Eved Hashem - אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה (פסחים פז:)

גדולי התורה שבכל הדורות ועד היום, הדבר העיקרי הבולט אצלם והמבליטם הוא השקידה ועסק התורה, בניצול מירבי של הזמן וללא פשרות. הכבוד האמיתי שאנו רוחשים להם מקורו בעסק התורה התמידי שלהם, וכמו שאמרו במסכת ''אבות'': ''אין כבוד אלא תורה, שנאמר: 'כבוד חכמים ינחלו'. '' וכן אמרו שם: ''אל תתאווה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם. '' וכן אמר דוד המלך ע''ה (בתהלים טז): ''לכן שמח לבי ויגל כבודי'' ופירש באבן עזרא שם: מהו כבוד? - נשמה, שחלק זה ניתן ע''י הקב''ה והנאתה וכבודה הוא התורה בלבד.

וראה במסכת עבודה זרה (סה.) מה שהשיב החכם לאותו גוי שהיה, לפי דעתו, נהנה בהנאה הגדולה ביותר של תועבה הקיימת בעוה''ז. אמר לו החכם: ''הנאה שלנו שווה משלך'' והודה הגוי לדברי החכם. הגאון חזון איש זצ''ל כותב באגרותיו בזה''ל: ''וכל שהאדם מוסיף ביגיעתו, ה''ז מנתק חבלי היצר וממאס בתענוגי ההבלים, ונפשו משתוקקת לרגשי קודש ועונג החכמה ומתק טהרת הלב...

'' וידוע הסיפור שבתנ''ך על אבנר בן נר, שנהרג ע''י שר הצבא יואב בן צרויה, שלפני צאת נשמתו בעוד דמו שותת, היה בכוחו להרוג את יואב שר הצבא, וכשאמרו לו הסנהדרין שעם ישראל צריך גיבור ואין אחר שיכול כעת למלא את מקומו, לכן אל תהרגהו - ויתר מיד על מתיקות הנקמה והסכימה דעתו למות, ובלבד שלא יתחלל על ידו ציווי הסנהדרין, שציווהו שלא יהרוג. ללא צל של ספק, היה צריך להשקיע כוחות נפש אדירים בהתגברו על יצר הנקמה, ובזמן שאוזלים כל כוחותיו, מהיכן שאב את כוח הגבורה הזה? משיב על כך המדרש במקום: ''לפי שהיה בן תורה.

'' כי מי שלומד תורה, תחושת הכבוד הראויה לו באה על סיפוקה מצד עסק התורה, ואין הוא נצרך לנקמה שתצנן את להט יצרו ותשיב אליו את תחושת המכובדות והגבורה. ועיין היטב ב''חק לישראל'' (מוסר ליום שלישי פרשת בחוקותי) כיו''ב ממש. עיין שם. ועיין בספר ''קריינא דאיגרתא'' (עמ' קמ), שכתב: ''עניין נקמה הוא מתוק מאוד, והמוותר עליה לשם שמים, בזמן שהיכולת בידו לנקום, זהו קרבן נורא וקידוש שם שמים, ועושה רעש עצום בכל העולמות וממתיק דינים נוראים''. עיין שם. הנהגה מסוג זה באה רק מכוח התורה, כמבואר לעיל.

ובספר ''ילקוט שמעוני, ' (שמואל ב' ו, כב וב''מדרש רבה'' במדבר פרשה ב) מבואר, שכל המרבה כבוד שמים וממעט כבוך עצמו, כבודו מתרבה וכבוד שמים מתרבה. וכל המרבה כבוד עצמו וממעט כבוד שמים, כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. מפעם לפעם צצה ועולה פה ושם תנועה זו או אחרת, המארגנת שיעורי תורה ויהדות בקרב הנוער והצבור הרחב.

איך נדע אם כוונתם לשם שמים או לא? אם בא אדם אחר ומנסה לארגן עוד שיעור תורה במקום, ואותה תנועה מפריעה לו ומצרה את צעדיו, או אם בא להתקבל אצלם כמלמד, דוחים אותו משום שהשקפותיו אינן מתאימות להשקפותיהם ואינם מתחשבים בכך ולא אכפת להם שהמלמד הזה טוב מהמלמד ההוא ועולה עליו עשרת מונים, מה גם שהאחר אינו מחדיר בתלמידים תורה ויראת שמים, רק יש לו מעלה נדירה שאי אפשר להתחרות עמה, והיא שהוא קרוב משפחה של אותו אירגון מסוים.

באופנים אלה ודומיהם רואים בעליל שאין כוונתם טהורה לעשות נחת רוח לכבוד השי''ת, אלא רק לפרסם בעיר שגם הם נמנים עם מחזיקי היהדות בעיר. מאידך, כששמחים שניתווסף שיעור תורה בקרבם ומחזקים את ידי העוסקים וכיו''ב, ממעשיהם ניכר שכוונתם לכבוד השי''ת. בברכות (סג.) הלל הזקן אומר: ''בשעת המכניסין פזר. בשעת המפזרים כנס''. פרש''י: ''במקום שאין מרביצ (. ם תורה בתלמידים, פזר אתה לשנות לתלמידים. ובשעה שהגדולים שבדור מרביצים תורה, כנס אתה ולא תיטול שררה עליהם, ואחוז במידת הענוה''. עיין שם.

וידוע שאהרן הכוהן טיפל והנהיג את ישראל עשרות בשנים, כמבואר במס' ''אבות'': ''אוהב שלום ורודף שלום'' ומשה רבנו היה בארץ מדין. כשאמר הקב''ה למשה שהוא, משה, יוציא את ישראל ממצרים, העידה התורה על אהרן הכוהן: ''וראך ושמח בלבו'', הגם שהיה גדול ממנו בשנים וסבל הרבה עבור ישראל, שמח בלבו משנודע לו שמשה יהיה המנהיג הרוחני הראשון של עם ישראל. כבוד התורה שרוכש האדם, רק הוא בכוחו להפיג את ארס הקנאה ולהביא את האדם לדרגה מעין זו, וכבר אמר דוד המלך בדברי הימים: ''והעושר והכבוד מלפניך. ואתה מושל ב כל''.

הן היום, בעוה''ר, כבוד התורה ירד פלאים, וכל אחד מתנשא לאמר: ''אני אמלוך! גם תבן גם מספוא רב!'' ומשל הדיוט: ''כרס וזקן - חצי רבנן... '' ועמי הארץ, שאינם מבינים בתורה כלום ומתמוגגים ומתפעלים מדרשן המספר סיפורים יפים ומשבץ בהם ראשי תיבות וסופי תיבות, ובפרט אם משרבב לתוך דבריו כמה מלים ''יפות'' מהזרם החילוני וכמה מלים מן השפה האנגלית וכיו''ב, הרי אותו ציבור מהללו ומשבחו, מפארו ומרוממו וכולם מקלסים אותו ואת דבריו.

מובן שאחרי הדרשה נשאר הרושם של תחושת התפעלות, אבל דברי התורה נמחים ונשכחים מהם לחלוטין, ונתקיים בהם הפסוק: ''שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו'', שהכל פורח מהם... אבל חז''ל לימדונו, שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנא': ''סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא'' (ברכות וא''ו:). וכגודל הקדושה וסילוק שפה זרה ממנו, יותר משפיע על עצמו ועל אחרים ירא''ש טהורה. הרב נאמ''ן שליט''א העיד על מו''א הי''ד, שאף פעם לא אמר ''אנציקלופדיה תלמודית'', אלא ''אוצר תלמודי'', בלשון הקודש.

וכן נזהר בכל זה בשו''ת ''יביע אומר'' בכמה מקומות, כידוע. ומעשה שהיה עם הרב עמיאל ז''ל, הרב הראשי לת''א, שנכנס אדם אחד, שהיה שותף בבחירות לרב הראשי, החזון איש והתייעץ אתו אם לבחור ברב עמיאל או ברב הנוסף, וכך השיבן החזו''א: ''את הרב השני אינני מכיר. אך את הרב עמיאל אל תבחר בו! כי יש לו תואר דוקטור... '' כידוע, נמשלה התורה לשמן זית זך. כל טיפת מים שתיכנס, תוציא כנגדה טיפת שמן.

כך, כל לימוד חול וכל עיסוק בחכמות חיצוניות - מסלקים את חכמת התורה ואת כבודה, וכאשר תראה רודף כבוד, המחפש את כבודו אצל מי שהיום כאן ומחר בקבר, דע, שכבוד התורה ממנו והלאה ושאינו שמן זית זך. היום, בעווה''ר, המימסד החילוני מעריך ומכבד ודורש אחר רב שיש לו תואר כלשהו בלימודי חול, בעוד שכל החכמות הבל ורעות רוח כנגד חכמת התורה הזכה והטהורה. אדרבא, אותם אלה ההולכים שבי אחר הברק החיצוני הנוצץ הזה, הם רק מקלקלים היופי הפנימי האמיתי והטהור, שאין תוכן אחר עמוק ונפלא ממנו.

כמה כואב הלב לראות ולשמוע מי הוא הקובע את המועמד שייגש לבחירות כהרב הראשי של העיר. האם האנשים החרדים לדבר ה', או הרבנים שבדור וגדולי התורה? לא ולא! לא בידיהם הקביעה. אלא בידם של חברי עירייה, שאינם מבינים יהדות מהי וכ''ש שאין להם עסק ולא קרטוב של שיג ושיח בתורה הקדושה, ובידם של גבאים, שחלקם חילוניים וחלקם שונאים שנאה עזה את לומדי התורה, ומחפשים לפי רוחם - רוח רעה - רק רב בעל תואר שיתאים, לעניות דעתם, לרוח הזמן ויהיה כמוץ אשר תדפנו רוח.

לכן אין זה פלא, שרובם המכריע של אותם הרבנים, שנתמנו ע''י המימסד החילוני, חכמת התורה מהם והלאה, ידוע מה שביארו המפרשים (ועיין בספר ''ויאמר אברהם'' פר' ויחי) למה הקדים יעקב אע''ה את אפרים למנשה, מפני שאפרים היה בן תורה אמיתי ללא חכמות חיצוניות כו''ע. מה שאין כן מנשה, שהיה מקורב למלכות והיה בקי בתכסיסי מלחמה וכו' וכו', ורצה יעקב אע''ה לפרסם שכבוד התורה הוא העיקר ושאר החכמות מתאימות לרוקחות וטבחות. וכמו שכתב הרמב''ם באגרותיו, כידוע. כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.

וראה מה שכתב בספר ''קריינא דאיגרתא'' (עמוד רמז): ''ידוע שיש הרבה 'רבנים, שאינם יודעים אפי' צורתא דשמעתא, אבל הם משמשים ברבנות בקהילות גדולות. וידוע שיש הרבה 'רבנים' קלי הדעת, המזלזלים בדיני התורה הקדושה, רח''ל (יכולתי להציג, לדוגמא, רבים מהם, אלא שאין זו הבימה המתאימה לכך). ויש מהם 'מכורים' למפלגה, שהמפלגה היא המוסד העליון שלהם''. עיין שם. גם היראת שמים שלהם נפגעת ומתמרטת עקב החיכוך ובגלל חיבוקי הדב של החברה שהם נמצאים בה והמקלקלת אותם, ונתקיימו בהם דברי הרמב''ם (שבהל' סנהדרין ספ''ג):

''כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו! וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו החכמים שהטלית שמתעטף בה, תהי בעיניך כמרדעת של חמור'' (ועיין מהרש''א סנהדרין ז.). ע''ז אמרו חז''ל: ''אוי לה לרבנות שמקברת את בע לי ה ''. והנה בכל הדורות היו רבני המקום שבכל עיר ועיר מקבלים תעודת סמיכה והוראה אך ורק מגדולי התורה וע''י החכמים שבאותו הדור, כמבו' במס' כתובות (יז.), שהרבנים שבאותו הדור הסמיכו את ר' זירא, ר' אמי ור' אסי לאחר שהכירו את גדלותם בתורה ואת מידת יראת השמים שלהם.

ואחרי שהוכרו ככאלה, שיכולים לזכות את הרבים ולהשיב רבים מעוון. הוסיף המהרש''א שם: ''ובעוונותינו, רבלם מהרבנים נכשלים בזה בדור הזה, וראוי לתקן הדבר ע''י גדולי התורה''. עיין שם. וכן אמרו בסנהדרין (ה:): ''תלמיד אל יורה, אלא אם כן קיבל רשות מרבו. '' ועיין במס' שבת (קל.), עד כמה היו נזהרים שלא להורות הלכה בעירו של רב המקום, הנקרא ''מרא דאתרא''.

וידוע מה שכתב מרן החיד''א על רבנו יוסף קארו, הנקרא ''מרן הבית יוסף'', שזכה להיות רבן של כל ישראל מלפני 400 שנים ועד היום, שכולם קיבלו אותו עליהם לרבם ונסמך להוראה ע''י 200 רבנים שבאותו הדור, וראשי התיבות מר''ן - ממאתיים רבנים נסמך. אבל היום, בעווה''ר, כשנסמכים לרבנות ראשית או לרבנות אחרת ע''י אנשי מפלגה, שרובם ככולם אין להם הבנה בתורה וירא''ש כלל ועיקר, שחלק מהם אף מרימים יד בתורתו של משה רע''ה, לא יתכן לקבל מהם דין רב המקום - מרא דאתרא, כי הרי אמרו חז''ל (סנהדרין כו.):

''קשר של רשעים אינו מן המנין. '' ועיין כיו''ב בשו''ת יביע אומר ח''ז חחו''מ סי' א'. כידוע, רבנות הכפופה למימסד חילוני איננה מסוגלת להביע דעתה בענייני הלכה הדק היטב. ואמר פעם הגאון, מופת הדור, החזון איש זצ''ל, שבמקום שמכהנת רבנות שאינה עצמאית ברוח התורה, במקום שהרב יפסוק את ההלכה, המזכיר והפקידה הם יפסקו את ההלכה. ומעשה שהיה ברב ראשי אחד, ששלח מכתב למועצה מקומית בעיר מסויימת ו''הזהיר'' אותם, שלא יסכימו לקבל עליהם אברך גדול בתורה וירא''ש, בטענה שהוא ''שחור ולא ציוני...

" שומו שמים על זה! להיכן הגענו ?! אברך שהוא משכמו ומעלה גבוה ומורם מעם, שמזה שנים רבות מרביץ תורה ברבים ואהוב על הציבור מאוד ומזכה הרבים בכל כוחו, כיצד אפשר לדחותו בשתי ידיים רק בגלל שאינו שייך לתנועה או למפלגה שלו? והוא אינו יודע, עיניים לו ולא יראה, שרק המעיל שלו שחור, אבל בפנים לבן וטהור הוא; הוא משרת את המדינה באמת ובונה את העם ברוחניות ובגשמיות. תפקיד הצבא לשמור על העם, ותפקיד הרב, האברך, לבנות את העם, כי בלי תורה אין עם ישראל. אם אין עם ישראל, לא תועיל שמירת הצבא.

וכידוע, מרן ראש הישיבה, הרב אלעזר ש''ך שליט''א, ועוד אדמו''רים ורבנים גדולים וצדיקים, שאינם קשורים לרבנות שמטעם המדינה, מביעים דעתם באופן נמרץ והחלטי ובלתי תלוי בעניינים רוחניים בכל נושא בארץ ובעולם, כי התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול (קידושין סו.). אף אנשי השמאל, הרחוקים מתורה ומצוות, אמרו פעם שהרבנות הראשית לא מייצגת את גדולי התורה האמיתיים.

הגאון החסיד, רבי שמעון אגסי זצ''ל (בספרו ''אמרי שמעון'' דף רמג והלאה), כתב מרורות על התנהגותו הקלוקלת של הרב הראשי שמטעם המדינה בבגדד, שנהג בכמה וכמה דברים היפך ההלכה ולא חשש מלעבור על איסור לשון הרע ו (טאר איסורים. עיין שם. כבר הבטיחה לנו התורה: ''כי לא תשכח מפי זרעו. '' ובתלמוד (שבת קלח:): ''אמר רבי שמעון בר יוחאי: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל.

'' הציבור הקדוש, שהיה רחוק מהתורה, קרב אט אט להלוך בדרך מישרים, דרך התוה''ק, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ומשמתקרבים גם יודעים לכבד ולהעריך את אברכי הישיבות ולומדי התורה ויודעים שהתורה מונחת בקרן זווית. גם יודעים מהיכן אפשר לשאוב דברי תורה. זכינו ונתקיימה בנו נבואת עמוס הנביא (פרק ח): ''והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'. '' יש לציין, שגם ברבנות הראשית ישנם יחידי סגולה ממש שנשארו ''סולת נקיה'' בגדלותם בתורה וירא''ש.

נכנסו לגוב אריות ובלעו ''נחשים ועקרבים'' ויצאו בשלום. וכ''ז חסד ה', שבדור היתום שלנו הותיר לנו שריד ע''י רבנים אמיתיים, שעליהם אמרו חז''ל (יומא לח:): ''ראה הקב''ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור...

'' ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת, יש לנו לזעוק חמס ולהתריע על מה שנעשה הפקרות, בעווה''ר, בעיני אנשים ריקים וסוטים, הסוטים מדרך התורה, לדבר עזות ולחוות דעה פסולה וכ''ש לכתוב דרך העיתון - ועוד בעיתונים פסולים ממש - נגד גדולי התורה האמיתיים, ה' עליהם יחיו, ולא יחתו מאימת רבותינו הקדושים, גדולי התורה, אשר מימיהם אנו שותים. הם כותבים עליהם ומדברים כנגדם כאשר ידבר איש אל רעהו, והם לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו, כי רק הקנאה והשנאה מדברים מתוך גרונם נגד כבוד נושאי דגל התורה.

אוי להם מעלבונה של תורה! וכבר אמרו במס' ''אבות'' (פרק ב): ''והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. '' ידוע המעשה שאירע בלוויתו של מופת הדור, החזון איש זצ''ל, באיש אחד שהתלוצץ על הציבור העצום שהשתתף בלוויה וכרגע קט בא עקרב ועקצו. והביאו חז''ל (בברכות יט.

) מעשה באדם אחד, שדיבר על חכם שבעיר ובאותו רגע ממש נפל קנה גדול וכבד מן הגג על ראשו, נפתח מוחו ומת מיד, מפני שהקב''ה חס על כבודם של תלמידי חכמים יותר מכבוד עצמו. עיין שם. וראה מה שכתב בספר ''ויצבור יוסף'' (סי' א סעיף קפד): ''וצא וראה מה שכתבו רבות ('נו בגמ' (סנהדרין דף ק.) עד היכן חשוב ביזוי תלמיד חכם, שאם אומר: הני רבנן (אלו החכמים האלו) חשוב ביזיון ת''ח ונקרא אותו אדם אפיקורוס... ואין לו חלק לעוה''ב. '' וזו לשון מרן השו''ע (יו''ד סי' רמד ס' ואו): ''ועוון גדול הוא לבזות ת''ח או לשנאותן.

וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל מה שנאמר:, כי דבר ה' בזה'. ע''כ. ומי שעינו צרה בת''ח בעוה''ז, עיניו מתמלאות עשן בעוה''ב (בבא בתרא עה.) ולא חרבה ירושלים, עד שביזו בה ת''ח (שבת קיט:). '' עכ''ל. מובן, שהזלזול בנושאי התורה נובע ממדת הגאווה השוררת במי שאין להם תורה ולא ריח תורה והם ריקים ופוחזים ממש. ואמרו חז''ל (בקידושין מט:): ''סימן לגסות הרוח עניות בתורה'', וכגודל גאוותם כן גודל עניותם.

החצופים, פורקי העול ופוקרי היראה, עוד מעיזים להעיר, במר לשונם, הערות על הנהגתם של גדולל הדור, וקויימו בהם דברי הסמ''ע הידועים (בחו''מ סימן ג): ''דעת בעלי בתים - היפך דעת תורה. '' וכגודל עניותם בתורה, כן גדולה גאוותם. ופשוט הוא, שהמזלזל בכבוד התורה, סימן הוא שאין לו תורה, ואם אמרו חז''ל (יבמות קט:): ''כל האומר איו לי אלא תורה, אפי' תורה אין לו'', על אחת כמה וכמה המזלזל בכבוד התורה אין לו כלום ממש, והרי הוא בבחינת: ''והבור ריק אין בו מים'', ואמרו חז''ל (שבת כב.): ''מים אין בו.

אבל נחשים ועקרבים יש בו. '' מוכרים היטב אותם אלה מרשעי עמי הארץ הריקים כאותו צינור חלוד, המתפארים בעצמם, שדווקא הם עושים בשבת קודש ''מי שבירך'' לחיילי ישראל, כאילו באמת יש לאל ידם להשרות ברכה או השפעה חיובית כלשהי, שהם מתנשאים לברך את חיילי ישראל. מי ילמדנו סוד זה כיצד פה דובר נבלה ישפיע ברכה ותתקיים? הרי הכל הבל ומעשיהם מודרכים ע''י רעות רוח.

הם שונאי התורה, הם המזלזלים במצוות ובירא''ש ובלומדי התורה, הם המדברים בשעת התפילה וקריאת התורה, הם הם שכבוד שמים אינו יקר בעיניהם, שכשקריאת התורה מגיעה לסיומה מהסים את כל הקהל ומעמידים אותם לאמירת ''מי שברך'', שבאופן הזה אינו מועיל ואינו מציל וקילמו בעצמם דברי הגמ' (בנדרים לט:): ''בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. '' אבל הם גרועים עוד יותר ועליהם אפשר לומר: בכבודי זילזלתם, בשר ודם כיבדתם. והם באים בטענה בלה ומטולאה כאילו לומדי התורה לא עושים ''מי שברך''.

ולא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו, שהרי עצם מציאות לומדי תורה ועצם לימוד התורה, היא הברכה הטובה ביותר לחיילי ישראל ולכל העם כולו! וכמו שפי' חז''ל עה''פ: ''הקול קול יעקב'' וכו' - ''כשקול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין ידי עשו שולטות. '' ובמס' מכות (יוד.) דרשו חז''ל על הפסוק: ''עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'' - מי גרם לרגלינו שיעמדו (שינצחו) במלחמה? - שערי ירושלים שהיו עוסקין בתורה. עיין שם.

מכאן אתה למד על כל אותם הפוחזים, עמי הארץ והקלים בירא''ש, המדברים סרה בלומדי התורה כאילו הם ''אוכלי חינם'' ו''משתמטים'' וכיו''ב הערות של גנאי, שהם אינם יודעים שזכות הקיום של עם ישראל הוא אך ורק ואך ורק בזכות לומדי התורה! לומדי התורה הם מורידי השפע לעולם והם המגבירים את מידת החסד על מידת הדין. אדרבא, בדיוק להיפך, אותם המזלזלים בכבוד התורה ואותם שאינם משומרי התורה וממקיימי מצוותיה, הם אוכלי חינם! שמוריד הקב''ה שפע עליהם והם אינם שמים על לב להו!ות לו ולברכו ולשמור מצוותיו.

הם המשתמטים מקיום התורה והמצוות, שהטילה עליהם התורה. וכבר כתבנו למעלה כי כ''ז נובע מעניותם בתורה, ודעת בעלי בתים העניים מתורה היא היפך דעת תורה. צא ולמד מש''כ מרן החזון איש, זצ''ל, על גיוס בנות לצבא, שדינו יהרג ואל יעבור, לפי שיש בזה גילוי עריות ממש והוסיף, שגם שרות לאומי לבנות, יהא השרות אשר יהא ובכל מסגרת שהיא, הוא נגד התורה, שהמשרתת כפופה למימסד מסוים על כל נוהליו וסדריו, חוקיו ומשפטיו, ונתונה תחת לחצים והשפעות שליליות, כשאין הדבר תלוי בה. והקלקולים רבו מלהימגות. כבר אמרו חז''ל:

''אין אפוטרופוס לעריות'' (חולין יא:), והרעות שכבר יצאו מפירצה זו ידועים ומוכרים הם. כבר לפנ (. שנים מספר הוציאה קבוצה חילונית חוברת נגד המימסד הציבורי, וכתבו בה דברים מסמרי שיער על הפקרות ועל זלזול בבנות ישראל. והוסיף החזו''א (בספר ''פאר הדור''), שמותר לחלל שבת ולהציל בחורה משרות לאומי! ראה דעתם של בעלי בתים עד כמה עקומה ומעוותת היא בנושאים אלה.

בעוד שאנו אומרים, ששרות לאומי לבנות כמוהו כגילוי עריות ויהרג ואל יעבור, הם, בזויי הדעת, הריקים והפוחזים, ''יפי הנפש'', מכתירים את הנושא בשם יפה וקוראים לזה: ''לשרת את המדינה''. זאת בעוד הם מתעלמים התעלמות מוחלטת ואינם שמים לב לקלקול הנורא הפושה ונובע מהם. אדרבא, בת ישראל השומרת תורה ומצוות, הצנועה בהילוכה, בלבושה, בדיבורה ובהתנהגותה, היא משרתת אמיתית העוזרת למדינה ולעם ישראל כולו.

אם בת ישראל איוותה נפשה לסייע בעשיית חסד, תלך על דעת עצמה בלא שום כפיה של צד או גוף כלשהו, כשהתורה וחוקיה הם הגוף העליון שרק אליו היא כפופה ובהשגחת הוריה בלבד, לסייע לחולים וכיו''ב. אבל בשום אופן לא לסייע לרופאים ולא לאח (. ם! למגינת לבנו, הרבה מכשולים בגילוי עריות יצאו מזה, ה' ירחם. כל המסתכל בעיני בשר ובוחן ללא חכמה, בשכל שהרגש בלבך פועל בו, ועוד קורא לעצמו: ''אוהב ישראל'', טועה מרה טעות עמוקה ויסודית. כי בלא תורה, המושג ''אהבת ישראל'' פשוט אינו קיים.

אין אהבת ישראל בלי תורה! מה שיש הוא דומה לאהבה. רק הוא אהבה עצמית ואינו אהבת ישראל. הוא תאווה הנפעלת ע''י רגש הכבוד העצמי בלבד, והוא משפל סולם התאוות. רגש הוא נתון לתנודות הנפש והוא חולף ומשתנה בנקל. לכן אי אפשר להסמך עליו. אבל שיקול השכל הוא יציב, אמין ובלתי משתנה ומשהוא נפרד מן הרגש הוא כוח עצמאי תקיף. רק התורה ומסורת ישראל חזקים הימנו. לכן אהבת ישראל אמיתית נמצאת רק אצל גדולי התורה האמיתיים, שהם בעלי השכל הישר הבנוי עפ''י התורה הקדושה.

השכל הישר המוכוון עפ''י התורה מנוע מנגיעות אישיות, והמנוע מנגיעות אישיות משיג תענוג נפלא. וכיוון שהעונג והכבוד האמיתיים הם רק ע''י התורה, לכן גדולי ישראל מתענגים באופן נפלא וממילא דעתם צלולה, ואין להם נגיעות כלל ועיקר, ועיקר כוונתם לעזור ולסייע וללא שום תמורה, שכאמור, אין הם צריכים לשום כבוד או לכל עניין ודבר אחר מכל גורם שהוא, שכבר יש להם הכל ממש ע''י התורה. עליהם, על גדולי התורה, ועליהם בלבד אפשר לומר, שאהבת ישראל בוערת בקרבם.

מה שאין כן עמי הארץ שהם ללא תורה ומצוות, וכל שכן אלה מהם המזלזלים בכבוד התורה, ה' יצילנו מהם, שכל מגמתם היא רדיפת העונג והכבוד, שאין לבם, פיהם ושכלם נקיים מתאוות ומנגיעות למיניהן, אי אפשר בשום פנים ואין דרך בעולם בה נסמוך על דעתם ועל הנהגותיהם, ח''ו. אנשים כאלה, שאם נרצה לדון אותם לכף חובה נאמר שהם רשעים, ואם נרצה לדון אותם לכף הזכות נאמר שהם גלמים טיפשים חשוכי חכמה, כיצד אפשר שהם יהיו משרתי הצבור?! מי שאינם כפופים לגדולי התורה, אינם נאמנים ואינם יעילים. כשבר כלי, שאין בו תועלת, הפח הוא מקומם.

כל מתבונן יאמר ברורות שאין להם דין מנהיגות. רק בושה, נזק וקלקול יוצאים מהם, וקשר רשעים, כאמור, אינו מן המנין. מעתה, כל החרד לדבר ה' וכל הכואב את כאבנו על כבוד התורה הקדוש והטהור המושפל, בעווה''ר, והנרמס להשחית ע''י עמי הארץ ופשוטי העם, יקום איתן ויזעק וירעים נגד מי שבחוצפתם ובעניותם כי רבה מעיזים פניהם לפצות פה ולצפצף, להעיר ולהחציף לעומת גדולי התורה בהנהגתם הרוחנית את עם ישראל בכלל ואת שומעי לקחם בפרט, ובאים בטענה מטולאה שקרית, מעורערת מיסודה, כאילו גדולי התורה פועלים עפ''י דחפים מפלגתיים ונטיות זרות, ח''ו! לא היה ולא יהיה כזאת בישראל. הבל

יפצה פיהם ודינם ככופרים בתורה ומזלזלים בכבוד רבותיהם וחייבים נידוי על כך. גדולי ישראל כולם - החשד רחוק מהם, ומעשים זרים אינם בתחום הסטיה שלהם. רק אש שלהבת להבת אהבת ישראל בוערת בקרבם. כבר אמר החזון איש זצ''ל, שכאשר חושדים ומהרהרים אחר גדולי התורה כאילו הם פועלים עפ''י נגיעות, ''אם כן בטלה סנהדרין''. כמוץ השדוף הזה - כך ריקים ופוחזים אנשים אלה, שאינם יודעים להוקיר ולהעריך נושאי דגל התורה.

עפ''י התוה''ק, לבד מהעונש הקשה העומד לפגוע בהם, ה' ירחם, עוד בה, שאנשים אלה חוטאים ומחטיאים את הרבים, והרבה אנשים תמימים שיש להם יראת כבוד כלפי חכמי ישראל, בגלל עזי פנים אלה נושאים בעצמם קל וחומר של אזובי הקיר, וגם הם מתחילים להפגין זילזול בכבוד התורה וסברתם פשוטה ומוטעית, שהם סוברים, שאם אנשים ''דתיים'' מתנהגים כך אל חכמי ישראל, הם ודאי יודעים על מה ולמה, ואנו הרי לא טובים יותר מהם...

תבדוק ותמצא, כמו להוסיף חטא על פשע, שאותם מופקרים, שאותם עזי פנים, חצופי הדור, הקטנים אשר בארץ, בעוד שהם עוסקים בזלזול גדולי התורה והיראה, עוד הם מעריכים ומשבחים אנשי ציבור חילוניים למיניהם וכל מיני זמרים, שכל שירתם ומעשיהם יונקים ממצע הזימה והתועבה. דווקא אותם הם מזמינים לאסיפותיהם ולכינוסיהם והלך הזרזיר אצל העורב. כבר אמר שלמה המלך ע''ה (במשלי כז): ''מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. '' ופירשו חז''ל: אם תרצה להכיר האדם, תבדוק ותראה את מי הוא משבח.

אם משבח אנשים רעים וקלי דעת, הרחוקים מתורה ומצוות, סימן הוא שגם הוא כמותם. ואם משבח לומדי התורה וגדולי ישראל האמיתיים, סימן שגם הוא אוהב תורה ולומדיה, ומקדש במעשיו שם שמים ברבים להגדיל תורה ולהאדירה. כבר כתב רבנו המשנ''ב (בביאה''ל סימן א) על הפסוק (בתהלים קלט, אשר אבן עזרא מגדירו כהפרק המיוחד בכל ספר תהלים, עיין שם):

''הלוא משנאיך, ה', אשנא'' - למי מתכון דהע''ה? אין הפסוק מדבר באנשים, שלצערנו, אינם שומרים תורה ומצוות בזמן הזה - שעליהם כתב החזו''א (יור''ד ס''ס ב), שדינם כתינוק שנשבה אל בין הגויים, ואדרבא, צריך להשתדל עמהם לקרבם ולעודדם בדרכי נועם ובשפת התורה אולי ישמעו וישובו. וכאשר הורה הנסיון ואימתה המציאות מה שנתקיימה בנו, בעזהי''ת, נבואת עמוס הנביא (פרק ח): ''ונתתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים.

כי אם לשמוע דבר ה''' - אלא הפסוק מדבר במשניאי הדת על הציבור, שהם אפיקורסים המתקוממים נגד התורה ורוצים לקלקל תקנות ולהמציא פשרות ביהדות לפי ''רוח הזמן'' ולפי ריפיון שכלם וקוצר דעתם ותאוותיהם הגדולות, דבר שיגרור אחריו הפקרות כללית אשר איש העקום בעיניו יעשה, וע''י זה יעבירו את העם מרצון ה'. עליהם ועל כמותם מצווח הפסוק, שמצוה לשנאותם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל.

לפי האמור, אותם מנהיגי צבור הקוראים לעצמם ''דתיים ולא חרדיים'' ומדברים סרה בגדולי התורה האמיתיים, הרי בפיהם ובמעשיהם כבר הכתירו עצמם כרשעי הדור, שונאי הדת ומקעקעי אושיות התורה, שכבר הקרקע בוערת תחת רגליהם, וצריך להתרחק מהם כמפני עדת קורח ממש. ''סורו נא מעל אהלי האנש (ם הרשעים האלה''! כל זה מצוה לפרסמו ברבים למען כבוד ה ש י '' ת. בזאת זכינו למחות על כבוד התורה, שיעמוד לעד ולעולמי עולמים על אדני התורה, העבודה והיראה.

ויש להוסיף, שבאמת לומדי התורה מתפללים תמיד להצלחת חיילי ישראל, הן באמירת שים שלום וכו', הן בפתיחת ההיכל בשבת קודש באמירת מי שבירך וכו', וכמה פעמים עורכים תפלות יום כפור קטן בערב ר''ח וכיו''ב להצלחתם ולרפואתם. וזכורני שנה אחת בימים הנוראים, הצטרפו לתפלה הרבה חיילים, וכולם עלו לס''ת בכבוד גדול, לשם מצוה בלבד. ויה''ר שהקב''ה ישתבח שמו, ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. ויזכו כולם לחזור בתשובה שלימה, אמן ואמן!