Eved Hashem - השתדלות האסורה

ב''מדרש רבה'' (פרשת וישלח אות ג) עה''פ: ''וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו'' - רב הונא פתח: ''מחזיק באוזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו. '' משל לראש הליסטים, שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר אחד והעירו באומרו לו שיקום כי זהו מקום סכנה. מיד קם עליו הליסטים, הכהו נמרצות וטען כלפיו: ''למה הפרעת לי לישון? אני הוא ראש הליסטים!'' כך יעקב אע''ה חזר לארץ ישראל בעוד עשיו ''ישן''. הנח לו לישון! למה לעורר אותו כעת ולהסתבך עמו בצרות? מכאן למד הגר''ח שמולביץ זצוק''ל עד כמה גדול צריך להיות הביטחון בה'.

מה יעקב אבינו חשב לעצמו? - הנה אני כעת חוזר לארץ ישראל ובוודאי ישמע עשיו אחי על דבר בואי, וצריך אני לפייסו ולהוריד בזה מעלי ומעל ראשי את נטל הסכנה הצפויה לי ממנו. אם כך היו מחשבותיו של יעקב אע''ה, מדוע אם כן אמרו עליו חז''ל את הפסוק הנ''ל? כיוון, שכל זמן שהצרה אינה קרובה לבוא עדיין, צריך האדם להתחזק ולהגיע למידת הביטחון והשלווה ולשאוף ולקוות לרחמי השי''ת, כי אז ממילא אין לו מה לדאוג מפני הצרה, שישועת ה' הרבה דרכים לה ויכולה לבוא באופנים אין ספור, ישתבח שמו לעד, וביאת הישועה כלל אינה תלויה בהשתדלות האדם. נמצא, שהדאגה של יעקב אע''ה באותו רגע, בשל

אותה צרה שחשש מפניה, נכללת היא בגדר ''מתעבר על ריב לא לו'', שלא היה עליו עדיין לעשות השתדלות לקדם את פני הרעה, בשלחו מלאכים לפניו אל עשיו אחיו. מה גם, שאפילו אם, חלילה, קרובה הייתה מאוד הצרה להתרחש, היה על יעקב אבינו ע''ה לראות זאת כדבר הנכלל בגדר ''ליסטים ישן'', דהיינו, אומנם הסכנה קיימת וגם קרובה, אולם כל עוד לא באה לידי התרחשות ולא התבטאה בפועל, יכולה היא להיעלם בן רגע בחסדי השי''ת (''תודעה'', וישלח תשנ''ב).

ועיין ב''קריינא דאיגרתא'' (ח''א סי' נד) וראה מה שהביא בשם מרן החזו''א, שכל זמן שאין לסכנה ממשות, וכל עוד אין היא נראית בעין ואינה קרובה למקומך ממש - אין לברוח! כי את המחר אי אפשר לידע כלל, ואיננו בטוחים יותר במקום אחר. והאמת היא, שהכל בגזרת השי''ת, אם כן, המצב שנגזר עליו משמים לא ישתנה ע''י הימלטות למקום אחר, זולת בשעת הסכנה ממש ובמקומה, שאז הדין הוא שעליו להתעסק בהצלתו. וידוע מה שהגאון ''אור שמח'' ז''ל היה אומר: ''החץ הולך אל הכתובת שנמסרה לו משמים.

'' אומנם מי שמתפחד מזה אין למונעו מלברוח ויש להניח לו להשקיט עצביו. והוסיף רבנו זצוק''ל (בסי' נה): מה שאמרו חז''ל (ביבמות סג:) ''אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום - שמא מחר בא ואיננו ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו'', שאין זו רק עצה טובה של חז''ל הקדושים, אלא זו מציאות חיים וקביעה החלטית שאין מקום לדאוג כלל, שבאמת הכל מתנהל עפ''י השי''ת והכל לטובה. ועיין פרש''י (ס''פ בראשית), שכשנולד בן זכר הכל שמחים, למרות שיודעים שסופו למות. בשעת שמחה שמחים ובשעת אבלות מתאבלים.

וכמו המרחק שיש בין הלידה והמיתה, כך צריך להיות המרחק בין צרה שהיא קרובה ובין סתם צרה שאינה קרובה כל כך ואין לחשוש ואין להירתע ממנה, רק יש להתחזק בביטחון בהשי''ת. הדגיש זאת דהע''ה באומרו (בתהלים כב): ''אל תרחק ממני, כי צרה קרובה, כי אין עוזר''. וידועים דברי המשורר: , 'בן אדם, אל תדאג על העבר כי הוא אין והעתיד עדיין. וההווה כהרף עין... קווה אל ה', כי הוא הממציא לך יש מאין ותשועת ה' כהרף עין.

'' אומרים בעלי המוסר, שכאשר מתחבט האדם ומסתבך בבעיה מטוימת ואינו יודע כיצד לנהוג, והוא חסר עצה ותושייה וחושש שיהי' אח''כ בבחינת ''מעוות לא יוכל לתקון'', העצה היעוצה לו היא: ''שב ואל תעשה עדיף'' ומוטב שימשוך ידו מהעניין ויניח להשגחה העליונה לכוונו ולנווט את בעיותיו כרצון השי''ת. וזה מה שאמר יהודה לאחיו: ''לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו'' וע''י שמשך ידו מהעניין, זכה לשבח מפי אביו יעקב אע''ה, שאמר לו (בפרשת ויחי): ''מטרף בני עלית'', ופרש''י: מהחשד של ''טרוף טורף יוסף'' בני, עלית - כי אמרת:

''לכו ונמכרנו לישמעאלים. '' גם בכל מקרה ומעשה שיש בו הכרעה קשה, ויש חשש לטעות שאין ממנה חזרה, ימשוך ידו ויקיים את הפסוק: ''השלך על ה' יהבך'' וכו'. וישמח האדם בבעיה קשה ומסובכת שנפלה לפניו, שאינו מוצא לה פתרון, כי זימנו לו מן השמים את האפשרות להעלות על דעתו שאין פתרון הבעיה תלוי בו כלל ועיקר. רק בבורא עולם תלוי הכל והוא, ישתבח שמו, יסדר העניין על הצד הטוב ביותר.

נוסיף ונאמר מש''כ בספר ''דברי יחזקאל החדש'' (עמ' נא), שהעולם סבור, שכשיש צרה קטנה או דאגה קטנה, אפשר לסמוך על הביטחון בקב''ה, אבל בדאגה גדולה יש לעשות השתדלות והאמת היא הפוכה! בזמן דאגה קטנה ניתן להיעזר גם בכוחות הטבע ורשאי האדם לסייע לעצמו בפעולות טבעיות. אך בבעיה גדולה, שאי אפשר להיעזר כלל בדרך הטבע, פטור האדם מלהתייגע! ועליו להשליך לגמרי את יהבו ואת משא צרותיו ואת דחקו על השי''ת, שהוא יחלצהו מן המצר ושהוא ימציא לו כל הנחוץ לו (ש''י מד''ן).

צא ולמד ממה שכתב מרן החזו''א באיגרותיו (ח''א סי' קסז) על דברי הרמ''א באבה''ע (ר''ס ב): ''ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכים וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו. ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שהאדם לוקח עם אשתו, אינו ממון של יושר. וכל העושה כן, הרי זה נושא אשה לשם ממון (ועתיד הוא שיהיו לו בנים שאינם מהוגנים). אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו ייקח בעין יפה ואז יצליח''. והוסיף החזו''א:

''והצלחה שמבטיח הרמ''א ודאי עדיפה מהשתדלות''! הרי לפנינו מציאות חיים, שהציווי הוא שלא לעשות בה השתדלות. אומנם, בעניינים כאלה צריך לקבל עצה והדרכה מגדולי וחכמי התורה שליט', א.