Eved Hashem - שורש האמונה

הנה מבואר בתוה''ק (בפרשת יתרו) שיסוד האמונה נטוע בלב יהודי ולא יעקר לעולם. האמונה בבורא עולם והאמונה במשה רבינו, ע''ה, ובתוה''ק שניתנה על ידו היא אמונה ניצחית. שכתוב בתורה: ''ויאמר ה' אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם''. מכאן למד הרמב''ם (בפרק ח מהלכות יסודי התורה) שמשה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי. שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף.

ובמה האמינו בו? - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. וכה''א: ''פנים ופנים דיבר ה' עמכם''. ומנין שמעמד הר סיני לבדו הוא הראיה לנבואתו שהיא אמת ואין בה דופי? - שנאמר: ''הנה אנכי בא אליך וכו' וגם בך יאמינו לעולם''. עכת''ד. והוסיף הרמב''ם ''באגרת תימן'' שכיון שכל נשמות ישראל, עד ביאת המשיח, היו בהר סיני, ממילא יהודי מאמין בתוה''ק ובבורא עולם. ואדם המדבר דברי מינות ואפיקורסות, יתכן שלא היה במעמד ההוא בהר סיני ואינו יהודי אלא גוי...

שיהודי חייב להיות מאמין, כהבטחת התורה: ''וגם בך יאמינו לעולם''. יסוד הדבר הזה מבואר גם בנביא ישעיהו בתוכחתו את ישראל: ''ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן''. הקשה בספר ''לב אליהו'' על דמיון שמדמה הנביא את ישראל לבעל חיים. הרי אצל בע''ח הוא בטבע שמבינים שפת אדונם המאכילם ועובד בהם אבל אמונה של אדם בבורא עולם הרי היא ע''י עבודה קשה. שצריך לעמול הרבה על האמונה אחרי שמבינים ויודעים שיש מנהיג לעולם ושהעולם אינו הפקר. אם כן, במה הדמיון לבהמה? ותירץ, שמכאן רואים יסוד גדול.

שאמונה היא דבר בטבע אצל האדם, ומרגע שנולד מוכשר הוא לידע ולהאמין שיש בורא עולם, ישתבח שמו לעד. כמו שבע''ח נטע בהם הקב''ה בטבעם להכיר את אדונם, כך האדם נטע בו בורא העולם את היכולת להכיר שיש מנהיג לעולם. נמצא שהיהודי נולד מאמין ונפשו תמיד משתוקקת לדבר שהוא מעל הטבע, דבר שאינו נראה בעיניים ולא נתפס בחושים הגשמיים והוא האמונה. צא ולמד מש''כ בספר ''חיי עולם'' כי אותם הכופרים למיניהם, הטפשים, מזמינים את עצמם להאמין בכל האמונות הטפלות האפשריות.

רק זאת שיש בורא לעולם ושהעולם אינו הפקר הם דוחים על הסף ומכחישים. הן זו טפשות גדולה שאין דוגמתה. שהם דוחים את השכל מפני בצע תאוה. כי שוחד התאוה סיפוקו אינו ממושך והוא רגעי. ומן הרדיפה אחריו הנפש לעולם לא תמלא. ועל פסוק זה שבקהלת: ''וגם הנפש לא תמלא'', אומר המדרש: משל למה הדבר דומה? - לכפרי שנשא לאשה בתו של מלך. כל מיני מעדנים שיתן לה אינם כלום בשבילה, מפני שהיא בת המלך. כך הנשמה אינה נהנית מענייני עוה''ז וממעדניו כלל ועיקר.

וכשאינה מקבלת מה שצריכה, שהוא הנאה מתורה ומצות וירא''ש, אינה רגועה ואינה מיושבת כלל. למצב נפשי זה של אי רגיעה מחפשים הטפשים חליפין באמונות טפלות ובעסוקים צדדיים, המרחיקים אותם יותר ויותר מן העיקר. הם נמצמדים להנאת משחקי הכדור או לאסיפת בולים או לדברים עתיקים שמתפארים בהם וכיו''ב. ויש שנעשים מדוכאים ובאים, בשל כך, לאבד עצמם לדעת. וכבר שמענו על ''בני טובים'' שהיו עשירים גדולים, רק סיפוק בחיים לא היה להם, ה' ירחם על נשמתם.

כ (' תאמר, הרי מצינו הורים צדיקים וישרים, התמימים באמונה ובמעשים טובים שיצאו מהם בנים רשעים מרושעים, כופרים, טפשים וכו', ואם הם יהודים ויהודים מטבעם נולדים מאמינים, הכיצד לא התממשה אמונתם עד שהגיעו לשפל המדרגה? נשיב כי עצם היותך יהודי עדיין אינו מקנה לך את הבעלות על האמונה, רק נותן לך יתרון על פני האחרים, שאם תרצה תוכל להשתמש בו להנאתך ולטובתך. כן אתה מוצא בקורח, שברור שהיה יהודי. שהיה נושא כלי המשכן על כתפיו והיה מזרעו של יעקב אבינו, כמבואר בתורה.

ואעפי''כ הפך אפיקורס וכפר בתורה ובמשה, עד שמר אין משה אמת, ח''ו, ואין תורה מן השמים. וכן מפורש בירושלמי (סנהדרין): ''קורח אפיקורס היה''. הן אמת היא שכאשר מוצאים אנשים טפשים כופרים ואין אנו יודעים ומכירים את הוריהם, יתכן מאוד לומר שהם גויים גמורים שנפלו בינינו ומקורם הוא מהערב רב. וכן אתה מוצא בזמן דהע''ה (שמואל ב כא, ב): ''והגבעונים לא מבני ישראל המה''. וביארו חז''ל (ביבמות עט.

) שהיות שהיהודים יש בהם ג' סימנים שהם רחמנים, בישנים וגומלי חסדים, הרי כל שחסרים ממנו סימנים הללו, בידוע שלא עמדו אבותינו על הר סיני. אבל הקושיה על אותם יהודים גמורים שהפכו כופרים, רח''ל, בעינה עומדת. הכיצד??? על פי המפרשים פשוט הוא. שלפעמים יתכן שאפילו יהודי ודאי יגרר אחק דעות של כפירה ומינות וכיו''ב. והוא באופן שנמצא בסביבה ובחברה שהיא מלאה כפירה ותועבה, אשר רוח זימה ותועבה מרחפת על פניה ואשר דעותיה מקולקלות ונבאשות, והוא מתחכך באנשיה ושומע אותם תדיר.

בזה האופן ברור שאפשר מאוד וקל ביותר לספוג השפעות שליליות והדעות כפרניות ומיניות. היות בסביבה כזאת ממש מכריחה להיות כאחד מהם. כן אם מושחת האדם במדות רעות ומגונות, לא רחוק הוא מלהיות כקורח, שהיה מושחת ונגוע במדת הכבוד והגאוה, שביקש להכנס לנעליים שלא לפי מדתו. השפעת מדות רעות אלה ואחרות על האדם היא כל כך לרעה, עד שבקבלות אפשר לו להגיע לכפירה בתורה ובחכמיה, ובלבד שיזכה לקיים ולממש תאות לבו, רח''ל.

דוגמא לדבר אפשר למצוא בחולים מסוכנים, ה' ישמרנו, שכ''כ הכבידה מחלתם עד שאינם מזהים עוד את הוריהן ומשפחתם. כן היו חולים עתיקים מאוד שלא היה אפשר להבריא את חוליהם, מפני שגילו שכל המחלות שהיו לחולים נספגו זה מכבר בכותלי בתי החולים ובכלים שנשתמשו בהם. כמו שמצינו בביה''ח ''צהלון'' (שבשדירות ירושלים ביפו) שמזה 14 שנים בקירוב חדל לתפקד עוד כבית חולים, אחר שכמה אנשים מתו מן המחלות הספוגות בקירות, וביניהם בנו של מנהל בית החולים ובנו של מנהל אחת המחלקות שהיו שניהם תינוקות.

מבנים אלה תקנתם היא צביעתם או שריפתם. אבל בשום פנים אי אפשר להשאיר המצב כמות שהוא בהדרדרותו. וצריך לדעת כי כך בדיוק הוא ברוחניות. אם החברה היא רעה זה משפיע מאוד על האדם ומחלחל וחודר עד נימי נפשו, עד שיתכן שיצא אפיקורס גמור, רח''ל, הגם שהוא יהודי גמור. על הפסוק בתורה (בפ' כי תבוא): ''ארור מקלה אביו ואמו'' פרש''י מקלה - מזלזל. אם ארתה התורה את המזלזל בהורחו הגשמים, על אחת כמה וכמה שארור המזלזל בכבוד שמים וארור המעז פנים להקשות בהבל פיו:

למה קרה כך וכל? למה ה, לא הציל את פלוני שהיה שומר מצות? למה פלוני עשה מצוה ונענש אחריה? וכיוצא באלו הדיבורים שהם דיבורי זלזול, ח''ו, כלפי שמיא. והמאמין הגדול, הגם שאינו מבין בהנהגת השי''ת, מתחזק יותר ויותר מהכרת כבודו של מקום, וכולו אומר: ''מה גדלו מעשיך, ה', מאוד עמקו מחשבותיך''. וכמש''כ בס, ''קובץ מאמרים'' שהאמונה היא מכלל המצות אשר כל ישראל חייבים בה תכף משהגיעו לכלל גדלות. תינוק מהיותו בן יג' ותינוקת מאז היותה בת יב' שנים.