Eved Hashem - שורש האמונה

הנה מבואר בתוה''ק (בפרשת יתרו), שיסוד האמונה נטוע בלב יהודי ולא יעקר לעולם. האמונה בבורא עולם והאמונה במשה רבינו ע''ה ובתוה''ק שניתנה על ידו היא אמונה ניצחית, שכתוב בתורה: ''ויאמר ה' אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם''. מכאן למד הרמב''ם (בפרק ח מהלכות יסודי התורה), שמשה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף.

ובמה האמינו בו? - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. וכה''א: ''פנים בפנים דיבר ה' עמכם''. ומנין שמעמד הר סיני לבדו הוא הראיה לנבואתו שהיא אמת ואין בה דופי? - שנאמר: ''הנה אנכי בא אליך וכו' וגם בך יאמינו לעולם''. עכת''ד. והוסיף הרמב''ם ב''אגרת תימן'', שכיוון שכל נשמות ישראל, עד ביאת המשיח, היו בהר סיני ממילא יהודי מאמין בתוה''ק ובבורא עולם. ואדם המדבר דברי מינות ואפיקורסות, יתכן שלא היה במעמד ההוא בהר סיני ואינו יהודי אלא גוי...

שיהודי חייב להיות מאמין, כהבטחת התורה: ''וגם בך יאמינו לעולם''. יסוד הדבר הזה מבואר גם בנביא ישעיהו בתוכחתו את ישראל: ''ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן''. היקשה בספר ''לב אליהו'' על הדמיון שמדמה הנביא את ישראל לבעל חיים. הרי אצל בע''ח הוא בטבע שמבינים שפת אדונם המאכילם ועובד בהם. אבל אמונה של אדם בבורא עולם הרי היא ע''י עבודה קשה, שצריך לעמול הרבה על האמונה, אחרי שמבינים ויודעים שיש מנהיג לעולם ושהעולם אינו הפקר.

אם כן, במה הדמיון לבהמה? ותירץ, שמכאן רואים יסוד גדול, שאמונה היא דבר בטבע אצל האדם, ומרגע שנולד מוכשר הוא לידע ולהאמין שיש בורא עולם, ישתבח שמו לעד. כמו שבע''ח נטע בהם הקב''ה בטבעם להכיר את אדונם, כך האדם נטע בו בורא העולם את היכולת להכיר שיש מנהיג לעולם. נמצא שהיהודי נולד מאמין ונפשו תמיד משתוקקת לדבר שהוא מעל הטבע, דבר שאינו נראה בעיניים ולא נתפס בחושים הגשמיים הוא האמונה. צא ולמד מש''כ בספר ''חיי עולם'' כי אותם הכופרים למיניהם, הטפשים, מזמינים את עצמם להאמין בכל האמונות הטפלות האפשריות.

רק זאת שיש בורא לעולם ושהעולם אינו הפקר הם דוחים על הסף ומכחישים. הן זו טפשות גדולה שאין דוגמתה. שהם דוחים את השכל מפני בצע תאוה. כי שוחד התאוה סיפוקו אינו ממושך והוא רגעי ומן הרדיפה אחריו הנפש לעולם לא תמלא. ועל פס' זה שבקהלת: ''והנפש לא תמלא'', אומר המדרש: משל למה הדבר דומה? לכפרי שנשא לאשה בתו של מלך. כל מיני מעדנים שיתן לה אינם כלום בשבילה, מפני שהיא בת מלך. כך הנשמה אינה נהנית מענייני עוה''ז וממעדניו כלל ועיקר.

וכשאינה מקבלת מה שצריכה, שהוא הנאה מתורה ומצות וירא''ש, אינה רגועה ואינה מיושבת כלל. למצב נפשי זה של אי רגיעה מחפשים הטפשים חליפין באמונות טפלות ובעיסוקים צדדיים, המרחיקים אותם יותר ויותר מן העיקר. הם נצמדים להנאת משחקי הכדור או לאסיפת בולים או לדברים עתיקים שמתפארים בהם וכיו''ב. ויש שנעשים מדוכאים ובאים בשל כך לאבד עצמם לדעת. וכבר שמענו על ''בני טובים'' שהיו עשירים גדולים, רק סיפוק בחיים לא היה להם, ה' ירחם על נשמתם.

כי תאמר, הרי מצינו הורים צדיקים וישרים, התמימים באמונה ובמעשים טובים שיצאו מהם בנים רשעים מרושעים, כופרים, טפשים וכו', ואם הם יהודים - ויהודים מטבעם נולדים מאמינים - הכיצד לא התממשה אמונתם עד שהגיעו לשפל המדרגה? נשיב, כי עצם היותך יהודי עדיין אינו מקנה לך את הבעלות על האמונה, רק נותן לך יתרון על פני האחרים, שאם תרצה תוכל להשתמש בו להנאתך ולטובתך. כן אתה מוצא בקורח, שברור שהיה יהודי, שהיה נושא כלי המשכן על כתפיו והיה מזרעו של יעקב אבינו, כמבואר בתורה.

ואעפי''כ הפך אפיקורס וכפר בתורה ובמשה, עד שאמר ''אין משה אמת (ח''ו) ואין תורה מן השמים''. וכן מפורש בירושלמי (סנהדרין): ''קורח אפיקורס היה''. הן אמת היא, שכאשר מוצאים אנשים טפשים כופרים ואין אנו יודעים ומכירים את הוריהם, יתכן מאד לומר שהם גויים גמורים שנפלו בינינו ומקורם הוא מהערב רב. וכן אתה מוצא בזמן דהע''ה (שמואל ב כא, ב): ''והגבעונים לא מבני ישראל המה''. וביארו חז''ל (ביבמות עט.

), שהיות שהיהודים יש בהם ג' סימנים שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, הרי כל שחסרים ממנו סימנים הללו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. אבל הקושיה על אותם יהודים גמורים שהפכו כופרים, רח''ל, בעינה עומדת, הכיצד??? על פי המפרשים פשוט הוא, שלפעמים יתכן שאפילו יהודי ודאי ייגרר אחר דעות של כפירה ומינות וכיו''ב, והוא באופן שנמצא בסביבה ובחברה שהיא מלאה כפירה ותועבה, אשר רוח זימה ותועבה מרחפת על פניה ואשר דעותיה מקולקלות ונבאשות, והוא מתחכך באנשיה ושומע אותם תדיר, בזה האופן ברור שאפשר מאוד וקל ביותר לספוג השפעות שליליות ודעות כפרניות ומיניות. היותו

בסביבה כזאת ממש מכריחה להיות כאחד מהם. כן אם מושחת האדם במידות רעות ומגונות, לא רחוק הוא מלהיות כקורח, שהיה מושחת ונגוע במידת הכבוד והגאוה, שביקש להיכנס לנעליים שלא לפי מידתו. השפעת מידות רעות אלה ואחרות על האדם היא כל כך לרעה, עד שבקלות אפשר לו להגיע לכפירה בתורה ובחכמיה, ובלבד שיזכה לקיים ולממש תאות לבו, רח''ל. דוגמא לדבר אפשר למצוא בחולים מסוכנים, ה' ישמרנו, שכ''כ הכבידה מחלתם עד שאינם מזהים עוד את הוריהם ומשפחתם.

כן היו בתי-חולים עתיקים מאוד שלא היה אפשר להבריא את חוליהם, מפני שגילו שכל המחלות שהיו לחולים נספגו זה מכבר בכותלי בתי החולים ובכלים שנשתמשו בהם. וכמו שמצינו בביה''ח ''צהלון'' (שבשדרות ירושלים ביפו), שמזה 14 שנים בקירוב חדל לתפקד עוד כבית-חולים, אחר שכמה אנשים מתו מן המחלות הספוגות בקירות, וביניהם בנו של מנהל בית החולים ובנו של מנהל אחת המחלקות שהיו שניהם תינוקות. מבנים אלה תקנתם היא צביעתם או שריפתם אבל בשום פנים אי אפשר להשאיר המצב כמות שהוא בהדרדרותו. וצריך לדעת כי כך בדיוק הוא ברוחניות.

אם החברה היא רעה זה משפיע מאוד על האדם ומחלחל וחודר עד נימי נפשו, עד שיתכן שיצא אפיקורס גמור, רח''ל, הגם שהוא יהודי גמור. על הפס' בתורה (בפ' כי תבוא): ''ארור מקלה אביו ואמו'' פרש''י: מקלה - מזלזל. אם ארתה התורה את המזלזל בהוריו הגשמיים, על אחת כמה וכמה שארור המזלזל בכבוד שמים, וארור המעז פנים להקשות בהבל פיו: למה קרה כך וכך? למה ה' לא הציל את פלוני שהיה שומר מצוות? למה פלוני עשה מצוה ונענש אחריה? וכיוצא באלו הדיבורים שהם דיבורי זלזול, ח''ו, כלפי שמיא.

והמאמין הגדול, הגם שאינו מבין בהנהגת השי''ת, מתחזק יותר ויותר מהכרת כבודו של מקום, וכולו אומר: ''מה גדלו מעשיך, ה', מאד עמקו מחשבותיך''. וכמש''כ בס' ''קובץ מאמרים'', שהאמונה היא מכלל המצוות אשר כל ישראל חייבים בה תיכף משהגיעו לכלל גדלות. תינוק מהיותו בן י''ג ותינוקת מאז היותה בת י''ב שנים.