Eved Hashem - אמונה שכלית ואמונה חושית

בספר ''ברכת פרץ'' (פרשת נח), לרבינו הסטייפלר זצוק''ל, מבאר שיש שני סוגי אמונה: אמונה שכלית ואמונה חושית. אמונה שכלית יש לכל אדם שיודע שהכל נעשה בהשגחת השי''ת. אבל לבצע ולחיות הלכה למעשה עפ''י ידיעה זו, זה נקרא אמונה חושית. ובזה דרגתם הגבוהה של צדיקי עולם שזכו לה, כנחשון בן עמינדב שקפץ למים ולא שאל שאלות. אבל נח, למשל, התקשה להגיע לאמונה חושית. ומדויקת לשון רש''י שכתב: ''אף נח, מאמין ולא מאמין. ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים''. ר''ל:

אמונתו של נח הייתה אמונה שכלית ולא אמונה חושית לכן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. כי רק אז, עקב דחיקת המים, ראה בחוש את ירידת המבול. וכן ריב''ז אמר לקיסר: ''שלום עליך אדוני המלך'', מפני שידע שהוא יהיה מלך. והיאך ידע, האם נביא היה? אלא חכם עדיף מנביא. וידע זאת מכוח הפסוק: ''והלבנון באדיר יפול'', ואין ''אדיר'' אלא ''מלך'' (גיטין נו:). ובעניין שרה אמנו, שצחקה כששמעה שתלד בן, הקפיד עליה המלאך, הגם שבאמת לא ידעה שהוא מלאך ה' כי נדמה לה כערבי.

עם זאת הקפיד עליה המלאך, מפני ששרה, החזקה באמונה בהקב''ה שהוא כל יכול, אעפ''י שהיה המלאך נדמה בעיניה כאדם פשוט, כהדיוט, על כל פנים הייתה צריכה לומר ''אמן'' אפי' על ברכת הדיוט, שזה הענין מראה על חוזק האמונה ועל שאינה מתייאשת, ח''ו, והכל באשר לכל בידו, יתברך, בלבד. וזה הניסיון היה להווכח אם היא חזקה באמונה חושית ממש (רמב''ן עה''ת פרשת וירא. עלון בית דוד וירא תשנ''ב). וב''מכתב מאליהו'' (ח''א עמ' 168) למד מדברי הרמב''ן, שמסיבה זו הראה הקב''ה למשה אותות.

אות הצרעת שנצטרעה ידו, האות עם התנין והאות עם מימי היאור שנהפכו לדם. ללמדנו שאפי' אדם גדול כמשה זקוק עדיין לאותות לחיזוק אמונתו החושית. ובעניין זה ידועים דברי רבנו החפץ חיים שאמר: למה אני מאמין שהשמש תזרח מחר? לא משום שזרחה היום ואתמול ושלשום. רק בגלל שכתוב בתורה: ''יום ולילה לא ישבותו''. לכן אני מאמין שמה שמשמש ביום ומה שמשמש בלילה לא ישבתו לעולם. וזה וכגון זה מורים על אמונה חושית. אומרת הגמ' (בנדרים כב.): ''כל הכועס כל מיני גהינם שולטין בו. ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו''. לכאורה תמוה:

הרי גהינום זה עונש נורא מאוד. ומבואר ברמב''ן ששעה בגהינום קשה יותר משבעים שנים של יסורי איוב! אם כן מדוע מסיימת הגמרא: ''ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו?'' שמדברי הגמ' ניתן לשמוע כאילו ''תחתוניות'' הוא דבר קשה כל כך, שהוא קשה יותר אפילו מגהינום. זאת בעוד שה''תחתוניות'' היא בסה''כ מחלת הטחורים, שהיא מחלה גופנית גרידא. אלא הוא הדבר אשר דיברנו: גהינום זה נורא, אבל תפיסתו היא ע''י האמונה השכלית, כי עדיין לא ראינו בפועל עונש הגהינום.

מה שאין כן תחתוניות, שהיא מחלה גופנית הנראית לעיניים והניתנת לתחושה. והאזהרה עליה היא מתחום האמונה החושית. על האדם מן הישוב אזהרה שהיא מתחום האמונה החושית מרשימה יותר ומשפיעה יותר. לכן סיימה הגמ' באזהרת התחתוניות להרתיע אדם מעבירה, והוא שימוש חיובי בתכונת האמונה החושית. שמחלה גופנית כאן ועכשיו מרתיעה יותר מעונש רוחני, הנתפס רק באמצעות האמונה השכלית. בכל הדורות היו כאלה צדיקי עולם שחייהם היו רווים אמונה והיו רואים אמונה כל רגע ורגע. ע''י זה זכו למעלות גבוהות ביותר בעבודת השי''ת.

הנה הגאון הגרי''ח זוננפלד זצ''ל, כשהגיע המצב הכלכלי בביתו להיות קשה מנשוא וכבר מזמן אזלה פרוסת הלחם האחרונה, רק אז יצא הרב לחפש פרנסה. הוא עלה במדרגות הרחבות של השכונה, פנה לצאת בעד השער שליד ביה''ח ''משגב לדך'' והנה לפתע נצצו לעיניו שני ''נפוליאון'' זהב, מטבע שערכה היה עצום בימים ההם. אמר הגאון זצ''ל: ''אפשר כבר לחזור. יש לי, ברוך ה', כבר פרנסה''. כן סיפרו על הסבא מנוברדוק, שפעם היה יושב ביער עם נר דולק ולומד תורה. לפני שהנר כבה אמר:

''ריבונו של עולם, אני מאמין באמונה שלמה שתמציא לי נר דולק להמשיך ללמוד תורה. '' פתאום ראה צורת יד שהושיטה לו נר דולק ונעלמה. באגרות חזו''א (סימן קסא) כתב: הפרנסה שלי בנסים תדיריים. ובאיגרות מרן הרב שך שליט''א (ח''ג דף עט), כתב: אני, ב''ה, מקיים מצות חומש (אני מפריש לצדקה 20 אחוזים מכספי) ולא חסר אצלי כלום. וידוע מה שהרב מבריסק זצוק''ל היה נזהר שלא להשאיר בכלל לחם בבית. זאת על מנת לחיות למחרת את הציפיה למה שכתוב: ''ברכת ה' היא תעשיר'' ו''ברוך ה' יום יום יעמס לנו''. כך היה חי כאוכלי המן במדבר.

ובפרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה הרב בוורשא שבפולין, ושרר מחסור גדול בלחם, תמך בו עשיר אחד וסיפק לו מדי יום לחם לפי הטף. רק בח' בתשרי השאיר לחם למחרת היום, מפני שהוא ערב כיפור ויש, כידוע, מצוה לאכול לחם בתשיעי (ברכות ח:). בבוקר יום התשיעי בא העשיר והביא לו לחם ומיני תבשיל. לפתע, נפלו פצצות בקרבת מקום ומן ההדף והאבק הרב התקלקל האוכל. אמר אז הרב מבריסק: ''כנראה שגם בערב כיפור הייתי צריך לבטוח בה' ולא להכין מאתמול, כי באופן הזה אפשר שלא היה ניזוק האוכל ע''י ההפצצה''.

זוהי דרגתם של צדיקי עולם שהיו חיים באמונה חושית ממש ובקירבה תמידית לבורא עולם. ועיין ''פלא יועץ'' (ערך אהבה) שכתב: אהבה להקב''ה אחת מתרי''ג מצוות, והיא מצוה תדירית אשר ביד האדם לקיימה בכל עת ובכל רגע ע''י זכירה. והיא מתקיימת במחשבה והרהור בלבד. כי כאשר ייתן אל לבו שראוי לאהוב את ה' אהבה עזה, הרי הוא מקיים מצוה מן המובחר. ואלו המצוות המתקיימות במחשבה, נקל לקיימן, שהרי האדם אינו יכול לעמוד בלתי מחשבה אפילו לרגע. ואם עוסק במחשבות והרהורים רעים במקום לחשוב באהבת האל יתברך ויראתו, אין זה כי אם רוע לב.

ולהגיע לאהבת ה' ממש, יחשוב על כל הטובות שעשה אתו בורא עולם, מיום היותו ברחם אמו, ומכמה רעות הצילו. יהרהר ברוממותו ושלמותו, יתברך שמו, שהוא השלם האמיתי בכל מיני שלמות בתכלית השלמות. ויחשוב עוד שהקב''ה, ישתבח שמו, הרי אוהב אותו באמת יותר מכל דבר אחר בעולם. וכמים הפנים לפנים. וכשייטיב לחשוב ולהרהר בזה, יגיע גם הוא לאהבתו יתברך. והוסיף הרב ''חפץ חיים'' עה''ת (בדף רמט,) שדרגה זו זכה לה שלמה המלך ע''ה, שאומר בשיר השירים: ''מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני'' וכו', ''חולת אהבה אני''.

ורצונו לומר: אף על פי שהיכוני ופצעוני ונשאו את רדידי מעלי, בכל זאת, אם תמצאו את דודי, הוא הקב''ה, תאמרו לו שחולת אהבה אני. שכאז כן עתה אוהב אני אותו בכל לבבי ובכל נפשי ושלא נגרעה אהבתי אליו אפילו כחוט השערה.