Hilchasa Kinachamani · Talmud Index (107)

כא וזה שאמר רב לרב שמואל בר שילת כד תמחי לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסאני, תמחי לשון טהרה ינוקא היא בחי׳ מאור הקטן בחי׳ מו״מ באמונה לא תמחי אלא בערקתא דמסאני לא תוכל לשמור האמונה שלא ינקו ממנה החיצונים אלא ע״י ערקתא דמסאני בחי׳ רצועות של תפילין שיקיים ודובר אמת בלבבו כמו רב ספרא (ל״ק להיט)(ראה תפילין ה), כה הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין, אמר המגיד ז״ל שאלו שניהם א״א שיהיו במקום אחד היינו תורה וגדולה כי כשרוצה להחכים עומד לדרום ע״כ א״א לו להעשיר כי כשהוא בדרום אזי איננו בצפון כ״א הוא בתכלית העניוות שהוא אין ממש אזי אינו עומד בשום צד ע״ כ אפשר שיהיה תורה וגדולה במקום אחד כמו מרע״ה ורבינו הקדוש (ל״ק קסב} (ר׳ המגיד ממעזריטש זצוק״ל). עג אמר רבב״ח האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חוורתא ברישא, פרשב״ם אש לבנה ומלאך מזיק הוא, ומחינן לי׳ באלוותא דחקיק עלי׳ אהי׳ אשר אהי׳ גלא הוא היצה״ר דמטבע לספינתא שרוצה להשפיל המלכות דקדושה היא היצ״ט ומתחזי כי צוציתא דנורא חוורתא ברישא כי היצה״ר מתלבש עצמו במצוות אעפ״כ מלאך מזיק הוא ומחינן לי׳ באלוותא דחקיק עלי׳ וכו׳ היינו עיקר הכנעתו של היצה״ר הוא ע״י התורה שהיא כולה שמותיו של הקב״ה (ל״ק א). עג אמר רבב״ח זימנא חדא היה קאזלינין בספינתא וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגבי׳ וקדחה אגמא עילו׳ סברינן יבשתא הוא וסלקינן ואפינן ובשלינן אגבי׳ וכד חם גביה אתהפיך ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן. חזינא האי כוורא הוא בחי׳ הצדיק הדור הנקרא דג דיתבא לי׳ חלתא אגבי׳ היינו התפילות שאנו מתפללים שכביכול פנה עורף אלינו יתבא לי׳ כי צריך לקשר את התפילה להצדיק שבדור וקדחא עלי׳ אגמא היינו הנשמות הנקראין עשבין הבאים עם התפילה וסברינן יבשתא הוא היינו שהתפילות אינם עושים פירות אבל באמת אינו כן אלא סלקינן ואפינן ובשלינן היינו כל התפילות עולין ובונים השכינה ביותר וכשישתלם קומתה של השכינה ע״י רוב התפילות וזה כד חם כאשר יכמרו רחמיו גבה איתהפיך יתהפך מדת הדין למדת הרחמים ואי לא מקרבינן לספינתא בחי׳ חסד בחי׳ הספנין רובן חסידים היינו למעני למעני אעשה כי צריכין אנחנו שבחסדו יגאל אותנו אי לא חסדו הוה טבעינן ח״ו בגלות (ל״ק ב־ו). עג אמר רבה בר בר חנא לדידי חזי לי ההוא אקרוקתא פי׳ ר״ש צפרדע היינו צפר דעה דהוי כי אקרא דהגרוניא מלשון קרא בגרון היינו נגינה שנמשכת ממנו ואקרא דהגרוניא כמה הוי שיתין בתי היינו ע״י מה מתקנים כששומעים נגינה ממנגן שאינו כשר שיתין בתי פי׳ ר״ש תלמודא קאמר לה היינו שילמוד תלמוד אתא תנינא ובלעה פיר״ש רבה קאמר לה ע״י שלומד שלא לשמה בשביל שיתקרא רבי יבלע אותה הנחש אתא פושקנצא ופי׳ ר״ש עורב היינו ע״י שילמוד בלילה ובלעה מגין עליו מן הנחש וסליק ויתיב באילנא פי׳ המהרש״א שהוא בחי׳ אברהם חסד היינו החוט של חסד שנמשך עליו מגין מן הנחש ת״ח כמה נפיש חילא דאילנא היינו כ״כ גבר חסדו שאפילו ע״ז יכול להגן (ל״ק ג). עג אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוא קאזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסייה ומתה ואידחוהו מיא ושדיוהו לגודא וחרוב מיניה שיתין מחוזי ואכלי מיניה שיתין מחוזי ומלאו מחד גלגלי דעינא תלת מאה גרבא משחא וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוה קא מנסרי מגרמיה מטללתא ויהבי למבנינהו הנך מחוזי. ספינה לשון חשיבות בחי׳ מלכות שחקר רבב״ח איך בנ״י מעלין אותה וחזינא האי כוורא ישראל מכונין דגים כמ״ש וידגו לרוב דיתבא לי׳ אכלא טינא בנחיריו חוטם בחי' תפלה שנתערב שרץ טומאה בתפלתו מה עשה האיש הזה עשה שלוש בחי׳ וז״פ ומתה ואידחוהו מיא ושדיוהו לגודא ומתה זה בחי׳ ווידוי דברים בבחי׳ כל המומתין מתוודין ואדחוהו מיא זה בחי׳ צדקה בחי׳ שלח לחמך ע״פ המים ושדיוהו לגודא לשון גדר בחי׳ הצדיק שגורר פרצותיהן של ישראל שקירב א״ע להצדיק וע״י שלש בחי׳ אלו וחרב מינה שיחין מחוזא רמז על חורבן ממשלת עכו״ם והצדיק הורה לו דרך הישר לפי שורש נשמתו ואכלו ממי שיחין מחוזא כי הדרן ואתאן לבתר תריסר ירחא שתא כי יש ב״א שיוצאין מהקדושה הכלולה בשנים עשר שבטי י־ה והם לבתר תריסר וכו׳ שיוצאין מכלל ישראל ע״י מעשיהם הרעים וחזינן דהוו מנסרי מגרמייהו דהיינו שהעוונות חקוקים על עצמותם ויהבו לבניינא הנך מחוזא היינו ע״י שנתעורר איש הישראלי בתשובה גורם שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדושה ועוזרים לעובדי השם (ל״ק ד־ס>. עג אמר רבב״ח זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכורא תלתא יומא ותלתא לילותא איהו בזקיפו ואנן בשיפולי וכי תימא לא מסגי ספינתא טובא כי אתא רב דימי אמר כמיחם קימקומא דמיא מסגא שיתין פרסי ושרי פרשא גירא וקדמא ליה איהי ואמר רב אשי ההוא גילדנא דימא הואי דאית ליה תרי שיצא. ספינתא לשץ חשיבות בחי׳ יראה יראת ה׳ היא אוצרו שהיא עיקר החשיבות שיצא לשון צרה בחי׳ ואכלה ותרגומו ואשיצי תלתא יומא ולילותא הם המצות שיש בהם מושכלות ומקובלות וחוקות וכתיב והגיח בו יומם ולילה (יהושע א) איהו מ1ק ן יפו ואבן בשיפולו בחי׳ ישמח ה׳ במעשיו ישמח ישראל בעושיו כמיחם קומקמא דמיא דא מוחא מסגי שיתין פרסא בחי׳ ששים גבורים רעם גבורותיו וכי שדא פרשא גירי פרשא בחי׳ חסד שמפרש תעלומות גירי בחי׳ חצים בחי׳ שב לימיני קדמה לי׳ איהי בחי׳ יראה שהיא קודמת לאהבה שרבב״ח סיפר ממדת היראה שע״י יכולין לידע בין קודם גז״ד ובין לאחר גז״ד חה בין שיצא ואיך יכולין ע״י המצוות שהם בחי׳ תלתא וכו׳ ודווקא כשעושין בשמחה שאין רוצה בשום שכר ואעפ״כ צריך להקדים היראה ואז תבוא אליו האהבה ממילא (ל״ק ה־ה).

עג אמר רבב״ח זימנא חדא הוה אזלינן במדברא וחזינן הני אוחי דשמיטן גדפייהו משמניהו וקא נגדי נחלי דמשחי מתותייהו ואמינא להו אית לי מנייכו חולקא לעלמא דאתי חדא דליא לי אטמא וחדא דליא לי גדפא כי אחאי לקמי׳ דרבי אלעזר א״ל עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. שרבב״ח הלך לחקור במדת ענוה אוחי בחי׳ חכמים בחי׳ הרואה אווז וכו׳ יצפה לחכמה דשמיטין גדפייהו פרש״י נוצות בחי׳ מחלוקת שאין משגיחין על שמבזין אותם וע״ש זה נקרא חכם כי סייג לחכמה שתיקה משמנייהו מחמת שאוחזין עצמן בבחי׳ שמנת עבית כי זה עושין בשביל תשובה ונגדי נחלי דמשחא מתחותייהו היינו ע״י שתיקה זוכין לכבוד אלקי שהוא בחי׳ שמן ואמינא להו אית לי מנייכו חולקא לעלמא דאתי חדא דליא לי אטמא וחדא דליא לי גדפא אטמא היא בחי׳ נקודה התחתונה ששומע בזיונו ושותק וגדפא היא נקודה העליונה שזוכה לכבוד אלקים והראו לרבב״ח שזכה לאלו הבחי׳ אר״א עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין כי ישראל יתנו דין לכל באי עולם והם ישפטו כל הדינים (ל״ק ו־ו). עג ארבב״ח אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך טורא דסיני אזלי וחזאי דהדרן לה עקרבי וקיימין כי חמרי חיוורתא ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי. תא אחוי לך טורא דסיני בחי׳ עצות ששם קבלו תרי״ג עיטין חזאי דהדרי לה עקרבא היינו שיש עצת רשעים שע״י אין יכולים לקבל עצת צדיקים וקיימי כי חמרא חיוורתא זה בחי׳ ציצית שהיא שמירה מעצת הנחש חיוורתא היינו לבן כי עכשיו זה עיקר הציצית ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי פרש״י על הגלותי היינו ע״י ציצית יכוליץ לבוא לעצת צדיקים שהם בחי׳ אמת וע״י אמת באים לאמונה וע״י אמונה תבוא הגאולה (ל״ק זה). עג ארבב״ח אמר לי ההוא טייעא תא ואחוי לך מתי מדבר אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמבסמו וגנו אפרקיד והוה זקיפא בירכיה דחד מינייהו ועייל טייעא תותיה בירכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מיסתגי לן אמר לי דילמא שקלת מידי מינייהו דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מיסתגי ליה אזלי אהדרתיה והדר מיסתגי לן. מחי מדבר שהראה לו הרשעים שאינם דביקים בצדיקים כי מדבר לא היתה רוח צפונית וכו׳ (יבמות עב) היינו רוח חיים דקדושה מהיכן הם משלימים חסרונם והראה לו דהוו דמי כמבסמי פר״ש כשתויי יין בחי׳ עשו הרב דקליפה שמשם מקבלין הרשעים הרוח חיים להשלים החסרק וזהו וגני אפרקיד פר״ש פניהם למעלה כי הרוח שלהם גדול לפי שעה והוה גבה בירכיה דחד מינייהו זה מורה על גודל ההצלחה של הרשעים ועייל טייעא תותי׳ בירכי׳ הצדיק נקרא טייעא כי רכיב גמלא הקיף רומחא בחי׳ רוח מ׳ היינו התורה שנתנה למ׳ יום היינו שהצדיק קבל הרוח חיים מהתורה והוא נקרא רב חסד ועכ״ז עייל תותי׳ בירכי׳ תחת הצלחת הרשע בחי׳ כבלע רשע צדיק ממנו וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מינייהו ששבר מרה רעה מאחד מד׳ יסודות שהגביר הרשע על עצמו ולא מסתגי לן אעפ״כ לא עלתה לו להשפיל את הרשע אמר לי דילמא שקלית מידי מינייהו שמא יש לך אחד מד׳ יסודות שלא תקנת איזה מדה רעה שלהם דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי לי׳ שיש קבלה שמי שלוקח איזה מדה רעה של הרשעים אינו יכול לצאת מהם ולהכניעם אזלי אהדרתי׳ היינו שהחזרתי מה שהי׳ אצלי אחיזת הרע שלהם והדר מיסתגי לן שאז עלתה בידינו לצאת מתחת ברכיו ולהשפילו כי צדיק גמור הוא יכול להשפילם בחי׳ משפיל רשעים עדי ארץ (ל״ק ח). עג ארבב״ח זימנא חדא הוי קאזלינן במדברא ואתלוין בהדן ההוא טייעא דהוי שקיל עפרא ומורח לי׳ ואמר הא אורחא לדוכתא פלן והוא אורחא לדוכתא פלן אמרינן לי׳ כמה מרחקינן ממיא ואמר לן הבו לי עפרא יהבינן ליה אמר לן תמניא פרסי תנינין יהבינן ליה אמר לן דמרחקינן תלתא פרסי אפכית ליה ולא יכלת ליה. טייעא סוחר ישמעאל בחי' כי שמע ה׳ (בראשית טז) בחי׳ צדיק הדור שהוא כלול מכל התפלות ואיתלוין בהדן שקשרנו עצמנו עם הצדיק הדור שקל עפרא ומורח בחי׳ תפלה ואמר הא לדוכתא פלן שהי׳ יודע להעלות כל תפלה לשער השייך לשבטו אמרינן ליה כמה מרחקינן ממיא מבחי׳ שפכי כמים לבך (איכה ב) אמר לן תמניא פרסי היינו לימוד התורה חמשה חומשי תורה ושלשה תפלות תנינן ויהבינן לי אחר הלימוד יהבינן לי׳ להריח כמה מרחקינן ממיא ואמר לן תלתא פרסא היינו שלש תפלות והראה לנו סימן שעדיין לא הגענו למדריגת שפכי כמים ובו׳ אפכית בחי׳ אף תשוב צור חרבו (תהלים סט) כי אם היו התפלות בבחי׳ שפכי לא הי׳ משיב צור חרבו (ל״ק ט־ד). עג אמר רבב״ח אמר לי ההוא טייעא תא ואחווי לך בלועי דקרח אזלי וחזאי תרי בזעי דהוי נפיק מינייהו קטרא שקל גבבא דעמרא ומשיי׳ במיא ואנחי׳ ברישי׳ דרומחי׳ ועיילי התם וכי אפיק הוי איחרך איחרוכי אמר לי אצית מה שמעית ושמעית דהוי אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין אמר לי כל שלושים יומא מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין. בלועי דקרח בחי׳ מינות כי קרח מין הי׳(ירו י שלמי סנהדרין חלק) וחזאי תרי ביזעי דנפיק מנייהו קיטרא בחי׳ חרון אף שגורמים במינות בחי׳ עלה עשן באפו(תה : לים יח) ושקל גבבא דעמרא ומשיי׳ במיא בחי׳ עומר שעורים בחי׳ מרדכי ואסתר בחי׳ המחאת כף וריקודין ואנחי׳ ברישא דרומחא רומח היא בחי׳ רוח מם שהוא מארבע רוחות בחי׳ רוח הצדיק איש אשר רוח בו ואפקינהו ואחרך איחוכי לשון חיים ואריכות ימים כי ע״י ביטול הגאוה עי״ז החכמה על תיקונה ועי״ז יחי׳ ויאריך ימים אמר לי אצית להו ושמעית דאמרין משה אמת ותורתו אמת כי כשמתקרב לצדיקים לקבל מהם הרוח ועי״ז נשבר הגאוה ואז מכירין אפילו אלו שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא ית״ש, ואמר לי כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם להכא ואמרי הכי משה ותורתו אמת פר״ש בכל ראש חדש כי שרש התשובה היא ר״ח כי בר״ח אמר הקב״ה הביאו עלי כפרה (שבועות ט) וזה בחי׳ תשובה ובשביל זה גם קרח מוכרח לאיזה תשובה בר״ח אבל התקזובה אינה מועלת כי עיקר התשובה בעוה״ז ואעפ״כ אין גיהנם בר״ח כמו שאר ימים (זוהר תרומה קנ) וזה מהדרא להו גיהנם כי בר״ח הגיהנם אינו אלא חרטה וזה מהדרא להו גיהנם כי החרטה היא הגיהנם של ר״ח (ל״ק י־ט).

עג אמר רבב״ח זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא וחזאי להאי ציפרתא דהוי קאי עד קרסולי׳ במיא ורישי׳ ברקיע ואמרינן לית מיא ובעינן למיחת לאקורי נפשין נפק ברת קלא ואמר לן לא תחותו להכא דנפלה לי׳ חצינא לבר נגרא הכא הא שבע שנין ולא מטי לארעא ולא משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפא מיא אמר רב אשי האי זיז שדי הוא דכתיב וזיז שדי עמדי. ’ ציפרתא היא בחי׳ הדיבור שהיא אמצעי בין האדם ובין השמים בחי׳ תבונות התורה דקאי עד קרסולי׳ במיא כי הדיבור צריך להאיר באדם שהוא במדריגא פחותה ואמרינן לית מיא היינו שא״א לזכות לדיבור אלא ע״י שיהא האדם בעיניו אפס ואין ובעידן לנחותי לשון שפלות להיות עניו אך הי׳ לאקורי נפשין היינו כי מחמת שיודעין ביזוי הגדלות ע״כ הם ענויס בשביל להתכבד ולהתייקר נפק ברת קלא ואמר לא תחותי להבא שהזהירם הבת קול שלא יהיו ענוים בשביל להתכבד כי זה העניוות היא תכלית הגדלות דנפלה חצינא לבר נגרא הא שבע שנין ולא מטיא לארעא שהבת קול הודיעה להם שורש הגדלות שהיא מנפילת ההתפארות של הקב״ה שהיא לבושו בחי׳ גאות לבש (תהלים צג) דנפלה חצינא לבר נגרא חצינא בחי׳ לבוש בר נגרא זה הקב״ה (חולין ס) אלקיכם נגר הוא מנפילת הלבוש הזה נתהוה הגדלות בחי׳ שבע בתי ע״ז שעי״ז גלו ישראל מארצם (גיטץ פח) בחי׳ הא שבע שנין ולא מטי לארעא שע״י עון זה לא חזרנו לארצנו ולא משום דנפישי מיא שלא תאמר מחמת שרבים הגוים גלל כן לא חזרנו לארצנו אלא משום דרדיפי מיא היינו ע״י רדיפת הכבוד והגדלות אין יכולין לחזור לארץ ישראל אבל איך זוכין לשבר הגדלות הוא ע״י שמירת הברית וזה שאמר רב אשי האי זיז שדי הוא בחי׳ שמירת הברית בב׳ בחי' יחודא עילאה ויחודא תתאה עי״ז הכבוד כשלימות ועי״ז זוכין לדיבור המאיר לו לתשובה (ל״ק יא־ז). עג אמר רבב״ח לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא דהוה קא רהיט אקופא דשורא דמחוזא ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא מתתאי ולא יכיל לי׳ זימנא חדא הוי מסרגין ליה תרתי חיותא וקיימין אתרי גשרי דדונג ושוור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקט חרי כסא דחמרא בידיה ומורק מהאי להאי ולא נטפי מינייהו נטפא לארעא ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה ושמעית מלכותא וקטליה. הורמיז פי׳ ר״ש שד בר לילותא זה ת״ח שד יהודי שעיקר הלמדן מתורה שבע״ם והוה רהיט אקופא דשורא זה הצדיק שנמשל לחומה שת״ח ש״י רודף את הצדיק הדור ורהיט פרשא פר״ש לפי תומו כי הוא רודף גם התנא שחידש זאת התורה אבל לפי תומו כי זה נעשה ממילא בלא מתכווץ כי רכיב סוסיא מתתאי כי ע״י שלומדים בקדושה מחזירים נפשו לתוך גופו כמ״ש שפתותיו דובבות בקבר אבל ולא יכיל לי׳ שהתנא לא יכול לסבול לנשק עצמו עם ת״ח ש״י אשר נבילה טובה הימנו ואם יקשה לך איך זה בא שמתורת התנא יכול הלמדן להכשל ותירץ ע״ז זימנא חדא הוי מסרגין ליה תרתי חיותא כי יש שני מיני חיות רוחני וגשמי ולפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה להמשיך חיות גשמי אבל התנא מחמת דביקותו בחיות רוחני קיימי אתרי גשרי דדונג כי זה דומה לגשר של דונג שאין יכולים לעמוד עליו ושוור מהאי להאי כי מתוך שלא לשמה קופץ לשמה ומחמת טובת העולם קופץ מלשמה לשלא לשמה ועי״ז יש בתורתו בחי׳ ופושעים יכשלו בם התיקון לכל הנ״ל ונקיט תרי כסא דחמרא בידי׳ כי יש שני בחי׳ יין בחי׳ תורה שבע״פ ובחי׳ בינה ליבא ומורק מהאי להאי בחי׳ חיבוק שיקבל באהבה את הרדיפה וישמח ביסורין ולא נטפהו מינייהו לארעא ואותו יום יעלו שמים ירדו תהומות הוה היינו שהשכינה ישבה בין תרץ צדיקייא צדיק עליון וצדיק תחתון כשלומדין בקדושה זה בחי׳ נשיקין שנושק עצמו עם התנא ושמע מלכותא וקטליה ע״י שהצדיק ישכיל ויבין מהחירופץ וגידופץ של הת״ח ש״י מאיזה תורה שבע״ פ זה נמשך וכשמהפך החירופין להלכה שהיתה מקודם עי״ ז וקטליה לשד יהודי (ל״ק יב־ד). עג אמר רבב״ח אישתעו לי נחותא ימא בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומיא דגלא חלת מאה פרסי זימנא חדא הוי אזלינן בארחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא דהוי כמבזר ארבעץ גריוא ביזרא דחרדלא ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא ורמיא לה גלא קלא לחברתה ואמרה לה חברתי מי שבקת מידי בעלמא דלא שטפית וניתי אנא וניחרבי׳ אמרה לה פוק חזי גבורתא דמרך דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר שנא׳ האותי לא תראו נאום ה׳ וכו׳. נחותא ימא ממשיכי ימא דאורייתא לזה העולם בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומיא דגלא תלת מאה פרסי היינו שני השינץ בחי׳ שני שכליים דהיינו השכל של קיבוץ נפשות והשכל של העלאת נפשות להמשיך תורה והגלים הם הנפשות זימנא חדא אזלינן באורחא אורח לשון זיווג שנכנסנו לעורר זיווגא דקב״ה ושכינתי׳ והוה כמבזר ארבעין גריווא ביזרא דחרדלא שעי״ז מוריד התורה שניתנה לארבעים יום ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא כי יש הבל וכו׳ אשר יש צדיקים וכו׳ אשר רבים נתפקרו עי״ ז שרואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו ואם היינו מעלים הרבה נפשות הוה מקלינן לשון קולא לא היה ההבל הזה קשה להעולם ורמיא גלא קלא לחברתה מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתיה וניתי אנא וניחרבי׳ כשאלו הנפשות חוזרים עם החכם שהוריד התורה נתוסף בהם אהבה זה לזה ומעוררים זה אח זה אולי יש איזה מדה שעוד לא תקנת אז אני אסייע לך לכלות מדה הזאת ממך והשיב לו פוק חזי גבורתא דמרך שהוא החכם ראה כמה גדול כוחו דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר פר״ש אפילו כרוחב החוט לא יכולתי לצאת מן החול פ׳ אח שואלת שמא שבקתי מדה בעולם שעדיץ לא תקנתי אותה תדע חברתי שעדיין אני משוקע בכל התאות ולא יצאתי מן החול אל הקודש אפילו כמלא חוט ובודאי מי שהוא במדריגה זאת לית דעבר שא״א לבוא לבחי׳ עיבור אעפ״כ פוק חזי גבורתא דמרך כח החכם שאף נפש שלי העלה בבחי׳ עיבור (ל״ק יג־ו). עג אמר רבב״ח לדידי חזי לי אורזילא בר יומא דהוי כהר תבור והר תבור כמה הוי ארבעה פרסי ובי׳ משכא דצווארי׳ תלתא פרסי ובי מרבעתא דרישי׳ פרסא ופלגא ורמא כופתא וסכרא לירדנא. אורזילא בר יומא היינו הכבוד שהיא אצל העכו״ם בזילותא ולמה נקרא בר יומא כי בכל יום מוכן הכבוד לצאת מן הגלות ע״י משיח צדקנו והוה כהר תבור הר לשון גדלות תבור כפי שבירת הגדלות כן מעלין הכבוד והר תבור כמה הוה ארבע פרסי היינו ארבע בחי׳ שפלות לפני צדיקים בינונים ורשעים וגם יחזיק עצמו למטה ממדריגתו ומשכא דצווארי׳ תלתא פרסי בחי׳ ג׳ דברים שדרך ב״א להתגדל בהם חכם גבור עשיר ומרבעתא דרישי׳ פרסא ופלגא כי הת״ח ע״י לימודו גורם זיווג וממשיך נשמה בהירה לבנו זה נקרא פרסא וגם ע״י לימודו מתנוצצין הנשמות ומעוררין הפושעי ישראל בתשובה וגם מולידין נשמות הגרים זה מכונה בשם פלגא כי הם רחוקים מהקדושה וצריך יגיעות להפשיט בגדים הצואים כי הם מונעים ומפסיקים לחזור להקב״ה וזה ורמא כופתא וסכרא לירדנא כי הירק מפסיק בין קדושת א״י לחו״ל (ל״ק יז־־ה).

עג אמר רבב״ח אמר לי ההוא טייעא תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע בהדדי אזלי וחזאי דעביד כוי כוי שקילתא לסלתאי ואנחתיה בכוותא דרקיעא בהדי דמצלינא בעיתא ולא אשכחיתה אמרי איכא גנבי הכא א״ל גלגלא דרקיע הוא דהדר נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה. דנשקי ארעא ורקיעא בחי׳ שלום בעצמיו הגוף עם הנשמה עי״ז עבידי כוי נעשה תפלה ושקלית לסלתאי ואנחי׳ בכוותא דרקיע סלתאי בחי׳ פרנסה שגם אלו התפלות שהם לצורך הגוף לא הי׳ כוונתו רק עבור נשמתו כי ממילא כשנתקן ברוחניות נתקן גם בגשמיות ועד דמצלינא בעותי,לא אשכחה היינו אע״פ שחקן ברוחניות לא נמשך לו שפע גשמיות אמר איכא גנבי הכא שגונבים השפע שלי השיב לו גלגלא דרקיע דהדרא היינו גלגולין דנשמתין היא הגורמת שאץ לצדיק כדי פרנסתו (ל״ק יד־ט). עג אמר רבב״ח לדידי חזי לי ההוא אקרוקתא דהוי כי אקרא דהגרוניא ואקרא דהגרוניא כמה הוי שיתין בתי א תא תנינא בלעה אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק ויתיב באילנא תא חזי כמה נפיש חילא דאילנא אמר ר׳ פפא בר שמואל אי לאו דהוי התם לא הימני׳. אקרוקתא פרש״י צפרדע מלה מורכבת צפור דעה צפור היא יראה ודיעה היא שורש היראה ודמיא לאקרא דהגרוניא לשץ קרא בגרון תורה שבנגלה כי ע״י עלית היראה לדעת זוכין לתורה שבנגלה ואקרא דהגרוניא כמה הוי שיחין בחי בחי׳ חפלה חסד כי זה חסד השי״ת שנתן לנו רשות לקראו בתארים של בשר ודם והוא נמצא לנו ואמא תנינא ובלעה תנינא בחי׳ נחש שמסית את האדם שיתפלל לתועלת עצמו ואתי פושקנצא ובלעי׳ פי׳ ר״ש עורב מי שנעשה אכזרי על בניו כעורב שמתפלל בלי תועלת עצמו ונתבטל כל גשמיותו עי״ז וסליק ויתיב באילנא שזוכה לבחי׳ תורה שבנסתר ששם מדור הנשמות תא חזי כמה נפיש חילא דאילנא בחי׳ סתרי תורה שאץ יכולין להתלבש בשום גוף רק במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב (ל״ק טו־ה). ער רבי יוחנן משתעי זימנא חדא הוה קאזלינן בספינתא וחזינא האי כוורא דאפי׳ רישיה ממיא ודמיא עיני׳ כתרי סיהרי ונפיץ מיא מתרתי אוסייא כתרי מברי דסורא. וחזינא האי כוורא הוא הצדיק דאפיק רישא ממיא כי גם הצדיק א״א שיהא דבוק תמיד בחכמה עליונה ובעת שהוא עוסק בעסקי עולם אז ודמיא עיני׳ כתרי סיהרי כי כשדבוק בחכמה עיניו מאירות כשמש אבל כאשר מסלק עצמו מהחכמה נשארים עיניו בחי׳ ירח ונפיץ מיא מתרי אוסייא הם בחי׳ תרץ משיחין כתרי מברי דסורא סורא בחי׳ עכו״ם ע״ז כי כל העץ אומות נכללץ בבחי׳ עשו וישמעאל והם עתידץ להמשך כנהרות אצלם ללמוד דבר ה׳. גם התרץ אומץ עשו וישמעאל הם תרץ עננץ דמכסיין על העיינץ בשביל זה צריך הצדיק לבטל מדביקותו כדי שלא יתגברו על עיניו ויתבטל חכמתו לגמרי אבל ע״י תדיץ משיחץ שיפוצו מעיינותיהם חוצה ויהפך לכולם שפה ברורה לא יצטרך לבטל מדבקותו (ל״ק טז). עד רב ספרא משתעי זימנא חדא הוה קאזלינא בספינתא וחזינן ההוא מ ' ו ' רא דאפיק רישא ממיא ואית לי' קרני וחקיק עלייהו אנא ברי׳ קלה שבים והוינא שין פרסא ואזלינא לפומא דלויתץ אמר רב אשי ההוא עיזא דימא הוי דבחישא ואית ליה קרנא. כוורא זה בחי׳ הטוב חלקי הנשמות ובחי׳ גרים שהצדיקים מאספים אפיק רישי׳ ממיא היינו שמוציא השכל מן הכסילות והוי לי׳ קרנא בחי׳ צדקה שהיא עיקר הקרן קימת לעוה״ב והקיק עלייהו שע״י צדקה נעשה חקיקה שדיבורי הצדיק נחקקים בספריהם ועי״ז הטוב רוצה לשוב לשרשו כי הטוב ווכר אנא בריה קלה שבים היינו שאני למעלה מכל העולמות יוד הוא החכמה שמתפשט בכל העולמות ומם הוא ארבע עולמות בריה קלה כמו כל דבר קל צף למעלה כן הנשמה היא למעלה והוינא שין פרסה שין היא המחשבה שנחלקת לשלש ראשים שכליות מדותיות מעשיות פרסא בחי׳ רגל עצה היינו שהנשמה נזכרת שהיתה תחלה במחשבה ובה נתייעץ בבריאת עולמו והשתא אזלינא לפומא דלויתן היינו לכליון והפסד ועי״ז מרחמת על עצמה ונעשין בעלי תשובה וגרים אמר רב אשי ההוא עיזא דימא עיזא בחי׳ עוז יראה דבחישא שנעשה ע״י שהצדיק מחפש ההתפארות שבב״א מישראל ואית לה קרנא היינו אהבה שנתגלה ע״י הצדיק כי ע״י כל בחי׳ הנ״ל נתגלה אור הצדיק שעי״ז זוכין ליראה ואהבה (ל׳׳ק יז־ח). עד רבי יונתן משתעי זימנא חדא הוה קאזלינא בספינתא וחזינן ההוא קרטליתא דהוו מיקבעי בה אבנים טובות ומרגליות והדרי ליה מיני דכוורא דמיקרי בירשא נחית בר אמוראי לאתויי ורגש ובעי דנשמטיה לאטמיה וזרק זיקא דחלא ונחת נפק ברת קלא ואמר מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דר׳ חנינא בן דוסא דעתידה לשדיא בי׳ תכלתא לצדיקי׳ לעלמא דאתי. קרטליתא פירש״י ארגז בחי׳ רוגז ואבנים טובות בחי׳ עטרה בחי׳ רחמנות שע״י הפרת הכעס ברחמנות נעשה מזה עטרה לענוים והדרי לה מיני דכוורא דמיקרא בירשי בחי׳ אמונה ונחית בר אמוראי לאתויי ובעי דנשמטיה לאטמיה. בר אמוראי זה שאץ לו אמונה כשלימות אטמי׳ דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן דהיינו שהאמונה רצתה להפיל אוחו לשנאת חכמים וזרק זיקא דחלה ונחית חלא בחי׳ התגברות המינות עי״ז ונחת את הבירשא שהפריד האמונה מן ההנהגה שתוכל להתקיים ממשלתו.

אבל דע שמן השמים אץ מניחים אותו ליקח הממשלה בבחי׳ ונפקת ברת קלא מה אית לכו בהדי קרטליתא דאיתתא דר׳ חנינא בן דוסא דעתידא למישדי ביה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי, היינו ע״י שלימות האותיות של דיבורי אמונה כי ר״ח ב״ד מדתו אמונה וא׳ש׳ת׳ בחי׳ אותיות ר״ת א׳בנים ש׳לימות ת׳בנה אבנים הם אותיות ונשלמימ ע״י אמונה ואותיות הם במלכות ומנהיגות כי ההנהגה ע״י הדיבור וזה בחי׳ תכלת שהיא בחי׳ התכלית שנתגלה בתוך הקרטליתא בתוך המנהיגות ע״י אשת רחב״ד ע״י אבנים שלימות תבנה לצדיקייא לעלמא דאתי שהצדיקים משיגים התכלית שהיא עלמא דאתי (ל״ק יח). ער וז״פ רב יהודא הינדואה משתעי זמנא חדא הוה אזלינא בספינתא וחזינא ההוא אבן טבא דהדר ליה תנינא ונחית בר אמוראי לאתוי׳ אתא תנינא קא בעי בלע לספינתא אתא ציפרא פושקנצא פסקי׳ לרישיה איתהפיכו מיא והוו דמא אתא תנינא חבריה שקליה ותליא לה ואחייא הדר אתי קא בעי בלעה לספינתא הדר אתי פושקנצא פסקה לרישיה שקליה לההוא אבן טבא שדייה לספינתא הוה ציפרא מליחי בהק אותבינהו עלייהו שקלוהו ופרחו להו בהדיה. זימנא חדא אזלינא בספינתא זה בחי׳ שורש הרצון ששם קבורת משה בחי׳ כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג) וחזינא ההוא אבן טבא דהדר ליה תנינא היינו אבן שלימה רצונו דהדר לי׳ תנינא זה מצח הנחש שמסבב ומתגבר על הרצון ונחית בר אמוראי לאיתוי׳ היינו בחי׳ החכם שבקדושה בחי׳ (משלי ז) אמור לחכמה אחותי את שהחכם רצה להתגבר להעלות הרצון לקשרו לשורש הרצץ אתא תנינא קא בעי בלע לספינתא היינו שבא בחי׳ מצח הנחש שורש חכמת הטבע ורצה לטבוע הספינה בחי׳ שורש הרצון כי מצח הנחש רצה להתגבר גם בשורש הרצץ להטיל פגם וכפירה שם ח״ו אתא פושקנצא היינו עורב פסקיה לרישיה פי׳ שבא בחי׳ עורב היינו צדקה כי עיקר עבודת הצדקה בחי׳ עורב להפוך האכזריות לרחמנות ועי״ז מתגברים על מצח הנחש חכמת הטבע וזה שאתא פושקנצא דהיינו עורב בחי׳ צדקה ופסקי׳ לרישי׳ שחתך ראש הנחש שהכניעו והרגו ע ״י צדקה אתהפיכו מיא שעי״ ז שהכניע מצח הנחש עי״ז נכנעו ונפלו קול שאגת החיות רעות והוו דמא זה בחי׳ ישמח צדיק כי חזה נקם וכו׳ כי נשמע קול הקריאה של יו״ט אחא תנינא חברי׳ שקלי׳ ותליא לי׳ ואחיי׳ שבא בחי׳ מצח הנחש ונטל את האבן טוב בחי׳ אבץ שלימה רצונו ותלי׳ לי׳ היינו שהטיל בו ספק שהטיל ספק ברצון ועי״ז ואחיי׳ שחזר וחי' כי חכמת הטבע חזרה ונתגברה וזה הדר אתי קא בעי בלעה לספינתא שחזר ובא התנין מצח הנחש לבלוע ■ הספינה בחי׳ שורש הרצון ח״ו הדר אתי פושקנצא פסקי׳ לרישי׳ שהרג את מצח הנחש והכניעו כי תמיד מכניעין את מצח הנחש ע״ י הצדקה ושקלי׳ לההוא אבן טבא ושדיי׳ לספינתא כי אחר שהכניע את מצח הנחש חכמת הטבע לגמרי אזי נטל האבן טוב בחי׳ הרצון ושדי׳ לספינתא שהשליכו לשורש הרצון ששם מקשרין כל הרצונות הוה ציפרי מליחי בהדן אותבינהו עלייהו שקלוהו ופרחו להו פי׳ שהיה עמנו ציפרי מליחי היינו נפשות ישראל מבני עמנו שטעו אחרי חכמי הטבע שהם בחי׳ חיות רעות שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו וזה ציפרי מליחי כי הם כצפרים האחוזות בפח וזה מליחי לשון ממולח היינו מבולבל כי גם הם נתבלבלו ע״י חיות רעות הנ״ל וטעו ג״ב אחריהם ועכשיו פרחו להו ויצאו לשלום ע״י האבן טוב הנ״ל ע״י בחי׳ רצון שנתגלה עתה ואזי כשנתגלה הרצון אזי נעשה יראה וע״י יראה מקבלין החסד וזה ג״כ בחי׳ פרחו ובחי׳ פרח מטה אהרן לבית לוי היינו בחי׳ השפעת החסד ע״י היראה שנעשה ע״י התגלות הרצון (ל״ ת ד־יא) (ר׳ כל העניינים מהתורה ד׳ ותבין). עד אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן זימנא חדא הוה קאזלינן במדברא והוה אטמא דבשרא בהדן פתחנא ונקרינא ואנחנא אעישבא אדמייתינין ציבי חלם אטמא וטוינין כי הדרן לבתר תריתר ירחי שתא חזינהו להנהו גומרי דהוו קא מלחשי כי אתאי לקמיה דאמימר אמר לי ההוא עישבא סמתרי הוה הנהו גומרי דריתמא הוו. היינו שסיפר שפעם אחד הלך במדבר זה בחי׳ תיקון אמונה שהאמינו בו ית׳ והלכו אחריו במדבר והוה אטמא דבשרא בהק אטמא בשרא זה בחי׳ גרים שהם ערלי בשר שעל ידם בא בחי׳ החתים בשרו כי ע״י עלית האמונה הנפילה נעשו גרים שעל ידם מתגבר ח״ו חותם דסט״א ופתחינן היינו שתקננו בחי׳ החתים בשרו ונעשה חותם דקדושה שהוא בחי׳ (שמות כח) פיתוחי חותם קודש לה׳ היינו בחי׳ תיקון המוחין ונקרינין בחי׳ צמצום המוחין שלא לצאת חוץ לגבול ואנחנא אעישבא זה בחי׳ כלליות המאכלים היינו אחר שהיינו מתקנים אח המוחין הנחנו עצמנו אעישבא לתקן את המאכלים שלא יזיקו ויפגמו את החלום ותיקון זה נעשה ע״י חיזוק המלאך שנתחזק ע״י התחדשות הרצון ע״י השמחה וזה אדמייתינן ציבי בחי׳ התחדשות הרצון שזה חיזוק המלאך שעי״ז הוא תיקון המאכלים חלים לשון חלום וגם חלים לשון התקשרות והתחברות כי החלום היה מחובר משני כחות מכח המלאך ומכח השד מחמת שעדיין לא נתקנו המאכלים וזה וטוינן לשון תענית היינו שהיינו מתענים כי התענית מביא שמחה שהיא תיקון החלום כי הדרן לבתר תריתר ירחי שתא היינו כשחזרנו ובאנו לחודש ניסן והוא ר״ה למלכים ואז הוא חיזוק המלאך ואעפ״ב חזינהו להנהו גומרי דקא מלחשי היינו שגם לבתר תריחר ירחי שתא שהוא ניסן אז ג״ כ בוערים הגחלים היינו בחי׳ חימום הלב שע״י חמימות בא טומאה הידוע ובאמת בניסן הוא חיזוק המלאך והיה ראוי שיתבטל אז הטומאה לגמרי כי אתינא לקמיה דאמימר אמר הנהו עישבא דסמתרי הוו היינו שהמאכלים הנ״ל שהם בחי׳ עישבא של סם תרי הוו שהיה כלול בהם שני כחות סם חיים וסם מות היינו כח המלאך וכח השד כי קודם תיקון המאכלים אזי נתערב בהם כח השד הנהו גומרי דריתמא הוו ריתמא היינו רותם זה בחי׳ תיקון המרכבה היינו שהודיע לו אמימר שהחמימות בא מפגם המרכבה ע״י עוות המשפט שלזה אין תיקון כ״^ ע״י קישור המרכבה בחי׳ רתם המרכבה וזה ר׳י׳ת׳מ׳א׳ ר״ ת ת׳וכו ר׳צוף א׳הבה מ׳בנות י׳רושלים שמנפילת אהבה זאת בא החמימות הנ״ל ואין תיקון כ״א ע״י בחי׳ רתם המרכבה היינו קישור המרכבה בחי׳ מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים (ל״ת ה־טז) (ר׳ כל העניינים של התורה ה ותבין). עד מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע שהיו באין בספינה והיה רבי אליעזר ישן ור׳ יהושע ניעור נזדעזע ר׳ יהושע ונינער ר׳ אליעזר א״ל מה זה יהושע מפני מה נזדעזעת אמר לו מאור גדול ראיתי בים א״ל שמא עיניו של לויתן ראית שנאמר עיניו כעפעפי שחר. ר׳ אליעזר ור׳ יהושע זה בחי׳ בן ותלמיד ר׳ אליעזר זה בחי׳ בן שהשגתו בחי׳ מה בחי׳ מה חמית בחי׳ כי לא יראני האדם כי א׳ל׳י׳ע׳ז׳ר׳ ר״ת ע׳ין ל׳א ר׳אתה א׳לקים ז׳ולתך י׳עשה וכו׳ שזה בחי׳ בן ר׳ יהושע זה בחי׳ תלמיד שהשגתו הוא בחי׳ מכה״ כ בחי׳ ההשגה של דרי מטה שצריך לעוררם ולהקיצם שלא יתייאשו עצמן וזה בחי׳ ר׳ יהושע כי י׳ה׳ו׳ש׳ע׳ ר״ת יחיו מתיך נבלתי י׳קומון ה׳קיצו

ו׳רננו ש׳וכני ע׳פר ומשה רבינו שהוא בחי׳ חכם הדור שהוא מאיר בבן ותלמיד ע״כ היה לו בן שהיה שמו אליעזר ותלמיד ששמו יהושע כי אליעזר בן משה הוא בחי׳ ר׳ אליעזר הגדול כמובא (מ״ר במדבר יט) על פ׳ ושם האחד אליעזר האחד המיוחד כי משה רבינו ביקש על זה שיהיה ר׳ אליעזר מיוצאי חלציו ונתקיים כן וזה מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע מעשה הוא מה ש״ע כמובא בכתבים היינו בחי׳ מקיפים שהם בחי׳ ש״ע נהורין של אור הפנים יחי׳ מה וזה שהיו באין בספינה שהיו מהלכין בים החכמה ששם מתגלין אורות המקיפין וזה בחי׳ ספינה לשון ספון וטמון בחי׳ המקיפים שהם ספונים מעין כל והי׳ ר׳ אליעזר ישן ור׳ יהושע ניעור כי השגת ר׳ אליעזר שהוא בחי׳ בן היא בחי׳ שינה בחי׳ עין לא ראתה בחי׳ מה חמית אבל השגת ר׳ יהושע שהוא בחי׳ תלמיד בחי׳ דרי מטה הוא בחי׳ ניעור בחי׳ ואראה את ה׳ בחי׳ מכה״ כ בחי׳ הקיצו וכו׳ נזדעזע ר׳ יהושע ונינער ר״א נינער ר׳ אליעזר זה בחי׳ כלליות בן בתלמיד כי צריך לכלול בן בתלמיד להראות לבחי׳ בן ההשגה של התלמיד כדי שיהיה לו יראה וזה ונינער ר׳ אליעזר היינו שר״ א שהוא בחי׳ בן בחי׳ שינה נכלל בבחי׳ תלמיד שהשגתו בחי׳ ניעור אמר לו מה זה יהושע מה דייקא זה בחי׳ השגה של בחי׳ בן שהוא בחי׳ מה זה בחי׳ כלליות תלמיד בבן כדי שיהיה לו יראה וזה מה ה׳ וכו׳ כ״א ליראה מה דייקא כי צריך שיהיה נכלל בבחי׳ מה כדי שיהיה לו יראה וזה מה זה יהושע היינו שר״א הביא את ר׳ יהושע לבחי׳ השגה של מה כדי שיהיה ר׳ יהושע שהוא בחי׳ תלמיד נכלל בבן מפני מה נזדעזעת א״ל מאור גדול ראיתי בים שראה אור גדול בים החכמה א״ל שמא עיניו של לויתן ראית וכו׳ לויתן זה בחי׳ מלכות דהיינו מה שבחי׳ מלכות מלקט כל הבטחונות של כל באי עולם שכולם עיניהם תלויות ומצפין על פרנסה ומלכות בחי׳ לויתן מקבץ כל אלו הבטחונות ונכנס עמהם לים החכמה לקבל משם פרנסה ועי״ז נזדעזע ר׳ יהושע כי נפל עליו יראה מחמת שנכנס בים החכמה ששם נתגלה בחי׳ מלכות שבא לקבל פרנסה שזה בחי׳ עיניו של לויתן ועי״ז נופל יראה כי מלכות הוא מקור היראה (ל״ ת ז־יג) (ר׳ כל הענינים של התורה ותבין). עה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לאותה בושה, לכאורה יש להתפלא אם זה יהי׳ עונג עוה״ב שכל אחד יתבייש בפני חבירו רק נראה כי בעוה״ז צריכים ירידה קודם עלי׳ ולעתיד ע״י הבושה יזכו לעלות למדרגת חבירו וכן יהושע ע״י הבושה זכה למדריגת משה ונעשה יחוד בין חמה ולבנה בחי׳ משה ויהושע (ל״ק ו) (פל״ח ו־ח). עה פני משה כפני חמה פני יהושע וכו׳ כמו שאין ביכולת לקבל מאדמו״ר ז״ל זולת באמצעות מורג״ ת ז״ל כי בו לבד נשפע מנשמת ודעת רבינו ז״ל כן בענין א״י כי בה לבד נשפע וניתן מאור ודעת אדמו״ר ז״ל להיות ביכולת לקבל מאתו (בה״ל ל״ק כ). עה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו ע״י תנועת השכל שפע אלקי נולד חום בלב נמצא שאצל זה הצדיק יהי׳ נחשב להשגה גדולה עד שיהיה נכוה ממנה ואצל הצדיק הגבוה ממנו אין זה נחשב להשגה כלל ואינו נכוה ונתחמם כלל מהשגה זאת רק צריך לחפות עצמו בהשגה גבוה יותר כדי לחמם א״ע וזה פי׳ מחופתו שיהי׳ נכוה מהמקיף של חבירו כי השכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לזה (ל״ק כא־ יא). פר מראה חמה עמוקה מן הצל (ראה שלח יד לחמנו הם) (ל״ק לא־ט). קטז אשר אין חליפות למו, חד אמר בן וחד אמר תלמיד, ע״כ צריך שישאיר אחריו ברכה בן או תלמיד כדי שישאר דעתו למטה ג״כ בעת שנסתלק למעלה כשארז״ל אשר וכו׳ כי התלמיד מקבל דעת הרב גם הבן בוודאי אין מעלה כשנשאר בן רשע ח״ו והעיקר להשאיר בן שיהי׳ בחי׳ תלמיד ג״כ שיקבל שכלו ודעתו ולאידך מ״ד די בתלמיד לבד כי מאחר שעיקר הוא שישאר דעתו בעולם כי כשנשאר דעתו למטה ע״י בן או תלמיד נחשב כאלו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם (ל״ת ז־ד), קמא בת תחלה סימן יפה לבנים בת היא בחי׳ השכל התחתון סימן יפה לבנים שבו מסומן ומוגבל השכל העליון (ל״ק ל־ג) (ראה מנחות קי הביאו בני). קנח אוירא דא״י מחכים, ועי״ז נזדכך מוחו היינו מחשבתו, כי אויר ארץ העמים טמא וע״י מחאת כפים בתפלה מגרשין אויר הטמא של חו״ל ושואב אויר הק׳ של א״י ועי״ז נטהר מחשבתו ממחשבות זרות והוא תיקון הברית (ל״ק מד) (ראה זבחים קיג ארץ). קנח אוירא דא״י מחכים, כי ע״י כתב ידינו נתקדש האויר בבחי׳ אוירא דא״י כי הכתב הוא בחי׳

אותיות מחכימות וע״י תנועת הקולמוס באויר בשעת כתיבה נחקקים האותיות בתוך האויר ועל ידו נתקדש האויר וע״י שסוגמין בכתב ידינו ע״י שמסמיכין רבי שאינו הגון עי״ז מגרשין ישראל ממקום שישבו כבר שהוא בחי׳ אוירא דא״י אל מקום מדבר שממה (ל״ק סא־ב) (ר׳ סמיכה ב). קעה הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, היינו הרוצה לחדש את שכלו היינו נשמתו יעסוק בדיני ממונות היינו מו״מ באמונה כי כל דיני ממונות שייך למו״מ שלא יכשל בהם (ל״ק לה־ו) (ראה שינה ג). קעה הרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס, היינו הרוצה לעסוק במו״ מ באמונה היינו פשטא אורייתא כי א״א לעסוק בדיני ממונות כ״א בקי בדיני ממונות שלא יכשל בהם אזי צריך להמשיך חשמל מהלב היינו שיקיים ודובר אמת בלבבו וזה מלביש את האמונה וזהו ישמש את שמעון בן ננס כי שמיעא תליא בליבא כי חשמל לב גימ׳ שמע ובן ננס הוא אמונה היינו המאור הקטן (ל״ק לה־ז) (ראה בראשית את המאור הקטן) (מכוח כ״ד ודובר). סנהדרין יז אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור (ר׳ בהעלותך י״א וזה) (ל״ ת א־ז). יט תוקפו של יוסף ענותנותו של בועז תוקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש, ע״י ענוה ניצול מפגם הברית (ל״ק קל) (ר׳ סוכה נ״ב כל) (ר׳ ניאוף יח). יט תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז ותוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש, כי תוקף הנסיון של יוסף הצדיק הי׳ דבר קל ופשוט אצל בועז שהיה אחריו וכו׳ כי כל מי שהי׳ אחרון יותר הנסיון קל אצלו יותר (ש״ה קיד) (ר׳ ניאוף מ). כ שלוש מצות שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ולמנות מלך להכרית זרעו של עמלק היא בחי׳ יהושע נקודה התחתונה ולבנות להם בית הבחירה זה בחי׳ משה נקודה העליונה בחי׳ כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ״ק ומשה הוא בחי׳ דעת ולמנות להם מלך בחי׳ הוואו שבתוך האלף היא רקיע כלל הענין כלול בתמונת א׳ נקודה עליונה ונקודה תחתונה וואו שבתוכו שכולם בחי׳ תשובה (ל״ק ו־ז). כ שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ העמדת מלך וכריתות זרעו של עמלק ובנין ביהמ״ק, והא בהא תליא כי העמדת מלך היא בחי׳ אמונה ובריתות זרעו של עמלק הם הניצוצות שעולים ובנין ביהמ״ק הוא בחי׳ אור הפנים חידוש המוחין (ל״ק לה־ח) (ראה מדרש רות פ״א למה נסמכה).

כא כשנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה ביס, בת פרעה הם חכמות בטלות היינו שגם למעלה מהשתלשלות הגבורות נעשה סוספיתא דדהבא היינו קליפות חכמות חיצוניות הנקרא קנה ונעץ בים החכמה כי כשמכניס בתוך שכלו חכמות חיצוניות מחסר מקום הקדושה והעלה עליו שרטון היינו כחי׳ מדות מגונות ועליו נבנה כרך גדול שהוא כרוך תמיד אחר גדולי הדור ביותר משאר אנשים (ל״ק לה־א) (ראה משלי ד׳ קנה חכמה). כד במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, יש בחי׳ לימוד שהיא נקרא ג״ כ שינה לגבי׳ דביקות הבורא והוא לימוד פשטא אורייתא וזה בחי׳ אמונה ואדם הדבוק תמיד בעבוה״ב ונתייגעים המוחין אזי ילמוד פשטא אורייתא והם נייחא למוחין (ל״ק לה־ד) (ראה תהלים צ״ב ואמונתך). כו מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, מועלת ממש דהיינו אם תהיה מחשבתו תקיפה מאד ויכסוף וישתוקק ויחשוב בתוקף גדול כגון שיזכה ללמוד כל הד׳ ח׳ ש״ע עם כל הפירושים בשנה אחת אזי יזכה שיהיה כן ואע״ס שרש״י ז״ל פי׳ שם באופן אחר אעפ״כ הוא כך ואלו ואלו דא״ח (ש״ה סב). ל סנהדרין היתה יושבת כגורן עגולה, סנהדרין זה בחי׳ הצדיקים שמהם יוצאים כל המשפטים וכל הפרנסה והם בחי׳ ב״ד והשי״ת הוא ראש ב״ד שלהם וישיבתם בעיגול וכ״ז כדי שיהיו רואין זא״ז היינו בחי׳ אהבה כי העיקר שיהיה אהבה ביניהם (ל״ק קפ״ג). לז כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, ע״כ צריך אני לעיין בתיקון העולם ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל עבורם (ל״ק ה־א). לז חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, וחייב לתקנו ומהו התיקון הענין הוא כך שיראה שיעלה כל הניצוצות שבכל דבר והניצוצות הם אותיות והאותיות נעשים דיבורים וע״י הדיבור נשפע רב טוב לישראל אך כיצד יכולין להעלות ניצוצות העצה הוא כך כשיסתכל בדבר מה תיכף יאמין באמונה שלימה שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות ואח״כ יצרף אל האמונה החכמה וכשמסתכל בדבר מהעולם בוודאי נתעלין הניצוצות (ל״ק צד) (ר׳ ניצוצות הקדושה ב). לז חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, ועל כץ כל אחד יזהר בתפילתו שיתפלל באופן שיוכל לעורר השפע בעולם כי חייב וכו׳ ובאיזה ענין יוכל לעורר השפע ביראה שבאה לאדם מכח האדם עצמו (ל״ק קב) (ר׳ אהבה ויראה לה). לח אדם הראשון משוך בערלתו היה אדם הראשון בלשון ארמית סיפר, כי ע״ י לשון ארמית שהוא לשון תרגום משכה וינקה הערלה מלשון הקודש מברית קודש כי עיקר פגם הברית בחי׳ לשונות עמי 1 נמשך ע״י ארמית שהוא לשון תרגום כשאין מעלין אותו ללשון הקודש (ל״ק יט־ט) (עיין תרגום ו). לט והזונות רחצו למרק שתי חזיונות, הזונות רחצו היינו כפי מה שרוחצין עצמן מתאוה זאת כמו כן הוא ממרק ומצחצח שתי חזיונות בחי׳ ואתה תחזה ובתי׳ חזית איש מהיר במלאכתו וכו׳ דהינו בחי׳ הסתכלות כי עיקר הסתכלות דהיינו להסתכל בכ״א מישראל ויתנוצץ מוחם וליתן גדולה לכ״א כראוי לו היא ע״י קדושה ופרישות מתאוה זו (ל״ת ע״ב) (ר׳ יתרו י״ח ואתה) (וגם משלי כ״ ב חזית). (א״ה: שמעתי מהר״ר אברהם סופר ז״ל נכד מורנו מוהרנ״ת ז״ל ששמע מר, משה ברסלבר ז״ל תלמיד מורינו מוהרנ״ת ז״ל שאמר על המאמר חז״ל הנ״ל למרק שני חזיונות שכפי מה שרוחצין עצמן מתאוה זאת כמו כן הוא ממרק ומצחצח שתי חזיונות שכן יש לו השגה בשני חלקי הליקוטי מוהר״ן ז״ל. ע״כ ודפח״ח).

מג כל הזובח את יצרו בחי׳ תשובה ומתודה עליו שעושה חשובה על השגתו הראשונה כאילו כבדו להקב״ה בב׳ עולמות כי תשובה הראשונה בחי׳ כבוד עוה״ז וכשעושה תשובה על תשובה זה בחי׳ כבוד עוה״ב כולו שבת כולו תשובה (ל״ק ו־ג). מו השכינה צווחת קלני מראשי קלני מזרועי, ממון עם האותיות גימ׳ ק״מ על הקלין כפולין שהשכינה צועקת מראשי ומזרועי על הנופלים בתאוות ממון ויש עוד לרמז ראשי וזרועי כי יש אחד שחושב שחכמתו עמדה לו ואחד חושב שכחי ועוצם ידי שעבור הידים שעבד הרבה הרויח וע״ז השכינה צועקת כי היא ע״ז כלולה מכל הע״ז של ע׳ אומות (ל״ק כג־א) (ראה פסחים קי״ח קשין) (פל״ח). א״א: קלני מראשי לשון קול כי צריכים קולות כפולים כי היולדת צועקת ע׳ קלין והכא ק״מ קלין (ל״ ק כג־ה). מו קלני מראשי קלני מזרועי בוודאי לא כל העתים שוות בהתקרבות ישראל להש״י כי לפעמים ח״ו יש שנתרחק א׳ מהש״י ואזי אדרבא השכינה צועקת קלני מראשי קלני מזרועי היינו שצעקתה שנתקלקל ונפגם בחי׳ ההתפארות שאינו יכול להתפאר בהם ונפגם בחי׳ התפילין ווה קלני מראשי קלני מזרועי מראשי וזרועי דייקא בחי' תפילין (ל״ת מ) (ר׳ התפארות ו). נו שבת במרה נצטוו, כי תיכף אחר קול רנה של שירת הים זכו לשבת שלום כי ע״י תיקון הברית נזדכך קולו וזוכה לשלום (ל״ ק כז־ו). ודוק א במרה קבלו שבת כי כן דרך השלום להתלבש במרה וצריכין לידע ולהאמין שכל המרירות והיסורין הכל הוא בחסד גדול שאפשר לו לסובלם (קל״ק כז־ז). נט גוי שעוסק בתורה וכו׳ מיגזל קא גזיל וכו׳ (הכח שיש לאומות לגזול את ישראל ע״י שלומדים תנ״ך) (ס״ה ממון). סה צבי הפסיקו כל זמן שאין לאדם אמונה בשלימות אפילו אומר צבי הפסיקו אין לו לקבל מנהיגות כי מנהיגות עיקרה ברחמים ועיקר הרחמים בהסרת עכו״ם (ל״ק יח־ג). סח קטן אינו מוליד, עיקר הולדה ע״י דעת שיהא שלם בדעתו שהוציא אותו מכח אל הפועל והשיג מה שאפשר להשיג בדעתו אזי אין חילוק בין דעתו לדעת הש״י אלא בה׳ דברים ואז דעתו יונק מדעת הש״י שהיא בחי׳ הא ואז מוליד אבל מי שהוא רחוק מדעת האדם כ״ש מדעת הש״י ואזי הוא קטן ואין מוליד (ל״ק נג) (ר׳ ויגש מ״ז הא לכם זרע).

ע אל חרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם, כשאין תיקק הכללי כשלימות צריך להרחיק א״ע משתיית היין כי עי״ז באים כל העבירות ח״ו (קל״ק כט־ח־י) (ר׳ יומא ע״א תירוש). פא היורד לאומנות חבירו כאילו בא על א״א שנאמר ואת אשת רעהו לא טמא וכו׳, ודע שעי״ז שגוזל את חבירו הוא בא להרהורים כי בוודאי הוא מתדבק ונכסף לאשת חבירו שגזלו ע״י הממון שנטל ממנו שהוא אור נפשה וכן היא מהרהרת אחריו ע״י שמשך לעצמו אור נפשה ( ל״ק סט). פא כל היורד לאומנות חבירו כאלו בא על אשת איש וכו׳, כי מאחר שיורד לאומנות חכירו ורוצה לדחות חבירו ממקומו ופרנסתו נמצא שהוא רוצה לפגום בחי׳ שפלות כי עניו באמת הוא בחי׳ אין ואינו תחת המקום כלל וע״כ הוא כאילו בא על אשת איש כי א׳ש׳ת׳ ר״ת ש׳בו א׳יש ת׳חתיו היינו שפוגם בבחי׳ ענוה ושפלות שעי״ז אל יצא איש ממקומו (ל״ק עט) (ר׳ בשלח ט״ז שבו). צא אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה, לבחי׳ הזמר של אמונה עליונה אין מי שיזכה כ״ א צדיק הדור שהוא בחי׳ משה שהוא בחי׳ שתיקה בחי׳ כבד פה למעלה מן הדיבור וע״כ עתיד משה לשיר לעתיד לבוא ג״כ כי כל השירות הם רק אצל משה שזכה לזמר ששייך לאמונה העליונה על הכל וזה שפרש״י ישיר יוד על שם המחשבה נאמרה היינו בחי׳ כך עלה במחשבה בחי׳ שתיקה וע״כ ע״י הניגק של הצדיק עולים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסית של חלל הפנוי (ל״ ק סד־ה) (ר׳ צדיק עו). צא כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבות שנאמר תורה צוה וכו׳ מורשה וכו׳ וכיון שראה משה שבני ראובן ובני גד מניאק לב בני ישראל מנחלת אבותם בשביל זה קרא להם תרבות אנשים חטאים ות״א תלמידי גברייא חייביא הדבר הזה קבלתם מרבניכם שרבכם גזל מכם הלכות בחי׳ נחלת אבות ועתה גם אתם רצונכם לגזול מישראל נחלת אבותם (ל״ק קג) (ר׳ בבא בתרא ח׳ ומצדיקי). צא יקרא אל שמים מעל זו הנשמה, כי הנשמה הוא מנהיג הכולל של כל הגלגלים וע״כ אלו הנשמות הגדולות בקיאיץ בסוד העיבור כי מי יודע הנהגתם כמו המנהיג (ל״ק סא־ג) (ר׳ סוד העיבור ב). צא יקרא אל שמים מעל זה הנשמה ואל הארץ וה הגוף, כי הנשמה לפי הגוף כשהגוף זך ונקי יכול לקבל נשמה גדולה וע״כ ע״י שנתגרשין מבחי׳ אוירא דא״י אזי אין יכולין להתרקם גופים זכים ואין יכולים לקבל נשמה גדולה ועי״ז נלקת סוד העיבור מאתנו (ל״ק סא־ג) (ר׳ כתובות קי״ב והיתה). צב כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עכו״ ם (ע״י שקר באים הרהורי ע״ז) (ס״ה אמת). צג משיח מורח ודאין ריח בחי׳ תפלה ומשיח מורח ומרגיש בהתפלות שמקבל מהם את כל אחד כפי מה שהוא כי כל הערבובים של כל אחד הם בתוך התפילה (ל״ק ל־ז) (ראה ישעיה י״א והריחו).

צג וה׳ עמו שהלכה כמותו, כי ההלכות שזוכין ללמוד בפרט מי שזוכה לחדש בהם זה בחי׳ שעשוע עוה״ב כי כשנתחדש הלכה נתחדש שכל וידיעה והדעת הוא עיקר שעשוע עוה״ב וזה וה׳ עמו היינו שסמוך וקרוב להש״י בחי׳ שעשוע עוה״ב בחי׳ הלכות (ל״ת ב־ב) (ר׳ תחלים ק״ז מי). צד ובגד בוגדים בגדו בזוזי ובזוזי דבזוזי, בחי׳ תאוות ממון שכל מה שיש לו יותר הוא חומד יותר בשביל זה גזילה הוא פגם הבגדים בחי׳ פגם הבריח (ל״ק כט־ט). צר ויחד יתרו וארז״ל שנעשה בשרו חידודין חידודין, כי כל השמחות הם רק בשעתן ואם יסתכל על הסוף אק שום שמחה בעולם כי סוף אדם וכו׳ אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף אז יש לו לשמוח מאד וזהו רק מצד הנשמה שמצדה המות טוב מאד שעל ידו באין לתכלית הטוב אך מי שהוא צדיק אזי יכול לשמוח גם עם גופו שהצדיק בטוח שגם להגוף יהיה טוב מאד אבל מי שאין גופו קדוש בפרט גר שאע״פ שנשמתו גבוה מאד אעפ״כ גופו נוצר מטפה טמאה ואי אפשר לו לשמוח עם גופו כשמסתכל על התכלית וזה ויחד יתרו על כל הטובה פי׳ אפילו כשהסתכל למעלה ולהלאה על הטובה היינו הסוף אעפ״כ היה שמח מאד כי מצד הנשמה אף כשמסתכל על הסוף הוא טוב מאד אך שנעשה בשרו חידודין בשרו דייקא היינו הגוף כי מאחר שהיה גר לא היה שמחתו בגופו כשהסתכל על הסוף (ל״ ת לג). צו שלשה הזהרות שהזהיר ר׳ יהודה בן בתירא מנציבק, הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו והזהרו בוורידין כר׳ יהודה והזהרו בבני ע״ה שמהם תצא תורה כי אלו השלשה בחי׳ הם כולם רומזין להתעלות הנפש והשכל והתורה והזכרון, זקן זה ששכח תלמידו מחמת אונסו בחי׳ מיתה סכלות מחמת שכחה והזהיר ר׳ יהודה לכבדו שע״י כבוד יתבטל ממנו השכחה ויתגלה הנפש בחי׳ זכרון התורה כי שורש התורה היא כבוד הש״י (ל״ק לזה). וזהו הזהרו בוורידק כר״י כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול וצריך השוחט לכוין להעלות הנפש שבדם (ל״ק לז־ו). וזהו פירוש הזהרו בבני עם הארץ לכבדם כי זה ידוע שהנפשות הנעשקות בטיקלא בקליפות נוגה וקליפות נוגה רוצה שישתקע שם הנפש אזי היא נותנת אותן בתוך טיפת זיווגו של עם הארץ כדי שיתטנף ביותר נמצא שבני עם הארץ הם נפשות יקרות וכשאנו רואים שהם ת״ח בידוע שיש להם נפש יקרה ותורתם הם בחי׳ ניצוצות ועולה להשכינה בבחי׳ מ״נ ובשביל זה צריך לכבדם כי ע״י הכבוד יתגלה התורה היינו הנפש מהתעלמותה כי שורש הכל הוא הכבוד (ל״ק לז־ז). צז אין משיח בן דוד בא אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, היינו שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בניסים ומכסים כלליות הנסים בדרך הטבע וכשתתרבה האמונה בעולם אז יבוא משיח כי עיקר הגאולה תלויה באמונה (ל״ק ז־א). עז אתרא דשמי׳ קושטא (ע״י אמת לא ימות קודם זמנו הקצוב (ס״ה אמת).

צח שאלו תלמידיו את ר׳ יוסי בן קסמא אימתי בן דוד בא אמר להן לכשיפול השער הזה ויבנה ויפול ויבנה ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא פי׳ רש״י השער הזה שער ארם שבארם היה באותו שעה ואין מספיקין לבנותו פעם שלישית, ועיקר הדבר שיפול שלשה פעמים כי שער ארם זה בחי׳ שער דס״א וכשיפול נפילה אחרי נפילה או יבא בן דוד ויבנה שערי הקדושה היינו כשאין אמונת חכמים עי״ז באים לחולי עד אין מרפא אבל כשיש להם אמונה אזי נפתחים שערי קדושה וכשזה קם זה נופל ואז נופל שער ארם פעם אחת והקמת אמונה היא ע״י נדר ומתנוצצין אור האבות אז נבנה פעם שניה שער דקדושה ואז נופל פעם שנית שער של ארם וע״י הארת האבות זוכה לשבת להשבית אויב וזוכה לשלום ואז נבנה פעם שלישי שער הקדושה וזה נפילת פעם שלישי שער של ארם (ל״ק נז־ח) (ר׳ אמונת חכמים ז). צט כל המלמד בן חבירו תורה כאלו עשאו וכאלו עשאו לדברי תורה, כשלומד עם אחר היא בחי׳ כתיבה שנחקק ונכתב על לב התלמיד אך א״א לבשר ודם להיות נשמר בעצמו שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים לזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד לשמור ולעשות דהיינו שע״י לימודו יהיה כאלו עשאו לחבירו וכאלו עשאו לדברי תורה אזי השי״ת שומר אותו שלא יהיו דבריו נכתבין על לב התלמיד שאינו הגון רק יהיו נשכחין ממנו (ל״ק ס־ז) (ר׳ שבת ק״ח וכן). צט כל המלמד בן חבירו תורה כאלו עשאו כי נחשב כאלו עשה את הגוף של התלמיד ג״ כ כי מקודם לא היה נקרא בשם אדם כלל מאחר שלא היה בו דעת ולא היה רק דמות אדם נמצא ע״י שלמד עמו תורה והכניס בו דעת עי״ז נעשה אדם ע״כ גם התלמיד הוא בחי׳ בן (ל״ת ז־ד). ק ועליהו לתרופה, להתיר פה אלמים ולהתיר פה עקרות, כי עי״ז שמעורר בנ״א משינתם ע״י סיפורי מעשיות עי״ז נעשה להתיר פה אלמים כי מקודם כשהיו בבחי׳ שינה ולא היו שומעים התעוררות החכם מחמת זה לא היה אפשר להם לדבר ועכשיו שמעוררו החכם אזי יכולים לדבר לפני השי״ח ועי״ז להתיר פה עקרות כי זה הדיבור יוצא בכח גדול ובא לכלי הולדה דהיינו בטחני הדור וע״כ נקראין הכליות בטוחות כי הכליות הם כלי הולדה ועל כן הוויה אחת לכלי דיבור ולכלי הולדה כי ע״י כח הדיבור נעשה הולדה (ל״ק ם־ח) (ר׳ ע״ז י״ט שיחתן). קא כשחלה ר׳ אליעזר הגדול אמר לר׳ עקיבא חימה עזה בעולם, כי לא היה אז מי שיוכל להמתיק הדין כי היה צריך לפדיון להמתיק הדין ולא נמצא כי אזי דייקא אחר הפדיון וההמתקה יש רשות לרופא לרפאות (ל״ת ג) (ר׳ ע״ז נ״ה שגוזרין). ק ג מי שיש לו רשים למטה בידוע שיש לו רשים למעלה, כשאדם מרגיש איזה רעבון שמתגבר עליו תאות אכילה ידע שיש לו שונאים למטה ולמעלה בכן צריך לשבר הבהמיות שלו ואז זוכה לשלום ונתרבה שובע גדול בעולם (ל״ק לט) (ראה דברים י״א ונתתי). קד אכלי עמי אכלו לחם ה׳ לא קראו, רב אמר אלו הדיינים ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות מר אמר חדא ומא״ח ולא פליגי רב א^ר אלו הדיינים רמז לשוחטים שאינם מהוגנים שמקלקלים הדינים שאינם מעלים הנפש שבחי ע״י ברכה בכוונה ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות שמקלקלים ההבל שאין בו חטא עי״ז אכלי עמי הפרנסה נתמעט (ל״ק לז־ו) (ראה שבת ק״ד מנצפך). קר ישראל הם נעשים אדונים לבעליהם, כי בכל מקום שהם באין בגלות בתחילה הם כבושים בגולה אבל אח״כ הם נעשים אדונים לבעליהם כי אח״כ הם כובשים את המקום ההוא שהם באים בגולה שם ומרימין ומעלין כל המקומות השפלים והנפולים (ל״ת עו) (ר׳ מגילה ו׳ עחידין). קד שרצו למנות גם את שלמה עד שבא דוד וכו׳, ע״י מחלוקת שחולקים על אחד יכולין ח״ו להפיל אוחו ממדריגתו כמו אצל שלמה כי היה להם כח לדחותו ח״ו ע״י דיבוריהם (ש״ה ריג).

קה עזות מלכוחא בלא תגא, כי יש כמה מפורסמים שהם בשקר והם רק ע״י עזות כשרז״ל עזות וכו׳ ולהכיר את המפורסמים איזה ע״י עזות הוא ע״י בנין ירושלים בחי׳ לב בחי׳ יראה שלם היינו שלימות היראה התלויה בלב (ל״ת א־ג־ד) (ר׳ קידושין ל״ב דבר). קו רחמנא ליבא בעי, המדות והימים הם נכללין בלב וכשמקשר את לבו לדעתו ולבו ברשותו אזי נכללין גם המרות שבלבו לדעתו ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו (ל״ק לג־ז) (ראה אהבה כג). קי ואת היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, הפרנסה היא בחי׳ רגלין אבל ע״י אמונה ושמירת הברית נעשה פרנסתו בבחי׳ פנים ואז כל העבר׳ם והמזלות טורחין עבור פרנסתו (ל״ק לא־ט) (פל״ח ל״א־ט). קיא וימהר משה ויקד ארצה וישתחו, מה ראה ארך אפים ראה. עיקר גודל ההשתוקקות וההתלהבות של משה רבינו ע״ה שהיה מתלהב לא״י כל כך הי׳ רק בשביל מדה זאת של אריכת אפים שתלוי בא״י כי א״י הוא בחי׳ אמונה וע״י אמונה זוכין לאריכח אפים ע״ כ ויקד ארצה שהיה לבו בוער לא״ י כדי לזכות לארך אפים וזה שאמרו שם וחד אמר אמת ראה מא״ח ומא״ח ולא פליגי כי א״י היא בחי׳ אמת ומסיק שם בגמרא ש״מ ארך אפים ראה כי עיקר הוא בחי׳ אריכת אפים (ל״ק קנה) (ר׳ ארץ ישראל ל). קיא ולפי דברי רבינו ז״ל יתבאר היטב סמיכות דברי חז״ל ומאז באתי וכו׳ אמר לו הקב״ה חבל על דאבדין וכר ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת וכו׳ עתה תראה במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה וכו׳ וימהר משה וכו׳ ארך אפים וכו׳ כי נענש על שפגם כביכול בבחי׳ האריכות אפים ולא היה יכול לסבול צער ישראל עד שאמר והצל לא וכו׳ ע״כ אי אתה רואה במלחמת ל״א מלכים ולא יכנס לא״י וע״כ כששמע שהקב״ה בעצמו יש לו מדת ארך אפים נתעורר בו התלהבות לכסוף לא״י אעפ״י שפגם במדה זו הלא יש להקב״ה ג״ כ אריכת אסים ואפשר להאריך אפו גם עליו להכניסו לא״י (ל״ק קנה בפל״ח). קיג כל זמן שיש ע״ז בעולם חרץ אף בעולם כפי הביטול של הע״ז של ממון כן נתבטל החרץ אף ונמשך חסד (ל״ק יג־א). ■ שבועות ט הביאו עלי כפרה שסעטתי את הירח הנאמר בר״ח, אנו רואין רחמנותו במה שקבע לנו ר״ה שהוא יום הדץ בראש חדש כי זה הוא חסד גדול כי איך היינו מרימץ פנינו לבקש כפרה מאתו ית׳ ע״כ עשה עמנו חסד וקבע יום הדין בר״ח שאז כביכול הוא ית׳ בעצמו מבקש כפרה גם ע״י שהש״י בעצמו כביכול בא ליד־ זה שיצטרך לומר הביאו עלי כפרה היינו שעשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ע״ כ אץ לנו בושה לבא לפניו בחטאינו לבקש עליהם כפרה ולהתחרט עליהם ע״ב הוא לבדו ית׳ ראוי לדץ את העולם כי הוא ית׳ יודע מקום כ״ א כי כל המקומות הם אצלו (ל״ ת א־יד).

בט קושיית התוס׳ למה הוצרך משה להשביע את ישראל (ר׳ יתרו י״ט ויענו) (ל״ ק קצ). לט הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הש״י לא תשא (ר׳ יתרו י״ט ויענו) (ל״ק קצ). מכות י אמר ר׳ יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה, כי הדיבור נקרא רגל עיקר תיקץ הדיבור ע״י תורה שלומדין בצר לאדם בעניות ודחקות (ל״ק לח־ד). י ומתלמידי יותר מכולן, ולהשלים את דעתו שיהא שלם בדעת א״א אלא ע״י עסק שעוסק עם בנ״א לקרבם לעובהש״י עי״ז נשלם דעתו כי הם מחדדין אותו בחי׳ ומתלמידי יותר מכול ן ן(ל״ק נג)(ר׳ ספרי ואתחנן ושמתם). כב ארבעים יכנו (דברים כה) והם אמרו ל״ט מלקות דוקא, העיקר שיהיה לו אמונת חכמים ולהזהר בכבודם לירא מהם מאד ואף אם נראה לו מהם דבר שאינו מפורש בתודה ונדמה לו שהם עושים ח״ו כנגד התורה הוא צריך להאמין שהם עושים נכונה ע״פ התורה כגון שאנו רואין שמפורש בתורה ארבעים יכנו והם אמרו ל״ט מלקות דווקא כי הם יודעים עפ״י הדרשות והמדות כפי מה שנמסר להם שצריך דווקא ל״ט מלקות ע״כ צריך להאמין בחכמים (ל״ק נ״ז בסוף בהש״ם). כב כמה טפשאי וכו׳ דקיימא מקמי אורייתא ולא קיימא מקמי גברא רבא, כי כשמדברים על תורה שבע״ פ או כשמדברים על הצדיק הדור בעצמו הוא דבר אחד ממש כי עיקר תורה שבע״ פ הוא תלוי בצדיק הדור וכן הת״ח הוא בעצמו התורה(ל״ ק רז) (ר׳ ז׳ ויצא קג״ג שכינתא). כב כמה טפשאי שאר אינשי דקיימו מקמי ס״ת ולא קיימו מקמי גברא רבא נמצא שהת״ח הוא גדול יותר מן התורה ואצל התורה מצינו (מ״ר איכה בפתיחתא) כי המאור שבה מחזירו למוטב מכש״כ אור הצדיק שההסתכלות בו לבד הוא מועיל לקדושה מאד בוודאי כשזוכץ לדבר עמו טוב יותר אך גם ההסתכלות לבד הוא ג״ כ דבר גדול (ל״ ת ע״ ה). והלכתא עבודה זרה / אבות כנחמני תנז כד בא דוד והעמידן על אחד עשר בא ישעיה והעמידן על שש בא חבקוק והעמידן על אמונה, להורות שאין שלימות להדעת שהוא התורה אלא ע״ י אמונה (ל״ק לא־ב).

כד ודובר אמת בלבבו כמו רב ספרא, צריך להתגבר לעסוק במשא ומתן כ״ כ באמונה כמו רב ספרא שאפילו מה שנגמר בלבו לא ישנה ואז מלביש האמונה שלא יינקו ממנה החיצונים ואז יוכל לחדש שכלו ונשמתו בתוך האמונה (קל״ק לה־יא) (ראה אמונה כה). עבודה זרה ג לעתיד יתנסו או״ ה ע״י מצות סוכה (ראה אומות העולם ה) (ל״ק מח). ג כי השי״ת מפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, ותיכף שיש בריאה השי״ת נותן פרנסה כי הנשמה לבד אינה צריכה פרנסה וכן הגוף לבד אינו צריך לפרנסה ועיקר צורך הפרנסה הוא שיתופא דנפשא ובישרא וע״כ ע״י שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וגופים שזה בחי׳ בריאה עי״ ז נתרבה ונכפל פרנסתו (ל״ ת ה־ג) (ר׳ נשמה יט). ד לא היה דוד ראוי לאותה מעשה וכו׳ לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, אלא להורות תשובה כי כשרוצים לצאת ממדריגה זו למדריגה יותר גבוה צריך להיות ירידה קודם עליה כי הירידה היא תכלית העליה (ל״ ק כב־יא). ד לא היה דוד ראוי לאותו מעשה שנאמר ול׳בי ח׳לל ב׳קרבי ר״ת ח׳ל׳ב׳ היינו שע״י שיונק חלב מאשה כשירה לבו חלל בקרבו ואין מתגבר בו תאוה זו וע״כ דוד שהיה בבחי׳ וו לא היה ראוי לאותו מעשה (ל״ת א־ד) (ר׳ תהלים ק״ט ולבי). ד לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד וכו׳ נמצא שעיקר הוראת התשובה ע״י דוד המלך ועיקר החשובה של דוד המלך הוא ספר תהלים שאמרו בהתעוררות גדול מאד וברוח הקודש עד שב״ א כפי מה שהוא יכול למצוא א ״ע בתוך ספר תהלים ולזכות לתשובה ע״י אמירת תהלים (ל״ ת עג) (ר׳ אלול ב). יח ואי עבדא איסורא כו׳ אין עושין נס לנואף (ס״ה ישועה). יט תורת ה׳ ותורתו כל מי שבא למדריגה גבוה מהראשונה אזי נעשה מהנשמע שלו נעשה מהנסתר נגלה מתורת ה׳ נעשה תורתו (ל״ק כב־י) (עיין נצבים הנסתרות). יט שיחתן של ח״ח צריכין לימוד דהיינו כל מה שצריכין אל הלימוד צריכין ג״ כ אל שיחתו שהוא בחי׳ סיפורי מעשיות דהיינו שיהיה לימודו ללמוד וללמד לשמור ולעשות אזי נשמר מן תלמידים שאינם הגונים (ל״ ק ס־ז) ר׳ סיפורי מעשיות ב).

יט שיחתן של ת״ח צריכין לימוד, היינו כל השיחות של הת״ח שמשיחין וחולקיץ זה על זה לזה צריכין לימוד כי עיקר המחלוקת מחמת שאין מלמד תורתו לאחרים וטיביה גזיז בגוי׳ נמצא שהמחלוקת של צדיקים הוא נמשך מהתורה (ל״ק רפג) (ר׳ מחלוקת מו). יט שיחת חולין של ת״ח צריכין לימוד, כי הצדיק האמת בונה עולמות החריבין ומגביה חכמה תתאה ומקשרה לחכמה עילאה ע״י שיחתו וסיפורי דבריו שמדבר עם המון עם כי השכל של המון עם הוא נפרד מחכמה עילאה אבל הצדיק אמת מקשר השכל של ההמון אפילו השכל והחכמה של הרשע להש״י וזה ענין שהצדיקים מדברים עם אנשים שאינם הגונים כי כשמדבר עם רשעים והצדיק מגביה שכלו ומקשרו להשי״ת אזי מעלה ומקשר שכלם ממקום שהם להשי״ת כי הצדיק מדבר עמם בחכמה נפלאה ומקשר כל הדיבורים להשי״ת ועי״ז מביאם לתשובה (ל״ ת צא) (ר׳ ב״ ר ח׳ והם). כח כי שוריינא דעינא בלבא תליא, כדי לשמור הזכרון דהיינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי שלא יחשוב בדעתו ח״ו שאין עולם אלא אחד צריך לשמור א״ע שלא יפול לבחי׳ רע עין לבחי׳ מיתת הלב כי השכחה בא ע״י רע עין ורע עין ומיתת הלב הם בחי׳ אחת (ל״ק נד־ד). בה שגוזרין למעלה שיתרפא ע״י סם פלוני וע״י איש פלוני ביום פלוני, ואם כן איך יכול הרופא להכניס עצמו לרפאות הלא אינו יודע הסם שנגזר למעלה אבל כשעושין פדיון וממתיקין הדין ואזי נתבטל הגזירה אזי קודם שגוזרין דין אהר אזי יכול הרופא לרפאות החולה ע״י סמים כי אזי אין דין ואזי יוכל להתרפאות ע״י איזה סם שיהיה כי אין צריך דוקא סם פלוני (ל״ת ג) (ר׳ רפואה יח). אגות א א הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה, הוו מתונים בדין זה בחי׳ שצריך החכם להיות לו מתינות לידע איך לדבר עם כ״ א שלפני הדרי מעלה יגלה להם ההשגה של מה בחי׳ מה המית וכו׳ ולפני דרי מטה יגלה ההשגה של מלא כל הארץ כבודו זה בחי׳ דין ומשפט שהגבוהים הוא צריך להשפיל והקטנים צריך להרים שלא יתייאשו וזה והעמידו תלמידים הרבה כי כשזוכה להשגה כזו להאיר בגדולים וקטנים בוודאי יעמיד תלמידים הרבה כי יש לו כח ללמוד עם כולם וזה ועשו סייג לתורה כי צריך לעשות סייג לדבריו לשתוק לפעמים כי ע״ י שזוכה להעמיד תלמידים הרבה עי״ ז הוא זוכה להשיג את המקיפים דהיינו שמשיג מה שלא היה יכול להשיג מתחילה ע״כ הוא צריך לעשות סייג לדבריו ולשתוק 11■!עמים כדי שלא יכנום במקיפים שהם למעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתירוצים שיש שם (ל״ת ז־ח) (ר׳ יבמות מ״ט וזהו). ה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה, היינו אף שאתה עושה צדקה ועניים הם בני ביתך אעפ״כ אל תרבה אבל אין האיסור רק שלא ירבה אבל מה שהוא מוכרח אין מזיק לו וזה נעשה ע״י הצדקה שהיא מצלת מהרהורים של ניאוף (ל״ק רמב) (ר׳ משלי י׳ וצדקה). ו הוי דן את כל אדם לכף זכות, בזה שמעלה את חבירו לכף זכות יוכל להיות שחבירו יחזור בו ולא יהי׳ מחלוקת או שיהי׳ לו מפלה וזה הוי רן וכו׳ דן דייקא כי ידוע שקודם שעולין לאיזה מדריגה דנין את האדם וע״כ בזה שאתה דן אותו לכף זכות ואתה מעלהו למדריגה יותר גבוה דנין אותו וכפי שיצא המשפט כן יקום (ל״ק קלו).

י עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל אדם לכף זכות, עשה לך רב כי ע״י ששומע נגינה מאיש כשר מתקן בנין המלכות שלו וקנה לך חבר ע״י הקנה שהקול יוצא ממנו מחבר שני הכרובים להיות פנים בפנים בזמן שישראל עושין רצונו 'של מקום ואז כשיתקן המלכות שלו יוכל להמית לזה ולהחיות לזה, לזה אמר והוי דן את כל אדם לכף זכות כי אין הקכ״ה חפץ בחורבן העולם (ל״ק ג). יז כל ימי גדלתי בין החכמים, בין החכמים הוא בחי׳ חלל הפנוי שנתהוה ע״י המחלוקת שיש ביניהם כ״ א היו כולם אחד אין שייך לומר בין החכמים ובתוך החלל הפנוי הזה נעשה בריאת העולם היינו הימים והמרות וזה כל ימי גדלתי שהייתי מגדל ימי ומדותי בין החכמים כנ״ל וזה גדלתי שהגדלתי ימי מקטנות לגדלות וזה שקראם ימי כי הם הימים שלו כי הוא בורא את העולם וזה ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם בחלל הפנוי אסור ליכנוס לשם כ״א מי שהוא בבחי׳ שתיקה בחי׳ משה וזה ולא המדרש עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא כי כל דבריהם שאלו החכמים מדברים העיקר הוא המעשה שיעשו ויבראו ע״י דבריהם את העולם אך כל המרבה דברים מביא חטא כי מריבוי אור היה שבירת כלים שעי״ז התהוות הקליפות (ל״ק סד־ד) (ר׳ צדיקים מחלוקת שביניהם ב). יז ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וע״כ צריכין לסלק כל החכמות ולעבוד את ה׳ בפשיטות בלי שום חכמות לא מיבעיא חכמות של שטות אלא אפילו חכמות גמורות אפילו מי שיש לו מות גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו ית׳ בפשיטות (ל״ת הטו). ב ג הוו זהירים ברשות, העכו״ם נקראים רשים ועניים כי הם תאיבין לממון של ישראל אע״פ שיש להעכו״ם כסף וזהב זה מחמת שהכסף וזהב שתחת ידם אין הגוונין מאירין כי על ממון ישראל שורה הפאר והחן (ל״ק כה־ד). ג שאין מקרבין אלא בשעת הנייתן, כי עיקר הפאר והחן שורה על ממון ישראשל בשביל זה העכו״ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל כי תיכף כשבא לידו נתעלם החן וזה בשעת הנייתן (ל״ק כה־ד). ר בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ע״י התענית נכנע הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקב״ה, ע״כ נתבטל רצון אחרים מפני רצונו ונתבטל המחלוקת ונעשה שלום (ל״ק קעט) (ר׳ ר״ה י״ח צום). ה אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי כשיש מחלוקת על אדם צריך לחקור למצוא זכות בחבירו כי המחלוקת לא ימנע משני פנים או מחמת שחבירו גדול ממנו וחולק עליו על שלא הגיע למדריגתו או להיפך שהוא גדול מחבירו וחבירו מתקנא בו ע״כ צריך לדונו לכף זכות ובזה הוא מעלה חבירו לכף זכות ואז הם במדריגה אחת ואז בוודאי לא יהי׳ מחלוקת וזה עד שתגיע למקומו שתשתדל שתהי׳ עמו במקום אחד היינו או שמשתדל להגיע למדריגת חבירו אם חבירו גדול ממנו ואם הוא גדול מחבירו צריך לדון חבירו לכף זכות ועי״ז מעלהו לכף זכות ושניהם במדריגה אחת ובדבר אחד אין שייך מחלוקת (ל״ק קלו) (ר׳ מחלוקת לב). ה אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ומי הוא

שיכול לידע ולהגיע למקום חבירו כ״א השי״ ת שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וכ״א וא׳ יש לו מקום אצלו ית׳ וע״ב הוא לבדו ית׳ יכול לדון את האדם כי הוא ית׳ בעל הרחמים ובוודאי הוא מקיים בנו הוי דן את כל אדם לכף זכות (אבות פ״א) (ל״ת א־יד) (ר׳ שבועות ט׳ הב או). ו לא הביישן למד, אי אפשר לקבל את התורה כ״א ע״י עזות דקדושה וכנגד זה יש עזות דסט״א ויש לו תורה מסט״א היפך התורה הק׳ שלנו (ל״ק ל־ח). ח מרבה נכסים מרבה דאגה, כי בוודאי הוא מרבה דאגה ועצבות ע״ י ריבוי הנכסים והעשירות כי הממון שלו היא בחי׳ בעצבון תאכלנה וע״כ כל מה שמתרבין יותר נתרבה העצבות והדאגות ביותר (ל״ק כג־ה). ח מרבה צדקה מרבה שלום, ודע שלבטל ולהכניע האויבים די הצום או אכילת שבת לבד אבל לרוב השלום צריך גם להרבות בצדקה ע״ כ צריכין ליתן צדקה ביום התענית וכן צריכין ליתן צדקה לעניים על שבת (ל״ק נז־ז) (ר׳ שבת ח). טו שוב יום אחד לפני מיתתך, ומשך תיבת יום אחד וכוונתו לענין מה שמפיל את האדם מה שקדם לו ומה שלאחריו דהיינו מה שרואה שלפעמים מתעורר קצת להשי״ת אבל קודם ואח״כ היה מה שהי׳ ומחמת זה נופלים רבים מעבודתם וע״ז אמר רבינו ז״ל שוב יום אחד שאפילו לא תזכה לשוב להשי״ת כ״א יום אחד גם זה טוב מאד (ש״ה רפח). יח וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, כי אסור לאדם להתעקש בתפלתו שהקב״ה יעשה לו דווקא את בקשתו כי זה כמו לוקח דבר בחזקה בגזילה רק צריך להתפלל ברחמים אם יתץ הש״י יתן ואם לאו לאו וזה אל תעשה תפלתך קבע לשון גזילה רק יתפלל רחמים ותחנונים (ל״ק קצו). יח אל תהי רשע בפני עצמך, זה בחי׳ פנים דס״א הבא מחמת תאוות ממון שאין מאמין בהקב״ה שהוא זן ומפרנס והוא חושב כחי ועוצם ידי וכו׳ וזה עצמך לשון עוצם ידי (ל״ק כג־א). יח אל תהי רשע בפני עצמך שאפילו אם הוא רשע ר״ל לא יהי' רשע בפני עצמו רק גם הוא ישתדל להתקרב להצדיק כדי שיהי׳ לו אחרית ותקוה עכ״פ (ש״מ ע״ה קנג). יט ודע מה שתשיב לאפיקורס כי האמת מה שהגביל השי״ ת לשכל אנושי שיוכל להבין הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין דבר על בוריו וע״ז נאמר ודע וכו׳ כי יש חילוק בין הקושיות כי יש קושיא שיוכל להבין תירוץ וע״ז נאמר ודע וכו׳ ויש קושיא שאינו באפשרי לשכל אנושי להבין תירוץ רק לעתיד לבא יתגלה התירוץ ואסור לסמוך על שכלו רק להעמיד על אמונה (ל״ק סב־ב).

יט ו׳דע מ׳ה ש׳תשיב ל׳אפיקורס וזה אותיות ש׳ל׳ו׳ם׳ נוטריקון ודע וכו׳ כי ע״י לימוד הפוסקים הוא נתקשר להשלום שבקדושה ואז נתבטל מחלוקת היצה״ר שבלבו ויוכל לעבוד ה׳ בשני יצרין ונפתחו לו שערי השכל שיודע להשיב על אפיקורסות שבלבו (ל״ק סב־ב) (ר׳ משלי ב׳ כל באיה). יט ודע מה שתשיב לאפיקורס, יש אפיקורסית שבא מחכמות חיצוניות ועליו נאמר ודע וכו׳ כי אפיקורסית הזאת יש עליה תשובה כי זאת האפיקורסית בא ממותרות מבחי׳ שבירת כלים ממותרות פסולת הקדושה ויש שם כמה ניצוצות הקדושה וכמה אותיות שנשברו ונפלו לשם וע״כ יוכל למצוא שם אלקות ושכל ליישב הקושיות (ל״ק סד־ב) (ר׳ אפיקורסים ו). כא לא עליך המלאכה לגמור, התורה היא בחי׳ הסתפקות היינו שיש לכל אחד די סיפוקו ממנה וגם בלימוד התורה בעצמה צריכין בחי׳ הסתפקות כי לפעמים מבלבל את האדם מה שרוצה ללמוד יותר מדאי ורוצה ללמוד כל התורה על רגל אחת ומחמת זה נתבלבל מאד ולפעמים נתבטל עי״ז לגמרי ע״כ צריך גם בתורה בחי׳ הסתפקות (קל״ק נד־ה) (ר׳ מנחות צ״ט ואפילו). כא לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה, גם אם אינו זוכה ללמוד כ״כ אעפ״כ יכול להיות איש כשר באמת כי איש כשר וצדיק גמור יכולין לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי ולא עליך וכו׳ (ש״ה עו) (ר׳ לימוד סב). ג א הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה נ׳ לע״ד שרבינו ז״ל רימז בכאן מה שצריכין להסתכל בשלשה דברים אלו דייקא כי ג׳ דברים אלו הם כנגד ג׳ בחי׳ של ציור מקום וזמן וזה שמפרש אח ״כ מאין באת מטפה סרוחה זה כנגד ציור כי כשזוכר שכל ציורו של הגוף נצטייר מטפה סרוחה עי״ז נמאס אצלו הציור של עבירה ר״ל ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה זה כנגד בחי׳ מקום כי שם מקומו האמתי עי״ז נתבטל אצלו בחי׳ המקום של עבירה ולפני מי אתה עתיד ליחן דין וחשבון זה כנגד בחי׳ זמן כי הדין הוא על שעשה מעשים שאינם הגונים והחשבון הוא עיקר על הזמן כי בזמן שעשה דבר שאינו הגון היה מחוייב לעשות אז איזה מעוה כי לא די שלא עשה בזמן הזה מצות ומעשים טובים אף גם שעשה בזמן הזה דברים שאינם הגונים וכשמשים אל לבו ענין זה נתבטל אצלו הזמן של העבירה כי אין לו זמן לעשותה ע״כ גם התנא כפל דבריו ואמר תחלה דע מאין באת וכו׳ כי אלו השלשה בחי׳ ישנם בכח וגם בפועל (ל״ ק סו־ב בפל״ח). ה רבי חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, עתה תראה פלאי פלאות איך מבואר בהמשנה הנ״ל באר היטב וזה הניעור בלילה כפשוטו שהוא ניעור ומפרש שיחתו בינו לבין קונו והמהלך בדרך יחידי שהולך בדרך יחידי במקום שאין בנ״א הולכים שם כי אז דייקא יכולין לבא לידי ביטול וזה ומפנה לבו לבטלה היינו שמפנה לבו מעסקי עוה״ז לבטלה כדי לזכות לבחי׳ ביטול וזה הרי זה מתחייב בנפשו שנכלל כל העולם עם נפשו בבחי׳ מחויב המציאות (ל״ ק גב) (ר׳ ביטול להש״י א). ו כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו שעבוד בגשמיות שזה בחי׳ עול מלכות וגם דרך ארציות דהיינו המדות רעות של העכו״ם שזה בחי׳ עול דרך ארץ כי ע״י שפרק ממנו עול תורה שהיא בחי׳ ע׳ ענפין נהירין עי״ז מתגברין עליו ע׳ אנפין חשוכין שהם השעבוד והמדות רעות של העכו״ם (ל״ק קא). אבל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו מי שלומד בעיון שמעיין ומבין חכמות התורה שזה בחי׳ אנפץ נהירין עי״ז מעבירין ממנו וכו׳ כי נתבטל ממנו השעבוד והתאוות והמתת רעות שלהם שהם בחי׳ אנפץ חשוכין (ל״ק קא) (ר׳ האזינו ל״ב יצב).

יא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, ע״י יראה יכול לבוא לשלימות הדעת (ל״ ק נג). יא מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת היינו שיש קיום לדבריו אצל חבירו נמצא מי שרוצה להכניס דעת בחבירו הוא צריך שיהי׳ לו י״ש כדי שיהיו דבריו נשמעץ וכת שיתקיימו דבריו (ל״ת ז־ה) (ר׳ תהלים נ״ה אשר). יב כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אלו ששכלם יותר ממעשיהם הטובים עי״ז כשהמחשבה שכליות חוזרת אל לבם אץ כח בלבם להכיל את השכל כי עיקר חיזוק הלב הוא ע״י מעשים טובים ועי״ז השכל הם מחטיאים והן הן הפילוסופים (ל״ק נה־ו). כ ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, הבעש״ט הקדוש זצ״ל אמר קודם שגוזרין גזר דץ על איזה איש מאספין כל העולם ואף את האיש בעצמו שואלין אם הוא מסכים בוודאי אם ישאלו לו בפירוש על עצמו בוודאי יאמר שאץ הדין כן רק שואלין אותו על כיוצא בו והוא פוסק ואזי נגמר הדין וזה ונפרעץ מן האדם מדעתו כלומר ששואלין דעתו ואעפ״כ הוא שלא מדעתו כי אינו יודע שהדין עליו (ל״ק קיג) (ר׳ שמואל ב׳ י״ג חי ה׳). כא אם אין תורה אץ קמח, תורה היא בחי׳ נפש ע״י שוחטים שאינם הגונים שאינם מכוונים להעלות הנפש שבדם שבא בגלגול עי״ז אץ קמח הפרנסה נתמעט (ל״ק לדו) (ראה בראשית כ״ב ויקח את המאכלת) (ראה במדבר י״ט זאת התורה אדם). כא אם אץ קמח אין תורה, דע שיש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד שא״ א לבא להתבוננות הזאת כ״א ע״י עשירות כמו שבפשטי אורייתא אם אץ קמח אין תורה וצריך שיהיה לו עכ״פ פרנסה כמו כן להתבוננות הזאת צריך שיהיה לו עשירות גדול מאד (ל״ק ם־א). כא אם אין יראה אץ חכמה (ר׳ צרות יח) (ל״ת עז). ר א איזה עשיר השמח בחלקו, א״א להמשיך שפע ולהרויח ממץ דקדושה שיהי׳ שמח בחלקו כ״א ע״י שבירת תאוות ממון כי עיקר השפע נמשך מאמת (ל״ק כג־ה).