Naso

יְ רבנו נחכ ְ א 8 פירושים על איש איש כי תשמטה אשתו ומעלה בו מעל (במדבר ה, יב) האשָה בְּשָרשָה היא בְּחִינת חְכְמָה תִּתְאֶה, בְּחִינת מַלְכוּת, וּמחָמת שְהַסְטְרַא"אֶחְרָא וְהַקְלְפוּת שָהֶם ְּחִינַת חְכְמוּת חיצוניית, בַּחִינת הַגָּלוּת של ארבע מַלְכַייּת, סמוכים לֶשֶם וְחוּתְרִים וּמִתְגְבָּרִים תִּמִיד לינק משם וּלְהְתְאחז שם בִּיותַר, עלדכן אפלו בַּהְתָּר הא מלְחְָמה גְדולָה; וּמכְּל"שְכַּן מי שפוגם באסוּר, חס ושָלוּם,, שעל-ידִייזֶה הוא נוּתְן לָהֶם כחַ לִינק משם בִּיותֶר, עד שנעשין מזֶה כַּפירות. גְמוּרות, רחֶמְנָא לצֶלַן. וזה שָאָמְרוּ רבוּתִינו ז'ל: "ומְעַלָה מַעַל מעֶלֶה מאחר שְמִתְנִבּרין . עליידִיזזָה. הַכְּפירוּת, רחָמְנָא לַצֶלן. וְזֶה שָאָמְרוּ רבוּתִינו ז"ל: "כָּי תשָטָה אשְתו" אִין הַמַנְאַפִים נואַפִין אִלָּא אם כַּן נכָנֶם בָּהֶם רוח שטות, בי בְְּדַאי פָנֶם הַבּרית וְנאוּף נִמשָך רק מְהַקְלְפות שהם בְּחִינת הַחְכְמוּת חיצוניות, שָהֶם בָאָמַת כּסילות ושמות גְמוּר נַגָד הַחְכְמה אִמִתִית דקֶדשה (לקוטי הלכות - הלכות גיטין ד', אות ה! לפי אוצר היראה - ברית, אות קי"ג) וצְבְתָה בַטְנָה וְנְפַלָה יִרְכָה וכו' וַקְתָה גִזְרְעָה זֶרע (במדבר ה, כז-כח) הסוטה צֶרִיכָה לְסְבל בושה גדוּלֶה על חטא

הַהוּא רוּחָא דְּשָׁדֵי בְּגַוָּהּ שֶׁהוּא עִקַּר תִּקּוּנָהּ הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת, וְזֶה בְּחִינַת הַכְּתֻבָּה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ אָז מִיָּד וְכוּ' וְכַנַּ"ל, כִּי בְּחִינַת הַהוּא רוּחָא הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת בִּנְיָמִין, כַּמְבֹאָר בַּכְּתָבִים. וּבִנְיָמִין הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, דְּהַיְנוּ עֲשִׁירוּת, כִּי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן עֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה וְעַל-כֵּן הָיוּ שָׁם אוֹצְרוֹת כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אוֹצְרוֹת בֵּית ה'". כִּי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה עֲשִׁירוּת גָּדוֹל וּמֻפְלָג מְאֹד מְאֹד, כִּי שָׁם הַתִּקּוּן שֶׁל הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא כְּלַל כָּל הַתִּקּוּנִים, כִּי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שָׁם הָיָה הַתִּקּוּן וְהַכַּפָּרָה עַל כָּל הַחֲטָאִים וְהַפְּגָמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁכֻּלָּם כְּלוּלִים בִּפְגַם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא כְּלַל הַתּוֹרָה, הַיְנוּ בְּתַאֲוַת מָמוֹן שֶׁשָּׁם כְּלוּלִים כָּל הָעֲבוֹדוֹת זָרוֹת, וְהַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה, שָׁם הָיָה הַתִּקּוּן עַל כָּל הַחֲטָאִים וְהַפְּגָמִים שֶׁכֻּלָּם כְּלוּלִים בְּתַאֲוַת מָמוֹן וְכַנַּ"ל, וְעַל-כֵּן עִקַּר הַכַּפָּרָה עַל-יְדֵי הַקָּרְבָּן שֶׁמֵּבִיא מִיגִיעַ כַּפּוֹ וּמָמוֹנוֹ. נִמְצָא, שֶׁבִּנְיָמִין הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן עֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַהוּא רוּחָא כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי-זֶה יָכוֹל הַיָּבָם לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, 'עַל נַחֲלָתוֹ' דַּיְקָא, כִּי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן כַּנַּ"ל: בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: @ יבום ב: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו" וְכוּ' עַל-פִּי הַתּ

אבל על כל פנים זה מובן בביאור שם שמרומז בענין המעשה הזאת מענין שבירת כלים ותקונן. והם עשרה בחינות כנגד עשר ספירות אשר בהם היה השבירה והפגם והביטול כמבואר בעץ חיים. שאף על פי שהשביהר לא היתה כי אם בבחינת ז' מלכים. אבל אף על פי כן גם בג' ראשונות היה בחינת פגם וביטול עיין שם. כי על ידי שבירת כלים משם נמשכין כל התאוות והמדות רעות וכל הטעיות והמבוכות של כל באי עולם הרחוקים מהשם יתברך. שכל אחד נתעה למקום שנתעה על ידי תאוותיו שהתעו ~ אותו לדעות זרות כוזביות. שזהו בחינת כל עניני השטות והטעיות של כל הכתות המבוארים שם. שכולם נתעו ונבוכו מאד מאד על ידי תאוותיהם הרעות. כי זאת הכת נתעו מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם סברות גדולות והוכחות על זה שעיקר התכלית הוא כבוד. וכת אחרת נתעו ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה וכו' והיה לה גם כן סברות רבות על זה. וכיוצא בזה בשאר הכתו. וכל אחת היה להם סברות רבות על טעותם עד שאפשר באמת לטעות בהם.כמו שאמר רבינו ז"ל שאינו רוצה לגלות כל הסברות שיש לכל כת וכת. כי יש להם כל כך סברות שאפשר לטעות בהם באמת. וכל זה נמשך מבחינת שבירת כלים הנ"ל. שהם בחינת המדות העליונות הקדושות שלא יכלו הכלים לקבל אורם. ועל ידי זה נשברו ונפלו הכלים למטה למדור הקליפות. עד שנתהפך אצלם כל המדות טובות מהיפך אל היפך והפכו דברי אלקים חיים עד נעשה אצלם סברות להיפך מן האמת. והכל מחמת הנצוצות קדושות של המדות העליונות שנפלו בהם. שעל ידי זה נתאחזו בהם הקליפות ומקבלים מהם כח להפוך את האמת לשקר גמור מעין ~ אותו האמת. בבחינת כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקיים בסופו. כי כל כת וכת מהכתות הרעות הנ"ל שהיו להם סברות בדויותוכוזביות להיפך מן האמת, כל זה נמשך בשרשו מאיזה צד אמת בשרשו ובמקומו. אבל אצלם נתקלקל הזה האמת ונתעו על ידי זה לדעות זרות מאד. כל אחד מעין ~ אותה המדה שנפל אצלם על ידי בחינת השבירה:

וזה בחינת קרבונת שאומרים קודם התפלה. ואז אומרים קריאת שמע. וזה בחינת מה שצריכין לר~ אות ולהשתדל להתקרב לצדיק הגדול ביותר מאד וכל מה שהוא חולה בנפשו ופגום יורת ויותר הוא צריך צדיק גדול יותר שיוכל לתקן גם נפשו הפגומה מאד. כמבואר מזה בהתורה מישרא דסכינא (בסימן ל'). היינו על פי המבואר למעלה כי הצדיק צריך אומנות גדולה וחכמה יתירה לתקן נפשות הפגומים כי אי אפשר לומר להם תורה בפשיטות כפי מה שהם צריכים. מחמת שכליהם פוגמים מאד. וכל מה שיאמר להם יהיה נפגם ונתקלקל אצלם על ידי כליהם הפגומים על ידי פגם הברית שלהם. כי אין יכולין לתפוס דיבורי של הצדיק. כי אם כפי תיקון הברית שהוא תיקון המוחין שהם הכלים לתפוס ולקבל אור התורה והאמת של הצדיק. ומאחר שכליהם פגומים מאד אם כן מאין יבא עזרם. על כן צריך הצדיק לתחבולות רבות מאד להמשיך אור התורה והעצות הקדושות בדרך נפלא ונורא מאד. עד שיגיע לאזנם עד שיבינו פשיטות העצה באמת לאמתוט איך לצאת מאפילה לאורה.וכל זה הוא בחינת הנ"ל היינו שהצדיק בגודל קדושתו ותוקף מעלתו הרמה למעלה למעלה. במקום שאין יד שכל אנושי מגיע לשם. זה הצדיק יכול לצייר האור גם למעלה למעלה במקום שאין יד הקליפות והסטרא אחרא שולטין שם ואזי יכול להמשיך האור מתוקן ומצוייר לטובה למטה עד שלא יוכלו פגם כליהם לקלקל האור ולציירו להיפך. אדרבה זה האור המתוקן והמצוייר לטובה יתקן ויזכך כליהם. כי יזכו על ידי האור הזה לתיקון הברית שהוא בחינת תיקון הכלים של האור שהם בחינת המוחין כנ"ל והעיקר אם יזכו להאמין בו באמונה שלימה שעל ידי זה הם נכללין בו ומקבלים ממנו האור כפי מה שציירו הוא מלמעלה עד למטה למטה לטובה ולברכה. כי כבר מבואר לעיל קצת שמה שהוא בחינת קמיץ וסתים למטה, למעלה במדריגה הגבוה יורת הוא בבחינת צירי בבחינת ציור וכו' כנ"ל. ועל כן הצדיק שהוא גבוה מאד במדריגה גבוה מאד הוא יכול לצייר כל האורות שלמעלה במקומותיהם העליונים שנחשבים אצלינו לבחינת קמיץ וסתים כי מדריגתו גבוה מאד. ועל כן כל מה שהוא פגום יותר הוא צריך צדיק גדול ביותר שיעסוק בתיקון נפשו. היינו שצריך צדיק גדול ביותר שיוכל לצייר האור למעלה למעלה יותר. ולהמשיכו בבחינת ציור ותקון לטובה למטה למטה יותר, ולא יוכלו ליגע בו ידי זרים. כי האדם על ידי חטאו הוא יורד למטה, ופוגם למעלה. שמסלק האור מהעולמות השייכים לשורש נשמתו. והכל כפי הפגם כן יורד למטה למטה וכן פוגם למעלה למעלה. למשל כשח"ו פוגם בעבירה אחת, אזי כפי הפגם כן מסלק האור מאיזה עולם. כגון שיש אינו פוגם בחטאו כי אם בעולם היצירה. ואז גם ירידתו למטה אינו ירידה גדולה כל כך. וכשח"ו פוגם יותר אזי מגיע הפגם ח"וט בעולם גבוה יורת וגורם אחיזת הקליפות וסטרא אחרא גם שם. ואזי ירידתו גם כן עמוקה יותר ח"ו וכן להלן ח"ו. נמצאזה שפגם בעולם היצירה וגרם אחיזת הסטרא אחרא שם. אזי אם יהיה נמשך האור שקמיץוסתים מבריאה ליצירה כדי שיצטייר ביצירה כנהוג תייד. לא היה נשאר לו לקבל שום עצה ולשוב אל ה'. כי כשיצטרך לצייר האור ביצירה יצטייר להיפך ח"ו על ידי הסטרא אחרא והקליפות שגרם להתאחז שם. על כן בהכרח שיתקרב לצדיק גדול כזה שיש לו כח לעלות לעולם הבריאה שגבוה יותר. ולצייר שם האור לטובה ולברכה ולהמשיך זה האור בבחינת ציור לברכה עד מקומו שנפל לשם על ידי חטאו באופן שלא יגעו בו ידי זרים. שהם הקליפות והסטרא אחרא הנאחזין בו כדי שלא יוכלו להפוך דעתו מן האמת. שלא יוכלו לצייר האור להיפך ח"ו. וכן כשפוגם יותר. ופוגם בעולם גבוה יותר. הוא צריך צדיק גדול וגבוה יותר שיוכל לעלות לעולם גבוה עוד יורת ויותר לצייר שם האור לברכה ולהורידו למטה למטה יףותר למקום שנפל לשם ח"ו וכן להלן ח"ו. עד שיש שנפלו כל כך ופגמו כל כך עד שפגמו בכל העולמות שלמעלה עד למעלה למעלה עד אור העליון שהוא בחינת קמיץ וסתים ממש ששם עיקר בחינת קמיץ. כי הוא קמיץ וסתים מכל העולמות שלמעלה. וכשפגמו כל כך. גם ירידתם עמוקה מאד מאד. עד שיש שנפלו לשאול תחתיות ומתחתיו רחמנא ליצלן. ואז אי אפשר לתקנם כי אם על ידי הצדיק הגדול במעלה מאד מאד. שיכול לעלות לעמלה מעלה עד אין סוף ולירד עד אין תכלית. והוא יכול לצייר האור גם למעלה מעלה. כי הוא ממשיך האור מבחינת הקמץ העליון שאין למעלה ממנו. שהוא בחינת כתר עליון. ומשם הוא ממשיך האור ומציירו שם בחינת ברכה. כי בגודל כחוו וחכמתו יש לו כח לצייר האור גם שם. והוא ממשיך האור בגודל כחו דרך הכל העולמות. ומציירו בכל עולם ועולם לטובה ולברכה. עד שממשיך עצות טובות בחינת אור מצוייר לברכה למטה למטה. עד שמגיע הארה ותיקון אפילו לאלו הנפשות שנפלו למטה למטה מאד למקום שהם שם. כי כל מה שהצדיק עולה למעלה יורת ומצייר האור למעלה יותר. הוא יכול המשיכו למטה למטה יותר. כמובן כל זה בדברי רבינו ז"ל. ועל כן כל מה שהוא חולה בנפשו יותר ויותר הוא צריך רבי גדול שהוא צדיק גדול ביותר כנ"ל. וזה בחינת קרבנות וקטורת. כי איתא שסלוקא דקרבנין עד אין סוף. ואף על פי כן אנו אומרים קרבנות לתקן עולם העשיה שהוא עולם התחתון ביותר כידוע. היינו כנ"ל. כי קורבנות יש להם זה הכח לעלות למעלה למעלה ולתקן וצייר האור שם במקום שאין יד הקליפות יכולה להגיע לשם על ידי שום פגם שבעולם יהיה איך שיהיה. כי הקבנות עולין עד אין סוף שהוא למעלה מן הכל והם ממשיכין האור משם ומציירין האור שם למעלה למעלה. ומשברין כח הקליפות עד שמורידין האור למטה למטה. ומבטלין ומשברין כל הקליפות והסטרא אחרא הנאחזין אפילו בעולם העשיה ששם אחיזתם ביותר. גם ~ אותן מבטלין הקרבנות על ידי גודל כחם עלידי עוצם האור שהמשיכו מלמעלה מעלה בבחינת ציור לברכה כנ"ל. וזה בחינת קטרת שהוא המובחר מכל הקרבנות. כי קטרת עולה למעלה מכל הקרבנות עד שמצייר האור לטובה למעלה למעלה עד שמכניע בו ומבטל עמקי עמקי הקליפות ומוציא כל הנפשות וכל נצוצות הקדושה משם שזהו סוד י"א סמני הקטרת. היינו כנ"ל שכל מה שעולין מעלה יותר יכולין לתקן הקדושה שנפלה לעמקי הקליפות ביותר שבשביל זה צריכין להתקרב להצדיק הגדול ביותר כנ"ל. וזהו בחינת יום הכפורים שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים עם קטרת לכפר על בני ישראל. היינו כנ"ל שכל מה שצריכין להמשיך כפרה ותקון להנצוצות שבעמקי הקליפות יותר צריכין לעלות למעלה יתירה יותר. ועל כן ביום הכפורים שהיה צריך הכהן גדול לכפר על כל בני ישראל על כל החטאים והעונות והפשעים שגרמו לירד לעמקי הקליפות ח"ו. על כן היא צריך לעלות למעלה למעלה יותר שזהו בחינתמה שנכנס לפני ולפנים. שאז נכנס למקום שנכנס לקדושה עליונה וגבוה מאד מאד למעלה מכל העולמות כמו שכתוב (ויקרא ט"ז) וכל אדם לא יהיה באהן מועד בבואו לכפר בקדש וכו' ואמרור "ל (ירושלמי ברכות פרק א') וכל אדם העליון וכו'. והבן היטב להיכן נכנס הכהן גדול. וכל זה כדי לכפר על כל החטאים כדי לתקן ~ אותם שנפלו לעמקי הקליפות כנ"ל. והצדיק האמת הוא גדול יורת אפילו מןה כהן גדול שנכנס לפני ולפנים כמו שאמרו רז"ל (סוטה ד') יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כי יש עבירות שגם הכהן גדול אינו יכול לכפר עליהם ביום הכפורים כמו שאמרו רז"ל (יומא פרק ו') שיש עבירות שיום הכפורים תולה ומתיה מכפרת אבל התלמיד חכם האמת יכול ליכנוס עוד לפנים יותר ויותר, ולהמשיך כפרה ותיקון גם להם וכנ"ל. וזה (משלי ט"ז) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. היינו שיש עוונות שגורמים חמת מלך ח"ו עד שאין מועיל להם אפילו הכפרה של הכהן גדול ביום הכפורים כי אם מלאכי מות. שאין נגמר כפרתו עד המיתה. בחינת יום הכפורים תולה ומיתה מכפרת. אבל ואיש חכם יכפרנה. כי החכם האמת שהוא בחינת הצדיקים אמתים יכולים לתקן הכל אם יזכה להאמין בהם באמת כנ"ל:

נִמְצָא, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל שׁוּם דָּבָר מִן הַחַי כִּי אִם עַל-יְדֵי הַתִּקּוּן שֶׁל בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁחִיטָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן חָלָב הַיּוֹצֵא מִן הַחַי הִתִּירָה הַתּוֹרָה, כִּי עִקַּר הֶחָלָב נִמְשָׁךְ עַל-יְדֵי הַלֵּדָה, שֶׁאָז דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶֹה חָלָב, שֶׁזֶּה נַעֲשֶֹה עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתִּקּוּן הַנַּ"ל שֶׁל בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, כִּי עִקַּר הַלֵּדָה נִמְשָׁךְ מִשָּׁם, כִּי כָּל הַהוֹלָדוֹת הֵם תִּקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּיָּדוּעַ, כִּי בְּכָל הוֹלָדָה נִתְבָּרֵר בֵּרוּרִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּיָּדוּעַ. וְעַל-כֵּן עִקַּר הַהוֹלָדָה נִמְשֶׁכֶת עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ, כִּי אִתְעָרוּתָא דְּזִוּוּגָא מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ), שֶׁזֶּה בְּחִינַת תְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין, כִּי הַזִּוּוּג הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה כַּיָּדוּעַ. וְכַמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, גַּם כֵּן עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לְמִטָּתִי וְכוּ', עַיֵּן שָׁם (סִימָן ט). וּמֵחֲמַת פְּגַם אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁעִקַּר הַפְּגָם הָיָה בִּפְגַם הַבְּרִית. עַל-כֵּן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת הַזִּוּוּג מִסִּטְרָא דִּשְֹמָאלָא שֶׁהוּא סִטְרָא דִּגְבוּרָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה לָזֶה גִּבּוֹר גָּדוֹל וּבַעַל כֹּחַ שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיִּהְיֶה זִוּוּגוֹ בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִתְאַחֵז בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, הַדִּין דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין דְּקַטְנוּת, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ תַּאֲוַת הַבְּהֵמִיּוּת, רַק צָרִיךְ לִהְיוֹת גִּבּוֹר, חָזָק וּבַעַל כֹּחַ, בְּחִינַת גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵֹי דְבָרוֹ. אִנּוּן דְּמִתְגַּבְּרִין עַל יִצְרֵיהוֹן, אִנּוּן דַּמְיָין לְמַלְאָכִין מַמָּשׁ. וְאָז כְּשֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת גִּבּוֹר וּבַעַל כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל תַּאֲוָתוֹ, אֲזַי אַף-עַל-פִּי שֶׁבַּהֶכְרֵחַ, אַף-עַל-פִּי-כֵן, הִתְעוֹרְרוּת הַזִּוּוּג מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָא, עִם כָּל זֶה אֵין הַסִּטְרָא אָחֳרָא נֶאֱחֶזֶת בּוֹ כְּלָל, חַס וְשָׁלוֹם, אַדְּרַבָּא, זִוּוּג בִּקְדֻשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת הַתְּפִלָּה, בִּבְחִינַת דִּין שֶׁל הַבַּעַל כֹּחַ הַנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה, אַדְּרַבָּא, מוֹצִיאִין כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַדַּעַת וְכוּ' מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא בִּבְחִינַת חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה מִתְבָּרֵר וּמְתַקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּנַּ"ל:

ושבועות, אות נ) כי יפליא לנדור (במדבר ו, ב) לְבוּא לָאָמוּנת חַכָמִים הוא עלדידי נָדֶר. כַּי מה שָהַרְבָּה רחוקים מאמונת חָכָמִים אמתיים הוּא רק מִחֶמת חְכְמוּת עוּלֶם הַזֶה, שהֶם חְכְמוּת של הָבָל שיש לְכֶל אֶחָד, וְבָל אֶחֶד הוּא חְכֶם בְּעִינִיי. וּבְאָמָת מי שיש לו מה בְּקְדְקָדו יְכוּל לְהְבִין בְּרֶל שְכָּל הַחְכְמוּת של הְעוּלֶם הַזֶה הַם שטותים וְהַבָלִים ואִינֶם בְּכֶלְל חְכְמָה בְּלֶל, בִּי מאֶחַר שְעַלייְדֶם אִינו יכול לְבוּא לְתְכְלִיתוּ הָאמתִי וְהַנִצַחִי שָהוּא הְעַקָר, כְּמוּ שִבָּתוּב: "הנה בְדְבַר ה' מאָכו, וְחְכְמַתדמָה לָהֶם', וּכְתִיב: "אֶל יְתְהַלֶל חְכֶם בְּחְכָמָתו וְָנו, כָּי אם בְּזאת יְתְהַלֶל הַמִתְהַלל הַשְכַּל ודע אוּתי". כַּ קַר הַחְבְמָה הָאִמַתָּת היא חְכְמַת הַ,צַדִיקִים ַגְדוּלִים שְוְבוּ לַחֶשב בָּאָמֶת על תְּכְלִיתֶם הַנְצְחִי, ִּי זֶה עַקַר הַחְָמָה בָּאָמָת, בִּבְחִינת "אִיזֶהוּ חְכֶם? הְריּאֶה אֶת הַנולָד", שרי כָּל אֶחֶד לְהַטְבִּיל עַל דְרְכְיו וּלְהְתְיֶשָב הִיטֶב מה יּהְיָה נולֶד מפַעָשָיו ועַסְקִיי בּסוף הָאַחַרון, אשָר לְוֶה אִין זוכים בְּשום חְכָמָה שְבְּפוּלֶם, בִּייאם עַליידי חְכְמַת הַצַדִיקים אַמַתִיִים שְעְקָר חְכְמְתֶם הוא לְהְטְתְּרֶל לְפֶרש אֶת עַצָמֶם מִזֶה הֶעוּלֶם לְגַמְרִי עד שְוְכוּ לְזֶה בְּשְלְמוּת, ששברו כָּל הַתְּאוות בַּתְכְלִית עד קְצה הָאחַרון ולא נשאר לָהֶם שום נַדְנוּד ריח משום תְּאוֶה של זֶה הְפּכֶם, ורק צַדִיקים כְּאִלוּ הֶם יכולין לְתַקָן כָּל הְעוּלֶם וּלְהַחזְיְרֶם לְמוּמֶב כָּל מי שְרוּצֶה לְהְתְדַבָּק בָּהם; בִּי כָל אָדֶם עָריף לְהגִיע לְזֶה, לְתַכְלִית הַפְּרישות וְהַקֶדשָה בָּאָמַת, וְזֶה עקר תִּכְלִיתוּ לֶנֶצַח, אַבֶל לָאו כָּל אדֶם זכָה לָזֶה, וזעירין אָנון דזְכין לָזֶה בּשָלמות בָּאָמָת, עַל"כַּן עַקַר הַתְקוּן של שאֶר כָּל אָדֶם הוּא עַלייָדי הַהַתְקָרבוּת לְצַדִיקִים אַמִתִּיִים, לָהֶם וּלְתַלְמִידיהֶם וְכו', ‏ כי הַצַדִיקִים. הָאָמִתִיִים יכולים לְתְקֶן ולְרְפאת כָּל אֶדֶם שְבְּעילֶם אֶף"עָל"פָּי שהוא חוּלָה גְדול בַּנַפש וְגוּף, כִּי כמו שְהַמבזֶה תַּלְמִידיחְכֶם אין לו רפוּאה לְמכַּתוּ כַּמו שאמרו רבוּתינו ז"ל, כּמו"כן לְהַפֶּךָ, מדָה מוּבֶה מרְבֶּה, תַּלְמִידייחַכָמִים. אָמַתִיִים אִין מִכָּה בְּטלֶם בָּוף גפש שלא יְקְבָּל רפוּאֶה עַלייָדֶם בִּבְחִינת "ּלְכָל בִּשַרו מרְפַא" הַנְאָמָר בַּכָל הַתוּרֶה; כִּי עַקֶר הַתוּרה מִתַאָווּת עוּלֶם הַזֶה לְגְמַרי לְנְמרִי, רק הם יוּדְעִים לדרש את הַתוּרה וּלְפרש וּלְבָאר כָּל. הַדרכים וְהַנְתִיבוּת שְבֶּה בְּאפֶּן שיכל כָּ אֶחֶד לְקְבֶּל רְפוּאֶה לְכֶל מיני חֶלי הנפש וְהַגּף שְבְּעלֶם כּנ"ל. אָבֶל מִחָמַת שְלָאו בָּל אָדֶם יודע הִיכָן הֶם הַצָדִיקִים הָאלו וְאִיך זוכין לְהַאָמִין בָּהֶם וּלְהְתְקָרַב אלִיהֶם ָָּמֶת. עַליבָּן הְעַצָה לְזֶה הוא נְדֶר שְיּדר אִיּזֶה גֶרֶר וַיקיִם מִיד, בַּי נַדְרִים סְיִג לפרישות, בִּי כָל הַגְּדֶרִים הַם בַּחִינת פרישות שרוּצה לפרש אֶת עצמו מאִיזֶה תַּאַוָה כָּדִי לְהְתְקָרב לְהשם יִתְבֶּרף; ואַפלוּ נִדֶרִי צְדְקָה וְהְקֶדש הם גִםיכָּן בְּחִינַת פְרישות, בִּי בְּעד זה הממוּן הְיָה יכול לְקָנוּת לְעַצמוּ אִיזֶה דַבַר שהגוף לצדְקָה, ועלדכן עלדידי"זֶה עולה ומקשר אֶת עַצמו לְהִצַדִיקים | אַמתִיִים"- שְזְכוּ לְתַכָלִית | הַפְרִישוּת בָּאָמַת וְזוכָה לָאָמוּנת חַכָמִים ולְהתְקֶרֶב אֶלִיהֶם, כָּ מאחר שָהשַם יִתְבֶּרֶך רואה שממש עַצָמו לְדרְכִיהֶם וּמקבַּל על עַצַמו אִיזֶה בִּחִינת פַּרִישוּת עלדודי נדֶר שהוא בְּחִינת פַּלָא, בַּבְחִינת "כַּי יִפלַא לנדר וְגו", עַליוְדְיזֶה זוכָה לְהַאָמִין בְּהַחְכְמִים וצדיקים הַגִפלְאִים שְזְכוּ לפליאות חְכְמָה עליוְרו שפרשו עַצמן מהָעוּלֶם הַזֶה לְגמרִי. (לקוטי הלכות - הלכות שבת ו', אות ג' לפי אוצר היראה - אמונה, אות ל"ז) אמור להם (במדבר ו, כג) הַכּהַן איש חֶסְד הָיָה וכול לְגלוּת בְּחִינת הַחֶסְד חַנָּם שְהְיָה מָקַיִּם הְעוּלֶם קדם מִתַּן תורה עַליידִי בְּחִינת העשָרֶה מאָמָרות שְהֶם נְעְלְמִין בְּכֶל דְבֶר, שָהֶם ְּחִינַת הַתוּרֶה שְמְלְבָּט וְנְעְלֶם בְּכֶל דְבֶר (כמובא בלקוטי מוהר"ן ב' - סימן ע"ח), כִּי הַמאמרות הם ְּחִינַת חֶסֶד, בּבְחִינת (תְּהלִים פט): "כִי אָמַרְתִי עולֶם חֶסְד יַבְּנה'. וְפַליבּן הְיֶה לָהֶם בח לְהַמֶשִיך בְּרְכָה לְיִשְרְאֶל, בִּי עקר הַבְְּכָה משָם עליידו שְמְנְלִין הְעַשֶרָה מאִמָרות שְַבָּהֶם נַבְרָא הְעוּלֶם, שָהֶם בְּחִינת חֶסָד חַגָּם, שָהֶם מַלַבָּשִין בְּכֶל דְבֶר. ְזֶה בְּחִינת (בִּמִדְבַּר ו): 'כה תְבְרכוּ אֶת בְּנִי ישראל אמור לְָהֶם', 'אִמוּר לְהֶם' דִיקָא, הִינוּ לְבְּחִינת העֶשָרה מאמָרות הַג"ל. שְמְלְבָּשִין בְּכֶל דְבֶר, שְמשֶם עקר הַבְּרְכָה. וְזָהו לְבְרְכֶף ה" וְכו, בִּ הַבְּרְכָה היא רק מה' יְתְבְּרֶך לְבַד. וְעַלייָדִי שְמְדְבְּקִין כָּל דְבֶר לְשָרש, לְבְּחִינת עֶשֶרה מאָמָרות שְבָּהֶם נַבְרָא כָּל דְבָר שִבְּטוּלֶם, שְזֶהו בְּחִינַת הַחִיוּת אַלקוּת שְמְלַבֶּש בְּכֶל רבֶר שְבְּוּלֶם, עלידי זֶה נמשך בְּרְכָה מה'. (הלכות תפילה - הלבה ג', ד') בה תְבַרכוּ (במדבר ו, כג) כשְהצדִיק צָריד לְבקט מאת הַשם יִתְבֶּרך, יכול לְהִיּת שָלא יִמלָאוּ בּקֶשְתוּ, בי זמְנִין דשֶמע וזמְנִין דַלָא וְכו' (זוהר וירא דף קה:. אַבֶל יש צדיק שיכל לְגֶזר ולומר: אני אוּמר שִיִהְיה כּן. וְזה בַּחִינַת (במדבר 0): כה תְבַרְכוּ וכו" אמור לָהֶם - הַינוּ שאני אומר שִיִהְיָה ב יְבְרְכֶך ה' וישמרף וְכו", אָמַן. (לקוטי מוהר"ן א', סימן רכ"ג) יברכך ה' ... נבממון] (במדבר ו, כד) וזָהוּ לִבְרְכֶ ה" בִּמְמון, ‏ כּי עַקָר בַּרְכַּת בַהָנִים ונשיאת כַפים הוא לְתְקֶן תּאות ממון שהוא קָשָה מִכַּלֶם (כמובא בספר ספורי מעשיות - מעשה יב). ְעַליבּן עַקַר הַבְּרְכָה מַתְּחְלֶת: 'בְרְכֶ ה" -- בְּמְמוּן, וישְמְרְף' -- מן המזיקין,. דהַינו. שִיְבּה לְמַמון ועשירות דקְדשָה שְהוּא בְּחִינת בְּרְכֶה, שיְהַיָה נשָמָר הַמִמון וְהְעַשִירות. מִמִזִיקִי עָלְמָא שָהֶם הַקְלְפוּת הְמַכְנִיסין תִּאָוַת מָמון בְּלֶב הָאָדֶם, רק שְיְבֶּה לעשירות דַקְדשָה שְהוּא בַּחִינת בְּרְכָה, בַּחִינת: ִּרכַּת ה' היא תַעַשיר ולא יוסף עַצַב עַמה, שלא יִהְיָה בְּמְמונו שום אחִיזת הְעַצְבוּת וְהַדְאֶנָה וְהְמְרֶה שֶחרה שֶל תְּאָוַת ממון בְּחִינת בְּעְצָבון תַאכְלְגֶה, רק יכה לשמה בְּחְלָקו תָּמִיד, ולבְט בה יִתְבֶּרֶך שְהַכל מאתו לֶבד, שזֶה בַּחִינַת שבירת תִאות ממון, שְזֶהו עַקַר הֶעַשירוּת דקדשה. (ליקוטי הלכות - הלכות תפילה ד', אות כ"ד) ושמו את שמי וכו' ואני אברכם (במדבר ו, כז) הַבְּרְכות מסורות לְכהָנים, כִּי הם בְּחִינַת. שומרי הַבָּרִית, כָּמוּ שכְּתוּב (דַבָּרִים לג): יורוּ משפטיף ליעקב וְכו' וּברִיתְך ינצרו. וּבני לוי לא טעו בְּעַנֶל, שָהְיָה בְּחִינת פָּגֶם הַבָּרִית, כַּמו שאמרו רבותינו ז"ל: לא עְבְדוּ ישראל עַבוּדֶה זֶרָה אִלָּא כּדי לְהַתִּיר לָהֶם עריות בְּפַרְהְסְיָא. בִּי כָּ הַתָּאִוּת, וּבְפְרְט תּאות נאוף שָהוּא הְרַע הַכוּלָל של כָּל הַתִּאוּת, הֶם בָּאִים משבירת כָּלִי הַחֶסְד כַּיּדוּעַ,, שמִזֶה נַתְהַוֶּה הַתְּאות שַבָּאים מאַהְבות הַנפוּלות. וְהַכהֶן הוא בּחִינַת איש חֶסְד, שהוּא בַּחִינַת שלמות הָאַהְבוּת הְעַלְיונות, מו שבְּתֶב רַבַּנוּ כָּל זֶה על פסוּק חְרְפָה שִבַרֶה לְָבִּי (לקוטי מוהר"ן א' - סימן לד), עַיּן שם. ּמחָמת שָהֶם בַּבְחִינַת תִּקוּן הַבְרִית, עַלדידי זה הֶם ְכולין לְהַמְשִיך הַבְּרְכות, כִּי בָּלִיהֶם שָלֶם, הַפֶ ַּלְעֶם הרשע שְרְצָה להַמשיך קְלְלֶה עַלייָדי קלקול הַבּלִי, מחָמת שְהְיָה מִשִכָע מָאד בְּתַאוָה זו, כְּמו שִבַּתֶב רַבַּנוּ על פסוּק: בּקֶרב עָלִי מרַעים (לקוטי מוהר"ן א' - סימן ל"ו). וְעַל"כַּן נהֶרג בַּלְעַם עַלדידי פִינהֶם רוקָא, כי פּיִנָהֶם הָיָה בְּחִינַת תקון הַבְּרית, וְעליודי זה זְכָה לְכְהַנֶּה, עלדידי שְתָנָא קְנְאֶת ה' צְבַאות עַל פַּגם הַבַּרית, עַליכַן על ידו דַיקָא נַהֶרג בִּלְעֶם שְהְיָה הַפְּבו ממֶש. זה פרוש: כה תְבַרְכו, וְדרשוּ רַבוּתִינוּ ז"ל (סוטה לח) מזֶה, שצריך לְבַרך בּלֶשוּן הקדש, כִּי 'כה' הוא ְּחִינת הַשְכִינֶה שהִיא בְּחִינת מַלְכוּת,. שְהִיא בּחִינַת שלמות לשוּן הקדש. וְעַקָר בַּרְכַּת כַהָנים לְתקָן הַכְּלי. שֶל יִשְרְאֶל עליוְדי בְּחִינת תְּקוּן ַבִָּית, בְּדי שְיּהִיו. ראוּיים לְקְבַּל בְּרְכוּת. וְזֶה שִבַּתוּב: וֶשָמוּ אֶת שמי על בָּנִי ישראל. כִּי השם הוא הַנִפש, והוא הַכְּלִי של החיוּת, כמוּבָא בִּדְבְרִי רַבַּנוּ (לקוטי מוהר"ן א'- סימן נ"ו). וְהַכהָנִים עלדידי בַּרְכְתֶם הֶם משלימין הַכָּלִי של יִשְרְאֶל שָהוּא השם והנפַש, בְּחִינַת וֶשָמוּ אֶת שָמִי וְכוּ, וְפַליָדִי זֶה: וְאָנִי אַבְרְכֶם, בִּי מִמִילָא תְּחוּל הַבְּרְכָה עָלִיהֶם עַלדידי. שִיהִיוּ כַּלִים ראויים לְקְבַּל ... (הלכות נשיאת כפים א" יברכך ה' וישמרך (במדבר ו, כד) מבאֶר (בלקוטי מוהר"ן ב' - סימן ד), שעַלךידי הַעְדְקָה שְעַלייָרִי זֶה זיכין לְרצון וְכו' עַלידַי זֶה אִין ריכי לעשות. שום עַסְק וְעוּבְרָא בְּלֶל בִּשְבִיל רגסה כּי נתְקַיִם וְעָמְדוּ זֶרים וְרָעוּ צאנְכֶם וכו ְאַתֶם כהָני ה' תִּקְראוּ, כהֶני ה' דַיְקָא בְּחִינַת חֶסֶד וכו'. שלא יצטרכו לעשות שום עַסֶק בַשבִיל פּרְנֶסָה רק כָּל הַממוּן ְְעשִירוּת וְהַפַּרְנְסָה יִהְיָה נמֶשָף לָהֶם בּחַסְדו וְכוּ' שְזֶהוּ בחִינת כהן. וזהו יִבֶרְכֶף ה' בְּמְמוּן בְּמִדְבָּר רַבֶּה פְּרֶשָה יא) שְבָּל הַמְמוּן יְגִיע לָהֶם עלדידי בַּרְכַּת ה' לְבד בְּלִי שום עוּבדא וְעַסְקִי משא וּמִתָּן וּמלְאכָה, בִּבְחִינַת (משלי י) בַּרְכַּת ה' היא תַעַשִיר ולא יוסף עָצֶב עַמָה. שָלא יִצְמֶרך לֶשוּם ִיעָה שֶל עָסק וּמְלָאבָה שְנְמֶשָף מִבְּחִינת בְּעְצְבון תּאכְלְנֶה בְּזעַת אִפִּיך תאכל לָחֶָם רק בָּל הֶעַשִירוּת ְהַפרנְסָה יִהיָה נמֶשֶף עלדידי בְּרְבָּת ה'. והי וַיִשמַרֶף מן הַמזיקין (שֶם) שָהֶם בְּחִינַת הַחִיות רעות המבארין שם בְּהְתוּרֶה הַנ"ל שהם מזיקי עַלְמָא שָהֶם רוצִים לְפְנם בְּרְצוּן. וְפַליכָּן עַל יָרֶם נמשף בִּיוּתַר וְיוּתַר יגיעות וְטרדת הַמַלְאכוּת והְעַסְקִים בְּחִינַת בְְּצָבון תאכְלְנָה שְגְּמֶשֶך עַלורי חָטָא אָדֶם הראשון שָפָּנֶם בָּאָמוּנת הַרַצון. וְפַל"בֶּן זה דַרכָּם כְּסְל לָמוּ של הַחִַיּוּת רעות הנ"ל של חְכָמִי הַטבע שצועקים מאד לְהַרְבּוּת בַּעַסְקִים וּמִלָאכות וּלבטל חס ושלום הַתוּרֶה וְעַבוּדָה כַּי הֶם בְּהַפֶּךָ מאָמונת. הְרְצוּן. וְעַליכַּן הַעְתֶּם הַרְעָה בְּהַפֶּ לְהרבּוּת דיקָא בַּמַלְאכות וְעַסְקים. ומאוּמה לא ישא בעַמְלו וְכו'. על"בָּן מבְרְכִין אוּתְנוּ הבהָנִים יְבְרְכֶל ה' בְּמָמון שְהַמָמון וְהְעֶשירוּת יְגִיע עליידי בְּרְבַּת ה' לְבַר בְּלִי עסַק וּמִלְאכָה כַנ"ל וַיִשְמְרך מן המזיקין שהם החיות רעוּת חַכָמִי הטבע וכו'. ֶהו בְּחִינת יְאֶר ה' פָּנִיו אי בְּחִינַת הָאָרת פָּנִי ה' שנמשך בַּיום טוב בַּחִינת (דְבָרִים טז) שלש פְּעָמִים ַּשֶנָה יִרְאֶה כָּל זְכוּרף. אֶת פָני ה' אֶלקֶיף וכו שְפְקָרו נָמִשֶך עַלדורי צדיקי אָמָת שְעָל יָדֶם מאור פּני ה' בי צדיקוא אנון אַנְפי שְבִינְתָא כָּמו שְבְתוּב זר הדיש בַּמָה פְעָמִים. וזֶהוּ וַיתַגֶךָ יִתַּן ל חן (בּמדרש רַבֶּה פּרֶשָה יא) שזה בְּחִינת שמקשָרִים רצונות של כָּל ישראל לְבְחִינת ‏ משה רַבנו שִנִסְתְלק בְּרְצון שברצונות (ועיין בלקוטי מוהר"ן ב' - סימן ד). בִּי כָּל הַחַן דַקְדֶשֶה של ישְרְאֶל נִמְשָ ממשה שְעְלִיו נאָמַר (שמות לג) כַּי מִצָאת חן בְּעִינִי. ועַל-יְדי מִצִיאַת חֶן הַמִשִיך שלש עָשְרָה מדוּת שֶל רחָמים כָּמו שְבְּתוּב (שִם) וְעַתָּה אם נָא מִצָאתִי חַן בַּעִינִיך וכו' הודיעני נא אֶת דְרְכִיך וְכו'. וְאֶז הודיעו עַל ידו שלש עשרה מדות של רחָמִים שהם בַּחִינת תְּלִיסר תְּקוּני דיקָנָא בְּחִינַת קֶדשֶת הַזְָנִים דקֶדשָה שָהוּא בְּחִינַת הַתְגְלוּת. הַרְצון בַַּבָּת בְּמַנְחָה שָנְמְשך משם (כַמוּבֶן בכוָנות) וזה מְבְרְכִין אוּתָנו הַכהָנים וַיחְנךָ. וזה ישָא ה' פָּנִיי אַלִיך וְיָשַם לֶך שְלוּם זֶה בְּחִינָת צְדְקָה, בְּחִינת (ַתְּהְלִים יח אנִי בְּצְרֶק אֶחָזָה פֶנִיף, ְּחִינַת מַרְבֶּה צְדְקָה מַרְבָּה שָלוּם. כִּי עַקַר הַתְקוּן עַלדידי רבוי צְדְקָה כּ"ל, שְעַלדיָדי זֶה זוכין לְהָאָרת הֶרצוּן שהוא בְּחִינַת נשיאת פנים בְּחִינת זֶקן נשוא פָנִים כַּמו שְבְּתוּב שם שעליידי זֶה מִתְבּטַל כה הַחִיִת רעות הנ"ל שְזהו בְּחִינת שלום. כַּי כָּל זמן שנשמע קולות הְרעִים של חַיוּת רעוּת שהַם חכמי הַטֶבע הַג"ל יש רגֶז וְכַעַס וּמחֶלקָת הַפֶּ הַרצון ְהַשָלום כִּי הם מזיקי עָלְמַא. אבל בְּשִישְרַאֶל עַם קֶדוּש מִתְנִבְּרִין בְּאָמוּנת הְרְצוּן עד שְמַתְבֶּטֶל כחֶָם אֶז ישובו הָמָה אלינוּ וְיִתְקַיִם: וְגֶר זזאב עַם כַּבַש ונָמַר עם גָדי וכו' (יִשָעְיָה יא). בִּי יִתְבַּטְלוּ הַהְזְקוּת וְהֶרגז וַיִתְרְבָּה השלום שהוא בַּחִינת רצון שהכל מרצים זֶה עַם זֶה בְּאהְבָה ושלום מגדֶל אָמוּנת הֶרצוּן שהכל מִתְנְהַג בּרצוּן הבורא יִתְבֶּרך לְבַד, ג אֶז יִתְקַיִם: וְעָמדוּ זֶרים וְרָעוּ צאנְכֶם וכו' שְזהו בּחִינַת רבוי השלום. שִכָּל הַזרים וּבני נכָר יכירו ְּדְלת הבורא יִתְבֶּרך וגדלת ישְרְאֶל אשֶר בֶּחַר בָּנו מִכָּל הְעַמִים וַיִעַסְקוּ כלָם בְּמַלַאכְתָּנו כִּי יְבִינוּ שְזֶה ָּ תִּכְלִיתֶם. וְעל"כּן מְסַימִין בַּרְכַּת כהָנִים וְיָשַם לד שָלום. בִּי זֶה עֶקַר הַתְּכְלִית בְּחִינַת רצון וְאַהָבָה ושלוּם. (הלכות ברכת השחר - הלכה ה', צ"ח) יאר ה' פניו אליך ויחונך (במדבר ו, כה) עקַר עבודת הָאָרֶם לְהַמֶשיך וּלְהָאִיר בְּעוּלֶם הָאָרֶת פיי יתְבֶּרך, כָּמו שְנאָמר בּקֶשו פָנִיי תְּמִיד. וְעַקַר ַּקֶשֶת פָּנִיי יְִבֶּרך הוא, עלדורי שְבָּד אֶחֶד מְרַבָּר עַם חַבַרו בּירְאֶת שמים בְּכֶל פעם, וּמְבקֶש ומשְתְדַל שִיְִבְּלוּ הָאָרה זֶה מִזֶה מִהַגְַּרוּת טובות שְבְּלְבָּם שְהֶם בְּחִינת פִּי ה'. בִּי הַגּקְדָה טובָה שיש בְּכֶל אֶחָר בּישראל היא בְּחִינַת צדיק, וְהִיא בְּחִינַת פני ה' בּחִינַת צדיקייא. אַנפי שְכִינְתְא, כִּי הוא מִבְּחִינָת הַחְלֶק אֶלקי שֶמִמַעַל שיש בְּכֶל אֶחָד מִישְראֶל, וְעל"כַן עלדורי זה שְמִשְתְּרְלין בּזֶה, עלדידי זֶה זוכין שְהשָם יִתְבֶּרל יְאִיר בָּהֶם פְנְיי בְּאַהְבָה. וְעַלייְדי שְכלְלִין עלדידי זֶה הַנִקָדוּת טובות מִכַּמָה בָּני ישְרְאל מזה כָזֶה, בְּחִינת ומקבּלין דין מן דין, עלדורי זֶה נתְרְבָּ וְנתְגְדַל הַחֶן וְההַתְפַּאַרוּת של יִשְרְאֶל, כַּי הַנְּקָדוּת טובות הנ"ל הַן עַקָר החַן וְהַהַתְפַּארוּת של ישראֶל, בְּחִינת יִשְרְאֶל אשר בֶּ אֶתְפָּאר. וְכָל מה שמרבּין לְדְבּר אֶחָד עם החַבַרוּ בִּיְרְאת שְמִיִם, שָעַל"ידי זה הַגִּקָדוּת. טובות הנ"ל מאירין יוּתְר, עליירי זֶה נְתְגְלֶה הַהַתְפְּאָרות וְהַחַן. של יִשְרְאֶל בִּיוּתְר, וזה בּחִינת יאר ה' פַּנִיו אלִיף וַיִחַנֶך. (הלכות נשיאת כפים - הלכה ה', אות ד' לפי אוצר היראה -

תוכחה, אות ב קח מאתם (במדבר ז, ה) וְעַתָה בוא וּרְאֶה זֶה מַָאתִי בְּמְדֶרש חָזִיתְ שִיר השירים מגדל מעלת הַרצון. וְזֶה לשוּן המדרש שיר הַשִירים (ו, ד) יפה את ריתי בְּתרצָה. בְשְאַת ריצֶה, בּד אֶת בְּעַיָא לית אַתְ צְרִיכָה בְּעיָא מִכְּלוּם, מילף מִכְּוּם, מי אֶמַר לָהֶם לְרְבִיא עֶנְלַת בְּקֶר לְטֶען הַמשכן לא מהון וּבְהון וכו', עד כָּאן לשונוּ. ושים לְבֶּך היטב לְכָל דבור ובור מִדַבְרִי הַמדֶרש הקְדוּש הַזֶה. בַּמָה וְכַמָה הא מפֶליג בְּמַעלת הְרצוּן דקֶדשָה של ישראליעם קדוש שכשרוצים בָּאָמַת רצונות דקְדשָה לְהְתְקֶרב לָה' יִתְבּרך אִינֶם צָרִיכִים. עוד לְבקֶש משום אָרֶם וְלְלֶמד מִמָנוּ. רק הַרצון בְּעְצְמו יודיע לו מה לַעָשות לְגְרם נחת רוח לָה' יִתְבֶּרְך. בַּמְבאֶר בּמְדֶרֶש הנ"ל בְּשְאת רוצה כּד אֶתָ בְּעַוָא לית את צַרִיכָה בַּעַיא מכלום מילף מכּלוּם וכו'. הִינו כי ובין מעצמו עלךידי הְרְמַזִים שְהַצַדִיק מרמז לו ְּכֶל עַת עַלייָדי דבְרִי תורתו הַקְדוּשָה שָאִי אֶפֶשָר לְבאֶר הכל בַּפָּה וּבַבְּתֶב רק עליידי בַּחִינת רְמזִים יכול לְהְאיר בְּדַעָתוּ עד שִיתְחַזק בּרצונות חַזֶקִים מאד לָה' יִתְבֶּרך עד שלא ידע כַּלֶל מה הוא רוּצָה מו שְבְּתוּב בְּלְקוּטי תִּנִנְא סימן ז), עד שָה' יתְבֶּרְף יעזר לו ואר בִּלְבוּ שיבין מה לעַשות לְגְרם נחת רוח לה' יִתְבּרְך לְהְתְקֶרב אלָיו עלדידי זֶה כָּמוּ הַנְשִיאִים שְהְבִינו מעַצָמָם לְהְבִיא עַגָלות לְהְמְשְבֶן אַף"עְליפּי שְלא נְצְטַוו על זֶה כָּרֶל כַּמְבאָר שְם בִּמִדֶרֶש וְִין שֶם מה שְבְּתוּב שם על פִּסוּק קח מַאִתִּם, מאִתִם הָיוּ הַדַבָרים וכו', עַין שם. (הלכות נטילת ידים לסעודה - הלכה ו', אות מ"ו) ַּכּתָף ישָאו (במדבר ז, ט) עַל ידי הַנְגִינָה אדָם נִכָּר אם קבל עָלִיי על תוּרה. וסימן: בַּכְּתָף ישאו (במדבר ז, וְדרשוּ רבותִינו זכְרּנֶם לְבְּרְכָה (ערכין יא אין ושָאוּ אִלָא לשו

וְכֵן הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁזֶּה שֶׁאוֹכֵל מְעַט וְאֵינוֹ נִזּוֹן מִמַּאֲכָלִים שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הוּא רָאוּי לִהְיוֹת מֶלֶךְ וּבָחֲרוּ לָהֶם לְפִי שָׁעָה עָשִׁיר לְמֶלֶךְ זֶה הָעִנְיָן יְכוֹלִין לְהָבִין קְצָת עִנְיָן הַטָּעוּת הַזֶּה מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ, כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים בֶּאֱמֶת וְשָׁבְרוּ תַּאֲוַת אֲכִילָה בֶּאֱמֶת לְגַמְרֵי עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֶאֱכֹל כִּי אִם מְעַט דִּמְעַט וְגַם זֶה הַמְּעַט שֶׁאוֹכְלִין הוּא בִּקְדֻשָּׁה נוֹרָאָה עַד שֶׁכָּל מַאֲכָלָם וּמְזוֹנָם אֵינוֹ מַאֲכָל וּמָזוֹן שֶׁהָעוֹלָם נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, כִּי מַאֲכָלָם הוּא בִּבְחִינַת מָן שֶׁהוּא בְּחִינַת ( תְּהִלִּים עח) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ שֶׁהוּא מָזוֹן שֶׁהַמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ וְהוּא בְּחִינַת מַאֲכַל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים בִּבְחִינַת ( מְכִילְתָּא בְּשַלַּח), לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן וְכַמְבֹאָר בְּסֵפֶר הָא"ב ( אוֹת א אֲכִילָה סִימָן ה) מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בְּמֹחִין זַכִּים עַד שֶׁהוּא נִזּוֹן מִמַּאֲכָל שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ וְכוּ' וְכֵן מְבֹאָר בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁיְּכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי רִבּוּי הִתְבּוֹדְדוּת וְכִסּוּפִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה נְפָשׁוֹת וְכוּ' וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה כָּל מַאֲכָלוֹ בִּבְחִינַת לֶחֶם הַפָּנִים כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אִית לָן בֵּירָא בְּדַבְּרָא ( בְּסִימָן לא). וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק ( בְּסִימָן יט) שֶׁעַל-יְדֵי שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִשְׁמִירַת הַבְּרִית עַל -יְדֵי זֶה זוֹכִין שֶׁכָּל מַאֲכָלָיו וְתַעֲנוּגָיו אֵינוֹ כִּי אִם מֵהַהִתְנוֹצְצוּת הָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְכוּ' נִמְצָא שֶׁזֶּה הַצַדִּיק שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם כְּלָל רַק הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נְפָשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנִימִיּוּת חִיּוּת הַמַּאֲכָל שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַחִיּוּת הַפְּנִימִי וְכוּ' וּכְבָר מְבֹאָר אֶצְלֵנוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָאָה מֵעִנְיַן הַצַּדִּיק שֶׁזָּכָה לָזֶה שֶׁרָאָה בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ שֶׁכָּל הַלֶּחֶם שֶׁהָיָה מֻנָּח לְפָנָיו הָיָה כֻּלּוֹ אוֹתִיּוֹת וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים גְּדוֹלִים כְּאִלּוּ שֶׁמַּאֲכָלָם אֵינוֹ כְּלָל מַאֲכָל שֶׁל זֶה הָעוֹלָם וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ הַטָּעוּת שֶׁל הַכַּת הַנַּ"ל שֶׁאֶצְלָם נָפַל הָאֱמֶת כַּנַּ"ל עַד שֶׁחָבְרוּ בִּצְבוּעִים וְשַׁקְרָנִים הַמִּתְדַּמִּין עַצְמָן כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, וּמַרְגִּילִין עַצְמָן לֶאֱכֹל מְעַט מֵחֲמַת גַּדְלוּת וְגַסּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר עַל-יְדֵי זֶה מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִין שֶׁזֶּה הַדָּבָר חָשׁוּב עַכְשָׁיו וּבִשְׁבִיל זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לְרַבִּי וּמַנְהִיג כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁאוֹכֵל מְעַט בְּדַקּוּת בְּחֵן שֶׁל שֶׁקֶר אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי ה' וַעֲדַיִן לֹא נָגְעוּ בְּהַקְּדֻשָּׁה וּבַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה כְּלָל וַעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לְשַׁבֵּר שׁוּם תַּאֲוָה וּמִדָּה כְּלָל וְגַם אֲפִלּוּ תַּאֲוַת אֲכִילָה עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לְשַׁבֵּר כְּלָל רַק מְמַעֲטִים בַּאֲכִילָה בִּשְׁבִיל כָּבוֹד. וְכָל זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה מְרֻמָּז בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל בְּהַכַּת שֶׁטָּעוּ בּוֹ וּבָחֲרוּ לָהֶם שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל מֶלֶךְ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁפַע מְזוֹנוֹת הַרְבֵּה וְאֵינוֹ נִזּוֹן מִמְּזוֹנוֹת שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, רַק מִמְּזוֹנוֹת דַּקִּים וְכוּ' וְהָבֵן:

אות ז וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו'. זה הטעות מבואר גם כן קצת. כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש עכשיו על ידי המליצים הפושעים.כמו שאמר רבינו ז"ל בדרך צחות כששבח את המליצה מאד. ואמר אחר כך אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) ומליציך פשעו בי. כי כל המחקרים והפלוסופים והאפיקורסים רובם ככולם הם מליצים גדולים. ובחרו בדרכי המליצה מאד ללמוד לשונות רבות ולדבר צחות. ולהיות בעל לשון ומליץ נאה. כידוע ומפורסם כל זה. ובאמת בשרשו שבקדשוה המליצה טובה מאד. וכאשר שבח רבינו ז"ל בעצמו את המליצה מאד. ואמר שהמליצה יש לה כח גדול מעורר את האדם. וגם למעלה יכולין לפעול לעורר רחמים וישועה גדולה על ידי המליצה. כי אמר שגם המלמד זכות למעלה נקרא על שם זה מליץ על שם המליצה דייקא. כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו. כי הלא גם בלעדו יודעין מזה הזכות אך עיקר כחו של המלמד זכות לפעול ישועה ורחמים הוא עלידי המליצה על ידי שאומר ~ אותו הזכות וכיוצא שמלמד בדרך מליצה. דהיינו שמציע הדבר יפה בטענות נ~ אות ונכונות ובדיבורים יפים ובמליצה נאה. על ידי זה יש לו כח לעורר למעלה רחמים וישועה. וכן למטה רואים בחוש כח המליצה. כי אם היו אומרים לאדם סתם שפלוני מת לא יתעורר כל כך לבכות הרבה. אבל אם יעוררו עליו בדרך המליצה להציע הדבר ולהרחיבו. כמה נאה היה אדם זה וכמה נאים מעשיו וכו' וכיוצא בזה כדרך המליצים אז יש כח על ידי המליצה לעורר ולשבר לב הבאדם מאד. כל זה נשמענו מפי רבינו ז"ל. ואחר כך סיים אבל יש מליץ שהוא פושעי ישראל בחינת ומליציך פשעו בי כנ"ל. והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמתים ונצחיים. הרוצה לגשת אל הקדש לילך בדרכי ה' לשוב אליו יתברך. אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות. הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כמבואר אצלינו כמה פעמים. דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאאשר ידבר איש אל רעהו. ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו. (דהיינו במדינתינו בלשון אשכנז שאנו מדברים בו). שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך וכו'. ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה. דהינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטעות ולבקש למצוא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים וטענות נ~ אות ודברי התעוררות של רחמים הרבה. כדרך המפצירים. כדרך הבאים לפני מלכים ושופטים להתחנן על נפשם כשיודעים בעצמם שהם חייבים והם באים לפייסם. שאז מגודל מרירות נפשם יוצא מלבם ממילא דברי תחנונים ופיוסים הרבה עד שלפעמים מעוררים לב המלך או השופט עד שמתחיל לבכות עמהם גם כן מגודל הרחמנות וכיצא בדיבורים אלה הרבה. כי לענין שיחה בינו לבין קונו. שהוא עיקר התכלית האמת שצריכין לזכות על ידי זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים. ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו' וכו'. לענין זה צריכין כל מיני דיבורים שבעולם תחנות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה. וכל עניני דיבורים אלה וכאלה הם כולם כלולים בבחינת מליצה. כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה שמשם יסוד דוד המלך עליו השלום ספר תהלים ברוח קדשו שזהכה על ידי רוח קדשו למליצה דקדושה באמת. עד שזכה שספרו הקדוש בפר תהלים כלול מכל לשונות המליצה הקדושה, ועל כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם ולעורר רחמים העליונים כשאומרים ~ אותו בכוונת הלב ולקרב את האדם להשם יתברך. והנה מחמת שבקדושה המליצה יקרה מאד. מזה נמשך שאצל הכת הנ"ל נפלה המליצה עד שהפכו דברי אלקים חיים. ובחרו במליצה לרעתם לבלות כל ימהים על דרכי מליצה. כדי להמשיך לב ישראל ח"ו לדרכי המחקרים והפלוסופים אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים אשר על ידי זה עוקרין את עצמן ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות כידוע ומפורסם דרכיהם הרעים למה שבאים על ידי מליציהם הפושעים אעד שמחללים שבת בפרהסיא. ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה על תנאים ואמוראים. ומתלוצצים מאגדת רז"ל שבגמרא ומדרשים. והולכים בדרכי העובדי כוכבים ובמנהגיהם ומכריחים את עצמם ומרגילים את עצמם בכל עת ללכת בדרכיהם ובמנהגיהם דייקא הן בעניני הדירות וכלים ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם כמפורסם. אשר התורה הקדושה הזהירנו על זה (ויקרא י"ח) ובחוקותיהם לא תלכו. שאסור להתדמות להם בשום דבר כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קע"ח). ולבלות ימים על מליצה כזו שאינה מקרבת להשם יתברך ולעבודתו. אדרבא מרחקות ועוקרת את האדם מלגמרי רחמנא ליצלן בוודאי אין שגעון יותר מזה. והוא ממש ענין הכת הנ"ל. שבחרו באיש צרפתי משוגע למלך בשביל שהיה מליץ נפלא והיה יודע כמה לשונות והיה מדבר תמיד אפילו לעצמו. ואף על פי שהם רוצים לכסות השקר והאפוקורסות שלהם באמת. דהיינו שבתחלה מטעים את בני ישראל ואומרים שרוצים ללמדם מקרא היטב בכל דקדוק הלשון. אבל באמת כל כוונתם להרע וזה עיקר האפיקורסות שלהם שכופרים בתורה שבעל פה לגמרי כמו הקראים ממש. וכשכופרים בתורה שבעל פה אזי ממילא הם כופרים בתורה שבכתב. כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רז"ל בגמרא ומדרשים שהוא תורה שבעל פה. ותיפח רוחם ונשמתם שמכריחים עצמם תמיד לפרש המקרא על פי דרך הפשוט דייקא בלי שום דרשה מדרשות רז"ל ופנימיות כוונתם הרעה ניכר לעין כל למי שבקי בהם קצת ובדרכיהם הרעים. שכל כוונתם לפרש המקרא על פי דרכי המליצה לבד כאלו אין בה שום פנימיות ח"ו. והם משבחים את משה רבינו עליוה שלום מאד ואומרים עליו שהיה מליץ ובעל לשון גדול מאד. וקצת נביאים אין נרא להם דברי מליצתם. אוי להם אוי לנפשם ואם ידלגו על ההרים ואם יקפצו על הגבעות לא יוכלו לפרש את התורה הקדושה שתהיה מתיישבת על פי דרכי המליצה. כי יש הרבה מקר~ אות בתורה בלי שיעור שאין סובלים פירוש על פי פשוט כלל. ובפרט שהם סותרים הדין כפי המקובל בידינו מפי משה רבינו עליו השלום בעצמו. כגון (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות וכו'. וכן (שם) ובשלת ואכלת בפסח שבאמת אינו נאכל אלא צלי. וכן (שם כ"ה) ארבעים יכנו וכו'. וכיוצא בזה הרבה. ובפרט כל הסיפורי מעשיו שבתורה שכל אותו~ אות ובכל נקודה ונקודה של כל התורה הקדושה יש רזין עילאין רזין גניזין רזין ורזין דרזין לעילא ולעילה עד אין סוף ואין תכלית. וכבר מבואר בזוהר הקדוש שמקלל הרבה את הכופרים שאומרים שאין בהתורה כי אם הפשוטו. ועל כן באמת אין צריכין ללמוד מקרא כי אם עם פירוש רש"י לבד. שרש"י הקדוש מכריח עצמו מאד לפרש המקרא על פי פשוטו. אבל בכל המקומות שאי אפשר לפרשו על פי פשוטו מחמת שקבלת רז"ל הוא מפרשו על פי דברי רבותינו ז"ל. וגם בהמקומות שמפרש המקרא על פי פשוט מביא על פי רוב דברי ז"ל במדרשים וגמרא. לידע ולהודיע שיש עוד כמה דרשות בזה המקרא. והפורש עצמו מפירוש רש"י ללמוד ביאור שלהם הרע וכיוצא באלו הפירושים הוא פורש מן החיים. ועוקר את עצמו מחי החיים ומתורתו הקדושה. ואי אפשר להאריך בזה כאן. כי יקצרו המון יעריעות לספר בגודל מרירות הצרה הזאת שנתהוה עכשיו בדורותינו שנתפשטה הנגע הזאת גם במדינתינו. ועיקר מעלת המליצה הוא בשביל התכלית האמתי לזכות להתקרב על ידה להשם יתברך. ומי שזוכה לליצה כזאת ומבלה ימיו להמליץ דבריו לפני השם יבתרך בתפלה ותחנונים וכו'. או להמליץ דבריו לישראל לעוררם לעבודתו יתברך באמת. בודאי אשרי לו אשרי חלקו. ומי שאינו זוכה לזה בשלימות אינו מעכב לעבודתו. כי אן הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואינו חפץ מהאדם שיעה זמה שאין ביכלתו. ויכול להתקרב להשם יבתרך על ידי שיחתו איך שהוא ואיך שדבר יהיה נחשב בעיני השם יבתרך למליצה יפה ונאה. כי אצל השם יתברך העיקר הוא האמת שיהא כוונת לבו באמת. ומי שמכווין לבו באמת. אזי אף על פי שאינו מליץ ולא למד דרכי המליצה מעולם. אף על פי כן ממילא נפתח פיו ולבו. ויוכל לדבר דיבורים נאים וטענות נכונות להשם יתברך וכו'. שהם נמשכין מבחינת מליצה דקדושה. ועל כל פנים לא יקלקל בדבריו. אבל אלו הנ"ל המרגילים בניהם ללמוד מקרא על פי דרכי המליצה שלהם, שבאים על ידי זה לכפירות גדולות ורשעות מפורסם כנ"ל. על זה נאמר ומליציך פשעו בי כנ"ל. ועל זה נאמר (ערכין ט"ו) ומה יתרון לבעל הלשון. וכמו שכתוב (עמוס ה') הסר מעלי המון שיריך וכו'. וכתיב (יחזקאל ל"ה) העתרתם עלי דבריכם. וכתיב (תהלים ע"ה) אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק. וכתיב (שם ל"א) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. וכמו שאמרו רז"ל תאלמנה יתפרכון יתרחשון ישתתקון הדוברות על צדיקו של עולם וכו'. הכלל שעל ידי שיש מליצה דקדושה שהיא דבר יקר מאד על ידי זה נתעו על ידי תאוותם הרעות עד שאמרו שעיקר התכלית הוא דברן ובעל מליצה. ובחרו להם איש צרפתי משוגע שהיה יודע כמה לשונות, למלך. ובוודאי הוליך ~ אותם בדרך הישר. אוי להם:

קדושים) לא תאכלו על הדם הלכות תפלה הלכה ג' אותו':

אמור) שבת ויום טוב לאו זמן תפילין הלכות תפילין הלכה ב' אותו'. הלכה ו' אותד':

שבת) הלכות ציצית הלכה ג' אותי"ח, הלכה ה' ט"ו. הלכות ברכת השחר הלכה ג' אותמם:

פסח) הלכות נטילת ידיםפ שחרית הלכה ב', הלכה ה', הלכות תפילין הלכה ו' אותל"א. ספירת העומר והנפתו הלכות ציצית הלכה ג' אותי"א וכו' הלכות תפילין הלכה ו' אותל"ג, ל"ח:

שבועות) הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ב', הלכות ברכת השחר הלכה ג'. ובענין קדיש אותי"א הלכות קריאת שמע הלכה ה'. חמץ תאפנה הלכות ברכת השחר הלכה ה', ט"ז:

ראש השנה ומצות שופר) הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ג' הלכות תפילין הלכה ה':

יום טוב בכלל) הלכות ציצית הלכה ה' אותט"ו, הלכות ברכת השחר הלכה ג', בענין קדיש:

בהר) כי לי בני ישראל עבדים הלכות ברכת השחר הלכה ד' מ"ד:

במדבר) דגלים הלכות קריאת שמע הלכה ה' אותו':

נשא) ברכת כהנים הלכות ברכת השחר הלכה ד' אותכ"ה, הלכות תפלה הלכה ג', הלכות נשיאת כפים הנכללת בהלכות ברכת השחר הלכה ה':

בהעלותך) בהעלותך את הנרות וכו' בהלכות קריאת שמע הלכה ו' מחובר להלכות ברכת השחר הלכה ה' אותמ"ד. מעשה המנורה וכו' מקשה הוא שם מ"ה. והאיש משה עניו מאד הלכות תפילין הלכה ה' ~ אותל"ו. בחלום אדבר בו הלכות ציצית הלכה ה' אותי"א, הלכות קריאת שמע הלכה ה', ח':

שלח לך) פרשת ציצית בהלכות ציצית. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הלכות תפילין הלה ה' אותל"ד.הסמיכות של כל הסדר שלח לך הלכות ציצית הלכה ה' בסוף:

קרח) ענין קרח וכל הפרשה הלכות תפילין הלכה ו', כ' וכו'. הלכות ציצית הלכה ז' אותז'. מצות תרומה ומעשר הלכות קריאת שמע הלכה ג' אותז'. ופדויו מבן חדש הלכות תפילין הלכה ה' אותכ':

חוקת) ענין פרה אדומה בהלכות השכמת הבקר הלכה א' אותי"ב:

בלק) ענין מעשה בלעם וכו' הלכות תפלה הלכה ו' הנכללת בהלכות ברכת השחר הלכה ה' אותע"ב, ע"ג. הן עם לבדד ישכון מי מנה עפר יעקב שם אותפ"ז. מן ארם ינחני בלק, בענין קדיש, הנה ברך לקחתי הלכות קריאת שמע הלכה ד' אותו'. ראשית גוים עמלק וכו' הלכות תפילין הלכה ה', ל'. הלכות ברכת השחר הלכה ג' בענין קדיש:

פינחס) ענין פינחס שקנא קנאת ה' צב~ אות הלכות תפלה הלכה ו' שנכללת בהלכות ברכת השחר הלכה ה' אותפ"ח וכו'. פינחס זה אאליהו שעל ידו בא תחיית המתים הלכות תפילין הלכה ו', יוד. פרשת התמיד שני כבשים בכל יום הלכות ברכת השחר הלכה ג' אותכ"ז, הלכות תפלה הלכה ד', ט"ו:

ואתחנן) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום הלכות תפילין הלכה ה', כ"ה. כה' אלקינו בכל קראנו אליו ולא למדותיו הלכות ברכת השחר הלכה ג', ל"ד. והודעתם לבניך ולבני בניך הלכות תפילין הלכה ז', ו'. וידעת היום והשבות אל לבבך הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ג', י"ג. הלכות תפילין הלכה ו', ט"ו. קריאת שמע וברכותיה בהלכות השכמת הבקר הלכה א', הלכות ברכת השחר הלכה ג', בענין קדיש. הלכות ברכת השחר הלכה ה' אותכ"ח, כ"ט. הלכות קריאת שמע הלכה ד' בסוף. ואהבת וכ' בכל לבבך בשני יצריך הלכות ברכת השחר הלכה ג', י"ח. אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים הלכות תפילין הלכה ה' אותה'. כי אתם המעט וכו' שאתם ממעיטין עצמיכם הלכות תפילין הלכה ו' אותב' כ"ה: עקב) מצות ברכת המזון ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ וכו' הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ב' ט"ו, הלכות ציצית הלכה ה'. פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת וכו' וזכרת וכו' הלכות נטילת ידים הנ"ל אותט"ו, הלכות תפילין הלכה ו', י"ב. הלכות תפלה הלכה ג' אותא', ו'. ארבעים יום לחם לא אכלתי וכו' הלכות תפילין הלכה ו' אותי"ב. ושני לוחות הברית על שתי ידי הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ג' אותג'. מעלת ארץ ישראל תמיד עיני ה' אלקיך בה, הלכות תפילין הלכה ה'. למען ירבו ימיכם וכו' לתת להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה, הלכות תפילין הלכה ו':

ראה) בנים אתם לה' וכו', הלכות ברכת השחר הלכה ג' אותמ"ה. כי יהיה בך אביון וכו' פתח תפתח וכו' מצות צדקה, הלכות תפילין הלכה ו' אותכ"ה וכו'. בענין קדיש הלכות תפילין הלכה ו' י"ג:

שופטים) כי יפלא ממך וכו' בין דם לדם וכו'. וקמת ועלית אל המקום וכו'. לא תסור מן הדבר וכו'. הלכות ציצית הלכה ג' י"ב. לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וכו' גדילים תעשה לך, הלכות ציצית. ענין פרשת זכור הלכות השכמת הבקר הלכה א' י"ב. הלכות ציצית הלכה ז' אותיוד:

כי תבא) וידוי ביכורים ארמי אובד אבי הלכות תפילין הלכה ו' אותל"ז הלכות ברכת השחר הלכה ה' בענין קדיש. היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעינך כאלו היום נכנסת עמו בברית. הלכות תפילין הלכה ה' אותה'. וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך אלו תפילין וכו' הלכות תפילין הנ"ל אותל"ו:

וזהו בחי' קול השופר של מתן תורה כ"ש ויהי ביום השלישי וכו' ויהי קולות וברקים כו' וקול שופר חזק מאד וכו'. כי שופר הוא בחי' התעוררות השינה שזהו בחי' שופר של ר"ה כמבואר בהתורה הנ"ל כנ"ל. וע"כ מזכירין פסוקי שופר של מתן תורה בר"ה ומזכירין כל הענין של מ"ת בר"ה כמו שכתוב אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני וכו', כי מ"ת בקול שופר ושופר של ר"ה הם בחי' אחת בחי' התעוררות השינה שהוא התחדשות המוחין והנשמה שזהו בחי' קבלת התורה כנ"ל: