Hilchasa Kinachamani · General Index (cont.) (71)

ה בלב העליון כתובים כל ביאורי התורה (עיין משלי ג, כתבם) (ל״ק כ־ב). ו ע״י שהחכם דורש נכנעין הקליפות השוכנים סביב לב העליון (ל״ ק כ־ד). ז משה נסתלק קודם זמנו ועל הסתלקותו השכינה שהיא הלב העליון בוכה ומיללת (ל״ק כ־ה). ח התלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל כי טבע התנועות שמוליד חום וע״י שפע אלקי שהשכל נשפע לאדם במהירות עי״ז שלהבת הלב עולה תמיד מאליה (ל״ק כא־א) (עיין בהעלותך). ט ע״ י התלהבות הלב זוכה לגרש רוח הטומאה ומטהרת לבו כי כנגד שנתלהב לעבירה ח״ ו שמזה נטמא לבו צריך שיתלהב לבו להשי״ת (קל״ק כא) (גם בל״ק קנו). י עיקר השמחה היא בלב ועיקר גלות השכינה שהיא בחי׳ לב שמחתן של ישראל כשהעצבות שהם הקליפות גוברים עליה וע״י עשיית המצוות בשמחה מעלה השכינה שהיא שמחת הלב מבין הקליפות (ל״ק כד־ב). יא כשנמשך אדם אחר המדמה זה בחי׳ שרירות לב תאוות המדומיות וכשיוצא משרירות לב ומשבר לבו האבן אז הולך אחר השכל (ל״ק כה־א). יב הלב של כל השנה הם השלש רגלים (ל״ק ל־ה) (ראה שלש רגלים א). יג וכל אדם יכול לטעום אור אהבה שבדעת אפילו עכשיו כשיקשר את לבו לדעתו כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל והיה ראוי שיתבטלו כל תאוותיו אבל הרשעים הם ברשות לבם ע״כ צריך כ״א לקשר לבו לדעתו עד שישבר כל התאוות ואזי נכללין המדות שבלבו לדעתו ורואה ומשיג התורה והצדיקים הגנוזים (קל״ק לג־יא).

יד החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם והתיקון הוא ע״י שמקשר לבו להגקודה השייך ללבו בעת הזאת (ל״ק לד־א) (ראה תהלים ל״ד חרפה שברה). טו כשהלב הוא משוקע באהבות רעות היינו חרפות ובזיונות אזי הוא בחי׳ שברי לוחות וכשמקשר הלב שהוא בחי׳ ואו להצדיק שהוא בחי׳ יוד ששם אור האהבה הקדושה שורה אזי נתבטלו אהבות רעות היינו החרפות (ל״ק לד־ד). טז כל אחד מישראל הוא חלק אלקי ממעל ועיקר האלקות הוא בלב והיא בחי׳ אין סוף היינו אין סוף לתשוקתו ולפי גודל ההתלהבות לא היה אפשר לעשות שום עבודה ע״כ בהכרח לצמצם ההתלהבות כדי שיוכל לעבוד השי״ח בהדרגה ובמדה שעי״ז נתגלה מלכותו (ל״ק מט־א). יז כשמצמצם התלהבות לבו אזי נשאר חלל פנוי בלב ובתוכו נתגלין מדותיו הטובות שהוא סוד בריאת העולמות שהיה בתוך חלל הפנוי ועיקר הבריאה היה ע״י חכמה וזה מה שעיקר בעבודת השם הוא ע״י ששומר החכמה שבלב ממחשבות רעות (ל״ ק מט־ד). יח עיקר התשובה תלוי בלב בחי׳ בינה לבא כי תשובה הוא אותיות תשוב ה׳ שנעשית מדלת ה׳ כי דלת הוא לשון דלה ועניה היינו כשמטממם לבו בטפשות היינו במחשבות רעות ואין עני אלא בדעת וכשמקדש מחשבתו ולית קדושה פחות מעשרה היא בחי׳ יוד שממשיך לתוך הדלת ונעשית ה׳ (ל״ק מט־ו). יט כי צריכין לשמור מאד את הזכרון שלא יפול לשכחה בחי׳ מיתת הלב ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי שלא יהיה בדעתו ח״ו שאין עולם אלא אחד (ל״ק נד־א) (ראה זכרון ד). כ ע״י רע עין בא שכחה ונפגם הזכרון שצריכין לזכור זאת בכל יום לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי ומת לבו בקרבו ואינו משים לב לזכור בכל זה (ל״ק נד־ד). כא ומיתת הלב היא בחי׳ שברי לוחות כי הלוחות הם בחי׳ לב ושכחה היא ע׳׳י שברי לוחות (ל״ק נד־ד) (ר׳ ע״ז כ״ח כי שוריינא). כב ע״י שרואה צדקות ה׳ אע״פ שהרשע זוכה בדין נתחזק אמונתו ויכול להתפלל כי מתחילה נעקם לבו מלהאמין בשלימות בהשי״ת כי נדמה לו שעיוות ח״ו הקב״ה את הדין אבל עכשיו נתיישב לבו בשלימות אמונה ומתפלל על צרכיו כי עיקר התפילה היא ע״י אמונה (ל״ק נה־ד) (ר׳ צדיק נח). כג הגבוהי קומה על פי רוב הן כסילים כי מחמת גובה קומתו העשנים העולים מהלב אל המוח נחלשים ברוב הדרך ואין ביכלתם להתהוות מהם מחשבות שכליות וקטני קומה שהעשנים שלהם מתבשלים היטב אבל מחמת ששכלם יותר ממעשיהם הטובים עי״ז כשהמחשבה שכליות חוזרת אל לבם אין כח בלבם להכיל את השכל כי עיקר חיזוק הלב ע״י מעשים טובים ומחמת זה השכל הם מחטיאים ביותר (ל״ק נה־ו) (ר׳ חהלים יקי״ט בלבי) (עמוס ב׳ ואנכי).

כד מי שמשתדל לקרב בנ״א לעבודת השי״ת הוא בונה היכל הקודש והיכל הקודש מושך את עצמו תמיד לשרשו היינו ללבו של עושיהו כי שם שרשו כי מחמת שהדברים שיצאו מעומק לבו של האיש הכשר נכנסו בלבם וחזרו להשי״ת והיכל הקודש הזה שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב האיש הכשר (ל״ק נט־א) (ר׳ היכל הקודש ב). כה מחמת שהיכל הנ״ל נעשה מהנפשות אשר היו רחוקים עד הנה ויש קליפות רבות השוכנים סביבם ואפשר עכשיו כשמלביש ההיכל את הלב שיתאחזו ח״ו החיצונים ביצר מחשבות לבו של הכשר הזה עצה על זה שיזמין מלאכי לבו שהיא בחי׳ התלהבות הלב ואש הזה הוא שורף אותם ואז מכניע אותם גם מלהתאחז באלו הנפשות שקירבן לעבוהשי״ת (ל״ ק נט־א). כו כשאוכל בקדושה ובטהרה אזי הוא בחי׳ לחם הפנים כי השכל הוא הפנים אבל כשאין אכילתו בקדושה אזי אובד הפנים ונופל לבחי׳ שינה כי עיקר המאכל להחיות הלב וכשאין המאכל מבורר אזי מביא רוע אל הלב וע׳׳י רוע הלב נתקלקל הפנים וצריך לעוררו משנתו וצריכין להלביש לו הפנים בסיפורי מעשיות ועי״ז נמשך יראה גדולה (ל״ק ס־ו) (ר׳ צדיק סג). כז כי צריך לעבוד את ה׳ בשני יצרין שיהיה היצה״ר כפוף להיצ״ט שיהיה לבו שלם עם ה׳ אלקיו וכל אחד לפי מיעוט שכלו וידיעתו כן התלהבותו ודקדוקו והידיעה היא מהיצ״ט שבלב והסתרת הידיעה היא מהיצה״ר שבלב והן הן האפיקורסות וקושיות שהיצה״ר מקשה לבו ליפול ברעה (ל״ק סב־ב) (ר׳ תפילה עג). כח והתיקון לוה המחלוקת שבלב לתקן אותו בשרשו כי עיקר התהוות מחלוקת היצה״ר שרשו מן המחלוקת שבקדושה דהיינו מחלוקת תנאים ואמוראים שבגמרא ובשמתקן המחלוקת שבקדושה ע״י לימוד הפוסקים אזי ממילא נתבטל מחלוקת היצה״ר (ל״ק סב־ב). כט כשמתפללין בלא לב אזי הוא בחי׳ התרחקות הנפש שהוא בחי׳ הלב מן הכבוד ואז יש עייפות אל הנפש וצריך להבריא ע״י מים קרים (ל״ק סז־ח) (ר׳ תהלים כ״ה אליך). ל מי שהוא בר לבב בבחי' ולבי חלל בקרבי יוכל לידע עתידות ע״י מה שהלב אומר לו שהוא דברי ה׳ ממש (קל״ק קלח). לא אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו היינו כשימול את ערלת לבבו ויהיה לו חלל בלב ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו ויצטער ויתחרט באמת ואזי מגודל החרטה ירגישו גם כל הלבבות של כל הטיפות שנמשכו ממנו ולכל מקום שנמשכו הן שנתהוו מהם בניו ממין בני אדם והן שנמשכו למקום אחר ח״ו וגם שם יש להם לב ושאר איברים ואזי כשימול את לבבו וירגיש לבבו גודל כאבו אזי ירגישו שם כל הלבבות של הטיפות ויתוודע להם האמת האיך הם מוטלים בשאול תחתיות ומתחילין לקונן ולהצטער ונעשה שם רעש גדול ביניהם ויתעוררו לתשובה כולם (ל״ק קמא])(ר׳ ברית מה). לב מי שא״א לו ללמוד כלל כגון שהוא ע״ה או שאין לו שום ספר רק שלבו בוער בו ונכסף מאד ללמוד ולעבוד את ה׳ אזי מה שהלב חומד ללמוד זה בעצמו הוא בחי׳ לימוד מחוך הספר (ל״ק קמב : )(ר׳ ברכות ו׳ ולחושבי).

לג מקום היראה היא בלב והדעת צריך להיות בלב (ל״ק קנד) (ר׳ אהבה ויראה לח). לד צריך למהר מאד לגרש מלבו הרוח שטות שדבוק בו וע״י התקשרות להצדיק האמת היינו שאוהב את הצדיק אהבת נפש נכלל לבו בלב הצדיק ומגרש במהירות גדול הרוח שטות מלבו ועי״ז זוכה ללב נשבר (ל׳׳ק קעו). לה דע שאפשר שישב אחד אצל חבירו בג״ע ולזה יהיו כל התענוגים וכל הש״י עולמות וחבירו לא ירגיש כלום כי הרגשת התענוג הוא רק בלב כי הלב יכול לתפוס במקומו המועט עד אין חקר כי עיקר האלקות הוא בלב (ל״ק קצא : )(ר׳ גדולת הבורא ג). לו ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשי״ת (ר׳ סיפורי מעשיות ח) (ל״ק רמח). לו־א עיקר הגבורה הוא בלב כי מי שלבו חזק אינו מתיירא משום אדם ומשום דבר והוא יכול לעשות גבורות נוראות ולכבוש מלחמות חזקות ע״י חוזק ואומץ לבו שאינו מתפחד ורץ לקשרי המלחמה החזקה וכמו כן הוא ממש בעבודת ה׳( נ ל״ק רמט). לז שלימות היראה תלויה בלב אך יש ג׳ מדות שהם מפסידין היראה התלויה בלב והם תאוות ממון ותאוות אכילה ותאוות משגל כי ג׳ מדות אלו הם בלב וע״כ הם מפסידץ היראה שבלב (ל״ ת א ־ד). לח כשנופלין לאיזה צרה ח״ו אזי עיקר הצרה בלב כי הלב יודע ומרגיש הצרה ביותר ואזי בשעת צרה מתכנסים כל הדמים ועולים אל הלב כמו כשיש צרה באיזהו מקום ח״ו אזי מתכנסים כולם אל החכם שיש שם לקבל ממנו עצה כמו כן הדמים עולים אל הלב לבקש עצה כנגד הצרה וע״כ התודה שהיא באה כשיוצאין מהצרה היא מכונה בשם הלכה ע״ש תהלוכות הדמים שהולכין כסדר כשיוצאין מהצרה ע״כ ע״י הודאה להשי״ת וכן ע״י לימוד הלכות ניצולין מכל הצרות (ל״ ת ב־ב) (ר׳ משלי יד־לב). לט שברים הוא בחי׳ תיקון המשפט בחי׳ לב נשבר דהיינו מה שהלב נשקה לכבות חימום הלב כי ע״ י קלקול המשפט שמזה נופלין אהבות נפולות ועי״ז הם מחממין הלב ומטמאין ח״ו כי הלב הוא מקום המשפט וע״כ צריך להשקות הלב לכבות חימום הנ״ל וזה בחי׳ שברים בחי׳ לב נשבר בחי׳ ישברו פראים צמאם (תהלים קד) דהיינו שהלב נשקה ונכבה חימום הנ״ל שזה בחי׳ תיקון המשפט (ל״ת דדיג). מ מנהיגי הדור הם בחי׳ רוח וישראל הם לבא דכל עלמא וצריכין מנהיגי הדור לנשב בבחי׳ רוחם על כ״א מישראל לנפח מהם העפרוריות דהיינו מרה שחורה ועצבות שנופל עליהם שעי״ז אינו יכול האיש הישראלי שהוא בחי׳ לב לדלוק ולבעור להש״י (ל״ ת ט). מא גם יש רשעים שהם בחי׳ ערב רב וכשהם נופלים על הלב דהיינו על ישראל זה ג״כ בחי׳ עפרוריות שעי״ז אינו יכול לבעור וע״כ צריכין מנהיגי הדור לנפח העפרוריות מן הלב דהיינו מכ״א מישראל וחוזריז ונתחבריז חלקי האש שבכ״א ונתקשרין

ישראל ביחד ונעשין בחי׳ לב וחוזר ובוער להשי״ת (ל״ ת ט) (ר׳ ת״ז י״ג כולהו). מב אף שלב נשבר הוא טוב מאד עכ״ז הוא רק באיזו שעה וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו ית׳ אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה כי מלב נשבר בקל יכולין לבא למרה שחורה יותר מאשר יכולין ליכשל ע״ י שמחה ח״ ו לבא לאיזה הוללות ח״ו (ל״ת כד). מג הלב נמשך וקרוב יותר אל לשון אשכנז מחמת שהוא מורגל בו ובלשון אשכנז יכול לפרש כל שיחתו ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו ית׳ הן חרטה ותשובה על העבר והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו ית׳ מהיום ולהלאה באמת (ל״ת כה) (ר׳ התבודדות יז). מר ע״י תלישות הלב נופלים פחדים עליו כי הגבור אין לו שום פחד ועיקר הגבורה הוא בלב דהיינו מי שלבו חזק אינו מתיירא משום דבר ורץ לתוך קשרי המלחמה ומתגבר ע״י חוזק ואומץ לבו וכן להיפך רכי לבב הם מתפחדים (ל״ת מג) (ר׳ שופטים כ איש). מה העיקר הוא לב חזק ואמיץ ואז אין לו שום מניעה בפרט המניעות בגשמיות כגון מחמת ממון או מאשתו ובניו וחותנו או אביו ואמו ומכש״ב משאר אנשים כשמונעים אותו ע״י דבריהם וליצנותם מלהתקרב אל האמת בוודאי הכל בטל ומבוטל למי שמחזק ומאמץ את לבבו בהשי״ת (קל״ת מו) (ר׳ הבעש״ט). מו המניעה הגדולה שבכל המניעות היא מניעת המוח היינו כשלבו חלוק ואינו משים לבו ומוחו היטב להבק עד היכן מגיע הדבר שבקדושה שרוצה לעשות כגון שרוצה לנסוע להצדיק האמת ויש לו מניעות רבות אם מוחו ולבו חזקים בהאמת שכל חיותו והשארתו לאחר מותו תלוי רק בזה לו ולדורותיו בוודאי לא ימנעהו שום מונע וכל המניעות לא יהיו נחשבים בעיניו לכלום כנגד זה (קל״ ת מו). מז כשיש לאדם לב אין שייך אצלו מקום כלל כי אדרבא הוא מקומו של עולם וכו׳ כי האלקות הוא בלב כ״ש (תהלים עג) צור לבבי ואצל הש״י נאמר הנה מקום אתי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו נמצא מי שיש לו לב ישראלי אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו כי אין שייך אצלו מקום כלל כי אדרבא הוא מקומו של עולם וכו׳ (ל״ ת נו). מח שאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית להרהר אחר ת״ ח שבדור ולומר זה נאה וזה לא נאה וע״י תיקון הברית מבטלין השאור והחמץ הזה (ל״ת פג) (ר׳ פסחים א׳ אור). מט ע״י תיקון הברית יכול הלב להתלהב בלימוד התורה (ר׳ לימוד לו) (ל״ת פג). נ ראוי שירגיש צרת יחיד מכ״ש צרת רבים ח״ו בלב כי אפשר שידע מהצרה ח״ו ועכ״ז לבו אינו מרגיש הצרה כלל ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר היינו בקירות לבו שצריך להביא הדעת בהלב (ש״ה לט).

נא לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כי לב נשבר הוא בלב אבל עצבות הוא בא מן הטחול והיא סט״א והקב״ה שונא אותה אבל לב נשבר י קר מאד בעיניו ית׳ וע״ז הזהיר שלא יהי׳ לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום ושאר כל היום יהי׳ בשמחה (ש״ה מא). נב כל מי שיעסוק בספרי רבינו הקדוש זצ״ל ויעיין ויסתכל בהם באמת ובתמימות וודאי יתלהב לבו מאד להשי״ת כי כל דבריו כגחלי אש (ש״ה קכד). נג מענין אלול מה שנוהגין לומר תיקונים וגם מהחלישות הלב שיש לכ״א מחמת שמתאחר אז בבה״מ יותר מרגילותו מכל זה נעשה דברים עליונים ותיקונים גדולים למעלה (ש״ה קכז) (גם ש״ה רצד). נד ראוי לאיש הישראלי שאפילו כשהוא בין אנשים יתעורר בכל פעם להשי״ת בהתעוררות נמרץ ובכל עת שידפקו על הלב יתחיל תיכף להתלהב ולהשתוקק להשי״ת בכלות הנפש כראוי (ש״ה רל). לבו א לבן הוא בחי׳ ת״ח שד יהודי שתורתו להתייהר ולקנטר ות״ח כזה נבילה טובה הימנו (ל״ ק יב־א) גם לבן אותיות נבל כי הוא מסריח יותר מנבילה וע״כ נבילה טובה ממנו (בה״ל יב). לבנה א הלבנה אין לה אור מעצמה כ״א מה שמקבלת מהשמש (זוהר ויחי רלח) (ל״ ק א). ב יש לבנה דסט״א בחי׳ וחפרה הלבנה (ל״ק א). ג קידוש לבנה סגולה שימצא אדם את זיווגו וסי׳ לדבר ל׳ב׳נ׳ה׳ ר״ ת ב׳תולה נ׳שאת ל׳יום ה׳רביעי (ס״ ה חיתון).

ד קידוש החודש מסוגל לרפאות חלושי הראות (ס״ה ראי׳). ה צריכץ להקדים עצמו ולקדש הלבנה קודם ז׳ ימים אפילו מתוך עננים קלושים ולא להחמיר כלל (ש״מ ע״ה לו). לולב - ר׳ נטילת לולב. לידה - ר׳ הולדה. לימוד א ע״י התורה נתעלה החן כמבואר בגמרא עירובין נד, וכשמדברץ דברי חן נתקבלים כל התפלות (ל״ק א). ב ע״י תורה בכח נותן כח למלכות דקדושה שהיא בחי׳ היצר טוב להתגבר על מלכות דס״א שהוא בחי׳ היצר הרע (ל״ק א). ג ע״י עסק התורה יכול לזכות להבין הרמזים מכל הדברים שבעולם להתקשר על ידם להשי״ת (ל״ק א). ד כל תורה שאדם לומד לשמור ולעשות כל האותיות הם ניצוצי נשמות והם נתלבשים בתוך התפילה ונתחדשים שם (ל״ ק ב־ו). ה תיקון שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם ולא יזיק לו ע״י שילמוד בלילה גמרא ש״ס ובזה מתקן השית עיזקאץ שבקנה שמהם יוצא הקול (ל״ק ג).

ו כשלומד שלא לשמה בשביל שיתקרא רבי הלימוד אינו בחשיבות וכשלומד בלילה חוט של חסד נמשך עליו ומגין עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ״ל (ל״ק ג). ז גן דא אורייתא (עיין תיקון יד־א גן) (ל״ק ח־ז). ח תפילה היא בחי׳ בריאה בכח ולימוד התורה היא בחי׳ בריאה בפועל ועי״ז נתמלא בקשת ו(ל״ק ח־ז). ט כשלומד בלא דעת ז״א להתייהר ולקנטר נקרא לבן ע״ש ערמומיות שנכנס בו ושונא ורודף את הצדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון (ל״ק יב־א). י כשהשכינה דהיינו התורה שבע״פ באה בתוך ת״ח שד יהודי זה נקרא גלות השכינה כי מהתורה שבע׳׳פ נעשה לו פה לדבר על צדיק עתק (ל״ק יב־א). יא כשהאדם לומד בקדושה וטהרה איזה דין ופסק שחדש התנא או צדיק אחר עי״ז נעשה בחי׳ נשיקין התדבקות רוחא ברוחא ודומה כאילו נושק א״ע עם התנא (ל״ק יב־א). יב כשאדם לומד תורה נכנס בו ערמומיות וזה בא להלמדן בנקל כי הבא לטמא פותחין לו, אבל הקדושה צריך סיוע מלעילא (ל״ק יב־ב). יב־א אם יקשה לך איך זה בא אם התנא היה צדיק גמור איך יסבול תורתו שתי משמעות טוב ולהיפך בחי׳ צדיקים ילכו בם ופושעים וכו׳ התירץ ע״ז כי בשביל להמשיך שפע להעולם נפל התנא לשגיאה דקה כחוט השערה לבחי׳ שמאל שמשם העושר והכבוד ומזה נמשך הערמומיות שיש בהתורה בחי׳ ופושעים יכשלו בם (ל״ק יב־ג). יג הלמדן צריך לידע שבשעה שיושב ללמוד הצדיק שבג״ ע ציית לקלי׳ (ל״ק יב־ג). יג־א צריך לקשר עצמו קודם הלימוד עם התנא בהתקשרות גדול וזה בחי׳ נשיקין (ל״ק יב־ג).

(א״ה: עיין בהתורה קלה בל״ק וז״ל ועיקר ההתקשרות הוא אהבה שיאהב את הצדיק אהבה שלימה ע״ כ (גם א ״ל התקשרות הוא בפשיטות שיאמר קודם לימודו הריני מקשר וכר. ע״כ מהמעתיק) (ר׳ ל״ק ב־ו). יד מה שהקב״ה מפיל את הצדיק בפיו של הלמדן ודובר עליו רעות זה כדי שהצדיק יקח התורה שבע״פ מהגלות שבפה הלמדן ויעלה אותה לשורשה (ל״ק יב־ד). טו עיקר כח ת״ח ש״י שמדבר על הצדיק מחמת שלמד תורה שבעל פה אבל ע״י שהצדיק מבין מאיזה הלכה נעשין אצלו הצירופין לדבר עליו עי׳׳ז הוא מקבל היסורין באהבה ומהפך הדיבורים להלכה שהיה קודם הקלקול ומעלה אותה לשרשה (ל״ק יב־ד). טז ובשביל זה טוב ללמוד פוסק עם באר הגולה כדי להזכיר שם התנא או הפוסק שחידש זה הדין כדי לדבק רוחו ברוח הצדיק (ל״ק יב־ג בהגהה). יז כשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והלימוד הם בבחי׳ עיבור ואז צריך לצעוק ע׳ קלין כדי להוציא המוחין בבחי׳ לידה (ל״ק כא־ח). יח כשאדם חושב מחשבות טובות בתורה ועבודה ועי״ז זוכה לידע ולהבין בכל פעם יותר עי״ ז ניצול מכל אורב ומסטין ובורחים ממנו כל המשחיתים ואז ניצול מכל הצרות (קל״ק כא־כג). יט ע״י תיקון הברית זוכה להארת והדרת פנים דהיינו שיזדכך חכמתו בתורה וידע לבארה בשלש עשרה מדות ועי״ז נזדכך קולו ואז ע״י השמעת קולו בלבד הקב״ה מושיעו בעת צרתו (ל״ק כז*ד). כ למדן בלבד בוודאי אינו כלום כי יכול להיות למדן ורשע גמור ואפילו הצדיק כשנופל ממדריגתו אם ירצה להחזיק עצמו במדריגת למדן שנשאר לו הוא לא טוב רק צריך להחזיק עצמו ביראת שמים מהרשימו שנשאר לו (ל״ק לא, בהש׳). בא יש בחי׳ לימוד שנקרא ג״ב בחי׳ שינה לגבי דביקות הבורא והוא לימוד פשטי אורייתא כי כשהמוחין נתייגעים אזי ילמוד פשטי אורייתא והמוחין באים בתוך האמונה ונתחדשים מעייפתם (ל״ק לה־ד)(ר׳ סנהדרין כ״ד במחשכים).

כב כח המדייה הוא מבקש תמ т כלי לשכץ שם וע״ב הוא מחזיר תמיד לשרות ע״ פ שוני הלכות וע״כ אם הם מחדשים דבר בתורה הוא חידוש נאה ומתקבל (בל״א גלייך) כי הוא בא מכח המדמה שהוא מדמה מילתא למילחא אך שהרע שבו הוא יותר מהטוב ואלו החידושים מזיקים לפרנסה (ל״ק נד־ו) (ר׳ הקד׳ הז׳ ה׳ ולאמר). בג גם בלימוד התורה בעצמה יש בחי׳ הסתפקות (ל״ק נד־ג)(ראה אבות ב לא עליך)(מנחות צ״ט אפילו). בד עיקר קיומו של הדעת הוא ע״י שלש בחינות א׳ צריך ללמד חכמתו לאחרים ב׳ צריך להקדים יראת חטאו לחכמתו ג׳ צריך לדקדק איך להוציא חכמתו שלא יהיו נבזים רק יהיו דברי חן ואזי זוכה ע״י הדעת להמשיך שלשה השפעות אכילה שתיה ומלבושים (קל״ק נח־ב ן )(ר׳ ז׳ בראשית ל״ב תלת). כה עיקר מעלת הבטחון הוא לבטוח בה׳ דהיינו שלא יתבלבל בתורתו ועבודתו מחמת דאגת וטרדת הפרנסה (ר׳ בטחון ד) (קל״ק ס־יב). בו כשלומד תורה צריך לראות שמכל הלימודים שהוא לומד בתורה שיקבל ויוציא מהם משפטי אמת דהיינו הנהגות ישרות לעבודתו ית׳ הן לעצמו הן לאחרים וזה זוכין ע״י אמונת חכמים (ל״ק סא־א). בז כשלומד איזה דבר טוב לפרש הדבר בלשון אשכנז שמבין והוא טובה להעולם כי עי״ז נעשה בבחי׳ חול כי כשמפרש בלשונו הוא דרך חול לערך גודל קדושת הדברים במקומן כפי מה שיצאו מפי הצדיק בגבהי מרומים ועי״ ז הוא מחולל דאיתאביד חול ובבחי׳ זו סביל מרעין לכפר על ישראל להקל מעליהם (ל״ק קיח) (ר׳ צדיק ק). כח כל מקום שהוא רואה ולומד באיזה ספר ימצא את עצמו היינו שיקח לעצמו מוסר ויראה פחיתותו ושפלותו זה סימן שחפץ לעשות רצונו ית׳ (ל״ק קכא) (ר׳ תהלים מ׳ אז). כט מי שא״ א לו ללמוד כלל כגון שהוא בדרך או במדבר או שאין לו שום ספר רק שלבו בוער בו ונכסף מאד ללמוד ולעבוד את ה׳ אוי מה שהלב חומד ללמוד זה בעצמו הוא בחי׳ לימוד מתוך הספר (ל״ק קמב) (ר׳ מלאכי ג׳ אז). ל בתוה״ק יש שני כוחות אש ומים וכן האדם בשעה שעוסק בתורה יוצאים הבלים ואידיים שהם ג״כ בחי׳ אש ומים ומי שזוכה שלימודו עולה להשכינה נעשה מזה שפע רוחניות ושפע גשמיות (ל״ק קנט).

לא׳ אך לאו כל אדם זוכה לזה שיהיה לימודו עולה להשכינה ואזי כשהתורה יוצאת ואי אפשר לה לעלות באים הגרדיני נימוסין (זוהר מקץ ר״ג) ומכים עליה ונתפזרת בכל העולם אז אצל אדם גדול וצדיק נעשה מזה טל תורה וקצת זוכים להשיג השגות וחידושים דאורייתא, ולקטנים מגיע התעוררות חדש וחשק נמרץ להתורד שזה ג״כ בחי׳ חידושין אבל כשמקבלין בנ״א שאינם כשרים אז מגיע להם חשק ליגיעות וטרחות העוה״ז שהיא ההיפך מטל תורה היינו לט מלאכות (ל״ק קנט1)(ר׳ שכינה הק׳ ט). לב בדורות הראשונים כשהיו יודעים יום מותם היו עוסקים בתורה כל היום ולא היה שליטה להבע״ד עליהם ועכשיו מצינו בנ״א שמתים באמצע לימודם דע שאם הלימוד כהוגן בוודאי אין לו שום כח אבל אם אין הלימוד כראוי בפרט לימוד הגמרא אזי הוא מקבל יותר כח מהלימוד כי תלמוד בגי׳ לילית ע״ כ יש כח בלימוד התלמוד או להכניע אותה או להיפך ח״ו (ל״ק ריד). לג הוכיח את אחד שאמר לו שאין לו פנאי ללמוד מחמת שעוסק במו״מ אמר אעפ״כ ראוי לו לחטוף איזה זמן לעסוק בתורה כל יום (ל״ק רפד)(ר׳ שבת ל״ א ששואלין). לד ע״י שמבטלין ת״ ח מלמודם עי״ז נעשה חולה על רגליו (קל״ ת ב־ו) (ר׳ סוטה יו״ד אסא). לה כשאדם לומד תורה או שעושה מצוה בשמחה עד שמרקד מחמת שמחה כל הדברים הנקראים רגל נתעלים (ל״ת פא) (ר׳ מצות יג). לו ע״י תיקון הברית יכול הלב להתלהב בלימוד התורה בשלהובין דרחימותא ומים רבים שהם אהבות ויראות חיצוניות אי אפשר להם לכבות התלהבות הזאת והשכינה היא מכסה בכנפיה על דמיהון של ישראל באהבה הזאת שלא ישלטו עליהם זרע מריעים שהם בחי׳ מי המבול (ל״ת פג : )(ר׳ שה״ש ח׳ מים). לז ע״י לימוד תורה על השולחן בשעת סעודה ניצול מפחד (ס״ה פחד). לח ע״י לימוד ש״ע באים ליראה (ס״ה פוסק ל). לט ע״י לימוד ארבע ש״ע יתבטל פניות (ס״ה הרהורים). מ הרגל הלימוד הוא עולה למעלה על קיום כל המצות (ס״ה לימוד).

מא הלימוד קודם ליראת חטא ויראת חטא קודם לעיון (ס״ה לימוד). מב מי שאין יכול ללמוד כי אין לו פנאי ולומד בשבת ור״ח בזה הוא מעציר את רוח הטומאה (ס״ה לימוד). מג ע״י לימוד תורה נופל פחד על האומות שלא ילחמו עם ישראל (ס״ה מריבה). מד הכח שיש לאומות לגזול את ישראל ע״י שלומדים תנ״ך (ס״ה ממון). מה מה שכותבין לפעמים ד״ת של עצמו או של אחרים או שמעתיקין איזה ד״ת כ״ז נחשב ג״כ ללימוד (ר׳ חידושי תורה כא) (שב׳ מו׳ של־לד) (הש׳ ה). מו מי שאינו ראוי ללמוד קבלה ולומד עי״ז אובד את לבו ח״ו שאין לו התעוררות הלב בתפילה (ר׳ תפלה קנז) (שי, מו׳ ע״ה פ) (מ״ב ת״ת). מז ב״א השומעים תורתו של הצדיק ואינם מבינים לעתיד בעוה״ב יבינו כי עיקר התורה להנשמות (ש״ מ מ״ ת מט). מט גודל מעלת לימוד התורה אפילו אם אחד הוא בעל עבירה ר״ל התורה תוציאו כי ברית ביסוד ואוריתא בתפארת (ש״מ ע״ה קכב). נ כשהמוח נתייגע מהלימוד אז צריכין לשיח ולדבר שיחת חולין עם בנ״א לפקח דעתו ואין זה בכלל דברים בטלים אדרבא היא מצוה גדולה וע״ז ארז״ל ביטולה של תורה זה קיומה (שי׳ מו׳ ע״ה פז)(מ״ב דעת). נא כשלומדין מילי דפורענותא אין לעיין שם הרבה כי המחשבה יש לה תוקף גדול וע״כ צריכין לעבור במהירות מקומות כאלו (ש״ה ח).

נב הוכית את אחד על התמדת הלימוד ואמר לו מדוע לא תלמוד הלא תקבל עוה״ב על הלימוד ואין צריך לומר כשהתורה מראה אהבה לאחד אז אין רוצה כלל עוה״ב רק את התורה בעצמה ובדורות הללו בעו׳׳ה נפל לימוד התורה מאד (ש״ה יז). נג עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל דהיינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצות הרבה בכל יום ולהרבות בתפילה ותחנונים והזהיר מאד להיות בשמחה תמיד (ש״ה יט). נר כח התורה גדול מאד אם יעשו חוק קבוע ללמוד כל יום כך וכך ואפילו אותם האנשים הרחוקים מן הקדושה עד שרגילין בעבירות ח״ו, ע״י כח התורה יזכו לצאת ממצודתם הרעה (ש״ ה יט). נה ודע שלעתיד מזכירין את האדם כל מה שלמד אף אם שכח גם כששומעין תורת הצדיק האמת ואינם מבינים בעוה״ב יבינו כי עיקר התורה להנשמות (ש״ה כו). נו ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הק׳ וללמוד כולם כי לעתיד בעוה״ב מזכירין אותו כל מה שלמד בעוה״ז (ש״ה כח). נז הזהיר מאד שראוי ללמוד כל הד ח׳ש׳ע׳ כסדר דייקא והוא תיקון גדול מאד כי ע״י החטאים נתערב טוב ורע וע״י לימוד ש״ע מבררין הטוב מן הרע (ש״ה כט) (ר׳ לימוד הפוסקים י). נח אם תהי׳ מחשבתו תקיפה שילמוד כמה דפים ביום יעזרו השי״ת לגמור כפי רצונו כמו שארז״ל מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה (ש״ה סב). נט טוב ללמוד במהירות ולבלי לדקדק הרבה בלימודו רק יראה להבין הדבר בפשיטות ואם אינו מבין דבר א׳ ינוח אותו ענין וילמוד להלן ובפעם שני׳ יבין (ש״ה עו). ס רצונו הי׳ ללמוד ספר או פוסק מראשו לסופו ואח״ כ להתחיל עוד פעם ולא לחזור תיכף על לימודו (ש״ה עו).

סא טוב ללמוד במהירות ולבלי לדקדק הרבה בלימודו כי עי״ז יכולים ללמוד הרבה מאד לגמור כמה ספרים גם יזכה להבין הדברים יותר מאשר היה לומד בדקדוק גדול כי זה מבלבל מאד מן הלימוד וכמה בנ״א פסקו מלימודם לגמרי ע״י ריבוי הדקדוקים שלהם (ש״ ה עו). סב יכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל ואפילו צדיק יכולים להיות רק בעל השגה אין יכולין להיות כ״א כשהוא למדן בגמפ״ת (ש״ה עו). ס ג סגולה להתמדה הוא להזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי (ש״ה צא )( ; גם ח״מ שה״ל לד)(עיין תהלים י״ט תורת). סד אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש פגיעה לשק תפלה היינו כשהבע״ד מתפלל בתוך האדם משכהו לבית המדרש כי טוב יותר שילמוד הבע״ד בתוך האדם כי ע״ י לימוד אם ברזל הוא נימוח וכו׳ (ש״ה קד).׳ סה גם עכשיו עדיין מונח כל מיני כבירות ללמוד ספריו הק׳ ויש עליהם כמה מניעות אפילו מי שזוכה ליהג מרבינו ז״ל ורוצה ללמוד אותם ועדיין האור נעלם ונסתר (ש״ה קפה). סו בענין שהיו מספרים לפני רבינו ו״ ל והיו משבחים מאד את פי׳ רש״י ושאין צריכים ללמוד הפשטנים שהולכים ע״פ דרכי החקירות ענה רבינו ז״ל זה אינך יודע שרש״י ז״ל הוא כמו אחיה של התורה הק׳ כי כל התינוקות וכל ישראל כולם לומדים תורה שבכתב ובע״פ עם פרש״י ומזה מובן עוצם גדולת רש״י ז״ל (ש״ה רכג). סז מנחות צ״ט דברי תורה לא יהיו עליך חובה וכו׳ אמר רבינו ז״ל מען האט גאר ניט ציא טאן (א״ה: פי׳ שלא יחשוב שיש עליו חוב גדול ועי״ז יזכה ללמוד בשמחה. ע״כ) (ש״ה שה). לימוד פוסקים א ע״י לימוד הפוסקים מבררין הטוב מן הרע ומבטלין הרע מכל הד׳ יסודות שהם כלל כל המדות שזה עיקר תיקון האדם ועי״ז נגמר ויוצא מכח אל הפועל הדבר שהתפלל עליו ונתמלא בקשתו (קל״ק ח־ו).

ב אך לזכות לזה השכל שיוכל ללון לעומקה של הלכה הוא ע״י חפלה כי משם נמשך השכל (ל״ק ח־ו). ג עיקר התהוות מחלוקת היצה״ר שרשו מן המחלוקת שבקדושה ומחלוקת שבקדושה הוא מחלוקת תנאים ואמוראים שבגמרא שזה אוסר וזה מתיר ומהשתלשלותם למטה נתהוה ממנו מחלוקת היצה״ר ותיקון המחלוקת שבקדושה הן הלכות פסוקות כי פסק הלכה הוא השלום והכרעה של מחלוקת התנאים והאמוראים וע״י לימוד הפוסקים הוא נתקשר להשלום שבקדושה ומתקן המחלוקת שבקדושה ואז נתבטל מחלוקת היצה״ר שבלבו (ל״ק סב־ב). ר ע״י לימוד הפוסקים ושלחן ערוך זוכין להיות בעל הבית ומושל על הארץ ועי״ז זוכה להקים שערי גן עדן ולהשיג עי״ז חכמה עילאה וחכמה תתאה שהוא עיקר תענוג גן עדן (קל״ק רפו) (ר׳ גן עדן ה). ה חיוב גדול על כ״ א מישראל ללמוד בכל יום שיעור פוסק חק ולא יעבור ואפילו בשעת הדחק ילמוד איזה סעיף ש״ע באיזה מקום שהוא באופן שכל ימי חייו לא יצא יום בלי לימוד ש״ע ובשאר הימים כשאין שעת הדוחק ילמוד כל הארבע ש״ ע כסדר והוא תיקון גדול לתקן כל הפגמים כי ע״י לימוד הפוסקים מבררין הטוב מהרע שהוא כלל כל התיקונים (קל״ק רפו) (ר׳ שופטים טז שופטים). ו לימוד הלכות בפרט כשזוכיו לחדש בהם זה ג״ כ בחי׳ שעשוע עוה״ב כי עיקר שעשוע עוה״ב להודות ולהלל לשמו הגדול ית׳ ולהכיר אותו ית׳ שעי״ז סמוכין וקרובין אליו כמו כן ע״י לימוד הלכות הוא סמוך וקרוב להשי״ת בחי׳ שעשוע עוה״ב (ל״ת ב־ב). ז גם ההלכה היא בחי׳ הולדה כי יש תמכי אורייתא שנותנין ממון ללומדי תורה ובתחילה הם מחסרים ממונם מעצמם שזה בחי׳ ירכותיה מצטננות כי דמים תרתי משמע אבל אח״כ ע״י ממונם שמחזיקין הת״ח ונולד הלכות שהם בחי׳ חסד אזי ע״י השפעת החסד חוזר ונתמלא החסרון (ל״ת ח כשמחדשין חידושי תורה צריך ללמוד פוסקים קודם החידוש שמחדש וכן אחר כך (קל״ת כא). ט לפעמים השי״ת עושה מופתים ע״י בעלי הפוסקים (ר׳ ד״ה א׳ ט״ז מופתיו) (ל״ ת מא) (גם ש״ה יז). י ראוי ללמוד כל הד׳ ש״ע מראשם ועד סופם כסדר והוא תיקון גדול מאד כי ע״י החטאים נתערב טוב ורע וע״י לימוד פוסק נתברר ונפרש הטוב מן הרע וכל איש ישראלי מחויב ללמוד בכל יום פוסקים ואף אם הוא אנוס ילמוד עכ״פ איזה סעיף ש״ע באיזה מקום שהוא וכשאינו אנוס ילמוד כסדר וכשיסיים הד׳ ח׳ ש״ ע יחזור ויתחיל ללומדם כסדר וכן ינהוג כל ימיו (ש״ ה כט) (ש״ ה קפה). ליצנות א המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת ועי״ז עולים עשנים סרוחים אל המוח ומבלבלין דעתו ואינו יכול להוציא מלימודו הנהגות ישרות ועי״ז עצתו חלוקה לעולם ועי״ ז גוזרין לגרש את ישראל ממקומם ונלקח סוד העיבור מאתנו ועי״ז נמשך מחלוקת (ל״ק סא א־ב־ג) (ל״ע).

ב יש עכשיו ספרים וגם עתידים להיות עוד ספרים הרבה ואסור להלעיג על שום אחד מהם כי כולם נצרכים להעולם (ל״ ק סא־ה). ג ע״י תיקון הברית נתבטל הליצנות (ר׳ ברית) (ל״ח פג). ר כשהאדם מתחבר ח״ו לכת לצים והם החכמות הנהוגים עכשיו שעושים ליצנות מכמה דברים שבקדושה זאת המניעה והבלבול הוא גרוע מהכל כי אלו החכמות מונעים ביותר כי כל דרכיו נעשין לו למישור ח״ו וכן החכמות והליצנות של אנשים הנדמין ככשרים היא מזקת ג״כ מאד (ש״ה פ״א). ה באמת הכל אחד כי החכמות והליצנות שלהם היא ממש כמו הכפירה והפילוסופיא ובאמת גרוע יותר החכמות והליצנות כי מהפילוסופיא הכל בורחים מחמת שיודעים שהיא מורדת את האדם לשאול תחתיות ח״ו ר״ל אבל הליצנות אין האדם בורח מהם מאחר שיוצאין מפי אנשים הנראין כהגונים והם מונעים את האדם מאד מעבודת הבורא (ש״ה פא). ו ממיני ליצנות ושחוק שקורין קאטאוויס שבמדינה יכולים להבין מהות הנהגת המדינה (ר׳ מ׳ מעשה ו). לשון הקודש א־א גודל יקר ערך של לה״ק שבו נברא העולם (עיין בראשית ב׳ לזאת) (לק יט־ג). א הנחש שהוא הרע הכולל תאות ניאוף כשאין שלימות בלה״ ק אזי הוא שולט על לה״ק (עיין זהר נח נחש שולטנותיה) (ל״ק יט־ג). ב ע״י שלימות לה״ק שהוא תיקון הברית זוכין לכבוד (ל״ק יט־ג) (עיין ברית ט).

ג עיקר שלימות לה״ק אינה אלא ע״י שמפילין הרע שבתרגום ומעלין הטוב ללה״ק (עיין תרגום) (ל״ק יט־ד). ג־א ע״י שלימות לה״ק יכול לפשר חלמין (עיין יוסף הצדיק ג) (ל״ק יט־ד). ד עיקר שלימות לה״ק הוא ע״י שמבררין הטוב שבתרגום בחי׳ תרדמה וע״כ אז ניצולין ממקרה לילה שבתרדמה (ל״ק יט־ה). ה ע״י שלימות לה״ק ע״י לשון תרגום עי״ז נתעוררין ונתגדלין הכח של אלו האותיות של לה״ק שיש בכל דבר כי כל דבר יש בו צירוף אותיות שבו נברא כי בלה״ק נברא העולם (ל״ק יט־ו). ו הצדיקים הם בונים הדיבור של הקב״ה היינו הלה״ק שבו נברא העולם וכן עכשיו כשרוצים לשמוע איזה דבר מהקב״ ה עושים את הדיבור ואח״ כ הם שומעים אותו הדיבור מהקב״ה (ל״ק יט־ט) (ע׳ מד״ ר ח׳ נמלך). ז הרע הכולל שכל הע׳ לשון כלולים בו דהיינו תאוות ניאוף שכל הע׳ לשון משוקעים בו נופל ונתבטל ואין לו שליטה ע״י לשון הקודש (ל״ק יט־ג). ח ע״י שלימות לה״ק דהיינו ע״י ריבוי דיבורים קדושים שהם תורה ותפילה וליזהר לשמור הלשון שלא לדבר דיבורים פגומים שהם לשה״ ר וכו׳ עי״ז עיקר הכנעת ושבירת כל התאוות (קל״ק יט־ב). ט תיקון הברית ושלימות לה״ק תלויים זה בזה וכסי שמרבין לדבר דיבורים קדושים כמו כן זוכין לתיקון הברית ומי שפוגם בברית מאבד לשון הקודש (קל״ק יט־ה) (ר׳ מד״ר קדושים כ״ד כל). י מה שעכשיו בעוה״ר נפלה חכמת מליצת לה״ק מאד עד שכמעט רוב חכמת המליצה היא אצל קלי העולם השקועים מאד בתאוות משגל והיפך ממש מקדושת לה״ק וע״י צחות המליצה שלהם הם מושכים את לב כמה מנערי בנ״י עד שמביאים אותם לאפיקורסות גמורה ח״ו כ״ז היא בחי׳ הנחש שפיתה לחוה שהיא בחי׳ הדיבור של לה״ק והטיל בה זוהמא ר״ל (קל״ק יט־ח). יא שלימות הדיבור של לה״ק תולה □יראה ויראה תליא באודנין נמצא מי ששומע מפיו של הצדיק מקבל דיבור לה״ק בשלימות אבל כששומע מפי אחר רחוק מזה השלימות (ל״ק יט־ט).

יב ושלימות הדיבור הוא בחי׳ לה״ ק כי כל לשונות העמים הם חסרים כי נקראים לשון עלגים (ישעיה לב) ואין שלימות רק ללשון הקודש והלשה״ק מקושר לשבת שנא׳ בו ברכה וקדושה ע״כ ע״י שלימות הדיבור שהוא בחי׳ לה״ ק עי״ז ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול (ל״ ת ב־ה) (ר׳ שבת קי״ג ודבר). לשון הרע א צריך לשמור את העין מכח המדמה כגון לפעמים נדמה לו שחבירו נוטה מן האמת ויוכל להתעורר מזה מחלוקת וכן יש כמה בחי׳ מה שעיני השכל נוטים מן האמת ע״כ צריכין לזה שמירה יתירה וזה זוכין ע״י ששומרין א״ע מאד מלה״ר מלאמרו ומלקבלו כי ע״י לה״ר מתגבר המדמה ונסתלק ממנו הדעת ונופל לאהבת הבהמיות (ל״ק נד־ה) (ר׳ עינים ג). ב ע״י לשה״ר אינו מניח אחריו בן זכר (ל״ק נד־ו). ג כשהדור אינם שומרים את פיהם מלשון הרע ומשאר דיבורים פגומים עי״ז נכשלים ח״ו כשרי הדור בגיאות והיא בחי׳ גלות השכינה (ל״ק נח־י) (ל״ע דיבור). ר ע ״י דיבורים רעים כגון לה״ ר וכו׳ ובפרט כשמדבר לה״ר על צדיקים וכשירים ע<׳י אלו הדיבורים עושים כנפיים להנחש היינו שעי״ז מתגברים חכמת האפיקורסים בעולם שהם בחי׳ נחש הקדמוני ומזיקים מאד להעולם אבל ע״י דיבורים קדושים עושים כנפיים דקדושה (ל״ק סג) (ל״ע דיבור). ה דע שלשון הרע של העולם מזיק ופוגם את העניוות שע״י פגם זה א״א לצדיקים להיות ענוים כי לה״ר מפריד בין ענוה לחכמה וזה ידוע שענוה בלא חכמה אינה כלום כי בוודאי אק זה מעלת הענווה להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כי זה ענווה פסולה אם לא מי שהוא גדול במעלה מאד במדת הענווה עד שגם פגם לה״ר אין מזיק לענווה שלו (ל״ק קצז) (ר׳ בהעלותך י״ב ותדבר), ו צריך לשמור הדיבור מאד לבלי לדבר דיבורים רעים ובפרט לה״ר ח״ו ומכש״כ שצריך לשמור מלדבר ח״ ו על צדיק הדור כדי שלא יתגברו הדינים ח״ ו (ל״ק רז) (ר׳ דיבור לט). ז כשאדם לומד תורה או שעושה מצוה בשמחה עד שמרקד ברגליו מחמת שמחה בתתקן עי״ז הדיבורים רעים שנקראים רגל בחי׳ לא רגל על לשונו (תהלים ט״ו) (קל״ת פא),

לשונות העכו״ם א בכל לשונות העכו״ם יש שם אלקותו המחיה אותם כי בלא אלקותו אין להם חיות וקיום כלל גלל כן מי שעוסק במו״מ עם עכו״ם לא יכול לומר א״א לעבוד השי״ת מחמת שעוסק תמיד עמהם (ל״ק לג־ב). ב אמר המעתיק: אפשר לפרש שאין ללמוד מכאן שמותר ללמוד לשונות עכו״ם מאחר שיש שם אלקות רק אם מוכרח לדבר אתם אינו מזיק לו לעבודת השם כמו שמבואר בדבריו ז״ל בזה האות וז״ל לא יכול להתנצל ולומר א״א לעבוד השי״ת מחמת עוביות וגשמיות וכו׳ שבכל דברים גשמיים ובכל לשונות העכו״ם יכול למצוא בהם אלקות כי ידוע גודל האזהרה שהזהיר רבינו ז״ל להתרחק מלשונות העכו״ם. ע״כ (ראה מנחות ל״ד טט בכתפי). ג כל נפש מישראל מושרש בע׳ נפש של בית יעקב וע׳ נפש של בית יעקב מושרשים בע׳ פנים של תורה וזה לעומת זה וכו׳ שכנגד ע׳ נפש הם ע, לשון שכל לשון יש לה מדה רעה בפני עצמה ומחמת המדות האלו הם מרוחקים מע׳ פנים של תורה (ל״ק לו־א). ד צריך כ״א לחפש מלמד כשר וירא שמים כדי שלא יקלקל הבל פיהם הק׳ של התינוקות שעליהם מתקיים העולם כי בעוה״ר מצוים חברות המחנכים נערים בחכמות חיצוניות ולשונות עכו״ם שהם מטמאים הבל פיהם הק׳ של תשב״ר וכנראה בחוש שנתגדלים אח׳׳כ לאפיקורסים וכופרים וכר אשרי מי שמרחק א״ע ואת בניו מהם (קל״ק לז־ה). ה כי כשלשונות של עכו״ם גוברים ח״ו אזי השכינה היא ריב עם קוב״ ה ונתעורר סוכות נוצרים אשר פיהם דיבר שוא וכר ועי״ז נתעלם הרבי האמת ומתגבר ח״ו ריב ומחלוקת (ל״ק מח) (ראה תיקון כא דף מ״ד שמעו). ו עיקר הרחמים תלוי בדעת וכשהסט״א יונקת מן הרחמנות שהיא מרחמת על האדם ברחמנות שלה לסרוק עול תורה ולעסוק רק בלימודי לשונות העמים כי עי״ז יהיה לו פרנסה ברווח או שע״י רחמנות שלה מסיתה את האדם לעשות תורתו עראי ומלאכתו קבע אז נפגם הרחמנות ונעשה כעס ואכזריות ועי״ז נקטן הדעת ואז מתגבר תאוות ניאוף ח״ו (קל״ת ח־ד) (ר׳ תפילה קיח). ז איש אחד מהקלי עולם התפאר על אשר הוא מלומד בלשונות הגויים והיה לזה איש גדלות גדול מזה ואח״כ יצא האיש והיה רבינו ז״ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדלות משטותים כאלה ענה איש אחד מאנשיו אפשר טוב יותר גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח״ו מדברי תורה ענה רבינו ז״ל ואמר נהפוך הוא שהגדלות על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים (ר׳ ברכות ס״א אשריך ר״ע) (ש״ה רעב). אות מ

מאורעות א כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עוה״ב (ל״ק ד־א). ב כשידע כל זאת נקרא ידיעה שלימה כי עיקר הדעת היא אחדות חסד ודין ויברך על כולם הטוב והמטיב וידע שכל מה שעובר עליו רכל לטובתו מחמת אהבה שהקב״ה אוהב אותך (ל״ק ד־ד). ג ע״י התורה והצדיקים זוכין לשלום במדותיו ובמאורעותיו ובין בטיבו ובין בעקו תמיד ימצא בו השי״ת (קל״ק לג־א־ב) (ראה תהלים נ״ו בה׳ אהלל). מדות וצמצום א ע״י שמצמצם אור התלהבות לבו שלא יתלהב יותר מדי כדי שיוכל לעבוד הש״י בהדרגה ובמדה ומקדש את מחשבתו לחשוב מחשבות קדושות שהם בחי׳ יצר טוב עי״ ז מצייר המדות טובות וזוכה לעשות פעולות ומעשים טובים עי״ ז נתגלה שהוא מקבל עליו עומ״ש שלימה (ל״ק מט־א). ב יש באדם שני מיני תבערות לטוב ולהיפך ושניהם אינם טובים כי לפעמים לב איש הישראלי בוער מאד להש״י אבל הוא יותר מדאי עד שהיה אפשר להיות אוקיד כל גופא ואע״פ שבוער להשי״ת אעפ״כ מאחר שהוא יותר מדאי אינו טוב וכן יש ח״ו להיפך כי לפעמים בוער האדם אל תאוות עוה״ז כ״כ עד שג״כ היה אוקיד כל גופא אבל כשלומד תורה תגין התורה עליו ותציל אותו שיזכה לצמצם ההתלהבות שיהיה כראוי (ל״ ק עח). ג וע״כ כשנתגלה זה הצדיק שהוא החן והיופי של העולם כל מי שנתקרב ונכלל בזה החן האמת נפתחין עיניו ורואה ומסתכל על עצמו איך הוא אוחז בכל המדות ולשוב בתשובה על כל המדות רעות שפגם בהם (ל״ת סז) (ר׳ בשלח ט״ז ראו). ד כל מדה רעה עושה צל נגד אור כבודו ית׳ כמו כל דבר שעומד נגד השמש עושה צל אבל כשמבטלין התאוות נתבטל הצל ומאיר עליו אורו ית׳ (ש״ה קלו).