Eved Hashem - אין מקרה בעולם

הוא לבדו עשה, עושה ויעשה כל המעשים. כל המעשים כולם אלפים ורבבות ואלפי רבבה מכוונים בהשגחה מלמעלה. גם חיי האדם בפרטיותם, כל רגע ורגע מהם הוא בהשגחה מלמעלה. כל רגע ורגע מתחדשים בו חיים וניתנים לו אוויר לנשום, עיניים לראות, אוזניים לשמוע ורמ''ח איברים ושס''ה גידים, הפועלים בשיתוף ובשילוב נפלא, ישתבח שמו לעד. נתעכב על כמה ציורים שכיחים בחיינו ללמוד כיצד עלינו להתייחס אליהם.

כתב רבנו החפץ חיים (בספר ''שם עולם'' פרק ג), שכל ענייני צער המזדמנים לאדם, אפילו הוא מושפל ע''י שמחרפים ומגדפים אותו, הכל מדוד מן השמים על פי מידת עונותיו. אלא שמגלגלין חובה ע''י חייב. וכן אם היכוהו, אפי' במזיד, הוא ג''כ בהשגחה מלמעלה. כמו שמצאנו בדוד, שקיללו שמעי בן גרא והשיב דוד: ''ה' אמר לו קלל''. כל זאת עושה השי''ת לטובת האדם, לכפרת עונותיו ע''י העלבון, ואין צריך ליתן לבו כלל להשיב למחרפו. אדרבא, יודה על שהזמין לו דבר שעל ידיו יכופרו עוונותיו. עכת''ד.

על דרך זו מבאר ''החינוך'' (מצוה רמא) מה שציוותה התורה באומרה: ''לא תקום ולא תטור'', שכל מה שעובר על האדם, מטוב עד רע, הוא מאת השי''ת ואין ולא יהיה מקרה בעולם בלתי רצון השי''ת. לכן אין טעם וסיבה לנקום מחברו, לפי שהוא בסה''כ כלי ביד השם ואינו פועל מעצמו כלום. והוסיף (במצוה רמב) דבר פלא: שאפי' בלב לא נקפיד ולא נזכור מה שציער לנו אחד מישראל. והוא נראה דבר קשה מאוד. אבל קל מאוד למאמין, שיודע שהכל מאתו, יתברך, בלבד כי אין עוד מלבדו. והח''ח (בפתיחה לספר ''שמירת הלשון'' אות ט) פסק, שאפילו בלב אסור לנטור.

והוסיף: אם בא למנוע בזה פגיעה מעצמו, פשוט שמותר לו. רק אחרי שכבר נעשה הדבר ואין בידו לשנות כלום, אז ודאי שזהו רצון השי''ת, ויעשה באהבה רצונו כרצונו. ראה מה שביאר ב''חק לישראל'' (מוסר יום ב פ' מקץ) על הפסוק: ''את האלקים התהלך נח'', ולמד שהיה נח מתבודד עם יוצרו, ומרוב הרגלו בהתבודדות, הגם שנכח בקרב בני-אדם, לא היו מטרידין דעתו להיפרד ממחשבתו בבורא עולם, כי היה מביט על כל העולם כעל עדרי צאן, והוא ית' הרועה לבדו ומשגיח בפרטיות. והבין נח שאין בעולם מי שיוכל להזיקו בלא רשותו ית'.

ואם מישהו מכני, אז מי שמכה ניתן לו תפקיד של רצועה ושבט, שהרועה מכה אותי בה. ואם כן, ''שבטך ומשענתך המה ינחמוני''. ע''ש. ועיין ''חק לישראל'' (פ' שמות מוסר יום ג'): כשאני בקרב העם, כיוון שאין רואה סתר לבבי, אלא הוא לבדו, ומשום שמשגיח בי תמיד להיטיב לי, רק הוא לבדו, והיות שאין מי שיוכל להצילני מצרתי זולתו, לכן לא יפסיקו ביני לבינו הנבראים, כי כולם כאין נגדו. ואני והוא לבד עומדים. היינו דכתיב: ''חי ה' אשר עמדתי לפניו''. וראה מה שכתב מרן הח''ח עה''ת (בפ' משפטים) על הפסוק:

''ורפא ירפא'' - מכאן, שניתנה רשות לרופא לרפאות ולא אומרים: אם הקב''ה היכה, אז אסור לנו, או אין באפשרותנו לרפא. למדנו שכל ענייני הצער מזדמנים לאדם מן השמים והמכות שהוא סופג הן משבט עוונותיו בלבד. עיין שם. אם הרים ראשו וספג מכה חזקה מהדלת הפתוחה של ארון המטבח, ואם קילף פרי וחתך ידו בסכין חתך עמוק (חולין ז:

), ואם נפלה מידו מאפרה יקרה מאוד, מלאת אפר ובדלי סיגריות ספוגים במים ונשברה, ונתלכלך הסלון כולו והשטיח, גם ניתזו כתמים על הכותל הצבוע לבן, בדיוק אחרי שסיימה הגב' ניקיון יסודי של הבית - הכל מאת השי''ת, וכל דבר וסיבתו מסובב ע''י מסובב הסיבות. ומעשה במי שקרה לו המקרה האחרון ואמר לבני ביתו: ''אני מוכן לנקות היטב ובשמחה רבה בחורין ובסדקין, את מה ששפך ו'ליכלך' הקב''ה, ישתבח שמו לעד... '' וזו אמת, שהקב''ה שבר את המאפרה! כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.

ואם הרים אדם חפץ שנפל, וחזר ונפל מידו והרימו פעם אחר פעם, במקום לומר:... ''לא הולך לי היום'', עדיף לומר: ''הקב''ה מדקדק איתי, וחוזר ומדקדק איתי פעם אחר פעם לראות כיצד אני מגיב. '' והכל ניסיון. ''המוצא מעות אלף זוז - הרי אלו שלו'', כי בכסף אין סימן ונתייאשו הבעלים. ואף שרואה את הבעלים מחפשים ושואלים מי מצא הכסף, הרי אלו שלו, מפני שבאמת הם מתייאשים מיד. והסביר החזון איש זצ''ל: הקב''ה רוצה שפלוני יפסיד אלף זוז! ורצון הקב''ה שפלוני ירוויח אלף זוז! ומפורש ב''מדרש רבה'' (ס''פ מסעי):

'''משפיל אף מרומם'' - באף (ר''ל, בכעס) שמשפיל לזה, מרומם לזה. ועיין ב''ב (יוד.): רב פפא עלה במדרגה ומעד ונטה ליפול ואמר: כמעט נתחייבתי סקילה כמו מחלל שבת. ולא עלתה על דעתו המחשבה: אפשר שמעדתי בגלל סיבה חיצונית זו או זו. וכ''ז כלול בדברי אסף ע''ה (בס' תהלים ס''פ עו): ''כי חמת אדם תודך. שארית חמת תחגור'', ר''ל:

כאשר חימה וכעס שיש על האדם גורמים לו בעיות למיניהן, והוא אינו מערער עליהן ומודה לה' על שלא הטיל עליו בעיות קשות יותר, אזי השארית של החימה והכעס של בורא עולם עליו, חוגר אותה הקב''ה ולא מענישו יותר, כי יודע ומכיר כבר את ה'. וכמש''כ אבן עזרא עה''ת (פ' בשלח) עה''פ: ''וידעו מצרים כי אני ה''', הכיצד ידעו אם מתים הם כעת? וביאר: רגע אחד לפני שימותו, ידעו שיש בורא עולם! הסבירו המפרשים שאין הקב''ה מגלגל עונש קשה בתורת נקמה, ח''ו, אלא רק כדי שע''י העונש יכיר את ה'.

ואם מושגת המטרה במה שנקרא מעשי היום-יום, אזי מסיר מעליו האפשרות לעונשים קשים וכשכבר מכיר את ה', ה''ז נפלא מאוד, שעי''ז זוכה להיות עבד ה'. ועיין רמב''ם (רפ''ק דתענית), שמדבריו משמע שכאשר אדם זועק אל ה' ויודע שנענש מן השמים בגלל מעשיו הרעים, ידיעה זו לבדה בכוחה להכריח את הצרה להסתלק ולסור מעליו. זאת גם כאשר עדיין לא עשה תשובה! שעצם ידיעת העבירה, ועצם ההכרה שהעונש הוא מן השמים, דיים להרגיע את מידת הדין ולהסירה מעליו. ועיין ''שיחות מוסר'' (מאמר כא), שהמכיר בטעות עצמו, אינו זקוק עוד לעונש.

וזו לשון הרמב''ן בס''פ בא: ''... אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם בסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אלא הכל בגזירת עליון. '' עיין שם. העיקר הראשון מי''ג עיקרי התוה''ק הוא, שהקב''ה נמצא ומשגיח, ר''ל: השגחה פרטית על כל נברא בעולם להחיותו ולגדלו כפי רצונו, יתברך. ואין שום מקרה בעולם או יד הגורל או מזל שבגינו נעשה כך וכך. אלא הכל נעשה בהשגחה פרטית ע''י הקב''ה, ישתבח שמו לעד. וכבר אמרו (בחולין ז:):

''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. '' וב''מדרש רבה'' (פרשה כב אות ד', אחרי מות) מסופר על אבן אחת שסילקוה לצדדים ושוב נמצאה באמצע רשות הרבים. וראה מה שכתבנו על כך לעיל. כן שעות היום של האדם, הדקות והשניות ושבריריהן מתואמות עם פעולותיו ועם כל תנועה קטנה מתנועותיו. כל יום ויום נקבע לו היכן ילך והיכן יעמוד; היכן ירויח והיכן יפסיד. זה גם פי' הברכה שאומרים בבוקר: ''בא''י אמ''ה המכין מצעדי גבר'', שכל הפעולות מושגחות ומכוונות כמש''כ בתהלים: ''מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ.

'' ובתלמוד (במס' סוכה נג.) מסופר על שניים משרי המלך, שנגזר עליהם למות בשער לוז, וחשב שלמה להבריחם כדי שלא ימותו. אך לא הועילה חכמתו, כי בדיוק בשער לוז נפטרו. אמר אז שלמה המלך: רגלי האדם הם ערבים עליו. למקום שמתבקש האדם, לשם יובילוהו. כל זאת רמז דהע''ה בפסוק אחד בתהלים (בפרק מו): ''ה' צבאות עמנו. משגב לנו אלקי יעקב סלה.

'' ופירש בסידור ''אוצר התפלות'', שכוונת דוד המלך זיע''א לרמז על ההשגחה הפרטית שיש על כל אחד ואחד, שאין מקרה ואין הפקרות בעולם, שהקב''ה עמנו כל הזמן והוא, ישתבח שמו, אחד יחיד ומיוחד, מגן עלינו יום-יום ושעה שעה. זאת להוציא מדעות הגויים ומהבלי מחשבות הכופרים והטפשים למיניהם, שחלקם הגם שמאמינים שיש בורא לעולם, טוענים שהקב''ה אינו משגיח בפרטיות על כל נברא, כי הוא גדול כל כך, שברא עולם כזה... והאם אין לו מה לעשות, רק לחשוב על בריה שפלה כמוני? אבל מודים הם שהנביאים והצדיקים ההשגחה דבוקה בהם.

(''בעלי ברית אברהם'' דף 271), ודעתם נגד דעת התוה''ק, כי הקב''ה, ישתבח שמו, נמצא ומשגיח עליו ומפרנסו יום-יום ושעה שעה. וכבר השבנו על דבריהם במקום אחר בספר. והנה רבינו הגרי''ח (בספרו ''עוד יוסף חי'' עה''ת פ' בהעלותך) הביא בעניין השגחה פרטית, שאם הקב''ה רוצה שפלוני תישבר רגלו, לא תרד אבן מהשמים על רגלו ותשברנה, אלא ילך לכאן או לשם, לעבודה או למקום אחר ושם תישבר רגלו. ואם רצון השי''ת לתת לפלוני אלף זהובים, לא יפלו אליו מהשמים אלף זהובים.

אלא יגלגל הקב''ה, עילת העילות וסיבת כל הסיבות, שיעשה פלוני עסק מסוים וירוויח בו אלף זהובים. החי בלי אמונה בהשגחה פרטית חושב לעצמו: אני חכם שיודע להרויח. והשובר רגלו אומר: חבל שעברתי במקום פלוני, אחרת לא הייתה נשברת רגלי. וחבל שאינם יודעים ואינם מביים שהכל מכוון מלמעלה הן לשבט והן לחסד. ועל פי זה פירש רבינו הגרי''ח דברי הגמ' בחולין (סא:), עיין שם דברים נפלאים. ועיין אגרות חזו''א (ח''א קסז), שהביא דברי הרמ''א באבה''ע (סי' ב): לא יתקוטט החתן עם חמיו וחמותו, אלא כל מה שיתנו לו יקח בעין יפה ואז יצליח.

וכשנתבקש החזו''א ללחוץ על צד הכלה להוסיף לנדוניה, השיב להם: ''הברכה שכתב הרמ''א ואז יצליח עדיפה מההשתדלות שלי''. במלים אחרות אפשר לומר, שאין מחסום לפני הקב''ה, ישתבח שמו, לתת לחתן דירה אפילו בחינם. אבל אם רצונו לתת לחתן דירה השווה מאה אלף כשחמיו נותן לו חמישים אלף, או דירה השווה תשעים אלף כשחמיו נותן ארבעים אלף, הרי בשני המקרים הוא חייב להשיג חמישים אלף. זה כוח האמונה בהשגחה הפרטית, שבמקום ללחוץ על קבלת עוד עשרת אלפים, לבקש מה' הצלחה במה שיש.

והקב''ה יעניק ברכה כפי רצונו ית' להשיג ולהרויח כהנה וכהנה, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. הבנה זו היא מדרגתם של צדיקי עולם. הסטייפלר זצוק''ל, כשהיה מברך ואומר: ''מלך העולם'', היית מרגיש עליו בחוש שרק בורא עולם מולך עליו ולא שום כוח בעולם, והיית נוכח כיצד תחושת ההשגחה הפרטית מחלחלת בעצמותיך. ועיין בספר ''מסילת ישרים'' (פרק יא) שכתב: יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה אצל חברו איזו טובה ידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו. הוא מה שאמר החכם:

''ורקב עצמות קנאה. '' ויש כאלה שירגישו בעצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם, בראותם אחד עולה איזו מעלה יתרה עליהם. ואמנם, לו ידעו ולו הבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל. עכת''ד. כן יראת שמים והרהורי קדושה מקורם בידיעה שהוא מושגח בהשגחה פרטית יום יום ושעה שעה, ובידיעה שהקב''ה יודע מחשבות בני אדם, לכן ממילא נשמר הוא מהרהורי עבירה ויראת שמים חופפת עליו כל היום.

כעת לפנינו, לכאורה, קושיה עצומה. אדם שחוטא בעבירה מן העבירות, הרי ברור שהכל נעשה בהשגחת השי''ת. א''כ, כיצד יתכן הדבר שהקב''ה נותן לו הכוח לעשות עבירה ולבסוף החוטא יתבע על זה? גם ידוע לפני בורא עולם שפלוני עתיד למות ברשעו, שהנסתרות לה' אלקינו. והרי תכלית ירידתו של אדם לעוה''ז היא רק לעיסוק בתורה ומצוות, אם כן, לשם מה נולד בכלל איש כזה שעתיד למות ברשעו? ובאמת, קושיה זו היקשה הזוה''ק (הובא בחוק לישראל שלח יום א) ותירץ: אין רשות לשאול שאלות כאלה על דרכי השגחת השי''ת שהם סתומים מעינינו.

ונלע''ד שאין כוונת הזוה''ק שאסור לשאול ושאין תירוץ על זה. אלא להיפך, התירוץ הוא שאסור לשאול. וכוונתו שעניין אמונה פירושו: חוסר ידיעה לנו. ופשוט שיש בזה הנהגה עמוקה של בורא עולם, אלא שלנו, הקטנים, אין זה מובן. לכן עבורנו זה בגדר אמונה: אבל כשלעצמו הוא תירוץ נפלא, שהנהגת השי''ת נפלאת מאתנו ורחוקה מהבנתנו ואנו מאמינים באמונה שלמה שיש בה, בהנהגתו ית'; עמקות וחכמה נשגבה שאי אפשר לנו בשכלנו הקטן להשיגה. ושאלות מעין אלה רק נותנות פתח לבוא בהן אל האמונה.

כי במקום שהשכל אינו יכול להשיב, האמונה נותנת מענה לשאלה. ידוע המעשה בתלמיד הרמב''ן שנפטר צעיר לחיי העוה''ב, שביקשו הרמב''ן להודיעו בחלום למה נפטר צעיר. אמנם אחר זמן בא אליו וסיפר לו דברים הרבה ממלכותא דרקיעא. רק תשובה לשאלה הנ''ל לא השיבו ולא שת לבו אליה כלל ועיקר, וכששאלו הרמב''ן: ''מהי התשובה לשאלה שביקשתיך להשיב לי עליה?'' ענה התלמיד: ''לא שאלתי. בשמים אין שאלות''... וכוונתו שבשמים, שם רואים את האמת גלויה, יודעים שהכל היה מתאים בתכלית הדמיון והתועלת, כפי גזירת חכמתו יתברך. לכן ''לא שאלתי.

'' ומה שלא ביאר לו סיבת מותו צעיר, מפני שאדם הנמצא בעוה''ז, לפי שהוא מלובש בגוף גשמי עכור, אינו יכול להבין חכמת השי''ת. וזו הכוונה: ''בשמים אין שאלות'', ר''ל: אין שאלות כי רואים את התשובות ורואים שהכל אמת. והדברים אי אפשר להסבירם לאנשים בעוה''ז לפי, שכאמור, הם לבושי חומר וצורה. להם אפשר רק להסביר למה אי אפשר להבין. מעשה כיו''ב סיפרו על המגיד ממזריטש זצ''ל.

כל עוד היה חי בינינו בעוה''ז, היה מתפלל הרבה מאוד על הצרות של כלל ישראל, וכשנפטר לחיי העוה''ב וצרה קשה ריחפה על אנשי אותה העיר, עשו שאלת חלום וביקשו לדעת מדוע אין הוא מתפלל עליהם כבעבר. מה גם שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן.

אם בעוה''ז, עולם ההסתר, היה מתפלל הרבה על כלל ישראל, מדוע אם כן כשהוא כעת בעולם הבא, בעולם הבלתי מוגבל, מדוע אינו מתפלל משם על מצבם החומרי הקשה? השיב להם בחלום, שכיוון שהוא כבר נפטר לחיי העוה''ב ואין לו גוף גשמי, ממילא אין הוא יכול להבין ולהרגיש כעת את הצער שהם מצטערים על דברים גשמיים. נראה שאילו היו מבקשים על חכמה, בינה ודעת וסיעתא דשמיא לתורה וליצה''ט, אפשר שבזה כן היה יכול להשפיע לעזור להם.

למדנו יסוד גדול, שלשאלות מסוימות שאין עליהם תשובה, אין הכוונה שבאמת אין עליהן תשובה, כי אין שאלה שאין עליה תשובה. רק יש שאלות שהתשובה עליהן היא שאסור לשאול. וכוונת זו התשובה להורות, שיש בזה עמקות הרחוקה משכלנו ולרוב קטנותנו התשובה לדבר אינה מובנת לנו. אבל גם יתרון יש בזה, שע''י זה מעריכים יותר גדלותו של הבורא, יתברך שמו לעד. שאלות שהתשובות עליהן רחוקות משכלנו מעוררות להעריך כמה גדול הוא, שקשה לרדת לסוף דעתו, דעת עליון.

וזה אמצעי להוליד בקרבנו את תחושת האפסות לעומתו יתברך וההתרגשות גואה ומציפה את גרוננו: ''מה גדלו מעשיך, ה', מאוד עמקו מחשבותיך. '' זכר לדבר - מעשה שהיה בהרב מבריסק, הגרי''ז זצ''ל, שפעם אחת פנה אליו מנהיג צבור בשאלה מסוימת והרב שותק. עברו רגעים אחדים ושוב העלו את השאלה וביקשוהו להשיב מענהו. אמר להם הרב מבריסק: ''כבר עניתי... '' וכשאמרו לו שלא שמעו דבר, השיב להם: ''לפעמים השתיקה היא התשובה... '' ונראה שעניין זה כלול בדברי הזוה''ק שתירץ: ''אסור לשאול''. והוא, כאמור, תשובה נפלאה בענייני אמונה.

אחד העיקרים האומר שלא ישיגוהו משיגי הגוף, גם הוא מרמז על מעלת המאמין. שאף על פי שהוא יודע שאינו יודע, אין נפגמת בשל כך אמונתו כהוא זה. ועיין בכתבי הסבא מקלם ח''א דף לא. עיין שם. על פי זה נבין, בס''ד, יסודן של כמה מעשיות יקרות מן התוה''ק על צדיקי עולם ואחרים בעניין ההשגחה הפרטית. כשהיה דוד המלך, עליו השלום, נרדף ע''י אבשלום בנו, מפורש בכתוב (שמואל ב טו, ל'), שהיה דוד עולה במעלה הזיתים הלוך ובכה, כשראשו חפוי והוא הולך יחף. ובהמשך שם (טז, י''ג):

''וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הולך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר. '' וכשקם יואב שר הצבא וביקש להרוג את שמעי, לא הסכים לכך דוד המלך ע''ה ולא זו בלבד שלא הסכים לפגוע בו, אלא גם הוסיף ואמר: ''הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. '' ראה מה שכתב שם המלבי''ם על כוונת הכתוב: ''וילך דוד ואנשיו בדרך, שאפילו כששמעי זרק עליו אבנים ועפר, לא נטה דהע''ה מדרכו ולא סר לצידה השני של הדרך, אלא המשיך באותו קו הליכתו הראשון, האמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית מהקב''ה וקיבל את הכל באהבה.

ומציין הזוהר הקדוש (ועיין ''שמירת הלשון'' תבונה פרק ח), שבשעה ההיא שקיבל עליו דהע''ה דין שמים באהבה, זכה להיות הרגל הרביעית במרכבה בצד אברהם, יצחק ויעקב! מה הביאו לזכות בזה? - כוח אמונתו החזק בהשגחה פרטית, שהרגיש בחוש שהכל נפעל ע''י השי''ת. וזכה דהע''ה למה שלא זכו לו משה, אהרון ויוסף. נראה כעת דוגמא הפוכה שמביא המקרא. הנה שבטי גד וראובן ביקשו ממשה רבינו נחלה בעבר הירדן מזרחה, לפי שבמקום ההוא מצויים שטחים נרחבים למרעה צאנם.

ומבואר ב''מדרש רבה'' (בפרשת מטות), שהקב''ה כבר הכין עבורם שטחים נרחבים אלה ע''י שעשה מלחמת סיחון ועוג. ואעפ''י שהקב''ה הכין מראש התשתית לביסוסם בחבל ארץ זה, הנה מבואר במדרש שם שעל השבטים גד וראובן נאמר הפסוק: ''נחלה מבוהלת'', ועל שום שנבהלו לבקש נחלה, גלו ראשונים בזמן חורבן בית ראשון. דבר זה נראה, לכאורה מוזר. כי הרי, בסופו של דבר, השבטים גד וראובן קיבלו בדיוק את מה שהקציב להם הקב''ה שיקבלו ולמה נענשו? האם משום שביקשו את מה שבלאו הכי היו מקבלים? התשובה היא:

כן! בשל סיבה זו נענשו! והוא משום חסרון באמונת ההשגחה הפרטית, שאילו היו חזקים באמונה והיה עומד לנגד עלניהם העיקרון האומר, שמה שמגיע לנו יבוא בזמן המתאים גם אם לא נבקשו, לא היו נבהלים לבקש נחלתם ממשה רבינו והיה מצבם מצוין, שהרי גזר כבר הקב''ה שחלק זה יהיה חלקם. אולם עצם פנייתם בבהלה לפני החלוקה לבקש חלקם, הוכיחה שחוששים היו פן חלקם המובטח יחמוק מהם ויפסידוהו לטובת אחיהם.

ולפי שחסרו אמונה, לכן גלו ראשונים, שהמאמין ויודע שההשגחה הפרטית חופפת וחלה על כל פרטי החיים, חש בעצמותיו תחושת אמת שהקב''ה קרוב אליו וייתן לו כל מה שצריך לו בעיתו ולא יהיה נוהג בבהלה ולא יחוש למתחרים על חלקו. ניסיון זה היקר מנסהו בורא עולם בכבודו ובעצמו, שכבודו מלא עולם, לראות אם ינהג לאור אמונתו. נתבונן מזווית אחרת במה שהזכרנוהו במקום אחר. אומרת הגמ' (במס' ברכות ח.), שמי שנושא אשה נוהגים לשאלו: ''מצא או מוצא?''' אם זכה לאשה טובה, התשובה היא כמש''כ: ''מצא אישה מצא טוב.

'' אם לא זכה, התשובה היא כמש''כ: ''מוצא אני מר ממות את האשה. '' נראה מדברי חז''ל הקדושים ש''מצא אשה'' הוא סימן טוב, לפי שמבין שזו מציאה שהמציא לפניו הקב''ה ולפי שמבין שהכל מכוון מאתו יתברך. לעומתו, כל האומר: ''מוצא אני'', כאילו אני חיפשתי אשה כמו שאני רוצה, היות שתולה הסיבה בעצמו ולא בהשגחתו הפרטית ובהכוונתו של בורא עולם, מפסיד הרבה וע''י זה אשתו היא ''מר ממות'' עבורו, רח''ל. נניח, למשל, שקבעו בשמים שיעקב ישא את רחל שיש לה חסרון מס (ים, ויודע הקב''ה שאם ידע יעקב מהחיסרון הזה לא יחפוץ לשאתה לאשה.

מה עושה הקב''ה? נותן לה מעלה כנגד החיסרון. מעלת עושר או משפחה טובה או יופי וכיו''ב, כפי רצונו יתברך. ומשפיע הקב''ה לחתן הנכבד חשק מסוים שנהפך לו לטבע לאהוב עושר, משפחה טובה, או לאהוב יופי או דבר אחר שעל ידו הוא מתרצה בה ועל כל פשעים תכסה אהבה. אבל כעת, לאחר שזכה לשאתה לו לאשה, מתחיל עיקום השכל לבוא לידי ביטוי. כעת תראהו הולך ומספר: ''אני חיפשתי אשה כלבבי ולבסוף מצאתי מה שאני רוצה... '' נו, לך תסביר לו טעותו.

הוא חושב שקיבל ''מה שרצה'', בעוד שבעל כורחו עשה את רצון בוראו, שהיה ושיהיה תמיד המושך בחוטים. ועיין היטב ''חק לישראל'' כי תצא מוסר יום שני. המאמין בהשגחה פרטית מבין שעצם הדבר שהוא חי הוא מציאה לגביו, וכן כל פרט מפרטי חייו הוא מציאה. ''לא אני מוצא ע''י החכמה והמעשים שלי'', הוא יאמר לך, ''אלא הקב''ה, ישתבח שמו, זיכה אותי לאשה כזאת, לבנים ולרכוש שברשותי. אני יודע שרבות מחשבות בלב איש, אבל גם יודע שלסוף עצת ה' היא תקום. טבעים הרבה שונים ומשונים יש באדם.

אבל עצת ה' היא קובעת איזה טבע מסוים מטבעיו יסייע בידו לבנות את ביתו. '' דרכים רבות להקב''ה להביא להצלחת אדם מסוים. ולעתים, מסיבות השמורות עמו, מסובב הקב''ה שדווקא מן העז יצא מתוק. לפסוק בתהלים: ''לכו חזו מפעלות אלקים'' וכו', שתי גרסאות יש לאופן קריאתו. ומבואר בהקדמת ספר ''איש מצליח'', שיש לומר פסוק זה פעמיים. פעם אחת באדנות ופעם אחת באלקים. על פסוק זה אומר ''מדרש רבה'' (בראשית פרשה פח): הקציף הקב''ה אדונים על עבדיהם ליתן גדולה לצדיקים. פרעה קצף על עבדיו ליתן גדולה ליוסף. רוצה לומר:

הקב''ה, ישתבח שמו, כשרוצה לרומם איש מסוים עושה זאת אפילו ע''י שמסכסך בין שני צדדים אחרים, כפי שגזרה חכמתו יתברך וע''י סכסוך זה מתרוממת קרנו של איש מסוים אחר. סימן לדבר מש''כ: ''וסכסכתי מצרים במצרים''. עבד ה, מרגיש את יד ה' בכל דבר, ובכל דבר המתרחש סביבו הוא מבקש למצוא מהו הרמז הנרמז לו מלמעלה. - עבד ה' שניקפה ידו (חולין ז:) מבין שברגע זה הוצא פסק דין לפועל, והוא נותן לבו לכך ומהרהר בתשובה.

- אם היה זקוק לבעל מקצוע שיבצע איזה תיקון בביתו, ונפלטה אנחה מקרבו על הכסף שהוא עתיד להזיל מכיסו עבור התיקון, והנה לשכנו קרתה אותה תקלה והזמין בעל מקצוע, ואגב כך תיקנו את הקלקול שבביתו חינם אין כסף, אם הוא עבד ה', ודאי התעלה באמונתו. - עבד ה' הפותח ספר למצוא חפצו והספר נפתח בדיוק במקום שביקש, הוא מיד מודה לה', ישתבח שמו לעד.

- כשעבד ה' מחפש משהו או מישהו דקה או שעתיים, או יום או יומיים ופתאום פוגשו ברחוב, הוא מבין בפשטות שאין מקרה בעולם, והוא יודע בידיעה ברורה מי שלח כעת את החפץ או את האיש הזה והביאו עד אלי. - כאשר הכל נופל לו מהידיים, עבד ה' מתפלל לבוראו: רבש''ע, אנא, הודיע לי מה אתה מתכון לרמז לי בזה! נפלאות מעניין השגחה פרטית מצאנו ב''חק לישראל'' (דברים מוסר יום א ב) וז''ל: ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין, אעפ''י שלא נצטווה נענש עליה, על שלא שם על לבו, שנאמר במלחמת מדין:

''ויקצוף משה על פקודי החיל'' וכו', ''החייתם כל נקבה''. ולמה לא ענו לו: ''ולמה לא ציווית על כך''? אלא ידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון קל וחומר, והיה עליהם לדעת זאת לבד מבלי ציווי מיוחד על כך. כן בלעם באמור לו המלאך: ''על מה הכית את אתונך?'' היה לו להשיב: ''מה עוון יש שהכיתי את אתוני? ואפילו צער בעלי חיים אין כאן!'' גם כשלחצה רגלו למה לא היה לו להכותה? אלא שהיה לו לחשוב שמא אין רצון הקב''ה שאקללם. וזהו שנאמר:

''חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך'', ואדרבא, איפכא מסתברא, לפי שלא ידע שהיה ניצב לקראתו, לא חטא! אלא כך אמר: ''חטאתי שלא שמתי לב לדעת, שלא פשפשתי וחקרתי באיזה עוון הוא''. מכאן שיהא אדם ערום ביראה, הואיל ומענישים אותו על שאינו יודע, שיש לדעת ולחקור. עכת''ד. וכבר אמר שלמה המלך (משלי יט, ג): ''אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעץ לבו. '' וידוע הסיפור על הגאון הצדיק רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל, שפעם אחת הרתיחה הרבנית חלב וגלש ונשפך הכל. ישב הרב וחשב למה קרה כן.

הרי אין מקרה בעולם והכל מכוון בהשגחה פרטית. לבסוף מצא שכיון שקיבל על עצמו שלא לקנות חלב בהקפה, כי החלבן זקוק לכסף מזומן, והיות שהיום קנתה אשתו בהקפה, לזה גלש החלב. ומעשה אחר באותו צדיק, שהיה מוסר שיעורי תורה לתלמידים בתוך ביתו. באמצע אחד השיעורים הודיעה לו אשתו שהרב מבריסק בא לכאן. מיד הפסיק השיעור, לבש המעיל והכובע משום ''עשה'' דכבוד תורה, והלך לקבל פניו.

אבל הרבנית הטעה אותה דמיונה כי לא היה זה הרב מבריסק, אלא בסה''כ זה היה הדוור שבא להביא מכתבים ואעפי''כ נהג בו אותו צדיק כבוד כמו שהיה מכבד את הרב מבריסק. ובמקום לכעוס ולצעוק על אשתו איך לא ראתה ואיך לא דקדקה, הבין שהכל מכוון מהשמים בהשגחה פרטית. לכן כיבדו, השקהו וליווהו להמשך דרכו בסבר פנים יפות. על כך שהכל מן השמים אומר ירמיה (לב, יט): ''גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם'' וכו'. אשרי הזוכה להגיע לקרבת ה' ולהרגיש שהכל מאתו יתברך. וכמאמר דהע''ה: ''שויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט... ''