשֶת המחין שְהֶם קדשת הַבָּרִית שְממֶשִיכִין ימי הַסְפִירֶה וכנ"ל. וצריכין. לִוֶהר בְּזֶה. מָאד מִתְּחְלת הַיוּם לְבָּלִי לְהַתְחִיל לְהָנִיחַ לְכָנם בַּמהַ מחֶשָבָה רְעָה חס ושָלוּם, וָאם כְּבֶר נִכְנֶסָה הָס

וְעַל-כֵּן בִּגְמַר הַתְּפִלָּה וְהַתְּפִלָּה הוּא בְּחִינַת נִשְׁמָע בְּחִינַת נִסְתָּר וְכוּ' כַּנַּ"ל וּבִגְמַר הַתְּפִלָּה כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְבִרְכַּת רְצֵה וּמוֹדִים וְכוּ' שֶׁהֵם גְּמַר הַתְּפִלָּה כְּעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְכוּ', כְּמוֹ שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לד) וְאָז צְרִיכִים לִזְכּוֹת לְהַשִּׂיג הַנִּשְׁמָע, לַעֲשׂוֹת מֵהַנִּשְׁמָע נַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ לִזְכּוֹת לִבְחִינַת יְרוּשָׁלַיִם יִרְאָה שָׁלֵם וְזֶהוּ בְּחִינַת בִּרְכַּת רְצֵה שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שָׁם בְּעֵת שֶׁהַכֹּהֲנִים רוֹצִין לִשָּׂא כַּפֵּיהֶם שֶׁאָז אוֹמְרִים שָׁם וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה וְכוּ' וְסִיּוּם הַבְּרָכָה שֶׁאוֹתְךָ לְבַדְּךָ בְּיִרְאָה נַעֲבֹד, וְעַל-כֵּן אָז הַכֹּהֲנִים עוֹקְרִין רַגְלֵיהֶם בִּשְׁבִיל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין אֶת יִשְׂרָאֵל אֵצֶל שִׂים שָׁלוֹם וְעִקַּר הַבְּרָכָה הוּא שָׁלוֹם שֶׁהוּא סִיּוּם גְּמַר בִּרְכָתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, כִּי עִקַּר נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁל הַכֹּהֲנִים הוּא לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת חוֹתַם הַיָּדַיִן שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם קִרְיָה נֶאֱמָנָה שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת נִשְׁמָע כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם בִּשְׁעַת תְּפִלָּה דַּיְקָא, וְהָעִקָּר הוּא אֵצֶל בִּרְכַּת שִׂים שָׁלוֹם. וְזֶה עִקַּר בִּרְכָתָם בְּחִינַת וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם כַּנַּ"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת מַאֲמָר הַשָׁלֵם הַנַּ"ל, כִּי עוֹקְרִין רַגְלֵיהֶם בָּעֲבוֹדָה שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין בְּשָׁלוֹם, הַיְנוּ בְּחִינַת יִרְאָה שָׁלֵם שֶׁהוּא בְּחִינַת יְרוּשָׁלַיִם קִרְיָה נֶאֱמָנָה שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת חוֹתַם הַיָּדַיִן שֶׁמַּמְשִׁיכִין הַכֹּהֲנִים דַּיְקָא עַל-יְדֵי נְשִׂיאַת יְדֵיהֶם כַּנַּ"

וע"כ קודם שבת שאז עולין כל הניצוצות ונכללין בקדושה בכניסת שבת ומתייראין שלא יתאחזו הקליפות הרעים ג"כ ע"כ יורד שלהובא דאשא ושורף אותם היינו בחי' אש המשפט הנ"ל וזהו בחי' רחיצת חמין בע"ש כידוע ואח"כ טובלין במקוה שהוא בחי' רבועא בחי' מ"ם הנ"ל. בחי' מ"ם סאה של המקוה כי כשיורד אש המשפט לשרוף את הרע אזי אח"כ נשאא המשפט רק בבחי' רחמים וחסדים בחי' מימי החסדים בחי' ויגל כמים משפט כי משפט עמודא דאמצעיתא שכלול רחמי ודינא אש ומים כי זה סוד המובא בכוונות הנ"ל. שבתחילה קודם הנסירה אז הם אב"א ואז ז"א כלול מחסדים וגבורות ובשעת הנסירה שנעשה ע"י השינה בכל לילה וכן בר"ה עי"ז נמשכין כל הגבורות להמלכות ונשאר ז"א כולו חסדים לבד היינו כנ"ל שבתחילה מעוררין אש המשפט כדי לשרוף את הרע שלא יתאחז בלבו ואח"כ נמשך כל האש שהוא בחי' גבורות להמלכות שהוא בחי' היכל הקודש וכו' כנ"ל ואז נשאר המשפט בבחי' מימי החסדים לבד בבחי' רחמים בבחי' (תהלים קי"ט) רחמיך רבים ה' וכו'. וזה בחי' הטבילה של הגר אחר המילה שהוא בחי' אש המשפט חרב פיפיות וכו' כנ"ל. בחי' כסא כנ"ל. ואח"כ שחותכין הרע שהוא הערלה ע"י חרב פיפיות הנ"ל. אח"כ נשאר המשפט בבחי' רחמים בחי' מימי החסדים כנ"ל. וזהו בחי' הטבילה במקוה של מ"ם סאה כנ"ל. וזהו בחי' הרחיצה במים או טבילה בכל בוקר היינו כנ"ל:

וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (נדרים פרק א') שעיקר החורבן היה על שלא ברכו בתורה תחלה. כמו שכתוב (ירמיה ט') על מה אבדה הארץ וכו'. דבר זה שאלו וכו'. מאי ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה. כי כשאין מברכין בתורה אף על פי שעוסקין בתרוה בזה מראין שאין התורה חשובה בעיניהם ואין מחיין עצמן בה בכל עת ורגע רק היא אצלם כמו נימוס ודת ח"ו כמו ארי נימוסים ודתי העובדי כוכבים שזוה בחינת חטא הגל שאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו שבקשו עבודה זרה כדי שיהיו להם מי שילך לפניהם. כי זה היה עיקר חפצם שיהיה להם מי שילך לפניהם ויוליכם באיזה נימוס ודת כדי שלא יהיו בולעים איש את רעהו. אבל לא הסתכלו על התכלית האחרון הנצחי כלל, ועל ידי זה נכשלו בעבודה זרה. כי אז היה היצר הרע של עבודה זרה בעולם. וכמו כן עכשיו אף על פי שאין עובדים עבודה זרה. כי הרגו היצר הרע של עבודה זרה (יומא ד') אבל אף על פי כן עדיין יש כמה כופרים בעולם שהולכים בדרכי האפיקורסים שרוצים להשוות ח"ו תורת משה כשאר נימוסי הדתות רחמנא ליצלן ואומירם מה שאומרים טעמים של הבל ושטות על מצות תורתינו הקדושה כאלו כולם על פי שכל אנושי ח"ו בשביל לקיים נימוס המדינה כידוע דבריהם הרעים והמרים וזהו בחינת פגם העגל כנ"ל. וזהו בחינת שלא ברכו בתורה תחלה. כי אלו הכתות בודאי אינם מברכים על התורה מאחר שאצלם התורה שוה לשאר הדתות והנימוסים ח"ו. כי עיקר ברכת התורה הוא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו שמה שנתן לנו את התורה, בזה בחר בנו מכל העמים והבדילנו מהם לגמרי. כי נימוסיהם ודתיהם הוא רק על פי שכל אנושי בשביל חיי שעה של זה העולם. וגם זה אינו בשלימות ואין לו קיום כלל, כי על פי דתיהם ודרכיהם אינם מפרישין את האדם אפילו מדברים שבין אדם לחבירו מאחר שאינם מסתכלין על התכלית האחרון ואינם מתייראין מעונשים של אחר מיתה רק מתייראין מאימת מלכות. על כן אם יוכל לעשות גזילות ורמ~ אות שלא יוודע למלך ושופטיהם עושים כל מה שיכוין לעשות כנראה בחוש. אבל ~ אותנו בחר ה' יתברך מכל העמים ונתן לנו את תורתו אשר היא בחיינו ואורך ימינו לעולמי עד ולנצח נצחים. כי עיקר כל מצות תורתינו הקדושה הוא בשביל התכליתה אחרון. ואפילו המצות שבין אדם לחבירו יש בהם סודות עמוקים ורזין גדולים מאד עד אין סוף ואין תכלית. וכולם בשביל התכלית האחרון למען ייטיב לנו לעולם שכולו ארוך וטוב. ועל זה מורה ברכת התורה שאנו מברכין אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכנ"ל. ואנו מסיימין נותן התורה. דהיינו שהםש יבתרך נותן התורה בכל יום מחדש כמו שכתוב (דברים ו') אשר אנכעי מצוך היום ודרשו רז"ל (ספרי שם) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כי התורה עמוקה ורחבה מני ים וכו'. ובכל יום נמשכת עלינו בהתחדשות נפלא. וגם בזה נבדלת תורתינו הקדושה מדתי שאר האומות להבדיל. כי אצל דתיהם שהם חוק המלכות לתיקון המדינה אין שייך התחדשות בכל יום. כי כבר ניתן הדת מאיזה טעם שהוא על פי שכלם. לא כן תורתינו הקדושה שהיא אחדותו יתברך אשר אין חקר לתבונתו ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד וכו'. כי הם באר מים חיים נובעים בכל עת ורגע מאחר שכלולים בו יתברך והם מחיין ומקיימין כל העולמות עם כל אשר בהם בכל עת ורגע. והם מתחדשים בכל יום ובכל עת ובכל שה. ועל כן אנו מברכין נותן התורה. כי הוא יתברך נותן התורה בכל יום מחדש. כי בכל יום ועת מסבב השם יבתרך סיות בתחבולותיו להכניס קיום התורה בעולם. ושולח לנו צדיקים אמתיים שמחדשין בכל פע חידושין דאורייתא אמתיים. ואפילו מי שאינו בר הכי לחדש חידושין אף על פי כן בכל פעם שנתעורר מחדש לקיים התורה זהו גם כן בחינת קבלת התורה מחדש. כי עיקר הוא קיום התורה כי לא המדרש עיקר אלא המשעה. ועל כן על ידי ברכת התורה אנו ממשיכין עלינו קבלת התורה מחדש. וזהו תיקון שבירת הלוחות שפגמו בנתינת התורה וכנ"ל. ועל כן על ידי שלא ברכו בתורה תחלה על ידי זה נחרב הבית המקדש ששם עיקר הנקודה הקדושה כנ"ל, שעיקר חורבנו היה על ידי חטא העאגל שעל ידי זה נשתברו הלוחות שמאז נגזרה הגזירה הזאת. כי הלוחות נשברו בי"ז בתמוז שאז נגזר החורבן שהתחיל בי"ז בתמוז. אשך על ידי ברכת התורה שממשיכין על עצמן קבלת התורה מחדש מתקנים זאת כנ"ל. ועל כן על ידי שלא ברכו בתורה תחלה ופגמו בזה על כן נחרב הבית וכנ"ל. ועל כן צריכין לברך על התורה בצבור אף על פי שכבר בירך בבקר. כי עיקר בחינת קבלת בהתורה מחדש לתקן שבירת הלוחות הוא על ידי קריאת התורה בצבור וכנזכר לעיל:

ע"פ המובא בשם רבינו ז"ל בשיחותויו הקדושים בשיחות הר"נ שיש עבירה שגורמת שצריכין להיות תמיד בעל חוב. והתקון לשוב בתשובה על עבירה זו בכללית. והזמן לזה הוא כשהאדם הוא במוחין דגדלות כי בעל חוב הוא בבחי' עבד. כ"ש עבד לוה לאיש מלוה. ועבד הוא בחי' מוחין דקטנות בחי' שינה. כשארז"ל נעשרה קבין שינה ירדו לעולם ט' נטלו עבדים וכו'. וע"כ התשובה לתקן העבירה שעל ידה נעשין בע"ח. הוא בעת שהוא במוחין דגדלות ע"ש:

וע"כ עיקר השיעבוד של החוב חל דייקא על קרקעות ביותר. כי השיעבוד של חוב הוא בחי' עבדות בחי' עבד לוה וכוד'. ועיקר העבדות הוא חל ביותר על קרקע דייקא. שהוא נכנס ביותר בגדר העבדות. כי העבדות הוא מחטא אדה"ר שמשם יצא חם מזוהמת הנחש. שנתקלל ארור כנען עבד עבדים וכו'. וזהו בעצמו ג"כ בחי' העבדות של הבע"ח בחי' עבד לוה וכו'. כי עיקר ההלוואה שצריך אחד ללוות מחבירו. הוא מחטא אדה"ר. שעי"ז נתקלל בעצבון תאכלנה. וע"כ צריכה הפרנסה בהכרח שילוה אחד מחבירו. וכמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א (סי' כ"ג) שהלוואות וחובות הם בחי' בעצבון תאכלנה שהיא הקללה הבאה מחמת חטא אדה"ר. שעי"ז נמשך בחי' עבדות בחי' עבד עבדים כנ"ל. ומזה בא בחי' עבד לוה וכו'. שהיא ג"כ מהקללה של חטא אדה"ר בחי' בעצבון תאכלנה כנ"ל. וזה בעצמו מה שכתב רבינו ז"ל במאמר הנ"ל שההלוואות וחובות באים מאיזה עבירה. ואעפ"י שלא חטא אדה"ר בחי' בעצבון תאכלנה כנ"ל. וזה בעצמו מה שכתב רבינו ז"ל במאמר הנ"ל שההלוואות וחובות באים מאיזה עבירה. ואעפ"י שלא ביאר רבינו ז"ל את העבירה בפרטיות אעפ"כ שלא ביאר רבינו ז"ל את העבירה בפרטיות אעפ"כ כל העבירות כולם כלולים בחטא אדה"ר. כי משם באים כל העבירות נמצא שענין חובות שהוא עונש לאיזה עבירה. הכל הוא בשביל חטא אדה"ר שנתקלל בעצבון תאכלנה. שע"כ צריכם להיות בע"ח. בחי' עבד לוה. שהוא בחי' עבדות הנ"ל שבא מזוהמת הנחש כנ"ל. וע"כ עיקר השיעבוד שהוא בחי' עבדות חל על קרקעות ביותר. כי קרקע נכנס ביותר בבחי' עבדות. כי עיקר הקללה של חטא אדה"ר שמשם בא בחי' עבדות בחי' ארור כנען היא נאחזת ביותר בקרקע שנתקללה ג"כ מחטא אדה"ר. כ"ש (בראשית ג) ארורה האדמה בעבורך. וע"כ הקרקע נכנסת יותר בגדר העבדות שהוא בחי' ארור כנען כנ"ל. וע"כ עיקר השיעבוד של הבע"ח הוא על קרקעות ביותר. ואפילו כשמוכרם לאחר חל עליהם השיעבוד לעולם משא"כ במטלטלי. כי עיקר השיעבוד בחי' עבדות נאחז בקרקע ביותר כנ"ל. כי מטלטלי הם חשובים בחי' טוב לגבי קרקע בבחי' משארז"ל מטלטלי כל מילי מיטיב הוא. כי אין נאחז בהם זוהמת הנחש כ"כ שהוא בחי' עבדות ושיעבוד. כמו שנאחז בקרקע בבחי' ונחש עפר לחמו וכנ"ל. וע"כ לאחר מיתה עיקר השיעבוד הוא רק על קרקעות. אבל מטלטלי דיתמי אינם משועבדים ע"פ הדין כי עיקר שהיעבוד הוא רק על קרקעות שהם בבחי' עבדות כנ"ל. כי לאחר הסתלקות האדם נשאר האדם רק בבחי' עפר כ"ש כי עפר אתה וכו'. וע"כ אז עיקר השיעבוד שיש עליו הוא רק על קרקעות כי קרקע ועפר הוא בבחי' מיתה והסתלקות. כי שם אחיזת זוהמת הנחש ביותר. שהוא סטרא דמותא כנ"ל. ובשביל זה גם בחיים השיעבוד חל יותר על קרקקע כי הבע"ח הוא בבחי' עבד בחי' שינה כנ"ל ושינה אחד מששים במיתה כשארז"ל וע"כ חל השיעבוד על קרקע יותר. כי הקרקע הוא בחי' עבד בחי' מיתה כנ"ל. וע"כ כשנסתלק האדם ממש אזי נשאר השיעבוד רק על קרקע כנ"ל אבל מטלטלי הם בבחי' חיות כנגד קרקע. ואין עליהם שיעבוד אז:

וזה בחי' הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. כי השבועה הוא בחי' חיות כי השבועה הוא בחי' כריתות ברית וע"כ השבועה הוא בבחי' צדיק חי עלמין וכמובא בספר שערי אורה. וע"כ כשיש הכחשה בין שני אנשים שזהו בחי' סטרא דמותא שהוא בחי' שקר כידוע אזי התיקון לזה שבועה. שהוא בחי' חיים כנ"ל. ועי"ז נתברר האמת ונתבטל השקר שהיא סטרא דמותא. ומי שפוגם גם בשבועה ח"ו. אזי נחשב כאלו מחריב כל העולם כולו כשרז"ל (שבועות ל"ט). כי עיקר חיות וקיום העולם הוא ע"י בחי' שבועה בבחי' אשר נשבעתי מעבור עוד מי נח על הארץ וכו' כי לא הי' קיום להעולם אחר המבול עד שנשבע השי"ת כביכול. ועי"ז נתקיים העולם. נמצא ששבועה הוא בחי' קיום העולם. בחי' צדיק חי עלמין כנ"ל. וע"כ בשעה שאמר הש"י לא תשא נזדעזע העולם (כשרז"ל שבועות ד' ל"ט ע"א) כי עיקר קיום העולם. הוא ע"י בחי' שבועה כנ"ל. נמצא ששבועה הוא בחי' קיום העולם בחי' חיות כנ"ל. וע"כ הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה כי מאחר שנסתלק הבע"ח ושליט סטרא דמותא ע"כ אינו יכול המלוה להוציא חובו. להעלותו מבחי' סטרא דמותא כ"א ע"י שבועה. שהיא בחי' חיים שעי"ז דייקא יכול לגבות חובו משם כנ"ל. וע"כ החמירו בשבועה זו ביותר. ואמר בשבועה זו דייקא. אין אדם מוריש שבועה לבניו כמבואר בפוסקים. כי דייקא שבועה זו אינו יכול להוריש לבניו. מאחר שמת לוה בחיי מלוה. ושלט סטרא דמותא ממש. וא,א להוציא הממון כ"א בשבועה שהיא בחי' חיות, ע"כ כשהוא נסתלק אח"כ ג"כ ונסתלק חיותו. בוודאי אינו יכול להוריש ממון כזה לבניו מה שהוא בעצמו היה מוכרח להמשיך חיות ע"י השובעה. ועכשיו נסתלק חיותו וע"כ אין יכול להוריש ממון כזה לבניו משא,כ בשאר שבועו. שאע"פ שבאים ג"כ להכניע בחי' סטרא דמותא שהיא בחי' הכחשה ושקר כנ"ל. אעפ"כ מאחר שלא שלט סטרא דמותא ממש ע"כ לא החמירו בשבועות אחרות כ"כ. כמו בשבועה של הבא ליפרע מנכסי יתומים כנ"ל. כי עיקר השבועה היא בחי' חיות כנ"ל. וע"כ ארז"ל כל הנשבע כאלו נשבע בחיי המלך, בחיי המלך דייקא כי השבועה הוא בחי' התקשרות להשי"ת אשר בשמו נשבעין. והוא ית' הוא חי החיים. וע"כ עפ"י הרוב נקראת השבועה במקרא חי ה'. כ"ש ולא יאמרו עוד חי ה' אשר הוציא אתכם מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא וכו' במהרה בימינו אמן: