Hilchasa Kinachamani · General Index (cont.) (69)

יח לענץ חידושי תורה שיש גדולים שהיו משבחים אותם שאומרים תורה בלי מחשבה ועיון מקודם אמר שאין זה מעלה כ״כ כי בוודאי יכולין לקשר המחשבה והדיבור להשי״ת ולומר תורה בלי מחשבה ועיון מקודם אבל טוב יותר כשחושבין תורה והלא אפילו אצל השי״ת מצינו(ב״ר כי תשא מ׳) כשרוצה לגלות תורה הוא חוזרה ד׳ פעמים קודם שאומרה מכש״כ בן אדם שצריך לחשוב ולעיין היטב הדברי תורה במחשבתו קודם שאומרה (ל״ת קיח). יט ואמר שעכשיו בנקל מאד לחדש בתורה מחמת שכבר נתפשטו חיבורים קדושים הרבה מצדיקים שבדורותינו גם אמר על מ״ ש בזוהר הקדוש פתח ר׳ יצחק כשהי׳ רק פותח את פיו תיכף ומיד היה אומר ומגלה תורה ואעפ״כ כבר מבואר שטוב יותר לעיין ולחשוב (שקורץ טראכטין) תורה (ל״ ת קיח). כ גם אנכי בעצמי שמעתי מפיו הק׳ כמה פעמים שהזהיר מאד לחדש בתורה ואמר שהוא תיקון גדול מאד על העבר ואפילו דיבור אחד לבד כשזוכץ לחדש הוא ג׳׳ כ טוב מאד כי הוא תיקון גדול מאד גם אמר שהוא טובה לנשמת אבותיו שכבר נסתלקו (ל״ת קה) (שי״מ ע״ה עה). כא מה שכותבין לפעמים ד״ת של עצמו או של אחרים או שמעתיקין איזה ד״ת כל זה נחשב ג״כ ללימוד אעפ״י שהכתיבה מבלה זמן הרבה ובזה הזמן שכותב היה יכול ללמוד הרבה ביותר אעפ״כ מאחר שמוכרח לכתוב אזי גם נחשב כאלו למד ממש כל אותו הזמן (ש״מ שלא לד״ה ה׳) (מ״ב ת״ת). כב אצל הלומדים ישנו יצה״ר להמציא דייקא דין חדש (ש״מ ע״ה לח). כג אלו האומרים פשטים וחידושים בגמפ״ת אלו לא היה נשלח להם מלמעלה מן השמים א״ א להם כלל לבא על החדוש ובוודאי יש בענץ זה אלפים מדריגות מהיכן כ״א מקבל התנוצצות בשכלו(ש״ה ה). כד כשחושבץ תורה צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה כמה פעמים ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו (ש״ה נח). כה יש חילוק בין החידושי חורה שמגלין הצדיקים (ר׳ תורה קיב) (ש״ה רב). כו ע״י חידושי תורה אמתיים רואץ התגלות אלקותו ית׳ שהוא ית׳ ממציא מאץ ליש (ר׳ תורה קיג) (ש״ה רמה).

כז יש צדיקים שהם גדולים בתורה ובקיאים בספרים הרבה ומחמת זה דייקא אינם יכולים לחדש מחמת שמבלבל אותם בקיאותם הגדולה כי כשרוצין לחדש חידושי תורה צריכץ לצמצם את המוח לבלי לרוץ בריבוי הקדמות שאינם מוכרחים לחידושיו ויעשה עצמו כאינו יודע ואז יכול להוציא לאור ולחדש הרבה בהדרגה כסדר (ש״ה רסו) (מ״ב ת״ת). כח מי שרוצה לחדש בתורה מותר לחדש כל מה שירצה ובלבד שלא יוציא דץ חדש ח״ו (ש״ה רסז). חיים ומיתה к יש פנים דק׳ שהם אנפץ נהירין בחי׳ חיים והם אלו ב״א שמשאם ומתנם באמונה אבל אלו ב״א הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים בה׳ שיכול לפרנסם בסיבה קלה הם נקשרים בפנים דס״א ע״ז חשך מיתה (ל״ק כג־א). ב דע שיש שם שכשהקב״ה רוצה להסתיר את האדם מן הבעל דבר להציל אותו ממות שנגזר עליו אזי הוא מסתיר אותו בזה השם ואזי הבעל דבר מחפש לו מקום שיוכל להכנס תחת המסתר להזיק לזה האדם אך תיכף כשמביט עליו נסתלק מחמת זה השם אבל דע שכשח״ו מוצא מקום לכנוס תחת המסחר אזי אדרבא מקבל עוד הבע״ד יוחד כח מזה השם (ל״ק ריג) (ר׳ תהלים ל״ב אתה). ג מה שמצינו בני אדם שמתים באמצע לימודם שלא כדורות הראשונים כשהיה יודע יום מיתתו היה עוסק בתורה ולא היה להבע״ד שום שליטה עליו דע שאם הלימוד כהוגז בודאי אין לו שום כח אבל אם אין הלימוד כראוי בפרט לימוד הגמרא אז הוא מקבל יותר כח מהלימוד כי תלמוד בגימ׳ לילית ע״ כ יש כח להכניע אותה או להיפך ח״ו (קל״ק ריד). ר עיקר החיים כשזוכין לידע ממנו ית׳ ולהשיג השגת התורה השגה אמתיות אבל אין כל החיים שווין וגם אצלו ז״ל הי׳ חילוק בין החיים של הזמן הקודם לחיים של עכשיו עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה (ח״מ שה״ל ח׳). ה הצדיק יכול לצייר לעצמו עניני מיתה כאלו הוא מת ממש עד שמרגיש טעם מיתה והוא מלאכה לצייר לעצמו זאת היטב (ש״ה ק״צ). חיים נצחיים

א חיים נצחיים הס רק להשי״ת כי הוא חי לנצח ומי שנכלל בו ית׳ הוא ג״כ חי לנצח והוא אחד עם השי״ ת ומי שנכלל בו ית׳ יש לו שלימות ועיקר הכלליות שיהיה נכלל באחד הוא ע״י הדעת וכל החסרונות שיש לאדם הכל הוא בחסרון הדעת אף שיש חסרים מדעת ויש להם כל טוב אך באמת כל מה שיש להם אינו כלום וכן להיפך השלם בדעת שיש לו חסרון החסרון אינו כלום כי עיקר החסרון והשלימות תלוי בדעת (ל״ ק כא־י). חכמה א ומי שיש לו החכמה תתאה דהיינו השכל התחתון שהם מצות הבורא צריך להמשיך לתוכה חיות מאור הפנים המאיר בשלש רגלים כי עיקר אור הפנים היא שמחה ועיקר השמחה הן המצות (ל״ק ל־ה) (ר׳ שלש רגלים א). ב חכמות התורה הם בחי׳ אדם צורה אור וצריך כל אדם להכניע סכלות של הגוף דהיינו להפריש א״ע מכל התאוות (קל״ק ל״ז־ב) (ראה גוף ז׳). ג וזה בחי׳ מה שעיקר עבודת ה׳ לזכות למדות טובות ומעשים טובים הוא ע״י ששומר החכמה שבלב היינו מחשבות לבו כי מחשבות טובות הם יצר טוב ומחשבות רעות הם יצה״ר ע״כ כל תיקון האדם וקלקולו ח״ו תלוי בשמירת המחשבה שבלב (ל״ק מט־א). ד גם מחכמות שיש בעבודת ה׳ בעצמו צריך להרחיק מאד כי כל אלו החכמות של העולם אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטוחים ובלבולים גדולים ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה׳ (ל״ת מד) (ר׳ חומרות יתירות א׳). ה ובאמת אחר כל החכמות אפילו מי שיודע חכמות באמת צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה׳ בתמימות בפשיטות גמור בלי שום חכמות וזו היא החכמה הגדולה שבכל החכמות לבלי להיות חכם כלל (ל״ת מד). ו חכמות אין צריכין כלל רק אמונה ותמימות ופשיטות כי חכמות מזיקים מאד להאדם והחכמים נלכדים בחכמתן של עצמם כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה אשרי ההולך בתמימות (ל״ת עח) (ר׳ איוב ה׳ לוכד). ז דע שיש שני בחי׳ חכמה חכמה עילאה וחכמה תתאה וחכמה תתאה נמשך מחכמה עילאה ודע כי כלל התורה הקדושה הוא בחי׳ ח״ע וכלל החכמות שבעולם נמשכים מבחי׳ חכמה תתאה וכשהחכמות שבעולם הם נפרדים מהתורה ומהשי״ת מבחי׳ ח״ע זה בחי׳ מיעוט הלבנה בחי׳ גלות השכינה כי כל אדם באשר הוא שם הוא צריך לקשר שכלו להתורה ולהשי״ת (ל״ת צא). ח אבל הצדיקים אמתיים הם מקשרים חכמה תתאה בחכמה עילאה כי הצדיק אמת בונה עולמות החריבין ע״י שיחתו וסיפורי דבריו שמדבר עם המון עם כי השכל של המון עם שאינם מקשרים אותו להש״י הוא נפרד מחכמה עילאה וזה ענין מה שהצדיקים מדברים עם אנשים שאינם מהוגנים או אפילו עם עכו״ ם כי כשהצדיק מדבר עם רשעים והצדיק מגביה שכלו ומקשרו להשי״ת אזי מעלה ומקשר שכלם להשי״ת ועי״ז מביאם לידי תשובה (ל״ת צא) (ר׳ משלי ט״ז ונרגן).

ט עיקר החכמה גדולה מן הכל שלא להיות שום חכם בעבודת ה׳ רק תמימות ופשיטות בלי שום חכמות כלל (שב״ ה יג). י אמר שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה (ש״ ה טו) (ר׳ ויקהל ל״ו כל). יא עיקר חפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל דהיינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצות הרבה בכל יום ולהרבות בתפלה ותחנונים תמיד בלי שום חכמות והזהיר מאד להיות בשמחה תמיד (ש״ה יט). יב העולם אומרים שבכל פעם נתחכם העולם יותר ובאמת הדורות הקודמים בודאי היו חכמים יותר והם גילו עיקר החכמה וע״כ הדור האחרון מוסיף מעט ונתחכם יותר אעפ״כ הראשון עיקר כי הוא גילה וחפר יסוד ועיקר החכמה שעי״ ז בא השני בנקל על עסק החכמה בתכלית (ש״ה ס). יג יש חכם שהוא חכם אפילו בחכמות התורה ואץ לו אמונה בה׳ ואלו חכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן (כתובות ע״ז) כי חכמה אמתיות דהיינו עם אמונה נקרא ראיה ולעומת זה החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן וכפרש״י שיש להם שרץ במוחם דהיינו שיש להם טומאה וכפירה במוחם וצריך להרחיק מאנשים אלו אפילו משכונתם כי הכל פיהם זזיק לאדם כשר שיפול לתאוות ניאוף (ש״ ה קו). חכמת הקבלה א־א מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז היינו סודות התורה שיתגלה לעתיד צריך להעלות מדת היראה לשרשה (ל״ק טו־א). א עיקר ידיעת הקבלה היינו סודות התורה יהיה לעתיד כי לעתיד יהיה יום שכולו שבת בחי׳ תשובה וע״י תשובה יזכו להשיג אורייתא דעתיקא סתימאה (ל״ק מט־ו). ב ע״י שנזהרין במצות ציצית זוכה שיתגלה לו סתרי תורה (ר׳ ציצית ח׳) (ל״ק מט־ז). ג מי שאינו ראוי ללמוד קבלה ולומד עי״ז אובד את לבו ח״ו היינו שאין לו התעוררות הלב בתפילה ועבודה אבל יש כמה שחיוב גדול עליהם ללמוד קבלה ע״כ צריכים להתפלל גם על זה להשי״ת שיוליכו בדרך האמת (ש״מ ע״ה פ׳) (מ״ב ת״ת).

ד מי שבקי בחכמת הקבלה אין זה ראי׳ שהוא צדיק כי היא חכמה ואפשר לידע אותה גם בלי תעניתים ומקוואות (ש״ה רכה). ה יש בלימוד הקבלה גם למעלה מאצילות שהוא עולם המלבוש וכן יש עוד גבוה מעל גבוה בלי שיעור (ש״ה רכה). ו מקום שמסתיימת חכמת הפיליסופיא דהיינו עד הגלגלים משם מתחלת חכמת הקבלה וגם בפנימיות רעשי׳ אין להמחקרים שום ידיעה כלל (ש״ה רכה). ז מי שעובר עבירה זו של ער ח״ו הוא רע תמיד דהיינו שהוא איש רע ובכעס תמיד ואין ראוי לו ללמוד קבלה (ש״ ה רמט). ח אפילו בכוונות האריז״ל ודרכי הקבלה מותר לחדש בהם כאשר ישיג שכלו ובלבד שלא יוציא מהם שום דין חדש ח ״ו (ש״ ה רסז). חכמות חיצוניות א ע״י חכמות נכריות ודיעות נפסדות נחשך אצלו אור הצדיק שהוא מאיר בכל העולמות (ל״ק יז־ב). ב כשאדם מכניס בתוך שכלו מחשבות וחכמות חיצוניות אזי נתמעט קדושת שכלו כפי המקום של חכמה חיצונית וע״ז השכל החיצון מתחברים כל המדות רעות ומגונות (ל״ק לה־א) (ל״ע דעת כו׳). ג צריך כל אדם לשמור מאד את שכלו שלא יכנום בתוך מחשבתו שום חכמה חיצונה וזה עיקר התשובה והתיקון על כל העוונות כי השכל היא הנשמה וכשמקדש שכלו עי״ ז משיב .הכל לשרשו (ל״ק לה־א) (ל״ע דעת כז). ד חכמות חיצוניות הם בחי׳ חומר בהמה וכו׳ כנגד חכמות התורה שהם בחי׳ אדם צורה וכו׳ (ראה גוף ז׳) (קל״ק לז־ב).

ה עיקר השגת הצדיק אינו אלא ע״ י ישראל וכשישראל ח״ו נכנסין בחכמות חיצוניות של האומות אזי נופל הצדיק ונתכסה מהשגתו וכשיוצאין מהחכמות אזי יוצא הצדיק מהמכסה ומתגבר לתקן זמן הקודם בעת שהיו ישראל ניזופים (ל״ ק מט־ז) (ר׳ תהלים ק״ג גבורי). ו הנואפים העוסקים בחכמת הפילוספיא מאד מזיק להם כי לבם חסר ואין כח בלבם להכיל את השכל כי עיקר חיזוק הלב הוא ע״ י מעשים טובים ומחמת זה השכל מחטיאים ביותר ומחרפים ומגדפים כלפי מעלה בחכמתם כידוע (ל״ק נה־א). ז בכל דור באים על חכמות חדשות ועי״ ז נתחדשין חלאים חדשים (ש״ה רצ״א) (ר׳ קהלת א׳ יוסיף). חלום א ע״י שלימות לה״ק יכולין לפשר חלמין (עיין יוסף הצדיק ג) (ל״ק יט־ד). ב החלומות הם כפי המאכלים שאוכל וכל דבר יש לו אותיות שבו נברא וע״כ הצדיק שיש לו שלימות לה״ק הוא יודע האותיות שיש בכל דבר ע״כ הוא יכול לפשר חלמין (ל״ק יט־ט). ג ע״י שמשברין הרהורי ניאוף וזוכין לתיקון המוחין עי״ז זוכין לחלום ע״י מלאך ואז הוא נקרא אדם וכן להיפך כשאין המוחין זכים אז החלום ע״י שד ח״ו ואז הוא נדמה כבהמה (קל״ת ה־יא) (ר׳ תהלים מט אדם). ד גם יש להמאכלים חלק בהחלום (ר׳ אכילה כז) (ל״ת ה־י). ה וע׳׳כ כשחלם לאדם חלום לא טוב התיקון הוא תענית כי התענית היא בחי׳ שמחה וע״י שמחה נותנין חיזוק להמלאך ומתקנין החלום רע שהוא בחי׳ חלום ע״י שד וע״כ מי שאין רוצה להתענות על החלום אומרים לו המטיבין לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט) היינו שיהיה אכילתו בבחי׳ שמחה שעי״ז מחזק את ׳המלאך ומכניע אח השדים (ל״ת ה־י).

ו דע שיש חן שמי שיכול להשתמש בזה החץ הוא יכול לעשות שאלת חלום ולידע עתידות ע״י החלומות (ר׳ חן ט׳) (ש״ה רסב). חלל הפנוי א כי השי״ח מחמת רחמנותו ברא את העולם כי רצה לגלות רחמנותו ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו וע״כ ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי (ל״ק סד־א). ב וכאשר רצה השי״ת לברוא את העולם לא היה מקום לבוראו מחמת שהיה הכל אץ סוף ע״כ צמצם את האור לצדדין וע״י הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי ובתוך החלל הפנוי נתהוו כל הימים והמדות שהם בריאת העולם (ל״ק סד־א). ג זה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם וזה הצמצום של החלל הפנוי א״א להשיג כ״א לעתיד לבא כי צריך לומר בו שני הפכים יש ואין שכביכול צמצם אלקותו משם ואין שם אלקות כי אם לא כן אינו פנוי אבל באמת לאמיתו בוודאי אעפ״כ יש שם ג״ כ אלקות כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו (ל״ק סד־א). ד יש אפיקורסות והם חכמות שאינם חכמות אלא מחמת שהם עמוקים מחמת זה נראים כחכמות מחמת שאין בשכל אנושי ליישבם עי״ז נדמים לחכמות וקושיות ובאמת א״א ליישב אלו הקושיות כי הם באים מחלל הפנוי אשר אין שם אלקות כביכול וע״כ א״א למצוא שם תשובה היינו למצוא שם השי״ ת כי אלו היה מוצא שם ג״ כ את השי״ ת א״ כ לא היה פנוי והיה הכל אין סוף (ל״ ק סד־ב) (ר׳ משלי ב׳ כל באיה). ה וע״כ ישראל ע״י אמונה עוברים על כל החכמות ואפילו על האפיקורסות הזאת הבא מחלל הפנוי כי הם מאמינים בהשי״ת בלי שום חקירה וחכמה רק באמונה שלימה (ל״ק סד־ב)(ר׳ רע״מ פנחס רב״ה השי״ת ממלא). ו ע ״י אמונה שמאמינים שהשי״ ת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין א״כ שגם החלל הפנוי בעצמו נתהווה מחכמתו ית׳ ובוודאי באמת לאמתו יש שם אלקותו ית׳ רק שא״א להשיג זאת ולמצוא שם השי״ת ע״כ הם עוברים על כל החכמות והקושיות והאפיקורסות הבא מחלל הפנוי כי יודעים שבוודאי א״א למצוא להם תשובה אבל באמת לאמיתו בודאי יש עליהם תשובה ובוודאי יש שם אלקוחו ית׳ אבל ע״י חקירות נשקעים שם (ל״ק סד־ב) (ר׳ אמונה מ׳). ז אך דע אם יש צדיק גדול שהוא בחי׳ משה הוא צריך דווקא לעיין בדברי האפיקורסות אלו אף שאי אפשר ליישבם על כל זה ע״י עיונו שמעיין שם הוא מעלה כמה נשמות שנשקעו בתוך האפיקורסות הזאת (ל״ ק סד־ג).

ח כי אלו המבוכות והקושיות הבאים מחלל הפנוי הם בחי׳ שתיקה כי הבריאה היתה ע״י הדיבור וחלל הפנוי אין שם שום דיבור וע״כ המבוכות הבאים משם הם בבחי׳ שתיקה וצריך רק להאמין ולשתוק שם וע״כ אסור לעיין בדברי אפיקורסות אלו כ״א צדיק שהוא בחי׳ משה בחי׳ שתיקה שהוא למעלה מן הדיבור (ל״ק סד־ג) (ר׳ תהלים ל״ג בדבר). ט מחלוקת שבין הת״ח הוא בחי׳ בריאת העולם ע״י חלל הפנוי (ר׳ צדיקים מחלוקת שביניהם ב׳) (ל״ק סד־ד). ט־א ע״ י הניגון של הצדיק שהוא בחי׳ משה הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסות הזאת של חלל הפנוי (ר׳ צדיק עו) (ל״ק סד־ה). י וזה סוד בחי׳ חלל הפנוי שהוא כביכול פנוי מאלקותו ית׳ ובאמת בוודאי א״א שלא יהיה שם ג״כ השי״ת כי א״כ מהיכן יקבל חיות אך זהו בחי׳ הנ״ל שמקבל חיות מבחי׳ מאמר סתום בחי׳ בראשית (ל״ ת יב) (ר׳ ירושלמי תענית פ״א אם). חמץ ומצה א העיקר לשמור מוחו שלא יחמיץ שלא יכניס במוחו חכמות חיצוניות והרהורים רעים שהם בחי׳ חמץ סטרא דמותא כדאיתא מחמצת תמן מת ומצה לשון מריבה כי המריבה שיש בין הצדיקים השלמים אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אוחרנין (ל״ק ה־ד). ב אין בין חמץ למצה אלא מ׳ש׳ה׳ו׳ [נוטריקון ו׳היה מ׳עשה ה׳צדקה ש׳לום] חמץ זה בחי׳ תיקון הכעס ע״י תענית מצה זה בחי׳ אכילת עונג שבת והחילוק ביניהם כי חמץ היא בחי״ח בחי׳ שלום שאין לו פה כמו חיות השדה ומצה היא בה״א בחי׳ ה״א מוצאות הפה בחי׳ שלום שיש לו פה וזה משהו כי החילוק הוא בין חי״ת לה״א (ל״ק נז־ח)(ר׳ ישעיה ל״ב והיה) (ר׳ טעמי המצות לר״ם הבבלי אין). ג צדקה מסוגל להנצל בפסה מאיסור חמץ (קל״ ק ר״א בהגהה) (ר׳ משלי י׳ צדקה). חו

א ע״י התורה נתעלה החץ החשיבות של ישראל (ל״ק א). ב ע״י חן נרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה (ל״ק א). ג יעקב זכה לחן וב׳רך את השבטים בחן בחי׳ הילדים אשר חנן (ל״ק א). ד היצה״ר רוצה להשפיל החן והחשיבות של ישראל (ל״ק א). ה בשביל זה העכו״ם תאבים לממון ישראל מחמת שהכסף שתחת ידם אין הגוונין מאירין ואין החן שורה כי עיקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל (ל״ק כה־ד) (ראה עכו״ם ט׳). ו שקר החן והבל היופי תלויים זה בזה כי ע״י תאות ניאוף והבל היופי נלכד בחן של שקר שעושים בנ״א בעמידה באכילה וכו׳ ועי״ו בא עדות והיראה היא ההיפך מזה וזוכין ע״י לעשירות (ל״ק ס־ג)(ר׳ ניאוף יא). ז ע״י תקיעת שופר נמשך יראה גדולה וניצולין מניאוף ומחן של שקר (ר׳ תקיעת שופר ו) (קל״ק ס־יג). ח וזה בחי׳ נשיאות חן כי זה הבעל תפילה הוא בבחי׳ דבר ה׳ שהוא השורש העליון שכל הכחות וכל צבא השמים כולם מקבלים ממנו והוא נושא חן בעיני כולם וכל הדברים הם בחי׳ לוין אצלו (ל״ ת א־יג) (ר׳ תהלים ל״ג בדבר). ט דע שיש חן שמי שיכול להשתמש בזה החן הוא יכול לעשות שאלת חלום ולידע עתידות ע״י החלומות ואפילו כששומע חלום מאחר יכול לפתור החלום ולידע העתידות מהם (ש״ה רסב) (ר׳ יוסף הצדיק ז׳). חנוכה

א אין מספידין בחנוכה (עיין שבת כא אין) (ל״ ק יד־יג). ב ע״י מצות נר חנוכה מאיר כבוד השי״ת ונתעלה ונתגדל כבודו בעולם ומעוררין הרחוקים לשוב להשי״ת וזוכין ליראה ולשלום בית ולתפלה ונתבטל המחלוקת ולשק הרע ונמשך שלום הכללי בכל העולמות (קל״ק יד־יט). ג ע״י מצות נר חנוכה ממשיכין על עצמו הדעת הק׳ שהוא בחי׳ שמן הטוב בחי׳ זכרון לזכור תמיד בעלמא דאתי בכלל ובפרט (קל״ק נד־טז). ד ימי חנוכה הם ימי הודאה וימי הודאה זה בחי׳ שעשוע עוה״ב כי זה עיקר שעשוע עוה״ב להודות ולהלל ולהכיר אותו ית׳ שעי״ז סמוכים אליו ית׳ כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד ולא ישאר לעתיד רק בחי׳ תודה והודאה שזה כל שעשוע עוה״ב (ל״ת ב־א) (ר׳ סידור וקבעו). ה ע״י הדלקת נר חנוכה וע״י ההלל וההודאה של חנוכה שזה עיקר שעשוע עוה״ב עי״ז זוכין ג״כ שיאירו כל ג׳ קוי האמת בארבעה חלקי הדיבור וישלימו את הדיבור ועי״ז יזכו להמשיך הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול ועי״ז נתגלה אחדותו הפשוט מתוך פעולות משתנות (קל״ת ב־יב). ו וזה בחי׳ השמן של נר חנוכה שהוא בחי׳ אור האמת וצריך ליתנו סמוך לפתח (שבת כ״א) בחי׳ פתחי פיך (מיכה ז׳) היינו הדיבור כי האמת מאיר בהריבור ואוי נמשך השמחה של שבת לששת ימי החול ע״י לה״ק וזה בחי׳ חנוכה חנו כה בחי׳ שבת נייחא שבו מקושר לשון הקודש והשמחה של שבת מאיר לששת ימי החול שהם ג״כ בחי׳ חנוכה בחי׳ חנוך מט״ט עבד ששולטנותי׳ בימי החול (ל״ת ב־ו) (ר׳ שבת קי״ג ודבר). ז וזה בחי׳ חנוכה דע כי כ״א כפי מה שזוכה לפעול בקשתו ביוה״ כ דהיינו בקשת סלח נא כן יש לו חנוכה כי משרע״ה ביקש (במדבר יד) סלח נא וכו׳ על חטא המרגלים שגרמו חורבן ביהמ״ק כי בזה החטא והפגם תלוים כל העוונות ובזמן שביהמ״ק היה קיים היינו נקיים מעוונות ומעת שחרב בית מקדשינו אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות ומשה רבינו מסר נפשו על ישראל ובקש סלח נא וכשזכה לפעול בקשתו מזה נעשה חנוכת הבית בחי׳ חנוכה וכן כ״א כפי מה שזוכה לפעול בקשת סלח נא בױה׳׳כ שעי״ז נתתקן פגם חורבן הבית ונעשה בחי׳ חנוכת הבית בחי׳ חנוכה (ל״ת דיא) (ר׳ במדבר י״ד סלח). ח וע״כ רמז משרע״ה צירוף חנוכה בפסוק סלח נא כי סלח נא לעון העם ה׳זה כ׳גודל ח׳סדך ו׳כאשר נ׳שאת הוא ר״ח ח׳נ׳ו׳כ׳ה׳ כי חנוכה נעשה ע״י סלח נא (ל״ ת ז־יא). ט וע״כ מצות חנוכה בשמן כי חנוכה הוא בחי׳ חנוכת הבית שעי״ז נמשך פרנסה ונתגלה אור הפנים בחי׳ לחם הפנים בחי׳ להצהיל פנים משמן ולחם וכו׳ (ל״ת ז־יא).

י השמן של נר חנוכה מרמז על שכל וחכמה שעי״ז זוכין לשפלות וענוה אמתיות ועי״ז נתבטלין כל הכפירות וזוכין לאמונה שלימה ועי״ז נמשך שפע טובה וברכה (ש״ה רסא) (מ״ב חנוכה). חסד א כשיתגלה משיח יתבטל חמדת הממון ויתבטל החרון אף ונמשך חסד בעולם (ל״ק יג־א). ב ולבא לחסד בחי׳ אמונה א״א אלא ע״י שיכניס ת״ ח צדיקים לתוך ביתו ובזה השימוש שעומד עליהם ומשמש אותם זוכה לחסד (ל״ק כח־ג). ג ע״י שמירת הברית נתגלה חסד היינו אהבה והשתוקקות להשי״ת וכיסופין טובים שהיא דבר יקר מאד (קל״ק לא־י). ר מה שמשלם לאדם מדה כנגד מדה הוא חסד גדול מאת השי״ ת שעי״ ז הוא מבין לפשפש במעשיו ולידע החטא שפגם בו ולשוב בתשובה (ל״ק קפז). ה כי יש תמכי אורייתא שנותנין ממון ללומדי תורה ובתחילה כשנותנים הממון להת״ח נחסר אצלם אבל אח״ כ ע״ י ממונם שמחזיקין הת״ח ונולד הלכות שהם בחי׳ חסד אזי ע״י השפעת החסד חוזר ונתמלא החסרון (ל״ת ב־ג). ו מאחר שהוא ית׳ הי׳ יכול לברוא עולמות כאלו בלי אתערותא דלתתא כלל רק ע״י חסדו בוודאי הוא יכול להחיות ולקיים העולמות רק ע״י חסדו ולא היינו צריכים לעשות כלל שום עסק ומלאכה ואפילו ההכרחיות היו נעשין ע״ י אחרים אך כשהחסד נתעכב ח״ו ואין משפיע עלינו חסדו אזי צריכים לעשות בשביל אתערותא דלתתא (ל״ ת ד־ג) (ר׳ ישעיה ס״א ועמדו). ז רוב החסד א״א לקבל כי אין יכולין לקבל רוב טובה וצריך לעשות כלי וצנור לקבל על ידו את החסד וע״י יראה נעשה כלי וצנור (קל״ת ד־ה) (ר׳ בראשית מ״ט ומחוקק). חסרון

א עיקר החסרון הוא בבחי׳ החיות של אותו דבר (ל״ק ח־א). ב החסרון הוא הסתלקות הרוח שמקומו בלב (ל״ק ח־ב). ג כל החסרונות שיש לאדם הכל הוא בחסרון הדעת (ראה חיים נצחיים) (נדרים מ״א דעת) (ל״ק כא־י). ד כל החסרונות שיש לאדם הן בנים או פרנסה או בריאות הכל הוא מצד האדם בעצמו כי אור השי״ת שופע עליו תמיד אך האדם ע״י מעשיו הרעים עושה צל לעצמו שאין מגיע עליו אור השי״ ת ומזה באים כל החסרונות וע״כ אם האדם זוכה לתקן מעשיו עד שזוכה לבטל עצמו לגמרי בבחי׳ אין ואינו כלל מזה העולם אזי אינו עושה צל ומקבל אור השי״ ת ונשלמים אצלו כל החסרונות (קל״ק קעב) (ר׳ ישעיה ו׳ מלא). חקירות א בכל הענינים ובכל המלאכות והמו״מ שהשי״ת מזמין לאדם בכל יום בכולם יש בהם רמזים פרטיים שהשי״ ת מרמז לו בהם להתקרב אליו אך צריך ליזהר שלא יעמיק מחשבתו בזה יותר מדאי שלא יצא מגבול הקדושה דהיינו שלא תשוטט מחשבתו בחקירות ובלבולים רק לפי שכל אנושי שלו וכן לא יסתכל למעלה ממדריגתו (ל״ ק נד־ב) (ר׳ מחשבות כא). ב יש כמה ספרים עכשיו וכן עתידים להיות עוד כמה ספרים וכולם צריכים להעולם ואסור להלעיג על שום אחד מהם כי רק ספרים שהולכים ע״ פ חכמת יונית שהם החקירות וחכמות חיצוניות שלהם צריכים להתרחק מהם בתכלית הריחוק אפילו אם חיברם מי שחברם (ל״ק סא־ה) (ל״ע). ג יש נחש שהוא בחי׳ חכמים המה להרע החוקרים פילוסופיא ואפיקורסות וע״י דיבורים רעים ובפרט כשמדבר לשון הרע על צדיקים וכשרים עושים כנפים להנחש שיוכל לעוף ולהזיק בעולם מאד ח״ו היינו שמתגברת האפיקורסות שלהם אבל ע״י דיבורים קדושים עושים כנפים דקדושה ואין להנחש כנפיים ואז אין יכולים להזיק כ״כ להעולם (ל״ק סג) (ר׳ צדיק עג). ד איסור גדול לעיין בספרי המחקרים כי יש כמה קושיות הנמשכים מבחי׳ חלל הפנוי שא״א למצוא עליהם תירוץ בשום אופן רק לעתיד לבוא יתגלה התירוץ רק ישראל ע״י אמונה עוברים על כל החכמות כי הם מאמינים בהשי״ת בלי שום חקירה כי אינם צריכים לחקור כלל כי הם יודעים האמת כפי מה שקבלנו מאבותינו ורבותינו הק׳ (קל״ק סד־ א) (ר׳ שמות ג׳ וע״כ). ה יש חיות רעות דורסים וטורפים והם חכמי הטבע שרוצים להראות שהכל ע״פ הטבע ח״ו והם דורסים וטורפים רכים מבני עמנו ע״כ כל מי שחס על נפשו

צריך לברוח מהם כי התגברותם גדול מאד וקול שאגתם עולה ומתגבר על קול הקריאה של יו״ט שקורא וצועק ומגלה את הרצק ע״ב חלילה להסתכל כלל באלו הספרים המדברים מחקירות אפילו בספרים שחברו גדולי ישראל כי אין רעה גדולה מזו (קל״ת ד־ח) (ר׳ תהלים ע״ד שאגו). ו הכנעתם של אלו החיות רעות חכמי הטבע הוא ע״י חכם גדול שבקדושה שיכול לקשר כל הרצונות בשורש הרצון בתי׳ מצח הרצון ועי״ז הוא סותר ומכניע דעות חכמי הטבע שכופרים ברצון (ל״ת ד־ז). ז אך כנגד זה יש בחי׳ מצח הנחש כי כל דבר יש לו שורש ושורש חכמת הטבע הוא בחי׳ מצח הנחש שרוצה להראות שכל הסיבות הכל ע״פ הטבע ח״ו לפעמים מתגבר באיש פרטי והוא מראה בחכמתו שהכל ע״ פ הטבע ח״ו ויש שנכנס בחי׳ מצח הנחש בתוך החכם שבקדושה וחכמה זו מתחלת ליכנם עמו מעיון לעיון עד שרוצה להטיל פגם ח״ ו בשורש הרצון ולכפור שם כאלו אין רצון כלל ח״ו( : ל׳ 1 ׳ת ד־ ז) (ר׳ שמואל־א י״ז ומצחת). ח יש חוקרים שאומרים שעיקר התכלית והעוה״ב הוא רק לידע כל דבר כמות שהוא כגון לידע הכוכב כמות שהוא לידע מהותו ומפני מה עומד במקום ההוא ולדעתם הרעה עיקר השגת התכלית הוא ע״י חקירות וחכמות חיצוניות שלהם אבל באמת אצלינו עיקר השגת התכלית הוא רק ע״י אמונה ומצוות מעשיות לעבוד ה׳ ע״פ התורה בתמימות ובפשיטות ועי״ז בעצמו זוכין למה שזוכין (ל״ ת יט). ט ותדע שאין הדבר כדעתם ח״ו כי א״כ לא ישיגו התכלית רק מתי מעט מעט מאד דהיינו הבעלי שכל פילוסופים ומה יעשו קטני ערך שאין להם שכל כזה לחקור חקירות לדעת המושכלות שהם רוב ועיקר העולם איך ישיגו הם את התכלית אבל באמת עיקר השגת התכלית הוא רק ע״י תמימות דייקא דהיינו יראת ה׳ ומצוות מעשיות בפשיטות גמור (ל״ ת יט). י ובאמת הוא איסור גדול מאד להיות מחקר ח״ו וללמוד ספרי החכמות ח״ו כי מי שנכנס בתוך החכמות הללו ח״ו יכול ליפול שם כי יש אבן נגף בכל חכמה וחכמה שהיא בחי׳ עמלק שע״י האבן הנגף הזה יכולין ליפול ח״ו כי עמלק היה פילוסוף ומחקר וכפר בעיקר (ל״ת יט) (ר׳ כי תצא כ״ה ולא). יא אנשים פשוטים איסור גדול להם לכנוס בספרי חקירותיהם ואפילו ספרי ישראל שמדברים מחקירות אסור להביט בהם כלל כי מזיקים הרבה לאמונה הק׳ שהיא יסוד הכל (קל״ת יט). יב מי שמגלה איזה חכמה חדשה בעולם ע״פ רוב אין אחריתו טוב ויש לו מפלה גדולה ע״י אותה החכמה בעצמה שגילה (ח״ מ נס׳ וי׳ באו׳ י׳) (מ״ ב חקירות). יג לפעמים כשגהרים על ישראל ח״ ו ללמד את בניהם חכמות ולשונות זה קשה מכל הגזירות רעות ר״ל וצריכין לגזור תענית ולצעוק ע״ז יותר מכל הגזירות כי לימודים אלו עפ״י רוב מעבירין על דת ח״ו כנראה בחוש (שב׳ מו׳ להת׳ מח׳ יב) (מ״ב חקירות).

יד יכולים להכיר בפנים מי שלומד ספרי חקירה כי הוא אובד הצלם אלקים (ש״מ ס״ח ג׳). טו הצדיק הגדול צריך לעיין בספ׳ חק׳ כדי להעלות הנשמות שנפלו לשם (ש״מ ס״זז ז׳). טז כל אדם נולד עם רשעות היינו אחר תאוות רעות של עוה״ז ר״ל רק מחמת יראת העונש משבר אדם את תאוותיו אבל כשלומד בספרי חקירה אזי מוצא לעצמו ספיקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו וע״כ אין אנו מוצאים כלל שיהיה איזה אדם נעשה איש כשר וירא ה׳ ע״י ספרי המחקרים (ש״ה ה׳) (מ״ב חקירות). יז גם ההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם הכל הוא מלמעלה כי הגיע העת והזמן שיתגלה אותה חכמה ותחבולה בעולם (ש״ה ה׳) (מ״ב חקירות). יח צריך לחוק א״ע באמונה ולבלי ליכנוס בחקירות כלל ולבלי לעיין כלל בספרים של מחקרים רק להאמין בהשי״ת באמונה לבד ואע״פ שנדמה שההמון עם רחוקים מחקירות אעפ״כ כולם מעורבים בחקירות אבל באמת צריכין להאמין בה׳ ובצדיקים אמתיים באמונה לבד כי כבר היו לנו צדיקים גדולים בכל דור וראוי לנו לסמוך עליהם בלי שום חקירות ולילך בעקבותם להאמין בהשי״ח ולקיים תורתו ומצוותיו כאשר מסרו לנו אבותינו הק׳ (ש״ ה לב). יט יש חקרן שהוא בתוך לב בנ״א דהיינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם וצריכין להכניעו ולגרשו ולחזק א״ע באמונה (ש״ה לב). כ מחקר שאין לו אמונה כשבא עליו איזה צרה אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות ולנחם א״ע (ר׳ אמונה עח) (ש״ה לב). כא בענין ספרי המחקרים אפילו ספרי חקירות של גדולי ישראל אסור לעסוק בהם וצריך להרחיק מאד לבלי ללמוד אותם כי לא באלה חלק יעקב כי אנו מאמינים בו ית׳ באמונה לבד בלי שום חקירה כי הוא ית׳ ברא את העולם ומקיים את עולמו ועתיד לחדש את עולמו (ש״ה מ). כב יש בנ״א שאין דעתם נמשכת אחר ספרים קדושים כגון ספרי הזוהר וספרי האריז״ל אע״פ שיש בהם חידושים נוראים ומתוקים מדבש והם נמשכים דייקא אחר חקירות דע כי זה מחמת מזגם הרע מן התולדה שנולדו במזג רע שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת ובאמת בוודאי יש לו בחירה לשבר את מזגו הרע אבל אשרי לאדם שנולד בקדושה (ש״ה מ).

כג כשהאדם מתחבר ח״ו לאיזה חכמים בדעתם שיש להם ידיעה בחקירה ופילוסופיא זאת המניעה והבלבול הוא גרוע מהכל כי אלו החכמות הם מבלבלים ומונעים ביותר כי כל דרכיו נעשין לו למישור ח״ו ע״י החכמות (ש״ה פא) (ר׳ ליצנות ה׳). כד המחקרים אין להם שום חיות לא בעוה״ז ולא בעוה״ב מאחר שאין מסתכלין על התכלית הנצחי רק על תאוות העוה״ז ע״כ בוודאי הם מלאים יסורים תמיד אבל איש כשר מאחר שמאמין בהאמת חייו טובים מאד כי מאמין שהכל לטובה (ש״ה קב). כה אלו הקלי עולם העוסקים בחקירות חייהם אינם חיים כלל כי היסורים והדאגות שלהם מכלים חייהם אבל כל היראות וכל היסורין שיש לאדם מחמת יראת ה׳ הם מוסיפים ימים וחיים (ש״ה קב) (ר׳ צרות ויסורין צא). כו עיין בשל״ה במסכת שבועות שם מבואר עוצם האיסור להסתכל בספרי המחקרים ומי שמסתכל באלו הספרים אין לו חלק לעוה״ב והביא שם מגדולי הקדמונים שאיסור זה חמור מכל עבירות שבתורה (ש״ה קב). כז פ״א אמר אגלה סוד שיהי׳ אפיקורסות גדול בעולם בשביל נסיון למען ידעו החפצים באמת להתחזק בה׳ ובתורתו (ש״ה רב). כה אצל המחקרים מסתיימת השגתם בגלגלים ונדמה להם שמשם ולמעלה הוא רק עצם אלקותו ית׳ ובאמת כל לימוד הקבלה מתחיל משם דהיינו מהגלגלים ולמעלה כמו כן אפילו מי שהשיג חכמת הקבלה היטב אעפ״כ עדיין יש גבוה מעל גבוה בלי שיעור כי לגדולתו אין חקר (ש״ה רכה) (מ״ב השגות אלקות). כט פעם אחת שחק ואמר אם היו מניחין ליכנוס מת אחד בין המחקרים כשחוקרין בחכמתם היו מתבטלים כל החכמות שלהם (ש״ ה רכו). ל אפילו האדם הגדול שבגדולים צריך ליזהר מאד שלא יכשל ח״ו ע״י ריבוי חכמתו כמו שהיה אצל הבן מלך עם החכמים שלו שע״י ריבוי חכמתם נפלו לאפיקורסות והבן מלך בעצמו אף שמחמת שהיה בו טוב היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם אבל תיכף כשהתחיל להשתמש עם השכל חזרו ונתחזקו אצלו החכמות של אפיקורסות (ר״ מ מעשה יג) (יום א׳). לא לפעמים יש בנ״א שמרבים לעסוק רק בחכמות וע״פ רוב כוונתם בזה רק בשביל הבלי עוה״ז בשביל כבוד או ממון ומחמת שעוסקין רק בחכמות עי״ז שוכחין תכסיסי מלחמה לגמרי היינו איך ללחום המלחמה הגדולה שצריך האדם ללחום בעוה״ז שהוא מלחמת היצר (ר׳ מ׳ מעשה יג) (מיום א׳). . חרפות ונזיונות

א עיקר החרפות באים מהעוונות (עיין מקץ ויאמר להם יעקב אביהם) (ל״ק י־ד). ב כל החרפות והבזיונות הבאים על האדם הם ע״י פגם הברית וכן להיפך ע״י תיקון הברית זוכין לכבוד (ל״ק יט־ג). ג חרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם והתיקון הוא ע״י שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת ועי״ז נתבטל החרפה השורה על לבו (ל״ק לד־א) (ראה תהלים ל״ד חרפה) (ראה נקודות א). ד היצה״ר והקליפות נתהוים משבירת כלים והיא בחי׳ אהבה נפילה ושבירה שע״י באים לחרפות ובזיונות וכשמקשר הלב להצדיק ששם שורה אהבה קדושה נתבטלו אהבות רעות ונתבטל החרפה (ל״ק לד־ז). ה ע״י תפילה בשלימות מבטל כל החרפות ובזיונות שיש לו משונאיו כי הוא מהפך כל החרפות לכבוד (ל״ק נה־ו) (ר׳ תהלים כ״ט ובהיכלו). ו כל החרפות הבאים לאדם הם מג׳ קליפות והנה ידוע כי נוגה לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים להיפך וע״כ גם בשתיקה יש שתי בחי׳ לפעמים הוא שותק לחבירו כדי לעשות לו יסורים ביותר ואז השתיקה בחי׳ נוגה בקליפה בחי׳ חרפה אבל השותקים מחמת אהבה שאינם רוצים לבייש ולחרף את תבירם אז השתיקה בחי׳ נוגה בקדושה (ל״ק פב) (ר׳ וישלח ל״ד לא). אות ט טבע והשגחה א תפילה היא למעלה מהטבע כי הטבע מחייב כן והתפילה משנה הטבע וזה דבר נס ולזה צריך אמונה שיאמין בהשי״ת שיכול לחדש דבר כרצונו (ל״ק ז־א). ב להמשיך השגחה שלימה א״א אלא עד שישבר תאוות ממון ושבירתה היא ע״י צדקה (ל״ק יג־א).

ג ע״י המשכת התורה נמשך השגחה כי התורה היא טנת״א שהם תלת גוונין דעינא ובת עין וע״כ כשהחכם הדור מביא התגלות התורה עי״ז הוא מביא כח הראות של השגחת השי״ת עלינו וכ״א .כפי קירובו אל התורה כן השגחת השי״ ת עליו בבחי׳ השגחה שלימה (ל״ק יג־ד) (מ״ב ת״ת) (ר׳ ת״ז ד׳ בראשית). ד סגולה היא למעלה מהטבע (ראה ואתחנן ז׳ עם סגולה) (ל״ק כא־ו). ה כי אף שישראל עיקר עכ״ז העכו״ם מכסין עליהם כאלו כל העולם שלהם ומכסין העולם בדרך הטבע כי באמת הקב״ ה מנהיג העולם אך לעתיד לבא יעביר אותם (ל״ק לא בה״ש). ו כי הש״י מנהיג עולמו ע״ פ דרך הטבע והטבע הוא ע״פ הנהגת הגלגלים כידוע והצדיק אוכל לשובע נפשו ולא מחמת תאוה גשמיות אזי הוא בבחי׳ נשיאות פנים בתי׳ אמת וכאשר בכח אכילה זו עומד להלל לה׳ אזי יוצאין ממנו דיבורי אמת ובכח זה נעשה שותף להקב״ה לברוא שמים וארץ וכיון שהצדיק יכול לברוא שמים וארץ חדשים אזי הוא משנה כל הגלגלים ועושה טבע חדש וע״כ בוודאי הוא יכול לעשות מופתים שהם שינוי הטבע (ל״ק מז) (ראה הקד׳ הזוהר ה׳ ולאמר). ז ע״י השגחת השי״ת אפילו אחר הפעולה שהוציא הקב״ה מכח אל הפועל כל הדברים הם באחדות עמו והרע יונק מאחורי כתפי׳ כידוע והוא רחוק מאחד וע״י אמת השגחת השי״ת עליו וע״י שקר שהוא הרע מסיר ממנו השגחת השי״ ת נמצא מי שהוא רוצה שיהי׳ אחר הפעולה כמו שהיה מקודם שיהיה כולו אחד ישמור עצמו משקר ועי״ז השגחת השי״ת עליו (ל״ק נא). ח יש חושבים שהכל על פי הטבע עולם כמנהגו נוהג ויש חושבים שצריך לעבוד את האמצעי ובטעות כזה רבים נכשלים ועושים את הסיבות אמצעי בינם לביז השי״ת היינו שמאמינים בהש״י אבל מאמינים ג״כ באמצעי ואומרים שצריך לסיבות למשל בהסיבה של פרנסה אומרים שהסיבה של המו״מ עיקר ובהסיבה של רפואה שהוא הסמים עושים מהם עיקר כאלו ח״ו בלי המו״מ ובלי הסמים אין יכולת ביד השי״ת לפרנס ולרפא ואין הדבר כן, כי הקב״ה סיבת כל הסיבות ואין צריך לשום סיבה ועסקינו באלו הסיבות צריך להאמין בהשי״ת לבד ולא לעשות מהסיבות עיקר (ל״ק סב־ו). ט כשהצדיק מבטל בתפילתו איזה חיוב של מערכת המזלות אזי נתיידע מהגלוי על הסתום שיש אלקי נמצא שהוא שומע תפלת הצדיק ומשנה הטבע (ל״ק סב־ו). י דע כי הפילוסופים קורים להטבע אם כל חי ואנחנו ע״י תפילותינו אנו מבטלים הטבע וזה בחי׳ ח״י ברכות התפילה חוץ מברכת המינים שע״י ח״י ברכאן אנו מבטלין הטבע אם כל חי ומכניעין ומבטלין המינים והאפיקורסים (ל״ק רטז). יא ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות כי שם כל העשר קדושות ושם זוכין לצאת מטבעיות ולידע ולהאמין שהכל בהשגחה לבד שזה הוא כלליות הקדושה ועי״ז יכולין להדמות אליו ית׳ ולהבדיל בין האור והחושך ואז יכולין לספר סיפורי מעשיות של צדיקי אמת וזוכין עי״ ז לטהרת המחשבה ולהמתיק הדינים ולהנצל מכל הצרות (ל״ ק רלד) (ר׳ תהלים ט״ ז שויתי).

יב דע שכל מיני צער וכל הימורים אינם רק מחסרון הדעת כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהש״י אין לו שום יסורין ואינו מרגיש שום צער ואע״פ שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם כגון היסורים שבאים מחמת ההרכבה אעפ״כ היסורים קלים בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהש״י (ל״ק רנ). יג וזה עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות הכל מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרים ובמזל ומחמת זה יש להם צער ויסורין וזה בא להם מחמת שהם שרויין בין העכו״ם ולמדו מהם מחמת שרואים שעתם מצלחת מאד וישראל נבזים ושפלים ותולין הכל בטבע ומקרה ומחמת זה בעצמו יש להם יסורים (ל״ק ת). יד באמת ישראל הם למעלה מהטבע רק כשהם חוטאים ח״ו אזי נופלים אל תחת הטבע כמו העכו״ם שהם תחת המזל והטבע ואזי יש להם גלות וצער ח״ו ועיקר הצער עי״ז בעצמו שאין להם דעת ותוליז בטבע (ל״ק ת). טו וכשהקב״ה רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם אוי ממשיך עליהם השגחה מסוף העולם כי לעתיד בעת קץ יתבטל הטבע לגמרי ולא יהיה רק השגחה לבד ואז יהיו ישראל למעלה וע״ב גם עתה כשהש״י רוצה לעשות קץ וסוף מאיזה עכו״ם ושיהיו ישראל למעלה אזי ממשיך עליהם השגחה מסוף העולם (ל״ ק רב) (ר׳ ישעיה נ״א כי). טז תפילה היא בחי׳ השגחה למעלה מהטבע (ר׳ תפילה קה) (ל״ ק ת). יז ע״י שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו ית׳ ואין שום חיוב הטבע כלל עי״ ז נעשה יראה (ר׳ אהבה ויראה מג) (ל״ת ד־ה). יח התגלות הרצון הוא ע״י ימים טובים כי כל יו״ט קורא ומגלה את הרצון ואין שום חיוב הטבע כי בכל יו״ט עשה הש״י עמנו אותות נוראות שהם היפך הטבע אך צריכין לשמוע •קול הקריאה הקדושה הזאת ועי״ז זוכה לשמחת יו״ט (קל״ת ד־ז). יט יש חיות רעות והם חכמי הטבע שרוצים להראות שהכל ע״פ הטבע ח״ו ודורסים וטורפים רבים מבני עמנו וקול שאגתם מתגבר על קול הקריאה של יו״ ט שקורא ומגלה את הרצון ע״ כ חלילה להסתכל באלו הספרים המדברים מחקירות כי אין רעה גדולה מזו (קל״ת ד־ח) (ר׳ חקירות ה), כ והכנעתם של אלו חיות רעות חכמי הטבע הוא ע״י חכם גדול שבקדושה שיכול לקשר כל הרצונות בשורש הרצון בחי׳ מצח הרצון בחי׳ והיה על מצחו לרצון(שמות כ״ח) ועי״ז הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע שכופרים ברצון (ל״ת ד־ז). כא אך כנגד זה יש מצח הנחש שהוא שורש חכמת הטבע לפעמים מתגבר בחי׳ מצח הנחש בפועל היינו ע״י איש פרטי שיונק חכמתו ממצח הנחש והוא מראה בחכמתו שהכל עפ״י הטבע ח״ו ויש שנכנס בחי׳ מצח הנחש בתוך החכם שבקדושה ומתחלח ליכנס עמו מעיון לעיון עד שנכנס בעיון דק מאד עד שרוצה להטיל פגם ח״ו בשורש הרצון ולכפור שם ח ״ו כאלו אין רצון כלל ח״ ו (ל״ ת ד־ז).

כב ודע שזה המצח הנחש יניקתו מזקני הדור ממאריכי ימים שבדור כשאין בהם שלימות כי צריך האדם כל מה שניתוסף ובא לו יום מימי חייו להוסיף בכל יום קדושה ודעת אבל כשהזקנים אין מוסיפין אור קדושה ודעת בכל יום מזה יונק מצח הנחש חכמת הטבע כי מפגם הדעת של הזקנים יונק חכמת הטבע (ל״ת ד־ח) (ר׳ קידושין ל״ב זקן). כג כשיהיה חידוש העולם לעתיד אז יתנהג העולם ע״ י נפלאות היינו ע״י השגחה לבד שלא כדרך הטבע כי חידוש העולם לעתיד הוא בבחי׳ א״י כי עיקר קדושת א״י הוא ששם הוא השגחתו ית׳ תמיד (ל״ת ח־י). כד טובה גדולה שיש טבע והשגחה כי כשהאדם עושה טוב אזי מנהיג אותו בהשגחה וכשהוא אינו טוב ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה אזי מניח אותו על הטבע ויכול להיות שיהיה לו טובות ע״פ הטבע ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי כי כשהיה רואה ית׳ שאין האדם מתנהג כראוי היה כועס והיה מסיר ההשגחה לגמרי אבל עכשיו מניחו ע״ פ הטבע וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו (ל״ת יז). כה ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה כי באמת גם הטבע היא השגחתו ית׳ וזה א״א לאדם להבין ב׳ דברים כאחד דהיינו הטבע שבאנןת-היא השגחתו ית׳ (ל״ת יז). טהרה א עיקר הריח בחי׳ חוטם בחי׳ תפילה תלוי בטהרה וע״ב משבטלה הטהרה בטלה הריח (ל״ק ב־ו). ב כי קודם הבריאה כשהיה הבריאה בכח כביכול היה כולו אחד כולו אמת וכולו קודש אפילו שם טהור לא היה שייך לומר כי טהור אין שייך אלא כשיש טומאה כי הטהרה הוא בחי׳ ממוצע בין הקודש והטומאה שעל ידו נתתקן הטומאה וכשהוציא הקב״ה את הבריאה מכח אל הפועל היו שני דברים האחד והבריאה ואז שייך בחירה שהוא בחי׳ הטהרה (ל״ק נא) (ר׳ בהעלותך ח׳ וטהרח) (ר׳ אמת יז). טוב ורע א־א מה שהאדם מתלהב לפעמים בתפילתו זה בחמלת ה׳ שנפתח לו אור אין סוף ונתבטל ישותו וכשהוא בבחי׳ שוב כששב לדעתו זוכה להבין כי ה׳ הוא אלקים ואין חילוק אצלו בין מה״ד למדה״ר וכולו טוב (ל״ק ד־ט).

א כשהעכו״ם מונעין את ישראל לעשות מצות והטוב כבוש תחת ידם הטוב זה בחי׳ חלקי נשמות ישראל וע״י דיבורי הצדיק נחקק בספריהם היפך אמונתם והטוב רוצה לחזור וע״י שקשור עם הרע מושך הטוב גם מהרע וזה הוא בחי׳ הגרים שמתגיירים (ל״ק ידו) (עיין גרים ז). ב לפעמים כשהרע רואה שהטוב רוצה לחזור למקומו אז הם מתגברים ביותר ומתחילים לחשוב מחשבות ע״ז הטוב ועי״ז הטוב נעלם בפנימיות מחשבתם ואזי יוצא הטוב ע״י הילודים ונעשו גרים (ל״ק יז־ז) (עיין תהלים פ״ז ה' יספר). ג רע הכולל היא תאות ניאוף שכל הע׳ לשץ משוקעין בו נופל ונתבטל ע״י לשון הקודש (ל״ק יט־ג)(עיין בראשית ב׳ לזאת). ד התהוות השקר שהוא הרע והטומאה הוא מחמת הריחוק מאחד כי הרע הוא נגדיות כי כל מה שהוא נגד רצונו של אדם הוא רע ובאחד אין שייך נגדיות אלא כולו טוב וע״כ לעתיד לבא יהי׳ כולו אחד כולו טוב כי אמת הוא אחד ע״כ יתבטל הרע וההתנגדות ויתבטלו הדמעות שהם בחי׳ שקר ויתבטל הטומאה (ל״ק נא) (ר׳ אמת יז). ה כי יש עצבות רוח רוח רעה ויש רוח טובה והוא בחי׳ רוח נבואה רוה״ק אך כשהוא מעורב טוב ורע אינו יכול לקבל נבואות אמת וזה בחי׳ כלי זמר שמנגנין ביד שעי״ז שורה הנבואה כי היודע נגן מלקט הרוח טובה היינו השמחה מתוך עצבות רוח כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוין ולבנות השמחה כשלימות (ל״ק נד־ו) (ר׳ שמואל ט״ז ונגן). ו באמת אין שום רע בעולם רק כולו טוב אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברין עליו ח״ו הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת עד שאין יכול להסתכל על התכלית שהוא כולו טוב כי כוונת השי״ת הוא בודאי רק לטובה (ל״ק סה־ג) (ר׳ פסחים נ׳ ביום). ז דרך השי״ת להביט רק על הטובות שעושין ואף שנמצא בהם ג״כ מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה מכ״ש שהאדם אסור לו להביט על חבירו לרע למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש ולמצוא פגמים בעבודת חבירו רק אדרבא מחויב להביט רק על הטוב (ל״ ת יז) (ר׳ בלק כ״ג לא). ' אות י יבום וחליצה